צפנת פענח על האבן עזרא· רבנו יוסף הספרדי [טוב עלם]
אחרי מות.
טז.
ח.
[וטעמו כמו כטעם צפור המטהר מהצרעת שהיא על פני השדה מקום שאין שם יישוב והעד אל ארץ גזרה]. אמר יוסף: גם זאת היא דעתו של ר׳ אברהם בעצמו ואינו חולק עליו כאשר אבאר. וראיה לדברי שאמר בספר יסוד מורא בשער תשיעי כי דבר עואזל כמעשה הצרעת. [ואנחנו השבנו]. פירוש: יש לתמוה איך ישיב עליו הלא אמרנו כי הוא סובר כסברתו, ויש להשיב כי המפרש הזה איננו סובר שירדוף אחריו עד שיעלה אל הצוק וידחפנו, ועל כן השיב עליו ר׳ אברהם ואמר כי כל מה שאמר הוא אמת, רק שצריך גם כן לרדוף אחריו עד שיעלה על הצוק וידחפנו. וזה המפרש הוא הנזכר למעלה (בפסוק ח'), שפירש כי עזאזל הוא שם הר סמוך אל הר סיני, ודעת ר׳ אברהם כדעתו גם בזה. [כי השעיר המשתלח איננו קרבן כי לא ישחט]. פירוש: ובפרשת ויקרא בפסוק וסמך ידו (ויקרא א׳, ד') אמר כי דרך השעיר המשתלח איננו כדרך כל הקרבן, ובזאת הפרשה בשעיר החטאת בפסוק וכפר על הקדש (ויקרא ט״ז, ט״ז) אמר כי טעם וכפר על הקדש להיות הדם כופר שלא ישחת בעבור טומאת הטמאים, ובפסוק ונתן אותם על ראש השעיר (ויקרא ט״ז, כ״א) אמר כי אחר שיסורו מישראל כאלו נתנם על ראש השעיר, והוליכם אל מקום שלא יזכרו עוד, והכתוב דבר להבין הכל, עכ״ד. ומכל אלה הדברים יראה ששני השעירים באים להיות כופר על המקדש ועל ישראל, כי השעיר הנשחט לשם הוא בסוד הקרבנות לכפר בשחיטתו ובשריפתו ובדמו הנזרק על המזבח ובהזאות להיותו כופר בעבור המקדש שלא ישחת, והשעיר המשתלח היה נשמט מן ההר, גם היה משתלח אל המדבר אל ארץ גזרה תחת ישראל שלא יגורשו מארצם לארץ נכריה ולא יגלו מעל אדמתם, והנה היה משונה מן הקרבנות, ועל כן אמר שאיננו ככל הקרבנות, וזה בעבור כי בדרך סברא כל הקרבנות היו להוציא את ישראל מתחת ממשלת מאדים, המורה על דם ואש ותמרות עשן ומלחמות, והשעיר המשתלח לבטל מעליהם גזרת שבתי המורה על הרבן וגלות וגירוש ועל מדבר שממה. וראיה לזה הפירוש ממה שרמז בספר יסוד מורא בשער התשיעי שסודו כדברי חכמינו ז״ל ע״כ, והוא הרמז הכהוב בפרקי ר׳ אליעזר בפרק מ״ו מענין סמאל שקטרג על ישראל ואמר רבון כל העולמים על כל אומות העולם נתת לי רשות ועל ישראל אי אתה נותן לי רשות, אמר לו, הרי יש לך עליהם רשות כל ימות השנה, אלא ביום הכפורים אם יש בהם חטא, ואם אין בהם חטא אין לך רשות עליהם, לפיכך היו נותנים לו שוחד ביום הכפורים, כדי שלא יבטל קרבן ישראל שנאמר גורל אחד לי״י וגורל אחד לעזאזל (ויקרא ט״ז, ח'), והוא היה שעיר עזים, ונושא כל עונותיהם של ישראל, שנאמר ונשא השעיר וגו׳ (שם ט״ז, כ״ב), ראה סמאל שלא מצא בהם טעם חטא ולימד עליהם זכות והקב״ה שומע עדות על ישראל מפי הקטיגור שלהם ומכפר על כל עונותיהם שנאמר (שם ט״ז, ל״ג) וכפר את מקדש הקדש ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר ועל הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר ע״כ. ופירוש זה הדרש כי מאדים הוא שרו של עשו, והוא סמאל, והוא מקטרג תמיד על ישראל ומבקש להשחיתם, ובעבור כי בניסן בהיות השמש במזל טלה יצאו ממצרים, גם בניסן הוקם המשכן בדרך הסוד שירמוז בפרשת אמר (ויקרא כ״ג, כ״ה), גם בספר יסוד מורא בתחלת שער תשיעי, על כן נתברר שישראל עולים ומצליחים בניסן לעולם ועל כן ראוי שירדו בתשרי שהוא כנגדו כי הוא במבט איבה לניסן בדרך משפטי המזלות, ואז יבקש מאדים להשחיתם בעבור כי מאזנים הוא בית נוגה בעל הזנות, גם הוא בית נשיאות שבתי המושל על ישראל, והנה אז יקטרג עליהם מאדים וכאלו יאמר הלא ראוי לישראל שיתבודדו בזה החדש לעסוק בעבודת השם שהיא מחשבות הנפש, והם פעולות שבתי בעל נשיאות המזל, והם עוסקים בזמה שהיא פעולת נוגה בעל המזל, ועל כן ראוי שיחולו עליהם פעולות שבתי שהם החרבן והגירוש והגלות והנדוד והשממון, ובהיות מאדים מחפש למצוא עליהם קגטורים וקטיגוריא ימצאם עוסקים בעבודת הבורא ויבוש ויכלם, ופירוש זאת הבשת היא כי מזל מאזנים הוא בית גלות מאדים, ואמנם בעבור כי יתכן שימצא עליהם עון בעת הקטרוג, על כן צוה השם יתברך להקריב עליהם שעיר החטאת לכפר בו בעד רעות מאדים ולשלח השעיר השני לכפר בעד רעות שבתי כאשר ביארתי. [ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל]. פירוש: הסוד שהוא אחר מלת עזאזל היא מלת המדברה (בפסוק י'). והנה הוא מפורש שדעתו כדעת המפרש שהזכיר למעלה שאמר שהוא הר סמוך אל הר סיני ועשו כן בשנה הראשונה, ולמעלה מזה פירש הוא כי כן בחג שבועות, והוא בעצמו יפרש זה בפרשת אמר (ויקרא י״ג, י״ח) כי יתכן ששנה הכתוב בשנה הראשונה, בעבור שהיא תחלת התחלה, ומדבריו אלה נראה כי בשנה הראשונה שלחו את השעיר להר עזאזל שהוא במדבר, ועל כן כתוב בסוף זה הענין (ויקרא ט״ז ל״ד) ויעש כאשר צוה י״י את משה, שפירושו, שעשה אהרן כן בשנה ההיא שהיא הראשונה, כמו שהזכיר הוא למעלה מזה, ואחר שנבנה הבית קבעו להם הר אחד מן הסמוכים לירושלם, כדי שישלחו שמה השעיר בכל שנה. [תדע סודו]. פירוש: הוא מה שיפרש אחר כן בפסוק (כ״א ונתן אותם שיוליך העונות אל מקום שלא יזכרו עוד, והוא מה שהזכיר למעלה שטעמו כטעם צפור המטהר מהצרעת. והוא מה שאמר בספר יסוד מורא כאשר הזכרתי, והיה ראוי שיעשוהו קרבן לולי בעבור היותו טמא מהעונות שישא, גם אף על פי שלא יעשוהו קרבן היה ראוי שישחטוהו בעבור שלא ישוב עוד אל היישוב וישיב עמו טומאת העונות, אבל כדי שלא יראה שהם זובחים לשעירים צוה הכתוב שירדוף אחריו עד שיעלה אל הצוק ודוחפו, ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים, כמו שאומרים רבותינו ז״ל במסכת יומא (דף ס״ז, ע״א). [וסוד שמו]. פירוש: כי שם עזאזל מורכב משתי מלות "עז" "אזל", ופירושו שהעז הלך, והוא מלשון כי אזלת יד (דברים ל״ב, ל״ו), ואזל לו (משלי כ׳, י״ד). [כי יש לו חברים במקרא]. פירוש: בעבור כי "אזל" הוא לשון ארמית אמר כי גם יש במקרא מלות אחרות בלשון ארמית כמו: "כי אזלת יד" (דברים ל״ב, ל״ו) "חזית איש מהיר" (משלי כ״ב, כ״ט) "אתא בקר [וגם לילה]" (ישעיה כ״א, י״ב) וכן רבים ; או יהיה פירושו כי יש שמות נקראו על שם המאורע כמו "ראובן" "שמעון" והדומים להם; או יהיה פירושו כי יש לזה הסוד חבירים במקרא, והם אשר הזכיר הוא בתחלת פרשת מצורע (ויקרא י״ד, ד'), שאמר כי המצורע והבית המנוגע וטמא מת קרובים, והם כדמות פסח מצרים, ע״כ, והצד השוה שבהם הוא שהם באים להעביר הטומאה כאשר ביארתי. [ואני אגלה לך קצת הסוד ברמו]. פירוש: עתה בא לגלות לך למה נשתנה מכל הקרבנות ולמה איננו נשחט. [בהיותך בן שלשים ושלש תדענו]. פירוש: אמר "שלשים ושלש" לשון נקבה על הפסוקים והיה לו לומר שלשים ושלשה בה״א שהוא לשון זכר, ועשה זה השנוי כדי להעלים הסוד, כי יחשבו שהוא אמר בן ל״ג שנים, ולא יבינוהו כי אם הנבונים, ופירוש דבריו כי אם תספור ממלת עזאזל ל״ג פסוקים, יגיע סוף מספרם עד "ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים" (ויקרא י״ז, ז'), ואם תבין הפסוק ההוא אז תבין כי השעירים הם עזאזל, כי העז הוא השעיר, גם אז תבין למה לא נשחט השעיר המשתלח, כי היה זה כדי שלא יהיו נראים כזובחים לשעירים, כי אלו הותר זה לזבחו בחוץ, היו מתירים גם אחרים לזבחם בחוץ, ואז היו זובחים לשדים לא אלוה, וזה הפך עבודת השם. ומה שצוה השם לעשות זאת העבודה בשעירים ולא בבהמה אחרת היה בעבור היותם זובחים במצרים לשדים שהם השעירים והם העזים, על כן יזבחו את הנעבד, גם בעבור היותם בחלק שבתי בישראל יעשו המשפט בהם וינצלו ישראל. וטעם זבוח הכבשים בכל ימי השנה בעבור היותם בחלק מזל טלה, כי הכבש הוא טלה, והמצרים היו עובדים למזל טלה, על כן יזבחו הנעבד, גם בעבור כי ישראל עלו בהיות השמש במזל טלה והנה יש לו בהם קצת ממשלה, על כן יעשו משפט מאדים בכבשים שהם הטלאים וינצלו ישראל. וזה הטעם בעצמו הוא על הבקר שהם למזל שור, שלם ישלם שור תחת השור.
יב.
[המחתה, ידועה היא]. פירוש: שהיא לחתות אש.
יד.
[ולפני הכפרת, ידוע מדבריהם]. פירוש: הוא יפרש אחר כן בפסוק (ט״ז) וכן יעשה לאהל מועד שהוא על קרנות מזבח הקטרת.
כט.
[ואין עניתי בצום נפשי (תהלים ל״ה, י״ג ראיה בעבור זכר צום]. פירוש: בעבור שכתוב בפרקי ר׳ אליעזר בפרק כ״ט שמכאן ראיה.
יז.
ב.
[ואינני רוצה להאריך להשיב עליהם]. פירוש: כי כבר השיבו עליהם רבותינו ז״ל במסכת [נדרים (דף נ״ד, ע״ב, עיין גם חולין דף ק״ד, ע״א)].
יח.
ד.
[על כן כתוב אני י״י אלהיכם כאשר פירשתיו]. פירוש: בתחלת הענין הזה (בפסוק ב') כתיב דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני י״י אלהיכם ושם פירש טעמו.
ו.
[והוא סוד האדם]. פירוש: זה הוא סוד הפסוק שכתוב למעלה (ה') אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ופירוש הענין הוא כי אם יעשה האדם את החקים והמשפטים וירחק מהתאוות הגופיות ידבק בשם ויחיה לעולם כמלאכים וזה הוא היתרון שיש לאדם על הבהמה, אבל אם לא ירחק מהתאוות הנה הוא בהמה בתבנית אדם ומותר האדם מן הבהמה אין. [ובפרשת כי תצא אגלה לך סוד סתום וחתום]. פירוש: בפסוק לא יהיה כלי גבר (דברים כ״ב, ה') אמר כי האשה לא נבראה כי אם להקים הזרע, ובפסוק כי ישבו אחים (דברים כ״ה, ה') אמר כי כל איש דעת ידע כי המצות שנתנו למשה שהם מצות לא תעשה ולא היו אסורות קודם כן אלו היה אדם מונע עצמו מהם קודם משה לא היה הדבר רע בעיני השם, ואף כי שכתוב כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ (ויקרא י״ח, כ״ז) ולא מצאנו נביא שהזהירם עכ״ד.
כא.
[ויתכן שחוא תועבת בני עמון]. פירוש: בספר מלכים (ב׳ כ״ג, י״ד) כתוב ולמלכם תועבת בני עמון.
כג.
[כי מין לא יוליד כי אם ממינו וכמינו]. פירוש: כל זכר ממיני הבהמות לא יוליד כי אם את הדומה לו, גם לא יולידהו כי אם בנקבה שהיא ממינו, כמו הסוס שלא יוכל להוליד כי אם סוס כמוהו ולא יולידהו כי אם מהסוסיה, אבל סוס ואתון או חמור וסוסיה לא יולידו כי אם פרד, בעבור שאין הנקבה ממין הזכר, והפרד לא יתכן שיוליד לעולם.
כד.
[והנה הזכיר על כלם שהם מטמאין הנפש]. פירוש: הוא הפסוק שכתוב, ובפרשת כי תצא בפסוק ונשמרת (דברים כ״ג, י') אמר כי דבר רע לנפש ולגוף הקרי, ובפרשת זאת תהיה (ויקרא י״ד, י״ד) אמר כי העון כמו צרעת בנפש.
יח-כו
[והנה לא הזכיר בפרשת קדושים (ויקרא כ') עונש השוכב עם שתי אחיות ע״כ (פסוק י״ח), ואחר כן אמר (בפסוק כ״ו) כי זאת המצוה היא שוה לגר ולאזרח בעבור שהוא דר בארץ ישראל עכ״ד, ובסוף הפרשה (בפסוק כ״ו אמר ואם יש לך לב תוכל להבין כי בימי יעקב שלקח שתי אחיות בחרן ואחריו עמרם שלקח דודתו במצרים לא נטמאו בהם עכ״ד]. פירוש: זה הוא הסוד שרמז בפרשת וילך בפסוק אלהי נכר הארץ (דברים ל״א, ט״ז). ועיקר כל זה הוא כי איסור העריות הוא בארץ ישראל לבדה בעבור העליון המושל עליה שהוא מאדים אויבו של נוגה המושל על התענוגים והמשגל, כי מאדים שונא זמה, גם בעבור שיש לשמש ממשלה בארץ ישראל ויש בחלק השמש הנפש המשכלת, ואלה הדברים מפורשים בספר ראשית חכמה שלו, על כן כתוב בספר מלכים (ב׳ י״ז, כ״ו) כי לא ידעו את משפט אלהי הארץ, כי מלת "אלהי הארץ" הוא רמז לעליון המושל עליה, והנה העושה כמעשה נוגה שהוא התענוג והמשגל ימשול עליו מאדים שהוא אלהי הארץ ויזיקהו בכל כחו כי הוא בארצו, והעושה כמעשה השמש לעסוק בדברי הנפש המשכלת שהם עבודת הבורא, הנה אז עושה כמעשה מאדים לסור ולהתרחק מהתאות ומהמשגל, ואז תתן הארץ יבולה ממגד תבואות שמש, וימשול גם הוא על אויביו, בעבור כי מאדים והשמש יהיו בעזרו. ויעקב ועמרם לא נענשו ולא נטמאו בעבור כי לא לקחום מארץ ישראל כי אם חוצה לארץ, וכן פירש רמב״ן בפרשת תולדת יצחק (בראשית כ״ו, ה').