צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מתנות עניים· רבי יוסף רוזין
פרק א · הלכה ח
כל מתנות כו'. אלא עניים באים כו'. והנה אם הם שייכים רק לעניים של אותה העיר או לעניים של כל העולם עיין ב"מ דף כ"א ע"ב דאמר שם עניים דעלמא מי מייאשי משמע דיש לעניים דעלמא ג"כ זכות ועיין בגיטין דף ל' ע"ב דפליגי בזה רש"י ותוס' אם יכול להפריש בחזקת עניי ישראל שבמקום אחר היכא דליכא עניים כאן וגם יהי' נ"מ בהך דגיטין שם אם העני שהלוה לו והוא כעת דר במקום אחר ולזה לא עשו תקנה וכמו אם העשיר דאם נימא דאין יכול ליטלם לא וצריך ליתנם לעניים אחרים שבאותה העיר עיין בתוספתא ב"ק פי"א דאם אמר תנו שדה פ' לעניים לקט שכחה ופיאה ילקטו עניי עיר אחרת משמע דבל"ז לקט שכחה ופיאה שייך לעניי אותה העיר ובאמת נ"ל דזה ר"ל הירושלמי פיאה פ"ה סה"ג במה דאמר שם לעניי אותה העיר ור"ל דקאי אהך דר"א דבעה"ב שהי' עובר דסבירא ליה דמותר ללקט וכשיגיע לביתו ישלם ולמי ישלם אם לעניי העיר ששם לקט או לעניים של עירו ואמר זה שייך לעניי של אותה העיר שהלקט שלהם ולהם חייב לשלם ועיין ב"ק דף ל"ט ע"א וניתבי' לעניים כו' משמע דיכול ליתנו לכל עני שירצה ועיין סנהדרין דף כ"ה ע"ב גבי סוחרי שביעית דאמר שם דצריך להחזיר לעניים מה שנשכר מהפירות שביעית וצ"ל דשם הוה גזל עניים משום דיש להם חלק ועיין שביעית פ"ה גבי לוף וסוף פ"ט ותוס' ע"ז דף ס"ב ד"ה והתנן ושם דף י"ג ע"א ד"ה מעות. ובתוספתא דב"ק הנ"ל דהוה מחלוקת דר"א ורבנן אם אמר סתם ינתן לעניים אם ר"ל דוקא לעניי אותה העיר או לא וזהו כונת הירושלמי בפיאה פ"ו ה"א גבי הפקר לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת דתליא במחלוקת ר"י ור"ל ור"ל דפיאה עניי אותה העיר קודמין אך בזמן דליכא עניים באותה העיר אז יכולים ללקוט עניי עיר אחרת וזה ר"ל הגמרא ב"מ דף כ"א ע"ב הנ"ל גבי יאוש ועיין עירובין דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה והכלים דבני העיר זכו בהם והך דב"מ הנ"ל ר"ל דכיון דהם מתייאשין אף דעדיין לא זכו ואם כן לא יבואו ללוקטן והוה כמו הך דחולין דף קל"ד ע"ב דלא לעורבים ולעטלפים וכן כתב רבינו לקמן בה"י. ועיין בירושלמי פ"ח ה"א כאן דלא ס"ל כן רק על מתנות שאין עניים מקפידין עליהם וא"כ מתחילה לא חל שם פיאה כלל ולכך שייך לבעה"ב ולא לכל אדם משא"כ בהני דחל שם פיאה עליהם אסור לבעה"ב ליטלם דאין אדם קורא שם פיאה לעצמו ובאמת גם הך דב"מ דף י"ב ע"א גבי ילקוט בנו אחריו ר"ל ג"כ דכיון דעניים אחרים לא יבואו ללקוט שוב הוה כמו לעורבים ולעטלפים ולכך הוא מותר ללקוט ונ"מ דחייב במעשרות דלא חל עליו שם פיאה כלל וכ"כ בזה בח"ב בהלכות ערכין:
שם אפי' עני שבישראל כו'. עיין רש"י ברכות דף ס"ג ע"א ד"ה לסוף נצרך להם והנה בירושלמי כאן ספ"ב יש שם בעיא במי שהתחיל לקצור ומכר שדהו דהלוקח חייב ליתן פיאה על הכל אם מותר המוכר ללקוט הפיאה שנתן הלוקח על התבואה הקצורה הנשאר ביד המוכר כיון דהמפריש הוא הלוקח שרי או כיון דנפרשה על התבואה שלו וכבר נתחייב אצלו הוה כמו להזהיר עני על שלו וכן אם הלוקח מותר בפיאה שהפריש על תבואה של מוכר אמר שם דזה תליא בפלוגתא דר' גבי מעשר עני הואיל וכבר נטבל אצל הראשון ע"ש ויש לומר דכונת רש"י דברכות דף ס"ג הנ"ל כה"ג ועיין בנדרים דף ל"ו ע"ב וכ"מ אם אזלינן בתר מקדיש או בתר מתכפר ע"ש בזה ועיין לקמן בירושלמי פ"ג ה"ו דאמר שם לחד לישנא דהטעם משום דהוה כמוכר חוץ מחובתו וה"נ כן דהוה כמו שהמוכר התנה שהלוקח יפריש עבורו ועיין ב"ב דף ס"ג ע"א גבי ע"מ שהמעשר שלי דאמר שם דמקום מעשר נשאר למוכר רק דנותן זכות ללוקח שיוכל להפריש על פירותיו ומכל מקום הם שייכים לו ע"ש וה"נ כן ועיין תוס' פסחים דף ל"ח ע"א ד"ה אתיא: