אור ברסלב

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה· רבי יוסף רוזין

פרק ד · הלכה ח

הלכה ה

כיצד עריבת כו'. עיין בהשגות נ"ל דס"ל לרבינו דאף אם לא נפסל לכלב דכיון שנשתנה צורת החמץ אין עליו שוב שם גדר חמץ ואף אם מתחילה היה חמץ כמו בהלכה י' ובהלכה י"א גבי בגדים וכמ"ש רבינו ז"ל בהלכות כלאים גבי פשתן וקנבוס וגם לאחר הביעור והך דהלכה ט' מיירי בלא נפסל לכלב ולא נשתנה צורתו אז בעי לפני הביעור נמצא כך דאם נפסל מלאכול לכלב אף אם לא נשתנה צורתו ואף לאחר הביעור מותר להשהה אותו ואם נשתנה צורתו אף בראויה לכלב ג"כ מותר להשהה ואם קודם הביעור נפסל מאכילת אדם ג"כ מותר להשהה ועי' במה דפליגי הרא"ש ז"ל ורבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הי"ד והלכה י"ח על הך דכריתות ד' כ"א וכאן ד' מ"ה ע"ב גבי הך מחלוקת דר"נ ורבנן דרבינו ז"ל ס"ל דרק אם נטמאה אז לא פקעה ממנה הטומאה עד שתיפסל מאכילת כלב וזהו מה דאמר בנזיר ד' נ' וכ"מ דטומאה קלה עד לכלב אבל כ"ז שלא קבל טומאה אז משנפסל מאכילת אדם שוב לא מיקרי אוכל לקבל טומאה וזה רק אם לא נשתנה צורתו אבל נשתנה צורתו זה הוה בכלל מש"כ רבינו שם בהל' י"ח יבש כחרס ועי' נזיר ד' נ' ע"א ונדה ד' נ"ה ועי' פסחים ד' ט"ו ע"ב שאני התם דעפרא בעלמא גבי פת שעפשה דאמר שם דהוה עפרא ואפשר שם דר"ל משום מה שכתב הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ג דב"מ על הך דד' ל"ח ע"א דתרומה אם אינה ראויה לאכילת אדם פקעה ממנה הקדושה ועי' בירושלמי פ"ב דמעש"ש דשמן של מעש"ש שנסרח פקעה ממנה הקדושה משא"כ בשל שביעית והטעם משום דקדושת שביעית נהגה גם באוכלי בהמה גם לשיטת רבינו י"ל דעפרה היינו אם עדיין לא קיבל טומאה הוה כמו עפרה ועי' בירושלמי פ"ג דתרומות ה"א גבי קישות ונמצאת מרה ובחלה פ"ד ה"ו ע"ש בירושלמי והך הפת שעיפשה דגמ' דידן ד' מ"ה ע"ב בלא נפסלה מאכילת כלב ולכך דייק רבינו לשון עצמה דהנה עי' בנדה דף נ' ע"ב גבי גוזל שנפל לגת מה דפליגי שם ריב"נ ורבנן אם טמא אם חשב עליו לכלב אם טהור. ועי' בטהרות פ"ז מ"ו עי' בדברי רבינו ובר"ש דפליגי רק בנפל לגת דהוא עצמו אינו מאוס רק הגת מאסתו ס"ל לרבנן שם דאם חשב עליו לאדם אף דאינו ראוי לאדם מ"מ מטמא טומאת אוכלים וריב"נ ס"ל דמטמא אף אם לא חישב עליו לאדם והטעם כיון דהוא עצמו אינו מאוס רק נמאס ע"י דבר אחר שפיר י"ל עליו שם אוכל ועי' שם בפיהמ"ש מה שביאר שם לא כשיטת התוס' בנדה שם וה"נ גבי חמץ דאם נתעפש ע"י סיבה אחרת אז חייב לבער ובזה א"ש מה שהקשה התוס' פסחים ד' כ"א ע"ב ד"ה חרכו מהך דשם דף ז' ע"ב ע"ש ועי' בתוספתא פ"ג דפסחים דאמר שם בצק שעיפש או שיבש וי"ל זה ראיה לשיטת הראב"ד ז"ל לעיל פ"א ה"ב דרק בצק ע"ש אך גבי קילור ורטיה ושאר דברים אף שנתקלקל ע"י שאר דבר לא ע"י עצמו ונתן לתוכו חמץ מ"מ מותר לקיימו לשיטת רבינו מחמת שנשתנה הצורה והראב"ד ז"ל השיג עליו וכתב דמאחר קבל הטעם ר"ל דהשינוי הוא מחמת דבר אחר ולא מחמת עצמו וצריך לבער ועיין ב"ב דף פ' ע"ב כגון שזב ע"ג כו' ע"ש ברשב"ם והראב"ד ז"ל הולך לשיטתיה דאם היה עליו שם אוכל מתחלה אף דעדיין לא קיבל טומאה שוב מקבל טומאה עד שיפסל מאכילת כלב ולכך פליג כאן על רבינו דאם נתחמץ תחלה ואח"כ נסרח אף קודם הפסח בפסח צריך לבער כ"ז שלא נפסל מאכילת כלב ורבינו ז"ל ס"ל דבזה אין צריך לבער רק אם נתחמצה ובא הפסח ואח"כ נסרח דזה הוה כמו כבר קבלה טומאה כמו שכתבתי וא"ש ועי' בנדה דף נ"ו ע"א ע"ש ומש"כ בזה לעיל ועי' בתוספתא סוף פ"א דמס' דמאי גבי פת המרחץ פטורה מן הודאי ומה דאמר שם רשב"ג דאינו מטמא טומאת אוכלים וטס"ו שם ועי' במנחות ד' ס"ט ע"א גבי חטים שבגללי בקר ובגרסת רבינו שם פ"ב מהל' טומאת אוכלים ועי' חולין ד' ע"ז ע"ב גבי עור חמור דלא מהניא מחשבה וע' בחלה פ"א מ"ח דאמר שם בין כך ובין כך מטמא טומאת אוכלים ועיין שם מש"כ רבינו ז"ל בפהמ"ש דנראה שם דאף אם חשב מתחלה לכלבים מטמא טומאת אוכלים וא"צ מחשבה והנה עי' בנדה דף נ' ע"א גבי עולשין דאם חשב עליה לבהמה לא מהניא הכשר וע"ש בתוס' ד"ה שזרען ע"ש אך עולשין מבואר בירושלמי פ"ז דשביעית ופ"ו דסתמא הם למאכל בהמה ובזה א"ש הך דפסחים ד' ל"ט ע"א מה דפליגי שם אם עולשי שדה ראויה למרור דפליגי בזה דהא מבואר שם בגמ' דמאכל בהמה פסול למרור דבעיא ניקח בכסף מעשר ועיין בתוס' נדה ד' נ"א ע"א דבחצר וגינה שאני משדה ולכך ס"ל לת"ק דעולשי שדה אין יוצא בהם ידי מרור ובזה א"ש הך דסוכה די"ג ע"ב בתוס' ד"ה ירקות דס"ל לרש"י דאינן מקבלים טומאה ע"ש בתוס' מה שהקשה עליו ובזה א"ש דכ"ז דלא חשיב עליהם למאכל אדם אינו מטמא טומאת אוכלים ועי' בנדה ד' נ"א ע"ב דתיאה אינו מקבל טומאת אוכלים לדידן ועי' חולין ד' נ"ט ע"א דהיינו מרירתא והוא ג"כ מין מרור וע"כ כשיחשוב עליהם אבל דבר שהוא אוכל אדם א"צ מחשבה ורק מעשה מוציא כמבואר בסוכה ד' י"ג ועי' מש"כ רבינו ז"ל בהל' טומאת אוכלים פ"א ה"ז ע"ש בהשגות אך לשיטת ר"ל בירושלמי דחלה פ"א דמיירי כשעירב בה מורסן ולכך אינה ראויה לאכילה ואינו קרוי לחם וא"כ קשה לפי שיטת רבינו למה מטמא טומאת אוכלים וע"כ צ"ל כדכתיבנא דיש נ"מ בין היכא שאינה ראויה מחמת עצמה דאז אינה מטמא טומאת אוכלים והיכא דאינה ראויה מחמת דבר אחר דאז שפיר מטמא וכן גבי חמץ. ועי' בע"ז ד' ס"ז ע"א גבי נותן טעם לפגם ע"ש עוד י"ל דגבי חמץ דס"ל לרבינו דהיכא דאין צורת החמץ עומדת נסתלק שם חמץ מעליו זה רק היכא שלא נשתייר הדבר מהיכן הוא בא אבל אם נשתייר יש שם הראשון עליו וכמו דאמרינן בברכות ד' ל"ז ע"ב בבא מלחם גדול ע"ש וזה ג"כ ר"ל הגמ' בע"ז ד' ס"ו ע"ב שאני התם דמיקליה איסורא ר"ל דאף דריחא מילתא הוא זה רק כשעיקר האיסור קיים אז ריחו ג"כ אסור אבל אם העיקר איסור נשרף אז אין ריחו אסור ועי' בע"ז ד' מ"ב גבי שברי ע"ז דרצה לחלק ג"כ כה"ג ובזה א"ש הך דביצה דף ל"ט ע"א דשלהבת של ע"ז מותרת משום שאין בה ממש וריח של ע"ז אסור אף דאין בידו האיסור גופא עי' ע"ז ד' י"ג ותוס"י יומא דף נ"ט ע"ב ודף ס' ועי' ברכות ד' נ"ג ע"א היה מהלך בשוק של עכו"ם ע"ש ועי' רש"י פסחים ד' כ"ו ע"א וברכות ד' מ"ג וכבר כתבתי בזה אך בזה א"ש ועי' שבת ד' ס"א ע"ב דריחא בעלמא אפילו כ"ש ליכא ותוס' ע"ז ד' ס"ו ע"ב ובזה א"ש ג"כ דתוס' מיירי שהאיסור שממנו יוצא הריח הוא בעין וגבי שבת לא שייך זה דמ"מ אין כאן כמות ועיין תוס' ביצה ד' ל"ט ע"א:

תוכן העניינים

צפנת פענח על משנה תורה, הלכות חמץ ומצה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה