אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים· רבי יוסף רוזין

פרק ג · הלכה טז

הלכה י

בד"א שצריך כו'. שנאמר שדך כו'. הנה מלשון רבינו מוכח דאם זרע בשדה חבירו כלאים אינו עובר כלל וא"כ יקשה מהך דמכות דף כ"א ע"ב גבי יש חורש תלם כו' דהא הוה בשביעית וקי"ל בפ"ז מ"ה דאין אדם אוסר בשביעית וא"כ לא ילקה ג"כ וצ"ל דמשום הגפנים עצמן דהם שלו והם לא הוה הפקר בשביעית כמ"ש הר"ש שם ולכך לקי עליהם ועיין בירוש' כאן דרב ס"ל אין אדם חובש דבר שאינו שלו ובגמ' דילן ביבמות דף פ"ג ע"ב הוה שם ספק היכי ס"ל לרב אך באמת נ"מ אם הי' שדהו סמוכה לשדה חבירו או שזרע בתוך שדה חברו דלזרוע בתוך שדה חברו ודאי אסור אף דאינו אוסר ולזרוע בתוך שדהו סמוך לשדה חברו זה מותר אף לכתחילה לדידן דאין עלי' שם כלאים כלל כיון שאינו שדה שלו ועיין כאן פ"ד מ"ז גבי הנוטע שורה אחת בתוך שלו ע"ש בירוש' דשלו ושל חברו מצטרפין לשתי שורות וה"נ בהל' י"ז כאן גבי הי' שלו כו' דמותר לזרוע תלם של פשתן ולמה נקט שלו ושל חברו בפי' רבינו ועיין ברא"ש דפי' שם משום דפשתן מזיק לתבואה ועיין ב"מ דף ק"ט ע"א דפשתן מכחיש את הקרקע ושם דף ק"ז ע"א גבי תחלי דבי כיתנא כו' ובנדרים דף מ"ט ע"א דיש בפשתן דבר הראוי לאכילה והיינו הירק שבו והחזיז ובירוש' מעשרות ספ"ה מבואר דפשתן נלקחת מכל אדם בשביעית ובדברי רבינו בהל' תרומות פי"א הכ"ב דפשתן אין בה משום גידולי תרומה וזהו ג"כ כונת הירוש' פ"ט דתרומות ה"א דלכך בפשתן גם במזיד יופך. ועיין בספרי פ' עקב פסקא מ"ג דעשב בשדך זה פשתן ר"ל דהא מבואר בסנהדרין דף נ"ז ע"א דרק ירק של גינה אסור משום גזל ולא של שדה וכן מבואר בפסיקתא רבתא פ' כ"א בשם ר"ח ועיין עירובין דף כ"ח וע"ז דף ז' ע"ב דחזיז וירק של שבת בגינה מתעשר ולא הוה הפקר ועיין סוף ב"ק גבי חזיז ובירוש' פ"א דדמאי ובנדה דף נ"א ע"א בתוס' גבי סיאה איזוב כו' ע"ש ובמה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ב ה"ד גבי תמרות של תלתן דאם זרען לירק חייב ולא כהך דעירובין דף כ"ח הנ"ל ובהך דע"ז דף ז' דשם מיירי שזרען לזרע ומ"מ גבי תלתן אף אם לא זרען בגינה חייב ע"ש בהל' ח' וב"ק דף פ"א ובירוש' פ"ד דמעשרות וכן גבי פשתן החזיז שלו חייב במעשר ולא הוה הפקר ולכך בשדה שלו מותר ליקח העשב זהו כונת הספרי הנ"ל. ולכך רק כאן גבי פשתן לא חיישינן לחבישה אבל שאר מינים אסור אף לדידן דס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ גבי חבישה דהיינו שדה שלו ושל חבירו מין אחד אסור לזרוע מין אחר ביניהם ומצטרף כמו לקמן פ"ד מ"ז ועיין ב"ב דף פ"ג ע"א גבי שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חברו אם מצטרפים ע"ש משא"כ בהל' י"ח שם רק חרדל וחריע אסור כיון שהשתי שדות הם שני מינים ולכך מין אחר מותר. ועיין מש"כ התוס' מנחות דף ט"ו ע"ב ותוס' יבמות דף פ"ג דהם סותרים אהדדי והוא כך דהנה עיין בחולין דף קכ"ח ע"ב מבואר שם דגבי חליצת אבן נאסר גם של חבירו וגבי נתיצה רק שלו ולא של חבירו ע"ש והטעם כך דכ"כ במ"א דזה מחלוקת דתנאי בנגעים פי"ג מ"ג אם אבנים של בית המנוגע מטמא בכזית או בכ"ש ור"ל דפליגי בזה דהנה מבואר בחולין דף קכ"ט ע"א דעצים ואבנים של בית הם מטמאים בגדר מעשה עץ ר"ל דאין טומאת נגעים על עצים ואבנים רק הבית טמא מחמת הנגע והם טמאים מחמת שהם חלק מהבית. או י"ל כך דעל ידיהם נעשה בית ובית טמא בנגעים. והנה אם נימא דהם טמאים רק מחמת דהם באים מבית טמא הא מבואר בשבת דף פ"ג ע"ב דנדה אינה לאברים ע"ש ותוס' כריתות דף י"ג ע"א ולכך ס"ל לרבינו דאף דגבי נגעי בגדים יש בהם דין טומאת משכב ומושב כמבואר סוף פרק י"ג מהלכות טומאת צרעת ועיין שם בהשגות ותוס' יומא דף ו' ע"ב ונזיר דף נ"ו ע"ב ומגילה דף ח' וכ"מ בזה. ונראה מדברי רבינו דס"ל דאדם מצורע מטמא מו"מ וטומאה חמורה ובגד מנוגע רק לטמא אוכלין ומשקין ואבן אינו מטמא כלל במשכב ומושב ע"ש בפ' ט"ז ועיין בתוספ' פ"ז דנגעים דהוה מחלוקת דתנאי אם מטמא אם מאהיל ידיו על אבן המנוגע ועיין זבחים דף צ"ג ע"א. ועיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ו מה דמחלק שם בין עצם ע"ז דאז אין שברי' מטמאים ובין משמשי ע"ז דגם שבריהם מטמאין מהך דע"ז דף מ"ז והטעם דגבי עצם כיון שנשתנה העצם שוב אינו משא"כ במשמשין דהרי חזינן דאף אם לא ביטל המשמשין רק ביטל הע"ז בטל משמשיה ובאמת זהו כונת הגמ' בע"ז דף נ"ב ע"א במה דאמר שם ותבעי לך כלים ע"ש בתוס' בד"ה כיון דכתבו דמיירי בכלים של תקרובת אך רש"י ז"ל לא ס"ל כן רק דר"ל דזה ודאי אם בטלה ע"י מעשה וכדומה דאז הוי שינוי בהדבר ודאי נסתלק ממנו הטומאה ג"כ מחמת השינוי מעשה עיין שבת דף נ"ב ודף נ"ח וכ"מ אך כאן ר"ל כך דבהמשמשין גופא לא עשה מעשה רק ביטל הע"ז וממילא בטלו המשמשין וא"כ האיסור שהי' עליהם לא מחמת עצמן רק מחמת הע"ז ולא הוה כפנים חדשות מה שנעשה היתר דאף היכא דלית לו טהרה במקוה דהיינו סילוק הטומאה מ"מ נעשה טהור ע"י שהוא נעשה דבר חדש ומשמשין אינו כן מ"מ מהני להם כמו סילוק הטומאה כיון דהוו כלים ונ"מ למשמשין היכא דלית להו טהרה במקוה לא מהני ביטול הע"ז להוציאם מן הטומאה אף דהאיסור פקע. ועיין במס' כלים פ' י"ט מ"ד גבי מיזרן ע"ש בפיהמ"ש מוכח כך דאף דאנן קי"ל דטומאת בית הסתרים לא מטמא כר"י חולין ע"ב ע"ב וכ"מ זה רק כשהטומאה מחמת עצם אבל כשהטומאה הי' מחמת המיטה רק שהמיזרן והחבל טמא מחמת דהוה כמו חלק מחלקי המיטה שם היתר מכדי צרכה טמא ולא מיקרי בית הסתרים והוה כמו נגע במיטה משא"כ כשהחבל גופה טמא מחמת עצמו אז היותר מהצורך אינו טמא כלל וה"נ גבי משמשין כיון שהאיסור והטומאה שעליהם אינו מצד עצמן רק מחמת ע"ז גם האברים שלו טמא משא"כ כשהטומאה מצד עצם אז אם נשתנה בטלה הטומאה וכמו דמבואר בשבת דף קט"ז ע"א מה דמחלק שם בין מקום הכתב דאז אם נמחק פקע הקדושה ובין גליונים דלא פקע ע"ש. והנה גבי בית המנוגע אם נימא דהגדר של מנוגע חל על צורת הבית וכל אבן הוה חלק מחלקי הבית אז הטומאה שיש עליהם הוה כמו גדר אבר דמבואר בנדה דף מ"ג ע"ב דבמקום שיעור הוא ולא דמי לנדה דאינה לאברים משום דעיקר הבית נעשה מתחילה מאברים וא"כ לפי"ז לפי המבואר בחולין דף קכ"ט דגבי זרעים בבית המנוגע הוא משום מעשה עץ וא"כ לפי"ז לאחר נתיצה אין הזרעים מטמאין דשם הוו כמו נדה שאינה לאברים אבל אם נימא דהטעם דמטמא משום דהוא בא מבית טמא שוב צריך כזית כמו מת וגם זרעים הם ג"כ טמאים דמ"מ באו מהבית. וה"ה ג"כ להך דאין אדם אוסר בדבר שאינו שלו דאם נימא דהאיסור הוא משום בית המנוגע ושם רק ביתו ולכך אבנים שאינו שלו לא אסר וכן ג"כ גבי כלאים כה"ג אבל אם נימא דזה ממילא ואין שם מנוגע עליו וכן אין שם כלאים עליו רק איסור בזה אין נ"מ בין שלו לשל חבירו וזה נ"מ בין נתיצה לחליצה וכמו יד וכמבואר בחולין דף קכ"ח שם וכעין זה כ' בהל' ע"ז גבי עיר הנדחת דלאסור מטעם שללה של עיר הנדחת אי אפשר בעיסה של שותפות אבל מ"מ לענין נכסים שבתוכה דהם נאסרים ממילא אסורים וה"נ כן גבי כלאים אם הם נאסרים ממילא או שהגפנים אוסרים את התבואה וכבר הארכתי בזה:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות כלאים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה