צפנת פענח על משנה תורה, הלכות מאכלות אסורות· רבי יוסף רוזין
פרק ה · הלכה ט
עובר שהוציא כו'. והנה רבינו פסק דלא משום גדר לידה נאסר דא"כ הוה גדר אבר מן החי רק משום טרפה, ולכאורה י"ל דאף לרב דס"ל יש לידה זה רק ביד ומשום הך דנדה ד' כ"ח ע"א דיציאת יד הוה גדר לידה רק לא לכל ולכך אינה טמאה מה"ת ועי' מש"כ לעיל בהל' אס"ב. אך לדידן אין נ"מ דלא הוה לידה כלל רק מחמת חוץ למחיצה ואף דקי"ל דמיתה עושה ניפול וא"כ חזינן דזה דבר בפ"ע אך י"ל דכיון דאין המיתה פועלת בדבר הוה כעין הך דאמרינן בערכין דף ז' ע"ב גבי שער, ועיין במש"כ התוס' מנחות דף ע' ע"א גבי מעיים, ונ"מ ג"כ לאבר דעובר מת דהנה רבינו בהל' י"א פסק לכאורה כרבא שם ד' ע"ד דגם בעובר מת אין שחיטה עושה ניפול וע"ש בתוס' ד' ע"ב ע"א ד"ה וחכמים אם נגע קודם שחיטה בהאבר אם מטמא או לא ועיין מ"ש שם התוס' דף ע' ע"ב ד"ה מ"ט תיפוק ליה דטומאה בלועה לא מטמא. אך י"ל דנ"מ לאבר היוצא. אך י"ל דרב חסדא לשיטתיה דיליף מק"ו א"כ גבי אבר היוצא ליכא ק"ו ועי' בבעל המאור שם אך זה רק אם נימא דהטעם דהיוצא הוה כילוד אבל אם נימא משום בשר בשדה לא שייך זה כלל גבי טומאה אך באמת זה תליא בהך מחלוקת דשם ד' ע"ב ע"א אם משום דעובר במעי אשה אין בו טומאה כלל או משום דיש עליו שם טומאה רק טומאה בלועה ולכך שוב גבי ידו לא הוה בלועה וגם אם נפתח הקבר אף בלא לידה מ"מ טמא למ"ד משום טומאה בלועה. ובזה א"ש מה שפסק רבינו ז"ל בפ"א מהלכות אבות הטומאות גבי חררת דם דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא והוא להיפך מהגמ' דבכורות ד' כ"ג ע"ב. אך כך דהא רבינו ס"ל דהא דמטמא עד שתסרח לכלב זה רק אם היתה כבר טמאה לא פקעה ממנה הטומאה וא"כ קשה מה מהני גבי ולד מה דאמר בגמ' שם דאיתחזי אגב אמו הא לא נטמא עדיין וצ"ל דשם אתיא כרב חסדא דבעצם עובר מת יש עליו שם טומאה רק משום דהשחיטה יכולה לטהר אותו וא"כ באבר היוצא יש עליו הטומאה ולכך חל עליו שם טומאה מעיקרא וגם משום דס"ל דהוה כלידה כמש"כ משא"כ לדידן דס"ל כרבא ע"כ דלא חל כלל שם טומאה על אבר מת ואדרבא שם אבר מן החי עליו כמש"כ רבינו והאיסור הוא רק משום יצא חוץ למחיצתו ולכך גבי חררה טהורה לגמרי ואף דרבינו ז"ל בסוף הל' טומאת מת פסק כר"ע דעובר במעי אשה טמא אם לא הוה בלועה ע"ש ולכך אם נפתח הקבר טמא וכן אף יצא שלא בגדר לידה ג"כ טמא מ"מ גבי בהמה כיון דמהניא שחיטה לא אמרינן זה ויהיה נ"מ לגבי בהמה טמאה אם הוציא העובר את ידו והוא מת טמא וכמש"כ התוס' שם וכן אם הפילה חררת דם ג"כ מטמא במשא ואף דרבינו ז"ל בהלכות אבות הטומאות פ"ב ה"ט לא ביאר שם היכי מיירי אם מת או חי, אך דהא נראה מדברי רבינו דס"ל כרבנן דריה"ג דבן פקועה אינו מטמא טומאת אוכלים כמו דס"ל גבי דגים וכן פסק כרבנן דר"מ בזבחים ד' ק"ה וא"כ היאך כתב שם דבשר העובר מגע טרפה שחוטה ובמאי איתכשר והוא לא פסק כר"ש דאמר איתכשר בשחיטה וע"כ מיירי במת ומ"מ פסק דהאבר הוא רק גדר טריפה ולא גדר מת וא"ש, ובזה א"ש ג"כ מ"ש התוס' כאן ד' ס"ט ע"א ד"ה ותבעי ע"ש דזה הפעולה שיצא האבר בעזרה לא מהני רק אם לא הוה לידה רק משום שיצא חוץ למחיצתו י"ל דעזרה מפקיע זה אבל בגדר לידה לא מהני זה, ור"ל כך דהך דאמר דזה מיקרי טרפה ר"ל דשוב לא שייך להבהמה או להעובר שנפרש ממנו וגם גדר אבר מן החי לא הוה כיון דלא מיקרי לידה וא"כ הוה כמאן דלא נפל דהא באבר מן החי בעינן עד שיפול כמבואר ד' קכ"ז ע"ב ואם נימא דהוה כילוד לגבי אכילה מיקרי ניפול אבל לדידן לא, רק דאין דבר שיוכל להתירו ואסור משום גדר שאינה זבוחה, ועי' מש"כ התוס' כאן דף ע"ה ע"ב ד"ה בן פקועה ולכך יש עליו שם טריפה כמש"כ דגם בטריפה אין השחיטה מתירתו לאכילה מהך דחולין ד' פ"ה ע"ב, וע"ש בתוס' שכתבו בד"ה אימא דולד בן שמונה הנמצא בטריפה אסור משום טריפה, אך א"כ היאך אמרינן שם ד' ס"ח ע"ב לא מצינו טריפה שחוזר להכשירה הרי משכחת לה דכל זמן שהוא עובר בן ח' יש עליו שם טריפה וכשנעשה בן ט' פקע ממנו שם טריפה אך באמת כך דהא דבן שמונה מותר אף דלא שייך בו ד' סימנים אכשר בו רחמנא רק משום הך דכל בבהמה תאכלו ולכך ס"ל לרבינו ז"ל לקמן פ"ז ה"ג דבן ט' חי חייבין על חלבו כרת משום דגבי בן ט' חי ההיתר רק משום ד' סימנים אכשר בו רחמנא ולא משום כל. וזה תליא בהך בעיא דר' אושעיא שם ד' ע"ד ע"א ע"ש, וע"ש בתוס' ד"ה לדברי בדף ע"ה ע"א ועי' במה שפסק רבינו בהלכות תמורה פ"ד ה"ג גבי השוחט את החטאת דרק בן ד' חי מותר לאכול ולא בן ה' אף דפסק כרבנן ולא ס"ל כמש"כ התוס' בתמורה ד' י"א ע"א ד"ה ומצא רק משום דאם מצא בה בן ה' יש עליו שם ולד חטאת ותמות וגם י"ל דכיון דנשחטה אמו שוב הוה הולד בגדר יוצא דופן או יתום דפקע ממנו קדושת הגוף כמבואר בתמורה ד' י"ז ע"א ובכורות ד' מ"ב ע"א וכן פסק רבינו שם בהל' תמורה פ"ד ה"ח ועי' בתוספתא בכורות פ"ג דמבואר שם דיש עליו קדושת הגוף. אך י"ל דזה אתיא כת"ק דר"א בתוספתא תמורה פ"א וע"ש בתוספתא פ"ג דאם שחטה העובר אסור באכילה ר"ל משום דצריך פדיון והא דאמרינן בהך דחולין ד' ע"ה ע"א מה שהקשה ר"ל לר"י מהך ברייתא דמוצא מכלל שליל ואמאי לא קרב ותירץ מידי דהוה אמחוסר זמן ועי' תוס' זבחים ד' ל"ה ע"א ד"ה פיגול וד' צ"ח ע"ש ואף דהא כתבו התוס' תמורה דף י' ע"ב דעל עובר לא שייך גדר מחוסר זמן צ"ל דרק לענין הקדש דמותר להקדיש וחל עלייהו הקדש אבל לענין הקרבה לא והוה כמו ליל שמיני דאף דמקדישו מ"מ לגבי הקרבה הוה מחוסר זמן עי' חולין ד' פ"א ע"א ורש"י בכורות דכ"א ע"ב וכ"מ ועי' תמורה ד' כ"ה ע"ב ותוס' ד"ה דת"ק וצ"ל דזה אתיא כת"ק דר"א הנ"ל אך כל זה בשנגמר אבל אם הוא קודם גמר אז לא חל עליו כלל שם זה ומותר משום הך כל בבהמה וכן מוכח בתוספתא דחולין פ"ד דמייתי שם הך דהשוחט את החטאת ע"ש, וא"כ בבהמה טריפה דלא שייך בה הך כל אז בן ח' שבה י"ל דאסור משום גדר נפל וא"ש ולכך ס"ל לרבינו ז"ל כאן בהל' י"א דאינו לוקה על אבר היוצא והאיסור רק משום שאינה זבוחה ועיין מש"כ התוס' שבועות ד' כ"ד ע"א, ומש"כ רבינו ז"ל לעיל פ"ב ה"ג גבי בשר אדם ע"ש וה"נ כן: