צפנת פענח על התורה· רבי יוסף רוזין
הפטרות
לך לך
למה תאמר וגו׳. ר״ל עיין פסחים דף פ״ז, ע״ב דעיקר הגלות הוא שיהא גרים ע״ש, ולמה לן זה הספחת הזה. אך מבואר בנדרים דנענש אברהם בשביל שנתן הנפש לסדום כיון שקנה זה בכיבוש, וע׳ גיטין דף מ״ד גבי המוכר עבדו כו׳ עד מאה בדמיו, ולכך צריך גרים להשלים הנפשות שנאבדו, וע״ז אמר הנביא דיעקב מתאונן נסתרה דרכי, ר״ל מתי יהי׳ התשלומין הזה, ור״ל כי כאן לא שייך רחמים, מחמת קנס דליכא מחילה כמ״ש תוס׳ כתובות דף כ״ט, וגם לא שייך גדר הריני כאילו התקבלתי עמ״ש בהך דהל׳ מלוה גבי רבית, וזה ר״ל הפסוק, וע״ז אמר החרישו כו׳, דגם במשפט יש תקוה, דזה רק אם אמרינן דקנה כיבוש ע׳ גיטין דף ל״ח ונדרים דף ל״ב, אבל זה הוה רק נס דנעשה חרבות מקש, כמבואר בתענית ובסנהדרין, לא קנם כלל, ורק קורא הדורות מראש, ע׳ עדיות ור״ה דף י״א וביבמות דף נ׳, וא״כ א״צ גרים כלל. וע׳ בת״כ פ׳ אחרי מות גבי מצרים וכנען, ובתענית דף ח׳ ע״ב וא״ש.
איש את רעהו יעזרו וגו׳. כבר כתבתי בזה כי הנעזר מסייע להעוזר, וכן הוה במילה של אברהם אבינו ע״י שמל עצמו נעשה גר וכשרה המילה שלו, ועמ״ש סוכה דף ל״א, כן הגדר איש ואשה הם משפיע ומקבל, והנה המקבל יש בו יותר מן המשפיע, ע׳ בכורות דף מ״ה ואח״כ הם נחלקים [לשנים], זה גדר שמן המשחה ע׳ מ״ש כריתות דף ו׳ והקב״ה יודע בהכרעות ע״ש בזה, וע׳ ב״ב דף כ׳ ע״ב גבי מלח וקורה ע״ש וסוכה דף ל״א, וע׳ בסוטה דף י״ז גבי איש ואשה.
ולאחיו יאמר חזק וגו׳ ויחזק חרש וגו׳ את הולם פעם וגו׳. ע׳ מש״כ בפנים בפסוק כ״ג.
וירא
לכי שאלי לך כלים וגו׳. עיקר הגדר הוה שלא תקנה את השמן כיון דהוה בנס, עי׳ תענית דף ח׳ ע״ב, ולכך אמר לשאול כלים ולא תגביה הכלים המלאים, וזה ר״ל המלא תסיעי, לא תגביה כדי שלא תקנה, דזה הוה לשלם ריבית [דהוה ישראל מומר] עי׳ תוס׳ ע״ז דף כ״ו, ע״ב, וזה איסור, ולכך רק בדבר שאין לה קנין בו.
ויצקת על כל הכלים וגו׳. ר״ל שהשמן של האסוך לא יכנס בהכלים, רק ישאר כמקדם, ורק השמן הברכה והנס יבוא מאויר כדי שלא יהיה ניצוק חיבור וגדר קטפרס ולא יהיה חיבור. ועי׳ ע״ז דף ע״ב וכ״מ, ועי׳ בסוף טבול יום בזה וכ״מ, והשמן של ברכה לא קנתה, ובזה שילמה הריבית של יהורם. ועי׳ בתוספתא ב״מ פ״ו גבי ירשה שטר חוב של ריבית אם מותר לשלם בזה ריבית ע״ש בזה, ומ״ש סנהדרין דף כ״ז וע״ז דף… וכ״מ, וב״ק דף ק״ט ע״ש בזה. וגם מחמת שאין נהנין מן מעשה ניסים, עי׳ תענית דף כ״ד ע״ש בזה. ועי׳ במה דפליגי רש״י ותוס׳ גיטין דף ע״ט, ע״ב גבי אויר כלי, וב״מ דף י״ב ודף ק״ב וזבחים דף כ״ה, וע״ש דף צ״ג, ע״א וברמב״ם בפיה״מ פרה מחמת קלוטה ע״ש.
והמלא תסיעי וגו׳. ר״ל רק גרירה ולא הגבהה, ולא תקנה השמן. עי׳ ב״ב דף פ״ו ובירוש׳ פ״ג דב״ק ופ״א דקדושין וכ״מ.
תחיי בנותר. ר״ל בשמן שלך.
ויבוא ויסגור הדלת וגו׳ ויעל וישכב על הילד וגו׳. עי׳ מגילה דף כ״ז דהוה ברחמי [ע״י] תפילה, ואף דהא אין מתפללין על מעשה ניסים כמבואר בירוש׳ תענית פ״ג, ועמ״ש ברכות דף נ׳ ודף ס׳ ודף ל״ב׳ ע״ב ודף נ״ח, ע״ב, ועי׳ חולין דף מ״ג, רק בגדר ותגזר אומר, ובגדר הקב״ה גוזר וצדיק מבטלה. עי׳ מו״ק דף ט״ז, ע״ב וב״מ דף פ״ה וכ״מ, רק כאן, כך הוה אלישע סבור מתחילה, וגם דהא אליהו ברכו פי שנים, עי׳ חולין דף ז׳, ע״ב, ורק התפלל שיהיה הברכה מתקיים כאן.
חיי שרה
ויזבח אדני׳ צאן ובקר וגו׳.
עי׳ רש״י כתובות דף ס״א ע״ב ונדרים דף פ״א ע״ב ומנחות דף ס״ט ע״א ע״ש בזה.
ויזבח שור ומריא וצאן לרוב וגו׳.
עי׳ ירושלמי פיאה פ״א מותר לומר לה״ר על בעלי מחלוקת, ר״ל אף שאינו כן, דהנה בפסוק גבי ויזבח כתיב הני, ולא לשון לרוב, אבל בת שבע וכן נתן הנביא אמרו לרוב, ועי׳ ערכין דף ט״ו ע״ב ע״ש בזה, וזה הנקודה על תיבת לרוב, וכמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ דיעות הנ״מ בין רכילות ללה״ר ע״ש בזה.
ולצדוק הכהן וגו׳. הנה מתחילה לא אמרה ולצדוק, כי באמת כתב הרמב״ם ז״ל בהלכות כלי המקדש דכה״ג אסור לישב בבית המשתה, וא״כ א״א לקרא לצדוק שהיה כה״ג, עיין סנהדרין דף כ״א ובסוטה דף מ״ח ע״ש בזה.
כי כאשר נשבעתי לך וגו׳ כי שלמה בנך וגו׳ כי כן אעשה היום. באמת קשה הא זה תליא ברצון העם ולא במלך, ועיין בהך דכריתות דף ו׳, ע״ב בזה, ובהוריות מפשטות הגמרא נראה דאין רשות ביד מלך ע״ז, וע׳ רש״י ר״ה דף ב׳, ע״ב, ואיך נשבע. ועיין במאי דפליגו הרמב״ם … בנשבע שיעשה פלוני אם עשה, אם זה נקרא קיים ולא הי׳ ש״ש, ועיין במה שכתבתי בזה גבי מה דס״ל לרבינו דגם לוה פטור דהוי נתל״ע גבי רבית, ומה שייך גבי׳ הא אין בידו לקבל רבית כ״ז שלא יתן לו, וע״כ דזה ג״כ כיון דצריך קבלה הו׳ כמו בידו, ועיין תענית דף י״ט וברכות דף י״ט גבי חוני, ע״ש בירושלמי בזה. וגם י״ל כיון דע״פ דין צריך לשמוע למלך, אף דזה רק גדר חיוב לא בגדר מציאות, דכל הירושות לריב״ב אם צו׳ האב בגדר ירושה הו׳ שלו ממילא, משא״כ נמלך, רק צריכים למשחו בגדר מלך חדש, אבל מ״מ מחויב, מ״מ היה זה מציאות. אך באמת זה הוה גדר ידיעה ובחירה, דדוד המלך ראה ברוה״ק שכן יהי׳ המציאות לכן נשבע ע״ז, ואף דהוה בחירה ביד העם, ועמ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ תשובה בזה.
וישב
על מכרם בכסף צדיק. יוסף, עיין יומא דף ל״ו ע״א ע״ש.
ואביון בעבור נעלים. מה ר״ל כאן, עיין שבת דף ס״ו ע״ב גבי מי שיש לו געגוע קושר רצועה של מנעול ימין בשמאל וחילופא סכנתא, וזה עשה יעקב ליוסף דהיה לו גיענוע, ובאמת יוסף הצדיק הוה איטר ויעקב לא ידע זה והוה סכנה, ועי׳ בכורות דף מ״ה ע״ב דהוה בע״מ. גם י״ל הגדר כן דכבר כתבתי דיוסף הוה מקבל ומשפיע בב״א, כמו אדה״ר קודם נסירה, גדר אנדרוגינוס, ורק בבחי׳ רגל דהיינו יסוד, כידוע מדברי רבינו האר״י ז״ל, והנה לפ״ז הו׳ שולט בשתי רגליו, עיין בהך דבכורות דף מ״ה פלוגתא דרבי ורבנן. וזה נעלם מן יעקב מדרגת יוסף דהוא שליט בשתי רגליו, ועי״ז נעשה מכירה גדר סכנה, וזה ר״ל כאן בעבור נעלים, וזה איש ביוסף, יסוד, וגם נתוסף ה׳, סוטה דף ל״ו, ע״ב, מדרגת אשה, עיין סוטה דף י״ז, ע״א, גדר עד״ז, מנחות דף כ״ח, ע״ב ע״ש בזה, כי כלול משניהם.
כגבה ארזים גבהו. עיין בכורות דף מ״ה, ע״ב.
ומבחוריכם לנזירים. דנזירות התחיל מיוסף, כמבואר שבת דף קל״ט, ע״א ע״ש, וכמ״ש דהוא הוה משפיע ומקבל בב״א, כדרך אדה״ר קודם הנסירה, וזה יפ״ת.
ואבד מנוס מקל. עיין ר״ה דף כ״ה, ע״ב שקל קלא, ושבועות דף י״ח, ע״ב ע״ש, פסחים דף ס״ד, ע״ב.
ויגש
וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם ודוד עבדי נשיא להם לעולם. עיין במ״ש רבינו הרמב״ם הוא ובנו ובן בנו ג׳ דורות של משיח, וכ״כ כאן המה ובניהם ובני וכו׳ ואח״כ יהי׳ נשיא להם. [ועיין בהוריות דף י״ג גבי מלכי ישראל, דמלכי ישראל ומלכי יהודה מביאים לעצמם משום דלא כייפי, והנה לפי מה דמבואר דבעינן שאין על גביו כו׳ (ע״ז) חזינן [דאין צריך] שיהי׳ מעלה יותר גדולה, דג״כ בשניהם שוים לא שייך זה רק שלא יהא בו חסרון, וכן הדין בבכור, עיין בכורות דף [ט׳]. וכן הדין בבכור לנחלה, עמ״ש ב״ב דף קל״ו, ועמ״ש חולין דף ק״ב גבי [אבר מה״ח אם אכלו כולו] ומכות דף ח׳, ע״ב, ובירושלמי ב״ק פ״ד גבי אם יש נזקין בכולו, ועמ״ש בה׳ כלי המקדש גבי מנורה, אך כ״ז בזה״ז, אבל לעתיד לבא אי״ה אז ליכא חסרון רק מעלות א״כ צריך שיהי׳ גדול מכולם ולכך הם אחד, כן ר״ל], וברמב״ם וראב״ד ספ״א מהלכות מלכים, ואכמ״ל.
ויחי
ולא תורד שיבתו בשלום שאול. הנה למה משני הפסוק כאן דלא נקט כמו גבי שמעי, וזה קמ״ל דין גדול, הנה עיין סנהדרין דף מ״ט, ע״א לפי מסקנא, ובתוס׳ שם דף מ״ח, ע״ב ובשיטת הירושלמי פ״ב דמכות מבואר דיואב נהרג בסנהדרין, אף דזה רק מחמת דין מלך דהני לא הוה בהתראה, ע״ש בתוס׳ נגמר דין בסנהדרין, ונ״מ דשוב לא מהני מחילה, ועיין בתוס׳ סנהדרין דף ל״ו, ע״ב ומגילה, וכמ״ש בזה ברמב״ם בהל׳ מלכים והל׳ אבילות, וחל עליו גדר גברא קטילא דסנהדרין דף ע״א, ע״ב ודף פ״א ודף פ״ב וכ״מ בזה, ואין לו דמים וערכין, עיין ערכין דף ו׳, ע״ב ע״ש בזה, אבל שמעי נהרג רק בדין המלך בלא סנהדרין, דבזמן שקלל דוד הוה דוד גדר בורח מן מלוכה, אך מחמת דנמשח בשמן, ועיין בירושלמי פ״ג דהוריות בזה, עכ״פ רק גדר מורד במלכות ודין המלך בלבד, ומבואר ברמב״ם בפה״מ בערכין שם דזה יש לו דמים וערכין ואין עליו שם גברא קטילא, ולכך גבי יואב לא שייך לשון דם דהוה כמבואר בקרא וסנהדרין דף ע״ב ופסחים דף ב׳, ע״ב דאין לו [דם].
וארא
והפצתי את מצרים וגו׳ מקץ ארבעים שנה וגו׳ ושבתי את שבות מצרים. הנה זה פלוגתא בין תוספ׳ קדושין פ״ד, וסוף ידים, אם כשחזרה חל עלי׳ שם מצרים או לא, ועמ״ש בירושלמי פ״ד דפסחים, ועי׳ סוכה דף כ״ז, ע״א, וב״ק דף צ״ו, אך נ״מ אם גלו ביחד אז נשאר עליהם שמם, משא״כ כשנפוצו, עי׳ רש״י מגילה דף כ״ו, ע״ב, ועי׳ ביבמות דף ע״ט ע״ש בזה ואכמ״ל, ודף ע״ו ע״ש, וסנהדרין דף ל״ט בזה, ועמ״ש נדרים דף מ״ה, וגיטין דף ל׳ ע״ש, ודף פ״ד בנדרים ע״ש בזה.
ולך אתן פתחון פה בתוכם. ר״ל דאמר זה לפרעה שיהי׳ לו טענה על ישראל כיון שלא השלימו התנאי שהי׳ עם בני ישראל שישלחו עבדים, כמ״ש בריש הפרשה כאן, ושוב לא נהג מה״ת ע״ע, עי׳ גיטין דף ל״ו, וא״כ הוה גדר בורח והשלמה בעי, כמבואר בקדושין דף ט״ז ע״ש.
יתרו
ואומר אוי לי כי נדמיתי. עי׳ יבמות דף מ״ט ע״ב ע״ש מ״ש בזה, דהוה אצלו גדר דמיון לא נבואה אמיתית.
משפטים
וישובו אחרי כן וישיבו את העבדים וגו׳. עיין ערכין דף ל״ג ע״א ע״ש בתוס׳ ור״ל כך דאז פסקו דמצטרף הזמן דהיינו דשנה שהפסיק יובל אח״כ התחילו אז למנות עיין נדה דף ס״ח ע״ב וא״כ הוה אז יובל שפיר, והנה קי״ל לדידן בר״ה דף ט׳ דמר״ה עד י״ה הדבר תלוי, העבדים אין עושים ואין משועבדים ומ״מ עדיין שם עבדים עליהם עד י״ה, ולכן הם שלחו מתחילה ולא עבדו בהם ואח״כ קודם י״ה חזרו בהם ושוב ע״י זה נתבטל היובל, וגם י״ל שלא תקעו אז וא״כ הפרו מציאת יובל לגמרי וגרע טפי וכמ״ש גבי משוך בערלה כשיטת הרמב״ם דלא כתוס׳ יבמות דף ע״ב בגדר הפרה ביטול המציאות, ולכך נענשו ע״ז ולא מהני תשובה ע״ז.
אנכי כרתי כרית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. זה מה דמבואר בפרשה וארא פרשה ו׳ פסוק י״ג גבי ויצום אל בני ישראל ע״ש מ״ש, אך זה מבואר בירושלמי פ״ג דר״ה דר״ל שבנ״י יקבלו על עצמם להוציא עבדים עברים שלהם ע״ש ושם ג״כ הוה גדר יובל קודם הזמן וג״כ הוה גדר נרצעים מחמת דמצינו בפ׳ שמות דהשוטרים התרעמו על משה וגדר אהבתי כו׳ וזה מקץ ז׳ כמבואר ערכין דף ל״ג ע״ש.
תרומה
אבן שלמה מסע נבנה. עי׳ סוטה דף מח ותמיד ותוס׳ סוכה דף מט, ומ״ש בזה ברמב״ם פ״א מהל׳ בהב״ח.
תצוה
והקרבתם לפני ה׳ והשליכו הכהנים עליהם מלח והעלו אותם עולה לה׳. עי׳ רש״י מנחות דף כ׳, דזה גופא נעשה עולה, ונ״מ להך דזבחים דף ק״ו, (דמצריך) [דמצרף] לחייב מקטר חוץ, ע״ש בזה.
כי תשא
ובדברך עשיתי וגו׳. עמ״ש בתוס׳ סנהדרין דף פ״ט ע״ב ע״ש, ועי׳ בירושלמי תענית פ״ב דלא משמע כן ע״ש בזה.
פקודי
ואשים שם מקום לארון. עיין מ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ בהב״ח דזה קאי על מקום שגנזו את הארון, ועיין מ״ש יומא דף כ״ג ע״ש, ובירושלמי שקלים וסוטה.
שקלים
איש מאת מכרו והם יחזקו וגו׳. זה תליא אם בא משל יחיד אם חשש שמא לא ימסרנו יפה, אך מחכם אין לחוש, עיין תוס׳ יומא דף ל״ה ע״ב, זה ר״ל, ועיין בכתובות דף ק״ו ע״ב, ובירושלמי ספ״ו דשקלים בזה.
אך לא יעשה בית ה׳ ספות כסף וגו׳. עיין בזה בירושלמי [ספ״ג] דשקלים.
אך לא יעשה וגו׳. ר״ל לכ״ש פסול, עיין כתובות דף ק״ו ע״ב ע״ש בזה, ועיין תמורה דף ל״א ע״ב ועשו להם משלהם, ועמ״ש במעילה דף י״ד ע״ש בזה, וכריתות דף ו׳ [ברש״י].
זכור
לך והכית את עמלק. כי עיקר חטא הוה אז בישראל שלא למדו תורה, שאול לא גלי מסכתא, עירובין, וזה גדר עמלק כמבואר בכורות, וכן דורו של מרדכי כמבואר מגילה דף י׳.
ואת דברי לא הקים. דבר ה׳ נבואה כמבואר שבת דף קל״ח ע״ב ע״ש בזה.
וישכם שמואל לקראת שאול בבקר וגו׳. למה השכים, דהנה זה ודאי שאול שחמל על אגג ע״כ קיבל עליו גרות, ועיין במ״ש הרמב״ם בהל׳ מלכים בזה אם גם ג״ת יכולים לקבל מז׳ אומות ומן עמלק, אך כאן קיבל עליו גרות גמורה, ושוב אם הוה מתגייר לא היו יכולים לעשות לו כלום, והקב״ה ציוה שלא לקבלו, ועיין במכילתא סוף בשלח נשבע הקב״ה שאין מקבל גר, והנה לדידן דגר צריך מילה וטבילה וא״כ ע״כ מלו תחילה ואח״כ נתרפא מטבילין אותו, והנה אין מטבילין בלילה גר, לכן ירא שמואל שמא יטבול אותו לכן השכים בבקר.
וילך אליו אגג מעדנת. מעדנת ר״ל קשור דעדיין לא נתרפא המילה אצלו, וזה שאמר דסבר שהם המתינו על שמואל מחמת הך דצריך מומחה לטבול, עיין ביבמות דף מ״ו ע״ב, ושוב לא יהיה אפשר אז להרגו, ועיין באגדה דשמואל ובמגילה דף י״ג דע״י זה הלילה נולד המן, ובאמת גם שמואל הוה סבור אז דרק זָכר ולא זֵכר כשיטת יואב ב״ב דף כ״א, ונתגיירו אז גם נקבות מעמלק, אך גם הם לא הספיקו להטביל עד שנהרגו, וגם י״ל שבא על שאר אומות ובעכו״ם הלך אחר הזכר ואכמ״ל בזה.
שבת הגדול
וערבה וגו׳. בתו״כ פ׳ שמיני דרש לה על ח׳ דמילואים ע״ש.
ויקרא
ולא הוגעתיך בלבונה. מה כאן שינה לשון יגיעה, דהנה מבואר מנחות דף י״א דגבי לבונה אם חסר ונשאר קורט או ב׳ כשרה, וע״ש גבי לבונה הבאה בפ״ע, עכ״פ חזינן דמנחה הקומץ מעכב מיעוטו משום דנצרך להקריב הכול וכן השיריים לאכול אבל קומץ לבונה רק משום דבלא זה לא קדשה, אבל הקטרה די בקורט דזה נקרא יגיעה דעיקר הדבר היא הקטרה לא נצרך זה כנ״ל, וגם הנה בתוספתא מנחות פי״ב דלבונה ס״ל לר״י דמשא עשרה דינרין ע״ש, ועי׳ בשבת דף פ״א וביומא דף מ״א ע״ב דמשא כזה יש בו כובד ובהמה מרגשת בזה ע״ש, ולכך נקרא יגיעה כנ״ל.
מצורע
וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער (שמרון). משום דשומרון הוה מוקף חומה, כמבואר בירושלמי פ״א דמגילה ע״ש גבי הני עיירות שמנה יהושע, ע״ש בזה. אך הנה כתבו התוס׳ כתובות דף מ״ה ע״ב דאם רוב עכו״ם שוב בטלה דין של בתי ערי חומה, ע״ש בזה, וא״כ ה״נ נחשב כאלו באו לשם.
אחרי מות
והפיצותי אותך בגוים וזריתיך בארצות והתמותי טמאתך ממך. ונחלת בך. ר״ל דהנה זריעה מהני לטומאה, כמבואר בכ״מ, אך כיון דישראל הם קודש, לא מהני זריעה, כמבואר פסחים דף ל״ד ע״ב. אך כיון דהפיץ אותם שוב פקע קדושה ושוב כיון שזרה אותם פקע טומאה, ושוב יהיו עוד נחלה, ועי׳ בר״ה דף י״ב דאינה פוסקת. ועי׳ בירוש׳ קדושין פ״א וכ״מ בזה דנחלה לא חזרה. ועי׳ ערכין דף י״ג ע״ב.
קדושים
ושבתי את שבות עמי וגו׳ ונטעו כרמים ושתו את יינם. ר״ל כרם רבעי, דלשיטת הרמב״ם רק בארץ ישראל, וצריך להוליך לירושלים ולשתות שם. דוקא כרם, עי׳ ברכות דף ל״ה, ובשאילתות ובתוספתא פלוגתא סוף מעשר שני אם גם נטיעה אחת או כרם שלם, ורש״י סוטה דף מ״ג ע״ב ע״ש בזה. וכן עלה מאליו, י״ל דליכא כרם רבעי לר״ע … וכ״כ בזה …
אמור
ואל מת אדם לא יבא לטמאה כי אם לאב ולאם וגו׳ יטמאו.
שארו לא חשיב. עי׳ במה דפליגי הרמב״ם והראב״ד ושאר ראשונים, תוס׳ יבמות דף צ׳ וכ״מ. אך י״ל ובזה הארכתי, דאשתו שאין מתאבל עליה אין מטמא לה, והנה מבואר בסנהדרין כ״ב דהקב״ה ציווה לו שלא יתאבל ושוב לא יטמא.
וביום בואו אל הקדש וגו׳, יקריב חטאתו. עי׳ מנחות דף ק״ח ומו״ק ט״ז ע״ש.
ואחוזה לא תתנו להם בישראל, אני אחוזתם. ור״ל דאף לעתיד לבא דשבט לוי יקח חלק, כמבואר ב״ב דף קכ״ב אבל כהנים לא יטלו. וגם נ״מ במ״ש דלא יהיה להם גדר אחוזה, ונ״מ כמו בן (כהן) גרושה. ועמ״ש הוריות דף ח׳ ע״ש.
בהר
ויבא אלי חנמאל בן דודי כדבר ד׳. עי׳ שבת דף קל״ט ע״ב דבר ד׳ זה הלכה, זה הקץ ונבואה, ומ״ש שם בזה.
ואתה אמרת וגו׳ קנה לך השדה בכסף. הנה אני ד׳ אלקי כל בשר. ר״ל השגחה פרטית גם בב״נ, ועי׳ בירוש׳ פ״ז דסנהדרין יליף מקרא דהנה אני כו׳ כל בשר דצריך לקרוע על ברכת השם גם מבן נח. ור״ל דגם הם הוה גדר השגחה פרטית, ולא בחינת העדר כשיטת הראב״ד בהל׳ אבות הטומאות גבי שחיטת עכו״ם, וגם הם הכל בהשגחת העילה ראשונה, והם בגדר פועל, לא העדר, וצריך קריעה שנעקר מן השגחה עליונה, ולא כמו עבד ושפחה, מעיקרא בהמה, דקדושין דף ס״ד ועמ״ש בהך דגיטין דף מ״ג גבי חציה שפחה ובירוש׳ פ״א דקדושין גבי גט ע״ש. והנה נ״מ גבי גדר דובאו בה פריצים וחיללוה דע״ז דף נ״ב ע״ב גבי עכו״ם אם זה הפקעה לגמרי עי׳ נדרים דף ס״ב ע״א ובעל המאור ומלחמות השם בע״ז שם ובאמת זה תליא בהך דיבמות דף ע״ט ע״א גבי חלק מזבח, אם בזמן דליכא בית המקדש, אם אז שייך זה, או הוה מציאות חדש אי״ה כשיבנה לע״ל. והנה הארכתי בזה במקום אחר, עי׳ תענית דף כ״ו ע״ש וברמב״ם בהל׳ בית הבחירה. והנה כך, באמת זה השדה הוה [חלק] מן ערי של לויים השייכים לכהנים, כמבואר במגילה, ובאמת הוה של בנימין ענתות. והנה כ״כ בזה בהל׳ ע״ז גבי עיר הנדחת ובהל׳ רוצח גבי ערי מקלט, אם נתבטלו, אם שייכים לשבט שניטל ממנו העיר. ועי׳ מרדכי פ״ג דמגילה ומ״ש בתוספתא פרה בזה גבי פרה ועגלה ערופה. והנה עי׳ בתוס׳ ערכין דף ל״א ע״ב אם יכולים ליתן ערי לויים במתנה, לכן נצרך כאן כסף ושטר. אך מ״מ ירמיהו אמר כיון דמבואר בסוטה דף מ״ז ע״ב דמשחרב ביהמ״ק בטלו ערי מגרש, וא״כ שוב העיר שייך לבנימין [כיון שנתבטל, ועמ״ש ברמב״ם בהל׳ רוצח בזה], ומה הקנין שקנה מן חנמאל דהם היו כהנים, כמבואר במגילה דף י״ג ע״ש, וגם למה שטר וכסף, [הא] לא גרע מן מוכר שדהו מפני רעתה דאין צריך כסף ושטר, כמבואר קדושין דף כ״ו ע״ש. ואמר דהנה אני וגו׳, ר״ל כך, דכבר כתבתי דגבי יובל ושמיטה הזמן שבטל לא [הוי] כמו הפסק, רק דאז הדבר כמאן דליתא, ואח״כ אם מתחיל אז לא הוה דבר חדש, רק מתחילין מזמן שנפסק, עי׳ ערכין דף י״ב ע״ב, וזה באמת תליא בהך פלוגתא דיבמות דף ע״ט חלק מזבח לא בטל ע״ש בזה. וזה משום דאצלו ית׳ ליכא חילוק זמן ולא חילוק ידיעה, עמ״ש בירוש׳ כתובות פ״ה דמרי דמועדא קיים. ועי׳ תוספתא עדיות פ״א דהזמן אצלו כחוט השערה, ולא הוה כלל הפסק, ולכך הוה סוכה קה״ג לא לזמן, עמ״ש מגילה דף כ״ח ע״ב. וכן הידיעה אצלו יתב׳ עי׳ במורה ח״א בזה וח״ב גבי ידיעה ובחירה, וא״כ הזמנים דזה ליכא, הוה כמאן דליתא כלל, ולא הוה הפסק כלל, וא״ל הקב״ה דאף שיהרס בהמ״ק מ״מ גם המחריבים הם תחת השגחתו, ושוב שייך לומר חלק מזבח, ואף דיש זמן גדול ביניהם, גבי ד׳ ית׳ ליכא זמן ולא חילוק ואצלו הכל נקודה אחת בלא שום חילוק, וא״כ הביהמ״ק דלעתיד לבא עכשיו יש, ואף חלק מזבח. ועי׳ גיטין דף כ״ב.
בהעלותך
וישימו הצניף הטהור על ראשו וגו׳.
ר״ל הך כיפה של צמר דחולין דף קל״ח וטהור דפחות מג׳ אצבעות. ועי׳ ברי״ף שבת פ״ו ע״ש. וכן זה לא הוי דציץ יכפר על ע״פ ובלא זה מרצה על טומאה, וגדר מי הדעת שכתב רבנו בסוף הל׳ מקואות, וזה על מצח משכן השכל וחכמה מוח קרני ראשו דנדה, ושמש עי׳ שבת דף קנ״ב, וגדר קודש עצם דציץ, וכן ישראל עי׳ קידושין דף נ״ג ע״א ותרומה גדר חטה אחת פוטרת כרי, דהך דברכות דף ס״א כמין חטה, ועץ הדעת היתה, ורגע אחד נתבטלו כל החטאים על גדו דירוש׳ סוף ר״ה כיון שקבלתם עול תורה דומה כמי שלא חטאתם כו׳, מקדש משכן שהוה ס״ת שכתבה משה הוה הכל מבואר וארון…
שלח
בית אשה זונה וגו׳.
ר״ל דבאמת היא לא היתה גדר כנענית מן ז׳ אומות, רק באה לגור שם. עי׳ … ובתוס׳ מגילה י״ד וסוטה דף ל״ה ע״ש. וגם לא דרתה ביריחו גופא, רק בקיר החומה, עי׳ ערכין דף ל״ב ע״ש בזה, לכך לא נתבטלה לשם. רק אם היתה נשואה לבעל כנעני גם היא בטלה, כמ״ש הרמב״ם ז״ל גבי עיר הנדחת, לכך נקט זה בקרא. וכן כאן פסקו דמחיצה לא שייך לפנים. ועמ״ש ברמב״ם בהל׳ מעשה הקרבנות וכ״מ בזה, וכאן בריש פרשה גבי גבולין של ארץ ישראל.
ועתה השבעו נא לי וגו׳. נקיים אנחנו משבועתך הזה וגו׳.
ר״ל כי שבועה זו היא בטלה: חדא דהוו אנוסים, וגם לבטל המצוה, עי׳ גיטין דף מ״ו ע״א ע״ש בתוס׳ בזה, ודף מ״ה ע״ש, וסוטה דף ל״ה ע״ש. ורק דאחר אשר אינם באונס הם נשבעים עוד הפעם, אז חלה השבועה. רק אם יהיו כולם בבית זה דהוה בקיר החומה ואינה נכללת בעיר. עי׳ ערכין דף ל״ג וכן לא חשב כאן אחות דר״ל אם הן נשואות לא, דהא שייכות לבעליהן, וכמו גבי לוט בסדום וכמו בעיר הנדחת להרמב״ם ז״ל וכמ״ש בזה. ועי׳ בספרי הדורשי רשומות כי רחב ואחותה הן שתי נשים זונות המובאות [בהפטרת] פ׳ מקץ, ורחב היתה אמו של הבן החי… והשניה של הבן המת, כמו נפל בל חזו שמש ואין להאריך.
שם.
יש לבאר המקרא דס׳ יהושע גבי הך דרחב עם המרגלים גבי שבועת המרגלים בזמן שהיו בביתה, דחשב שם גם אחיותי וכל אשר להם, ואח״כ לאחר ההורדה חשב שם רק אחיך כו׳, אך הגדר כך, דכבר כתב בה״ג, הובא בתוס׳ מגילה די״ד ע״ב, ועי׳ תוס׳ סוטה דל״ה ע״ב דהיתה מעם אחר, שלא מז׳ עממים. וכ׳ בה״ג דהיתה רוסתקא, ר״ל דהיתה דרה לא בעיר עצמה, כיון דביתה בקיר החומה, כהך מחלוקת בערכין דל״ג. אך אם היתה נשואה לא׳ מן הכנענים היתה בטלה לגבי׳ וכמו באנשי עיר הנדחת, וכו׳. ולכך נקט קרא דרחב היתה זונה דלא היה לה בעל. ובזה א״ש דבזמן שהיו ברשותה קבלו השבועה גם על אחיותי׳ אבל אח״כ אמרו לה שע״פ דין הם נקיים מהשבועה, חדא דהוו אנוסים, וגם דאם האחיות נשואות לכנעני הם בטלים להבעלים, והוה נשבע לבטל את המצוה כמבואר גיטין מ״ו, ולכך אמרו בית אביך, דכיון שנשאת יצאה מרשות האב.
קרח
וילכו כל העם הגלגל כו׳ ויזבחו שם זבחים שלמים כו׳.
עיין תוס׳ זבחים דף ס״א דיש שיטה דגם בימי נוב אסור במות ע״ש בתוס׳, ועיין בירושלמי מגילה ספ״א משמע כן, רק ע״פ נביא, ודף קי״ט ע״ש בזה ואכמ״ל.
חקת
ויברח יפתח מפני אחיו וישב בארץ טוב וגו׳, וילכו זקני גלעד לקחת וגו׳, ויאמרו ליפתח לכה והייתה לנו לקצין כו׳.
מה לשון לקחת, וגם מה לשון לכה היה לו לומר לכה אתנו, אך כך דהנה בירושלמי פ״ו דשביעית מבואר דארץ טוב היינו פטורה מן מעשרות, ר״ל דאין עליה שם א״י דהוה רק (מבעלי) מסין ע״ש, והנה מבואר בספרי פ׳ שופטים דאין ממנין מלך מחו״ל ע״ש מקרב כו׳, ועיין בירושלמי פ״ג דביכורים ובסנהדרין דף י״ד גבי סמיכה ג״כ כה״ג, ע״ש ברמב״ם בהלכות סנהדרין, וזה דאמר לקחת את יפתח, וכן אמרו לו לכה, רק תלך מכאן לא״י ושם נעשה אותך לקצין.
בלק
והכרתי ערי ארצך כו׳ והשמדתי עריך כו׳.
ר״ל לשון שנאה, עיין תוס׳ תענית דף ה׳ ע״א.
קום ריב את ההרים ותשמענה הגבעות קולך.
זה אבות ואמהות, עיין סנהדרין דף פ״א ור״ה דף ט׳, וספרי פ׳ האזינו.
מטות
ואמר מקל שקד אני ראה וגו׳. היטבת לראות כי שוקד אני וגו׳.
[עיין ירושלמי פ״ד דתענית הובא בתוס׳ בכורות דף ח׳ ע״ש, ולכך אמר הקב״ה היטבת לראות, ר״ל דהא נקרא ג״כ לוז כמ״ש התוס׳, והוא קרא שקדים משום זה], ר״ל דלא אמר לוז עיין בכורות דף ח׳ ע״א, ובאמת שניהם אחת, עיין חולין דף כ״ה ע״ב, גבי שקדים מרים, בקטנותם הם מתוקים ואז גמר, ע״ש ובמעשרות ספ״א, ובמתוקים להפך, והנה לוזים הוה קטנים ואז הם מתוקים וכן ישראל כמבואר במדרש בכ״מ, ושקדים הם באמת הגדולים המתוקים, ואמר דהיטבת לראות דזה טובה של ישראל, כי שוקד אני וכו׳, הוה כפרה לישראל, כי כילה חמתו בעצים, כמ״ש התוס׳ ורש״י קדושין דף ל״א ע״ב בזה ואכמ״ל, וע׳ מנחות דף נ״ג ע״ב גבי הך דאברהם מבואר דאם הוה ממתין הקב״ה ח״ו אין להם תקנה, וכמו דמבואר בגיטין דף פ״ח ע״א ע״ש וסנהדרין דף ל״ח ע״ש בזה, ואח״כ הוה דומה לזית עיין בשביעית פ״ג דיש [בהם] ג׳ מיני גדרים, וזית בעצמו הוא מר כמבואר ערובין דף י״ח וע׳ פסחים דף ל״ט ע״ש בזה, וגמר שלו קודם לשמן כדמוכח מן מעשרות פ״א, וע״ש בהשגות, וע׳ במנחות דף פ״ו ובטהרות בזה, נמצא כך דבשעת שהוא קטן הוא זית מתוק, וע׳ ב״מ דף פ״ט [וזית] ואחר כך נעשה מר ואחר כך כיבוש ויצאו השמן, וזית מר עיין סנהדרין דף כ״ד, (ושאין) [ושמן] נוח, וזה קשה לתלמוד הוריות דף י״ג, וזה ר״ל הך דמנחות דף נ״ג זית רענן יפה וכו׳ דהך [בסופו] לאחר כתישה ע״ש.
קדש ישראל לד׳ וגו׳.
כבר כתבתי בזה דישראל וכן ציץ דכתיב עליו קודש וכן פרוכת דנקרא קודש, זה ר״ל עצם הצורה הקדושה לא מי שנתקדש, עי׳ קדושין דף נ״ז ע״ש, וזה עיקר הדבר לדידן הצורה הוה העיקר ובזה ליכא ח״ו ובאו פריצים וחיללו [כי מה… ואין לו דעת בה קנין, דהא אין להם רק כמות ולא איכות, ורק משיכה בהם קנין, עמ״ש ב״ב דף י׳ ע״ב וחגיגה דף י״ב, ועי׳ רש״י זבחים דף כ׳ גבי לינה דירים ע״ש בזה, וזה צורת יעקב בכסא, עי׳ רש״י תענית דף ד׳ ע״א וחולין דף צ״א ע״ב ושם ליכא גלות כלל], רק כלי שרת הם רק קדוש, ובזה שייך שפיר, וכן הני שנמשחו בשמן המשחה ליכא, וכן בכלי של משה רבינו שנמשחו בשמן המשחה לא פקעה הקדושה ע״י גלות ולא ע״י פגם ועמ״ש ערכין דף י׳ ע״ב גבי מכתשת וצלצל, ובסוטה דף כ״ח ע״ש [גבי] אויר א״י, וזה הראיה של משה, וציץ הוא מוח דרמי עליו וכן פרוכת ונשאר קדושין כמו שהוה, אבל גרים אין עליהם רק גדר קדוש, דלהוי עם קדוש גיטין דף ל״ח ע״ב, לכך יש בהם הגדר של חילול, וע׳ בכורות דף ל׳ ע״ב חשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה בגר, ומ״ש בזה ברמב״ם, ועי׳ קדושין דף ע״א ע״ש גבי גרים בזה, ועי׳ [גיטין] דף מ״ה ע״ש גבי חזר לסורו, וע״ז דף ס״ד קל ע״ש בזה ואכמ״ל, [והנה עי׳ ביומא דף נ״ז גבי השתא ברי טמאים כו׳] מבואר דאף דטמאים מ״מ אני ה׳ השוכן וכו׳, אך זה רק שאר טומאת, אבל טומאת נגעים דהוה מעצם הגוף פקע, והוה גדר ר״ל בדד ישב ועמ״ש בפהמ״ש סוף הוריות ע״ש, אך כבר כתבתי בהוריות דף י״ב דטומאת צרעת דהוה מגוף מפקע כה״ג מרובה בגדים, ובדד ישב, וכמו פסול הגוף, וצרעת מפקיע קדושת שער נזיר [לר״ל] בירושלמי נזיר פרק ח׳, ועי׳ נזיר דף י״ד ע״ב ע״ש בזה ע״ש, אך מ״מ משוח לא פקע בשביל זה, והנה אז בזמן חורבן הוה גדר מצורע דהוה מפקיעים את גוף המצוה, עמ״ש בירוש׳ דר״ה פ״ג גבי יובל ודין שילוח עבדים וכן [שירה] דעברו על הך דשבועות דף ל״ו אשר לא יקים כו׳ ועמ״ש בספרי פ׳ האזינו על פסוק צורם מכרם ע״ש בזה.
מסעי
תיסרך רעתך וגו׳.
ר״ל כמ״ש רבינו בפה״מ ספי״ט דשבת דמילה אם לא מל עצמו יש כרת זה רק לאחר מיתה וכל זמן שלא מת ליכא כרת, ועיין בתוס׳ מכות דף י״ד וברמב״ם וראב״ד הל׳ מילה בזה עכ״פ [כתב] הרמב״ם ז״ל דהחוטא מת בחטאו, ר״ל דהמיתה גרמה לחטא והחטא גרם למיתה, וזה ר״ל הנביא תיסרך רעתך, ר״ל דהרעה שלך הוא העונש שלך, ועמ״ש רבינו ז״ל בפה״מ סוף ברכות על הפסוק דעת לעשות לד׳ כו׳ ע״ש ומ״ש בזה הגדר, ועיין מנחות דף נ״ג ע״ב דאמר מה שנחרב בית המקדש משום דעזבו ברית מילה וכן מבואר בירושלמי פרק י׳ דסנהדרין [הפרו ברית] ע״ש בזה.
ומשבותיך תוכחך.
ועמ״ש בזה בתוס׳ ב״ק דף פ״ח ע״ב גבי מ״ש דלמה לא תתבטל החלוקה של יהושע ע״י יובל, דאז יתבטל היובל ועמ״ש בזה גבי בעל מום כהן דנשאר קדושה כמבואר בכ״מ ולא כמו פצוע דכא בכהן ועיין יבמות דף ע״ו ע״ש בזה, וכן גבי טבול יום שנגע בתרומה ואכלה טמא דחייב מיתה עיין מנחות דף ק״א וכ״מ בזה, ובירושלמי פרק ג׳ דמעשר שני וחלה פרק ד׳ ואכמ״ל.
אם תכבסי בנתר וגו׳.
עיין ד״ה דף י״ח ע״א, ור״ל דעיין בזבחים דף פ״ח גבי בגדי כהונה דאם נתטשטשו עד שהם צריכים לנתר ואהל לא מהני כיבוס, וזה ר״ל ג״כ כי ישראל הם דומים לבגדי כהונה. [ועמ״ש בר״ה דף י״ז ע״ב ובספרי פרשה בהעלתך].
רוח תאנתה וגו׳.
נזיר דף ז׳ ע״ש.
כי מספר עריך וגו׳.
הנה כמה ערים הוה בא״י לפי חשבון המבואר בתוספתא תרומות פ״ה דערי הלוים הוה א׳ מס׳ מן כל ארץ ישראל, והם היו מ״ב או עם ערי מקלט הוה מ״ח.
דברים
כי פי ד׳ דבר.
ר״ל כך: דהנה בקדושין דף סב ע״ב יליף מכאן תנאי כפול, ע״ש בזה. והנה קשה לפמ״ש בשאלתות דרב אחאי גאון פ׳ מטות דע״י שליח אין צריך תנאי כפול, ע״ש בזה ובראב״ד בהשגות על בעל המאור ומלחמות ד׳ ע״ש בפ״ב דביצה, אם כן למה הוצרך זה ישעיה תנאי כפול. ואמר הנביא דהוא לא מספר מה שנאמר לו. רק עכשיו הוא מנבא. וגדר שכינה מדברת, [ואמר ״כי פי ד׳ דבר״, ור״ל דזה מאמר ד׳ ית׳, ושוב בעי תנאי כפול] רק לא באספקלריא מאירה. עמ״ש ביבמות דף מט ע״ב ובפה״מ סוף מס׳ כלים. ועי׳ במה דפליגי בספרי סוף פיסקא מ ופיסקא נ, נב ונד, ומ״ש בפה״מ להרמב״ם ז״ל בסוף מס׳ ברכות ע״ש בזה.
כספך היה לסיגים סבאך מהול במים וגו׳. ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך וגו׳.
ר״ל כי במקדש ראשון היו בהם חטאים עצומים, מ״מ בגדר עיקרי אמונה לא היה בהם ספק. ורק הכסף שהיה נקי נתערב בסיגים, וכן היין שהיה טוב נתערב בו מים, ולזה מהני ואשיבה ידי עליך [וגו׳]. ומהני הסרת הסיגים, ולא הוי מקח טעות. עי׳ בתוס׳ שבת דף כא, ומ״ש ברמב״ם בהל׳ מכירה גבי ספינה וקורת בית הבד ע״ש בזה אם הוה מקח טעות. ועי׳ מ״ש חגיגה דף טז גבי כל עמר דסלק ליורה, ועי׳ חולין דף קלח. אבל בית שני אז הוה כמו דאמר בפ׳ האזינו ״ענבמו ענבי רוש״, ״גפן סדום״, ר״ל כי עיקר הבריאה במחשבה הוה רעה, ולא מהני להם כיבוס של הך דשבת דף יז, ועי׳ ע״ז דף עה ע״ב [כחדשים] דמי, ומ״ש הרמב״ם ז״ל בהל׳ כלי המקדש גבי כלי שרת שנפסלו דמתיכן, וזה גדר תורה כאש כה דברי וגו׳, ועי׳ ב״ב דף עט, ועי׳ ר״ה דף יח גבי עלי. וזה בית שני דרק על ידי שירבה החכמה והדעת, וכן חורבן בית שני שנשרף לגמרי וגם חרשו היסוד, ועי׳ בתוספתא פ״ד דברכות ומ״ש תענית דף ל ע״ש [בבית ראשון הוה בעבירות, משא״כ בבית שני ספיקות בעיקרי אמונה], ועמ״ש בפ׳ נרות דזכריה.
ואתחנן
נחמו נחמו עמי וגו׳.
ר״ל כי הנה בתוספתא שקלים וכן בספרי כ״פ פליגי ר״ע ור״י אם כל גדרי התורה הוא עצם לא פרטים רק כלל, ור״ע ור״י אזלי לשיטתם חגיגה דף ו כללות ופרטות וכו׳ ע״ש, ור״ל כל אחד מציאות בפ״ע, ועי׳ במה דפליגי הרמב״ם והרמב״ן ז״ל גבי מקדש אם הוה מצוה אחת או פרטים, וכן נ״מ אם מעכב זה את זה, עיין בתוספתא מנחות פלוגתא בזה, ויש בזה אריכות גדול, והנה באמת בבית ראשון הוה כלל, ולכך מבואר בירושלמי דכל זמן שלא כבשו לגמרי כל הארץ לא נתקדשה ע״ש, ולכך הוה הכול במקדש (ראשון), משא״כ בבית שני ואמר דאי״ה לעתיד לבא יהיה שני הגדרים [הנ״ל], וכן נ״מ בזה בין לוחות ראשונות ללוחות שניות, דלוחות ראשונות הוה התורה מציאות אחת ובטל אחד בטל ח״ו הכל, ולכך נשברו, ולכך ההר הוה עצם אחד הנוגע [מאחריו], אבל אין לו אויר כי לא הוה כלי, משא״כ לוחות שניות הוה כל התורה מצטרפת ובגדר כלי ולא נתקדשו [אחורי], אך מ״מ יש לו קדושת אויר, ואי״ה לע״ל יהיה שני המעלות וזה אמר נחמו נחמו ואכמ״ל.
וראו כל בשר יחדיו וגו׳.
ר״ל אף ב״נ, עיין בירושלמי סנהדרין פ״ז, ומ״ק פ״ג דיליף מהך קרא דכל היכי דכתיב כל בשר היינו גם ב״נ, ועי׳ מנחות דף קי ע״א ע״ש בזה.
הן גוים כמר מדלי וגו׳.
עי׳ במה דפליגי הרמב״ם והראב״ד ז״ל בהל׳ אה״ט פ״ב גבי שחיטת עכו״ם, דהרמב״ם ז״ל ס״ל דהם גדר פועל רע, והראב״ד ס״ל דהם פועל הבל רק העדר ולא כלום ומייתי קרא דכאן, אך באמת למ״ש במ״א דגם זה הוה בגדר השגחה אף דבר הכרחי וכמ״ש בכריתות דף ה גבי הכרעות וכמה מקומות, וזה דאמר דכל בשר חציר, ומ״מ וראו כל בשר כבוד ה׳ יתברך, וזה כי פי וכו׳, דגם זה בהשגחה עליונה אף דהם כאין, ועי׳ סנהדרין דף לט ע״ש בזה.
ולבנון אין די בער וחיתו אין די עולה.
עכ״פ חזינן דזה כשר לקרבן, עי׳ חולין דף פ, ותוס׳ סוכה דף יג ע״א, ותוס׳ נזיר דף לה ע״א, ע״ש גבי כלל ופרט בזה.
עקב
התשכח אשה עולה וגו׳.
כן מבואר ב״ב דף ל״ו ע״א אימא לא מנשיא ברא.
הן על כפים חקותיך.
עיין תענית דף ד׳.
חומתיך נגדי תמיד.
זה ר״ל הך דמנחות דף פ״ז ע״א על חומותיך הפקדתי וכו׳.
חי אני נאם ה׳ כי כלם כעדי תלבשי.
עיין בספרי פ׳ ברכה דזה העדי [אשר נתן להם בחורב] ונטל מהם בשעת עשית העגל, ע׳ שבת דף פ״ח ע״ש מ״ש בזה [כי זה פלפול התורה דמתחילה זכו כולם ואח״כ] ניתנה למשה רבינו [לוי], וה׳ יחזירם לנו לע״ל, כי זה פלפול התורה טעמי תורה [כמבואר בנדרים דף ל״ה דהוא לוי], וזה לשרתו, ואי״ה לע״ל יהיו כולם משוררים, עיין סנהדרין דף צ״א ע״ב, ומ״ש בזה סוף עוקצים, וזה הוה גדר תפילין של יד ושל ראש, דהיינו התחברות שכל במעשה, ידיעה כל התורה על בוריה, וניתנה למשה רבינו לוי משורר טעמים, ומשה רבינו דנקרא ספרא רבא סוטה דף י״ג ע״ב כתבן [וע״י זה נתרבה החכמה והדעת, ר״ל מחשבה עם מעשה, בינה לב תפילין של יד כנגד הלב וראש חכמה, וזה ר״ל תרבה החכמה ודעת שכתב הרמב״ם דהיינו שלע״ל יחזירם לנו], וישראל מנודין ואסורין בתפילין מו״ק דף ט״ו, וכשנעשו נזופין ניטלה מהם, ורק שבט לוי נשאר להם כל הפלפול של תורה, והם היו משוררים, ומשה רבינו הוה משורר ושומר וכמ״ש בזה, ועיין רש״י ערכין, ולע״ל יהיו כל ישראל ראוים לשירה [וזה גדר והוריש ה׳] וע׳ בירושלמי ב״ב פ״ח דתורה ג״כ ירושה כמו מורשה, וכן מתנה זה פלפול מן משה רבינו, אך לע״ל יחזירם לנו הקב״ה גדר ירושה, וכן יתן לנו לוחות הראשונות, וע׳ עירובין דף נ״ד חרות, וקידושין דף ע״א ע״ב אין תורתו משכח.
כי כלם כעדי תלבשי.
זה תפילין של ראש, עיין שבת דף ס״א דהוה תכשיט, וע׳ זבחים דף י״ט אם הוה בגד ע״ש. וכמ״ש בר״מ בהל׳ שבועות שלא יעלה בגד ע״ש.
ותקשרם ככלה.
ותקשרים של יד קשירה, ע׳ תוס׳ מנחות דף ל״ו וזה תורה, ירושלמי פ״ב דתענית כלה מחופה תורה.
ראה
ושמתי כדכד וגו׳.
ר״ל כי עיין זבחים דף ק״ב שיש ב׳ מיני טהרות דנגעים, א׳ שיהיה הנגע כהה, וזה סילוק הטומאה, והב׳ ע״י שיתלבן האדם, ע״י זה ממילא נעשה כהה הנגע, וזה בגדר מרים [ור״ל] אמר כן, ועמ״ש הרמב״ם בפה״מ פ״א דסנהדרין שקודם…
שובה
שובה ישראל וגו׳ כי כשלת בעונך.
בדרוש הארכתי בזה בגדר מה שכתב הרמב״ם במורה ח״ג גבי איוב, ומה דיש נ״מ בין פעם א׳ בשטן ובין פעם שני, משום דנ״מ דאף אם עשה תשובה מאהבה דזדונות נעשה כזכיות כמבואר ביומא פ״ו, מ״מ אם אח״כ עשה עוד הפעם או ב׳ פעמים או ג׳ פעמים נהפכו הזכיות לזדונות, וכמו גבי מי שלקה ושנה מכניסין לכיפה סנהדרין פ״א, אף דקיי״ל כרחב״ג במכות, ור״ל שם דנ״מ דכשר לעדות תיכף שלקה אף בלא תשובה, ועי׳ בפה״מ מכות פרק ג׳ וסנהדרין, ובמה דפליגי הרמב״ם והראב״ד בסוף הלכות שבועות גבי שבועת שקר דכיון שב״ד של מעלה אין מנקין לא יוכשר לעדות ולשבועה במלקות רק בתשובה, וכן מוכח מדברי הרמב״ם בהל׳ טוען בזה, וכן נ״מ בהך דנזיר דף מ״ב ומכות ע״ש בפה״מ ובהל׳ נזירות וסוף הל׳ כלאים דחייב לשמים על כל או״א, דנ״מ דפסול לעדות אף שלקה פעם אחת, וכן ר״ל הך ירושלמי בסנהדרין פ״ד גבי יצא מב״ד זכאי, דמ״מ לא צדק בדינו ע״ש, נ״מ לגואל הדם או לעדות, ובגדר שטן, וגדר שעיר המשתלח דהוה גדר שחיטה ואכמ״ל בזה.
קחו עמכם דברים וגו׳.
… עצם הפסול סוכה דף י״ד ע״ב ודף י״ח ודף מ״ח ומ״ש בזה ברמב״ם וס״ל דליכא העדר כלל, ועמ״ש הרמב״ם במורה גבי מע״ב ומ״ש בפסחים דף פ״ז ע״ב גבי ערבה אם הוה רק מכשיר או מציאות ולכך הביתוסים חלקו על ערבה וכן על ניסוך עמ״ש סוכה דף מ״ד ע״ב וכן על מעלה עשן דהם ס״ל העדר, וזה ר״ל הושע דברים, עמ״ש יומא דף פ״ו ע״א ומ״ש בהך דמגילה גבי דף [ו׳] ע״א ע״ש וכן בהך דסוכה דף מ״ד ע״ב.
אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן ממני פריך נמצא.
עיין מ״ש התוס׳ ב״ק דף ק״א גבי משקה היוצא מקליפה דזה עצם, ועיין נדה דף ח׳ דגבי אילן סרק לכ״ע קטפי זה פריו, ועמ״ש בהל׳ מא״ס פ״י [הלכה כ״ב] ובחולין דף צ״ז ע״ב ודף צ״ח.
בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים.
ר״ל ניסוך המים, עיין בהך דעירובין דף י״ט ע״א ובהך דתענית דף כ״ה ע״א וזמן בית ראשון הוה שיתין לכ״ע.
סוף הספר