אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים· רבי יוסף רוזין

פרק י

פרק ט

הלכה א

אין איסור בכלאים כו'. עי' כריתות דף כ"א ע"ב גבי עוף דאמר שם שצמרו אין בו משום כלאים ומשמע דשם צמר יש עליו ונ"מ גבי עוף קדשים אם חייבים עליו משום גוזז ועי' שבת דף ע"ד ע"ב גבי כנף ובירושלמי שם ותוספות בכורות דף כ"ה ע"א ובמה דמבואר בירושלמי מגילה פ"א הי"ג כל כנף פרט למרוט וגבי שה מבורר בירושלמי פ"ט ה"ד דלא איכפת לן אם הוא חלק בלא צמר ע"ש וצ"ל משום דגבי עוף גם הנוצה קרב עיין תוס' שבת דף ק"ח ע"א ונ"מ דמועלין בה בהגיזה של עוף דהוה כמו גידולין דקרב לגבי מזבח עי' תמורה דף ל"א ע"ב דגידולין דחזי למזבח מועלין בהם. וכן יהיה נ"מ לגבי צמר שבראשי כבשים דמקריבין אותם וי"ל דזהו כונת הגמרא בפסחים דף ל"ג ע"א דמועלין בגיזי עולה וכ"כ בזה בח"ב ולקמן בהל' מעילה אבאר זה:

הלכה ב

רחל בת עז כו'. והנה כבשים שצמרן קשה או עז בת רחל אם יש בהם משום שעטנז דאורייתא הנה לפי המבואר בבכורות כאן וחולין דף קל"ז ובדברי רבינו בהל' בכורים פ"י ה"ד דמה דממעטינן מלעמוד לשרת לא כפי' רש"י מחמת שאינו ראוי לבגדי כהונה רק דאינו ראוי ללבישה ויהי' נ"מ לרחל בת עז דלבגדי כהונה אינו ראוי וללבישה ראוי וכן לרחל בת עז בת רחל דאז מינו ראוי וגם הוא עצמו ראוי מאי יהי' דינו לגבי ראשית הגז ולשעטנז וכן יהי' נ"מ לגבי פשתן דמבואר בגמרא בבכורות דאינו משתנה ובירושלמי פ"ט דכלאים ה"א אמר שם מה פשתן כברייתו ועיין בדברי רבינו בהל' סוכה פ"ה ה"ד דכ' שם דפשתן אם נפץ אותם נשתנית צורתו ואין עליו שם גדולי קרקע דהוה כפנים חדשות ע"ש יהי' נ"מ אם זרע פשתן בעציץ שאינו נקוב ואח"כ טוה אותם אם יש בו דין שעטנז ועי' שבת דף כ"ז ע"ב דפשתן מיקרי יוצא מן העץ ע"ש בתוס' וברכות דף מ"ג ע"ב ועיין בירושלמי ערלה פ"א ה"ג דגבי אילן אין נ"מ בין עציץ נקוב לשאינו נקוב ע"ש וכ"כ בזה במ"א ואף אם נימא דגמרא דילן לא ס"ל זה מ"מ לשיטת רבינו דבלא זה נשתנה הדבר ונעשה פנים חדשות י"ל דלא איכפת לן. והנה בע"ז דף מ"ז מבואר ג"כ דקמח הוה כמו פנים חדשות ומ"מ מבואר בירושלמי כלאים פ"ז ה"ה דאין מברכין על פת של עציץ שאינו נקוב המוציא והך דפסחים דף ל"ה ע"ב דיוצא במצה כה"ג י"ל דמיירי שהביא שליש באינו נקוב ואח"כ נקבו דלענין טבל אזלינן בתר שליש הראשון עי' חולין דף קל"ו ובירושלמי פ"ה דמעשרות ומנחות דף ע' ע"א ובדברי רבינו הל' תרומות פ"ה הט"ו ע"ש ושם לחם יש עליו ועי' ברש"י ביצה דף י"ד ע"ב בד"ה שמא דיש שם שני לשונות אם צריך שיהא הכלאים מחממתו או הבגד שיש בו כלאים מחממתו וגם אף שמהלבישה אין לו הנאת חימום מ"מ כיון שלובש בגד שיש לו הנאה ממנו ויש בו כלאים אסור אף שהלבישה וההנאה שני דברים ועי' בירושלמי כאן רפ"ט דמרבה שאף אם המקצת כלאים נגרר בארץ מ"מ אסור מה"ת משום לא יעלה אך שם ר"ל דהיינו בגד צמר שיש בו חוט אחד פשתן דעי"ז כל הבגד יש עליו שם כלאים ואף אם החוט פשתן נגרר בארץ מ"מ אסור דכולו הוה כלאים וזהו כונת רש"י תמורה דף ל"ד ע"א ד"ה לבטל ועיין תוס' ע"ז דף ס"ה ע"ב ונדה דף ס"א ע"ב אבל זה ודאי י"ל דאם בגד קנבוס ארגו בו חוט אחד של פשתן ושל צמר בזה י"ל דשפיר בטל כיון דכבר נעשה איסור וזהו כונת רבינו לקמן בהל' ז' וא"ש מ"ש עליו הר"א ז"ל שם ולכך דייק רבינו לקמן בהלכה כ"ז בגד צמר שאבד כו' ולא נקט כלשון הגמרא בגד שאבד בו כלאים דרק כה"ג אז לא בטל אבל בגד של קנבוס שאבד בו כלאים אז י"ל דשפיר בטל ואף לשיטת הראב"ד ז"ל וכן היכא דהכלאים ניכר דלא בטלי אז י"ל דמ"מ אם הכלאים נגרר בארץ מותר ללבוש בגד קנבוס אך עיין מש"כ המפרש במס' תמיד דף כ"ז ע"ב ד"ה שמא תכרך דלכאורה לא משמע כן ע"ש ומה דמבואר בירושלמי כאן בהלכה א' גבי צמר ופשתים שטרפן דחד אמר בטלן וחד אמר אסור בתערובתן התם ר"ל כך דהוה ס"ל היפך משיטת רש"י רק כלאים מה"ת הוה אם טוה חוט אחד מן הצמר וחוט אחד מהפשתים ואח"כ חברן יחד אבל אם קודם הטויה טוה אותם ביחד הוה ס"ל דמה"ת אין זה כלאים ואח"כ מסיק דזה הוה כלאים וזה הוא הלבדים ועי' בתו"כ פרשת קדושים דמרבה לי' מקרא ותוספות יבמות דף ה' ע"ב ובנדה דף ס"א ובכ"מ אך מ"מ לשיטת הר"א ז"ל מה"ת אינו חייב עד שיהיה גם טווי ונוז מחוטים הללו וזה רק כה"ג אבל אם כבר היו חוטים אז גם הר"א ז"ל מודה דגם בקשירה לחוד הוה כלאים כמו גבי ציצית עי' לקמן בהלכה ד' ועי' מה דפליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' שבת פ"ט הט"ו אם יש גבי לבדין דין טויה ולפי מה שפי' שם הראב"ד ז"ל מה דמבואר במשנה שהם שועים הלבדים ר"ל קודם החבור זה בזה ועי' מש"כ התוס' ביצה דף ט"ו גבי נמטא ורש"י ב"ק דף צ"ג ע"ב ודף קי"ט ובבכורות דף כ"ט ע"ב דהוה בלא טוי' וזהו כה"ג. ובירושלמי שם מבואר למסקנא דאם טרפן מתחילה אז מתבטלין אם עירבם עם דבר אחר ע"ש והטעם כמש"כ לעיל דזה כבר נעשה איסור ושפיר בטל או כיון דכעת הוא לא צמר ולא פשתן ואף דבעצמו אסור מ"מ אם עירבן במין אחר בטל שמו ועי' מש"כ התוס' שבת דף נ"ז ע"ב ד"ה ואין ע"ש ושם גבי נגעים ע"ש בתוס'. והנה באמת לפי מה דמוכח מדברי רבינו לקמן בהלכה י"ב והל' ט"ו והל' י"ט מוכח כך דיש חילוק בין העלאה ללבישה דגבי העלאה רק אם עשה לשם בגד ללבוש ולחימום אז חל עליו שם כלאים ואסור להעלות עליו מה"ת ובזה א"ש מה דמדייק בנדה דף ס"א ע"ב מבגד שאבד בו כלאים דעושה אותו תכריכין דמצות בטלות לע"ל וע"ש בתוס' שהקשה למה לא הביא מהמשנה דמבואר שם להדיא דתכריכי המת אין בו משום כלאים אך שם ר"ל כך דכיון שעשוי לשם מת אין עליו שם מלבוש כלל דתכריכי המת אין עליו שם לבוש עי' מנחות דף מ"א ע"א גבי זקן שעשה לכבודו וביבמות דף ק"ד ע"א גבי מנעל של מתים וא"כ לא חל עליו שם שעטנז כלל וי"ל דאף חי מותר בהעלאה ואף דהא מבואר במשנה שם גבי מרדעת של חמור אף דגם הוא אינו בגד מ"מ אסור ליתן על כתפו ועי' תוס' נדה דף ס"א ע"ב. והנה באמת רבינו בהלכה כ"ה כאן לא כ' כמו לשון המשנה דמותר לעשות תכריכין מן כלאים ומרדעת רק כ' להיפך מותר לעשות מכלאים תכריכין ומרדעת ודייק ולא יניח מרדעת זו משמע רק כה"ג דשכבר הי' כלאים וכמו בהך דנדה דף ס"א ע"ב ע"ש גם י"ל דבאמת נראה הא דאמרינן במנחות דף מ"א ע"א גבי כלי קופסא חייב בציצית לא תליא כלל בהך מחלוקת אי חובת טלית אי חובת גברא כמש"כ התוס' שם רק דר"ל דעשה הבגד שלא ללובשו רק שיהיה מונח בקופסא וס"ל דמ"מ שם טלית עליו ועי' בפסחים דף ל"ח ע"ב גבי לחמי תודה מה דמחלק שם בין עשה למוכרן כו' ורש"י ב"ק דף ס"ו ע"ב גבי עורות ובירושלמי חלה פ"א ה"ז בדעת הלקוחות הדבר תלוי כו' ועי' מש"כ רש"י שבת דף נ"ט ע"א ודף פ"ד ע"א אם בעינן שיהי' מיוחד לישיבה וה"נ י"ל דאף דלא עשאן ללבישה מ"מ חיישינן שמא ימלך ועי' בערלה פ"א ה"א גבי הנוטע לסייג ולקורות דרק אם משנה הנטיעה ובמש"כ רבינו בהל' כלים פ"ח הלכה ט"ו גבי אמר לאומן עשה לי כו' ובירושלמי גיטין פ"ג ובאמת כ"כ בזה בח"א גבי הך דאמר ר"י דטלית שאולה פטורה מן הציצית למ"ד חובת טלית היינו ג"כ אם לכתחילה עשאה להשאילה כעין שפי' רבינו ז"ל גבי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר בהל' טוען פ"ח ה"ט ע"ש וסובר שמואל במנחות הנ"ל דגבי כלי קופסא חייבין בציצית ור"ל דמיירי אם לבשן ומחמת דחיישינן שמא ימלך משא"כ בזקן שעשה לכבודו בזה לא חיישינן שמא ימלך וכמו בהך דיבמות דף ק"ד ע"א הנ"ל וכן ר"ל גבי כסות סומא במנחות דף מ"ג דהיינו כסות המיוחד לסומא אבל סומא בעצמו פטור אבל גבי כסות אשה אף אם לבשה איש אף למ"ד חובת גברא הוא פטור משום דנשים הוה עם בפ"ע כמבואר בשבת דף ס"ב ע"א ולא הוה ככסות המיוחד ללילה וליום כמבואר בירושלמי הובא בתוס' מנחות דף מ' ע"ב. ובזה א"ש דברי התוס' שם דף מ"א ע"א בשם ספרי גבי כסות אשה דחייב מפני שבעלה בה בלילה וע"כ ר"ל שהוא בזמן שהאיש לובשה דזה ודאי נשים פטורות גם אם לובשת כסות איש וזה דוחק לומר דאתיא כמ"ד חובת טלית היא רק דר"ל דאף אם היה בגד מיוחד לשניהם אין שם חיוב עליו רק באופן ששניהם ביחד מתכסים בב"א וכעין שכ' התוס' זבחים דף צ"ה ע"א גבי אם מיוחד לאוכלים ולמשקים דר"ל בב"א דוקא וכן יהיה נ"מ לבגד של גוי ועי' מנחות דף מ"ג ע"א גבי הלוקח מן התגר וי"ל החילוק דמן התגר כיון שדרכו למכור לא נפטרה מן הציצית ולא הוה תעשה ולא מן העשוי ומן ההדיוט אף שאנו יודעים שלקחה מישראל מ"מ נפקע החיוב מן הבגד ופסולים הציצית וכעין הך דחלה פ"א ופ"ב גבי נחתום וכן לענין טלית של קטן אם הוה פטור בעצם ועי' תוס' ערכין דף ב' ע"ב גבי קטן אך שם י"ל אף דאין בו שיעור טלית מ"מ צריך לחנכו וכ"כ בזה במ"א. ולכך גם גבי כלאים כן אין עליו שם בגד כלל ולא חל עליו שם איסור כלאים כלל משא"כ גבי מרדעת של חמור אסור להעלותו על כתפו אף דרך ארעי וכמבואר במשנה הובא בדברי רבינו לקמן בהלכה י"ח דאין ארעי לכלאים ועי' מנחות דף מ"א ע"א ע"ש ברש"י ולכך דייק הך דמצות בטלות לע"ל רק מהך דין דבגד שאבד בו כלאים ר"ל דעשה בגד לשם לבישה וחל עליו שפיר איסור כלאים ומ"מ מותר לעשותו תכריכים וע"כ מוכח דמצות בטלות. והך לע"ל ר"ל בשעת קבורה ר"ל כך דהנה רבינו פסק לקמן בהלכה ל"א דגם אם מלביש אדם אחר חייב המלביש וקמ"ל דבמת לא הוה כמו הלביש אדם אחר דהוא אינו בכלל אדם כלל כמבואר בכריתות דף ו' ע"ב ועיין בכתובות דף פ"ו ע"ב ודף פ"ז ע"א דלע"ל ר"ל שעת קבורה וכ"כ בזה בהל' נדרים וכן ר"ל רבינו כאן בהלכה י"ט ובהל' י"ז מ"ש עליו הר"א ז"ל דהוא סותר עצמו דכאן פסק דלא יטול ביצה בבגד כלאים ובהלכה י"ט קאמר דבצלצול קטן מותר אך ר"ל כך דשם קאמר בבגד כלאים בבגד שעשוי ללבישה וחל עליו איסור כלאים משא"כ בהלכה י"ט אין עליו שם בגד כלל ולא חל עליו איסור כלאים ועי' במסכת כלים פט"ז מ"ו זה הכלל עשוי לזיעה טהור ופ' כ"ו מ"ג ופכ"ד מ' ט"ו ע"ש. אך כל זה רק בהעלאה אבל לבישה אף בגד שאינו עשוי לחימום ג"כ אסור ולכך דייק רבינו כאן בהלכה ט"ו גבי מנעל שאין לו עקב דוקא דאז קשה מותר מפני שאין לו הנאה דאין עליו שם בגד ועיין יבמות דף ק"ג ע"ב גבי מנעל המסוליים ובתענית דף י"ב ע"ב גבי אפנתא ע"ש ברש"י ועיין בירושלמי יומא פ"ח דהתיר שם רק לאסטניס סוליסה ר"ל דאינו מנעל גמור דהיינו בלא עקב וכ"כ בזה אבל מנעל שיש לו עקב דאז הוה מלבוש אז אף אם אין לו הנאת חימום גם כן אסור ובאמת לפי מה דמבואר ביבמות דף ד' ע"ב דהעלאה אימעוט גבי מוכר כסות ור"ל כך כמ"ש התוס' שבת דף ע"ג ע"ב גבי צריך לעצים וגבי כבשים שסחטן דאם אינו צריך להדבר אין עליו שם מלאכה כלל וכן ה"ה גבי צידה ה"נ גבי העלאה כן ולכך אף פסיק רישא מותר ומרש"י שבת דף כ"ח ע"ב מוכח כך דלר"י אף אם מתכוין כיון דלא תליא בכונה מותר ולר"ש כיון דסבירא ליה דתליא בכונה אם מתכוין אסור גם במוכרי כסות וכעין דאמרינן בפסחים דף כ"ה גבי לא אפשר וקמכוון ע"ש בזה אבל גבי לבישה כיון דהוא לובש אסור ולכך פסקינן כהך דב"ק דף קי"ג ע"א דאם לובש לגנוב את המכס אסור וכמבואר כאן בהלכה י"ח ואף דאינו מכוון להאיסור של הלבישה כיוון דמכוון להלבישה אסור ועיין במה דפליגי רש"י ותוס' בכורות דף כ"ה ודף ל"ד ע"א דאם נתכוון להדבר רק לא להאיסור של הדבר אם זה נקרא גם כן דבר שאין מתכוון ובתוס' ביצה דף ל"ג ע"א פליגי גם כן כה"ג ואף דבאמת אינו רוצה להדבר וכעין מש"כ התוס' בע"ז דף י"ג ע"א ד"ה יניח דמה שנפטר מן המכס אין זה מיקרי הנאה ועיין תוספתא בבא מציעא ספ"ה גבי מי שחייב לחברו ריבית אם יוכל לנכות בשטרי ריבית שנפל לו עליו ע"ש דאם בא לחשבון אסור ובמש"כ הרא"ש ז"ל בסנהדרין פ"ג בהך דדף כ"ז ע"ב דקיבל עליו לשלם כרגא ע"ש כיון דעל פי דין אינו מחוייב זה לא הוה שוחד וזה גם כן כונת הגמרא דנדרים דף ס"ב ע"ב גבי עבדי דנורא וזהו גם כן כונת התוס' עירובין דף מ"ג ע"א ד"ה הלכה שכ' שם דאפילו בשכר שרי בשבת והוא תמוה כמבואר בנדרים דף ל"ז אך ר"ל השכר מה דמשמר לו כה"ג דשניהם אינם כלום ועיין בירושלמי פרק א' דמעש"ש הלכה א' ופ"ג ה"א אם במעש"ש מותר כה"ג ותוס' ע"ז דף ס"ב ע"א. ועיין בירושלמי שבת פי"ג ה"ג מה דמחלק שם בין קריעה דס"ל שם דלא יצא וגבי חטאת יצא אם שחט בשבת משום דשם החיוב בא לו ע"י מעשיו וכאן הקרע הוא לתקן הבגד ולכך לא יצא אם עשה זה בשבת ע"ש ותוס' שבת דף כ"ה ע"א דחטאות ואשמות לא מיקרי צורך גבוה כיון דהוא גרם אף שזה נעשה ע"י שמצווין אותו כך מ"מ כיון שהוא גרם לזה ובהך דעירובין דף ל"א ע"א גבי דאם מערבין לדבר הרשות אסור לעשות זה באיסורי הנאה וכ"כ בזה בהל' שבועות. אך כאן אסור כיון דמ"מ מתכוון ללובשה. וא"כ לפי"ז לעשות בגדים מצמר של כבשים שצמרן קשה עם פשתן אסור ללובשן וכמש"כ ובאמת רבינו ז"ל לא ס"ל כלל הך דין דקשים שרי לענין כלאים רק דגבי קשים ליכא חשש דכריכת נימא אבל בל"ז אין נ"מ ועיין מש"כ הבעה"מ והראב"ד בהשגות שם ספ"א דביצה אך שיטת רבינו ז"ל לפי הנראה כאן סוף פירקין ובהל' כלי המקדש פ"ח הי"א ס"ל כך דלפי מש"כ רבינו בס' המצות מ"ע ל"ג משמע שם דיש נ"מ בין בגדי כה"ג לבגדי כהן הדיוט דבגדי כה"ג הלבישה היא מצוה לא משום דבל"ז הוה מחוסר בגדים ועיין תוספות יבמות דף ה' ע"ב ומנחות דף ה' ע"ב ותוס' שם דף מ"א ע"א בשם תוספתא ולכך אין בו משום כלאים לעולם משא"כ גבי בגדי כהן הדיוט דזה הוה רק לצורך קרבן כדי שלא יהא מחוסר בגדים ולכך אסור בהם כלאים שלא בשעת עבודה ועיין יומא דף ס"ט ע"א ע"ש וזהו כונת הירושלמי כאן פ"ט הלכה ב' כאן בבגדי זהב כאן כו' ור"ל דבגדי זהב של כה"ג מותר ובגדי לבן ר"ל של כהן הדיוט אסור וכמש"כ. גם י"ל כמ"ש התוס' במנחות שם דאין עליהם שם בגד וכעין דאמרינן בחולין דף קכ"ט ע"א דהוה כעין מעשה עץ שימש ר"ל דע"י הני דברים נעשה עליו שם זה והוה כמו פנים חדשות אך זה שייך רק גבי שאר בגדים אבל גבי אבנט כיון דחזינן דיש שם אבנט גם על של בוץ לבד וא"כ לא גרם התערובות לזה ויש שפיר שם התערובות והוה שעטנז. ובזה א"ש גם כן שיטת רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ג ה"ח דפסק כהך ברייתא דחישב א"צ הכשר ע"ש בהשגות דס"ל דזה תליא בהך מחלוקת דשם דף קכ"ח ע"ב גבי ארכובה אם מטמא משום אבר מן החי אף דאין בו בשר ומדברי רבינו בפ"ב מהל' אבות הטומאות ה"ד נראה דסבירא ליה דארכובה שפיר מטמא משום אבר מן החי וא"כ חזינן דיש אבר שמטמא אף בלא בשר ואם כן שוב ליכא על הבשר שם מעשה עץ. גם י"ל דזה תליא בהך דקדושין דף נ"ד ע"א דסבירא ליה שם לרב דכתנות כהונה אין מועלין בהם משום דמתחילה כשנעשו נעשה ע"כ גם להנאת לבישה לא לשם עבודה לבד וכן סבירא ליה לרב בירושלמי כלאים פ"ט ה"ג במה דאמר שם אבל מטפחות ספרים וקאי זה אהך משנה דכלים המובא שם דשל ספרים טמאים טמא מת ע"ש ובפכ"ח דכלים מ"ד גבי מצויירים ואמר שם רב הטעם מפני שמחמם בו ידיו כשעולה לס"ת כו' ר"ל דרב לשיטתיה בקדושין שם דמותר והקשה דאם כן למה אינם אסורים משום כלאים גם כן כצ"ל ותירץ דבאמת רב פוסק כמאן דאמר דאסור מטפחות ספרים משום כלאים אך הקשה דאסור בהנאה והוה כמו כיפה המובא בסנהדרין דף מ"ח ועיין תוס' שבת דף נ"ח ע"א דלכך נטהר משום דהוה איסורי הנאה אך לפי מש"כ א"ש דיש לחלק בין מטפחות לשאר דברים ועיין במגילה דף כ"ו ע"ב במה דפליגי שם רש"י ותוס' גבי פריסה אם ר"ל דוקא שבתוך הארון או אף מה שבחוץ ובירושלמי שם פ"ג ה"א הוה פלוגתא על כילה דעל ארונא אם יש עליו קדושת ארון וזה תליא אם מחיצת של ארון אם יש עליו קדושת פנים או לא ועיין שבת דף ח' ע"א גבי כורת ופסחים דף כ"ו ע"א גבי מחיצות של היכל ומנחות דף כ"ד ע"א ועיין כלים פ"ב מ"ד ופ"ד מ"ד גבי חולקין את כו' וכ"מ בזה ובאמת יש נ"מ בין אם הוא גדר בנין או כלי. ובזה א"ש דברי רבינו בהלכות תפילה פרק י"א דקורא אותו היכל ותיבה דהיכל ר"ל בבנין ותיבה ר"ל כלי. ועיין מ"ש התוס' ברכות דף י"ט ע"ב גבי מדלגין כו' דמבחוץ הוא טהור והוה חציצה ע"ש ועיין בזבחים דף נ"ה ע"ב דוילון אין עליו שם מחיצה ע"ש ברש"י. ולכך אם נימא דאסור בהנאה אין עליו שם בגד לענין כלאים משא"כ לרב בקדושין הנ"ל שפיר יש שם בגד עליו כמש"כ אך זה רק שייך בדבר שאחר גמר עבודה אין עליו שם מצוה ואם כן נתנו ליהנות בהם והוה גדר לבישה משא"כ גבי בגדי זהב כיון דהם לכבוד והוה מצוה עליהם בהלבישה שוב אין עליהם שם בגד ולית בהם משום כלאים לעולם ועיין מש"כ רש"י יומא דף ס' ע"א ד"ה ראוין ע"ש ומ"ש התוס' שבת דף נ"ז ע"ב גבי אסטמא דכיון דעיקר הדבר משום תכשיט אין עליו שם בגד וגם כאן כן דעיקר הדבר לשם מצוה ועיין בירושלמי שבת פ"ח במה דבעי שם אם יוצאין ד' כוסות ביין של שביעית ע"ש ולמה לא שאל גם במצה כן אך לפי מש"כ א"ש דכ"כ בזה בח"א בהל' סוכה דמ"מ היכא דזה תליא בהנאה מה שיוצא יש שם הדבר עליו ע"ש. והנה עי' ברכות דף ל"ח דגבי מצה אינו יוצא רק שיהא בהדבר טעם מצה אך גבי יין אינו מעכב זה ע"ש פסחים דף ק"ח ע"ב ושוב אין שם שתי' על זה וה"א דאסור עיין במנחות דף פ"ד גבי עומר ובכורות דף י"ב ע"ב גבי בכורה ובגירסת רבינו שם דגרס משום סחורה ובתו"כ פ' בהר דממעט מנחות מפירות שביעית מקרא והא דמבואר בתוספתא פ"ח דמנחות דאין מביאין מפירות שביעית שם ר"ל לאחר הביעור ומטעם משקה ישראל ולקמן בהל' איסורי מזבח אבאר זה אך באמת כונת הירושלמי כך דר"ל לאחר הביעור וכשיטת ר"י דס"ל בסוף פ"ט דשביעית דעניים אוכלין אותם ולא עשירים ע"ש. והנה עיין בתוס' פסחים דף ל"ה ע"ב גבי דמאי דסבירא ליה לר"י דכיון דמצה נקראת לחם עוני יוצאין בה אף לכתחילה בדמאי אף עשירים כעין הך דברכות דף ל"ח ע"א וביבמות דף מ' ע"א גבי חלוט ע"ש וה"נ י"ל גבי מצה של שביעית כה"ג דאף עשירים אוכלין אותה אך י"ל דהוה כמו מצה שאינה ראוי' לז' וכשיטת רש"י בזבחים דף פ"ח וכן מבואר בתוספתא דמנחות דדבר שאינו ראוי לכל לא הוה משקה ישראל ולכך דייק רש"י בחגיגה דף כ"ד ע"ב ד"ה רביעית שמן ושם קאי אחבית של יין משום דקשיא לי' קושית התוס' בזבחים שם ובחולין דף ל"ה דהא הוה מדומע לכך כ' רש"י כך משום דמבואר בתוספתא דתרומות פ"ח וסוף מקואות דשמן לא מתערב ביין ולא הוה מדומע. ולכך י"ל ג"כ מש"כ רבינו בהל' חמץ פ"ו ה"ה דהטעם גבי עיסת הכלבים משום דאינה משומרת לשם מצה ולא נקט משום דאינה לחם די"ל דלחם עוני הוה כמש"כ. גם י"ל דנ"מ אם בשעת אפיה חשב עליו לאכילה לאדם דאז י"ל דלגבי חלה שפיר חייב ואף אם עכו"ם עשה עיסה לכלבים ונתגייר ואפה לשם לחם י"ל דחייבת בחלה כיון דבשעת גלגול לא הי' עלי' גדר חיוב וכעין דאמרינן בירושלמי פ"ג דחלה גבי שני עכו"ם שעשו עיסה לחלק ולקמן בהל' מתנות עניים ובהלכות בכורים אאריך בזה משא"כ גבי מצה דבעינן שימור משעת לישה לא יצא. ומבעי לי' גבי ד' כוסות אם שם גם כן שייך זה לומר וא"כ לדידן דלא פסקינן כר"י בשביעית אין נ"מ ואף דהא זה מבואר בסוכה דף ל"ט דיוצא באתרוג של שביעית שם יהי' קיים וגם י"ל דחשש הפסד ליכא גבי שביעית רק אם גם התחלת הגידול הי' בשביעית כמבואר בירושלמי פ"ה דמעשרות הלכה ד' גבי הביא פחות משליש ע"ש דאין עליו קדושת שביעית ולקמן בהל' שמיטה אבאר זה:

ועשה. מהם לבדים כו'. עיין בהשגות וכ"כ בזה ועיין מש"כ רבינו בהל' עדות פ"י ה"ג מה דמחלק בין בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן דזה רק דרבנן ועי' לקמן בהלכה כ"ז אך מרש"י הוריות דף י"א ע"א מוכח דמחלק בין אם ארג חוט של צמר וחוט של פשתן על פני כולו דכל הבגד עשוי כן או אם ארג רק חוט אחד של צמר בבגד של פשתן. אך זה נראה דגם רש"י ז"ל מודה דשני בגדים אחד של צמר ואחד של פשתן אם חברן יחד ודאי הוה כלאים מן התורה וא"ש מ"ש בכ"מ ורבינו ז"ל לקמן בהל' ד' מציצית משום דסבירא ליה לרש"י דיש על הציצית לבד שם בגד ולכך כיון דקשר עליון דאורייתא כמבואר במנחות דף ל"ט והציצית הוא גדיל הוה כלאים דאורייתא וזה ר"ל גם כן הגמרא בזבחים דף י"ט ע"א דאמר שם גבי תפילין מצוה דגופה חייץ ור"ל כך כשיטת רש"י משום יתור בגדים ואף דהא צריך דוקא ג' על ג' כמבואר שם י"ל דכיון דיש מצוה בתפילין יש שם בגד עליו כעין הך דפסחים דף מ"ו ע"א גבי חציצה ובכורות דף י' ע"א גבי איסורו חישובו ועי' סוכה דף ל"ג ע"ב גבי אגד בלולב דמשמע שם דאם הוה מעכב יש עליו שם קשר ולקמן אבאר זה ועיין תוס' נזיר דף נ"ד ע"ב גבי ציץ דיש עליו שם בגד אף דהוה רק ב' אצבעות עיין שבת דף ס"ג ע"ב ועיין מ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ה הי"ח ע"ש. ובזה א"ש דברי רש"י בזבחים שם דמתחילה עד שלא הביא הגמרא דכהנים פטורים מן התפילין משום עוסק במצוה פי' דהוה יתור בגדים ואחר כך פי' רק משום חציצה דכיון דליכא מצוה עלייהו אין עליו שם בגד וא"ש. ובאמת זה תליא אם הכלאים בציצית מה שעושה תכלת בסדין או מה שעושה ב' חוטין לבן דהיינו פשתן עם ב' חוטי צמר ועי' ביבמות דף ה' ובנזיר דף מ"א ע"ב ודף נ"ח ותוס' כתובות דף מ' ע"א ובאמת נראה דהא דסבירא ליה לר' במנחות דף ל"ח דלבן ותכלת מעכבין זה את זה זה רק לבן של פשתן ותכלת של צמר אבל בבגד צמר אם נימא כמ"ד דאין חוטי פשתן פוטרין בו וצריך צמר די בלבן אף לר' וא"ש מ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות על בעה"מ שבת פ"ב דפסק כר' אך זה רק בטלית של פשתן וכשיטת ר"ת ז"ל וכן הא דאמרינן במנחות דף ל"ז ע"ב גבי פלוגתא דר"י ות"ק ואמר שם סדין בציצית א"ב ור"ל כך אם עשה ג' ציצית של פשתן ואחד של צמר אף אם נימא דלא מעכב מ"מ כיון שלא קיים כל המצוה כהוגן שוב לא דחי הלא תעשה וכמש"כ רבינו בפיהמ"ש סוף מס' נגעים וע"ש דף מ' ע"א ותוס' דף ו' ע"א ד"ה מה ע"ש. וזה ר"ל כונת רש"י בסנהדרין דף פ"ח ע"ב מ"ש שם דקשר עליון דאורייתא הוא פלוגתא במנחות וע"ש בתוס' אך ר"ל כך דהנה כ"כ בהל' נזירות דיש ג' חילוקים במצות ובתיקונים א' דצריך לעשות הדבר וכמו אגד לר"י גבי לולב והדס וערבה דשם המצוה שיאגדם לא שיהיו אגודים ולכך מבואר שם דף ל"א ע"ב ודף ל"ה ע"ב דדוקא במינו דאל"כ הוה בל תוסיף ועיין יומא דף מ"א ע"ב גבי אגד של עץ ארז ואיזוב אם הטעם הוא משום אגד ע"ש בתו"י דשם גם כן יליף בג"ש דלקיחה לקיחה כמו בהך דסוכה דף י"ג ע"א ע"ש בתוס' ובירושלמי רפ"א דיומא ואם כן זה גופא הוה מן המנין כיון דקי"ל דצריך אגד ואגד צריך ג' דוקא כמבואר בסוכה דף י"ג ע"ש וכן הדין גבי תפירה של ס"ת ותפילין צריך לתפור דוקא ולכך בזה בעי גידין וכעין גבי בית יד של בגדי כהונה המבואר ביומא דף ע"ב ע"ב דע"כ צריך לעשותן בפ"ע ולחברן כמבואר שם וכמו הולכה לדידן וזהו ג"כ הך דין דשבת דף קל"ה ע"א גבי ערלה כבושה ע"ש ור"ל אם צריך לחתוך הערלה או צריך שיהיה גלוי או צריך שלא יהיה הערלה וכיון דנכבשה אף דנגלית מ"מ לא חתך ועיין ביבמות דף ק"ב ע"א מה דבעי שם אם צריך חליצה או גלויא כרעא ונ"מ כגון אם נשאר הרגל מכוסה ולהיפך נ"מ אם שרפה המנעל ע"ש וזה הדין ג"כ גבי מילה בב' ערלות עיין שבת דף קל"ה וביבמות דף ע"ב ע"ב ור"ל לענין דחיית שבת דנחתך אך לא נתגלה ולחתוך ב' פעמים לא מצינו ועיין בזבחים דף י"ח ע"ב ובמנחות דף ל"ז ע"ב דאף דמרבינן בעל ה' כנפים זה רק דמ"מ יש בו ד' אבל להטיל ציצית גם להכנף החמישי זה לא ויהי' נ"מ גבי ב' ערלות אם היה האחד נולד מהול והאחד חתך אם די בזה ובזה א"ש הך דיבמות דף ע"א ע"א גבי נולד מהול מה דמצריך קרא לזה וע"ש דף ע"ב ע"א וכ"כ בזה. אך זה לר"י דסוכה דף כ"ט ע"ב דאם הי' פרוד יכפתנו מה ר"ל אם משום דסבירא ליה דצריך שיהא כפות או צריך שלא יהא פרוד ונ"מ אם גם שם צריך לאגדו במינו ואם הוה בל תוסיף בשלא במינו וגם אם בעי אגד מעלייתא כמו בהך דסוכה דף ל"ג ע"ב ועיין מנחות דף ל"א ע"ב גבי קרע דגם שם בעי דוקא גידין ולא גרדין ע"ש אך שם י"ל דשם בעי שיהא שלם וכמו בהך דזבחים דף ט"ו דבעי לאמטויי ע"ש משא"כ גבי לולב י"ל דבעי רק שלא יהא פרוד וכן גם כן נ"מ למ"ד בסוכה דף ל"ד ע"ב דצריך ג' הדסים אם ר"ל המספר ג' או שלא יהא פחות מג' ונ"מ לפי המבואר בפרה פי"א דאף דבעי גבי איזוב ג' קלחים מכל מקום אם היו הג' בקלח אחד כשר עיין בעה"מ פ"א דסוכה על דף י"ג ע"א דשם הטעם דאגד גם בידי שמים הוה אגד ועיין בהשגות הר"א ז"ל שם ותוס' שם דסבירא להו דגבי איזוב לא מעכב האגד לכ"ע אך בירושלמי פ"א דיומא ה"א משמע שם דמעכב האגד רק דגבי פסח מצרים אין האיזוב מעכב ועיין תו"י יומא דף מ"א ע"ב ד"ה כדי אך שם קאי אאיזוב שנותן לתוך שרפת הפרה ועיין בספרי פרשת חוקת פסקא קכ"ד וכמש"כ ועיין בדברי רבינו בהלכות פרה פי"ב ה"ד דפסק שם דגם שנים כשר אף דבגמרא מבואר דפסול אך שם ר"ל דהאגד פסול ורבינו ר"ל דלא גרע מלא אגדן ולכך ס"ל להירושלמי ביומא שם דאיזוב לא מעכב בפסח מצרים משום דחזינן דלא נאמרה בתורה רק בציווי משה לישראל לא בציווי הקב"ה למשה ולא הוה שנה הכתוב לעכב דצריך בקדשים. אך גבי לולב כיון דיליף מקרא דבעי ג' י"ל דצריך ג' דוקא במספר שיהיו חתוכים ועיין מש"כ התוס' סוכה דף מ"ד ע"ב ד"ה ג' ע"ש ובאמת זהו כונת הירושלמי בסוכה שם על הך דר"י מה דאמר שם דליות ר"ל כה"ג וזה גם כן ר"ל בהך דמכות דף ח' כיון דאם מצא חטוב כו' ר"ל דלא דבעי שיהא חטוב רק שלא יהא מחובר ולכך אין עליו שם מצוה וכן נ"מ דהנה עיין בדברי רבינו בפיהמ"ש פ"ו דמסכת תמיד דמבואר שם דגם בין הערבים הי' צריך דישון במזבח הפנימי ועיין תוס' יומא דף כ"ו ע"א ודף ל"ג דמבואר שם דא"צ זה. והנה בירושלמי פ"ב דיומא ה"ג יליף מדישון מזבח הפנימי משום דמקיש להזאה דמה הזאה בגופו ר"ל כמבואר דף נ"ט ע"א דעליו לא על אפרו כן גם הקטרת צריך דוקא שיהא בגוף המזבח וכן ר"ל התו"כ פרשת אחרי מות פ' ג' פ' ד' וכפר כפרה שיהא בגופו ר"ל לא על האפר ע"ש ועיין בירושלמי ביומא פ"ב ובמנחות דף פ"ח ע"ב דגם גבי מנורה כן צריך דישון ועיין מעילה דף י"ב ובתו"י יומא דף ל"ג ע"א כתב דהדישון לא הוה מכשיר דיכול להקטיר בשלא נדשן ע"ש ואם כן מוכח דזה לא הוה חציצה ועיין מנחות דף כ"ו ע"ב במה דבעי שם גבי אברים ועצים כה"ג אם בעי על המזבח או לא ועיין סוטה דף ט"ז ע"ב דמכשיר צ"ל למעלה ור"ל הך דמנחות דף ס"ב ע"א ודף פ"א דלחם למעלה ומבואר בב"ק דף י"ג ע"ב דלחם הוה מכשיר ע"ש. והנה ביומא שם אמרינן דעצים הוה מכשיר ואם כן בעי גם כן למעלה רק די"ל דמ"מ לא הוה חציצה דהוה כמו מין במינו עיין זבחים דף ק"י וכ"מ ומנחות דף י' ע"א גבי דם ע"ש. ואם כן גבי דישון ג"כ כך אם משום שצריך שיהא נדשן או צריך שלא יהא דשן ועיין יומא דף כ"ד ותוס' שם דף נ"ט ע"ב ד"ה והרי דדישון מזבח הפנימי אין עליו שם עבודה ע"ש. וכן הדין גבי קשר של ציצית אם ר"ל שצריך שיהא קשור או צריך שלא יהא נפרדים ועיין סוכה דף י"ב ע"א גבי פתיל ע"ש. והנה זה יהיה תליא במש"כ אם הכלאים הוא מחמת הציצית עצמן או מחמת הציצית עם הטלית. והנה למ"ד במנחות דף ל"ט דבעי גדיל ופתיל מציצית עצמן אין ראי' דקשר עליון דאורייתא דשם ר"ל לענין הציצית בטלית יהיו נקשרים ולא החוטים בעצמן וא"כ לא יהיה בזה גדר ב"ת וכמש"כ אך למ"ד פתיל או גדיל ע"כ הקשר הוא להציצית בעצמן ובזה שפיר יש בל תוסיף זהו כונת רש"י:

[השמטה שם ע"ד. במ"ש בדברי הירוש' חגיגה פ"ג גבי משקה בי מטבחיא. ועי' פסחים דף כ' ע"א בתוס' ד"ה ובשעת וחולין דף ל"ו ע"ב ד"ה אלא ולכאורה דבריהם תמוהים דאיך ס"ד למימר דשמואל ס"ל דתלושים מכשירים דא"כ גם בי מטבחיא הוה הכשר כמ"ש התוס' שם ולשיטת רבינו דס"ל בפ"י מהל' טוא"ו הט"ז וי"ז דזה הוה בגדר הלכה י"ל דר"ל משום דהמים באו על הפרה חוץ לעזרה ואף דאז היתה בע"ח ולא שייך בה כלל דין הכשר עי' חולין דף ע"ד ע"ב גבי ב"פ ודף קכ"ח ע"א גבי הכשר קודם מחשבה וגבי יד ע"ש אך לשיטת רבינו דבעי גם תלישה מהמחובר לרצון זה די אף אם תלשן לצורך בע"ח וכמבואר בכמה משניות במכשירין ובירוש' פ"א דעירובין ה"ז דהוה מחשבה לכ"ע ובדברי רבינו בהל' טוא"ו פי"ב ה"ג דלכך בעי שיהיו תלושים ברצון דבל"ז נשאר עליהם שם מחובר אך לענין הנפילה דבעי ג"כ רצון ולשיטת התוס' דמה"ת רק שיפול ממחוברים אם זה מיקרי ג"כ נפילה ממחובר כיון דאז היה בע"ח ולא שייך בו גדר הכשר כלל ובאמת זה תליא בהך מחלוקת דב"ש וב"ה בפ"א דמכשירין מ"ב ג' ע"ש אך עיקר הטעם משום דהמים באו מחוץ לעזרה ואין עליהם שם בי מטבחיא וא"ש: ע"כ השמטה]

הלכה ג

תפר כו'. אעפ"י שהרצועה כו'. עיין בר"ש כאן דלא ס"ל כן רק דאם יש הפסק ביניהם מותר וכ"כ בזה בח"א דראי' לשיטת רבינו דאם נימא דעיקר הכלאים בציצית הוא משום הציצית בטלית והנה קי"ל במנחות דף מ' ע"ב דכנפיה של עור חייב בציצית וא"כ יכול לעשות כך ולא יהי' כלאים וע"כ כמש"כ רבינו אך י"ל דהעיקר הטעם שם משום דאזלינן בתר עיקר הבגד וכאן אם נימא דבבגד עצמו א"א לעשות ציצית כה"ג שוב לא יהיה ראוי ללבישה ולא יהי' עליו שם טלית כלל כמש"כ והוה כמו זקן העשוי לכבודו ופטור מציצית וא"כ עיקר הבגד נעשה ע"י הכנף של עור ושוב אין שם בגד עליו וכעין הך דשבת דף ט"ו ור"ה דף י"ט אם הולכין אחר המעמיד וכמו דמבואר ביבמות דף ק"ב ע"ב גבי סנדל התפור בפשתן ע"ש ברש"י בשני הלשונות ותו"י יומא דף ע"ט דאין שם מנעל עליו ושם ביבמות גבי הוא של עור ותריוסיות של שער דכשר לחליצה אף דעיקר חליצה הוא התרת הרצועות כמבואר שם ובירושלמי שם ועיין פסחים דף מ"ה גבי עריבה במקום העשוי לחזק ובר"ש מס' טהרות פ"ח מ"ח מה דמייתי שם בשם רשב"א גבי מזחילה כו' העליונים טמאים מפני שהם גדורים כו' וכה"ג מבואר בר"ש מקואות פ"ב מ"ד בשם תוספתא גבי גיסטרא שהיא שקועה ע"ש דיש עליו שם שאוב ושם פ"ה מ"ה ו' גבי כלים ובהך דחולין דף קכ"ח גבי בהמה מהו שתעשה יד לאבר ע"ש ושם דף קל"ג ע"ב גבי מתנות אי אזלינן בתר עיקר הבהמה או בתר הראש. וכה"ג מבואר בירושלמי פסחים פ"ב ה"ג אם הפריש מצה על חמץ דלא מהני כיון שממנה עצמה אינו יכול להפריש וכה"ג כ' התוס' בכורות דף י"ב ע"ב ד"ה כיון דזה הוה כמו מהחיוב על הפטור ע"ש וכה"ג מבואר בירושלמי חגיגה פ"ג ה"א גבי משקה בי מטבחיא דאם נטמא בפנים והי' שותת ויורד טהור אף בחוץ ואף דמשקה טופח חיבור ועיין פסחים דף י"ז ע"א ובירושלמי פיאה פ"ב דמבואר שם דאם הי' שדה חציו בחו"ל וחציו בארץ אין הקצירה שבחו"ל מחייבת אותה שבארץ להניח פיאה ובזה א"ש ג"כ הך דשבת דף כ"ח ע"ב דאמר שם דע"כ בעי בתים של תפילין מעור טהור מחמת השי"ן ע"ש ואמאי לא נימא לדבק ש' מעור בהמה טהורה על בתים של עור בהמה טמאה וע"כ צ"ל דלא מהני זה כיון דמהבתים עצמן לא אפשר לעשות ש' לא מהני הדיבוק ואף דבכל מקום מהני כמבואר בסוכה דף ל"ז ע"א כיון דחברי' כגופה דמי וכמש"כ התוס' יומא דף מ"ד ע"ב בשם הירושלמי היכא דמדבקא במסמר הוה כגופה ועי' עירובין דף פ"א גבי תפרו בקיסם ומנחות דף ל"ב ע"א ד"ה להשלים דתפירה הוה חיבור ושם דף ל"ז ע"ב מ"מ כאן לא מהני זה כמש"כ וה"נ גבי בגד כן ועיין בירושלמי חלה פ"ג ה"ה ע"ש:

הלכה ו

מפני שצורת הכל כו'. כ"כ בזה בח"א דאין האיסור רק בזמן שהוא חוט אז נקרא של צמר אבל אם בשעה שנעשה חוט כבר נהפך צורתו לא דלא הי' עליו שם חוט של צמר מעולם וכן כונת רבינו בהל' שביתת עשור פ"ג ה"ז מש"כ שהרי קושי הארץ מגיע כו' לא דר"ל דבעינן שביוהכ"פ יהי' מרגיש היחוף רק דר"ל דכיון דהוא מרגיש הקושי אין עליו שם מנעל ושוב לא נאסר כלל ביהכ"פ וכעין שכתב רבינו בהל' סוכה פ"ה ה"ד דפשתן אין עליו שם גידולי קרקע דשם פשתן חל עליו לאחר הטוי' ואז נשתנה וכה"ג מבואר בתוספתא דמאי פ"ד דמרבינן פירות חו"ל עם פירות של שנה שני' על פירות של שנה שלישית לפוטרו ממעשר עני ור"ל קודם מירוח דעדיין לא נטבל ושוב לא חל עליו שם טבל של מעשר עני כלל וה"נ כן וכה"ג מבואר במס' פרה פ"ד הובא בדברי רבינו בהל' פ"א פ"ד הט"ז דקודם שתעשה אפר היו יכולין להרבות לה עצים ושאר דברים ואין פוסלין אותה ואחר כך אם שרף עלי' עצים פסלה ועיין מש"כ התוספות מנחות דף מ"ב ע"ב ד"ה וסממנים וכ"מ בזה:

[השמטה לדף ט"ו ע"א. במ"ש שם בשם התוספ' גבי מרבין פירות שביעית כו' לפוטרו מן המעשרות. אך י"ל דהטעם דהוה כמו שלא ראה פני הבית וזה הטעם דהכניסו במוץ דהך דברכות דף ל"א וכ"מ ובירוש' שם פ"ה מרבה אדם תבן כו' ועי' במ"ש הראב"ד ז"ל בהשגות בהל' מתנות עניים פ"ה ה"ד גבי טמון ושם אאריך בזה: ע"כ השמטה]

הלכה ז

לפיכך כו'. שהרי בטלו כו'. עיין בהשגות. אך באמת ר"ל רבינו דהן בטלין להעור של הכבשים לא להפשתן או כמש"כ לעיל דאם כבר נעשה איסור אז בטל גם כלאים בדבר אחר וא"כ נתבטלה בהעור של כבשים ולכך מותר ללובשם אבל אם הי' על הנימא שם צמר אז הוה אסור דאמרינן שמא הצמר בפ"ע והפשתן בפ"ע והעור מחברן כמו בהלכה ט' ועיין בירושלמי חלה פ"א ה"א וה"ב דאמר שם דאם עשה עיסה אחת מה' מינים אין חל עליהם שם עיסה כלל דהוה דבר חדש וכן בעי שם אם עשה עיסה אחת מה' מינים וחזר ועשה ה' עיסיות ועירבן אם שייך כאן חוזר וניער דאמרינן שנעשה כמין חדש וה"נ י"ל מש"כ רבינו דהנימא של צמר בהחוט של פשתן דהירושלמי לא אמר רק דאם עירב נימא של צמר בנימא של פשתן ועשה מהן חוט אבל לא כה"ג ועיין בר"ש כאן במ"ט מש"כ גבי סרבלים של צמר ויש בהם עורות שהם תפורין בפשתן אך שם י"ל דר"ל דביטל הפשתן להעור וכהך דמבואר בחולין דף קכ"א ע"א גבי אלל שפלטתו סכין ושם דף פ"ג ע"ב היכא דבטלי' לגבי מזבח ועירובין דף ק"ד ע"א גבי מלח שעל הכבש ותוס' זבחים דף פ"ו ע"א גבי עצמות קדשים שיש עליהם בשר דמהני ביטול ופסחים דף מ"ה ע"א גבי עריבה ובירושלמי שבת פט"ז גבי כל הטפל הרי הוא כגופו וכ"מ בזה וזה עדיף מאינו מקפיד דזה נעשה כגוף הדבר. ואף לשיטת רש"י ביבמות דף ע"ח וכ"מ דלא מהני אינו מקפיד בגוף משום דסבירא ליה דאינו מקפיד לא מהני רק דלא הוה חציצה אבל היכא דבעי נגיעה לא מהני ולכך דייק רש"י ב"ק דף פ"ב ע"א דגבי בשר בעי שיגע במים אבל היכא דהוא מבטל הוה כמו עצם ולכך מוכח בירושלמי פ"ג דפסחים גבי עריבה דגם אם רובו גם כן יכול להטביל דהוה כגופה של עריבה ע"ש וכן נ"מ לענין כולו ביבמות דף ע"ח ע"ב שם וזה ר"ל היינו רביתי' אף דהוא ב' גופים ולא כהך דזבחים דף י"ט גבי חציצת בגדי כהונה דשם ר"ל כעין הך דחולין דף ס"ז גבי יבחושים דהדופני דמנא לא מיקרי פירש כלל כיון דכן דרכם. אך צריך שיבטל לעולם וכמש"כ הר"ן ז"ל פ"א דסוכה על הך דדף ד' ע"א ועיין רש"י שבת דף נ"ז ע"א דמשמע דסבירא ליה דאינו מקפיד וביטול הוה חדא מילתא אך באמת נ"מ גבי טבילה בין אם קודם שנעשה עליו הדבר הוזקק לטבילה אז גרע וצריך ביטול גמור ע"י מעשה ובין דבר שמתחילה הוא כן אז לא איכפת לן וזהו דר"ל ביבמות הנ"ל היינו רביתי' דהא מתחילת בריאת העובר הוא במעי אמו ולא הי' מעולם גוף אחר ועיין נזיר דף נ"א גבי גלגלין ושם גבי ש"ז כיון דמעלמא קאתי ומעילה דף י"ב ע"ב וכ"מ בזה ועיין זבחים דף ק"י ע"א ובמ"א הארכתי בזה:

הלכה י

בגד צמר כו'. עיין בכ"מ ועיין בפיהמ"ש לרבינו במשנה ט' גבי הך דר"י במשיחה של ארגמן מבואר כמש"כ רבינו דאף לר"י אין אסור רק מפני שהוא פותל תחילה עמהם אבל בלא זה לד"ה מותר ואנן לא קי"ל כר"י ע"ש בפיהמ"ש ועיין בזבחים דף י"ח ע"ב במה דאמרינן דאבנט מיגז גייז ור"ל דזה לא שייך לגוף הבגד רק דהוה כדבר בפ"ע וכמו שאינו ועיין מנחות דף ל"ז ע"ב גבי האי מאן דחייטי' וברש"י שם דף מ"א ע"א ובזה יש ליישב ג"כ מ"ש רבינו בהל' כלי המקדש פ"ח ה"ד דבגדים מקרעים פסולים לעבודה ובהל' ביאת מקדש פ"א הי"ד פסק דעבודתו כשרה רק דחייב מיתה וי"ל דמיירי כגון שהי' מרושלין ושם היו נקרעים וסילקן ע"י אבנט וכיון דקי"ל דאבנט מיגז גייז הוה כמאן דליתא ומ"מ יש עליו שם בגד קרוע וכעין זה מבואר בבכורות דף ג' ע"א גבי ולימא לי' שקיל אזנו וזיל כו' מה דמחלק שם בין נפל לזה ועיין תוס' מגילה דף ט' ע"א מ"ש בשם רש"י כה"ג דגרע יותר היכא דכתב בשיבוש מהיכא דלא כתב כלל ותוס' סוטה דף ל"ג די"ל דגרע טפי היכא דקרא בלשון חול מלא קרא כלל ועיין גיטין דף ס' ע"א התם מחסרא במילתא ובמגילה דף כ"ב ע"ב גבי דנפילת אפים דיותר טוב שלא יפול כלל משיפול בשינוי ובר"ה דף ל"א ע"ב גבי שיר של קרבן דהוה מחלוקת אם לא אמרו שיר כלל או שאמרו שיר של חול ע"ש וכ"מ בזה. ולפי מש"כ בהשמטה לח"ב י"ל דלא נפסל הבגד רק שהי' קרע גדול וכעין הך דזבחים דף צ"ה אם לא נשאר בו כדי מעפורת ובאמת אדרבא לפי המבואר בדברי רבינו פ"א מהל' ביאת מקדש מוכח דשתוי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים אינם חייבים רק שהוא כהן הכשר לעבודה ור"ל לאפוקי בע"מ אף דלענין טומאה יש לו בבע"מ כמבואר ביבמות דף ל"ב ע"ב ובדברי רבינו סוף הל' ביאת מקדש מ"מ לגבי הני לא וכן מבואר בתו"כ פ' שמיני ופ' אחרי מות וא"כ לפי"ז י"ל דאם הי' קרוע הבגד עד שיהי' עי"ז עבודתו פסולה שוב אינו חייב מיתה משום קרועי בגדים דשוב הוה אינו כשר לעבודה. ובאמת נראה דכונת הגמ' בהוריות דף י"ב ע"ב יכול בראש ובגד של סוטה כו' ע"ש בפריעה ופרימה כל עיקר ור"ל כך דלא נימא שאינו חייב עד שיפרום בגדיו לגמרי ויפרע ראשו לגמרי אז חייב קמ"ל דאף פריעה ופרימה קצת ג"כ חייב ועיין בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"א הי"ד שדייק שם כדרך שקורעין על המת ור"ל דאם הי' קריעה גדולה דאז שוב נפסל מלעבוד עבודה דהוה מחוסר בגדים אז אם נכנס כך פטור דאינו ראוי לעבודה ועיין תוס' סנהדרין דף פ"ג ע"א וביומא דף ה' ע"ב וזהו כוונת הגמ' מנחות דף ק"ט ע"ב גבי חוניו דנכנס בצלצול בין אולם ולמזבח ורצו להורגו משום ביאה ריקנית במחוסר בגדים וזהו הוה רק שייך לב"ד של כהנים כעין דמבואר בסנהדרין דף פ"א ע"ב ופ"ב ע"ב ועיין בספרי פ' קרח פסקא קט"ז עון המסור לכהנים. וגם י"ל דנ"מ אם הי' יתור בגדים כגון שני אבנטים והעליון הי' קרוע ומ"מ אין עליו שם יתור בגדים כיון שהוא פסול וכעין מ"ש התוס' סוכה דף ל' ע"ב גבי מין אחר בלולב היכא דהגביהו שלא כדרך גדילותו ע"ש ואף דרבינו בהל' תפילה פי"ד הי"ב פסק דאין הכהנים רשאין להוסיף בברכת כהנים ברכה אחרת גם בלחש ע"ש התם הפסול לא משום דלא הוה כתיקונה רק משום דצריך שישמעו העם וא"כ ההוספה דא"צ לשמוע לא הוה שלא כתיקונה לענין זה משא"כ כאן ועיין בזבחים דף פ"ה ע"א במה דאמר שם לא תהא פחותה משוחט חוץ כו' ור"ל אף בלילה ואח"כ הקשה מעוף ותירץ דשחיטה של עוף בפנים אינו כלום משא"כ לענין חוץ אין נ"מ ובדברי רבינו בהל' מעה"ק פי"ח הי"ז וע"ש בהשגות ועיין בהך דזבחים דף כ"ו ע"ב גבי פסול שלא במקומו דאינו עושה שירים ובדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"א הכ"ז דנקט זרק כהלכתו ושם בהל' כ"ח ובפ"ב ה"י ובפי"ד ה"ב ע"ש. והא דשל חול פסול הוא משום הך דמבואר בזבחים שם בד שלא ילבש של חול עמהם וכן מבואר בירוש' סוף עירובין ובפסול לא שייך זה דמ"מ יש עליו שם כלי שרת וכן הוה הדין גבי חליצה המבואר ביבמות דף ק"ב גבי שני מנעלים ומבואר בירוש' שם דרק אם שניהם של עור אבל אם התחתון של לבד החליצה כשרה ואף דכתבתי שם בפ"ד מהל' יבום הי"ט דצריך שיהא העקב דבק למנעל של חליצה י"ל דמיירי שהתחתון אין לו עקב. ועיין ביומא דף נ"ג ע"א אם מעייל ב' הקטרות ואחד בלא מעלה עשן ועיין חולין דף ל"ב ע"א אם גבי פרה דחולין שייך אותה ולא חברתה ועיין בדברי רבינו בהל' פרה פ"ד הי"ח דפסק כן דחולין אינה פוסלתה אם נשחטה בלא כונה וס"ל דזה תליא בהך דיומא דף מ"א ע"ב ע"ש. והנה באמת רבינו לא כתב ג"כ דאם שחט שתי פרות בדיעבד דפסול והטעם כך דהנה רבינו בהל' פרה פ"ד הי"א פסק דאם שרף שתי פרות בגת אחד פסול והטעם דכיון דקי"ל דשרפה חוץ לגיתה פסולה וכיון שאין לה גת מיוחד הוה לכל אחת כמו חוץ מגיתה ועיין פסחים דף פ"ו ובדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ט ה"ה וה"ג דצריך לעשות מחיצה בין שני חבורות דאי לאו הכי אין עליהם שם חבורה ולכך אם נפרצה המחיצה שביניהם אינם אוכלים ועיין סוטה דף מ"ג ע"ב גבי כרם של שני שותפים ובירוש' שם ופ"ט דשביעית גבי פרוזבול דאין כותבין על שני שותפין משום דכל קלח וקלח כו' וכ"מ. והנה רבינו ס"ל דגם גבי שחיטה אם שחטה חוץ ממקום שריפתה פסולה וכמבואר בזבחים דף קי"ג וזהו כונת הגמ' בזבחים שם גבי שרפה שלא כנגד הפתח כשרה מחמת מקום שפורשת למיתה שם תהא שריפתה ר"ל דהוא ס"ל כר"ל דמותר לשחוט שלא כנגד הפתח דהיינו פורשת למיתה וה"ה דמותר לשרוף דהשחיטה והשריפה צריך שיהי' במקום אחד וכן מבואר בירו' תרומות פ"ו ה"ב מקום שחיטתה כו' ע"ש מקום שפורשת מחיים ר"ל דנפרשת מחיותה דהיינו השחיטה ודלא כשיטת התוס' בזבחים דף נ"ה ע"ב ודף כ"ה ע"ב ודף צ"ג ע"ב ומנחות דף ז' ע"ב ע"ש וגם ההזאה ס"ל לרבינו ג"כ כן וצריך להיות במקום שריפתה ושחיטתה וזהו הנקרא גיתה ומערכתה ודלא כשיטת הר"א ז"ל בפ"ד מהל' פרה הי"א והל' ו' ע"ש וא"כ לפי"ז אם שחט שניהם נפסלה אחת מהם. והנה לפי"ז י"ל דיוכל לפדות אחת מהם וכמש"כ רבינו בפ"א מהל' פ"א ה"ט וא"כ ממילא תכשר השניה וכעין דמבואר בירוש' קדושין פ"ב ה"ז גבי שני חטאות ובמעילה דף ז' וגם הוה כמו ששחט בלא כונה דהוא נתכוון לשחיטת פרה ובאמת הוה חולין ועיין במנחות דף מ"ח ע"א חולין ממילא הואי ע"י פדיון ור"ל דלא הוה כמו שמכניס חולין לעזרה ע"י שפודה החולין בפנים וכעין שכתב רבינו ז"ל בפיהמ"ש פ"ה דמעש"ש מ"ט דכיון ששכר המקום הוה זה גופה כמו משיכה וכעין זה כתבו התוס' ב"ב דף ע"ו ע"א ע"ש ובתוספ' ערכין פ"ד ומעש"ש דאמר שם פדייתו זה הוא משיכתו ובירושלמי מעש"ש פ"ה ה"א דאמר שם דרשב"ג הוא דאית לי' דגם גבי מעש"ש משיכתו זו היא פדייתו ר"ל דע"י הפדיה נמצא שיצא מרשות גבוה לרשות הדיוט זה גופה הוה משיכה דמשכו לרשות אחר. ובזה א"ש שיטת רבינו בהל' מכירה פ"ג ה"ט דרק כשאין המטלטלין צבורין אז צריך לומר קנה ע"ש וטעם משום דאם הם צבורים אז השכירות מקום הוה משיכה וקנה בגדר משיכה וזהו ג"כ שיטת רש"י בהך דגיטין דף ע"ז ע"ב ד"ה לקניא ובד"ה הרי זו דכתב שם דקנתה הגט מחמת אגב קרקע ובעיא צבורין וע"ש בר"ן ובתוס' דף ע"ח ע"ב ד"ה ואת. אך באמת שיטת רש"י משום דאז הוה כמו שמשכה הגט וכמש"כ ועיין תוס' סוכה דף ל"א ע"א ד"ה אבל ויהי' נ"מ ג"כ דגבי שטר לא מהני זה דאין שטרות נקנין במשיכה עיין תוס' יבמות דף קט"ז ע"א אם מהני קנין אגב בשטרות ובתוס' גיטין דף כ"ב ובכ"מ וכעין זה מבואר בתוספ' דנדרים פ"ד גבי המודר הנאה מחבירו עד שיעקרו סוכות דאסור על לילי יו"ט האחרון ועיין תוס' ב"ב דף ו' ע"ב גבי כשורא וסוכה דף מ"ח ע"א. אך באמת ר"ל כך דכ"כ בהל' סוכה ובהל' שבועות בשם הירוש' דשם סוכה לא הוה רק בחג בשעת מצוה וא"כ ממילא כיון שיצא זמן החיוב פקע שם סוכה ממנה וא"כ ממילא הוה כמו עקירה ולכך מותר במודר הנאה הנאה ויהי' זה נ"מ להך מחלוקת ראשונים גבי תנאי בעצי סוכה אם מהני ואף דהתוס' במגילה דף כ"ח ע"ב כתב בד"ה בתי כנסיות דכל דבר דאין הקדושה רק לזמן מהני תנאי וה"נ כן דזה לא דמי דכאן לאחר הזמן שוב אין הדבר כלל וזה לעולם דידי' וכעין שכ' התוס' מכות דף ח' ע"א גבי שליח ב"ד וכ"כ בזה וכן יהי' נ"מ במה דמבואר בסוכה דף מ"א ע"ב ודף מ"ו ע"ב דיכול להקנות הלולב במתנה ובפרט לשיטת הירוש' דס"ל בפ"ג דסוכה ובפ"ב דגיטין דצריך שיקנה מתחילה האתרוג ואח"כ יוצא בו לא שיטלנה לכתחילה לצאת בו וכ"כ בזה היך יכול להקנותו הא אינו שלו מה"ת לשיטת רש"י דף ל"ז ע"ב ועיין ב"ב דף מ"ג ע"א גבי ס"ת דאינו יכול לסלק והטעם כתבתי דזה הוה כמש"כ רבינו בהל' מכירה פכ"ב הי"ד אין אדם מקנה כו'. אך באתרוג י"ל דכיון דמותר להריח בו יש לו בו עדיין זכות בהדבר ועיין פסחים דף צ' ע"א גבי פסח ובהך דסוכה דף ל"ג ע"ב דמשמע שם דאף אם חל המצוה על ההדס ואח"כ השחירו הענבים מותר ללוקטם לאכילה ולא הוה כמו שמרים של הקדש המבואר בב"ב דף צ"ז דאסור אף דנפסל על ידיהם ועיין מעילה דף י"ג גבי גידולין ובחולין דף קל"ה אם יוכל לשייר ובירוש' ספ"ד דפסחים גבי הך דגמזית של הקדש ופ"ג דקדושין וכ"מ וצ"ל כיון דזה רק לזמן שפיר יכול לשייר ועיין תוס' סוכה דף ט' ע"א ד"ה מנין וכ"מ בזה וה"נ גבי חולין כן. אך י"ל דשם בעי ביאת חולין בעזרה והוה כעין דמבואר בזבחים דף פ"ב ע"ב דממעטינן דרך משופש ע"ש ועיין ברש"י זבחים דף צ"ב ע"ב דמוכח שם דגבי הכנסת דם בפנים שפיר נפסל אף שנכנס בעודו בבשר ע"ש ברש"י ד"ה או דנקט רק שקיבל הדם לאחר יציאה וצ"ל דשם לא הפסול מחמת ההכנסה רק מחמת שהדם בפנים ועיין בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ב הט"ו וט"ז מבואר שם כך דהיכא דהיזה ממנו בפנים שם נפסל הקרבן לא מחמת פסול הדם רק הוה פסול הגוף ולכך אף אם כוס אחד נשאר בחוץ נפסל הכל ולכך אף אם נכנסה מאליו וגם בשוגג פסול. ולפסול הדם לחוד אז אם הכניסו במזיד נפסל ובשוגג לא נפסל ובזה א"ש דברי התוס' זבחים דף כ"ז ע"ב ד"ה לא מ"ש דמביא ראי' מניתנין בחוץ שנתנן בפנים כו' והא ר"י ס"ל דוקא בשכיפר וצ"ל כמש"כ דנ"מ לענין הדם עצמו אך מהך דשם דף ל"ו ע"א דאמר שם וקי"ל בשכיפר ור"ל דאף הדם לא נפסל בשלא כיפר אף אם הכניסו במזיד וא"ש בזה מ"ש התוס' שם ד"ה היכא דא"כ ביטלת תורת פיגול דשם עכ"פ הדבר בעצמו נפסל משא"כ כאן אך באמת י"ל דרבינו ז"ל ס"ל דרק בשהכניסו לכפר אז לא נפסל עד שיכפר וכעין דמבואר בגמ' כאן דף פ"ב ע"ב כל מידי דחשיב עלי' לפני ולפנים לא מיפסל בהיכל ע"ש ובחולין דף ק"ב ע"ב גבי חישב לאכול כולה ע"ש. ועיין בתוספ' מנחות פ"ה דאף אם הכניס כל שהוא להיכל נפסל הדם ואף דאין בו שיעור הזאה ומשמע דנפסל כל הקרבן ועיין תוס' זבחים דף פ' ע"ב ד"ה ב"ת דמשמע דהיכא דליכא שיעור כלל אף למאן דס"ל שם דף ע"ה דהזאה א"צ שיעור מ"מ פסול דרישומו ניכר בעיא ומ"מ אם הכניסו כה"ג לפנים נפסל כולו ובהל' פסוהמו"ק אבאר זה. ועיין תמורה דף י"ג ע"א מי קרינן כו' ובזבחים דף ע"ז ע"א גבי שמן עכ"פ הרי חזינן דרק משום דבעי הכנסה והבאה אבל בל"ז הוה כמו דבר אחר ע"ש ועיין רש"י מנחות דף מ' ע"ב ד"ה הטיל ושם דף מ"א ע"א ד"ה חדא דמבואר שם דהמעשה שעושה בציצית השניים הוה כמו פעולה בהני ע"ש וה"נ גבי פרה כיון דע"י זה נפסלת וצריך לפדות והוה חולין והוא נתכוון לשחוט ב' פרות הוה כמו בלא כונה ועיין מנחות דף מ"ט ע"א במה דאמר שם גבי פיגול באומר מותר אך רק דסבר שמותר לחשב בה לשם שלמים וממילא מחשב לאכול חוץ לזמנו ומ"מ לא הוה זה עקירה בטעות ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בפ"א מהל' איסורי מזבח דהיכא דהם סבורים שמותר ובאמת אסור אם זה הוה טעות ועיין בתוס' ב"מ דף קט"ו ע"ב גבי הך דאביי דחבל סכינא דאשכבתא ע"ש. ועיין במכות דף י"ב ע"א גבי היוצא חוץ לתחום לפי' פי' רבינו בהל' רוצח פ"ה הי"א דאם יצא בשוגג ההורגו אף גואל הדם גולה ע"י אף דהוא הוה סבור שהי' מזיד ולכך הרגו והוה כמו אומר מותר דאינו גולה מ"מ כיון שזה בא לו ע"י שגגה גולה וזה תליא בהך דשבועות דף כ"ו גבי העלם חפץ ועיין בהך דפסחים דף ע"א ע"ב ודף ע"ב ע"ב וכן בהך דמכות דף כ"ב ע"ב גבי הוסיף לו רצועה אחת ועיין ב"ק דף ל"ב ע"ב ואמאי לא הוה ג"כ כמו טעה בדבר מצוה אך שם י"ל משום דכבר עשה המצוה ושוב אין עליו שם שליח ב"ד ובאמת שיטת רבינו בהל' רוצח פ"ה ה"ו דהך דמכות דף ח' לא ר"ל בשליח ב"ד המלקה דזה אין הטעם משום דעשה ברשות רק דהדין כן כמבואר ב"ק דף פ"ד ע"א אם מיית לימות רק דלכך בעי אומד משום הך דסנהדרין דף י' משום דבעינן אחיך ואחיך רק בקיים וכמבואר במכות דף ה' ע"ב והרי אחיו קיים דזה הלשון רק כשהוא קיים ונ"מ ג"כ למה דמבואר בספרי פ' תצא פסקא רכ"א דממעט שם עדים זוממים מתליה אם ר"ל רק לדידן דס"ל דרק עובד ע"ז והמגדף ניתלין והמיעוט הוא בעדים זוממים של מגדף דלא נימא דניתלין משום כאשר זמם. אך לפי מש"כ זה א"צ מיעוט דהא התליה לאחר מיתה ואז אינו אחיו כלל רק המיעוט הוא דאף לר"א דס"ל דכל הנסקלין ניתלין מ"מ ממעט עדים זוממין וזה תליא אם הך כאשר זמם הוא הטעם של העונש או רק זה דין ונ"מ ג"כ אם עדים זוממין בעי אזהרה עיין במכות דף ד' ע"ב וא"כ משמע דזה הוה רק דין ולא משום כאשר זמם דאל"כ למה לן אזהרה וכשיטת רבינו בהך דכריתות דף י"א גבי שפחה חרופה דלא ס"ל דשפחה הוה חייבי לאוין עיין בהל' אס"ב פי"ב הי"ב ופ"ג וביבמות דף נ"ה ע"א וכ"כ בזה וכן גבי לאו דבן סורר ומורה מה דמלקין אותו עיין בדברי רבינו בהל' ממרים פ"ז ה"ז והך דדף ס"ג קאי אמיתה לא אמלקות ועיין רש"י סנהדרין דף ע"א ע"א מ"ש שם רש"י דהא הוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אך י"ל דהטעם מבואר במכות דף י"ג ע"ב משום דבמיתה א"א לפטור בדבר אחר אבל גבי בן סורר ומורה הא מבואר בסנהדרין דף פ"ח דאם רצו אביו ואמו למחול מוחלין לו שוב הוה כחייבי כריתות אך באמת מדברי רבינו מבואר שם בהל' א' דזאת אזהרה היא רק על המיתה ועיין מ"ש בפיהמ"ש פ"ג דמכות דהך לאו דלא תאכלו על הדם לא לקי אך מ"מ גבי בן סורר י"ל דס"ל כמבואר בירוש' שם דהאזהרה היא משום לא תגנבו ואף דבכל מקום לא לקי על זה משום דניתן לתשלומין כמבואר חולין דף קמ"א וכ"מ אך מ"מ גבי בן סורר ומורה מבואר בירוש' ב"ק פ"ג ה"ד דשם אין שייך תשלומין י"ל דשפיר לקי. אך מלשון רבינו לא משמע כן רק דלקי כיון דמפורש בקרא אף בלא אזהרה וא"כ ה"ה גבי עדים זוממין אבל אם נימא דזה רק דין אז בעי אזהרה ומהך דב"ק דף ה' ע"א בתוס' שם שכתבו דאף אם העידו לשלם רק מזיבורית צריכים הם לשלם מעידית חזינן דזה הוה דין וכן נ"מ לגבי עדי מסית אם גם בהעדים זוממין הוה הני דיני דמסית וזהו כונת רש"י הובא בתוספ' רפ"א דמכות ד"ה כל הזוממין ועיין רש"י כתובות דף מ"ה ע"א וגם י"ל דנ"מ להך דסנהדרין דף ל"ג ע"ב גבי מחזירין לזכות אף שע"י זה יהי' חוב לבע"ד ע"ש בתוס' דף ג' ע"ב ובהך דכתובות דף ל"ג ע"א וא"כ נ"מ ג"כ לתלות אף בלא מיעוטא דקרא וכן אם העידו על אשה דהיא אינה ניתלת אם העדים ניתלין ואם נימא דהוא רק דין וא"כ ממילא ניתלין ובאמת זה תליא במה דפליגי רבינו עם התוס' סנהדרין דף נ"א ע"ב וריש פ"א דמכות גבי עדי זוממין של בת כהן אם הבועל קטן כיצד נידונין העדים זוממין ועיין בלשון רבינו בהל' עדות פ"כ ה"י ע"ש דלא ס"ל כהתוס' אך באמת נ"ל דשם גם על הבת כהן יש שני חיובים רק משום דנידונת בחמורה דהיינו בשריפה ונ"מ דאם אינם יכולים להמיתה בשריפה חונקין אותה וכן נ"ל דר"ע דס"ל בסנהדרין דף נ"א ע"ב דארוסה בת כהן ג"כ יוצאה לשריפה לא משום דסבירא ליה כר"ש דשריפה חמורה רק דיש בה ג"כ חיוב שריפה ונ"מ אף אם לא נימא דחייבי סקילה נידונים בכל מיתה ובהל' סנהדרין אבאר זה. ועיין בתוס' סוטה דף י"ט ע"ב דאתחלתא דשריפה הוא ע"י חנק ע"ש ובזה א"ש מ"ש התוס' סנהדרין דף ס"ו ע"ב למ"ד דבעינן שיהיו שניהם במיתה אחת בבת כהן ע"ש אך באמת גם בה יש בה חנק ובמה דמבואר שם דף ע"ו ע"א דאמר שם אפיקתי' מדינו כו' יעויין שם ברש"י ד"ה ואוקמה ובאמת עיקר הגדר של עדים זוממין דהוה כמו רודף ולכך אם הרגו אין נהרגין דאז שוב לא שייך זה דכבר נהרג וכמבואר סנהדרין דף ע"ב ע"ב ע"ש ולכך גבי מלקות לא פסקינן כן כמש"כ רבינו בהל' עדות ובאמת זה תליא אם העדות הוא על המעשה שעשה או רק מה שיתחייב על זה וזהו כונת הגמ' רפ"א דמכות גבי בן גרושה ובן חלוצה דהא המעשה של העדות הוא שאביו של זה נשא גרושה לא עליו וממילא הוא נעשה בן גרושה רק משום דגבי בן גרושה צריך ב"ד לפוסלו כמבואר בירוש' פ"ח דתרומות וזהו כונת הגמ' בקדושין דף ס"ו ע"ב וכמבואר בר"ש פ"ב דמקואות. ובזה יש לפרש דברי הגמ' רפ"א דמכות ע"ש במה דאמר שם לו ולא לזרעו ובלשון רש"י שם במשנה בד"ה שהוא ור"ל כך דהעדות שלו הוה על האב והפסול הוא בבנים ואם צריך לעשות כאשר זמם לא יחול הפסול רק על בניו שלו ולא עליו כמו שזמם וזהו דמקשה וליפסלו אותו ולא ר"ל אותו לבדו דזהו ממילא רק ר"ל דב"ד יפסקו שהוא פסול ולא שזרעו פסול ותירץ דבעינן כאשר זמם לעשות והוא זמם לפסול את בניו ולא את הכהן עצמו וא"ש. וא"כ נמצא דאין הטעם כאן משום דעשה ברשות רק הדין הוא כך אך יהי' נ"מ אם לא הוסיף לו רק כגון שנתן לו מכה חזקה ע"ש במכות דף כ"ג דצריך להעמיד חסרי כח ועיין ב"ק דף ל"ב ע"ב דמקשה שם דהוה שוגג קרוב למזיד אך באמת יהי' נ"מ כגון אם אמדוהו לכ' וא"כ אינו לוקה אלא י"ח ונתן לו י"ט דבזה לא הוה קרוב למזיד דהא אמדוהו שיכול לקבל כ' וזהו באמת כונת הראב"ד ז"ל בהשגות שם אך הטעם כמש"כ לעיל דעל יותר ממה שצריך לא עשאו אותו שליח ונתבטל ועיין בסוף בכורות גבי מעשר בהמה וכתובות דף צ"ח ותוס' זבחים דף ל"ד דמתבטל השליחות. ובאמת אם נימא היכא דמת בתוך המלקות דהוה טעות באומד של ב"ד וא"כ שוב הוה כמו לא עשאו מצוה כלל עיין מכות דף כ"ב ע"ב גבי אמדוהו לקבל מ' וחזרו ואמדוהו כו' ואדרבא כשילקו אותו יותר מן האומד ומת שפיר עביד מצוה בהראשונות דהרי נתקיים הדין של אחיך קיים לאחר המלקות של האומד. רק דבזה לא שייך כלל הדין של עשו ברשות כיון דהדין הוא כך כמש"כ לכן העיקר כפי' רבינו שם דהיינו שאינו רוצה לילך לב"ד וכעין הך דסנהדרין דף פ"ה ע"א במסרב בו וכן מה דאמר שם ואחר מי התירו אלא כבוד שמים עדיף ר"ל ג"כ לא השליח ב"ד להלקות דזה הדין כן רק דר"ל במסרב וכן הך דכתובות דף ל"ב ע"א דאמר שם שכן הותר מכללו בב"ד ר"ל ג"כ כן כמ"ש רבינו ז"ל דעל מלקות לא שייך הותר מכללו כיון דהמצוה הוה כך כמ"ש התוס' זבחים דף ט"ז ע"ב גבי במה ועיין פסחים דף כ"ג ע"ב בהך מחלוקת דריה"ג ורבנן אם חלב מיקרי הותרה מכללו וכ"מ בזה רק דר"ל כה"ג וגם לפי המבואר בסנהדרין דף פ"ה דגבי אין עושה מעשה עמך למ"ד מקשינן הכאה לקללה פטור ממלקות על ההכאה וא"כ שוב אם לא עשה תשובה לא מיקרי כלל הותרה מכללו וגם מה ראי' מייתי בכתובות דף ל"ג דחובל ממון משלם ולא מלקות מהך דכי ינצו אנשים דילמא שם הוה אינו עושה מעשה עמך דלענין מלקות לא וממון צריך לשלם כמבואר בסנהדרין שם ועיין בבהמא"ו ועיין מ"ש התוס' מו"ק דף י"ב ע"ב דעשה של דיינים דוחה הלאו דמקלל ועיין ביבמות דף כ"ב ע"ב בתוס' שם דאף בעשה תשובה צריך לנדותו ובדברי רבינו פכ"ו מהל' סנהדרין ה"ו ע"ש ובהך דב"ק דף כ"ח ע"א ושלחה ידה פרט לשליח ב"ד ולפי המבואר בירוש' פ"ח דב"ק ר"ל כך דהשליח ב"ד הכה את הבעל דין ואח"כ הכה הבע"ד את השליח ב"ד יכולה אשת השליח ב"ד להציל את אישה אף שיכולה להציל ע"י ד"א משום דזה הוה איסור ובאיסור מותר להכות כמבואר שם גבי עבד ועיין בתוספ' ב"ק פ"ט חבלו בהם כו' וזהו ג"כ כונת הירוש' פ"ח דב"ק ולא אשת שני כיון שהראשון התחיל יכולה היא להציל ועיין בכורות דף ל"ה ע"א בתרי לישני דר"פ גבי בכור. נמצא כך דבמקום דהדין הוא כן אז יותר מן הדין הוה כמו ד"א וכעין דאמרינן בזבחים דף ל"ב ע"ב גבי הואיל ואישתרי ע"ש וכן במש"כ התוס' יבמות דף כ' ע"ב גבי גזירה ביאה ראשונה ואמאי לא גזרינן ג"כ אטו סוף ביאה ע"ש ואמאי לא אמרינן דהוה כמו תחילתו באונס וסופו ברצון דמבואר בכ"מ דאין בזה איסור אך כיון דזה מותר מחמת הדין דעשה דוחה ויותר מזה הוה כמו דבר אחר וכן הדין במה דקי"ל אין מוקצה לחצי שבת זה רק דאם אז לא הי' עליו דין מוקצה אבל אם הי' רק מחמת מצוה מותר כשתעבור המצוה אסור וכמבואר בירוש' ספ"ג דסוכה גבי לולב ועיין תוס' סוכה דמ"ב ע"ב. אך באמת שם לא דמי דשם הוא ביום א' וכ"ז שלא בירך על הלולב לא איתקצאי למצותו והי' מותר לטלטלו וכ"כ בזה וכן יהי' נ"מ לפי מ"ש התוס' ב"ב דף ט' דהיכא דצריך לקבל צדקה יוכל לקבל לצורך שבת כפי צרכו אם גם בפסח דמבואר בפסחים דף קי"ב ע"א דלצורך כוסות יקבל אם מותר לקבל כל צרכו כיון שהתחיל לקבל או זה הוה כמו שלא התחיל כלל כיון שצריך לקבל עפ"י דין וכמש"כ. ובזה א"ש מה דבהך דבשבת דף קל"ז יליף מטעם בהך דטעה בדבר מצוה דפטור ולא אמר משום דהוה גדר אונס עיין פסחים דף ע"ב ודף ע"ג ע"ב וב"ק דף ל' גבי ברשות אך נ"מ בין דבר שלפי דעתו הוא היתר וצריך לעשות זה או דבר שלפי דעתו הוא דהמצוה דוחה זה ובאמת נראה דהך דפסחים דף ע"ב ע"ב גבי נדה מיירי שבאמצע ביאה פירסה נדה ובסמוך לוסת ולכך שפיר מיקרי טעה בדבר מצוה. והנה רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ב ה"ט מפרש דהך דשבת דף קל"ג ע"ב דרק כשאמרו לו שלא יוכל לגמור המילה ביום אז חייב חטאת ובל"ז פטור ולא הוה כהך דשבועות דף י"ח ע"א גבי סמוך לווסתה דאף דהוא סבר שיוכל לגמור קודם שתהא נדה מ"מ הוה שוגג ולא אונס וצ"ל דכיון שאסור לבעול סמוך לווסתה זה גופה הוה כמו התראה וכעין מ"ש התוס' ביצה דף כ"ה ע"ב גבי טרפה אך באמת החילוק הוא דהיכא דנהנה יש עליו חיוב יותר וכמו מתעסק בחלבים ועריות וכעין מ"ש הראב"ד ז"ל בהלכות מעילה פ"ז ה"ב ועיין ביבמות דף צ"א ע"ב מאי הוה לי' למיעבד כו' ושם דף ס"ט ע"ב גבי אכילת תרומה דמקולקלת למפרע וצריכה לשלם קרן וחומש אף דמאי הוה למעבד וע"ש בתוס' דף ל"ה ע"ב ובאמת קשה למה לא תירצו הגמ' בסוכה דף מ"ב גבי עולת העוף ע"ש ועיין בדברי רבינו בהל' שגגות ספ"ב דפסק גבי שפוד של נותר דחייב ובהל' ח' שם נקט הטעם באשה נדה דחייב משום דלא שאלה וצ"ל כיון דשם מיירי שהי' אצלו שני השפודין צריך להזהר גם בהנותר שלא לאכול ועיין תוספ' שבת פט"ז מה דאמר שם שאינו בקום אכול ור"ל דלא שייך בו טרוד וגם לא עשה מצוה:

[השמטה שם בע"ב. במ"ש להך דהוריות דף י"ב ע"ב גבי פריעה ופרימה. ובאמת לרב בהוריות שם דס"ל דהך למטה למטה ממש טעם דר"י דס"ל דכה"ג אסור לפרום כלל משום דר"י לשיטתי' דס"ל במס' שמחות פ"ט דהקורע למטה יצא וא"כ יש עליו שם קריעה ולכך אסור לקרוע וזהו כונת הירוש' שם דר"י פליג אדר"י בתרתי ור"ל דר"י ס"ל דלמטה הוה קריעה כהוגן ולכך אסור לכה"ג וא"ש: ע"כ השמטה]

[השמטה שם. במ"ש בהך דיומא דף נ"ג ע"א היכא דעייל שתי הקטרות. והנה באמת לפי המבואר ביומא דף נ"א ע"ב דר"מ ס"ל דלא הי' נכנס להדיא וא"כ הוה כמו דרך משופש עי' רש"י מנחות דף כ"ז ע"ב אך רק בשעת הקטרה חייב גם כה"ג וכ"כ בזה לעיל וא"כ אם לא הכניס רק אחת איך שייך בו ביאה ריקנית אך י"ל דמ"מ הגחלים שפיר הכניס והוה כמו בשעת הקטרה ועי' תו"י יומא דף י"ט ע"ב בשם הירוש' דרק אם נכנס בהקטרה כשרה ובירוש' יומא פ"ה ה"ב דהוה שם מחלוקת אם הכניסן בזא"ז על איזה מהן עובר ועי' מנחות דף ס"א ע"א גבי תנופה אם הניף זה בפ"ע כו' ובזבחים דף מ' ע"ב גבי הזאות ודף צ"ג ע"ב ודף ק"י ע"א גבי בעיא דמקלש כו': ע"כ השמטה]

[השמטה לדף ט"ז ע"ב. במ"ש לחלק גבי טעה בדבר מצוה בין היכא דהוא גדר היתר או משום דהמצוה דחה זה. ובאמת הך דסוכה דף מ"א ע"ב גבי לולב לפי שיטת הירוש' שם משמע דטעה בזה דסבר דהוצאת הלולב דוחה שבת ע"ש. אך באמת כך דהא גם ביו"ט אסור הוצאה להני דס"ל דבעי צורך קצת מה"ת רק משום דזה צורך מצוה שרי כמבואר תוס' ביצה דף י"ב וכתובות דף ז' ע"א ותוס' עירובין דף צ"ז ע"ב וחולין דף פ"ד ע"ב ע"ש אך זה שוב לא מיקרי דמחמת המצוה זה רק משום צורך וכן ר"ל בהך דפסחים דף מ"ו ע"ב גבי הואיל ר"ל כך דכיון דהתורה אמרה דאוכל נפש לא אסרו ביו"ט ס"ל דכל שיוכל להיות סיבה שיהי' אוכל נפש נכלל בכלל זה וא"ש מ"ש שם התוס' מחולה שיש בו סכנה בשבת ומה דמקשה שם מחרישה ביו"ט ע"ש בתוס' דאמאי אכתישה לא קשיא לי' רק אחרישה אך ה"ק דכיון דהתורה אמרה לנו דאוכל נפש לא נאסר ביו"ט וכיון דשחיטת חי' ועוף ג"כ לא נאסר ביו"ט והתורה ציוה לנו לכסות ולאו דחרישה לא משכחת שלא יהי' ראוי לכסוי וא"כ ודאי הלאו הזה לא נאמר כלל ביו"ט משא"כ כתישה דהוא רק תולדה דטוחן ועי' שבת דף ע"ד ע"א דלא הוה אב ולאו דטחינה ודאי דנאמר גם על יו"ט חדא דבירוש' יש מיעוט מאך כמ"ש התוס' ביצה וכ"מ וגם יש טחינה בסממנין וכדומה ודאי דלא דחי כיסוי זה הלאו רק גבי חרישה שפיר מקשה ותירץ דגם לאו דחרישה משכחת בדבר שאינו ראוי לכיסוי כמו במתונתא וחל הלאו גם ביו"ט ושוב לא אתי עשה דכסוי ודחי זהו כונת הגמ' וכן ר"ל ג"כ בהך דפסחים דף כ"ז מה דמקשה שם כיון דאין שבח עצים בפת עצים דאיסורא היכי משכחת לה וע"ש בתוס' דף ה' ע"א גבי חמץ ודף כ"ב ע"ב גבי שמן ערלה ותוס' שבת דף כ"ה ע"א ע"ש. אך באמת כך דודאי אם חל עליו איסור הנאה מה"ת שוב אסור ליטלן לצורך תשמיש אף דהנאה שלהם יהי' לאחר שכלו ועי' תוס' ע"ז דף מ"ח ע"ב גבי נטיעה אגוז של ערלה ושם דף ס"ב ע"א גבי חליפין ותוס' חולין דף ד' ע"ב ודף ח' ונדרים דף מ"ז וכ"מ רק דר"ל כך דכיון דעצים לא משכחת לה הנאתן רק לאחר שכלו ועי' סוכה דף מ' ע"א וב"ק דף ק"ב סתם עצים כו' א"כ איך חל כלל מתחילה איסור הנאה עליהם ותירץ דשפיר משכחת הנאה שלהם בשרשיפא ושוב כיון שחל עליהם איסור הנאה אסור מה"ת ליטלן להסיק בהם התנור כמ"ש וא"כ לא קשה כלל משמן ומחמץ. ובאמת להני דבעי צורך קצת גם בהבערה וא"כ ס"ל דהלאו יש ביו"ט עי' בירוש' פ"ה דביצה ותוס' ביצה דף כ"ג וא"כ מה ר"ל הגמ' פסחים דף ה' ע"ב ר"ע לא ס"ל מתוך ע"ש מה שייך זה כאן כיון דעיקר הדין שצריך לישרוף ביו"ט ועל זה אמר ר"ע דזה א"א דאיך יאמר התורה זה דהך סברא דמתוך לא שייך רק אם הי' זה גדר סיבה ולכך ג"כ מבואר בפסחים דף מ"ז ע"א דאף אם נימא דביו"ט גופה לצורך עצמו אסור לעשות הדבר כיון דכעת אינו ראוי מחמת מחוסר זמן ודין מ"מ אם זה יהי' לצורך שבת אם נימא דצרכי שבת נעשים ביו"ט שרי דמה איכפת לן דמ"מ הוא צורך שבת באיזה זמן שיהי' והוה כעין דאמרינן פסחים דף צ"ג ע"ב דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא כיון דבל"ז אינו ראוי ועי' זבחים דף קי"א ע"ב גבי שחט בלילה בחוץ והקריבו חייב ולא כמו שחט בפנים ובתוס' שם ושם דף פ"ה ע"א ובשבת דף קט"ז גבי גליונים אף אם נמחק מ"מ אסור לשורפן ועדיף ממקום הכתב עצמו כן ס"ל לרש"י אך באמת אין הפי' שם כן רק דר"ל דהיכא דיש הכתב בעין אף דהגליונים נחתכו ממנו מ"מ הם מטמאין את הידים ומצילין מפני הדליקה אך אם הכתב נמחק אז גם הגליונים אין מצילין וכעין הך דברכות דל"ז ע"ב בבא מלחם גדול אז יש גם על הפירורין שם לחם ועי' נזיר דף מ"ג ע"ב גבי מת ואכמ"ל. עכ"פ מצינו כה"ג ועי' ירוש' פסחים פ"ט גבי טמאים שנכנסו להיכל בפסח הבא בטומאה קודם חצות או בלילה ע"ש. אך זה נ"ל דאף למ"ד צורכי שבת נעשים ביו"ט זה רק כשהדבר משום שבת כמו לחם הפנים וכה"ג ולא הוה כמו חלבי שבת דקרבין ביו"ט אף אם רק גדר סיבה כמו בפסחים דף נ"ט ע"ב ועי' יומא דף מ"ו אך כאן לא וראי' מדמבואר בתוספ' פ"י דמנחות דאם חל יום הנף בשבת הכלים שצריך לקצירת העומר מביאים מעיו"ט אך י"ל דאסור משום שבות וכמ"ד בעירובין דף ק"ג שבות דמקדש במדינה לא התירו ע"ש או י"ל דזה ג"כ מיקרי כמו שבות רחוקה דלא התירו ועי' שבת דף קי"ד ע"ב מה דמקשה שם דליתקע ור"ל כשיטת הרמב"ם והרז"ה דכל מוצ"ש היו תוקעין ומה דמשני שם שבות רחוקה ר"ל משום דקניבת ירק אינו מותר רק מן המנחה ולמעלה ע"ש וה"נ כיון דהקצירה רק בלילה לא התירו השבות עכ"פ מה שמותר למצוה הוא רק משום גדר צורך אך נ"מ לענין הנענועים דהוה רק מדרבנן ולא מעכב עי' רש"י פסחים דף ו' ע"א ד"ה כופה דזה לא מיקרי צורך רק ס"ל להירוש' דר"י לשיטתי' בשבת דף קל"ג ע"ב דאף אם פירש מ"מ עדיין שם מצוה עליו וא"כ ההיתר רק משום מצוה ולא משום צורך ולכך מיקרי שפיר ברשות וא"ש: ע"כ השמטה]

הלכה יב

כלאי בגדים כו'. ונאמר לא יעלה כו'. כ"כ בזה לעיל לחלק בין העלאה ללבישה וכמבואר ביבמות דף ד' ע"ב ע"ש:

הלכה יט

אין אסור כו'. כ"כ בזה והנה רבינו ז"ל כתב כאן דסמרטוט שמניחין כו' והנה בירוש' כאן לכאורה מבואר להיפך גבי הי' בראשו פציות כו' וצ"ל ג"כ דאם סמרטוט שהוא של כלאים שעשאו לזה מותר אבל בירוש' ר"ל דעל מקום אחד מניח של צמר ועל מקום אחד מניח של פשתן שפיר י"ל דהראש מצרפן לשעטנז ועיין ב"ק דף פ"ו ע"א ובירוש' שבת פ"ד בסופו ויאות אילו מאן דנסיב מרטוט כו' גם י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דכלים פכ"ח מ"ג גבי מלוגמא בבגד ע"ש:

הלכה כה

מותר לעשות מן הכלאים כו'. כ"כ בזה דקמ"ל דזה לא הוה כמו מלביש חבירו כלאים דס"ל לרבינו לקמן דהמלביש עובר ועיין בכתובות דף פ"ז ע"א דהוה שם מחלוקת אם מהני הנאמנות שנתן לה הבעל קודם קבורה ואמר שם הטעם משום דמזבנינן בלא אכרזתא ע"ש ברש"י אך ה"פ דהנה זה הוה מחלוקת בין רבינו לרש"י גבי קבורה אם זה מוטל על הנכסים מחמת המת או מחמת היורשים עיין רש"י כתובות דף ס"ט ע"ב דנראה שם דהחיוב הוא על הנכסים מחמתו ובדברי רבינו בהל' זכי' ומתנה פי"א הכ"ד לא משמע כן רק דזה חיוב על היורשים ועיין בירוש' פי"א דכתובות ה"א דאמר שם דאם אמר המת אל תקברוני אם לא ירשו קרקע אינו מוטל חיוב על הנכסים. וע"ש בירוש' פ"י ה"א דמבעי לי' שם אם כתובה וקבורה מי קודם ר"ל משום דס"ל דקבורה בעי עם גמר מיתה וכתובה מתחיל החיוב רק לאחר מיתה וזהו ג"כ כונת הירוש' שם פ"ט סה"א דמוכר קרקע ולוקח קבורה ר"ל בדין נכסי לך ואחריך לפלוני אם מת הראשון אם יכולין לקוברו מנכסים האלו דאמרינן דשיעבוד הקבורה חל קודם שזכה בהם השני דהיינו עם גמר מיתה עיין ב"ב דף קל"ז וגם זה תליא אם הקבורה הוה רק דין לא שיעבוד על הנכסים מחמתו דאז אין ב"ד גובין מנכסים כאילו כמ"ש רבינו בהל' זכי' ומתנה פי"ב הי"א ע"ש ונ"מ ג"כ לגר שמת וזכו אחרים בנכסיו אם נקבר מן הנכסים ועיין תוס' מנחות דף נ"א ע"ב גבי נכסים ע"ש אך שם זה הוה חיוב ממילא ולכך כ"ז שלא הקריבו הזבחים לא חל שיעבוד הנסכים על הנכסים וע"ש דפ"א ע"ב ועיין מש"כ בזה בהל' ערכין פ"ו ועיין ב"מ דף ט"ז ע"א ובירוש' כתובות פ"ה גבי מה שאירש מאבא מכור לך אם זה לצורך תכריכי אביו כשהי' אביו מסוכן והוא מהך טעם דזה מוטל על הנכסים מחמת אביו ולא מחמת היורש ועיין ר"ה די"ז גבי הך דר"פ ועירובין דמ"א ע"ב וסנהדרין דמ"ח ע"ב דמשמע שם דעושין לו כשהוא בחיים וביבמות דף ע"ד ע"א גבי הך דלא נתתי ממנו כו' ובתוספ' דנדרים פ"ד גבי מודר הנאה אם מותר ליתן תכריכין ע"ש וזהו כונת הגמ' בכתובות שם דעיקר הטעם דלא מהני הנאמנות של הבעל לאחר מיתה משום שאין הנכסים שלו וכיון דאמרינן דכ"ז שלא נקבר משועבדים הנכסים שלו לקבורתו לא מחמת היורשים רק מחמת עצמו וא"כ עדיין יש לו זכות בהם ומהני הנאמנות וזהו דקאמר כיון דחזינן דלא בעי הכרזה ע"כ משום דעדיין אינם של יתומים ולכך לא בעי הכרזה ובאמת קשה על הגמ' דסנהדרין דף מ"ח ע"א גבי מותר המת למאן ע"ש דילמא בזה פליגי אם הקבורה חיוב הוא על היורשים וא"כ ממילא מה שגובין הוא לצורך היורשים ומה שנשאר הוא שייך להם או בשביל המת וא"כ ממילא הוה לצורך המת ואסור ועיין רש"י שבת דף ק"ה ע"ב דגם יורשים דאינם מצווים לטמא מוטל עליהם חיוב קבורה אך י"ל דמיירי דליכא אחרים אלא הם ועיין מ"ש רבינו בהל' סנהדרין פי"ד ה"ט ויש לקרוביהם לעשות כו' דמשמע לא בגדר חיוב אך שם כיון דכבר נתעכל הבשר שוב אין עליהם חיוב קבורה בגדר קרובים דהוה אין שלדו קיימת עיין נזיר דמ"ד ובמס' שמחות פי"ב ובהך דשקלים פ"ח מ"ב בפיהמ"ש לרבינו שם דהיו משברים העצמות אז גם י"ל דכיון דבשעת מיתה לא הי' מוטל חיוב קבורה ותכריכין עליהם ולא אבלות כמבואר בסנהדרין דמ"ו ע"ב ומבואר בירוש' נזיר פ"ז ה"א דצריכין שיהיו נקברין לא עם עוד דברים ועיין רש"י סנהדרין דמ"ה ע"ב גבי אבן שנסקל בה ע"ש. ועיין בתוספ' כתובות פ"ד ובירוש' שם דאין האב מחוייב לקבור בתו וי"ל דמיירי שיש לה נכסים וע"ש דף פ"א ע"א גבי אשתי אין אני יורש ובירוש' שם מעתה אשה שאין לה כתובה אין לה קבורה מוכח דלא תליא זה בדין ירושה וכ"כ בזה בהל' ערכין. וה"נ הוה אמינא דאסור להלביש להמת כלאים וקמ"ל דאינו בגדר מצוה ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש כאן פ"ט ה"ד ובהך דכריתות דף ו' ע"ב גבי סך למתים:

הלכה כז

ולא יעשנה כו'. שמא כו'. וכן כתב רבינו בהל' תרומות פי"ב הי"ב דחשש תקלה הוא רק בשביל אחר לא בשביל עצמו אך שם י"ל דגבי כהנים לא חיישינן לתקלה עיין זבחים דף פ"ה ע"ב ופסחים דף נ"ט ע"ב ופ"ה ועיין במה דפליגי בתרומות פ"ט מ"ב ר"ע ור"ט אם חיישינן לתקלה בשעת לקיטת זרים ולטמאים לא חשש ע"ש בירוש' וי"ל משום הך טעמא דזריזים ועיין בתוס' יבמות דף פ"ו ע"ב ד"ה ומר דלתקן דבר שיכול להיות לבוא לידי תקלה לא עשו ע"ש ועיין יומא דף ס"ו ע"א דהיכא דטריד שייך חשש תקלה וכ"כ בזה בח"א אך כאן החשש תקלה הוא בשביל עצמו כיון דרבינו פסק לקמן דהמלביש עובר אם הלובש אינו יודע ועיין ביומא דף כ"ד ע"ב בהך מחלוקת דבמה מפיסין אגב חביבותי' דעבודה ע"ש ובירוש' פסחים פ"ד גבי חלות של לחם הפנים דחייש לתקלה מחמת שהם דבר קל ותוס' ביצה דף ג' ע"א גזירה משום כו' דבדבר קל חיישינן טפי וביבמות דף פ"א ע"ב דלחה"פ סמידא טפי:

וכבר. באתי כו'. עיין בהשגות מש"כ דספק דאורייתא לחומרא ועיין מש"כ בפ"ט מהל' טומאת מת הי"ב ע"ש אך באמת כך דהם פליגי אם הא דספק לחומרא הוא דין או רק מחמת דאין אנו יודעין היך לפסוק וכה"ג פליגי רבינו והר"א ז"ל בהל' מעה"ק פי"ח ה"י אם אשם תלוי הוה קרבן ודאי שחייבה התורה וחייב על שחיטתו בחוץ בודאי או רק ספק ועיין בהך דכריתות דף י"ח ע"א ואף דרבינו בהל' פסוהמו"ק פ"ד הי"ט פסק כחכמים דאף אם נודע לו שלא חטא מ"מ ירעה עד שיסתאב ועיין בירוש' נזיר פ"א סה"א גבי נעשה כמתנדב אשם. והנה עיין בהוריות דף ג' ע"ב ודף ד' ע"א מה דמחלק שם בין תלוי לספק דתלוי פטור מאשם תלוי וספק חייב ולכך אמר שם דספק זרק דם כפרתו ביום או בלילה דהיינו ביה"ש א"צ כפרה אחרת עיין בתוספ' דכריתות פ"ג דה"ה אם ספק אי נזרק אי לא נזרק ג"כ א"צ כפרה אחרת ועיין בירוש' פ"ג דהוריות דאמר שם הטעם משום דספק כפרה כיפר ובירוש' פסחים פ"ח סה"ב ובברכות פ"א ה"א גבי קורא ק"ש ביה"ש ע"ש ובהך דגיטין דף ע"ד ע"א מבואר שם ג"כ כן דתלוי הוא פטור מאשם תלוי וספק חייב. והנה הכונה הוא כך דזה ודאי אינו חייב אשם תלוי רק אם עשה מעשה ודאי רק דאינו יודע אם היתר או איסור אבל אם נסתפק לו אם עשה מעשה כלל אז ודאי פטור ועיין מש"כ הר"ן ז"ל פ"ב דע"ז בשם הראב"ד ז"ל גבי הך דמורייס דמביא ראי' מהך דטהרות פ"ד מ"ו דיש נ"מ בין אם עשה דבר ואינו יודע אם היתר או איסור בין אם לא עשה כלל וכעין הך דספק ביאה טהור עיין תוס' ב"ב דף נ"ה וכ"מ ובנזיר דף ס"ו גבי ספיקו וחולין דף נ"ה ונדה דף נ"ז ולכך רבינו ז"ל בהל' שגגות פ"ח ה"ג נקט האוכל חתיכה ר"ל שודאי אכל רק שזה אומר חלב אכל וזה אומר שומן אבל אם אומר שלא אכל כלל ליכא אשם תלוי וזה ר"ל הגמ' בהוריות ד"ג ע"ב הנ"ל דהנה מבואר בירוש' דהוריות פ"ג דאין הטעם דצריך להביא אשם תלוי על ספק לא משום שבודאי חייב חטאת רק דזה דין מחמת ג"ש דכריתות דף כ"ב דכל דבר שחייבין על ודאו חטאת חייבין על ספיקו אשם תלוי אבל יוכל להיות שאף אם על זה אינו חייב חטאת מ"מ צריך להביא אשם תלוי וכמבואר בירוש' גבי אם אכל ספק חצי זית עד שלא נתמנה וספק חצי זית משנתמנה מביא אשם תלוי אף שפטור מחטאת דאין מצטרפין כיון דאין קרבנו שוה ע"ש. וכן לשיטת רבינו בהל' שגגות פ' ט"ו ה"ד דמפרש הך בעיא דאכל ספק כשהוא הדיוט ונודע לו אחר שנתמנה אף בכה"ג ובעי שם אליבא דר"ש דאזיל בתר ידיעה ומ"מ זה רק היכא דיש שינוי בקרבן אבל אשם תלוי כיון דמשור פטור לגמרי אין מיקרי זה שינוי וי"ל דחייב אף לר"ש וכ"כ בזה בח"ב וא"כ נמצא דס"ל דאשם תלוי הוה קרבן בפ"ע וכשיטת הראב"ד ז"ל בהל' מעה"ק הנ"ל רק דאם החטאת קרב שוב אין עליו גדר חיוב כלל וא"כ אם נסתפק לו אם נזרק הדם אי לא הוה זה כמו ספק במעשה אם עשה ולכך פטור. וכן זה תליא בהך מחלוקת דרב ור"י רפ"א דהוריות גבי אם לאחר הוראה נתחלף לו חלב בשומן ואכל חייב קרבן ר"ל אם הוה כמו שהאיסור נדחה לגמרי עיין בזבחים דף י"ב ע"ב גבי דיחוי ור"ל לשיטת רש"י שם דנדחה הקרבן דהיינו דהאיסור נתבטל כעת ולפי המבואר בירוש' פ"א דהוריות דאם עבר והקריב הקרבן קודם שחזרו ב"ד אף דאז לא הי' צריך להביא קרבן ואף דאז לא הי' צריך כפרה ועיין בכריתות דף ז' במחלוקת דאביי ורבא היכא דאמר לא יתכפר לי חטאתי וס"ל דאינה מכפרת ומ"מ מוכח שם דהקרבן מיהא כשר ויצא חיוב הקרבן לבד כפרה ולכפר צריך עוד קרבן וכעין מ"ש הר"א ז"ל בהשגות פ"ב מהל' שגגות ה"ד בשם תוספ' דאח"כ שנזכר החטא צריך להביא עוד חטאת לכפרה דהא צריך לשם חטא כמבואר בזבחים דף מ"ו ע"ב. והא דקי"ל דחטאת חלב ששחטה לשם חטאת דם פסולה כמבואר זבחים דף ט' ע"ב במסקנא ובמנחות דף ג' ע"ב באמת מדברי רבינו בפיהמ"ש נראה דזה רק אם שחטה לשם חטאת דם ולא לשם דם דאז לא מיקרי שינוי קודש וכעין דמבואר בזבחים דף ז' גבי תודה ששחטה לשם תודת חבירו ונ"מ כך דהנה כ"כ דרבינו ס"ל דגבי חטאת אף סתמא לא עלו וכמבואר בהל' מעה"ק פ"ד ה"י ודלא כשיטת רש"י זבחים דקט"ו ועי' עירובין דף ל"ז וכ"מ אך מ"מ די ששוחט לשם זה החטאת אבל גבי חטא י"ל דגם בסתם עלו אינו מרצה וכן מוכח מלשון רבינו בהל' מעה"ק שם בהל' י"א אך זה נראה דלאחר שהביא אשם תלוי אף דמרבינן מקרא בכריתות דף כ"ו ע"ב דאם נודע אח"כ צריך להביא חטאת מ"מ אז החטאת רק מחמת החיוב לא מחמת הכפרה ואז אף אם אמר לא יכפר לי לא איכפת לן וגם י"ל דאז א"צ להביא מן החולין ועיין מש"כ התו"י יומא דף נ' ע"ב גבי תמורת הפסח כה"ג דאף דהוא קרב לשם פסח מ"מ אינו יוצא בו דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ועיין בשבועות דף י"ד דכפרה בעי שיחסר ממון ובתמורה דף י' ע"א. ובזה יש ליישב מ"ש התוס' בזבחים דף ס"ח ע"א דכיון דאמרינן דנמשכת ונעשה חטאת העוף למה לא נימא דיוצא בה ידי חובתו עיין שם אך יש לומר משום טעמא דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין ולכך צריך להביא חטאת אחרת והטעם דנמשכת משום דמשכחת דמייתי על הספק ועיין נדרים דף פ"ג וגיטין דף כ"ח וכן הדין גבי חטאת העוף הבא על הספק דזה הוה בגדר קרבן ודאי עיין נזיר דף כ"ט ומ"מ בזה מבואר בתוספ' דמס' קרבנות הובא בדברי הר"א בהל' מעה"ק פי"ח דאינו חייב עלי' בחוץ לכ"ע וכן מבואר שם בתוספ' פ"ו דמטמא בספק בבית הבליעה והך דאינו נאכל הוא מה"ת לא כדמשמע מהך דנזיר דף כ"ט דמשום חולין בעזרה הוא ועיין מש"כ רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב דהטעם הוא רק משום מחוסר כפרה ועיין בתוספ' כריתות פ"ג דמחוסר כפרה שהביא כפרתו ביה"ש צריך להביא חטאת העוף הבא על הספק ע"ש והטעם כך דכיון דבא לתקן גברא לא מהני בספק זרק משא"כ בספק כפרה מהני שפיר אך זה תליא במש"כ בהל' נזירות אם מחמת שצריך להביא קרבן לכך אסור בקדשים או אדרבא ע"י שאסור בקדשים לכך מביא הקרבן כדי לתקן והארכתי שם הרבה וה"נ כן. אך לענין כפרה העיקר הוא מה שמחוייב להביא וכעין דאמרינן בכריתות דף כ"ו דלכך יוהכ"פ לא מכפר משום דמחוייב להביא קרבן והוה כמו חייבי ממון ונ"מ דאם הביא חטאת ואמר לא יתכפר לי חטאתי דאז צריך להביא חטאת אחרת כמש"כ אם עבר על זה יוהכ"פ י"ל דדי בכך דהחיוב כבר הביא ונתכפר לו ביוהכ"פ. וא"כ גבי הביא קרבן שנתחייב על חלב שאכל קודם הוראת ב"ד והביא לאחר הוראת ב"ד קודם חזרה אף דאינו מחוייב להביא עכשיו הקרבן ועיין בירוש' נזיר פ"ט ובדברי רבינו והר"א ז"ל בהל' נזירות פ"ב הי"ט אם נפטר במה שנהג נזירות בעודו בעבד אף דאז לא הי' מחוייב. ועיין בדברי רבינו בהל' ק"פ פ"ה ה"ב גבי פסח שני דתיקן אם הביא אף אם לא עשה הראשון במזיד וא"כ יהי' נ"מ לענין נשים דמבואר שם בהל' ח' דפסח שני רשות אם בזה תיקן להכרת של פסח ראשון. אך באמת נראה דהא דקי"ל פסח שני רשות בנשים זה רק אם היו בפסח ראשון אנוסים או שוגגים אבל אם היו מזידים אז מחוייבים לעשות פסח שני מחמת תשלומין ולא מחמת רגל בפ"ע ולכך לא דחי שבת ועיין תוס' יומא דף נ"א ע"א ע"ש ובזה א"ש מ"ש שם מהך דפ"ב ה"ד ע"ש. וכן יהי' נ"מ להך דמבואר בפסחים דף ע"א דממעט לילה ראשונה משמחה ע"ש וע"ש דף ק"ח ע"ב ידי שמחה כו' ונ"מ דמ"מ נפטר למחר משמחה אף דעשה בזמן שאינו מחוייב ובזה יש ליישב מ"ש התוס' שם על רש"י גבי ליל שמיני דמשמע רק לילה ע"ש וכן משמע בתוספ' פ"א דחגיגה דנקט כל ז' וע' סוכה דף כ"ז ע"א דנקט לילי האחרון משמע דוקא לילה אך ר"ל דשוב יוצא בו שמחת יום. וגם באמת יש ב' גדרי שמחה אחד של דין וזה בעי דוקא קרבן ואחד של אכילה ושתי' וזה די אף בלא קרבן כמבואר שם בפסחים דף ע"א ותוס' בכ"מ אך נ"מ דשל דין שצריך קרבן יוצא אף בחי כמבואר בירוש' פ"א דחגיגה והא דאמרינן בגמ' דילן דאינו יוצא בחי זה רק שמחה של אכילה ושתי' וזה ר"ל הירוש' בחגיגה פ"א ה"ב בין בדבר שאין דרכו לכן ר"ל כה"ג ולקמן בהל' חגיגה אבאר זה ועיין תוס' חולין דף נ' ע"א גבי מקצת הלילה ככולו וכ"מ בזה וכן נ"מ לגבי בשר עוף דבקדשים אינו יוצא בגדר שמחה עיין חגיגה דף ח' וגבי שמחה של אכילה י"ל דיוצא בו ועיין סנהדרין דף ו' וכן נ"מ גבי עור אלי' דמבואר בזבחים דף כ"ח דלגבי קדשים לא הוה אכילה חשובה ולגבי חולין י"ל דיוצא בה ועיין ביצה דף ל"ג גבי מעיים ביו"ט ושם דף כ"ה ע"א מקום שטובחת אכילה. עכ"פ י"ל דמה דאמרינן שיצא בחטאת שהביא בזמן שב"ד הורו שחלב מותר זה רק על החיוב שנתחייב כבר אבל כפרה לא נתכפר דלא גרע זה מאומר לא יתכפר לי חטאתי כיון דאז סבורים דא"צ כפרה ונ"מ כה"ג גבי אשם תלוי אם יכול להביא אחר הוראה על ספק חלב שאכל קודם הוראה כיון דזה אינו בגדר חיוב ממש רק בגדר כפרה כמבואר בכריתות דף כ"ו ע"ב ע"ש ועיין במש"כ רבינו בהל' שגגות פ"ג ה"י גבי מבעט בכפרה ומוכח שם דאף דקי"ל בחולין דף ה' הובא בדברי רבינו בהל' מעה"ק פ"ג ה"ד דמומר לאותו דבר אין מקבלין ממנו קרבן על זה הדבר כמו מומר לכל התורה אך מ"מ לא דמי לגמרי דגבי מומר לכל התורה או לחלל שבתות אז אף נעשה מומר לאחר אכיל' אין מקבלין ממנו וכמבואר בסנהדרין דף מ"ז משא"כ לגבי מומר לאותו דבר אז רק בשעת אכילה כן אבל אם אח"כ נעשה מומר לזה הדבר אז שפיר יכול להביא הקרבן ועיין מ"ש התוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה טימא אך שם י"ל דמיירי שהי' מזיד בלאו ושוגג בכרת עיין שבת דף ס"ט ע"א. והנה בירוש' תרומות פ"ו מבואר דאם הזיד בלאו ושגג בכרת אף שהתרו בו חייב מלקות ומביא קרבן והנה רבינו ז"ל לא הביא זה בהל' שגגות פ"ב ה"ב והטעם או די"ל כיון דמבואר בחולין דף מ"א דכיון דהתרו בו וקיבל התראה הוה כמו מומר לזה ועיין ברא"ש פ"ג דמו"ק ואף דהוה שב מידיעתו מ"מ יש עליו שם מומר וכעין מ"ש התוס' חולין דף ק"א ע"ב דמזיד על שבת מ"מ לגבי יוהכ"פ מיקרי שב מידיעתו אך כ"ז אם עדיין לא איתחזק למומר אבל אם איתחזק למומר אז מומר לשבתות הוה מומר לכל התורה וכן ר"ל הך דשבת דף ס"ט ע"א ע"ש בתוס' ושם ג"כ ר"ל היכא דעדיין לא איתחזק דאל"כ הא הוה מומר לשבתות ועיין תוס' שבת דף צ"ג ע"ב כגון ששגג ע"ש ותוס' שבועות דף כ"ח ע"א מ"ש שם על רש"י ד"ה אכל אך שם מיירי כגון דהוה שוגג בקרבן ומזיד בלאו דחייב מלקות וקרבן וע"ש דף ל"ז ע"א גבי שבועות הפקדון דס"ד לומר דחייב מלקות וקרבן הרי חזינן דלא הוה מומר בשביל זה אף לזה הדבר ושם לא בעי שב מידיעתו דאף מזיד חייב אך י"ל דכיון דאנן קי"ל דחייבי כריתות שלקו נפטרו מן הכרת י"ל דשוב אין שייך עליו שם קרבן לכך לא הביא רבינו זה. ובזה א"ש הך דסנהדרין דף פ"א ע"ב גבי הך דמכניסין אותו לכיפה דלאחר שלקה אין מכניסין אותו ע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה ומר סבר אך כיון שלקה שוב נפטר מכרת ולכך אין עליו דין כיפה ועיין מש"כ רבינו בפיהמ"ש במס' מכות פ"ג דמ"מ אף לאחר המלקות בעי תשובה ובזה א"ש דברי רש"י מכות דף י"ג ע"ב דמבואר שם דרק תשובה מהני לחייבי כריתות ועיין בבעה"מ ומלחמות דסוף פ"ג דמכות ובזה א"ש ונ"מ ג"כ לענין שיתכשר לעדות וכ"כ בזה בח"ב ובמ"ש התוס' שבועות דף י"ז ע"א ד"ה אי דהמלקות לא מהני רק על חדא ולא על שני חיובים וכעין מ"ש רבינו בפיהמ"ש בנזיר דף מ"ב ע"א דלשמים חייב על כל אחת ואחת ואינו מתכפר במלקות ותוס' שבועות דף ז' ע"ב ד"ה בשוגג. ולפי המבואר בכריתות דף ז' ע"א דגברא בר כפרה הוא גבי מומר רק דאין מקבלין ממנו קרבן ונ"מ ג"כ אם אכל חלב ונודע לו כשהי' מומר ואח"כ עשה תשובה אם מביא קרבן ולפי המבואר בהוריות דף י"א ע"א גבי נשיאות משמע שם כה"ג דהוה דיחוי אך זה רק היכא דאח"כ נעשה מומר לכל התורה אבל היכא דנעשה מומר לזה הדבר בלבד שפיר י"ל דמביא קרבן אף אם נימא דגם זה מיקרי זבח רשעים עיין זבחים דף ז' ותוס' שבועות דף י"ב ע"ב אך שם לא דמי דשם נ"מ רק לזה הקרבן בעצמו ובאמת גבי יוהכ"פ דקי"ל ג"כ דמבעט לא מכפר היכא דאינו מבעט רק דהפריש אשם תלוי ביוהכ"פ א"כ חזינן דאינו רוצה בכפרת יוה"כ אם זה מכפר יוהכ"פ ועיין פסחים דף פ"ח ע"א אין לך מחאה גדולה מזו ושם דף צ"ח ע"ב וכ"מ בזה. והנה לפי המבואר בכריתות דף י"ח ע"א גבי אכל הראשונה במזיד והשני' בשוגג ובדברי רבינו פ"ח מהל' שגגות וקשה הא בעי שב מידיעתו ע"ש בתוס' דף י"ז ע"א ד"ה ספק דבעיא שב מידיעתו ועיין רש"י נזיר דף כ"ג דלא משמע כן רק דשגגה בעי דעל המזיד אינו מביא ומ"מ שב מידיעתו לא בעי כיון דזה בא רק לכפרה אך לשיטת התוס' צ"ל דמיירי שהי' מזיד בס"ס ושוגג בספק וכשיטת התוס' דגם על ס"ס צריך להביא אשם תלוי וא"כ נמצא דבחיוב דאשם תלוי אינו שב מידיעתו אך מ"מ לגבי השני' שפיר הוה שוגג ועי' ירוש' תרומות רפ"ו גבי מזיד בספיקא שוגג בודאי ע"ש. וא"כ נמצא לפימש"כ דזה הוה מחלוקת אם לאחר הוראה הוה גדר פטור במי שעשה אז בשוגג או רק גדר דיחוי ובאמת קשה בהך דכריתות ד"ז ע"א במה דאמר יוהכ"פ מכפר על שאינם שבים ודחק שם הגמ' אמאי לא מוקי הגמ' דר"ל כגון שהורו ב"ד אח"כ שזה החלב מותר והוא אכל ספק חלב קודם זה או אז ועבר יוהכ"פ ואח"כ חזרו ב"ד דאז לא הוה שבים ביוהכ"פ דהא סבורים דמותר. ואם נימא דהטעם משום דנדחה וא"כ בספק כה"ג הוה ספק על העשי' ולא על העבירה ולכך א"צ להביא אשם תלוי אבל אם נימא דזה גדר פטור אז הוה ספק אם עשה איסור ושפיר מביא אשם תלוי זה ר"ל הגמ' שם. והנה אף דכתבתי דגם חטאת העוף הבא על הספק הוה בגדר ודאי קרבן עיין תוס' זבחים דף ס"ח ע"א ושבועות דף ח' ע"א ותוס' ד"ה ואימא מ"מ זה לא דמי לאשם תלוי כיון דזה אינו מין קרבן אחר דהרי אפילו לאחר הקרבה נודע שילדה ודאי די בזה כיון דלא בעי ידיעה עיין בפסקי תוס' כריתות פ"ה וע"ש דף ז' ע"ב דמודה ר"י במחוסרי כפרה דמהני תנאי כיון דלא בעי דעת להקדיש ואף דהא מבואר כריתות דף כ"ב דגם אשם ודאי לא בעי ידיעה לר"ע ומ"מ ס"ל לר"ע דאין מביאין אשם אחד על תנאי ועיין בתוס' שבת דף ע"א ע"ב ובבעהמא"ו שם ותוס' שבועות דף ד' ע"ב גבי חטאת התם לא משום דלא מתכפר בלא ידיעה רק משום דלא חל ההקדש בלא ידיעה ולא מצי להקדישם אך לר"ע כיון דמביא אשם תלוי על ספק מעילה א"כ שפיר חל ההקדש שוב מתכפר בו ג"כ ודי בזה וא"כ שוב אין עליו שם קרבן בפ"ע ושפיר י"ל דהוה רק בגדר ספק משא"כ בשאר אשם תלוי דזה הוה מין קרבן אחר הוה קרבן ודאי ושפיר חייבין עליו בחוץ כן ס"ל להראב"ד ז"ל ועיין בתו"כ פ' ויקרא הובא בדברי רבינו בפיהמ"ש תמורה פ"ז דמרבינן שם מקרא דאשם הוא דאם נודע לאחר זריקה דהוה קרבן ודאי ובסוטה דף ו' ע"ב אף דלברר עון קאתיא כמבואר בכריתות דף כ"ד ע"ש והך דכריתות דף י"ח ס"ל להר"א ז"ל דקאי על אשם תלוי של מעילה ואליבא דר"ע אך רבינו לא ס"ל כן ואף דס"ל בהל' פסוהמ"ו פ"ד הי"ט דקדוש שם משום דבאמת עיין רש"י נדרים דף ו' ותוס' תמורה דף כ"ה דהוה ס"ל דגם חטאת יכול להקדיש אף שלא חטא אך הטעם כיון דהתורה לא ציותה לנו להקדיש וגם י"ל דהוה כמו דאמרי' במנחות דף ע"ד ובמעילה דף י' דאין מפרישין תחילה לאיבוד וה"נ אם יחול הקדושה על החטאת שוב ע"כ למיתה הוא ולכך לא הוה הפרשה כלל וזה תליא בהך מחלוקת דשמואל ור"י בתמורה דף י"ז ע"א גבי טריפה ע"ש משא"כ באשם תלוי כיון דהתורה ציותה להקדיש שוב חל ההקדש וא"ש. והנה הטעם דהא פסק רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה להחמיר רק דגבי קרבן מחמת חולין בעזרה אינו יכול להביא בלא קרא ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב ע"ש דרק משום תיקוני גברא ובמ"ש רבינו בפ"ז מהל' פסוהמו"ק ה"י דרק בזבה ויולדת ובזה א"ש מ"ש התוס' גיטין דף כ"ח ע"ב גבי מה דאמר שם מספיקא לא ליעול כו' ע"ש בתוס' אך שם כיון דליכא תקוני גברא אף בקרבנות של זב ומצורע כיון דחיישינן שמא מת סד"א דאסור ואף דמצינו דחטאת העוף באה שלא בגדר חיוב ודאי כמו הך דזבחים דף ס"ז ודף ס"ח וכמש"כ ועיין נדרים דף פ"ג גבי חצי נזירות דמבואר שם ג"כ דמביא חטאת העוף ודאי אף שאינו חייב ובנזיר דף י"ט ודף כ"א ע"ב ע"ש ושם משמע דנאכלת ג"כ ועיין תוס' נדה דף ע' ע"א. והנה באמת לפי שיטת הראב"ד משמע דס"ל דהא דאין חטאת העוף נאכלת הוא מצד הדין אם צריך עיבור צורה לשריפה ועיין במנחות דף מ"ו ע"ב דאמר שם גבי שתי הלחם בלא כבשים אף דמעיקרא לשריפה מ"מ לא ישרפם לאלתר שמא יזדמן להם כבשים ושם דף נ' ע"ב כיון כו' אי בעי האי מקריב כו' וה"נ שמא יתברר להם שילדה ונמצא מה"ת מותרת באכילה עיין כריתות דף כ"ו ע"ב ע"ש ועי' פסחים דף ל"ד בהך דמייתי שם הך דלול קטן מה דמקשי שם למ"ד היסח הדעת פסול הגוף ע"ש וא"כ י"ל דה"ה לחטאת העוף הבא על הספק ובאמת י"ל דזהו תליא במחלוקת דר"י ורבנן בסוף תמורה ובפסחים דף כ"ח גבי אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק אם ישרף או יטילנה לאמה דת"ק סבר דמעיקרא לשריפה אייתינהו והדין הוא כך שיהא בשריפה ור"י לא ס"ל זה אך באמת מלשון התוספ' תמורה ספ"ד דשם משמע דהך דחלון קאי על חטאת העוף הבא על הספק ובתוספ' פ"ז דקרבנות לא משמע כן ועי' במ"ש הראב"ד בתו"כ פ' צו פ' ט' פי"ג משמע שם דגם לרבנן לא בעי עיבור צורה בחטאת העוף הבא על הספק ע"ש ועיין מ"ש התוס' פסחים דף ט"ו ע"א דהך עיבור צורה לא מחמת שיהי' נותר רק משום גזיה"כ ע"ש. ובזה יש ליישב כונת הראב"ד ז"ל בהשגות פ"ב מהל' בית הבחירה הי"ד דהשיג שם על רבינו וס"ל דחלון ורבובה הם שני דברים ר"ל דהמשנה קאי על חטאת העוף הבא על הספק לר"י שמשם יורדת לאמה והך דתוספ' קאי על פסולי חטאת העוף ובעינן עיבור צורה גם י"ל דנ"מ דכיון דמבואר בתוספ' דקרבנות פ"ו דחטאת העוף הבא על הספק מטמא בספק בבית הבליעה וא"כ יש עליו שם טומאה ובפרט למאי דקי"ל בזבחים דף ק"ה דמטמא טומאת אוכלים לכך י"ל דיכול לשרפו מיד אך יהי' נ"מ אם יש עליו שם טומאה שנטמא קודם זריקה או אחר זריקה עיין בזבחים דק"ד ע"ב ע"ש ובמ"ש התוס' דק"ג ע"ב וב"ק דקי"א דכיון דקודם זריקה יש לו תקנה לא מיקרי פסולו בגופו וגם י"ל דכאן לא שייך קושיית התוס' פסחים דף ל"ד והירוש' פ"א דפסחים ופ"ח דתרומות דזה גופה יהי' היסח הדעת ועיין בירוש' שקלים פ"ח מ"ש שם ותוס' חגיגה דף כ"א אך בירוש' דתרומות אמר דתלוי' לא שייך בה היסח הדעת משום דמשמרה שלא תטמא אחרים ע"ש וה"נ כיון דיוכל להיות שע"י יוגרם טומאה כמש"כ א"כ משמרה ג"כ ולית בה היסח הדעת ובהך דכריתות דף כ"ו ע"ב דס"ד שם דנפסל בהיסח הדעת ובנזיר בירוש' פ"ה ה"ד דהוה שם מחלוקת דב"ש וב"ה אם בדבר שהוא ספק אם משמרה ועיין ב"ב דף קמ"ב רפוייה מרפיא וכ"מ ובאמת זה הטעם מה דקי"ל דשחוטים נדחים גבי קדשים משום דנפסל בהיסח הדעת ולכך כ' רש"י ביומא דף ס"ד ע"א גבי אם קרב ראש דמיירי שלא ידע ואין נפסלין מחמת היסח הדעת וזהו דדייק הגמ' בזבחים דף ע"ג ע"ב השתא דאמר רבנן לא יקריב ואי קרב לא מרצה ור"ל דכיון דפסקו על זה פסול מסיח דעתו וס"ל דגם בבע"ח י"ל זה וזה תליא בהך דפסחים דף ל"ד הנ"ל דהיסח הדעת פסול הגוף. ואף דלכאורה קשיא מר"י אר"י מהך דיומא דף ס"ד דס"ל בע"ח נידחין ועיין בירוש' יומא שם דגרס להיפך ובירוש' תרומות פ"ח מבואר דר"י ס"ל דהיסח הדעת דבר תורה ובשקלים פ"ח מבואר דר"ל ס"ל דהיסח הדעת טעון עיבור צורה ורב בכריתו' דף כ"ו ע"ב הנ"ל אזיל לשיטתי' ביומא דף ס"ד הנ"ל דבע"ח אינם נידחין. ובאמת שיטת התוס' בחגיגה דף כ"א והתו"י יומא דף ח' דהיסח הדעת לא הוה רק אם בידו לשומרה ואינו משמר ועי' בזבחים דף כ' ע"ב כיון דגברא לא חזי כו' ובתוס' יומא דף ל' ע"ב בד"ה היסח הדעת ע"ש ובמה דמבואר בפסחים דף צ"ב דערל ישראל צריך טבילה אחר המילה וע"ש בתוס' ובאמת רבינו ז"ל בהל' ק"פ לא הביא זה וצ"ל דס"ל דזה אתיא כר"ע דס"ל דערל כטמא ואנן לא קי"ל כן ומחמת היסח הדעת לא בעי טבילה אף דעד עתה הי' אסור בקדשים כמש"כ דזה אינו בידו ובמה דמבואר ביבמות דף ע"א ע"ב וכן כ' רבינו בהל' פרה פי"א ה"ג דטובל דוקא לאחר מילה י"ל דשם הטעם דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך אף דהיינו רביתי' כמבואר יבמות דף ע"ח ע"ב והוה כאבר ובשר המדולדלים דפסק רבינו בפ"ב מהל' מקואות דהוה כעין חציצה כיון דסופו לחתוך אף דהיינו רביתי' ועיין בירוש' פ"ג דפסחים גבי כשות של קטן ואבר המדולדל ובתוספ' פ"ג דכלים ובפרה ובמ"ש רבינו בהל' טומאת מת פ"א ה"ד ע"ש בהשגות ובזבחים דף מ' ע"ב גבי אמין שבאצבע ע"ש ועיין במכילתא פ' בא דאמר שם דנמנו ואמרו דאין חוצץ לטבילה גבי משוך ע"ש. ועוד נ"מ אם נהנה מחטאת העוף הבא על הספק אם חייב קרבן מעילה בודאי אם נימא דזה קרבן ודאי ובאמת י"ל דגם הזריקה לא יועיל לה דהוה כמו יצא כולה המבואר במעילה דף ו' ע"ב דלא מהני זריקה ועי' במנחות דף י"ב ע"א ותוס' זבחים דף ס"ח ע"א ד"ה אימר די"ל דמהני כאן זריקה דאיתא בפנים ורש"י פסחים דף ל"ד ע"ב דאל"כ היך הורצה ע"ש בתוס' מנחות דף י"ב ע"א ד"ה הני מילי ושם דף ט' ע"ב ד"ה אותן ותוספ' דמנחות פ"ד מבואר דאף במנחה אם יצא מקצתו תליא בפלוגתא דר"א ור"ע ודלא כתוס' ואדרבא בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"א ה"כ מבואר דגבי מנחה אף אם כולה יצאה בדיעבד הורצה והטעם דכיון דגבי מנחה מתחילה כשיצא או נאבד מקצת אסורה באכילה כולה ומ"מ יכול להקריב שוב לא איכפת אם אח"כ נאבד הכל וכעין דמבואר בזבחים דף ק"י ע"א גבי יצא לחוץ וחסר ושם דף צ"ט ע"א ובמנחות דף נ"ז ע"א כיון דחימצה פסול יוצא לא מהני אך שם ר"ל דעל פסולה לא חייל כלל שם יוצא ועי' זבחים דף ק"ד ע"ב גבי יציאה מהו שתועיל ואף דשם נקט זה רק למ"ד דבשר קדשים קלים נפסלים ביציאה לפני זריקה אך זה רק אם יצא לירושלים אבל מחוץ לירושלים לכ"ע כן וכמבואר בירוש' ספ"ו דיומא ועי' בחולין דס"ט ע"א ולכך הביא זה רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"ט ה"ג ע"ש. ועי' פסחים די"ז ע"א גבי נטמא בפנים והוציאה לחוץ טהורים ולכאורה קשה הא בפסחים דף פ"ה הוה בעיא דלא איפשטא ביוצא ובירוש' ספ"ג דפסחים נראה דס"ל דיש טומאה ביוצא ורבינו לא פסק להקל בפ"ח מהל' אבות הטומאות ה"ה רק בידים משום דספק ידים להקל ועי' במ"ש הר"א ז"ל בהל' פסוהמו"ק פ"א הט"ו ע"ש וצ"ל דכיון דכבר נטמאו שוב לא חל עליהם שם פסול יוצא כמש"כ. אך באמת מהך דמנחות דף י"ב ע"ב מוכח דגבי מנחה אם יצא מקצתה הנשאר מותר באכילה אך באמת י"ל כך דס"ל כדס"ד בפסחים דף ע"ז ע"ב דמנחה עדיפא והטעם דהרי כ' התוס' זבחים דף מ"ג דדם לא מיקרי לחם וכן אין בו מעילה וא"כ לא מהני הדם לעצמו כלום לכך צריך שיהי' כזית בשר משא"כ גבי קומץ דהוא עושה שני פעולות גדר דם וגם הוא עצמו נעשה לחמו של מזבח ואם העלהו למזבח פקע ממנו הטומאה והפיגול ולענין קלוטה שלא יפסל בלינה נקלט מיד ואז הוה גדר דם ולענין שיפקע ממנו פיגול וטומאה ונותר ס"ל לרבינו ז"ל בהל' פסוהמו"ק פי"ח הכ"א דרק רוב משום דס"ל דלדידן דקי"ל כר"י דאינו מתיר שירים לאכילה רק ברוב ה"נ זה וכן מוכח מתוספ' דקרבנות פ"ט ואף דמהך דכריתות דף י"ד מוכח להיפך ובפרט לשיטת הירוש' פ"ב דיומא דאינו מתיר שירים רק ברוב כל פרידה ופרידה י"ל דס"ל דהך דכריתות אתיא כמ"ד דא"צ שישלוט האור ברובו גבי התרת שירים וה"ה לזה ועי' תוס' זבחים דף מ"ב ע"ב דלא ס"ל כן וכן נ"מ למה דמבואר בדברי רבינו בהל' פסוהמו"ק פי"א הי"א גבי נתן שמן על שירי' דמשמע דרק המנחה אינה נפסלת משום דהקומץ כשר אבל השירים לא והרי בסוטה דף ט"ו ע"א מבואר להדיא דמותר לתת לתוך השירים יין ושמן ודבש וצ"ל דזה רק לאחר שקרב הקומץ ושלט האור ברובו. וא"כ י"ל דלכך גם בחטאת העוף הבא על הספק מהני הזריקה להוציא מידי מעילה אבל קודם זריקה י"ל דיש בה מעילה ודאי וכן אשם תלוי אף לר"מ דס"ל דיוצא לחולין מ"מ זה רק מכאן ולהבא ולא למפרע ועיין במ"ש הראב"ד ז"ל בתו"כ פ' ויקרא פי"ב פכ"א וכן ס"ל לרבינו ז"ל דאף דקי"ל דהקדושה חל אף אם נודע שלא חטא והוה קרבן ודאי זה רק אם אח"כ נתכפר לו בזה דכ"כ דאשם תלוי לא בא מחמת חיוב רק מחמת כפרה להגן עליו ויהי' נ"מ למה דמבואר במעילה דף י"ט לר"י דאם הביא קרבן בקדשי בה"ב מעל מיד שהביאו לעזרה דאף דלא נתכפר מ"מ יצא החיוב אך זה רק גבי שאר קרבנות אבל גבי אשם תלוי דלא בא בשביל החיוב רק בשביל כפרה לכ"ע לא מעל עד שיזרוק את הדם ולכך בתוספ' פ"א דכריתות נקט שם חמש אשמות הן כו' רא"א אשם תלוי ולכאורה ר"ל להך דמבואר בכריתות דכ"ה ע"ב לענין כפרה גמורה דאשם תלוי אינו מכפר כפרה גמורה ולר"א כיון דס"ל דבא על הנבלה מכפר כפרה גמורה ועי' בהוריות ד"ט ע"ב במה דאמר שם דלר"א אשם תלוי בא על טומאת מקדש וקדשיו וכן יהיה נ"מ לענין וידוי דביומא דף ל"ו הובא בדברי רבינו בהל' מעה"ק ספ"ג לא חשיב שם דצריך להתודות על אשם תלוי והטעם כמש"כ דגבי אשם תלוי אין עליו דין קרבן רק בשעת הכפרה ולא בשעת הבאה ולכך ליכא אז דין וידוי קודם כפרה ויהי' נ"מ להך דערכין דף כ"א ע"ב אם צריך דעת בעלים בשעת כפרה ע"ש בתוס' ד"ה מאי. ולכך ס"ל לרבינו דאם שחטו בחוץ פטור דעדיין אין עליו שם קרבן ודאי אך הר"א ז"ל לא ס"ל כן והטעם כך דהא פסק רבינו בהל' נזקי ממון פ"י ה"ה דספק כפרה להחמיר רק דגבי קרבן מחמת חולין בעזרה אינו יכול להביא בלא קרא ועיין מ"ש רבינו בהל' שגגות פי"א ה"ב ע"ש ומ"ש רבינו בהל' מעילה פ"א ה"ח דספק מעילה פטור מן התשלומין הוא משום כיון דקי"ל דכ"ז שלא הביא אשמו לא נתכפר וא"כ מאי נ"מ שיביא מעילתו אך לר"ע שם בכריתות דף כ"ב דס"ל דשפיר יכול להביא קרבן אף בלא ידיעה ע"ש ובתוס' שבת דף ע"א ע"ב וא"כ קשה מ"ט לא נימא כאן ספק כפרה להחמיר וכן במ"ש רבינו בהל' תרומות פ"י ה"ד גבי שתי קופות דאם אכל אחת מהן פטור מן התשלומין וכמבואר במשנה שם ואם נימא דהתשלומין של תרומה הוה ג"כ גדר כפרה כשיטת התוס' דלא כשיטת הירוש' תרומות פ"ו וא"כ אמאי א"צ לשלם ועי' תוס' יבמות דצ"ט ע"ב ודף צ' ע"ב ובהך דבכורות דף י"ב ע"ב וכ"מ וכ"כ בזה במ"א וצ"ל דרק גבי כופר ס"ל לרבינו כן כיון דודאי צריך ליתן כופר ולא הוה כפרה עד שיעשה כפרה גמורה דכפרה לא הוה למחצה עי' רש"י ב"ק דף מ' ע"א ודף ק"י ע"א גבי גזל הגר שהחזיר לחצאין ע"ש וכ"כ בזה. וגם י"ל גבי הך דבכורות דף י"ב ע"ב דמבואר שם דגם היכא דנתינה מעכב מ"מ בספק א"צ ליתן אף לר"א ע"ש ובירוש' תרומות פ"ו מודה ר"א בפטרי חמורים שנפלו לו כו' דא"צ ליתנם והטעם י"ל כמו דאמרינן בבכורו' דף י"ח דעשו שאינו זוכה כזוכה ר"ל דהוה כמו שבא ליד כהן וזבני' ובגיטין ד"ל ע"א וכ"מ ומה דאמרינן בחולין דף קל"ד ע"ב דאם אין שם כהן מעלין אותו בדמים ר"ל כהך דגיטין הנ"ל דאל"כ הא לא קיים מצות נתינה ועי' בירוש' תרומות פ"ו סה"א ופ"י ה"ז גבי תרומות גרנו אם יכול להדליקו ע"ג חולים ובהך דבכורות דף כ"ח ע"א ברש"י ד"ה אינו דכ' שם דשוחטו ומולחו ולא קאמר שיעכבם לעצמו כמו בהך דחולין דף קל"ד ע"ב הנ"ל ונראה כך דהנה בב"ק דף ק"ט ע"א מבואר שם דהיכא דצריך להוציא גזלו מתחת ידו צריך ליתנו אפילו לארנקי של צדקה ולענין אם זה מעכב ג"כ להבאת הקרבן דקי"ל דהביא אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא ע"ש בגמ' בהך מחלוקת דריה"ג ור"ע דריה"ג ס"ל דכיון דזכה עפ"י דין הוה כמו שנתן כבר ויכול להביא הקרבן דס"ל דהפטור של תורה הוה כמו נתינה אך רק להני אמוראי אם זקפו במלוה דהוה כמו שנתן לידו והחזיר לו וכמו דאמר רבא שם דף ק"ד ע"א דלענין קרבן לא סגי עד דמטא לידו ועי' בדברי רבינו פ"ח מהל' גזלה דגם הודאה בב"ד לענין הקרבן מהני והר"א שם פליג עליו וס"ל דבעי דוקא זקפו עליו במלוה אז יכול להביא הקרבן רק דמ"מ לדידן דפסקינן כר"ע דאף דלענין קרבן זה הוה כנתינה עדיין שם גזל עליו לענין דצריך להוציא גזלו מתחת ידו. ובאמת י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דגיטין דף י"ח גבי שמיטה אם רק משפגמה וזקפה אז אין עלי' שם קנס או די בזקיפה לבד ובאמת י"ל דהך דפגמה לא מהני רק לגבי קנס וכתובה דכיון דיש להם שיעור קצוב וכיון שנפגם שוב הוה כפנים חדשות עי' בכורות דמ"ח גבי ה' סלעים וב"ק ד"מ ותוס' ב"ב דף נ"ו ע"ב ד"ה ורבנן ע"ש משא"כ גבי הקפת החנות לא מהני זקיפה לשמיטה ולקמן בהל' שמיטה אבאר זה ועי' בגיטין דף ע"ח ע"א במחלוקת דר' וראב"ש אם צריך דוקא שיקבל ממנה ואח"כ יאמר לה כו' וב"מ דף ק"ד ע"א גבי המלוה כו' לא ימשכננו כו' דזה הוה כמו מלוה חדשה החזרת העבוט ושם דף קט"ו ע"א דמהני זקפן עליו במלוה שיהיה דבר חדש ובאמת בתוספתא ב"ק פ"י מבואר דלא מהני גם זקפו רק אם נתנו וחזר ונטל ממנו ע"ש ובהך דב"ק דף ק"ג ע"ב בהך דר"ט ור"ע אם היכא די"ל דפטור עפ"י דין אם יכול להביא קרבן בלא הגזל וכן הך דאמר שם דנותן לב"ד ר"ל ג"כ דזה הוה כמו חזרה וע"ש בתוס' דף ק"ג ע"א בד"ה אבל נותן כו' ר"ל דכיון שנתן לשליח ב"ד שוב יכול להביא הכפרה ובאמת הא דמבואר בקדושין דף ט"ו גבי הך דר"נ דמוציאין מזה כו' ר"ל כך דהוה כמו שנתן לא בגדר שיעבוד רק שקיים הנתינה ויכול להביא קרבן וכן מוכח בספרי פרשת נשא ועי' בחולין דף קל"א ע"א גבי ט' נכסי כהן דאמר שם דבע"ח נוטלן בחובו וי"ל דאף אם נוטלן מיד בעה"ב י"ל דהוה כמו שנתן להכהן בעצמו כמו בהך דגיטין דף ל' ע"א ובירושלמי שם דהוה מחלוקת דאמוראי אם צריך דוקא להלוות ע"מ זה. ועי' בתוספתא תרומות פ"א מה דמחלק שם דבדברים האובדים מותר וכעין הך דחולין דף קל"ד ע"ב הנ"ל ובאמת זהו כונת הגמרא בקדושין דף ט"ו ע"א גבי הענקה דר"ל אם בזה קיים מצות הענקה במה שנותן לבע"ח של העבד ועיין ב"מ דף צ"ב ע"א גבי פועל משלו הוא אוכל ועי' ב"ב דף קכ"ג ע"ב גבי מתנות כהונה וברש"י ב"ק דף ע"ה ע"ב ד"ה רבנן דכתב שם דעדים המוזמין משלמים כפל לבעלים במקום גנב ושם בתחילה ד"ה רבנן סברי כ' רש"י דמתחילה נוטל מהם ואח"כ נותן לבעלים ועי' תוס' כתובות דף ל"ח ע"ב ד"ה יש בגר דבע"ח נוטל קנס מהמחוייב ותוס' ב"ב דף קנ"ט ע"א ד"ה ולימרו ורשב"ם שם דף קכ"ה ע"א ד"ה ועוד ע"ש ובירושלמי גיטין פ"ה ובאמת דברי הירושלמי שם לכאורה תמוה דהא מיני' אפי' מגלימא דעל כתפי' ולפי שיטת הרמב"ן ב"ב שם קאי כמובן שהזיק בחיי אביו ומת הוא ומת אביו אך באמת י"ל דאם מיני' אפי' מגלימא זה לא הוה בגדר נזקין רק בגדר מה שהוא מחוייב ליתן בעבור עצמו ונ"מ לענין עידית. ובאמת למה רש"י שינה לשונו וצ"ל כך דהנה לפי המבואר במכות דף ה' ע"א דממון מצטרף ור"ל דבממון עיקר הדין של החיוב של עדים זוממין שיהי' הממון שרצו להפסידו מגיע לידו ולא שהם יש עליהם חיוב לשלם מה שרצו להפסידו ולכך הוה ס"ד בגמרא דף ג' ע"א גבי עד זומם כיון דלחברי' לא מצי מחייב איהו נמי לא מחייב ר"ל דשוב לא מתקיום הך ועשיתם ועי' בסנהדרין דף ל' ע"א גבי אם מחוייבים שני הדיינים לשלם חלק הג' כיון דעל ידיהם נפסק הדין וא"כ למה ג"כ לא נימא להיפך דאדרבא הוא יתחייב לשלם הכל ועי' ב"ק דף י' ע"ב גבי ספסל ע"ש ודף ל"ו ע"א גבי שני שוורים ודף מ"ו ע"ב. ואף דמבואר בתוספתא פ"ח דב"ק ובירושלמי פ"י גבי גנבים שאינם מחוייבים לשלם בעבור חבירו ע"ש נ"ל כך דהתם נקט שבאו במחתרת ואז על הגנבה ליכא חיוב כמבואר בסנהדרין דע"ב רק החיוב על הדבר שתחת ידו ולכך אינו חייב לשלם רק על חלקו וא"ש. לכן נ"ל דרק לר"ע דס"ל עדים זוממין קנסא ואין מתחייב עפ"י עצמו רק לאחר גמר דין שנתחייב לשלם רק מחצה ולכך די בזה משא"כ לרבנן וקודם גמר דין י"ל דמחייבין אותו לשלם הכל כעין הך דסנהדרין דף ל' הנ"ל וא"כ לפי"ז הנה לפי מ"ש התוס' כתובות דף י"ט ע"א בשם י"מ דנ"מ דהיכא שקדם חובו לחוב של בע"ח אינו יכול למחול וא"כ הוה יד בע"ח כידו משא"כ דזה קדם לא ע"ש ונ"מ ג"כ דאם זה חייב מטעם מזיק וזה חייב בגדר חוב אם גובה זה מזה דין מזיק או דין בע"ח ונ"מ לענין עידית ובזה א"ש הך דשם דף ק"י ע"א ע"ש. והנה עי' בתוס' מכות דף ה' ע"א במ"ש שם דגבי דיני ממונות אינו מחוייבים העדים לשלם היכא דהדבר אמת רק שהם לא ראו והתוס' כ' רק בזמן שקדם הדבר לזמן שהם מעידים אבל להיפך לא ואם כן קשה מהך דב"ק דף ע"ה ע"ב מה דמקשה שם מדקמודה דגנב כו' ולמה הם צריכים לשלם ע"ש וקשה דילמא מיירי שהוא אומר שהוא בזמן מאוחר אך כך דכיון דבמסקנא מוקי שם שהוא מודה שגנב בפני עדים שוב הוה כמו שכבר נתחייב על הקרן עיין ב"מ דף מ"ג ע"ב הך מחלוקת דשמואל ור"י דשמואל אמר דעדים מחייבים לו אשמה וכיון שיש עדים כבר נתחייב ושם דף ל"ה ע"ב בתוס' ד"ה תחזור ושבועות דף ל"ז ע"א בהך מחלוקת דרבה ור"י גבי הכופר בממון שיש עליו עדים ע"ש משא"כ לס"ד דמיירי שהוא אינו אומר שיש עדים לכך לא מקשה הגמרא למה העדים משלמין הקרן ואם כן שוב נמי לא קדם חוב הבעה"ב לחיוב העדים ולא הוה ידו כידו ולא נתקיים הך דממון מצטרף דזה הוא שם אחר וכעין שכ' בח"א ובח"ב גבי גזל הגר המבואר בב"ק דף ק"י החזירו לחצאין לא יצא מחמת דנשתנה שם הממון עי' תוס' מנחות דף ע"ג ע"ב דקודם זה היה עליו שם משולחן גבוה ואח"כ נעשה ממון הדיוט לקדש בו האשה. נמצא כך דאם נימא דידו כידו יוצא מצות הענקה אם נתנו לבעל חובו ובאמת אם הענקה הוה גדר שכירות כמבואר בגמרא כאן מה שכיר כו' או רק הוא הדין. והנה כך דעיין בקדושין דף ט"ז ע"ב גבי יוצא במיתת האדון דצריכים היורשים ליתן לו הענקה. והנה רש"י ז"ל פי' שם כגון נרצע ולא פי' כגון שמת האדון והניח בת וצ"ל כך דס"ל דלא דהחיוב הוא על היורש לשלם בשביל אביו עיין ב"מ דף ל"ד ע"ב גבי כפל רק דמתחילה החיוב הוא על הבן לשלם דנ"מ אם לא הניח נכסים לבנו וגם י"ל דהוה כמו כפרה עיין ב"ק דף ק"ד ע"ב גבי חומש ע"ש וגם נ"מ דהטעם של מיתת האדון גבי נרצע אם י"ל דהוה כמו דאמרינן בכתובות דף ל"ט דמיתה עושה בגר וה"נ נימא דמיתה של האדון הוה כמו היובל וא"כ החיוב הוא על האב והיורש נותן בשביל האב או זה דין דיוצא במיתה וא"כ מעיקרא החיוב רק על הבן לכן ס"ל כך דגבי נרצע כיון דאינו עובד את הבן הוה מיתה כמו דין ואם כן הבן חייב מחמת עצמו לא מחמת אביו משא"כ בע"ע שמת האדון בלא בן דאז אין היציאה מחמת מיתה בגדר דין רק בגדר סיבה אז סבירא ליה לרש"י דאין מחוייבת הבת ליתן הענקה והוה בגדר כפרה ועי' נזיר דף ל' גבי גילוח וי"ל דזהו כונת הספרי פ' ראה דנקט שם לו ולא ליורשיו ע"ש בפסקא קי"ט דהוא להיפך מגמרא דילן אך ר"ל דקאי על יורשי האדון וכמש"כ. וכן בהך דב"מ דף ל"ג ע"ב דהיכא דשילם הקרן צריך הגנב לשלם לו הכפל וע"ש בירושלמי דקאמר הטעם משום דבמקום שהקרן משלם שם הכפל משלם וכמו דמבואר בירושלמי פ"ה דתרומות גבי קרן וחומש דתרומה אך באמת זה תליא אם מה שהגנב משלם כעת הקרן לשומר אם משום ששילם עבורו או שצריך לשלם לו וזה תליא בהך דב"ק דף ק"ח ע"ב מי הוה הבעל דין של הגנב השומר או הבעלים לגבי הודאה בקנס וכן מי שצריך לעשות עמו דין ובמה דמחלק שם בין אם נשבע השומר או לא נשבע ע"ש ובמחלוקת דפליגי שם אביי ורבא גבי נשבע ושילם למי שייך הכפל ור"ל דהא מבואר בירושלמי דהיכא דא"צ לשלם ושילם לא קנה הכפל אך כאן כיון דהוה עליו חיוב קודם השבועה אם אח"כ שילם אם זה הוה בגדר חיוב או רק לפנים משורת הדין ועי' שם דף ע' ע"ב גבי אתנן אסרה תורה כו' ובירושלמי ספ"י דשביעית היכא דמשלם ליורשי הגר דעפ"י דין א"צ לשלם בגדר ירושה אם יש שם ירושה על זה לענין שיהי' אז בן קודם לבת וכתובות דף מ"ד גבי שני שטרות וקדושין דף כ"ו ע"א לענין בר מצר ע"ש בתוס'. ולכך קי"ל דבנשבע אף לרבא רק אם שילם ולא אם אמר הריני משלם כמ"ש התוס' ב"ק וב"מ שם והטעם דאז רק משום הטעם דירושלמי למקום שהקרן מהלך כו' ולא משום קנין ועיין בירושלמי נזיר פ"ה ה"ה גבי אם החזירו הגנבים אם זה הוה כמו איגלאי מילתא למפרע דהיא שלמה או רק מכאן ולהבא ובהך דב"ק דף נ"ז ע"ב דאף היכא דלפי דברי השומר לא שייך כלל דין כפל דאמר שהיה מזויין מכל מקום אם נמצא שאינו כן צריך לשלם לו ולא הוה כמו הודאה דאז עדיין לא הוה הכפל שלו ועיין ב"מ דף ל"ד ע"א אם הוה למפרע או מכאן ולהבא ועיין תוס' כתובות דף כ"ט אם שייך גבי קנס מחילה ושם דף מ"ד ע"א אודויי אודי לי'. וגם זה תליא בהך דב"ק דף ק"ו ע"א בהך דרב דסבירא ליה שבועה קונה כיון דעשה מה שמוטל עליו עפ"י דין ואזיל לשיטתי' בסנהדרין דף ע"ב ע"א בדמים קנינהו. ובהך דכתובות דף ע"ט ע"ב גבי ולד בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה ע"ש ור"ל גם הקרן מדנקט תשלומי וכעין דאמרינן ב"ק דף ע"ו ע"א ודלא כמ"ש התוס' שם ד"ה פרי והטעם משום דכיון דמקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך נמצא שזה תלוי בזה אך אם נימא דיד אשה כיד בעלה י"ל דהוה כמו דבר אחד ועי' בערכין דף כ"ה ע"ב גבי שדה אחוזה וב"מ דף ל"ד ע"ב גבי כפל לבעל. וכן הדין לגבי כופר דעיין בגיטין דף מ"ג ע"א ראוי ליטול ואין לו ע"ש ברש"י שכ' דהמזיק זכה במה שבידו וקשה מ"ש מהך דב"ק דף ק"ט ע"א דצריך ליתנו אף לארנקי של צדקה אך כך דלא דהכופר יורשים אותו מן האב רק דהתורה מעיקרא ציותה ליתן ליורשיו לא בגדר ירושה כיון דמסקינן דאף אם עשאו טריפה כ"ז שלא מת א"צ ליתן כמבואר בגיטין שם וב"ק דף מ"ב ע"ב ואם כן ליכא חיוב כלל ליתן היכא דליכא יורשים וכעין דאמרינן ב"ק דף מ"ט גבי וולדות איתי' לבעל כו' ולכך לא שייך הך דיתנם לארנקי אבל אם היו לו בנים ואחר כך אינם צריך ליתן אף לארנקי של צדקה כיון דכבר נתחייב. גם י"ל כמש"כ דהיכא דבעי כפרה והכפרה היא רק במה שנותן ליורשים וא"כ מה מועיל מה שיתן לארנקי של צדקה משא"כ בגזל שאף אם נימא דכפרה הוה במה שעפ"י דין פטור עיין מכות דף ט"ז ע"ב גבי משכון הגר מ"מ הגזל צריך שיוציא ועיין מש"כ הה"מ ז"ל פ"ח מהל' גזלה הי"ד בשם הר"א ז"ל דהגזלן בעצמו אינו יכול לזכות בהגזל שגזל אך י"ל דזה רק בגזלה קיימת וכמו הך דב"ק דף צ"ד ע"ב ולכך מדייק רש"י במכות דף ט"ז ד"ה הרי ושרפו וע"ש בע"ב משום דאם היה קיים הי' צריך לקיים מצות השבה עכ"פ לארנקי של צדקה. ונראה כך דיש נ"מ בין היכא דצריך נתינה או דצריך שיקבלן עיין גיטין דף ע"ד ע"ב גבי מחולים לך ותוס' ערכין דף ל"ב ע"ש דאף אם נימא דעשו את שאינו זוכה כזוכה מ"מ הא לא קיבלם ועיין בירושלמי בכורים פ"ב ה"ב דאחד הנותנן ואחד הנוטלן צריך להתודות ור"ל דגם משנטלם הוא מקיים ביערתי ועיין בדברי רבינו בהל' מלוה פ"ד ה"ג דגם הלוה בריבית אינו לוקה משום שניתן להשבון ור"ל דהוא מקיים העשה במה שמקבלם ויהי' נ"מ אם אין הלוה רוצה לקבלם אם מיקרי קיימו להעשה המלוה או לא לפי שיטת רבינו בהל' שחיטה גבי שלוח הקן דאף שברחו מידו לוקה ע"ש בפי"ג וגם נ"מ אם קיים המלוה העשה בנתינה בע"כ עיין בגיטין דף ל' ע"א גבי תרקבי דדינרי ועיין בר"ן פ"ג דשבועות על הך דדף כ"ה גבי שאתן וזה תליא במש"כ אם זה צריך שיתן או זה צריך שיקבל וזה מבואר בירוש' דקדושין פ"ג דאף אם נימא דאונסו כמאן דעביד מ"מ אם היא התנה שתקבל ואם לא קיבלה אף ע"י אונס אינו כלום ועיין קדושין דף נ' ע"א אי בעי סליק ע"ש ועי' במ"ש רבינו בהל' שבועות פ"ה אם נשבע על אחרים ואחרים מקיימין הוה תיקון השבועה ובגיטין דף פ"ד ע"א אפשר דמשחדי לו ובזבחים דף ל"ו ע"מ שיאכלוהו ערלים כל כמיני'. ובאמת הך דינא דנתינה בע"כ גבי בתי ערי חומה זה תליא אם זה הוה כמו מקח חדש דאז צריך דעת דוקא או דהוה כמו ביטל המקח וע"ש בגמרא דף ל"א אם זה הוה בגדר ריבית ושם במה דס"ל לר' דבפחות משני ימים אינו יכול לפדותו וכן ג"כ גבי ריבית זה תליא אם ההשבה הוה בגדר השבת הגזלה עיין תוס' ב"ק דף קי"ב ע"א או הוה בגדר חזרה ונתינה וזה תליא בהך מחלוקת דתמורה דף ו' ע"ב אם משום דעביד לא מהני אי משום קרא וזה כונת התוס' ב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה רבא דרבא לא ס"ל כר"א ואף דבאמת מבואר שם דף ס"ה ובתמורה דף ו' דרבא ס"ל דמהדר שם רק בגדר לא מהני ובאמת נראה דהא דס"ל לאביי ב"מ דף ס"ה דגלימא לא מפקינן מיני' זה רק אם נתן לו הגלימא עבור הד' זוזי שחייב לו ריבית אבל אם הגלימא גופה הוה ריבית גם אביי מודה דצריך להחזיר לו הגלימא ובזה מבואר הך דקדושין דף ו' ע"ב במ"ש רש"י בד"ה וה"ג מ"ש שאף הזוז הזה כו' ומשמע מלשונו שבאמת הוא מחוייב לתת הריבית שהתנה רק שאסור זה וא"כ לא שייך בו גדר גזל שכתבו התוס' ב"ק דף קי"ב ואדרבא אם לא הי' חל החיוב לא הי' עובר כלל ולכך מבואר ב"ק דף ל' ע"ב וב"מ דף ס"ב ע"א וב"ב דף צ"ד ע"ב דמשעת כתיבה עבר על הלאו דאז נשתעבדו הנכסים וא"ש מ"ש התוס' שם. ועיין ב"ב דף קכ"ד ע"ב גבי בכור נוטל פי שנים בריבית ור"ל אם זה הוה בגדר חיוב כבר או לא ועיין במה דמבואר בירושלמי כתובות פ"ד ה"א דלר"ש דס"ל דלא זכה בו בקנס עד שעת גיבוי אין הבכור נוטל פי שנים כצ"ל ולרבנן נוטל ע"ש וע"כ ר"ל למ"ד דבכור נוטל פי שנים במלוה ומ"מ בקנס אינו נוטל ואף דבשאר נזקים לבד מכופר נוטל עיין תוס' ב"ב שם דף קכ"ה משום דכופר לא בא בשביל ירושה כמש"כ וכן יהי' נ"מ לענין הענקה דקי"ל בקדושין דף ט"ו דהבנים יורשים אם יש בו דין בכורה עיין בנזיר דף ל' ע"ב ע"ש דהוה בעיא כה"ג והך דב"ב דף קכ"ג ע"ב גבי מתנות כהונה אך שם לא חשיב רק זרוע והלחיים ולא תרומה ומעשרות ע"ש בתוס' דהם מפורשים ועומדים כמ"ש רבינו בהל' בכורים פ"ט הי"ד דלכך לא טבלי משום שהם מבוררים וכעין דמבואר במנחות דף ח' ע"א גבי לבונה דלחה"פ דכיון דהגיע זמנו לפרק הוה כנקמץ דמברר ברור קומץ דידיה וע"ש דף י"א ע"ב גבי הפריש ד' קמצים כו' דלא ס"ל כן ונ"מ ג"כ דאם חשב בשעת סילוק בזיכין אם חשב ע"מ לאכול או להקטיר חוץ לזמנו אם הוה פיגול דבשעת הולכת בזיכים מבואר בזבחים דף י"ד ע"א ודף ל' דהוה פיגול בשעת סילוק בזיכין מאי.

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה