צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי יוסף רוזין
פרק טו · הלכה כח
כבר ביארנו כו' והוא שיהיה פוגם כו'. עיין בירושלמי בערלה פ"ב ובע"ז פ"ה גבי פגם ואח"כ השביח ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש ע"ז פ"ה דכתב שם גבי פגם ולבסוף השביח דלא נתברר בתלמוד הדין בזה ע"ש וכתב כגון דבש לתוך יין, ועיין בירושלמי פ"ב דמעש"ש גבי מפטמין את היין ע"ש אך זה תליא בהך מחלוקת דמנחות ד' נ"ד אם יש דיחוי באיסורין ואנן קיי"ל אין דיחוי באיסורין ולכך פגם ולבסוף השביח אסור, ועיין בירושלמי תרומות פ"ב ה"ד רק לפי מש"כ במקום אחר דטעם דמ"ד אין דיחוי באיסורין הוא משום דאזיל לשיטתיה דס"ל דחצי שיעור אסור מה"ת כמבואר ביומא ד' ע"ד ועיין בחולין ד' צ"ח ע"א דמשמע שם לחד משנה דרשב"ר ס"ל דחצי שיעור מותר מה"ת ולכך ס"ל במנחות שם יש דיחוי באיסורין וכעין שכ' רש"י סנהדרין ד' מ"ז ע"ב גבי אבילות ע"ש ועיין בהך דב"ק ד' מ"ט ע"ב גבי שבח ולדות כיון דשייך מחיים בפלגא לאחר מיתה זכה בכולה ע"ש וביבמות ד' ע"ט גבי חלק עדה ע"ש בתוס' וא"כ כאן לגבי נותן טעם לפגם לא שייך זה ובאמת מוכח דלא דדי מה שהאיסור פוגם בההיתר רק שע"י התערובות יהיה גם האיסור נפגם וזהו מה דר"ל בע"ז ד' ס"ח ע"א שנייא עיסה הואיל וראויה לחמע בה ור"ל דהא כל עיקרה של שאור הוא נפסל מאכילת כלב כמבואר בתוספתא דביצה וכ"כ בזה וא"כ בו לא שייך דנפגם דאף אם נתחמץ יותר מדי מ"מ עדיין ראוי לחמץ עיסות אחרות וזהו ג"כ כונת רבינו לקמן פט"ז הל"ד גבי יין שנפל ע"ג חטים דכ' שם מפני שהם שואבות ור"ל דאף דהחטים עצמן יוכל להיות שהיין בהם לפגם ואין בהם טעם מ"מ היין עצמו שנבלע בהם הוא אסור וזה רק גבי ממש אבל טעם לא שייך זה כיון דהוא לפגם הוה כמו שלא נתן טעם כלל ועיין תוס' ע"ז ד' ס"ו ע"א ד"ה כלל. וכן נ"מ בהך דשם ד' ס"ח ע"ב בתוס' ד"ה אמר רבא שם בסה"ד שכ' דבשאינו בן יומו מותר בשרצים ע"ש משמע דרק מחמת שזה פגם גם בשאר דברים וכן מה דאמר שם דעכבר נותן טעם לפגם זהו מחמת שבשר בשכר נותן טעם לפגם לא מחמת שטעם העכבר הוא פגום דזה אסרה רחמנא ואם נימא דטעם לפגם הוא משום דהוה כמו שלא נתן טעם וא"כ גם כה"ג יהיה מותר וע"כ דההיתר הוא משום דפוגם ולא משום דאינו משביח, ועיין בירושלמי ערלה פ"ב דר"י ס"ל דהיכא דנפגם ע"י האיסור וההיתר אסור וכמש"כ דההיתר הוא רק מה שהוא פוגם ולא מה שאינו משביח וזה בעצם תליא בהני תרי לישני דע"ז ד' ס"ז ע"א בהך דר"ל ועיין בירושלמי תרומות פ"י ה"ו הדא אמרה לא לפגם ולא לשבח אסור ע"ש וכ"כ בזה: