צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נזירות· רבי יוסף רוזין
פרק ה · הלכה טז
נזיר שנטמא כו'. הנה ע' מש"כ רבינו לק' בהל' ביאת מקדש פ"ג הי"ג ומש"כ בהל' ק"פ פ"ו ה"ב לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח דזה הוה פסול בעצם ובין טומאה שאין הנזיר מגלח דזה הוי רק משום שאינו ראוי וע' מש"כ רבינו בהל' טומאת מת בפ"ג ה"ג דלא הוה דין תורה. וע"ש בפ"ב ה"ח וה"ט ומש"כ רבינו שם ספי"ט גבי תחת הגמל ותחת המטה ע"ש וע' בירוש' פ"ג דנזיר ה"ג דאמר שם ג"כ דאין הנזיר מגלח ע"ז וכן שם גבי טומאה טמונה וטומאה מחצי כותל ולחוץ ט"ס שם וצ"ל אין הנזיר מגלח וכן מבואר בתוספתא דאהלות הובא בר"ש פ"ח דאהלות מ"ב ע"ש בר"ש וע' במש"כ רש"י נדה דף ס"ח ע"ב ד"ה אוהל מעליא דרק לענין נזיר אז הוה סככות ופרעות דרבנן משום דבעי טומאה מחוורת כמו בהך דפסחים דף פ"א גבי טומאת התהום וע"ש דף נ"ז ע"א והנה בירוש' פ"ז ה"ג דנזיר מבואר שם דשפיר לוקה על סככות ופרעות ומקשה שם מהך דתני ר' צידניה וכו' וט"ס שם וצ"ל אין חיבין ור"ל מלקות וע"ש בסה"פ דמסיק דזה רק לטומאות הפורשות מן המת ואם ע"ז אין הנזיר מגלח אז אין לוקה ג"כ משא"כ בשאר דברים. וגם לעיין הך כללא דא"ש במשנה דף נ"ו ע"ב גבי ביאת מקדש זה ג"כ רק לענין טומאות הפורשות מן המת ע"ש. וא"ש בזה מ"ש הר"ש מהך דפסחים דף ע"ט גבי חרב הרי הוא כחלל וע' תוס' שבת דף קנ"ב ע"ב ע"ש וכ"מ ותוס' כאן דף נ"ד ע"ב וע' בתוס' שבועות פ"א מה דמחלק שם גבי טומאת מקדש דרק בטומאות המפורשות בתורה וכן רק בדבר שהטומאה הוא משום מת לא משום דין. והנה הירוש' שם גבי אוהל לא מחלק בין טומאה מן המת רק ס"ל דכל שאין הנזיר מגלח לשיטת ר' צידניה אין בו מלקות ע"ש. והנה באמת כך דמה דמבואר כאן דף נ"ג ע"א לגבי רובע עצמות ורביעית דם דמחלק שם במסקנא בין נזיר ופסח לתרומה וקדשים ר"ל כך דהנה רבינו ס"ל בהל' טומאת מת פ"ב ה"ח דגבי שדרה וגלגלת ורוב בנינו כו' הוה הטומאה משום מת שלם ובה"ט נקט שם כמת לא כשלם ור"ל דזה הוה טומאה מחמת דין וזה הוה טומאה מחמת טמא נפש ונ"מ להך דין דביאת מקדש לשיטת התוספתא פ"א דשבועות אך התו"כ פ' ויקרא לא ס"ל כן רק דגם ע"ז חייב על ביאת מקדש. אך לדידן נ"מ לענין הנזיר מגלח אף דלוקה ולענין פסחים בשביעי שלו לשיטת רבינו בפ"ו מהל' ק"פ ה"ב דאם הוא טמא נפש אז אין שוחטין עליו וע' בירוש' נזיר פ"ז ה"ב דנקט שם גבי הך דקי"ל קבר מצרפו ויש עליו שם אדם באוהל ר"ל דאז טמא נפש ולא מחמת דין ע"ש וע' מש"כ רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ד ה"ו גבי טומאה ידועה דהטעם דאין הציץ מרצה הוא משום דעבודתו חולין משא"כ בטומאת התהום ר"ל דזה אין הנזיר מגלח כמבואר בירוש' הנ"ל ולק' אאריך בזה וא"כ לא הוה טומאת עצם רק דין ולא מקרי חולין רק פסול ובזה שפיר שייך לומר ציץ מרצה וזהו כונת רש"י פסחים דף פ' ע"ב ד"ה ספק וע"ש דף פ"א ע"ב ד"ה ומי ובתוספתא פ"ו ע"ש ובספרי פ' נשא פסקא כ"ח דאמר שם להוציא את הספק וזה אף קודם זריקה ולק' ספ"ו אאריך בזה משא"כ בקבר. וע' לק' פ"ט הי"ח מש"כ בזה. והנה לפי המבואר בתוספתא פ"ג דמכות מבואר כך דרק גבי כ"ג לקרובים אז אינו חייב מלקות רק על טומאה שהנזיר מגלח דשם כתיב ולא יחלל ומחולל לא הוה רק בטומאה שהנזיר מגלח וכמש"כ רבינו בהל' ק"פ ושם ליכא אזהרה רק על טמא נפש ואז י"ל כשיטת הראב"ד ז"ל כאן דאף אם אינו בחיבורין הוה מחולל ועומד ולכך גם גבי נזיר מגלח וסותר את הקודמין אבל גבי טומאה של רביעית דם ורובע עצמות באוהל והני דלא אקמח כאשר אבאר לק' אז אין כה"ג מוזהר בקרובים וכן נזיר בקרובים כה"ג אבל לרחוקים בין בכה"ג ונזיר וכהן הדיוט אז אף ע"ז לוקה משום לאו דלא יטמא ואז לא הוה מחולל ועומד ואז אינו פטור על טומאה אחרת דלא הוה מחולל ועיין בירושלמי כאן פ"ג ה"ה גבי הך דמי שנזר בביה"ק דשם פליגי אי לוקה על הטומאה ר"י ור"ל ועיין בבלי דף י"ז ונדרים דף ד' וי"ל דרק טומאה זו דהוה טומאת ביה"ק לא טמא נפש וכמש"כ רבינו לק' פ"ו ה"ח וכן מה דפליגי שם אם לוקה על כל שהיה ושהיה דשם ומקשה שם מהך דכהן שעומד בביה"ק כו' דאינו לוקה ומתרץ שם שלא יחלל ומהו התירוץ וצ"ל כך דלפי מש"כ דהך מחולל ועומד לא שייך רק בטמא נפש ולכך ס"ל לר"י דבביה"ק לוקה על כל שהיה ושהיה והקשה מהך ברייתא דתני ג"כ ביה"ק ומ"מ אינו לוקה רק איסור בעלמא לכן תירץ כך דזה רק היכא שהטומאה הראשונה היתה בהיתר אז אף בטומאה שאין הנזיר מגלח מ"מ פטור גם על טומאה שניה ולכך מייתי קרא דלהחלו דקאי בכהן הדיוט ומיירי בקרובים אבל גבי כה"ג ונזיר אז בטומאה דלא מקרי מחולל ועומד חייב. אך זה רק כשהטומאה היתה בהיתר שהתירה לו תורה כמו כהן בקרובים אבל אם נטמא קודם שנזר מ"מ לאחר שנזר לא מקרי טומאה בהיתר וע' בהך דזבחים דף ל"ב ע"ב גבי הואיל ואישתרי אישתרי דמחלקין כה"ג. וע' בקדושין דף כ"א ע"ב גבי כהן ביפת תאר דאמר שם שמואל דהוה גיורת וע"ש בתוס' מה דהקשו משפחה כנענית. אך ר"ל כך דהא מבואר בהך דתמורה דף כ"ט ע"ב ובתוס' יבמות דף ס"א ובע"ז דף ל"ו ע"ב דגיורת הוה זונה לכ"ע אף בספק ע"ש ותוס' סנהדרין דף פ"ב ע"א וא"כ בביאה שניה נולד לו איסור חדש וזה לא אישתרי לו עדין משא"כ בשפחה וע' בהך דיבמות דף ס"א גבי כהן שנשא אלמנה ושם דף נ"ט ע"א ע"ש בתוס' זהו כונת הירוש' הנ"ל והנה ע' לק' בדברי רבינו פ"ז ה"א דגבי טומאה שהנזיר מגלח צריך דוקא מת וע' מש"כ רבינו בפיהמ"ש אהלות ספ"א דאמר שם דהוה כמת מכללו. וע' מש"כ רבינו לק' פ"ז ה"ו דחשיב הני טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח וכאן אמר דלוקה עליהם ובהל' טומאת מת פ"ג כתב דאין טומאתו דין תורה וזה ר"ל מהך דנזיר דף מ"ב ע"ב ואי אמרת דאורייתא אך שם ר"ל בטומאה שאין הנזיר מוזהר או י"ל דר"ל דאורייתא גבי כה"ג בקרובים וכמש"כ. אך באמת כך דהנה ע' במש"כ רבינו בספ"ב מהל' טומאת מת ה"ד משמע שם לכאורה דאבר מן המת שחסר הבשר הרי הוא כשאר עצמות ע"ש והרי שם בפ"ג ה"ג מבואר להדיא דרבינו ס"ל דהא דס"ל לר"י כאן דף נ"ג ע"ב דאם אין עליו עצם כשעורה אין הנזיר מגלח ס"ל לרבינו דזה רק לענין גילוח אבל מטמא שפיר והראב"ד ז"ל ס"ל דגם אינו מטמא ובהך משנה דאהלות מיירי שיש עליהם עצם כשעורה. והנה לכאורה קשה לפי"ז היך מוקי הך אבר מן החי דשם אין העצמות והבשר שלו חשובים לטמא אם נימא דשם אבר בטל ממנו. וע' בתוספתא הובא בר"ש פ"ב דאהלות מ"ו דמשמע שם דאם אשתייר באבר מן החי עצם כשעורה מטמא וצ"ל דאתיא כהך מ"ד דעדיות ספ"ו וחולין דף קכ"ט ע"ב דמטמא וגם הך משנה דאהלות לפי שיטת הראב"ד אתיא כן. וע' בהך דחולין דף קכ"ח ע"ב ובכלים פ"א מ"ד. אך באמת כך דהנה רבינו ז"ל לק' בפ"ז ה"ו ובפ"ג ה"ג דייק גבי רובע עצמות באוהל והנה בגמ' כאן דף נ"ג ע"ב דמוקי באקמחי קמוחי וא"כ מוכח דאף דנקמח מ"מ חצי קב נזיר מגלח גם על אהילו ופחות מזה מגלח על מגעו ועל משאו והנה אם טומאה בעלמא גם רובע עצמות שנקמח מטמא באהל הנה זה הוה מחלוקת דתנאי באהלות פ"ב מ"ז אך י"ל דיש נ"מ בין אקמח לנדקדק כמבואר בנדה דף נ"ה ע"א דאקמח והוה עפרא. והנה ע' בעדיות ספ"ו דנקט שם חסר רובע עצמות כו' מטמא במגע וזה דוחק לומר דקאי על עצם כשעורה דא"כ למה נקט מטעם רובע וי"ל דר"ל כגון שנשחק ואף דהא במשנה דאהלות מבואר דחכמים מטמאין אף באוהל דאתיא כר"ש ור"ש לא פליג שם רק אאוהל לא כשיטת הר"ש. אך באמת כך דאף דאם חסר טהור זה רק בשלא היה בו בתחילה רביעית דלא היה עליו שם קבלת טומאה. אבל אם מתחילה היה בו רובע אז שפיר מטמא במגע ובמשא גם י"ל לפ"מ דפליג רבינו עם התוס' דרבינו ס"ל דרובע עצמות לשאר דברים וכן חצי קב לנזיר אף דאינו בא מרוב בנינו או מרוב מנינו מטמא והתוס' ס"ל דרק אם בא מרוב בנינו והא דמבואר דרוב בנינו א"צ שיעור זה רק כשהם שלמים אף דבמשנה דאהלות ועדיות מבואר להיפך משיטת רבינו י"ל דס"ל דזה אתיא כמ"ד כאן דף נ"ג רובע עצמות לא לכל ר"ל דאין טומאה נוהגת בהם כלל וס"ל דקאי אשאר עצמות ואנן לא פסקינן כן כמבואר שם. אבל הבא מרוב בנינו או מרוב מנינו י"ל דאף פחות מרובע ואקמח מ"מ מטמא במגע והך בעיא דנזיר דף נ"ב ע"ב גבי רובע עצמות מן השדרה קאי אאם נזיר מגלח וע"ש בתוס'. אך באמת העיקר כמש"כ לעיל דנ"מ אם היה בו מתחילה וכן הדין גבי אבר מן החי ואבר מן המת שחסר לשיטת רבינו כך דאם עד שבא לכלל טומאה היה חסר אז הוה הטומאה שעליהם רק מדרבנן כמש"כ רבינו בפ"ג מהל' טומאת מת ע"ש והך דפ"ז מהל' נזירות ר"ל שהיה מתחילה כשיעור ואח"כ נחסר וזה טמא מה"ת ונזיר לוקה עליו רק שאינו מגלח וכה"ג ס"ל בהל' מאכלות אסורות גבי אבר מן החי ע"ש וע' במש"כ רבינו פ"ד מהל' טומאת מת ה"ו דמשמע שם דכזית חלב שהיה מפורר והתיכו טמא אף ממשא ומאוהל ולא כהך דשם ה"ה והטעם דכיון דנשתנה לצורה אחרת אם הוא טמא לכל אז ישתיר עליו שם טומאה כיון שבא ממנו והוה כהך דנדה דף נ"ו ע"א גבי שרץ שנשרף מה דמחלק שם בין כולו למקצתו. וע' נזיר דף נ"א ע"ב גבי מת שטחנו אם יש לו רקב אי מקרי כבריתו ע"ש וצריך לחלק מהך דנדה דף נ"ה דאם אקמח פקעה טומאה ממנו וע"ש דף נ"ו ע"א דבשר המת שיבש אף לר"י מ"מ מטמא בתורת רקב וצ"ל דאם יבש בתחילה עד שעי"ז נתפרך ונעשה כקמח אז בטל מעליו שם מת וע' בהך דברכות דף כ"ה ע"א גבי יבשה כחרס ע"ש והך דכאן דף נ"ג ע"ב דמוכח דאי אקמח מ"מ הנזיר מגלח מיירי שנקמח חצי קב עצמות דיש עליו שם מת שלם ואח"כ הרובע שבו הנזיר מגלח על מגעו ועל משאו. אבל אם לא היה בו מתחילה רק רובע ואח"כ נקמח אז י"ל דאין הנזיר מגלח עליו וכעין דאמרינן כאן דף נ"א ובירוש' גבי תרוד רקב וא"ש וא"כ י"ל דמש"כ רבינו בהל' טומאת מת פ"ג דטומאת רובע עצמות באוהל הוה דרבנן מיירי באקמח והך דכאן ר"ל בלא אקמח ואף דאין הנזיר מגלח הוה משום דאין זה מת שלם ואין עליו שם אדם. גם י"ל דמש"כ רבינו כאן ה"ז לוקה ר"ל על הך דפ"ו ה"ח גבי בביה"ק וכמו טומאה טמונה. והנה טעם החילוק שבין מת באהל ובביה"ק ע' בירוש' כאן פ"ז ה"ג ופ"ט ה"ב דהוה מחלוקת שם אם הנזיר מגלח על טומאה טמונה או לא והטעם משום דמבואר בחולין דף קכ"ה ע"ב וכאן דף מ"ג ע"א דחזינן לבית כמאן דמלא טומאה ובכל מקום הוה כמו מגע בעצם הטומאה משא"כ גבי ביה"ק אף דקבר מטמא במגע ובמשא מ"מ זה רק מי שיש לו טומאת אהל וכמש"כ רבינו בפ"ט מהל' טומאת מת ה"ד ע"ש ולכך אין בו טומאה עצמיית רק דין. והנה כאן בה' י"ט פסק דאם שהה כדי השתחויה חייב אף בביה"ק ובאוהל המת אף אם חבירו פרע ראש הגג חייב משום דהוה כמו טומאה בעצם כיון דהוא מלא טומאה משא"כ אם נכנס לביה"ק בשידה אז ס"ל לרבינו בפ"ו ה"ט דאינו לוקה ע"ש והטעם דשם ליכא לא ביאה ולא טומאה כיון דיש הפסק ובזה י"ל ג"כ מה דמבואר בירוש' כאן פ"ז ה"ג ושבועות פ"ב דסככות ופרעות מה"ת וע' רש"י נדה דף ס"ח ע"ב ודף ס"ז וכ"כ בזה דמבואר שם בדף נ"ז דהוה מדרבנן בכל דבר דשם מיירי על קבר וכאן מיירי על מת דאז הוה דאורייתא רק דאין הנזיר מגלח וכמש"כ וא"ש מ"ש הראב"ד ז"ל לק' פ"ו ה"ט ע"ש וע' בתו"כ פ' ויקרא פ"ח פי"ב דמרבה סככות ופרעות גבי ביאת מקדש מכל דבר ע"ש: