צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
אמר אל הכהנים.
כא.
י.
[מזה הכתוב נלמוד מה שהעתיקו רבותינו ז״ל במשפט האבילות]. פירוש: הם דיני האבל, והם מפורשים במסכת מועד קטן.
יא.
[וטעם לאביו ולאמו שהיא מצוה עליו לכבדם בחייהם ובמותם]. מירוש: ואף על פי כן אמר הכתוב שלא יטמא להם. [ואף כי לאחיו ולבנו]. פירוש: שלא יטמא.
כב.
כז.
[וטעם ומיום השמיני כמו הנימול עד המרובע]. פירוש: כבר ביארתי דעתו בפרשת כי תזריע (ויקרא י״ב, ב'). ועיקר הפירוש הוא כשתרחק הלבנה רביעית הגלגל ממקומה שהיתה שם ברגע המולד אז תביט אל מקומה הראשון מבט חצי איבה ואז תשתנה תולדת הנולד ויתחזקו איבריו ויצא מכלל נפל, ואז ראוי להקריב על גבי המזבח.
כח.
[ושור או שה, פירשתיו]. פירוש: בפרשת משפטים בפסוק ראשית בכורי אדמתך וגו׳ (שמות כ״ג, י״ט).
כג
ד.
[והמעתיקים אמרו כי בית דין היה משתכל לדברים רבים בקביעות השנה]. פירוש: הם מפורשים במסכת ראש השנה בפרק שני, ובמסכת סנהדרין בפרק ראשון. [גם שני מעשים שם]. פירוש: נראה לי כי אמר על אשר כתוב במסכת פסחים פרק אלו עוברין (דף מ״ט ע״א) שאמרו ארבעה עשר שחל להיות בשבת מבערין את הכל מלפני השבת דברי ר׳ מאיר, וחכמים אומרים בזמנם, ולפי זה יבא הפסח ביום א׳. ובפרק כיצד צולין (פסחים דף פ״ג ע״א) שאמרו חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר, ולפי זה יבא הפסח ביום ו׳. גם אני מצאתי עוד במסכת שבת פרק אלו קשרים (דף קי״ג ע״א) רבי ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכפורים לשבת וחלבי שבת קרבים ביום הכפורים, ר׳ עקיבה אומר לא של שבת קרבים ביום הכפורים ולא של יום הכפורים קרבים בשבת, ולפי זה היה יום הכפורים ביום ו׳, גם ביום א׳, והיה תשרי ביום ד׳ וביום ו׳, והיה ניסן שלפניו ביום ד׳ וביום א׳, והנה היה פסח בבד״ו. ואם תאמר לא היה כן מעולם אם כן למה היה כתבום במשנה אם יבוא כך ואם יבוא כך. [ואיננו על דרך הקדמונים]. פירוש: הם החכמים שיזכיר בפרשת בהר סיני בפסוק והעברת שופר תרועה (ויקרא כ״ה ט'), ושם אבארם. [והנה העבור אחר שנה וחצי שנה]. פירוש: כי בשנה אחת נוספים י״א יום ורביעי, ובחצי שנה נוספים ה׳ ימים וחצי ושמינית, והנה יעלו י״ז ימים שהם יותר מחצי חדש, ולא נוכל לעבר השנה בפחות מזה אלא ביותר ממנו, והנה אין לעשות עיבור בפחות משתי שנים. ויתכן שזה שב למה שזכר למעלה (בזה הפסוק שתחלת החשבון ו׳ י״ד, כי שנה נוספה להחל מחשבון ב״ה ר״ד, כי כשנחשוב תוספת השנה ההיא י״א יום, וכן בשנה השנית, וה׳ ימים וחצי בששה חדשים שהיו עוד מתחלת תשרי עד סוף אדר, הנה יעלו כ״ז ימים, שהם חדש בקרוב, והנה הוצרכו לעשות חדש עיבור אחר שנה וחצי מתחלת הבריאה, כי כשנחסר שנת ב״ה ר״ד מאלה השתי שנים וחצי, נשארה שנה וחצי כאשר אמר, ובעבור זה יש בישראל מי שיחשוב תחלת העיבור משנת ב״ה ר״ד, ויש מי שיחשוב משנת הבריאה שהיא אחר ב״ה ר״ד, ועל דעת החושבים משנת ב״ה ר״ד יהיו השנים המעוברות גו״ח י״א י״ד י״ז י״ט, ועל דעת האחרים יהיו בהז״י י״נ י״ו י״ח ושניהם שוים. [והעיבור בנוי על המהלך התיכון]. פירוש: שאיננו מוסיף ולא גורע, כי המהלך האמתי יש פעמים שיוסיף על התיכון ופעמים שיגרע כמו שפירשתי בתחלת הספר. וכבר הזכיר כי תלוי בדברים אחרים ועוד יזכירם. [ואין הקביעות רודף אחר ראיית הלבנה]. פירוש: כי אם על מה שיפרש למטה. [והעד מקום המחברת התיכונה]. פירוש: שהיא מתוקנת על ירושלם כמו שמפרש והולך, אבל בשאר המקומות יקדם ויתאחר רגע המראה, וזה יקרה בכל שנה שהמולד קרוב מחצי היום. [והיתה הלבנה בחצי גלגלה הגבוה]. פירוש: גלגלה הגבוה הוא גלגל ההקפה שהוא הקטן, וזה הוא סוד נולד קודם חצות שביארתי בתחלת הספר. [כי הנה בט״ו ר״ד גם ג״ט ר״ד יוכיחו]. פירוש: שאין קובעין אותם אלא דוחין בט״ו ר״ד למחרתו, ודוחין ג״ט ר״ד למחרת ממחרתו. [סור העיבור]. פירוש: קצתו מפורש בתחלת הספר (בההקדמה בדרך הב'), וכולו מפורש בספר יסוד העיבור שלו. [וסוד ההלכה החמורה שהוא נולד קודם חצות]. פירוש: הוא מה שביארתי בתחלת הספר. [וזה ששמו שני ימים בגליות הוא על דבר ספק]. פירוש: שמא תראה הלבנה בעבור סוד נולד קודם חצות, או שמא לא תראה בעבור היות הלבנה בפאת המזרחית מהנלגל הקטן כאשר ביארתי שם. והספק איננו בעבור אורך המדינות או רחבם, כי אלו היה כן היה ראוי שיקבעו המערביים ראש חדש תשרי ביום כ״ט לאלול, ואנשי ארץ ישראל יום הקביעות עצמו המסודר על פי העיבור, והמזרחיים היום השני שהוא יום שלישי לקביעות המערביים, וכן היה הדין נוהג בשאר המועדים.
יא.
[והם שנים פירושים בפסוק אחד]. פירוש: בפסוק וספרתם לכם (ויקרא כ״ג, ט״ו כתיב "ממחרת השבת" ופירושו "יום טוב", גם כתוב בו "שבע שבתות" שפירושו כמו "שבעה שבועות" (דברים ט״ז, ט'), והנה שני פירושים בפסוק אחד דרך צחות כמו חמור חמרתים (שופטים ט״ו, ט״ז), וכן רכבים על שלשים עירים ושלשים עירים להם (שופטים י׳, ד'), וכן רבים. [הנה שלשה עדים]. פירוש: האחד כי כתוב במקום אחד "שבע שבתות" וכנגדו "שבעה שבועות", והשני "בָאֵי השבת" (מ״ב י״א, א׳, ט״ו; ד״ה ב׳ כ״ג, ד׳ ח') שפירושו שבוע, והשלישי מלת שבתון שהוא כמו "שבת". [וממחרתו יום חמשה עשר]. פירוש: שהוא יום המועד, ואם יום ט״ו שהוא מחרת הפסח אכלו קלוי אם כן בו ביום הקריבו העומר כדברי הצדוקים, ורבותינו ז״ל אמרו כי ביום י״ו ראוי להקריבו, על כן אמר כי בנפשו הוא. [וכן כתוב ויסעו מרעמסס בחרש הראשון]. פירוש: בפרשת ואלה מסעי (במדבר ל״ג, ג') כתיב ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה לעיני כל מצרים, וידוע כי ביום ט״ו שהוא הראשון של חג המצות יצאו, וזה הפסוק קורא אותו "ממחרת הפסח" (במדבר ל״ג, ג'), וזה ראיה כי יום י״ד נקרא יום הפסח בעבור כי בו היתה שחיטת הפסח, ויום ט״ו שהוא יום חג המצות נקרא מחרת הפסח, וזה הפך דברי החכם שברומי שאמר כי יום י״ו הוא מחרת הפסח. [שאמר מעבור הארץ]. פירוש: אחר כן יפרש דבריו כי עבור הארץ הוא תבואת השנה שעברה, כי הוא מגזרת עבר קציר (ירמיה ח׳, כ'), גם יפרש כי תבואת ארץ כנען (יהושע ה׳, י״ב) הם פירות השנה הבאה, כי תבואה מגזרת הבוא נבוא (בראשית ל״ז, י'). [כי קלוי איננו כמו קלי]. פירוש: כי קלי הם החטים החדשים שהם קלויים באש או בלי אש, אבל מצות וקלוי יתכן שנקראת כן בעבור שהם קולים העיסה במרחשת, או אולי כדרך שהם קולים האפונים והפולים ביורה או בקדרה על האש בכלי מים. גם יתכן שהיה לחם חמץ אפוי ואחר כן קלוהו כמו שעושים הנכנסים בספינות ובמדבר, ועל כן נזכר קלוי עם המצות להודיע כי זה חמץ וזה מצה. [ואנכי לא ידעתי כי בדרך נבואה ידע היום שיהיה בו תנופת העומר שיום שבת היהד הקביעות]. פירוש: כמו שביארתי בפרשת אלה פקודי (שמות מ׳, כ״ג) שבשנת יציאת מצרים היה ראש חדש ניסן ביום שבת, ובעבור שבא יום ט״ו בשנה ההיא ביום שבת על כן אמר משה (ויקרא כ״ג, ט״ו) וספרתם לכם ממחרת השבת, ובשאר שנים שלא יהיה יום ט״ו בשבת נשים עיקר יום חג המצות ולא השבת ממש. [והעד מערך הלחם]. פירוש: כאשר ביארתי שם (שמות מ׳, כ״ג) כי לא ערך משה ערך הלחם בשבת כי אם ביום ד׳ אף על פי שכתוב (ויקרא כ״ד, ח') ביום השבת יערכנו. [והזכיר הכתוב איך יחשבו בשנה הראשונה]. פירוש : בעבור שהיה יום ט״ו בשבת אבל בשאר שנים אין לחוש מהשבת כי אם מיום המועד, כי מה טעם יש לתלות המועד ביום השבת. [לא נאמר בחג השבועות מספר בעבור הספירה שהיא מצוה]. פירוש: ידוע מחכמת המזלות סוד השבעה, כי ממשלת שבעת המשרתים סובבת תמיד וחוזרת חלילה, ובמ״ט יום יש שבעה שבועות, והנה יבא לכל משרת שבוע, וביום נ׳ שהוא יום מתן תורה תשוב הממשלה לשבתי שהוא כוכב ישראל, ועוד כי בעבור שהשמש תכנס במזל טלה קודם הפסח, על כן תהיה השמש בחג השבועות בתחלת תאומים או קרוב משם בסוף מזל שור, וידוע כי מזל תאומים הוא בית כוכב חמה המורה על החכמות, גם בתאומים היה מקום גבהות השמש בימים ההם, ושר הפנים הראשונים שלו כוכב צדק המורה על צדק ויושר, גם מזל שור הוא בית נשיאות כוכב חמה המורה על החכמות, ושר הפנים האחרונים שלו הוא שבתי המורה על מחשבות הנפש שהם מחשבות החכמה. [ורבותינו ז״ל העתיקו כי בחג שבועות היה מתן תורה]. פירוש: כי נבחר זה היום למתּן תורה בעבור הסוד שביארתי. [כי חג י״י לנו (שמות י׳, ט׳]. פירוש: שנעשה אנחנו חג בעבור החסד שעושה השם עמנו בו בכל שנה ושנה.
כד.
[ואחר שאמר הכתוב לתקוע בחצוצרות בכל חדש הנה זכרון תרועה]. פירוש: בראשי חדשים עושים זכרון תרועה בחצוצרות, אבל בראש השנה עושין תרועה בשופר. [אמרו קדמונינו שיום ראש השנה יום הדין]. פירוש: כבר ביארתי זה הסוד בפרשת אלה פקודי (שמות מ׳, ב'). [וטעם התרועה זכר למלכות השם]. פירוש: בעבור כי אז ימלוך על העולם השפל אחד מהשרים השבעה, והוא הפקיד על השנה, על כן צריכים להריע תרועה להזכיר כי השם הנכבד הוא המלך באמת על העליונים ועל התחתונים. [ואחר שהעיקר כל ראש חדש היה ראש חדש ניסן נכבד]. פירוש: בספר משפטי העולם הביא ראיות שאין כח באדם לדעת המזל הצומח בתקופת השנה שהיא רגע הכנס השמש במזל טלה ועל כן יסתכלו חכמי המזלות אל רגע מחברות המאורות או (נכחס) [נכנס] ההוה מהם בתחלה קודם הכנס השמש במזל טלה, כי נוכל לדקדק אותו כהוגן בכל מקום שנרצה, וממנו נוכל לדעת כל דיני העולם, ובעבור כי הפסח צריך להיות בחצי החדש שהוא ביום הנוכח ההוה אחר תקופת האמת, ולא יתכן לעשותו קודם, כמו שפירשו בפרק ראשון מראש השנה (דף כ״א, ע״א), כי חזית דמשכה תקופת טבת עד י״ו בניסן עבדה לההיא שתא ולא תיחוש לה, על כן לא נוכל לדעת המשפט כי אם מרגע המולד האמתי ההוה קודם תקופת האמת, ועל כן יודעו כל משפטי השנה מראש חדש ניסן. ודע כי גם בכל חדש לא תוכל לדעת משפטי החדש מרגע הכנס השמש באותו המזל כי אם מרגע המולד האמיתי ההוה קודם שתכנס השמש במזל ההוה. והנה יש מעלה גדולה לניסן שיודעו ממנה כל משפטי השנה, כי בשאר החדשים אין הענין כן אף על פי שתוכל לדעת משפטי התקופה מחדש התקופה. [כי בו הוקם המשכן]. פירוש: דע כי אין דעתו על המשכן לבדו רק על העולם כולו כי בו יתחדש העולם בעבור כי בו תכנס השמש אל פאת היישוב, גם בעבור כי בו תלויים משפטי השנה. ודע כי ברגע המחברת הגדולה שהיא מחברת שבתי וצדק אין כח באדם לדעת המזל הצומח כדי לבקש המשפט על כל הארץ, על כן יצטרכו לבקש המשפט על רגע מולד החדש, ובעבור כי לא יודע המשפט הכללי כי אם ממולד ניסן, על כן יבקשו המשפט מרגע המולד ההוה קודם תקופת ניסן כאשר ביארתי, ועל כן יבקשו משפטי המחברת הגדולה מהמולד אשר לפני תקופת ניסן. ומזה התבאר כי כשהיתה המחברת הגדולה קודם יציאת מצרים הוצרכו לדעת המשפטים ממולד ניסן, על כן אמר כי ניסן היה עיקר קימתם של ישראל, ובעבור כי המשכן הוא סבת עמידת מעלתם לאורך שנים על כן הזכיר המשכן, גם בקש להעלים הסוף, ומפורש הוא בדרך הפשט, כי בו הוקם המשכן כמו שכתוב באלה פקודי (שמות מ׳, כ״ג). [בראשון באחד לחדש תקח פר בן בקר תמים וחטאת את המקדש (יחזקאל מ״ה, י״ח)]. פירוש: בסוד הקרבן, בעבור שמשפט כל השנה תלוי בזאת המחברת כאשר ביארתי. [וכן "בשבעה" (יחזקאל מ״ה, כ') בעבור המרובע]. פירוש: כי בראש חדש ניסן תהיה השמש במזל טלה שהוא בית כבוד השמש, והלבנה גם היא שם עם השמש, ובשבעה בו תהיה השמש עדיין במזל טלה, והלבנה תהיה במזל סרטן שהוא ביתה, והוא בית גלות שבתי שר ישראל מדרך המזלות, ותולדת סרטן הפך תולדת טלה במקצת, בעבור כי יש ביניהם רביעית הגלגל, שהוא מבט חצי איבה, ואז תשחית הלבנה קצת הטובה שעשתה השמש, על כן אמר יחזקאל (מ״ה, כ') וכן תעשה בשבעה בחדש. [והנה חמשה עשר לנכח]. פירוש: כי השמש במזל טלה והלבנה במאזנים, והנה הלבנה מבטת אל השמש מבט איבה גמורה, ואז תשחית כל הטובה שעשתה השמש, ועל כן צוה השם להקריב בו קרבנותּ נוספים להיות כופר על ישראל בסוד הקרבנות. [ויום שביעי גם הוא מרובע]. פירוש: יום שביעי של פסח עברו שלש רביעיות החדש ונשארה רביעית אחת עד סוף החדש, והנו מנט מרובע מהלבנה לשמש, ועל כן הוסיפה בו התורה קרבנות. [ופסח שני יתחלפו הגדול והקטן]. פירוש: הגדול והקטן הם שני המאורות. וידוע כי פסח שני הוא בחצי חדש אייר, ואז השמש במזל שור והלבנה במזל עקרב, וכבר אמרנו כי פסח ראשון היתה השמש במזל טלה והלבנה במאזנים, וידוע כי בתי מאדים הם טלה ועקרב ובתי נוגה הם שור ומאזנים. והנה בתי נוגה הם על מבט איבה כנגד בתי מאדים, כי מאזנים שביעי לטלה, גם שור שביעי לעקרב. וכל זה מפורש בספר הטעמים בשער ב׳. ובפסח ראשון היתה השמש בבית מאדים שהוא טלה, והלבנה בבית נוגה שהוא מאזנים במבט איבה לשמש; ובפסח שני מתחלפים ותהיה השמש בבית נוגה בשור, והלבנה בבית מאדים בעקרב. ועוד כי בפסח ראשון היתה השמש בבית כבודה בטלה והלבנה בבית קלון השמש במאזנים, ובפסח שני היתה השמש בבית כבוד הלבנה בשור, והיתה הלבנה בבית קלונה בעקרב. [על כן יום ראש השנה גדול מכלם]. פירוש: כי הוא יום דין כאשר ביארתי בפרשת אלה פקודי (שמות מ׳, ב'), בעבור היות השמש בבית קלונה שהוא מאזנים, בית כבוד שבתי המשחית, אשר שני בתיו הם בנגד בתי המאורות, כאשר פירש בספר הטעמים. [ואף על פי שהוא יום דין אסור להתענות בו]. פירוש: בעבור כי מחברת המאורות היתה במאזנים בית נוגה, אשר הוא מושל על התענוגים. [ועזרא יוכיח]. פירוש: למטה יפרש שאמר עזרא לכו אכלו משמנים (נחמיה ח׳, י'). [ויום הכפורים הקטן במחברת ]. פירוש: הקטן הוא המאור הקטן והוא הלבנה, ובמולד חדש תשרי היו השמש והלבנה נחברים במאזנים, שהוא כבוד שבתי וקלון השמש, ויום הכפורים בעשור לחדש שהם שליש החדש, והנה הלכה הלבנה בהם ד׳ מזלות, שהם שליש הגלגל, והגיעה עד מזל דלי שהוא בית שבתי וגלות השמש, והוא המזל שהיתה בו המחברת הגדולה של שבתי וצדק קודם יציאת מצרים, וכל זה יורה גלות והשחתה, על כן צוה השם שיתענו ישראל וישבתו ויקריבו קרבנות וישלחו את השעיר לעזאזל המדברה לכפר על הגלות ולהעביר טומאת העונות ממקומות היישוב כאשר ביארתי בסוד עזאזל (ויקרא ט״ז, ה'). [והנה סוכות כחג הפסח ]. פירוש: ששני המאורות במבט איבה במזלות הקו השוה, זה במאזנים וזה בטלה. [רק שמיני ואין שביעי] פירוש: בספר יסוד מורא בשער התשיעי פירוש כי בעבור התמהמה במהלך על כן יום שמיני חג עצרת, וזה פירוש דבריו: דע כי בחדש ניסן השמש ממהרת בהליכתה בעבור שהיא עולה ממקום השפלות אל מקום הגבהות, וזאת הירידה והמהירות הם למראה העין בלבד, ובשלשת רביעיות החדש תגיע הלבנה למזל גדי, ובעבור מהירות השמש תגיע הלבנה מהרה אל מבט הרביעית שהוא חצי איבה ביום כ״א בניסן שהוא שביעי לפסח, ועל כן יעשו בפסח שביעי ולא שמיני, אבל בתשרי הדבר בהפך כי השמש מתמהמהת בהליכתה בעבור שיורדת אל מקום שפלותה ואז לא תגיע הלבנה למזל סרטן שהם שלש רביעיות הגלגל ממאזנים כי אם ביום כ״ב תשרי שהוא יום שמיני לחג הסוכות, על כן יעשו בו שמיני ולא שביעי. [ומזה יתברר לך הסוד]. פירוש: על כל המועדים למה בחדשים הידועים ולמה במספר הימים האלה. [וסוד השבת]. פירוש: כי גם הוא תלוי במבט מרובע, והוא כנגד שבתי שהוא השביעי כאשר ביארתי (בראשית א׳, ל״א).
כז.
[וטעם "אך" בעבור שיום מקרא קדש יום שמחה]. פירוש: על כן אמרה התורה "אך" להודיעך כי זה איננו כשאר המועדים, כי שאר ימים שכתוב בהם "מקרא קדש" הם יום שמחה ועונג, אבל יום הכפורים לבדו אף על פי שכתוב בו "מקרא קדש" הוא יום ענוי. [וכן כתוב]. פירוש: בספר עזרא (נחמיה ח׳, י') כתוב כן על יום ראש השנה.
כח.
[כי יום הכפורים לכפר עליכם לבדכם]. פירוש: וכן יפרש בפרשת בהר סיני בפסוק יובל היא (ויקרא כ״ה, י'), ודעתו כי יום הכפורים הוא עשוי לכפר על ישראל לבדם שלא יגלו מן הארץ, כאשר ביארתי בסוד עזאזל (ויקרא ט״ז, ח'), ולא לכפר על שאר האומות, כי אין משפטם תלוי בו.
ל.
[והאבדתי, יש הפרש בינו ובין ונכרתה ולא אוכל לפרש]. פירוש: כי כבר פירש ונכרתה בסוף פרשת לך לך (בראשית י״ז, י״ד) שאמר: ויש אומר כי כרת הוא שהוכרת שמו במות זרעו על כן אמר הכתוב מעמיה, כי מי שיש לו בנים כאלו חי ושמו לא נכרת, אולי כן הוא עכ״ד, ועוד יפרש "והאבדתי" בפרשת קרח (במדבר ט״ז, ל״ג), שאמר הכתוב ויאבדו מתוך הקהל בעבור מות בניהם העומדים תחתם, ובסוף פרשת והיה עקב (דברים י״א, ד') פירש כי אמר הכתוב ויאבדם י״י בעבור כי לא קמו עור בניהם תחתיהם להיות כמו הם עכ״ד, ומזה נלמוד כי מי שלא ישאיר זרע כמותו הוא נכרת, ומי שישאיר זרע ואיננו קם תחתיו להיות כמוהו הוא נאבד, כי אין בניו ממלאים מקומו, ופירושו זה: כי אבדה ממנו מעלת נפשו בעבור שאין בניו מעמידים מעלתו כאשר היתה, והוא למד זה הסוד ממה שדרשו רבותינו ז״ל בבבא בתרא פרק יש נוחלין (דף קט״ז, ע״א) והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא (מ״א י״א, כ״א), מפני מה נאמרה בדוד שכיבה וביואב מיתה, והמסקנא היא כי דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה ויואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה.
מ.
[ואלה הם שנים מינים]. פירוש: האחד עבות והשני ערבי נחל. [והגולה מארץ קדר לארץ אדום אם יש לו עינים ידע סוד המצוה הזאת]. פירוש: כי הישמעלים
בצאתם למלחמה גם כשיצורו על עיר ימים רבים ישבו באהלים, ועל כן אינם יודעים טעם המצוה הזאת למה הוצרכו ישראל לעשות סוכות במדבר, אבל ההולך לארצות הערלים יראה כי הערלים בצאתם למלחמה גם בצורם על עיר אינם יושבים באהלים רק יעשו סוכות, כי כן עושים בספרד ובכל סביבותיה, ואז יבין כי צותה התורה זה להזכיר שעשו אבותינו כן במדבר כמו שכתוב (בפסוק מ״ג) למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים.