אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נדרים· רבי יוסף רוזין

פרק ב · הלכה ח

הלכה ז

וכן כו' בד"א כו'. הנה בירוש' כאן אמר דזה תליא אם סתם חרמים לבדה"ב או לכהנים כמבואר בערכין ד' כ"ח ע"ב ע"ש. והנה רבינו פסק לק' בהל' ערכין פ"ו ה"א דסתם חרם לכהנים. ועי' בירוש' כאן פ"ז ה"א אם גבי הקדש תלוי ג"כ בל' בנ"א גבי ירק וע' במנחות ד' ק"ט ע"א ע"ש. ובאמת לכאורה אינו מובן מהו המחלוקת דסתם חרמים לבדה"ב או לכהנים כיון דזה תליא בכונת המקדיש. אך באמת כך דהנה ע' בתוספתא דמס' ערכין פ"ד מבואר שם בהך מחלוקת דר"א ורבנן דיש נפקותא בין הקדיש כל נכסיו להחרים כל נכסיו דאף לר"א רק אם החרים כל נכסיו אינם מוחרמים אבל אם הקדיש כל נכסיו שפיר מוקדשים וע"ש בתוס' ד' כ"ח ע"א ד"ה דתני אם קאי גם אחרמי בדה"ב ע"ש והטעם כך דהנה לפי המבואר בתמורה ד' ל"ב ובדברי רבינו בהל' ערכין פ"ו ה"י וי"א משמע כך דהא דאמרינן דאתפיס עולה לבדה"ב חלה הקדושה עליו רק מדרבנן זה דוקא אם התפיסו בלשון הקדש אבל בלשון חרם חלה עליו הקדושה מה"ת והוה גדר פדיון גמור. והטעם כך דהנה לפי המבואר בהך דתמורה ד' י"א ובערכין ד' ה' ובחולין ד' קל"ה מבואר שם כך דאף לדידן דקיי"ל דאם הקדיש דבר שאין הנשמה תלויה בו לא פשטה קדושה בכולה היינו רק דלא הוה קדושה כולה אבל מ"מ האבר יש בו קדושת הגוף והוה כאלו כל הבהמה נעשית יד לאבר ולא שייך בה גדר פדיון כלל רק תמכר לצרכי עולה חוץ מדמי אבר וחייב עליה גם משום לאו דלא תגוז ולא תעבוד גם לאחר שנעשית בעלת מום והפדיון הוא ממילא דמאחר שקדשה א"א שתצא לחולין בלא פדיון. ואם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו אז פשטה הקדושה בכולה אך זה רק מחמת הדין ולא מחמת דבורו ונ"מ דאם נעשית בעלת מום יוכל להיות שדי בפדיון כפי מה שהקדיש וזהו החילוק המבואר בערכין ד' ה' דגבי בדה"ב נידון בכבודו ר"ל דחלה קדושת פה על ור"ל על דמיה ולא על הגוף וגבי קדושת מזבח הוא להיפך דחלה רק על הגוף ולא על הדמים ובזה א"ש הך דחולין קל"ה ע"א דאף דנידון בכבודו מ"מ מותר לגוז. ועי' בתמורה ד' כ"ו וקדושין ד' ז' דשייך אף בחצי בהמה גדר תמורה היכא דלא פשטה קדושה בכולה משום דעכ"פ יש בה קדושת הגוף והך בעיא דהקדיש אבר לדמיו הוא גם לדידן דס"ל דבחד אבר לא פשטה קדושה בכולה. רק דהכי קמבעיא ליה אם האבר קדוש קדושת הגוף ולא מהני ליה פדיון או קדושת דמים ומהני ליה פדיון וא"כ מועלין בדמי אותו אבר. וזהו ג"כ כונת רבינו בפ"ה מהל' ערכין הי"ד שכ' דהוה ספק אם פשטה הקדושה בכולה. לא ר"ל אם כל הבהמה קדושה רק דר"ל אם נשתעבדה כל הבהמה כולה להיות משועבדת לרגל שתחול עליה קדושת הגוף וא"כ צריך למוכרה לצרכי עולות ורק היכא דאמר הרי עלי עולה כמו שהיא. ובשביל האבר לא יקבל שום דמים. או דר"ל דלא משעבד כל הגוף לרגל ורק הרגל תקדש דהיינו דמים וצריך לפדות הרגל והדמים קודש והרגל נעשה חול וזהו ג"כ כונת הירוש' בנזיר פ"ב ה"א וט"ס שם וצ"ל קדשי מזבח שקדם הקדישן את מומן ואם חילל אותם על בהמה אחרת אז לא קדשה רק לדמים ואסור להקריבה דמתחילה צריך לפדותה וזהו ג"כ מש"כ רבינו בהל' מעילה פ"ד ה"ב דהוה ספק אם תפסו דמיה אם נפדית ור"ל אף דמי אותו אבר וכן הך דמעילה דף כ"א ע"ב גבי כיס של הקדש ר"ל ג"כ שמשועבד כל הכיס לזאת הפרוטה ולקמן בהל' מעה"ק אאריך בזה. והנה כל זה גבי הקדש. אבל בחרם מתחילה הכוונה על הדבר שיהא קודש אף בבדה"ב והפדיון הוא ממילא וע' במש"כ רבינו בפ"ו מהל' ערכין הי"ז דכולו קדש ור"ל דקאי רק אחרם ולא בגדר נידון בכבודו רק דפשטה קדושת חרם בכולו כמו גבי קדשי מזבח לדידן ולכך בהך דערכין דף כ"ח ובדברי רבינו שם בפ"ו הכ"א משמע דאף חרמים דבדה"ב לא חלים על שדה מקנה והטעם משום דחרם הוא בגוף הדבר והשדה אינו שלו ולא חל החרם. משא"כ בהקדש דמתחילה לא חלה רק על דמי הדבר וזה שייך גם בשדה מקנה. ולכך כיון דיש ריבוי דחרם חל גם על קדשי מזבח וא"כ מוכח דזה חל על גוף הדבר ושייך בו גדר פדיון מן התורה משא"כ גבי הקדש. וא"כ חזינן דבחרם הוה קדושתו גדר דין ונעשה עצם קדושה ולכך לר"א אם החרים כל נכסיו לא קדיש משא"כ בהקדש דזה רק לפדות ולא בעצם קדוש. וע' ב"ב דף קמ"ח ע"ב גבי איבעיא דהקדיש כל נכסיו מהו כו'. וא"כ גבי חרם לא תליא כלל בכונתו רק דזה הוה ממילא דהתורה אמרה דאם אמר כך וכך הוה גוף הדבר קדוש. משא"כ במתפיס דשם אזלינן בתר כוונת בנ"א. ובאמת בהך דין דבנדרים הלך אחר לשון ב"א יש כמה סתירות עיין כאן דף ל' ע"ב גבי ילודים דיליף מקרא ודחי שם. ודף ל"א גבי לזרע אברהם ושם דף מ"ט ודף נ"ה ע"א גבי דגן ושם בע"ב בר"ן גבי תירוש וביומא דף ע"ו ע"ב ותוס' פסחים דף ב' ע"א וע"ז דף כ"ז וכ"מ ועמש"כ רבינו כאן פ"ט ה"א והי"ג. אך באמת כך דהיכא דמבואר בתורה דהדבר נקרא כן בלשון ב"א אזלינן בתר תורה אך כל זה אם נקרא כן לא מחמת הדין. אבל אם נקרא כן מחמת הדין לא אזלינן בתר לשון תורה. וגם נ"מ אם אומר זה בלשון קודש אז אזלינן בתר לשון תורה דנקרא כך משא"כ אם אומר בלשון אחר. ובאמת בזה פליגי אמוראי בב"ב דף קמ"ג ע"ב גבי ב"ב אם הן כבנים בלשון ב"א משום דמוכח ביבמות דף ס"ב ע"ב דבתורה מבואר דנקראים בנים ע"ש. אך זה נ"מ באיזו לשון הוא אומר. ובאמר מר בר רב אשי דסבירא ליה דבלשון ב"א ב"ב אינם כבנים ס"ל ג"כ לענין עדות בב"ב דף קכ"ח ע"א דכשר ע"ש וע"ש בתוס' דף קי"ז ע"א ד"ה ומחזירין ובתוס' יבמות דף ג' ע"א ד"ה מקמי. וע' מש"כ הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ה ע"ב גבי תירוש בשאר לשון ורשב"ם ב"ב דף ק"ן ע"ב גבי נכסי ודף ס"ג ע"א גבי חלק. וע' מש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ו ה"ח ופכ"ז הי"א ופכ"ח הט"ו דגבי מו"מ תקנו היכא שאין המנהג ידוע וכן כתב בפי"ז ה"ו דשם הוה בגדר תקנה משא"כ בנדרים שם לא עשו תקנה כדמוכח מלשון רבינו לקמן בפ"ט. ועמש"כ הר"א ז"ל בנדרים דף נ"ה ע"א ד"ה מאי כפרוץ דהפסוק ר"ל מה שנקרא דגן בלשון ב"א ע"ש וע"ש דף נ"ו ע"ב גבי עיבורא דמתא כמתא דיליף לה מקרא מה שנקרא כן ועי' תוס' ב"ב דף קמ"א ע"א דתקנת חכמים בדבר שהאדם צריך לזכות תקנו ג"כ רק לפי לשון ב"א ע"ש. ועי' בירוש' ב"ב פ"ד הי"ז דגבי מכירה תוך התחום יש עליה שם העיר. ע"ש ובבלי שם דף ס"ח ע"ב ע"ש ברשב"ם והטעם י"ל דגבי נדרים כיון דלכתחלה אסור לנדור לא עשו בזה חכמים תקנה דנימא דאדעתא דרבנן קנדר כיון דלדידהו לא ניחא להו כלל בנדר וזהו כוונת הגמ' בכ"מ דתינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאכ"ל ור"ל כיון דבביאה אסור לקדש לא שייך בזה למימר אדעתא דרבנן:

ואםכחרמי כהנים מותר כו'. עי' בתו"י וברא"ש דאף דעד שלא בא ליד כהן מועלין בו מ"מ אין עליו שם חרמי כהנים רק כשבא ליד כהן. וא"כ לפי"ז כשהיה מוטל לפניו הדבר ואמר זה כזה לפי שיטת רבינו דפסק בעיקרא קמתפיס א"כ יהא אסור אך באמת כ"כ דגבי חרמי כהנים אין זה בגדר קדושה רק בגדר גזה"כ וכמש"כ התוס' תמורה דף ל"ב ע"ב דלא שייך בו אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ע"ש וערש"י ביצה דף ל"ו ע"ב דנקט שם ג"כ חרם לבה"ב דלכהנים אין זה בגדר מצוה וע' רש"י קדושין דף ס"ד דאמר שם גבי נאמן לחרמים ג"כ חרמי בדה"ב ומשום דס"ל לרש"י דאין נאמן רק היכא שעל ידו נגמר הדבר והיינו היכא שדי בשנים ולא בשערות ג"כ ומשום דמופלא סמוך לאיש דאורייתא וס"ל דגבי חרמי כהנים כיון דאין זה בגדר הקדש לא שייך גביה מופלא סמוך לאיש וע' מש"כ רבינו לקמן בהל' ערכין פ"ו הי"ז דגבי חרמי כהנים לא נחתי קדושה בכולה וע' מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות שם פ"ח הי"א דמשמע שם קצת דכיון דליכא משמר נשאר כמו בבית הבעלים ע"ש. אך ע' בספרי פ' קרח פיסקא קי"ז דמשמע דגם ב"נ עושה חרמי כהנים ע"ש וע"כ דזה הוה גדר נדר. וע' מש"כ רש"י כאן בנדרים דכיון דאין לו פדיון לא הוה קדושה וגם י"ל דלית בה שאלה ג"כ:

וכן כל כיוצא בזה כו'. ע' לקמן פ"ט ה"ט במש"כ שם דאין הולכין אחר הרוב בזה ומשמע שם דלא מהני מה שמפרש אח"כ כונתו והטעם דשם ר"ל דמקצת ב"א קורין אותו כך ומקצת כך והוא נדר סתם וזה הוה דין דבנדרים אזלינן בתר המקום כמבואר בנדרים דף ס"ב ע"ב וע' מש"כ התוס' מנחות דף ק"ז ע"א דגבי הקדש אזלינן ג"כ בתר עירו דדעתו לפי מה שרואה בעירו ור"ל דכן תיקנו חכמים וע' בהך דתמורה דף כ' ע"א ע"ש ברש"י דאפי' עשיר יכול לפטור עצמו בעוף לראב"ע ואף דפסקינן דמביא מן הגדולים ממין שנדר כמש"כ רבינו בפט"ז מהל' מעה"ק ה"ג זה רק שבאותו מין צריך להיות המובחר אבל יכול להביא מין קטן וע' מש"כ התוס' שבועות דף ט"ו ע"א ד"ה ללמדך ובהך דקדושין דף י"ז ע"א ד"ה חדא ע"ש. ונמצא כך דבהמין צריך להביא מסתמא הטוב שבהם ומשום דאמרינן יד הקדש על העליונה כמבואר בתוספתא מנחות פי"ג. אבל לאיזה מין אמרינן דהקטן שבמינים. והטעם דיד הקדש הוה כמו תפוס וכעין הך דאמרינן בב"מ דף ו' ע"א וזה רק במין שנתחייב אבל לאיזה יש לומר דבזה המין לא נדר כלל וכעין הך דנזיר דף ח' ע"א גבי ספק נזירות ועי' בירוש' שם פ"ב דהוה מחלוקת דאמוראי גבי ספק אחת ספק שתים אם הוה לחומרא ע"ש וכ"כ בזה. וה"נ י"ל כאן דכיון דלפי מה שמפרש כונתו לא נדר כלל מותר וגם י"ל דכאן מיירי שכל העיר כונתם או לזה או לזה דלשניהם בב"א א"א משא"כ שם. ויהיה נ"מ היכא דמקצת קורין דוקא כך ומקצת דוקא כך אז לא. וגם י"ל דלפי מש"כ דזה הוי בגדר תקנה א"כ גבי נדר לא שייך רק אם לפי דבריו הוי נדר אבל כיון דלפי דבריו לא נדר כלל לא חלה עליו התקנה וע' תוס' שבועות דף כ"ו ע"ב ד"ה גמר ע"ש:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות נדרים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה