צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
קדושים. · יט.
ט.
[ודבר השפחה הנחרפת אזהרה על לא תנאף עם שהיא חפשית]. פירוש: מקל וחומר, ומה אם זאת שעדיין איננה אשתו הזהירה תורה שלא לנאוף עמה כל שכן אשת איש.
י.
[ולגר, הגר אתכם]. פירוש: בזה הפסוק כתיב לעני ולגר תעזב אותם והוא אומר כי זה הגר הוא גר תושב ולא גר שער.
יג.
[גם תעשה עמי בבקר ובבקר אחר אתן לך שכר שני ימים]. פירוש: על זה אמרה התורה לא תלין שכר פעולתו של יום ראשון עד בקר שני, רק תפרעהו בלילה ההוא, זהו דעת הרבים שהזכיר.
יט.
[כלאים, שני מינים, וטעם השדה והבגד להיות לזכרון]. פירוש: כדי שתזכור בכל יום שאין לך לשנות מה שברא השם ויהיו אלה תמיד לנגד עיניך להזכירך, והם אינם העיקר בעצמם, אבל העיקר הוא בהמתך לא תרביע כלאים, וכן אדם וחיה ועוף, והושמו אלה לזכרון כמו הציצית שהוא על בגד האדם להזכירו המצות בכל עת, כמו שכתוב וראיתם אותו וזכרתם וגו׳ (כמדבר ט״ו, ל״ט). [דע כי השלם שלם, על כן כתוב באברהם וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי (בראשית כ״ו, ה')]. פירוש: בספר יסוד מורא בשער ה׳ הוסיף לבאר זה שאמר המצות שהם העיקרים שאינם תלויות במקום או בזמן או בדבר אחר, הם הנטועות בלב, הם הפקודים, שהם כמו הפקדון שהוא נתון ביד אשר הפקד אתו, על כן אמר [המלך דוד] פקודי י״י ישרים משמחי לב (תהלים י״ט, ט'), ואלה היו ידועות בשקול הרעת לפני תת התורה ביד משה, והן רבות בעשרת הדברים, חוץ מהשבת, והם נתנו על ידי משה, ועל כאלה אמר וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי, כי אלו היה יודע איסור כל העריות לא היה לוקח יעקב אבינו שתי אחיות יחד ע״כ, ואחר כן אמר (שם) על כן אמר אברהם וגם אמנה אחתי בת אבי היא (בראשית כ׳, י״ב) ע״כ, וכל זה נגד הדרש שדרשו במסכת יומא בפרק אמר להם הממונה (דף כ״ח, ע״ב), גם בתחלת מדרש תלים (מזמור א׳, י״ג) שאמרו קיים אברהם אבינו ע״ה אפילו ערובי תבשילין, שנאמר "ותורתי", שתי תורות. והוקשה בעיני רבי אברהם אם זה אמת מה נתחדש בסיני, ועוד כי בתחלת מסכת שבועות (דף ה׳, ע״א) על פסוק ונעלם דבר (ויקרא ד׳, י״ג) מקשה התלמוד ואומר ותו גבי תורה דכתיב ונעלמה מעיני כל חי (איוב כ״ח, כ״א) מכלל דאיכא מאן דהוה ידע בה מעיקרא, והא כתיב (שם כ״ח, י״ג) לא ידע אנוש ערכה, והנה זה סותר דברי האומר שקיים עירובי תבשילין, ויש במסכת יומא בפרק שני שעירי (דף ס״ז, ע״ב) עזר לדברי אברהם, כי אמרו שם תנו רבנן את משפטי תעשו (ויקרא י״ח, ד') אלו דברים הכתובים בתורה, שאלו לא נכתבו בדין היה לכתבן, כגון גזלות ועריות וע״ז וקללת השם ושפכות דמים, שאלו לא נכתבו, בדין היה לכתבם. ועתה אבאר דעתו במה שאמר בכאן : דע כי מי שיהיה שלם בשכלו יהיה שלם במעשיו בלי ספק, בעבור כי לא יעשה דבר עד שישקול בדעתו אם ראוי לעשותו או לא, ובראותו כי הדבר מגונה ירחק ממנו ולא יעשהו ועל כן יהיו מעשיו ישרים, ואם תמצא איש משכיל עושה מעשים רעים דע כי איננו משכיל כי אם סכל וכסיל, כי אלו השכיל היה רואה שהמעשים הרעים הם טומאה לנפש המשכלת, כמו שפירש בפרשת זאת תהיה (ויקרא י״ד, י״ד), כי העון כמו צרעת בנפש, וזה לעד כי לא יגיע להיות שלם בשכלו עד שיהיה בתחלה שלם במדותיו, כדברי המשורר ראשית חכמה יראת י״י (תהלים קי״א, י'), על כן בהיות השכל שלם ישמרהו מהלוך בדרך לא טוב, ועל זה הדרך נאמר באברהם וישמור משמרתי וגו׳, כי היה נשמר בכל דרכיו מֵעשות דבר שלא יישר בעיני השם, בעבור כי שכלו היה גובר על תאותיו, ויראת חטאו קודמת לחכמתו, ומשקול דעתו ראה הטוב והישר ועשה אותו, וראה המגונה ונתרחק ממנו.
כ.
[והשני תחת האות הראשון של השרש בלשון נקבות]. פירוש: אבל לא לזכרים כי תאר הזכר: מה יָקָר חסדך (תהלים ל״ו, ח') ולרבים: בני ציון הַיֲקְרים (איבה ד׳, ב') בשב״א תחת היו״ד. ולנקבה: יְקָרה היא מפנינים (משלי ג׳, ט״ו), ולרבות: אבנים יְקָרוֹת (מ״א ה׳, ל״א), והיה ראוי להיות הקו״ף קמוץ במלת בִּיקְּרוֹתֶיךָ (תהלים מ״ה, י') ושמוהו בשכ״א ובדגש לתפארת הקריאה כמו וְעִקְּבוֹתֶיךָ לא נודעו (תהלים ע״ז, כ').
כז.
[ויש אומרים כי זה הפסוק דבוק עם "ושרט לנפש" כי יש מי שישחית פאת הראש גם פאת הזקן בעבור המת]. פירוש: וכן יפרש אחר זה בפסוק וכתבת קעקע (פסוק כ״ח), ומאשר יפרש בתחלת פרשת אמר (ויקרא כ״א, ה') תבין כי דעתו כמו זה הפירוש ולא כמו הראשון.