אור ברסלב

צמח צדק (לובאוויטש) יורה דעה חלק ב· רבי מנחם מנדל שניאורסון

סימן רלח

סימן רלז

שאלה יהודי כהן איש חיל והוא משמש בבית אישפיטאל אצל החולים אם רשאי לטמא לקבור מת יהודי אם נק' מת מצוה כיון שגם אם לא יטפל בו יקבר ע"י עממין היינו אנשי חיל שאינם יהודים שהם ג"כ משמשים שם בשפיטאל:

משנה רפ"ז דנזיר כה"ג ונזיר אינן מטמאין בקרוביהן אבל מטמאין למ"מ כו' והנה ז"ל הירושלמי בנזיר פרק כה"ג ונזיר איזהו מת מצוה כל שהוא צווח (שיבואו אחרים לעסוק במת זה והן רחוקי' ממנו ואין שומעין קריאתו) ואין בני העיר באים באו בני העיר ה"ז מושך את ידו (ולא אמרינן הואיל והתחיל בהיתר גמור) עד היכן (כמה יבואו לעסוק במת וימשוך את ידו) עד כדי נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן (שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל צריכים לזכות בו). בשאינן צריכין לו (כלל הוא דמושך ידו אבל אם בלעדו אינו נקבר מהר כל כך אינו מושך ידו) בד"א בשאינן מכירין אותו אבל אם היו מכירין אותו (שהוא צורבא מרבנן אינו מושך את ידו עד כדי שיעור) לא בד"א בשאין כבודו אבל אם היה כבודו לכן (שהוא גברא רבא אינו מושך ידו דאין לו שיעור) לא והנשיא כבודו לכן (שכל ישראל חייבין לעסוק בו) ומהו שיטמא כהן לכבוד הנשיא כד דמך ר' יהודה נשיאה אכריז ר' ינאי ואמר אין כהונה היום כו' עד א"ר נסא במיתתן עשו אותה כמת מצוה עכ"ל והנה לכאורה מדמטמא עד שיהיו כדי נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן כ"ש בנ"ד דליכא ישראלים כלל ועיין בתוספות פ"ב דכתובות (די"ז ע"ב) למאן דלא קרי ותני אין מבטלין אם יש לו מתעסקין כדי קבורתו וכ"כ הרא"ש שם. מ"מ י"ל דהיינו כדי נושאי המטה וחלופיהן וחילופי חילופיהן ומיהו בהר"ן שם איתא דכתבו הגאונים ז"ל דבעשרה סגי וכ"כ בטוי"ד סי' שס"א בשם רב נטרונאי לפ"ז כ"ש בנד"ז דליכא שום ישראל אע"ג דאיכא א"י דמטמא הכהן ועוד דהא בשצריכין לו דאינו נקבר כ"כ מהר כשימשוך ידו אינו מושך ידו א"כ ודאי בנד"ז אם לא יטפל בו לא יהיה נקבר במהרה וגם אולי לא יקברוהו בעומק כ"כ כדרך שקוברין היהודים מתיהם ועוד כיון בצורבא מרבנן אינו מושך ידו עד כשיעור שית אלפי גברי וכו' א"כ לפחות בסתם ישראל איך יתכן שימשוך ידו בדליכא שום יהודי בלעדו אך הנה הב"י בי"ד סי' שע"ד כתב בשם הרמב"ן דכ"ז כשהוא מת מצוה ומצאו כהן דכיון דקבורתו מוטלת על המוצאים אותו אין הכהן מטיל מצוה שעליו על אחרים כל זמן שהוא צריך לה כלל כו' ולפ"ז בשמת בעיר כל שיש מי שיתעסק בו אסור לכהן להטמא לו וליטפל בו וכן מוכרח ממשנה שלימה רפ"ז דנזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן מוכח דעכ"פ די באחד לבד וא"צ שנים וכ"ש שא"צ עשרה לפ"ז הירושלמי דאומר עד כדי נושאי המטה וחילופיהן צ"ל התם משום שכבר התחיל בדבר אינו מושך ידו וכן מצאתי ברוקח סי' שט"ו שחילק ג"כ בין הירושלמי והמשנה כמו שחילקתי וז"ל והא דאמר בירושלמי עד כדי נושאי המטה בשכבר נטפל לו קודם שבאו בני העיר ואינו מושך ידו עד שיבואו כדי נושאי המטה אבל לכתחלה אינו מיטפל לטמא אם יש אחר עמו דתנן כה"ג ונזיר יטמא נזיר ואל יטמא כהן מאחר שאפשר ע"י אחר (כמדומה שהוא ט"ס וצ"ל ע"י אחד) אבל אם אי אפשר ע"י אחר (גם כאן כמדומה שצ"ל ע"י אחד) אמרינן בפרק שלשה מינין (דף מ"ג ע"ב) כיון דקא אזיל באורחא כמי שאין לו קוברין דמי עכ"ל ומלבד הטעם שכ' הב"י דכיון דקבורתו מוטלת על המוצאים אותו כו' עוד זאת י"ל דכיון שכבר נטמא שאני שהרי הראב"ד פ"ה מה' נזירות ס"ל דמדאורייתא לא הזהיר הכתוב מהטומאה על הנזיר והכהן אלא בזמן שהן טהורים עיין במל"מ פ"ג מה' אבל סד"ה ואחד הנוגע ובקה"ע פ"ז דנזיר בתוס' ד"ה אכריז ר' ינאי ולפ"ז צ"ע מ"ש הט"ז רס"י שע"ד בשם רש"ל שכתב בשם הרוקח דלעולם הוא מת מצוה עד שיהיו שם נושאי המטה וקוברים עכ"ל צ"ל דמיירי בשאי אפשר ליקבר ע"י אחד ולא ע"י שנים ודוחק והט"ז והמ"א בא"ח סס"י תקכ"ו כתבו בשם רש"ל והאידנא הכל נקרא מת מצוה עכ"ל והוא ביש"ש פ"ק דביצה סס"י ו' ולכאורה צ"ל דס"ל למהרש"ל כמו שהבין הב"י בי"ד סי' שע"ד בדברי הרא"ש דלעולם הכהנים מטמאין לו עד שיהא שם השיעור המפורש בפ"ב דכתובות וא"כ לכל מאן דמתני מטמאין לו כל הכהנים שבעיר אכן הרי הב"י עצמו הקשה טובא על פי' זה וגם הלח"מ פ"ג מה' אבל דין יו"ד סתר פירושו זה בהרא"ש וכן במעי"ט בהל"ק ה' טומאה כ' כפי' הרמב"ן ועיין במ"א סי' תרפ"ז סק"ד וכ"מ לשון הרמב"ם שבט"ז שם סק"ב וכן מוכרח מהמשנה דכה"ג ונזיר הנ"ל א"כ לפ"ז בנד"ז שהמת בעיר אף שאין שם יהודים זולתי זה הכהן מ"מ כיון שגם אם לא יתעסק הכהן מצווים אנשי חיל האינן יהודים לקוברו א"כ י"ל שזה לא דמי למת מצוה ואין קבורתו מוטלת עליו דוקא ואם משום שהם א"י הרי אמרו בגמ' פ"ק דביצה (ד"ו ע"א) מת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין וכיון שאין קבורתו מוטלת עליו דוקא הרי י"ל שאסור לו לטמאות כדמוכרח מהמשנה דכה"ג ונזיר הנ"ל. ומ"ש התוספות פ"ו דנזיר (דמ"ג ע"ב) אם יש שם ישראל כו' וכ"כ התוספות ביבמות (דפ"ט סע"ב) וכ"כ הרא"ש והנ"י ריש הל' טומאה אין מוכרח דאתא לאפוקי אף אם עכומ"ז רוצה לטפול בו אלא י"ל משום מן הסתם לא יטפלו בו ועבי"ד סי' שע"ד ס"ג בהג"ה אך בנד"ז גם מחוק הממשלה מוטל הקבורה עליו כמו על שאר אנשי חיל הא"י ואפשר יותר כיון שהוא יהודי. וכיון שכן י"ל דדומה לדין הירושלמי שאינו מושך ידו אף אם לא התחיל עדיין כל שאין כשיעור נושאי המטה כו' ולא דמי לדין המשנה דכה"ג ונזיר דמצאו מת ואין חיוב הקבורה מוטלת על הכהן כשיש ישראל ועוד נראה דאף אם לא דמי זה לדין הירושלמי כ"א לדין המשנה עכ"ז י"ל דדוקא כשכהן וישראל מטמא הישראל ולא הכהן אבל בכהן ועמו רק עכומ"ז י"ל דמטמא הכהן משום דגנאי הוא שיתעסק בו עכומ"ז ולא ישראל כמ"ש בתה"ד סי' פ"ב בשם המרדכי דשבת פרק תולין והאריך בזה ג"כ בתשו' עה"ג סי' ס"ז וכ' זכר לדבר ממה שציוה אבינו יעקב ע"ה שלא יגעו במטתו כ"א בניו ולא בני בניו שנולדו מן הכנענית ע"ש והנה מצינו שמשום חלוקת כבוד עשאוהו כמת מצוה והוא לענין הנשיא וכמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' אבל דין יו"ד וע"ש בהגמי"י ובירושלמי דנזיר הנ"ל מבואר אף באחותו דנשיא הדין כן והביאו הרוקח סי' שט"ו והיינו אפילו מת בעיר ויש הרבה מאד ישראלים מחוייבים הכהנים לטמא לו א"כ י"ל ה"ה הגנאי של כל אדם מישראל שקול ככבוד הנשיא במה שאין שום גנאי כלל ועוד דהא עיקר הטעם שהכהן מטמא למת מצוה זהו משום דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתור' כדמשמע בגמרא פ"ק דמגלה (ד"ג ע"ב) גבי מת מצוה עדיף דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה את ל"ת שבתורה ועיין פ"י דשבת (דצ"ד ע"ב) וכ"כ רש"י פ"ג דברכות (ד"כ ע"א) ד"ה שב ואל תעשה וטומאה גופא שהותרה לנזיר ולכהן לטמא למ"מ כו' מפני כבוד הבריות כו' ואע"ג שרש"י פי' דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב י"ל דהיינו שמשום כבוד הבריות לא נכתב ל"ת דטומאה על מ"מ ועוד שהתוספות שם חלקו על פירושו וכ"כ בחידושי הרשב"א שם שיש נוסחאות דגרסי בגמרא כפי' התוספות וכיון שעיקר הטעם משום כבוד הבריות א"כ ה"ה כשגנאי לו שיקבר רק ע"י עכומ"ז אם לא יתעסק בו הכהן ע"כ מותר לכהן לטמאות לו ואין לחלק עפמ"ש התוספות פ"ד דשבועות (ד"ל ע"ב) דגנאי גדול הוא למ"מ שאין לו קוברים כו' אבל זה שיקבר ע"י עכומ"ז י"ל אינו גנאי גדול דהא לפמש"ש ועוי"ל דכשעושים איסור כו' לפ"ז אין צריך לחלק בין גנאי גדול לגנאי קטן ועוד דלדעת הרמב"ן ביבמות פרק הא"ר (דפ"ט) בענין אשתו קטנה וז"ל לפיכך עשאוה כמ"מ והטילוה עליו וכיון שהיא מוטלת עליו גנאי הדבר לקוברה ע"י אחרים וגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת זה עכ"ל ובודאי דגנאי זה אינו גדול יותר מגנאי הנ"ל וגם הנ"י שם בשם הריטב"א כ' כדי שתהא קבורתם מזומנת יותר ע"י הקרובים כו' ע"ש וג"ז שייך בנ"ד לבד הגנאי וגם לפמ"ש התוס' שם (דפ"ט) סע"ב דיש כח ביד חכמים כו' ע"ש וצ"ל לפ"ז כמ"כ גבי נשיא ה"ט דמשום כבודו עקרו חכמים כו' א"כ כמ"כ ראוי לומר בנד"ז דגנאי הוא וכבוד הבריות כו' וכ"ז אפילו לפי' הרמב"ן והריטב"א והתוס' ביבמות שם וכ"ש לפי הפי' שכתב הנ"י שם דכל מת שאין לו קרובים ואע"פ שיש רחוקים שיתעסקו בו מ"מ חשיב שיטמא עליו אפילו כהן ונזיר כו' לפי שמפרשים קורא ואחרים עונין על המת קאמר ולא על הכהן אלא שדחו פירוש זה ע"פ הירושלמי דנזיר הנ"ל דמשמע דעל הכהן קאמר ובאמת בגמרא דילן בנזיר פרק שלשה מינין (דמ"ג ע"ב) גבי והא אית ליה ברא וכפרש"י שם משמע דעל המת קאמר וכ"כ בשט"מ דנזיר שם וז"ל קורא ואחרים עונין אותו פי' שאם היה המת יכול לקרות היו לו קוברין עונין אותו ויש מפרשים קורא הכהן ואחרים עונין אותו לבא לקוברו וחומרא גדולה היא דאם הכהן יכול לחזר ולמצוא לו קוברין לא יטמא לו ולישנא דפרק האשה ביבמות משמע כפירוקא קמא דבקורבת' תליא מילתא כו' הרא"ש ז"ל בפי' עכ"ל השט"מ ואף שהסכמת הפוסקים ודבריהם מוכרח מהמשנה דכה"ג ונזיר דכל שיש ישראל אין הכהן מטמא מ"מ בנד"ז שאין שום ישראל י"ל כן וא"ש כפשוטו מ"ש התוס' בנזיר (דמ"ג ע"ב) וביבמות (דפ"ט סע"ב) והרא"ש והנ"י בה"ק דנק' מ"מ כשאין ישראל אחר זולת הכהן דמשמע אף שיש עובדי כוכבים אף שיש לדחות דמזה אינו ראיה מטעם שנז' לעיל ומיהו לכאורה קשה מהא דמת ביו"ט ראשון יתעסקו בו עממין דנהי דלא דמי לטומאת כהן משום דטומאת כהן אינו לאו השוה בכל ועוד דהוי יו"ט עשה ול"ת. ואף את"ל בטומאת כהן נמי איכא עשה ול"ת עיין ביבמות פרק כיצד (ד"כ ע"ב) דכתיב קדושים יהיו כו' מ"מ ל"ד כלל וכלל ליו"ט עיין ביבמות (דף ה' רע"א) ובתוס' ד"ה שכן ישנו אך הא קשיא אמאי יתעסקו בו עממין ילינוהו ליו"ט שני ויתעסקו בו ישראל דהא מותר להלינו לכבודו כדתנן בסנהדרין פרק נגמר הדין (דמ"ו ע"א) ובטוש"ע יו"ד סי' שנ"ז ומדוע פסק בש"ע א"ח סי' תקכ"ו ס"ב דאסור להלינו ובא"ר שם סק"ו בשם תשו' הרמ"ע סי' ט"ז החמיר ביותר אפילו דיעבד אם הלינו לא יתעסקו בו ישראל כ"א עממין וא"כ מזה מוכח דזה שיתעסקו בו ישראל לגבי אם יתעסקו בו עממין לא הוה כהלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין וא"כ אין ההיפך גנאי גדול עכ"פ וא"כ לפ"ז לתירוץ קמא של התוספות דשבועות (ד"ל ע"ב) אין לדחות בכה"ג ל"ת דטומאת כהן כמש"ל מיהו בב"י סי' תקכ"ו הביא בשם הראב"ד שצוה להלינו ושחלקו עליו ועיין בתמים דעים סי' ק"כ ובתשו' עה"ג סי' ע"ז כ' דהא ודאי ליכא מאן דפליג דהא יש קפידא גדולה בין אם המתעסקים הם בני ברית כו' כמ"ש בתה"ד סי' פ"ב אלא טעם דהחולקים על הראב"ד דאסור להשהותו עד למחר משום דכשמת ביו"ט ויתעסקו בו עממים הכל יודעים דהא דלא מתעסקים בו ישראלים שו משום דאסור לישראלים להתעסק בו ביו"ט לא זילא ביה מי לכן אין להשהותו דאסור להלינו עכ"ד. ובשט"מ פ"ק דביצה הי' הטעם דכל שאפשר לקברו היום ע"י עממין אסור לשהותו עד למחר שיקבר ע"י ישראל שלא יהא כמכוין מלאכתו ליו"ט ומיהו אם הוא אדם כשר ונכבד שיש לו בזיון ליקבר ע"י עכומ"ז מותר לשהותו למחר דה"ל כמלינו לכבודו עכ"ל לפ"ז אפשר אפילו דם ה"ל גנאי שיקבר ע"י עכומ"ז אך אעפ"כ לא סגי אחר דאל"כ ה"ל כמכוין מלאכתו ליו"ט ויו"ט ה"ל עשה ונ"ה פים ואף שיו"ט שני הוא דרבנן מ"מ עשה ול"ת דרבים חמור טובא עיין בי"ד סי' שצ"ט ססע"י י"ג גבי והעולם נוהגים כו' (ודברי תשו' הרמ"א הואיל ואתי לידן נימא בהו מלתא שמה שהחמיר דיעבד לענ"ד הוא נגד הש"ס אמר מר זוטרא והוא דאשתהי הרי אפי' מר זוטרא התיר במה שאסר הרמ"ע וכ"ש רב אשי דמיקל טפי) ע"כ אפשר לצדד להקל בנד"ז. וכ"ש לפירש"י בברכות (ד"כ ע"א) שכתב דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מ"מ נכתב כו' בלע המות לנצח:

מתשובות השייכות להלכות נדה מה שכתבת על בדיקה זו שחידש רבינו נ"ע לא יכולת לסמוך מפני שאינו דומה מכל צד כו' דע שבדיקה זו מבוארת בס"ט סי' ק"צ ס"ק ט"ז בתשו' שאלה שפסק להקל לתלות בכנים אלו ולא התנה שיהיה נמצא דוקא בצדדי העד ולא בראשו כו' מה גם דבנ"ד איכא עוד צד גדול להקל משום שנבדקו בשריי' ג"פ ולא נמוחו ובאמת שזה לבד מהני ומשנה שלימה היא אך מה שיש לפקפק בזה הוא משום שיש קצת קרטין מובלעים בבגד וכיון שהם מובלעים לכאורה היינו שנמוחו קצת ועי"ז נבלעו בבגד דדוחק לומר דלעולם לא נמוח כלל רק שנכנס כמו שהיא יבש בבגד ומצאתי בתשו' שב"י סי' ל"ט (דנ"ט ע"א) וז"ל ולפעמים הן קרטין קטנים ונימוחו ונבלעים בבגד פשתן עכ"ל הרי אמר שאותו הנבלעים היינו משום שנימוחו כו' וזה בשכבר איזה שנים עמדתי בזה על תשובת אאזמו"ר הג' נ"ע איך פ' אם לא נמוחו הקרטין טהורה בכ"ע כו'. ולמה יתיר המובלעות שהרי שנימוחו ומבואר בש"ע סי' קפ"ח ס"ה בהג"ה אם נתמעכו ונמוחו קצתן וקצתן לא נימוחו דטמאה וצ"ל דס"ל לרבינו ז"ל דמה שנבלעו בבגד אין זה נימוח דנימוח הוא היינו שנימוח כליחה ממש ונהפך לדם ואז היה בלוע וניכר בבגד מעל"ע אבל בזה שמובלע בבגד ואינו כמט"ד רק כמו קורט י"ל שלא נמוח כלל וגם י"ל דמיירי שאינו ניכר מעל"ע וזה ראיה שלא נימוח ואפשר שדעתו הק' דאפי' יהיה ספק אם זהו נמוח או לאו יש לתלות שודאי מן המכה אתא ולא נימוח כיון דע"כ יש כאן מכה שהרי רוב הקרטין לא נימוחו א"כ בהני קרטין המובלעים בבגד שמסופקים אנו עליהם אם לא נמוחו והם ג"כ ממכה כשאר הקרטין אי נימוחו ודם הוא יש לתלות במכה מיהו בס"ט סי' קפ"ח ססק"ז אע"ג שג"כ הסכים לכעין סברא זו עכ"ז י"ל מל' מהרא"י דלא ס"ל כן. ומ"מ בסי' קצ"א ססק"ז בתשו' ח"צ כ' בשם חכם א' להקל בספק נמוחו גבי קרטין ומש"ה י"ל שהתיר רבינו ז"ל גם המובלעות בבגד דמידי ספיקא לא נפקא שלא נימוחו גם אפשר לומר דס"ל שודאי אין זה נימוח כשאין ניכר מעבר לעבר הלכך כיון שבקרטין הנגלפים נתברר ג"פ שלא נימוח גם המובלעים הם כמ"כ ועוד כיון שגם הם נשרו ולא הוסיפו לחלוחית הרי ניכר שלא נימוחו וזה עיקר יותר. ומה גם בנ"ד דאיכא תרי טעמים להקל היינו מצד השרייה ומצד הכנים ונדון המכה נלע"ד שזה נקרא שידוע שמכתה מוציאה דם כיון שמגעת שם יוצא דם ומשמע שבשאר מקומות אין מוצאת וכן פי' בס"ט סי' קפ"ז ס"ק יו"ד (ד"ה והנה הש"ך) כשהיא מטה המוך ע"ש ולכן יש לטהר הדם (אך כיון שהמכה בביה"ח א"א לטהר רק דם שאינו ידוע שבא מן המקור כדכתב רז"ל סי' קפ"ז סק"כ ע"ש) והגם שהרשב"א כ' וא"א לה לידע אלא בבדיקת שפופרת הנה לפי הש"ך וח"צ ר"ל לידע שדם זה מן המכה אבל שתדע שהמכה מוציאה לפעמים אפשר לידע בלא בדיקת שפופרת כמ"ש הח"ץ להדי' בסי' מ"ו וז"ל אבל אפשר לה לידע שמכתה מוציאה דם אפי' בלא בדיקה כו' עכ"ל והיינו ע"י בחינה כנ"ד ואף דלפי' הרמ"א בהרשב"א צ"ל דאפילו לידע שמכתה מוציאה דם לפעמים א"א לידע אלא ע"י שפופרת מ"מ הא להרמ"א א"צ לידע שמכתה מוציאה דם וא"כ ממ"נ יש להקל ותו דלרמ"א נמי יש לידע ע"ד נידון דהש"ע ס"ז ע"כ:

ונדון המכה כיון שמגעת שם באצבע במקום הכואב לה (והוא בולט קצת בצד א' כעין מכה עגולה) מוצאת דם ממש א"כ נראה די"ל שזה נקרא שיודעת שמכתה מוציאה דם הגם שי"ל שהדם בא באותו מקום המכה מן המקור ולא דם המכה הוא כלל מ"מ אין לחוש לזה כיון שנראה שמוצאה כן כמה פעמים רק במקום ההוא לבד והוא מקום המכה א"כ רגלים לדבר דדם המכה הוא דא"א שדם המקור הוא איך יתמיד המקרה להיות נמצא ע"ג המכה אע"ג דלכאורה משמע בפ' מהרא"י סי' מ"ז הובא בב"י סי' קפ"ז וש"ע ס"ז דבכה"ג ל"ח ממש שיודעת שמכתה מוציאה דם רק דהוי הוכחה דמן המכה כו' ולהכי הצריך שם עוד צד להקל משום שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה (אך צד זה ג"כ ישנו בנ"ד דמינקת ה"ל כיש לה וסת כו' כמ"ש בתשובת הב"ח סס"י פ"ג או פ"ד) נ' דיש לחלק דשא"ה דלא היה לה מכה מבוררת ממש כנ"ד שהרי כתב וכ"ש אם מרגשת בשעת בדיקה כשהיה נוגעת בצד מקום ההוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקין אינה מרגשת כאב כלל הרי דלא מצא להוכיח שיש שם מכה רק משום שבאותו מקום כואב קצת ומ"מ לא הוה ברירא ליה כדכתב וכ"ש אם מרגשת בשעת כו' וכל עיקר ההוכחה לומר דיש מכה היא כיון שמוצאה רק במקום א' וכ"כ להדיא כאאזמו"ר הג' נ"ע סי' קפ"ז ס"ק ל"ז דמיירי בשא"י אם יש לה מכה כלל כו' משא"כ בנ"ד דבלא"ה ברור ומורגש המכה בחוש המישוש א"כ הא דמוצאה דם על המכה ע"פ רוב ע"י בדיקה זהו נקראת ידיעה שהמכה מוציאה דם ואף שאין זה ידיעה ודאית כידיעה הנז' בגמרא בשבועות דל"ד גבי ידיעה בלא ראיה דהתם אינה נקראת ידיעה אא"כ אין שום ספק אפי' רחוק זהו לענין דבר שצריך עדות כד"מ וד"נ. משא"כ באיסורים ודאי תולין במצוי ועוד שהרי י"א שא"צ כלל שתדע שהמכה מוציאה דם א"כ אף להמצריכים שיודע מ"מ י"ל שאין להחמיר כ"כ שתדע בחוש ההרגשה ממש שהמכה מוציאה דם ודי בידיעה כזאת שמוצאה דם תמיד במקום המכה. דאל"כ ה"ל להפוסקים להשמיענו איך תהיה הידיעה ומה גם שרבינו ז"ל שם כ' שי"ל שלא אמרו אשה מרגשת בעצמה אלא במציאת דם המקור ולא בדם המכה וכן מובן ממ"ש בזה בד"ה אך מלשון הרמב"ם ע"ש וא"כ איך תדע שמכתה מוציאה דם הרי אין עיניה בין מכתה א"כ ע"כ צ"ל דבכה"ג דנ"ד נמי חשיב יודעת כו':

והגם שהרשב"א כתב שא"א לה לידע (שהדם שותתת ויורד מן המכה) אלא בבדיקת שפופרת והנה לפ"ד הש"ך וח"ץ היינו שא"א לידע שדם זה שהיא רואה עתה הוא מהמכה זהו שא"א לה לידע אלא על ידי בדיקת שפופרת אבל לידע, שהמכה מוציאה דם לפעמים י"ל דודאי יכולה היא לידע אפילו בלא בדיקת שפופרת וכנ"ל וכ"ד הח"ץ להדי' סי' מ"ו וז"ל אבל אפשר לה לידע שמכתה מוציאה דם אפי' בלא בדיקה כו' עכ"ל והיינו ע"י בחי' כנ"ד ולרמ"א דס"ל דלהרשב"א א"א לידע שהמכה מוציאה דם אלא ע"י בדיקת שפופרת א"כ ממ"נ לדידיה ס"ל להרשב"א שא"צ לידע שמכתה מוציאה דם ותו דלרמ"א נמי יש לידע כשהוא ע"ד ענין דהש"ע סי' קפ"ז ס"ז כמ"ש רז"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ג והרי נ"ד הוא קרוב לזה:

אך בתשו' צ"צ סי' פ"ו (ד"ה והיינו) מובן קצת דס"ל דענין יודעת שהמכה מוציאה דם היינו כשנוגעת בהמכה מרגשת איך שיוצא דם מן המכה ממש וז"א בנ"ד דלא נז' רק שמוצאה שם דם ומ"מ אם בשאר מקומות אינה מוצאה רק במקום הזה היינו נדון הש"ע סי' קפ"ז ס"ז ובאשה שיש לה וסת או מינקת לכ"ע שרי' וכמ"ש ג"כ הצ"צ שם. אך באמת זאת צריך לדעת דכיון שהמכה הוא בביה"ח א"כ א"א לטהר רק דם שאינו ידוע שבא מהמקור כמ"ש רז"ל סי' קפ"ז ס"ק כ"ו ע"ש:

וראיתי חומרא גדולה להב"ח בתשו' הנז' שכתב וז"ל ומ"מ ודאי דלא תלינן במכה לד"ה אא"כ יודעת בבירור דממקום שרואה דם ומשם באותו מקום הוא המכה והשתא לפי הנראה בנ"ד א"א לה לתלות במכתה במה שהיתה סבורה שהרי בבדיקתה מכניסה הבגד בעומק לתוך בה"ר למעלה והסבירה כפי הנשמע היא למטה מזה עכ"ל אשר מדבריו אלה מבואר דכשמכניסה עד בעומק למעלה ממקום המכה שוב אינה תולה במכתה שלמטה אף שידוע שהמכה מוציאה דם ודבריו נפלאו ממני דמה בכך שמכנסת העד למעלה מהמכה מ"מ הרי הוא עובר ג"כ במקום המכה וא"כ אמאי אינה יכולה לתלות בו ומ"ש מהא דתנן עד שהוא נתון תחת הכר ונמצא עליו דם עגול טהור כו' הרי אם אפי' אחר הבדיקה נתנתו תחת הכר תלי' בזה כ"ש בנד"ז שבהכרח היה העד במקום המכה קודם שהכניסתו בעומק וגם אח"כ בחזרה והכא אין שייך לחלק בין עגול למשוך וכמ"ש הט"ז סי' ק"צ ס"ק כ"ג דאפי' במשוך תלי' כשנעשה בקינוח הביאו רז"ל סי' ק"צ ס"ק כ"ו:

ע"כ נראה דאין מקום לחומרת הב"ח אלא כשי"ל שלא נגעה כלל במקום המכה אבל אם נגעה ג"כ במקום המכה היינו דינו של הט"ז הנזכר שהתירו להדי' ואף אם לא נגעה שם לא ידעתי החומרא כיון שעכ"פ יש שם מכה המוציאה דם א"כ יש לתלות שממקום המכה טפטף למקום שנגע ואע"ג דאמרינן בנדה (דנ"ח א') דאין מחזיקים ממקום למקום הלא הכא א"צ כלל להחזיק ממקום למקום רק לומר שממקום המכה טפטף על העד ואין זה החזקה ממל"מ כמ"ש בב"י סי' ק"פ סד"ה וכן אם נמצא על ידיה כו' וכש"כ דהוי הכל כמו מקום א' (דמסתמא בשר הרחם נגע להמכה לא גרע מהא דסי' ק"ץ ס"ך דתולה בבעלה אע"ג שהעד לא נגע בו כיון שעכ"פ נגע הוא בה ושמש עמה וה"נ דכוותיה) לכן י"ל דאפי' בבדיקה יש להקל בכה"ג וכ"מ ממ"ש רמ"א בש"ע סי' ק"צ סל"ד בהג"ה ועמ"ש רבינו ז"ל שם ס"ק ס"ו:

אך זאת היה עומד לנגדי דהרי דעת הרמב"ן דאין תולין במכה כלל וראייתו מדם בתולים ולא מצינו שנחלקו עליו ארשב"א ור"ן רק משום כדי שלא לאסור אשה על בעלה לעולם וא"כ טעם זה לא שייך רק גבי רמ"ת אי עכ"פ בסתם רואה רק שיש כאן משך הרבה טובא אבל במכה העשויה להתרפאות י"ל דלא עדיפא מד"ב דאין תולין עכשיו וכן משמע לכאורה בהירושלמי שהביא הרי"ף פ"ב דשבועות מהו לתלות בדם המכה כו' ופי' הב"ח בתשו' דמיירי במכה דד"ב לא הבינותי דא"כ ב' הבעיות הם הכל דבר א' אך הנה ברמב"ם פי"א הי"ג מבואר להדיא דברואה מחמת מכה לא החמירו עכשיו כלל אעפ"י שהחמירו בד"ב (וזה אשתמיטתי' להב"ח בתשו' שנסתפק בדעת הרמב"ם) ולא כ' כלל הטעם שלא לאסור כו' א"כ ש"מ דס"ל דל"ד מכה לד"ב גם לפי טעם של הרא"ש בחומרא דד"ב אין שייך זה במכה אולם לשון הרמב"ם שם וכן אם היתה בה מכה והי' דם שותת ממנה משמע דמיירי בידוע שדם זה שותת מהמכה וא"כ י"ל דדווקא בכה"ג הוא הוא דלא החמירו דל"ד לד"ב דהתם צריך לתלות בד"ב. משא"כ הכא דידוע שדם זה שותת כו' ומהתימא על הרב"י סי' קפ"ז שהביא שם מחלוקת בין הרשב"א ובין הגה"מ אם צריך שיהיה ידוע שמכתה מוציאה דם ולא הביא ד' הרמב"ם דלכאורה מחמיר טובא טפי מהגה"מ דבעי שתהא מרגשת שדם זה מהמכה כו'. ומצאתי בס"ט סי' קפ"ז ס"ק י"ב ור"ס קצ"ג שחקר בדין זה נדון לתלות במכה עוברת והעלה דמשמעות הפוסקים דאין לחלק ולפע"ד אין זה מוכרח כ"כ לד' הרמב"ם אא"כ ידוע שדם זה בא מן המכה כו' אולם בסה"ת סי' צ"ב משמע שגם שאינו ידוע שדם זה בא מן המכה רק שיודעת שמכתה מוציאה דם ג"כ לא החמירו עכשיו יעו"ש דא"א לומר דמיירי ג"כ במרגשת שדם זה בא מן המכה דא"כ אמאי החמיר בשעת וסתה משום וכי לעולם לא תהיה טמאה הלא תהיה טמאה כשלא תרגיש כו' כמ"ש הש"ך מהתוס' דס"ז. אלא ש"מ מדנקט לשון וכי לעולם כו' משמע דלא מיירי במכה העשויה להתרפאות מיד שוב ראיתי בתשו' ושב הכהן סי' ל"ג שהחמיר במכה עוברת אפי' באשה שיש לה וסת ושלא בשעת וסתה להצריכה ז' נקיים אפי' ידוע שהמכה מוציאה דם כל שאינה מרגשת שדם זה בא מהמכה ואף שהרוצה להקל יש לו על מה לסמוך כמש"ל ב' הס"ט דאין לחלק כלל במכה עוברת כו' מ"מ המחמיר תע"ב משום דכנלע"ד מהרמב"ם כנ"ל. מ"מ מה שמוצאת דם על העד כשנוגעת במקום המכה י"ל דדמי קצת למרגשת שדם זה בא מהמכה והלכך אפשר לצדד ולהקל אפילו לדעת השב הכהן למי שירצה להקל:

השמטה שנייה מהלכות נדה מה שכתבת שמקשים רבים על מ"ש אדמו"ר הגאון נ"ע בהל' נדה סי' ק"צ ס"ק י"ז דמעה גדולה מפונדיון ממ"ש הרא"ש פרק הזהב סי' כ' שאין מטבע של כסף פחותה ממעה ולפ"ז הפונדיון שהוא חצי מעה אינו של כסף כ"א של נחושת. וא"כ לפ"ז אדרבה מובן לכל שהפונדיון גדול יותר ממעה מאחר שזאת נחושת וזאת כסף כו' זה ל"ק מידי דכבר השיג הב"ח בח"מ על הרא"ש בזה וכ' דהעיקר כפרש"י שפי' שם בהזהב ד' כ"ו דגם איסר שהוא חצי פונדיון הוא מטבע של כסף וכדפרש"י ג"כ במשנה ראשונה דמסכת קידושין דכ' רק הפרוטות הם נחושת והביא ראיה ע"ז מהמשנה והגמרא דהפורט סלע של מעשר שני כו' וא"כ הפונדיון שהוא שני איסרים הוא ג"כ ודאי של כסף וכן פירש"י בהדיא בכתובות דף ק"י ע"ב אהא דתניא כ' בכסף סתם ולא פי' מאה כסף (ולא פי' אם סלעים או דינרין או פונדיון) מה שירצה לוה מגביהו ואפי' איסרין עכ"ל הרי בפיר' דפונדיון ודאי מטבע כסף ואפי' איסרין וגם רוב גדולי הראשונים הרשב"א והר"ן והריטב"א רפ"ז דשבועות ס"ל בזה כפרש"י ולא כהרא"ש דהנה הרא"ש שם כ' והא דאמרי' הטענה שתי כסף זהו ב' מעות כו' ואם היה מטבע פחותה ממעה אמאי בעי' שתי מעות נפרש מטבע הפחות אמנם הרשב"א בחידושיו רפ"ז דשבועות בד"ה הטענה שתי כסף ף כ' וז"ל ושתי כסף הם שתי מעין שהן סוף מטבע האמורה בתורה דהיינו גרה וכדמתרגמי' עשרים גרה עשרים מעה עכ"ל וכ"כ הר"ן שם וז"ל והאי שתי כסף היינו שתי מעות של כסף כו' וטעמא של דבר מפורש בירושלמי שאמרו סוף מטבע כסף מעה כלומר שכיון שאמרה תורה כסף כדכתיב כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים ואי אתה מוצא מטבע כסף מוזכר בתורה פחות ממעה שהיא גרה כדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין אין לך לחייב בפחות ממטבע זה עכ"ל. הרי מבואר בדבריהם בפי' דמ"ש סוף מטבע כסף מעה אין הענין כמ"ש הרא"ש שאין מטבע של כסף פחותה ממעה אלא שבתורה לא נזכר מטבע כסף שהיא פחותה ממעה ולפיכך מפרש"י כסף דקרא גבי טענה דקאי על מטבע זו דגרה המפורשת בהדיא בתורה ואין לחייב על כפירת שתי פונדיון או שתי איסרין הגם שהן ג"כ של כסף משום שי"ל שלא כיונה התורה בכסף דקרא לגבי טענה רק על אותה מטבע כסף הנזכר בהדיא בתורה כמשמעות לשון הר"ן והרשב"א בפי' אבל אי הוי ס"ל כהרא"ש דאין מטבע פחותה ממעה כלל לא היו צריכים לומר משום שאי אתה מוצא בתורה מטבע כסף פחותה ממעה כנ"ל אלא בפשיטות הוה להו למימר דהא ליכא מטבע כסף פחותה ממעה אלא ודאי ס"ל כפרש"י דאפי' איסר הוא מטבע כסף וכ"ש פונדיון וכדי ליישב קושי' לשון הרא"ש שהקשה בהזהב כך אמאי בעי שתי מעות ונפרש מטבע הפחות דהיינו איסר ע"ז תירצו דסוף מטבע כסף המוזכר בתורה הוא מעה וכיון דהפונדיון הוא ג"כ של כסף מש"ה צדקו דברי הגאון אאזמו"ר ז"ל שכתב שהמעה גדולה מהפונדיון כנ"ל ולפע"ד ראיה גדולה לשטת רש"י ורשב"א ור"ן דאפי' איסר הוא ג"כ מטבע של כסף מהא דמקשה הש"ס פרק קמא דקדושין די"א ע"ב (ארב אסי דאמר כל כסף האמור בתורה כסף צורי פרש"י צורי מטבע של כסף ליכא) והרי הקדש דכתיב ונתן הכסף וקם לו ואמר הקדש שוה מנה שחיללו על הפרוטה מחולל ור"ל וא"כ שמעינן מינה שמחללין הקדש גם על פרוטה דנחושת וקשה לרב אסי דאמר בכל מקום שנאמר כסף אינה מטבע דנחושת. והשתא להרא"ש דגם איסר הוא מטבע דנחושת דסוף מטבע כסף היא מעה למה ליה להש"ס להקשות משמואל דאינה קושיא עצומה כ"כ הא יש לתרץ דרב אסי פליג אדשמואל עדיפא הו"ל לאקשויי ממשנה שלימה רפ"ה דערכין דכ"ז ע"א דתנן התם מעשה באחד שהקדיש את שדהו מפני רעתה אמרו לו פתח אתה ראשון אמר הרי היא שלי באיסר הרי דמחלל הקדש על איסור וקשיא לרב אסי. א"ו מזה משמע כמ"ש רש"י דאיסר הוא מטבע של כסף וא"כ לק"מ מהמשנה מש"ה מוכרח להקשות מהא דשמואל דאמר שמחללין על הפרוטה אף שהיא בודאי נחושת ועוד יש ראיה דהפונדיון היא של כסף מפ"ק דעדיות משנה י' וברביעית כסף וברביעית מעות ופי' הרע"ב ברטנורא דהדינר של כסף יחלוף ויקח עבורו ג' רביעית חלקי דינר מטבע כסף ועבור חלק רביעי מהדינר יקח פרוטות נחושת ואיך יצוייר זה אם המטבע הקטנה שבכסף הוא מעה והיא ששה בדינר א"כ א"א כלל ליקח ג' רביעית דינר מטבע כסף או ד' מעין דהוא שני שלישי דינר או ה' מעין דהם ה' חומשי דינר אלא עכצ"ל דהפונדיון הוא ג"כ מטבע כסף לכן יכול ליקח ד' מעין ופונדיון דזה ג' רביעי דינר ועבור השאר יקח פרוטות נחושת ומה שמביא הרא"ש בהזהב ס"ך ראיה מהתוספות נגד פי' רש"י כבר תירץ הב"ח ועוד יש לתרץ ע"פ התוספות במנחות דף ק"ז ובבא בתרא דף קס"ו שיש מקומות שהולך בהן מטבעות מעה ופונדיון ואיסרין הכל של כסף ויש קצת מקומות שאין בה מטבעות הנ"ל של כסף וכמש"ש הש"ס באתרא דלא סגי פרוטות דכספא דר"ל המטבעות מעה ופונדיון ואיסרין וא"כ התוספתא דקתני הנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו שלשים איסרין בדינר כסף הרי זה קונה כסף בכל מקום שהוא מיירי במקום שהאיסרין הם של נחושת אבל ברוב המקומות הם בודאי של כסף ועוד אפשר לתרץ דהנה דינר שבתוספתא הוא בודאי כסף צורי כדמוכח מהמשנה פ' הזהב דף נ"א ע"ב גבי איסר לדינר כו' וגם להתוס' דקדושין דף י"א ע"ב הדינר הוא בודאי מטבע צורי שהוא כסף נקי אמנם האיסר אף שהוא מטבע כסף אפשר הוא כסף מדינה ולא כסף צורי לא מבעיא להתוספות בקדושין דס"ל דסוף כסף דמטבע צורי הוא דינר. אבל אפי' מעה אינו מטבע צורי א"כ כ"ש איסר אלא אפי' לפרש"י שם משמע סוף מטבע כסף צורי הוא מעה וא"כ האיסר אינו מטבע צורי רק כסף מדינה. והנה הרמב"ם פ"י מהל' אישות ה"ח פי' דכסף מדינה הנז' בדברי רז"ל היה שבעה חלקים נחושת וא' כסף הביאוהו האחרונים באה"ע סי' ס"ו מעתה שפיר יתיישב דברי רש"י דאיסר הוא מטבע של כסף עם מ"ש התוספות שהביא הרא"ש דהנחושת קונה את הכסף כיצד נתן לו שלשים איסר בדינר של כסף דכיון שהאיסר הוא כסף מדינה והרי יש בו רק חלק א' משמינית כסף ושבעה חלקים נחושת א"כ לגבי דינר צורי שהוא מטבע כסף נקי שפיר נקראו האסרין הנחושת קונה את הכסף שהאיסרין רובן נחושת והדינר הוא כסף טהור ומ"מ לא נסתור פירש"י דאיסר הוא מטבע כסף שהרי גם כסף מדינה נק' כסף בגמרא וזהו כסף דבריהם. משא"כ הפרוטות הם נחושת ממש (אך ראיתי להגאון בס' המקנה בקדושין די"א סד"ה והרי טענה כ' דסוף מטבע הפחותה שבצורי היא איסר וצ"ע כדלקמן) אך שיטת הרא"ש ג"כ יש לה מקום לכאורה לשיטת רש"י בשם רבותיו בקדושין די"א ע"ב שכ' ורבותינו מפרשים שהדינר הוא מטבע הפחותה שבצורי ור"י שבתוספות הסכים לדבריהם ועפ"ז כתב הרשב"א בחי' דסוף מטבע כסף הוא מעה ר"ל דליכא מטבע כסף פחותה ממעה וזה כדברי הרא"ש אמנם התוס' עצמם במנחות ק"ז ובבא בתרא קס"ו לא ס"ל כמ"ש הרשב"א בדבריהם שהרי מבואר בדבריהם בפירוש דמעה ופונדיון ואיסרין ישנם ברוב המקומות של כסף ויש מקום שאין מכסף הרי כולם שוים בזה. ופי' סוף מטבע כסף מעה יתפרש לרבותי' דרש"י כמש"כ בתוס' דקדושין די"א סד"ה והרי משקל שהיה בימי משה שהי' שוה מעה כנ"ל ולפי שמשקל זה נז' בתורה ע"כ סוף מטבע כסף שנז' בתורה היא מעה וכעין מ"ש הרשב"א והר"ן בעצמם רפ"ו דשבועות:

העולה מזה עכ"פ דהעיקר הוא דפונדיון היה ג"כ של כסף ולק"מ קושיית העולם על מ"ש אאזמו"ר ז"ל בהלכות נדה אלא אי קשיא הא קשי' הא רש"י פי' בקדושין דף י"א ע"ב וז"ל נהי דהמעה היא מטבע הפחותה שבצורי עכ"ל משמע דמטבע הפחותה שבצורי היא מעה. וכ"כ התוס' שם אליבא דרש"י וכן הוא במהרש"א שם וכ"כ בחי' הריטב"א רפ"ו דשבועות וז"ל והני שתי כסף (דהטענה שתי כסף) פי' שתי מעין של כסף שהוא סוף מטבע צורי כדאיתא בקדושין וכדמתרגמינן עשרים גרה עשרים מעין ולפיכך סתם כסף של תורה היא מעה כי היא מטבע של כסף שבימי משה ותפסת מועט תפסת עכ"ל הרי בהדיא דסוף מטבע צורי הוא מעה וא"כ הפונדיון והאיסרין עם היות שהם ג"כ מטבע כסף עכ"פ אין מטבע צורי א"כ לפ"ז יש לומר שהם כסף מדינה שהוא כסף מועט ורובה נחושת כנ"ל בשם הרמב"ם וא"כ לפ"ז יש לומר שהפונדיון גדול יותר מהמעה לפי שיש בו ג"כ הרבה נחושת על הכסף משא"כ המעה שהיא מטבע צורי דהוא כסף נקי כנ"ל היא ודאי קטנה הרבה מהפונדיון אך הרי כתבתי לעיל דבעל ספר המקנה כ' דאיסר הוא ג"כ מטבע צורי ולדבריו צ"ל דמ"ש רש"י דמעה היא מטבע הפחותה שבצורי היינו כמ"ש הריטב"א שהוא היה כעין בימי משה שאז היה זו המטבע כסף היותר קטנה במטבע צורי אבל אח"כ נתחדשו ג"כ פונדיון ואיסרין גם במטבע צורי ועוד כ"ז הוא לפירש"י אבל להתוס' שהסכימו עם שיטת רבותיו של רש"י ולדבריהם סוף מטבע צורי הוא דינר אבל המעה אינה מטבע צורי א"כ הוא והפונדיון שניהם ממטבע אחרת שאינה צורי וא"כ לפ"ז שפיר י"ל דהמעה גדולה מהפונדיון כיון ששניהם מין מטבע אחת והמעה שני פונדיון כנ"ל ואין תימא אם בכתמים שהוא מדבריהם סמך אאדמו"ר הגאון ז"ל ע"ד התוס' ורבותיו דרש"י נגד פירש"י שהרי משנה שלימה שנינו ס"פ דם הנידה שלא אמרו חכמים להחמיר אלא להקל ועוד דר"י בעל התוס' בתראה הוא ומ"מ דודי הרב הגדול ר' ליב ז"ל כתב אלי שאדמו"ר נ"ע אח"כ העלה שיעור הגריס והתורמוס פחות מעט ממ"ש בשולחנו:

השמטה מהלכות מקוואות שאלה אם אפשר שיטבלו הנשים ע"י עמידת צאפ בנהר במקום שאין מקוה:

להעמיד צאפ גדול בתוך הנהר שיהיה הנהר מקיף את הצאפ כל סביביו ולטבול בתוך הצאפ ע"פ אופנים שיתבאר:

א הצאפ יהיה מחזיק ערך ששים סאה שהוא ערך שלשים וחמשה פוד מים במשקל הקיר"ה:

ב בשוליו יעשו נקב קטן עגול כשיעור שיוכלו להכניס בתוכו אצבע הקטן ויכולים לעשות נקב זה שבהשוליים הסמוך לשפת הנהר אע"פ שהצאפ יעמוד שם ע"ג קרקעית הנהר ונמצא יסתום הנקב בעפר קרקעית הנהר אין בכך כלום:

ג עוד יעשו בדופן הצאפ נקב שני בתחתית הדופן סמוך ממש לשוליו ויהיה הנקב כדי שיהיו מתהפכות בו ג' אצבעות (שהן זרת קמיצה אמה) ונקב זה יהיה בדופן הסמוך לאמצע הנהר ולא בדופן שאצל שפת הנהר ויעשו ברזא של עץ כמדת נקב זה שלפעמים יסתמו אותו בו ופעמים יפתחו כמו שיתבאר אבל לנקב הראשון לא יעשו שוב ברזא של עץ ח"ו רק אם ירצו יסתמו אותו בעפר הקרקעית הנהר כנ"ל:

ד בצד הסמוך לשפת הנהר יעמידו הצאפ ע"ג קרקעית הנהר כנ"ל רק שמי הנהר יהיו מקיפים ערך שבעה טפחים בגובה הצאפ עכ"פ ובצד הסמוך לאמצע הנהר אע"פ שיצטרכו להעמידו ע"ג קלעצליך רשאי ומותר ושפיר דמי לעשות כן ה באם שהצאפ יהיה ארכה ארבעה עשר טפחים דהיינו שיהיה באורך שוליו כן וכן למעלה אזי אינו נצרך שיהיו בו מים רבים כל כך בגובה רק ערך שבעה טפחים ותטבול במתיחת גופה לארכה תחת המים כעין דג דהיינו שתדחוק רגליה בדופן א' של הצאפ ובידה תאחוז בדופן השני (ויעשו שם איזה דבר תחוב שתאחז בו) סמוך לשוליו בכדי שלא יהיה שערה צף על פני המים אפי' משהו ח"ו ואם הצאפ לא יהיה ברחבו כל כך צריך שיהיו המים בגובה כל כך עד שיהיו למעלה מטבור האשה כמו ערך חצי אמה דהיינו כמו שלשה טפחים וכן יהיה גובה מי הנהר אצל שפתי המקיפים את הצאפ. ו כשירצו לשפוך חמין לתוך הצאפ אזי יעשו תחלה סימן תוך הצאפ בדופנו הסמוך לאמצע הנהר לידע עד כמה מגיע גובה מי הנהר והיינו ע"י שיפתחו הנקב של הצאפ שבדופן ההוא סמוך לשוליו ויוציאו הברזא של עץ ויהיה פתוח כן זמן מה ערך רבע שעה או יותר ואז יהיה מסתמא גובה המים שבתוך הצאפ כגובה מי הנהר לא פחות ולא יותר. ויעשו שם סימן לתחוב צוויעקיל בהדופן במקום ההוא ואח"כ יסתמו הנקב שבדופן סמוך לשוליו בברזא של עץ המוכנת לו ויוציא המים קרים מתוך הצאפ ויכולים להוציא ממנו הרבה ע"י כלים כמו דליים עד שישאר בו מים רק מעט היינו בערך גובה שלשה טפחים לבד. ואח"כ יטילו לתוכו מים חמים הרבה כפי רצונם ואחר שיגמרו להטיל החמין צריך להוציא הברזא כדי לפתוח הנקב ותמתין מלטבול בו עד שיצאו מים מן הצאפ ולא יהיה בו יותר מן הסימן הצוועקיל שבדופן אשר עד שם מגיע גובה הנהר בכדי שלא יהיה מים שבתוך הצאפ זוחלין לתוך הנהר כ"א יהיו נחים ויזהרו שיהיה הנקב פתוח כל זמן הטבילה בכדי שיהיה נקרא עירוב מקוואות:

סוף הספר

תוכן העניינים

צמח צדק (לובאוויטש) יורה דעה חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה