צפנת פענח על משנה תורה, הלכות ברכות· רבי יוסף רוזין
פרק א · הלכה יא
וכל העונה אמן כו'. עי' ברכות ד' נ"ד ע"ב דענה בתרייהו אמן וד' מ"ה ע"ב שמע ולא ענה כו' ועי' תוס' ד' כ' ע"ב ד"ה כדאשכחן ועי' בירושלמי פ"ג ה"ג ופ"ז ה"ג. ונ"ל דנ"מ אך לכתחלה אך באמת נ"מ דאף אם יצא מוציא כיון דענה אמן ע"ש בירושלמי. אך מדברי רש"י בעירובין ד' מ' ע"ב מוכח דבא"י לברך גם בזה יכול הוא לברך והטעם הוה דאמן הוה כמוציא דבר מפיו כמבואר בשבועות ד' כ"ט ע"ב וד' ל"ו ע"א וע"ש בדברי רבינו בהל' שבועות פ"ב ה"א דאפילו אם ענה אמן אחר שבועת עכו"ם או קטן הוה שבועה ע"ש וכהך גירסא דירושלמי כאן פ"ג גבי הלל בעבד ע"ש. והנה בענין להוציא נ"ל כך דבתפלה ובק"ש וכן גבי ברהמ"ז בג' דכך הוה החיוב וכן בתפלה בש"ץ דתחלה הוה החיוב בש"ץ בצבור לשיטת ר"ג בר"ה ד' ל"ד ע"ב וכן ברכת המזון בג' הוה הדין כך לא בגדר שהוא מוציא אבל אם אין ג' אז רק אם עונה אמן כמבואר לקמן פ"ה ה' ט"ו ובזה באמת הך פלוגתא דברכות ד' מ"ה ע"ב ודייק משם דאין זימון בשנים דאל"כ לא שייך לשון יצא אבל בק"ש וכן בתפלה בלא ש"ץ אז צריך כאו"א עי' ירושלמי ברכות פ"ג ה"ב ור"ה ד' ל"ד ע"ב ובירושלמי שם ועי' סוטה ד' ל' ע"ב והא דיליף בסוכה ד' ל"ח ע"ב דשמע ולא ענה יצא בהך דהלל שם ר"ל לא ממה שהם יוצאים מן הש"ץ רק ממה שהש"ץ יוצא ממה שהם עונים והוא אין צ"ל זה. ועי' בתוספתא סוף פסחים מבואר שם דאם השומעים היו קטנים צריך החזן לומר כל דבר ע"ש. וכן מוכח בירושלמי בסוכה שם ועי' בירושלמי פ"ד דמגילה ה"א גבי הך דר"מ ע"ש:
לא יצא כו'. עי' בכסף משנה אך י"ל דהך עד שיענה ר"ל שיאמר אחריו כל מה שהוא אומר ועי' לקמן פ"ה ה' ט"ו: