צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק ד· רבי מנחם מנדל שניאורסון
סימן רצה
שאלה מקאיימסק זה כמו שנים עשר שנה נשלח פה אשה אחת ואמרה שקבלה ג"פ מבעלה גם באו עדים ואמרו ג"כ שקבלה גט מבעלה ונשאת ע"פ העדים וילדה מבעלה האחרון שתי בנות ולבסוף נודע הדבר שלא קבלה מחמת שנפסל הגט מחמת אות אחת ששמה באשא ובגט היה כתוב באשה. ולא הספיקה לקבל הגט ששלחו אותה לסיביר וזה לערך שני שנים נגזר ג"כ על בעלה הראשון לשלוח אותו לסיביר ודרך הילוכו היה דרך גארעד קאיימסק ואמר בפירוש כזה הדברים שלא קבלה ממנו הגט מחמת טעם הנ"ל וכתב לה גט אחר ומסר ליד שליח דפה גארעד קאיימסק מחמת שהאשה עם בעלה האחרון נסעו מזה לכמה מאות ווייארסט לבקש פרנסה:
וכשבאו קבלה הגט מיד השליח כדין ומהראוי לדעת כל הפוסקים שתקבל ג"כ ג"פ מבעלה האחרון אך שהיא איננה רוצה מחמת הבנות. ע"כ לפקח בזה האם יש צד להקל שתשאר עם בעלה השני עכ"ל א הנה מ"ש ולבסוף נודע הדבר שלא קבלה כו' אפילו נודע עפ"י עדים או אפילו ע"י הודעה מן הב"ד שהידרו הגט שמה שהם הודיעו שלא קבלה מ"מ מאחר שמתחלה באו עדים שקבלה גט א"כ תרי ותרי נינהו ובאנו לדין שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה שבפרק שני דכתובות (דכ"ב ע"ב). דאין לומר דהב"ד נאמנים יותר דהא תרי כמאה ואין לדמות למ"ש בתשובת שבו"י ח"א סי' קכ"ה אודות שומרת יבם שבאו עדים שמת היבם ועמדה ונשאת ואח"כ נודע מפי הכל שעדיין הוא חי וחקר שם אי אמרינן דתרי כמאה אפילו לענין הכחשה. (מיהו ד' תשו' הנ"ל צע"ג דאפי' נאמר תרי כמאה חייב להוציא כיון שלא ניסת לא' מעידיה וגם היא אינה אומרת ברי לי שמת חייב להוציא כדמוכח מסוגיא דכתובות הנ"ל ועב"ש סי' קנ"ט סק"ז ובנד"ז גם להרמ"ה שבב"י שם תצא דהא אתחזק איסורא ועי' לקמן מדין זה) ולבסוף מסיק דאין להכחיש הידוע והכא נמי נימא לפ"ז שאין להכחיש הידוע לב"ד ולשארי אנשים שלא קיבלה הגט אך באמת א"א לומר כן אלא התם שאני כמ"ש השבו"י כיון שהחולץ עצמו עדיין חי וכתב בכתב ידוע וניכר לכל וגם בני הק"ק מעידין עליו שזה הוא ה"ז דומה למ"ש ביבמות (דפ"ח) אתא גברא וקאי כו' שכתב שם התוס' וא"ת כיון דאיכא תרי דאמרי מת אפי' איכא מאה דאמרי שהוא חי מה בכך הא תרי כק' דמי וי"ל דלגבי דבר הנראה וידוע לכל לא היה אומר רב אבל בשני עדים לא תצא עכ"ל. הרי דוקא לגבי דבר הנראה לכל לא אמרי' תרי כמאה ר"ל כיון דאתא גברא וקאי ועדים מעידים וכל מכיריו אמרי שזהו בכה"ג אמרינן דסהדי קמייתא שקרי נינהו אבל לגבי דבר שאינו נראה כנ"ד אם נתגרשה או לא ודאי אמרינן תרי כמאה ומ"ש בפסקי תוספות שם שנים אומרים מת וכל העולם אומרים שהוא חי פשיטא דתצא עכ"ל אין ר"ל משום דכל העולם הם רבים דמאחר דתרי כמאה מאי נפ"מ אלא עיקר הטעם משום דאתא גברא וקאי וה"נ כתב ידו הניכר לכל המבואר שהכתב נכתב זה מקרוב ה"ל כאתא גברא ומ"ש וגם בני הק"ק כו' וכמו דאמרינן המפורסמות א"צ ראיה זהו לסניף וגם י"ל בגילויא מילתא כזה שבלא"ה מוכח לכל כן ע"י כתב ידו לכן הוי רק גילויא מילתא בעלמא וגם מילתא דעבידא לאגלויי וגם דה"ל כמו שלח ואחוי שבקדושין פרק האומר (דס"ו ע"ב). לכן בכה"ג לא אמרינן תרי כמאה וכדלקמן לשטת רש"י דכתובות וזה עדיף יותר טובא ועיין בירושלמי פרק בתרא דיבמות שיובא לקמן בסמוך משמע שם דגם זה לא פשיטא כ"כ אלא דצריכה לחוש ידי שמים יעו"ש בקה"ע ואע"ג שבש"ס דילן לא משמע הכי מדאמרינן מחכו עליה כו' וכן משמע מהש"ס דב"ק (דף ע"ד ע"ב) שהביא השבו"י אמר אביי בבא הרוג ברגליו וכן משמע בש"ס בכתובות (דכ"ב ע"ב) מיתה אינה יכולה מכחישתו מ"מ משמע דוקא בכה"ג דאתא גברא וקאי הוא דמחכו עליה ולא כשמעידים על מעשה שכבר נעשה תדע דאל"כ יהיו ד' התוספות דכתובות (דכ"ב ע"א) כנגד דברי הש"ס והתוספות דיבמות הנ"ל שבכתובות שם בד"ה תרי ותרי נינהו כתבו וזהו תימא כיון ששנים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכול להכחישן דתרי כמאה עכ"ל א"ו החילוק דהתם אם הוא עבד או לא אינו דבר הנראה הלכך אמרינן בזה תרי כמאה:
קיצור שנים אומרים נתגרשה ונשאת ואח"כ הב"ד מקום סידור הגט הודיעו שלא ניתן הגט הוי כתרי ותרי:
ומעתה בנ"ד שהם מעידים על מה שכבר נעשה ואינו דבר הנראה עתה לפנינו אמרי' תרי כמאה אך מפרש"י שם ד"ה גילויא מילתא משמע להפך ממ"ש התוס' בכתובות שם וכ"כ הש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו וז"ל ומ"ש התוספות וזהו תימא כו' לפע"ד לק"מ דבדבר העשוי להגלות לכל העולם לא אמרינן תרי כמאה והכי אמרינן ביבמות (רפ"י) אתא גברא וקאי כו' ע"ש ונסתייע מהתוספות דיבמות הנ"ל וממהרי"ק ש' קע"א הרי ס"ל להש"ך דאפילו בדבר שאינו נראה עתה רק שהוא דבר הידוע ומפורסם לא אמרינן ע"ז תרי כמאה וז"ל האו"ת שם ס"ק פ"א ולא קשה קושיית התוס' איך אפשר לברר שהוא שקר מוחלט דתרי כמאה י"ל בדבר המפורסם לרבים לא אמרינן כן כ"כ הש"ך עכ"ל ודעת הש"ך שם דשטת רש"י עיקר וכ"כ הר"ן ועיין בשט"מ שם כתב ג"כ בשם גדולי הראשונים ליישב שטת רש"י וקושיית התוספות מהא דרב הונא בשבועות (דמ"ז) לשיטתם אזלי בכתובות (ד"ך ע"א) בד"ה אלא אמר רב נחמן שהקשו ג"כ על דין ההוא מהא דרב הונא וכ"כ עוד בפרק חזקת (דל"א ע"ב) בד"ה ורב נחמן והוצרכו להעמיד הא דפסולי עדות היו דמיירי כגון שפוסלים אותם משנולדו שאומרים קרובים היו משנולדו והרי סתם פסולי עדות כולל ג"כ שאר פיסול שלא מחמת קורבה כדפרש"י במשנה בכתובות (די"ח ע"ב) מיהו הא לא קשיא דבלא"ה צריך להעמיד בפסול קורבה כמ"ש הש"ך בסי' מ"ו ס"ק ק"ב אלא דמ"מ הרי כמה פסולי קורבה הוא שלא משנולדו כ"א אח"כ ע"י נשואין בענין שהיה להם תחלה חזקת כשרות אמנם לפמ"ש הרמב"ן לחלק בין הא דרב הונא דשאני התם דכיון שבאות זו אחר זו אמרינן זו היא דכשרה ודמי לבאו לישאל זה אחר זה לענין טומאה דאמרינן ששניהם טהורין כו' אבל שתי כתי עדים הבאות לפנינו על אחד כו' עכ"ל הובא בשט"מ וכ"כ הר"ן לפ"ז גם בהא דרב נחמן לק"מ מיהו ישוב הקושיא הב' של התוספות כיון ששנים אומרים שהוא עבד אין כל העולם יכול להכחישן ע"ז תירץ בשט"מ בשם הרא"ש דמיירי בענין דבתראי לא מכחשו להו לקמאי כגון דאתו בי תרי ואמרי זה האיש ידוע לנו שהוא ממשפחה שנטמעו בה עבדים והיינו מחזיקים כל המשפחה בחזקת פסלות ואתו בתראי ואמרי זה האיש ידוע לנו שהוא לא בא מן העבדים שנטמעו באותה משפחה כו' והרמב"ן שם תירץ דבגילויא מילתא אמרינן אוקי גברא אחזקת כשרות נמצא לעולם תרי כמאה אלא דמהני הא דהוי גילויא מילתא להעמיד בתרי ותרי אחזקת כשרות וכ"כ התשב"ץ ח"א סי' פ"ג וז"ל עוד נזכר גילוי מילתא בפ"ב דכתובות בענין ערער דפסול משפחה דמוקמינן ליה אחזקת כשרות אע"פ שהעידו שנים בפסול כיון שיש שנים מעידים בכשרות אע"פ שבערער דגזלנותא לא מוקמינן ליה אחזקתיה משום דהכא גילויא מילתא בעלמא הוא עכ"ל ולעיל מיני' ביאר ענין גילויא מילתא שהדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהוא מעיד זה ע"ש והפנ"י בכתובות שם תירץ ליישב פרש"י משום שבפסול משפחה שייך יותר בירור גמור שיבררו שהראשוני' העידו בטעות כו' וזהו כתירוץ השני של הש"ך שם במ"ש ועוד נראה לתרץ כו' וא"כ בע"כ שהם מבררים לכל כו' ע"ש נמצא לפי כל ג' תירוצים אלו אין הכרח כלל לסברת הש"ך הראשונה שבדבר כזה לא אמרינן תרי כמאה ואדרבה מתירוץ הרא"ש ומתירוץ הרמב"ן מוכח להפך וראיית הש"ך מהש"ס דיבמות (דף פ"ח) הנ"ל לא דמי כלל דשאני התם כדאתא גברא וקאי שהוא דבר הנראה לכל בפועל ממש. בשגם שכבר כתבתי דבירוש' פט"ו דיבמות גמ' על משנה ה' משמע להדיא דאפילו היכא דאתא גברא וקאי ואפילו הוא אדם מסוים כר' אימי שהכל מכירין אותו אפ"ה אמר רב דלא תצא משום שמא זהו אדם אחר דומה לר"א וזהו כו' אלא דמסקנא שם שאע"ג שהיא מותרת להאחרון מדינא (לפ"ד רב דס"ל בתרי ותרי לא תצא) מ"מ קמי שמיא בנוי דההוא גברא ממזירא כו' יעו"ש הרי דמשמע דמדינא אפי' בכה"ג אמרי' תרי ותרי נינהו ונהי דגמרא דידן ודאי פליגא ע"ז וס"ל דמדינא בטלה עדות הראשוני' לגמרי כדמוכח מהנך ג' מקומות ההובאו לעיל ביבמות (דף פ"ח) ובכתובות (דף כ"ב ע"ב) ובב"ק (דף ע"ד ב') מ"מ י"ל דוקא באתא גברא וקאי שהוא דבר הנראה לכל עתה ממש ולא כשמעידי' אמעשה שכבר היה שלא לחלוק כ"כ על הירושלמי גם בתשו' שבסוף ספר בית מאיר סי' ט' בעובדא דגט דיאקב מפין דף י"ד ע"א כתב וז"ל כי תרי כמאה לא נאמר כ"א על דבר שאינו בפנינו כמו שמעידים שנים פלוני לוה או עשה דבר פלוני ומאה אומרים כו' שגבול יש אותם המאה יודעים ושאר כל העולם בספק משא"כ בבא הרוג ברגליו או שבא הבעל שלידיעה זו אין גבול מפני שאנו רואים שכל הראוים להכירו מכירים אותו בלי ספק ומסתמא כמו כן יש בכל עולם עוד אלפים המכירים והכל בלי ספק בזה אין שייך תרי כמאה עכ"ל נמצא דוקא בדבר שבפנינו ע"ז הוא דלא אמרינן תרי כמאה וזה שנסתייע הש"ך עוד ממהרי"ק שרש קע"א קרוב לתחלת השרש בענין דס"ל דהולכים אחר רוב הדיעות שאמרו שאין חוששין במקום ההוא לסבלונות ולא אמר בזה תרי כמאה ג"כ אינה ראיה כלל ואדרבה אפשר שהוא עזר כנגדו כי ז"ל מהרי"ק שם גם מ"ש דתרי כמאה כו' גם זה הוה הבל. ודאי כשנחקרה עדותם בב"ד או כשנתקבל בב"ד מהני תרי כמאה דסוף סוף עדות איכא אבל כי לא אתא בתורת עדות אלא גילוי מילתא בעלמא סברא הוא להאמין יותר המרובים מהמועטים דכל היכא שאין עדות ממש הולכים אחר רוב דיעות כדאיתא ביבמות פרק האשה ובסוטה פרק מי שקינא עכ"ל ומשמע דמיירי שאותן המעידים שחוששין שם לסבלונות לא נחקר עדותם בב"ד כלל דאז אין ע"ז תורת עדות. וכיון שכן בכה"ג אזלי' בתר רוב דיעות כמו גבי פסולי עדות כו' ע"ש אבל אילו נחקרה עדותם בב"ד י"ל דאמרינן ע"ז תרי כמאה אכן באמת בנ"ד א"צ לכל זה כי גם לפ"ד הש"ך ל"ד נ"ד לנדון דהש"ך דהתם ביחוס משפחה הוא דבר העשוי להגלות לכל העולם משא"כ בנ"ד אם קבלה הגט או לא פשיטא ופשיטא דליכא למימר הכי וכדאיתא בכתובות (דף כ"ב ב') גרושין יכולה מכחישתו א"כ נראה דבנ"ד לכ"ע הוה כמו תרי ותרי אא"כ העדים שאמרו שנתגרשה לא העידו לפני ב"ד בת"ע אז יש ללמוד ממהרי"ק הנ"ל דבכה"ג אזלינן בתר רוב דיעות ואם לבסוף נודע מפי המרובים שלא נתגרשה לא אמרי' דתרי ותרי נינהו וה"ל אשת איש גמורה:
קיצור פלפול בדברי רש"י פ"ב דכתובות (דף כ"ב א') ד"ה גילויא מילתא ובדברי התוספות שם והש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ו ואו"ת שם ס"ק פ"א ושאין דברי הש"ך מוכרחי' כלל בפרש"י ושאף לדברי הש"ך בנד"ז הוה כתרי ותרי:
ג עוד מצאתי טענה לכאורה לומר דלא אמרינן דתרי ותרי נינהו עפמ"ש בתשב"ץ ח"א סס"י א' בענין אשה א' שהחזיקוה ב"ד בגרושה ושני עדים אומרים שלא נתגרשה דמסיק דלא אמרינן תרי ותרי נינהו כי אין עדים יכולים להכחיש ב"ד יעו"ש שהאריך הרבה בזה לחלק בין הכחש' תרי ותרי (או אפי' מאה רק שמעידין דרך עדות). ובין הכחשה דעדות נגד ב"ד. ומעתה נמי בנ"ד אם הב"ד העידו שלא נתגרשה מחמת שנפסל הגט ומחמת פיסול זה לא נתנו לה א"כ אפ"ל דה"נ תורת ב"ד ע"ז מאחר שנהוג עכשיו ליתן הגט בפני ב"ד והם מחזיקים אותה במגורשת ע"י קריעת הגט וא"כ כשמעידים שלא החזיקוה י"ל דזהו הגדת ב"ד ועדיפא מעדות לפ"ד התשב"ץ אך באמת יש לחלק דהתם כשב"ד אומרים שהחזיקוה בגרושה א"כ הם מעידים שנעשה בפניהם מעשה ב"ד וכיון שכן עדיפי בזה מעדים. אבל במה שמעידי' שלא נעשה בפניהם הרי מאחר שגם לדבריהם לא נעשו דייני' בזה א"כ הגדתן היא רק הגדת עדות בעלמא שמעידין שלא נתגרשה לכן כששני' מעידין שנתגרשה ה"ל תרי ותרי גם בלא"ה דינו של התשב"ץ חידוש הוא ולא מצאתי כזה בד' הפוסקי' ועיין בהריב"ש סי' קכ"ז שכ' ג"כ הרבה אנדון של התשב"ץ הנ"ל להקל וכ' שם ג"כ סס"י הנ"ל טעם להאמין יותר להעדים (שהן הב"ד) שאומרים שנתגרשה משום שהם הוזמנו להעיד על כתיבת הגט ונתינתו ודייקי טפי בעדותן אבל האחרוני' לא הוזמנו להעיד ע"ז כו' יעו"ש שהאריך בזה סס"י הנ"ל ולא הזכיר טעמו של התשב"ץ דעדים לא מצי מכחשי כלל לב"ד א"כ משמע דלא ס"ל חילוק זה וכן משמע ממ"ש בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ס"ט וז"ל אין חילוק בין עדים אומרים תנאי לדייני' אומרים תנאי הרשד"ם חח"מ סי' רס"ב הראנ"ח ז"ל ח"ב סי' פ"ו עכ"ל וקאי על תשו' הרשב"א שבב"י סס"י הנ"ל מחודש י"ג הרי בהדיא דהעדים נאמנים כמו הדיינים וה"ל תרי ותרי ע"ש בתשו' הרשב"א ההיא ולכאורה מהסוגיא (דב"ב דל"א ב') דמסקינן דלזילותא דבי דינא לא חיישינן ומהדרינן הוראת ב"ד מחמת שבאו שני עדים מוכח לא כהתשב"ץ. הגם שהתשב"ץ חילק בין אם ב"ד התירוה ע"פ עדים כו' ובין כשהם עצמם מעידים כו' ע"ש אין זה מוכרח דגם התם איכא מעליותא מה שנעשה מעשה בב"ד ע"י העדים הראשונים ועוד מדאמרינן רפ"ג דר"ה ולא תהא שמיעה גדולה מראייה משמע דעכ"פ ג"כ לא עדיפא ראייה משמיעה ומ"מ טעמו דהריב"ש שייך לומר ג"כ בנ"ד אם הב"ד העידו שלא נתגרשה מחמת סיבת פיסול הגט שיש להאמינם יותר משום שהם הוזמנו כו' וי"ל ג"כ שאותן שאמרו שנתגרשה היינו שראו סידור הגט וכתיבתו ולא הספיקו לראות שלא ניתן מחמת שנפסל וע"ד שכ' הריב"ש שם דמשום דלא רמיא עלייהו לא דייקו יעו"ש כללא דמילתא אם הראשוני' שאמרו שנתגרשה לא נחקרה עדותן בב"ד אזי אם האומרי' שלא נתגרשה הם רבים אזי אזלי' בתר רוב דיעות והרי היא אשת איש גמורה כמש"ל בשם מהרי"ק והש"ך ואף אם נחקרה עדותן בב"ד אם מה שנודע לכם שלא נתגרשה היינו ע"י ב"ד מקום כתיבת הגט אזי הדעת נותנת דטפי יש להאמין להב"ד כמ"ש הריב"ש ויש להחמיר ג"כ בזה יותר משאר תרי ותרי ואפשר דבכה"ג י"ל אוקמא אחזקת אשת איש אף לפ"ד התוספת ביבמות (דף פ"ח ע"ב) סד"ה והבא עליה שכתבו דלא מוקמינן לה אחזקה מ"מ כיון דהספק מצד עצמו קרוב יותר לצד החומרא י"ל דמוקמינן לה אחזקת אשת איש וכעין מ"ש לעיל בשם הרמב"ן והתשב"ץ שכתבו כן להקל וכ"ש להחמיר מיהו הכא שנשאת בהיתר ע"פ שנים האומרים נתגרשה לבד י"ל דלכ"ע לא אמרינן אח"כ אוקמא אחזקת אשת איש עכ"פ וע' מזה לקמן:
קיצור אף לפמ"ש התשב"ץ ח"א סי' א' דעדים לא מצי מכחשי הב"ד נ' דבנד"ז לא שייך זה כיון הב"ד מעידים שלא נעשו ב"ד ושלא נתגרשה וגם קצת הערות ע"ד התשב"ץ:
ד ועתה יש לעיין בגוף הדין של אשה זו אף את"ל דתרי ותרי נינהו והנה דין זה מבואר בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) וביבמות (דף פ"ח) ובטוש"ע אה"ע סי' קנ"ב דאפילו ניסת ע"פ עדים הראשונים שאמרו נתגרשה ואחר שניסת באו השני' ואמרו שלא נתגרשה תצא אא"כ ניסת לא' מעדיה וגם היא אומרת ברי לי שנתגרשה ובאופן דלא אמרו עכשיו גירשה כו' יעו"ש וא"כ בנ"ד שניסת לאיש אחר שאינו מעידיה א"כ באשם תלוי קאי לפ"ד התוס' ולפ"ד הר"ן שם י"ל לכאורה דבחטאת קאי למ"ד דתרי ותרי ספיקא דרבנן הוא. וא"כ הי' מחויב לגרשה כנ"ל דתצא אך מה שיש לעיין בזה הוא כיון שכבר קבלה גט כד"ת מבעלה הראשון זה שתי שנים א"כ לפ"ז יש לספק אולי אין בעלה האחרון חייב לגרשה:
ול"ד להא דקיי"ל באשה שאמרו לה מת בעלה וניסת ואח"כ בא בעלה דתצא מזה ומזה דשאני התם שאח"כ נתוודע שבודאי היתה א"א כשניסת להשני ומש"ה אסורה לו דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל משא"כ בנ"ד את"ל דתרי ותרי נינהו א"כ כיון דיש לספק שמא היתה גרושה כשניסת להשני לכך י"ל דרשאי לקיימה אחר שנתגרשה בודאי שנית דמשום ספיקא י"ל דלא מפקינן לה מיני' כיון דאין האיסור משום א"א דאז גם משום ספיקא מפקינן כדלעיל אבל הכא שאין האיסור רק משום שאסורה לבועל י"ל דבספיקא לא מפקינן משום איסור זה כיון שנשא אותה בהיתר תדע דבגמ' אמרי' התם הבא עליה באשם תלוי קאי מכלל היכא דליכא אשם תלוי אין מוכרח כ"כ לומר דתצא וכ"כ בתשו' ח"צ רס"י ג' ד"ה גם מ"ש משא"כ וז"ל ואפ"ה אי לאו דבאשם תלוי קאי לא הוי מתמהינן אמאי לא תצא אפילו בלא נשאת לאחד מעידיה אלא משום דהבא עליה באשם תלוי קאי מוקמינן ליה בנשאת לאחד מעידיה כמ"ש בגמרא עכ"ל והכא אפי' אם היתה ודאי א"א אין כאן אפי' איסור לאו לבועל כמ"ש התוס' ביבמות פ"ק (דף ג' ע"ב) ד"ה לפי ועיין במל"מ ספ"א מה' אישות שהוא דין תורה גמור ואינו לאו אלא איסור עשה. וא"כ דלמא משום ספיקא לא מפקינן לה מיני' כשנשאה בהיתר אך הא אמרי' ספב"ת דיבמות מכדי הא דאוריי' והא דאוריי' מ"ל איסור כרת מ"ל איסור לאו ופרש"י מי לא בעינן למיחש לספק איסור לאו כמו לספק איסור כרת הא מידי דספיקא לאו הרחקה דרבנן היא בדבר המותר דנימא לכרת עביד הרחקה בדבר המותר ללאו לא עביד הרחקה בדבר המותר דהכא שמא איסורא דאוריי' ממש קא עביד עכ"ל וכמ"כ י"ל ג"כ אנ"ד שהוא ג"כ איסור דאוריי' ואף שאינו איסור לאו רק איסור עשה מ"מ הוא ג"כ עכ"פ איסור דאוריי' וא"כ י"ל ג"כ שמא איסורא דאורייתא ממש קא עביד ותו דהא אדרבה גבי סוטה מצינו להדיא שעשה בה הכתוב את הספק כודאי הן לגבי בעל הן לגבי בועל רק לכאורה יש לחלק חילוק דק והוא דל"ד ספק זה לספק סוטה דהתם ספק שמא בעל א"א ממש אבל הכא אף אם האמת שלא נתגרשה. מ"מ הוא לא בעל רק כשהי' ספק שמא היא א"א. ושמא לא החמירה התורה לאוסרה לבועל אלא כשבא על ודאי א"א. מיהו ז"א דהא פריך פ"ק דכתובות (דף ט') אמאי לא נאסרה בת שבע על דוד ולחד תי' הוא משום שכל היוצא למלחמת בית דוד. גט כריתות כותב לאשתו ולפרש"י הגט הוא משעת נתינה אם ימות וכשבא עלי' בא אספק א"א וכמ"ש בגמרא פרק הזהב (דנ"ט ע"א) שיבא על ספק אשת איש כו' ודוקא משום שמת אורי' במלחמה ואיגלי מילתא דאפנוי' בא הוא דהותרה לו הא אם הי' בא מן המלחמה אסורה לו. אף אם היה מגרשה אוריה ועיין בתוס' דהזהב מזה ובשט"מ דכתובות בסוגיא הנ"ל ד"ה כל היוצא (דמ"ו ע"ד) דמשמע שם להדיא כמ"ש דאילו היתה ספק א"א היתה אסורה לבועל כשם שאסורה לבעל כמש"ש וכיון שמת פנויה גמורה היתה ולפיכך לא אסרוה כו'. ומינה דלבעל נמי אסורה משום ספק כזה אע"ג שנשאה בהיתר, וא"כ זה ראי' לנ"ד וע' ברמב"ם ובטוש"ע סי' ק"נ דספק מגורשת שנשאת תצא מזה ומזה כו' ומ"מ יש לומר דספיקא תרי ותרי שאני שכיון שיש שני עדים האומרים שנתגרשה בתחלה אין מוציאין אותה מבעלה כיון דלא שייך כאן איסור אשם תלוי כנ"ל בשם הח"צ ולא אמרו מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו כ"א בשאר ספק ולא בספיקא דתרי ותרי תדע דספק זה דתרי ותרי עדיף שהרי איכא למ"ד דלא מוקמינן בזה אחזקה כלל אפילו מדאוריי' משא"כ בשאר ספק ועוד יש למצוא סמך לחילוק זה ממ"ש בחידושי מהרי"ט רפ"ק דקדושין גבי נתן הוא ואמרה היא. דהא דתני' שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרי' לא נתקדשה אם נשאת לא תצא ומוקי לה אביי בעד א' כו' לא בעו למימר דחומרא דרבנן היא אלא ה"ק לית לן למימר מדאוריי' לכתחלה אוקמא אחזקתה להתירה לכתחלה אלא שאם נשאת לא תצא שאין בכך להוציאה מתחת בעלה אם לא היכא דאתחזק איסורא כגון תרי ותרי דהוו באשם תלוי כדאמרי' התם לעיל מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קיימא דע"פ השנים שאו' נתקדשה קרי אתחזק איסורא אבל הכא נהי דאיתרעא חזקה דהתירא אכתי לא אתחזק איסורא עכ"ל הרי דאע"ג דהתם נמי איסורא דאוריי' עכ"ז לא תצא וכך י"ל ג"כ בתרי ותרי דלא תצא אלא בספק כרת כדאמרי' הבא עליה באשם תלוי קיים (ותדע דלהרמ"ה אפילו בספק כרת לפעמי' לא תצא כמשל"ק ממ"ש הרב"י בשמו בסי' קנ"ט ובטור סי' קס"ד) וכ"מ בראב"ן דדוקא כשחייבי' אשם תלוי הוא דתצא דהקשה אמאי לא תירצו בגמ' דליכא כאן אשם תלוי משום דבעי' חתי' משני חתיכות יעו"ש אבל התוס' הקשו בע"א אמאי חייבים אשם תלוי ועיין בתוס' דכריתות רפ"ד איסור אשם תלוי משמע אע"ג דליכא חיוב אשם מ"מ תצא וכ"כ התוס' בכתובות שם אי נמי כו' וכ"מ בשט"מ דכתובות בשם הרא"ש וא"כ ה"ה בשאר ספק דאורייתא:
מיהו יש לחלק בין ספק כרת לספק איסור עשה ותדע דלהרמב"ם ספיקא דאוריי' לחומרא מדרבנן ובספק כרת ודאי דאורייתא גם לרמב"ם ואף לדידן דלא קיי"ל כהרמב"ם וע' סה"ת סי' ע"ו מדמה ספק דאוריי' לספק שחייבין עליו אשם תלוי מ"מ לענין שלא להוציאה מבעלה בספק דתרי ותרי שפיר יש לחלק ביניהם מאחר דבגמ' פריך רק משום דהבא עליה באשם תלוי קאי כנ"ל בשם הח"צ אמנם בפרשב"ם פחז"ה (דף ל"א ע"ב) מבואר בהדיא להפך שפי' שם אההיא דשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה ופי' שם א"נ שנים אומרים נתגרשה בחיי בעלה ואינה זקוקה ליבם ושנים אומרים לא נתגרשה וזקוקה ליבם הרי דליכא רק איסור לאו ואפ"ה אם נשאת תצא ומשמע אפי' ניסת ואח"כ באו עדים מאחר דמפרש הברייתא בכה"ג ג"כ ע"ש מיהו פירושו צע"ג דא"כ מאי פריך הש"ס ע"ז בכתובות (דף כ"ב ע"ב) הבא עליה באשם תלוי קאי הא באיסור יבמה לשוק ליכא אשם תלוי וצ"ל דמפרש דקושיא זו קאי רק על שנים אומרים מת כו' דהא גם התירוץ באומרת ברי לי לא קאי רק ע"ז דאילו על דין דנתגרשה פשיטא דברי לה בירור גמור שהרי קיבלה הגט:
מיהו ממ"ש בגמ' גרושין יכולה מכחישתו ופרש"י אם יבוא ויאמר לא גרשתיך מוכח בהדיא דלא כפרשב"ם שפי' שמת וזקוקה ליבם ושנים אומרי' נתגרשה ואינה זקוקה ליבם דא"כ אין שייך כלל ענין יכולה מכחישתו או אינה יכולה מכחישתו שהרי ודאי לא יבוא עוד א"ו מיירי לענין שתהי' מותרת לינשא מאיסור אשת איש ולא מיירי כלל באיסור יבמה לשוק וכ"מ בתוס' דכתובות (דף כ"ו ע"ב) בד"ה אנן דמיירי בכה"ג:
והבעל המאור כ' משם ה"ר משה בר' יוסף פי' במס' סוטה אמתני' עד אומר נטמאת כו' וכ' שם משמו ואפי' שנים אומרים נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת לאלו השנים המעידים ואומרי' לא נטמאת הוה צייתינן והיתה שותה עכ"ל וכ"מ בב"י סי' קע"ח שכ' ה"ל כתרי ותרי והיתה שותה (עם היות שבמ"ש דה"ל כתרי ותרי אין מוכרח דלעולם השנים עדיפי מאחד אפי' שבא ראשון ולהרמב"ם פ"ט מ"ה רוצח צ"ע) משמע דעכ"פ בתרי ותרי אין מותרת לבעלה בלי שתשתה מים המרים מיהו משם אין ראי' די"ל שהפי' שהשנים אומרי' שלא נטמאת בשעה שאתם אומרי' שנטמאת ואכתי נשאר ספק שמא נטמאת קודם דעכצ"ל כן בא' אומר נטמאת ושנים אומרים לא נטמאת כמ"ש המפרשים ובעל המאור שם ועוד דהתם שאני שקינא לה ונסתרה לדברי כולם והנה קשה להקל בתרי ותרי באיסור לאו אפי' נשאת נגד פרשב"ם גם ברי"ו שהביא הב"י סי' קנ"ט משמע כפרשב"ם מדכ' והא דאמרינן אשה כו' אבל בהכחשה ר"ל שהכחישום לא תצא וכן מוכח מסוגית הגמ' (והיינו דף צ"ד ריש ע"א). ובח"ג מנתיב כ"ג כתבתי כו' משמע שבא לרמוז דהא דלא תצא היינו דוקא בנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי כמשנ"ת שם הרי אפילו באיסור לאו דיבמה לשוק משמע דס"ל דבעינן דוקא כן אע"ג דלא שייך כאן אשם תלוי מיהו צ"ע דהא לקמן בסמוך הביא דעת הרמ"ה דלא בעינן לאחד מעידיה בלא אתחזק איסורא אפילו בספק אשת אח דהוי איסור כרת וא"כ כ"ש ביבמה לשוק ועוד דאתחזק התירא שהיתה בחזקת היתר לשוק כיון שהיה לה בן. א"כ י"ל בכה"ג לכ"ע אם נשאת ע"פ עדים המתירים לא תצא אף שבאו אח"כ עדים האוסרים דאיכא תרתי למעליותא חזקה דהתירא ונשאת ע"פ שני עדים בהיתר ושאין בו דררא דאשם תלוי אך צ"ע בש"ע סי' מ"ז ס"ב וי"ל התם ספק איסור אשת איש גם י"ל התם נשאת אחר שבאו תרי ותרי ובספר עצי ארזים שם סק"ב כ' דהריב"ש בתשו' סי' רס"ו חולק ע"ז וס"ל דלמ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן אם נשאת לא תצא אפילו לא נשאת לאחד מעידיה וכ"כ בספר המקנה וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סי' י"ו קרוב לסס"י בשם הריב"ש ע"כ י"ל שגם הרי"ו לא נתכוין לזה:
קיצור אם הוה ספיקא דתרי ותרי בנד"ז שאח"כ נתגרשה שנית בודאי רק משום שאסורה לבועל שהוא הבעל השני יש להסתפק בספיקא דתרי ותרי כיון דאין בזה שייכות אשם תלוי ומדברי הרשב"ם פרק חזקת (דל"א) מבואר לאסור:
ה מיהו בנד"ז כיון שנשאת ע"פ שני עדים האומרים נתגרשה ואח"כ באו עדים האומרים לא נתגרשה והיא אומרת גרושה אני כיון שיש קצת פוסקים דס"ל דאפילו נשאת לאיש שאינו אחד מעידיה לא תצא כמשי"ת אע"ג דבטלה דעתם נגד כל הפוסקים האומרים דתצא אא"כ נשאת לאחד מעידיה וכמ"ש בפשטות בש"ע סי' קנ"ב ס"ג. מ"מ עכשיו שאין כאן ספק איסור אשת איש כיון שנתגרשה שנית רק ספק איסור עשה דאסורה לבועל בכה"ג יש לעשות סניף מהפוסקי' הנ"ל ועתה אביא הקצת פוסקי' ז"ל הראב"ן דף קכ"ב עמוד שני והוא ביבמות פרק הא"ר ואם באו שנים ואמרו מת ושנים אומרים לא מת אוקי תרי להדי תרי ואוקי אשה על חזקתה ולא תנשא ואם נשאת תצא ואם נשאת על פי שנים הראשוני' ואח"כ באו האחרונים אוקמא אחזקת שהיא עכשיו תחת האחרון ולא תצא אלא אם כן יבוא הבעל עצמו ואם אין אנו מכירין את הבעל שבא שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן ובאו שני עדים שאומרים שהוא שאנו היינו עמו משיצא ועד עכשיו תצא ואם נשאת לאחד מעדים הראשונים וגם היא אומרת ברי לי שאינו הוא לא תצא עכ"ל הרי דבריו מבוארי' דמחלק בין אם באו עדים האחרונים ג"כ קודם שנשאת ובין אם נשאת ע"פ עדים הראשונים ואח"כ באו עדים האחרונים והחילוק הוא לדבריו דדוקא באו עדים האחרוני' ג"כ קודם שנשאת אז תצא משום דמוקמינן לה אחזקת אשת איש אבל בנשאת קודם שבאו האחרונים ע"פ שנים האומרי' מת אז לא תצא אע"פ שלא נשאת לאחד מעידיה הראשונים וגם היא אינה אומרת ברי לי והטעם משום דכבר נשאת בהיתר ע"פ שני עדים יצתה לגמרי מחזקת אשת איש ונעשית בחזקת היתר ממש אצל בעלה השני וכיון שכן אין כח בשני עדים האחרונים להוציא מבעלה ומחזקת היתר שנעשה מעשה ונשאת ע"פ שני עדים הראשונים וז"ש אוקמא אחזקת שהיא עכשיו תחת האחרון כו' והא דאיתא ר"פ האשה רבה (דפ"ח סע"א) סוף סוף תרי ותרי נינהו והבא עליה באשם תלוי קאי אמר רב ששת כגון שניסת לאחד מעידיה כו' ובאומרת ברי לי והתם מיירי דנשאת תחלה ע"פ שני עדים הראשונים שאמרו שמת בעלה וקודם שבאו האחרונים ואמרו שהוא חי ואפ"ה הוצרכו להעמיד דדוקא כשניסת לאחד מעידיה והיא גם היא אומרת ברי לי הא לאו הכי תצא כבר נשמר הראב"ן מזה במה שחילק ואמר ולא תצא אא"כ יבא הבעל עצמו ואם אין אנו מכירין את הבעל מחמת כו' ובאו שני עדים כו' תצא ואם נשאת לאחד מעידיה הראשונים כו' כדלעיל דבכה"ג ממש מיירי ביבמות (דף פ"ח) שם וס"ל דדוקא בכה"ג שבא הבעל עצמו עם שני עדים האחרונים דאע"פ שאנו אין מכירים אותו רק העדים האחרונים אומרים שזהו הבעל אעפ"כ כיון שאומרים על אדם שבפנינו שזהו הבעל וגם הוא עצמו אומר כן אז אנו אומרים דתצא אא"כ נשאת לאחד מעידיה הראשונים כו' דכיון שהם אומרים זהו שבפנינו וכן אומר הבעל עצמו יש לחוש לדבריהם יותר משום דאל"כ לא היו מעיזים פניהם לשקר כל כך נגד כל העולם כדאיתא קרוב לזה בגמרא בקדושין פרק האומר (דף ס"ג ע"ב) גבי רב אשי אומר אף נאמן לכנוס ופרש"י דלא חציף למימר לפני האב שקיבל הקדושין אני הוא דמירתת דלמא מכחיש ליה ואמר ידענא דלאו את יהבת לי קדושין עכ"ל ולכן אע"פ שכבר היא בחזקת בעלה השני ע"פ שני עדים הראשונים תצא אא"כ נשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי שאינו הוא. אבל כשהעדים האחרונים אומרים לא מת ואין הבעל בפנינו אזי לא תצא אע"פ שנשאת לאחר שלא מעידיה הראשונים וגם היא אינה אומרת ברי לי דכיון שכבר היא בחזקת היתר לגמרי לא תצא וע' עוד בהראב"ן דקכ"ד סע"ד ודף קכ"ה שהאריך טובא בסוגיא הנ"ל ומשמע דמסיק ג"כ כמש"ש דקכ"ב. ומ"ש דגם לר' מנחם בר"י בעינן שנשאת לאחד מעידיה דקדק לכתוב דקכ"ה ע"א זה לשונו דכיון דהני אמרי מת והני אמרי זהו בעלה הוי היא ספק אשת איש כו' ומשני בשנשאת לאחד מעידיה כו' עכ"ל הרי פי' דדוקא כששנים האוסרים אמרי זהו בעלה אבל אם אומרים שהוא חי ואינו בפנינו וכן בשנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה מסיק וז"ל כללו של דבר כל היכא דתרי אמרי הכי ותרי אמרי הכי בין בממונא בין באיסורא אי לא אתעביד מעשה אמרינן מוקי תרי בהדי תרי ואוקי דבר בחזקתו אבל אתעביד מעשה ע"פ הראשון כיון דמספקא לן מילתא לא אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי אלא מאי חזית דסמכת אהני בתראי לבטל הדין לסמוך אקמאי ויעמוד הדין עכ"ל דקכ"ה ע"ד וכ"כ שם עמוד ג' ועמוד ב' ואע"ג דבכתובות (דף כ"ב ע"ב) מבואר בהדיא דבכל תרי ותרי תצא אא"כ ניסת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי צ"ל לפ"ד הראב"ן דזה קאי רק על ת"ק דרבי מנחם ברבי יוסי דאומר לא תצא אפילו נשאת אחר שבאו עדים האחרונים וכן משמע ג"כ מפרש"י שכתב על מ"ש הת"ק לא תצא ולקמן פריך תרי ותרי נינהו משא"כ לר' מנחם בר' יוסי דאינו מתיר אלא בנשאת תחלה בהיתר ואח"כ באו עדים ס"ל להראב"ן דבכה"ג א"צ לאוקמי בנשאת לא' מעידיה כו' ומיהו מפרש"י ודאי אין שום ראיה לזה דאע"ג שכתב על דברי ת"ק ולקמן פריך כו' י"ל דמ"מ קאי הפירכא ג"כ על דברי רבי מנחם ג"כ וכמו שמוכח כן בהדיא בסוגיא דיבמות (דפ"ח ע"ב) וכדלקמן ובפנ"י בכתובות שם סד"ה א"ר מנחם כתב בשם הגאון מוהר"ר אברהם ברודא דלרבי מנחם בניסת ואח"כ באו עדים לא תצא אפילו ניסת לאדם אחר ואינה אומרת ברי. וכ"כ ג"כ בספר הפלאה שם משמו ודבריו הלא המה בתשו' ח"צ סי' ב' אלא שהפנ"י כתב עליו דלא נהירא ומ"מ מצאנו לו תנא דמסייע ה"ה הראב"ן כנ"ל ואפשר לומר דמה שהביאו להראב"ן לפרש כן הוא דכך משמע לכאורה תלמוד ערוך בפרק האשה רבה (דף צ"ג ע"ב) אמר להו רב ששת תניתוהו אמרו לה מת בנך כו' ונתייבמה כו' ואח"כ אמרו לה חילוף היו הדברים תצא כו' היכי דמי אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני מבואר דהקושיא הוא שלא תצא וק' אדרבה כיון שיש כאן תרי ותרי מדוע לא תצא הלא הוא ספק איסור כרת וגם היתה בחזקת איסור ליבם עיין בתוספות שם ופ"ב דכתובות (דף כ"ו ע"ב):
וכאן אי אפשר לומר דמיירי בנשאת לא' מעידיה דהא נתייבמה תנן אלא שהתוספות שם פי' דהכוונה היכא דיבם אומר ברי לי והיא אומרת ברי לא הוה לן למימר תצא ויש לפקפק ע"ז דלא דמי ברי דיבם לברי דידה דאשה דייקא ומינסבא ונאמנת לומר מת בעלה שתנשא או תתייבם משא"כ היבם דמשנה שלימה שנינו ס"פ האשה שלום ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו א"כ אע"ג דהכא שני עדים מסייעים לו מ"מ כיון דשני עדים מכחישי' מנלן דנאמן לומר ברי לי. ול"ד לנשאת לאחד מעידיה דכיון דהיו שני עדים שאינן חשודים לכן סמכינן עליו ומה גם שהעד מעיד שראה ממש משא"כ ענין ברי לפרש"י בכתובות שאינו ידיעה ודאית י"ל דלא שייך רק בהאשה עצמה שהיתה אשתו וברור אצלה בלב שאילו היה קיים הי' בא משא"כ היבם י"ל דלא שייך בו כן (וגם א"א לומר ע"ד שפי' רש"י (דפ"ח ריש ע"ב) ברי לי כגון ע"י סימנים דזה אינו שייך רק שם גבי אתא גברא וקאי. שם שייך לומר שמכרת ע"י סימנים שאינו בעלה משא"כ (בדף צ"ג ע"ב לא מיירי כלל בכה"ג). ונצטרך לומר דהיבם ג"כ ראה מיתת הבעל ממש. ועכ"ז קשיא דא"כ מנלן לרב ששת לפשוט מזה דמיירי בעד אחד ושעד אחד נאמן ביבמה דלמא לעולם מיירי בתרי ותרי רק שהיבם והיא אינן אומרים ברי לי כו' לכן מסוגיא זו הוכיח הראב"ן דכיון שנתייבמה (או נשאת לשוק בשהיו לו בנים) ע"פ שנים עדים הראשונים בהיתר גמור הרי היא עומדת בחזקת בעלה השני ולא תצא אף שבאו אח"כ שני עדים ומכחישים אותם וא"צ כלל לשתהי' נשאת לא' מעידיה כו' ולכן שפיר פשיט רב ששת מכאן דעד אחד נאמן ביבמה משום דא"א כלל לומר דמיירי בתרי ותרי דא"כ אמאי תצא. והרי רב ששת עצמו הוא מרא דדינא בפרק האשה רבה (דפ"ח) ובכתובות (דכ"ב) דדוקא בשנשאת לאחד מעידיה ושהיא אומרת ברי לי לכן חילק הראב"ן בחילוקים שנתבארו לעיל דשאני התם ביבמות (דף פ"ח) שהבעל עצמו בא עם העדים ובכתובות (דף כ"ב) מיירי שבאו עדים ואח"כ נשאת כמ"ש הגאון מוהר"ר אברהם ברודא כנ"ל וכן משמע קצת בחידושי הרשב"א בקדושין פרק האומר סד"ה מאי לא נמצא במ"ש וההיא דהאשה. רבה כו' דאקשינן תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כלומר ולא תצא מסתברא משום דהני תרי דאמרו חלוף היו הדברי' לא באו עד שנתייבמה הוא דאמרינן הכי כו' דהא רבי מנחם בר' יוסי כו' מודה הוא דאם נשאת עד שלא באו הני דאמרי לא מת ולא נתגרשה לא תצא עכ"ל משמע לכאורה דר"ל אפילו בשאין היבם והיא אומרים ברי לי. דאילו בברי לי א"צ לטעם משום דהני תרי דאמרי חלוף לא באו כו' דאפילו באו מקודם לא תצא דהא אנן קיי"ל כת"ק דרבי מנחם אפילו בגרושין וכרב אסי ולא כרבא כדאיתא בטוש"ע סי' קנ"ב ס"ג ע"ש בב"י אלא מוכרח דמיירי בשאין שייך כלל ברי לי ולהכי אילו נתייבמה אח"כ לכ"ע תצא אלא דכיון דנתייבמה עד שלא באו הני תרי דאמרי חלוף היו הדברים א"צ לברי לי לרבי מנחם וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סס"י י"ו בכוונת הרשב"א ואפשר דגם ת"ק מודה ליה בזה דהא רבי מנחם מחמיר יותר ממנו:
קיצור הראב"ן דקכ"ב ס"ל בנשאת ואח"כ באו עדים אפילו נשאת שלא לאחד מעידיה הראשונים לא תצא אא"כ אתא גברא וראייתו מדף (צ"ג ע"ב) מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכ"מ בחידושי הרשב"א בקדושין (דף ס"ו) סד"ה מאי לא נמצא:
ו והנה הפנ"י בכתובות שם כתב הטעם בשם הגאון מוהרא"ב משום דכשניסת בהיתר קאי לגמרי בחזקת השני שניסת לו ומ"ש הח"צ שזו הסברא דהואיל וניסת יצאה מחזקת א"א הם דברי ר"י בר' ברוך ודחאן ר"י בעל התוס' לקמן (דכ"ו ע"ב) ז"א דבניסת י"ל דלא פליג ר"י ע"ש בפנ"י והנה כוון הגאון מוהרא"ב לדעת הראב"ן שכתב כן אוקמא אחזקת שהיא עכשיו כו' ובאמת שסברא זו ממש מבואר לענין חזקה שבדיני ממונות והוא בתשו' הרשב"א שהובא בב"י בח"מ סס"י כ"ט מחודש י"ג וז"ל דשאני התם שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד לכרם זה כו' העמד כרם זה בחזקת זה שהיה מוחזק בה עכשיו עכ' הרי אע"ג דהכרם היה בודאי של המוכר תחלה ותרי ותרי נינהו אם הוא של לוקח או לא עכ"ז לא אמרינן אוקי נכסי בחזקת מרא קמא כיון שהלוקח כדין ירד כו' נעשה בחזקת שלו וה"נ כיון האשה נשאת בהיתר ע"פ שני עדים לבעלה השני י"ל שהיא בחזקת השני שניסת לו כמ"ש מוהרא"ב מיהו לא דמי דהתם לדברי כולם כדין ירד משא"כ הכא לדברי האומרים שלא מת הרי ודאי שלא כדין ניסת לו ואף שלא באו רק אחר הנשואין ובשעת נשואין כדין נשא לאשה זו ומ"מ אף שאין לזה הוכחה משם עכ"פ יש מקום וסברא לומר כן דכיון שבשעת נשואין כדין נשאת ע"פ שני עדים לכן עי"ז יצאה לגמרי מחזקת אשת איש דבעלה הראשון ונעשית בחזקת בעלה זה השני וסברא זו ג"כ לדמות חזקת האשה אצל בעלה לחזקת לוקח שדה מבואר בהדיא בירושלמי פרק האשה רבה הלכה ג' אמתניתן ואח"כ אמרו לה חלוף היו הדברים כו' בשעה שנשאת בעדות ברורה נשאת כו' עד שהשדה בחזקת של ראובן ע"ש בפי' קה"ע והוא ג"כ יותר באריכות בירושלמי דכתובות פרק האשה שנתארמלה ה"ב כמה דרבנן דתמן אמרין משעה שיצאת (השדה מראובן לשמעון) בעדות ברורה יצאת כן רבנן דהכא אמרין משעה שנשאת בעדות ברורה נשאת ע"ש ומשם מבואר דכה"ג ג"כ נקרא כדין ירד ומ"מ בירושלמי שפיר מוכרח סברא זו אבל מתשו' הרשב"א הנ"ל אין ראי' כלל לדין זה כי הנה תשו' זו היא בתולדות אדם סי' רכ"ט ושם כתב וז"ל שלדברי כולם לוקח זה בדין ירד לכרמו ורבי יוסף זה המוכר החזיקו בו בכסף ובשטר ובחזקה כו' שירד לתוכו ברשות הבעלים מעיקרא עכ"ל והובא ב"י בסס"י מ"ו סעי' ל"ו ולפיכך היא בחזקת שלו ועמ"ש הרא"ש ספ"ק דבכורות סי' ט"ו אבל נתנוהו לו בעלים הדר ה"ל כהן בעלים כו' ועי' בתה"ד סי' שכ"א ובקיצור תקפו כהן סי' נ"ז נ"ח וה"נ דכוותה שהבעלים הראשונים התפיסו מדעתם להלוקח משא"כ הכא שלדברי העדים המכחישים ירד לתוכו שלא כדין אכן לדברי הירושלמי ודאי מוכרח סברא זו. מיהו באמת ענין הירוש' הנ"ל זהו ממש עובדא הנז' בש"ס דילן בפרק חזקת (דל"א ע"ב) דרבא ורב המנונא ס"ל סברא זו שבירושלמי דכיון שמשעה שיצאת השדה מראובן לשמעון ע"י עדות דאבהתיה בעדות ברורה יצאת לכן אף שאח"כ הביא ראובן ג"כ עדות אבהתיה לא מפקינן משמעון ועד"ז הוא דברי רבי מנחם ברבי יוסי. אלא דבירושלמי מבואר דדין גמור הוא לפי שעי"ז נעשית בחזקת שמעון כיון שבעדות ברורה באת לידו וכדין ירד לתוכה ולכן אח"כ מספיקא לא מפקינן לה מחזקתו ובגמרא דילן מבואר שהוא רק משום זילותא דבי דינא ועיין תוספות שם ד"ה אבל ניסת וקשה לרשב"א דעל כרחך לאו טעמא משום זילותא דבי דינא כו' וע"כ טעמא דמספיקא לא מפקי לה מבעל כו' ע"ש ודבריו אמת לשטת הירושלמי ואפשר היה לדחוק ולפרש ענין זילותא דבי דינא שבגמרא ע"ד הירושלמי דהכוונה שאם לא נעשה מזה החזקה שהחזיקו הב"ד השדה בידו ע"פ עדות ברורה לדין גמור עד שנעשית בחזקתו לכל ספק הנולד אח"כ זהו זילותא דבי דינא ועי"ז יתיישב קושיית התוספות הנ"ל. וכן משמע קצת בחידושי הרמב"ן שם ד"ה ואם נשאת שפי' טעמיה דר' מנחם משום זילותא דבי דינא ולעיל מיניה בד"ה אנן הביא ג"כ הירושלמי אך היותר קשה הוא דהא רב נחמן אמר אנן אחתינן ליה ואנן מסקינן ליה ולזילותא דבי דינא לא חיישינן ועבד עובדא הכי וכ"פ כל הפוסקים הרי מזה מבואר בהדיא להפך דאע"ג שע"י עדות וכדין ירד לתוכה לא נעשית בחזקתו עי"ז וכשבאו אח"כ עדות המכחישים אותם מוקמינן לה בחזקה קמייתא בחזקת ראובן כמ"ש התוספות שם ד"ה אנן וצ"ל דלא דמי להא דתשו' הרשב"א דלעיל דשאני התם שלדברי כל העדות כדין ירד לתוכה פי' ברשות הבעלים שהם עצמם הורידוהו לתוכה וברשותם ירד כמ"ש בתשובת הרשב"א סס"י תתקע"ב. משא"כ הכא אע"פ שבשעה שירד לתוכה כדין ירד לתוכה ע"י עדות ברורה מ"מ הרי לדברי העדים שבאו אח"כ שלא כדין ירד לתוכה וכן מבואר שם (דל"ב ע"א) ג"כ לגבי כהונה דאע"ג דאחתינן ליה ע"פ תרי הדר מסקינן ליה ואף שיש לחלק קצת דהתם בעובדא דרבא ור"נ הרי גם כשירד לתוכה היו עוררין שזה אומר של אבותי היא ואייתי סהדי דאכלה שני חזקה וגם גבי כהן מעיקרא היה עד א' שהוא כהן משא"כ גבי נישואי אשה שניסת ע"פ שנים בלי שום עוררין מ"מ משמעות הש"ס שם שאין לחלק בהכי אלא דלא מהני כלל מה שבעדות ברורה יצאת מידו. דלא כהירושלמי ולפ"ז צ"ל טעמא דרבי מנחם בר' יוסי היינו ג"כ רק בנשאת לאחד מעידיה ובאומרת ברי לי וכמו שכתבו התוספות שם בפשיטות מיהו יש לדחות כי טעמא דרבי מנחם י"ל משום דחייש לזילותא דבי דינא ור"ל דמחמת זה ה"ל בחזקת בעל השני כיון שנשאה ברשות אלא דעכ"ז מוכרח דעכ"פ אנן לא קיי"ל כן ועוד דדוחק גדול הוא לפרש דמחמת זילותא דבי דינא ה"ל חזקה ועוד שכן משמע בהדיא ביבמות פרק הא"ר (דפ"ח ע"ב) בכולא סוגיא דגם לרבי מנחם לא מיתוקמא רק בכה"ג שנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי. ואי לאו הכי תצא אפילו נשאת קודם שבאו עדים האחרונים. שהרי אחר שתירץ רב ששת דמיירי בשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת ברי לי אז דייקא פריך אי הכי מאי למימרא אפילו רבי מנחם ברבי יוסי לא קאמר כו' משמע בהדיא דגם לרבי מנחם אין ההיתר רק בכה"ג. ותו אמרינן שם היכי דמי אילימא דלא ניסת לאחד מעידיה ולא קאמרה ברי לי צריכא למימר דדפנו שמזה משמע בהדיא דאין שום אופן וסברא דבכה"ג לא תצא והיינו אפילו נשאת ואח"כ באו עדים דאל"כ מאי קושיא הרי מצי למימר דמיירי בכה"ג א"ו משמע בהדיא דגם בזה פשיטא ולא צריכא למימר דתצא וגם מוכח מסוגיא הנ"ל דאין שום חילוק להחמיר בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת מחמת שגם הבעל בא עמהם ואומרים שזהו כיון שאנו אין מכירים אותו כלל אף שיש לתלות מחמת שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן מ"מ לא חמיר כלל מדין שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת והוא במדינת הים. דאל"כ מאי פריך עליה דרב אי הכי מאי למימרא אפילו רבי מנחם ברבי יוסי לא קאמר כו' מה ענין ר' מנחם בר' יוסי דמיירי בשאר תרי ותרי לרב דמיירי באתא גברא וקאי ע"ד הנ"ל א"ו דכיון דלא ידעינן ליה אין שום חומרא בזה על שאר תרי ותרי ודלא כהראב"ן. וכ"כ בספר הפלאה בכתובות (דכ"ב) דמוכח מסוגיא זו דגם לר' מנחם בר' יוסי ג"כ בעינן דייקא שנשאת לאחד מעידיה אך מ"ש שכן משמע מסוגיא דפרק חזקת (דל"א ב') דמפרש שם טעמיה דרבי מנחם משום דחייש לזילותא דבי דינא א"כ אין חילוק בעיקר הדין דבעינן ניסת לאחד מעידיה וכמ"ש התוס' שם להדיא כבר נתבאר שלולי דברי התוספות היה מקום לפקפק בזה ולומר דפי' זילותא דבי דינא היינו כהירושלמי ועוד דהראב"ן דף קכ"ה סע"ג פי' ענין זילותא דבי דינא שהוא ע"ד מ"ש בגמרא פ"ג דגיטין (דל"ב א') בטלו אינו מהני שאם כן מה כח ב"ד יפה כו' וע"ש דס"ל דאפילו רב נחמן דס"ל בטלו מבוטל מודה כאן כיון דהוי ספיקא ולא דמי להתם דודאי בטל מדאורייתא ע"כ לא מהני מה כח ב"ד כו' ואף שהפוסקים ס"ל דרב נחמן בפ' חזקת פליג אפילו בספיקא ולית ליה בכה"ג סברת זילותא דב"ד וצ"ל דלא דמי להא דהגדילו אין יכולים למחות בגיטין (דל"ג א') מ"מ לרבא ורב המנונא דס"ל טעמא דזילותא דבי דינא גבי ספיקא דתרי ותרי אפילו באיסור א"א שייך לומר כן כמו דאמרינן לרבי בגיטין שם גבי בטלו אינו מבוטל שא"כ מה כח ב"ד יפה וכדמחלק הראב"ן בין ודאי לספק כו' וא"כ לפ"ז י"ל דסוגיא דפרק חזקת ס"ל כהירושלמי והיינו לרבא ורב המנונא אלא דאנן קיי"ל כרב נחמן שם דלא חיישינן לזילותא דבי דינא אפילו בדבר שבממון וכ"ש באיסור אשת איש ועוד שאם כן ה"ל להגמרא לפרש דמשום זילותא דב"ד מתירין איסור אשם תלוי וכדרך שהקשו בגיטין (דל"ב) ומשום כח ב"ד יפה שרינן אשת איש כו' וה"נ ה"ל להקשות כן וכי משום זילותא דב"ד נתיר איסור ספק חנק שחייבים עליו אשם תלוי ומאחר שלא הקשו כלל כן עכצ"ל דמיירי הכל כמו סוגיא דכתובות (כ"ב) ובפרק האשה רבה (דפ"ח) דמיירי הכל שנשאת לא' מעידיה ואומרת ברי לי וכמו שנתבאר לעיל שזהו דוחק גדול לפרש בענין אחר מה גם שהתוספות פירשו להפך וגם סוגיא דיבמות (דפ"ח) מורה להפך. ע"כ אין ספק כלל דאפילו בנשאת ואח"כ באו עדים אין שום היתר אפילו לר' מנחם אא"כ נשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי וכמ"ש התוספות שם וביבמות (דצ"ג ע"ב) וסוגיא דיבמות (דצ"ג ב' דאמרינן מאי חזית כו' תירץ עוד בהריטב"א שם וז"ל קשה הא אשה זו בחזקת אשת איש קיימא כו' וכי תימא כשנשאת לאחד מעידיה ובאומרת ברי לי מנלן דמתניתן מיירי בהכי עד דלפרוך הכי בהדיא וי"ל דקושיא לאו משום תצא אלא משום שאר דברים דקנסו לה ומפקינן ממונא מחזקתו שאפילו נטלה מזה ומזה תחזיר דהא אמתניתן דלעיל קאי וי"ג דבר בה עכ"ל. ומ"ש הלשון וכ"ת כשנשאת לאחד מעידיה צ"ל דשלא בדקדוק כתב כן דהא נתייבמה תנן אלא ר"ל שהיבם ג"כ יודע עדות זו או דקאי אמ"ש בגמרא (דצ"ד א') ונשאת ואח"כ כו' מאי חזית כו':
קיצור:
וכ"כ הפנ"י וההפלאה בכתובות שם בשם ר' אברהם ברודא בתשובת ח"צ סי' ב' דכשנשאת ע"פ שני עדים קאי לגמרי בחזקת זה השני שנשאת לו. וכ"ה בירושלמי פרק האשה רבה ה"ג. אך בש"ס דילן פרק חזקת (דל"א) מבואר דלא קיי"ל כן ולכאורה י"ל דרבא ורב המנונא ס"ל כן אך גם זה אינו רק בדבר שבממון ומשום זילותא דבי דינא אבל בדבר איסור עכצ"ל דמיירי בשנשאת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי. בשגם שכל הפוסקים פסקו כרב נחמן שם אפילו בדבר שבממון לא חיישינן לזילותא דב"ד:
ז ומ"מ שטת הירושלמי נראה דלר' מנחם כשנשאת ואח"כ באו עדים לא תצא אף שלא נשאת לאחד מעידיה כ"כ בתוספות קה"ע בירושלמי ביבמות פרק האשה רבה הלכה ג' בד"ה מסתברא דירושלמי לית ליה האי פירוקא ולת"ק דר' מנחם אפילו בשהתירוה לינשא ע"פ שנים הראשונים תו לא תצא כו' ונלע"ד ראיה לדבריו ממ"ש בירושלמי פט"ו הלכה ה' רב נחמן בר יעקב בשם רב נשאת ע"פ עדים שנים אפילו אתון. פי' אפילו באו בעליהן אח"כ. אמרין ליה לית אתנו פי' אמרינן זהו אינש אחרינא וקלסתר פניו דומה להראשון. ואפי' הוא אדם מסויים כרבי אמי ולבסוף מסקנא דאמרינן להבעל השני שנשאה אין ברי דהיא שריא לך אלא תהא יודע דבנוי דההוא גברא ממזירא קומי שמיא ופשוט דנד"ז חמור מדין שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דכיון דאתא גברא וקאי הרי כל העולם המכירים אומרים שזהו בעלה דמה"ט בש"ס דילן ר"פ האשה רבה אמרינן מחכו עליה כו' ואעפ"כ לדעת הירושלמי אמרינן דמדינא לא תצא לפ"ד רב וא"כ בשנים אומרים מת וניסת ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת ודאי לא תצא אף למסקנא דירושלמי דדוקא באתא גברא וקאי אמרינן ליה תהא יודע דבנוי כו' כיון דנראה לכל שזהו הבעל משא"כ בתרי ותרי דהוי ספיקא ודאי דלא תצא כלל. ומהתם מוכח דלא בעינן שניסת לאחד מעידיה דא"כ איך אמרינן ליה תהא יודע דבנוי דההוא גברא ממזירא מאחר שהוא העד שהעיד שמת בעלה א"כ הרי יודע בבירור שבניו כשרים וזהו אחר. דאין לומר שמא גם הם העידו אמת אלא שהמת היה קלסתר פניו דומים לבעלה של זו. דא"כ אינו ממזר ודאי קומי שמיא כ"א ספק ממזר א"ו מיירי שלא ניסת לאחד מעידיה וע"כ מאחר שזה שאתא נראה לכל שהוא בעלה של זו אמרינן ליה דאע"ג דמדינא אין לנו כח להוציאה מבעלה השני מ"מ קומי שמיא גליא שזהו בעלה והעדים שקר העידו כדפי' בקה"ע ולכן שפיר ה"ל ממזרים ודאין קומי שמיא. וא"כ מזה משמע ברור דלהירושלמי בשנים אומרים מת וניסת ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת ולא אתא גברא וקאי לא תצא אף שלא נשאת כלל לאחד מעידיה ועוד נלע"ד ראיה ממש"ש בירושלמי מקודם וז"ל אמתניתן עד אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת ה"ז לא תצא. מפני שאמר משנשאת הא אם עד שלא נשאת ונשאת תצא א"ר יוחנן זו דברי רבי מנחם ברבי יוסי. אבל דברי חכמים בין אמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא עכ"ל והובא ירושלמי זו בחידושי הרמב"ן והריטב"א ביבמות פט"ו ופי' הריטב"א בשם הרמב"ן דפי' בין שאמר עד שלא נשאת דקאמרי חכמים היינו כשבאו זה אחר זה ומאי עד שלא נשאת דקאמר עד שלא נשאת ממש ואחר שהתירוה לינשא ורבי מנחם ברבי יוסי לית ליה דעולא כלל וחכמים אית להו כשנשאת ממש דוקא ופליג אגמרא דילן עכ"ל והשתא כמו לדברי חכמים דאית להו הא דעולא כשנשאת אחר ההיתר ודאי מיתוקמא המשנה כשלא נשאת להעד ההוא דאין צריך לידחק בזה לומר דמיירי שנשאת לאותו עד המתירה דהוא דוחק עצום כמ"ש לקמן. אלא לפ"ז שפיר מיירי דנשאת לעלמא ומ"מ אע"פ שבא אח"כ עד המכחישו לא תצא:
כיון דעד זה כשנשאת על פיו ה"ל כשנים לעולא ואין דבריו של אחד במקום שנים משא"כ בשנים אומרים מת ונשאת על פיהם ואח"כ באו שנים ואמרו לא מת תצא כשלא ניסת לאחד מעידיה לפי ש"ס דילן. משום דהנך המכחישים כחם גדול כמו השנים הראשונים דאף שיש להן מעלה שנשאת על פיהם מ"מ מה יש להחשיבם עי"ז יותר משנים הא תרי כמאה וא"כ סוף סוף תרי ותרי נינהו משא"כ בעד א' דלאו כלום הוא לכן כשנותנים לו מעלה כשנים ע"י שנשאת על פיו ה"ל העד המכחישו שאין לו מעלה זו כאחד במקום שנים. אבל בתרי ותרי ממש ל"ל הכי. לכן בתרי ותרי א"א לומר שלא תצא אא"כ ניסת לאחד מעידיה משא"כ בעד אומר מת ונשאת ובא אחר אח"כ ואמר לא מת אף שלא ניסת להעד ההוא לא תצא ואדרבה בניסת להעד ההוא י"ל דתצא כדלקמן וכיון דביררנו דלהירושלמי ג"כ לת"ק דרבי מנחם מיירי המשנה דעד אומר מת ונשאת. דר"ל שנשאת לעלמא ולא לעד ההוא. א"כ כמו"כ גם לרבי מנחם מיירי המשנה ג"כ בכה"ג ואעפ"כ לא תצא כשהעד המכחישו בא משנשאת. והרי הרמב"ן פי' דרבי מנחם לית ליה דעולא כלל א"כ זה העד שנשאת על פיו הרי עכ"ז אינו כשנים ממש כ"א הוא עד אחד רק שעד א' נאמן באשה. והרי יש עד המכחישו ואמאי לא תצא. אעכצ"ל דס"ל גם בתרי ותרי כל שניסת ע"פ שנים הראשונים ואחר שנשאת באו השנים המכחישים אותם אזי לא תצא אף שלא ניסת לא' מעידיה ומטעם האמור בירושלמי פרק האשה רבה בשעה שנשאת בעדות ברורה נשאת וה"ה גם בנשאת ע"י עד אחד נקרא עדות ברורה כיון דעד אחד נאמן באשה:
ועוד נראה דדוחק גדול הוא להעמידה בשנשאת להעד כי מלבד דדעת הרמב"ן והרשב"א ותשובת הרא"ש כלל ל"ב סס"י ג' דדוקא בשנים עדים מהני מה שנשאת לא' מעידיה ולא בעד אחד דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אך עוד זאת הנה בלא"ה משנה שלימה שנינו בפרק שני דיבמות דעד המעיד לאשה שמת בעלה לא ישא את האשה א"כ דוחק להעמיד המשנה דעד אומר מת ונשאת מיירי שנשאת לו. ותו דדעת הרשב"א שם דאפילו כנס יוציא כהובא בב"ש סי' י"ב ואפי' להחולקים שם י"ל דהיינו בדליכא מאן דמכחיש ליה אבל כשעד אחד בא ומכחישו ראוי לומר דלכ"ע אפילו כנס יוציא דאפושי פלוגתא לא מפשינן ועוד דדעת ר"ח שאפילו בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דאמרינן שאם נשאת לאחד מעידיה לא תצא היינו כשיש ג' עדים שאומרים מת. דאם לא היו אלא שנים אמרינן דזה שנשאה כמאן דליתיה דמי ונשאר רק עד אחד ואין דבריו של אחד במקום שנים והגם שהמגיד ספי"ב מה"ג הכ"ב נחלק עליו דלא אמרינן זה שנשאה כמאן דליתיה דמי ראוי לומר דהיינו בשני עדים שאין חשודים לשום דבר כלל משא"כ בעד א' כשנשאה ויש ג"כ עד המכחישו יש ריעותות טובא. ע"כ דוחק עצום להעמיד הירושלמי בכה"ג ועוד קשיא להפך לפי' הר"ן דפירש שהאשה אומרת ברי לי היינו ראיתיו שמת א"כ אילו מיירי בכה"ג שנשאת להעד האומר שמת וגם היא אומרת שמת א"כ פשיטא דלא תצא דה"ל תרי לגבי ע"א האומר לא מת ואפילו לכתחלה תנשא לעלמא ולא לעד זה האומר מת כו' ולא מיבעיא לפי פשטא דברייתא דתני ר' נחמיה ביבמות פט"ו (דקי"ז ב') דאשה מכחשת איש ודאי ה"ל תרי לגבי חד אלא אפילו לפי האיבעית אימא דשתי נשים באיש אחד כפלגא ופלגא דמיא י"ל היינו שתי נשים דוקא אבל איש ואשה נגד איש אחד ה"ל יותר מפלגא וכ"ש האשה עצמה דדייקא ומינסבא הג"ה אחר זמן ואפ"ל טעמא דהירושלמי מפשט לשון המשנה פט"ו דיבמות משנה ד' עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא דמשמע דוקא כשעד אחד אומר מת הוא דכשבאו שנים ואמרו לא מת תצא אף שנשאת ע"פ העד אחד הא שנים אומרים מת ונשאת על פיהם אע"פ שבאו שנים ואמרו לא מת לא תצא ועיין מדין זה ג"כ בשער המלך פרק י"ב מה' גרושין האריך בזה בדעת הרשב"א ובדעת רי"ו דלקמן ס"ח:
קיצור. מיהו בירושלמי ס"ל כן כמו שכתב הראב"ן:
ח ועוד יש לצדד בנד"ז שלא תצא והוא ע"פ דעת הרמ"ה דהנה הרב"י באה"ע סי' קנ"ט הביא מ"ש רי"ו בשם הרמ"ה וז"ל הא דתנן האשה שהלך בעלה למדה"י ואמרו לה מת בעלך ואח"כ מת בנך ונשאת ואח"כ אמ"ל שהבן מת תחלה והיתה זקוקה ליבם תצא דוקא שהזימום עדים אחרוני' לראשונים אבל אם הכחישום לא תצא וכך מוכח מסוגי' הגמ' עכ"ל והב"ש שם סק"ז תמה על זה דהא בסי' י"ז ומ"ז וקנ"ב מבואר דבתרי ותרי לעולם אם נשאת לאחר תצא אא"כ נשאת לא' מעידיה ואומרת ברי לי וכ' שם הב"ש דאף אם לרי"ו בשם הרמ"ה שיטה אחרת בזה מ"מ לא קיי"ל כוותי' ולכאו' ד' הרמ"ה הם תלמוד ערוך בפ' האשה רבה (דצ"ג ע"ב וצ"ד ע"א) המובא לעיל דפריך שם אילימא תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ומוקי לה בעידי הזמה ולכאורה קשה טובא מאי פריך סמוך אהני הא קיי"ל דבתרי ותרי אם נשאת תצא כמ"ש הב"ש וע"ש בגמרא דרב ששת הוא דאמר כן מאי חזית כו' ואיהו גופי' משמע דס"ל בכתובות (כ"ב ב') דבתרי ותרי תצא דמוקי שם בניסת לא' מעידי' וי"ל שמזה יצא לו להרמ"ה לחלק בין דיני' אלו לדיני' שבכתובות שם. וכשנעיין בד' הרמ"ה במה הוא החילוק ביניהם. הנה כ' עו"ש רי"ו בשם הרמ"ה וז"ל הלך בעלה למדה"י ואמ"ל מת בנה ואח"כ מת בעלה ונתייבמה ואח"כ אמ"ל בהפך תצא מן היבם והולד ממזר ומוכח שם דדוקא שבא עד א' תחלה ואח"כ באו שנים אבל באו שנים תחלה ואח"כ באו שנים לא תצא והולד ספק ממזר ול"ד לשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת דנשאת ואח"כ באו עדים תצא דהתם אתחזק איסורא דאשת איש הכא לא אתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע בי' איסור אשת אח אם מת הבן תחלה פקעה ליה חזקה דאיסור אשת אח מאי אמרת דאלו העדים האחרונים מחזיקי' לה באיסור אשת אח הוו לי' תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני וכ"כ הרמ"ה ועוד כ' דדוקא כשמודים העדי' האחרונים שמת בעלה ובנה אלא שאומרים שהבעל מת תחלה אבל אמרו מת בעלך ובנך קיים מעיקרא הוה קיימא חזקה דבן ואכתי לא פקעה חזקה דידי' ואפילו שנשאת תצא עכ"ל מבואר מזה דהרמ"ה ס"ל לחלק דלא אמרי' דאפילו נשאת ע"פ שנים עדים שהתירוה ואח"כ באו שנים עדים האוסרי' אותה דתצא כשלא נשאת לאחד מעידיה כו' אא"כ יש ג"כ חזקת איסור כגון בשנים אומרים מת כו' אבל היכא דליכא חזקת איסור אע"ג דליכא ג"כ חזקה דהתירא לא תצא. כיון שנשאת ע"פ השנים המתירים אמרי' מאי חזית כו' ואין מוציאין אותה מבעלה ואע"ג דהוי ספק כרת אך ספיקא דתרי ותרי שאני כיון שיש שני עדים כשרים שמסייעי' לה וגם שנשאת על פיהם א"כ הרי היא בחזקת בעלה זו השני וכיון דליכא חזקה דאיסורא לנגד אין מוציאין אותה מחזקת בעלה השני. אך צ"ל דהא רי"ו שם נתיב כ"ה ח"א בענין כל העריות שאמרו צרותיהן מותרות כתב בשם הרמ"ה וז"ל ולא תימא דדוקא בב' כתי עדים דאחת אומרת קרוב לה דהוי ספיקא דאורייתא כו' מוכח דס"ל דתרי ותרי ספיקא דאוריי' הוא דר"ל מדאוריי' לא מוקמי' לה אחזקה וא"כ לפ"ז קשה דמאי נפ"מ אם אתחזק איסורא דא"א או לא אתחזק דהא אע"ג דאתחזק לא מוקמי' אחזקה וכדפריך בכתובות תחלת (דף כ"ג) מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא שמשם הביאו בעלי דיעה זו ראיה דבספיקא דתרי ותרי אין חילוק בין אתחזק איסורא דא"א כמו בסיפא ובין לא אתחזק איסורא דאשת איש כמו ברישא ואפשר לומר דמ"מ יש חילוק לענין חיוב אשם תלוי למאן דבעי שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ומשום דאז איקבע איסורא א"כ הכי אע"ג דהוא חתיכה אחת מ"מ כשהיתה תחלה בחזקת אשת איש ה"ל איקבע איסורא כמ"ש התוס' שם (דכ"ב ע"ב) בד"ה באשם תלוי משא"כ כשלא היתה בחזקת אשת איש ליכא אשם תלוי משום דלא איקבע איסורא וכן פסק הרמב"ם פ"ח מהלכות שגגות סוף דין ג' וע"ש בלח"מ בסוף דבריו וס"ל להרמ"ה כפשטא דגמרא בכתובות (דכ"ב ב') דלא אמרינן בנשאת ואח"כ באו עדים דתצא אלא משום דהבא עליה באשם תלוי קאי והיינו כשחייבים אשם תלוי ממש וכמש"ש התוספות בד"ה באשם תלוי ולא כמ"ש התוס' בסוף אי נמי לאו אשם תלוי ממש קאמר כו' וע"כ ס"ל דדוקא כשהיתה בחזקת איסור אשת איש שאז יש חיוב אשם תלוי ממש תצא אפילו נשאת ואח"כ באו עדים משא"כ בליכא חזקת איסור שי"ל דליכא אשם תלוי ממש דלא חשיב איקבע איסורא ע"כ לא תצא וכן משמע ברי"ו נכ"ג ח"ב גבי ועוד כ' הרמ"ה ודוקא שבאו אשתו וגיסו אבל באו עדים שהם קיימים כו' ואם נשאת מתחלה בשני עדים והכחישום תצא דקיימא באשם תלוי והולד ספק ממזר עכ"ל הרי התם משום דהיתה בחזקת אשת איש ואיכא אשם תלוי הוא דס"ל תצא מזה מובן הא דהכא לא תצא היינו משום דליכא אשם תלוי וכנ"ל ומאי דפריך הש"ס בכתובות (דכ"ג ריש ע"א) מ"ש רישא ומ"ש סיפא והקשו התוס' שם שנא ושנא דרישא אית לן לאוקמא בחזקת פנוי' וסיפא בחזקת א"א כו' וע"ש תי' התוס' דהל"ל תצא מדרבנן ולהרמ"ה א"א לומר כן דהא ס"ל דלא תצא אף גם היכא דליכא חזקה דהתירא רק דליכא נמי חזקה דאיסורא וכ"ש התם דיש ג"כ חזקת פנוי' וי"ל אדרבה הרמ"ה ס"ל דתרי ותרי ספיקא דאורייתא הוא וא"כ שפיר מקשה מ"ש רישא כו' ואי משום דברישא ליכא חיוב אשם תלוי משא"כ בסיפא יש אשם תלוי הרי גם להרמ"ה טענה זו דליכא אשם תלוי לא מהני רק בניסת תחלה ואח"כ באו עדים וכנ"ל משא"כ כשבאו תחלה התרי ותרי ואח"כ ניסת פשיטא דאפילו ליכא חיוב אשם תלוי ממש תצא ולכן שפיר מקשה הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהא הברייתא מיירי בשנשאת אחר שבאו השתי כתי עדים. זה נראה דעת הרמ"ה וס"ל גבי אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתייבמה ואח"כ באו שנים והכחישום שחלוף היו הדברים. דכיון דעכ"פ לדברי שני הכתות מת הבן תו ליכא חזקת היתר לשוק שהוא חזקת איסור לגבי היבם דאע"ג דכשהבן הי' חי היתה חשובה חזקת היתר לשוק לגבי האשה כמו צרת ערוה מ"מ חזקה זו לא הוי חזקה אלא לענין כשיש ספק אם הבן הוא חי או מת אז שפיר י"ל דמוקמי' לי' אחזקת חיים וכמו בספק נתגרשה הערוה כיון דהבעל ודאי מת ובהערוה יש ספק אם נתגרשה או לא וכן בהבן יש ספק אם מת או לא. שפיר מצינן למימר דמוקמי' להו אחזקתייהו שלא נתגרשה הערוה ושלא מת הבן משא"כ כשודאי מת הבן אלא שבאת לומר שהאב מת תחלה ליכא חזקה להבן יותר מלהאב וכך יכול להיות שהבן מת תחלה כמו שיכול להיות שהאב מת תחלה:
קיצור הרמ"ה ברי"ו נכ"ה ח"ג ס"ל כל שליכא אשם תלוי לא תצא בנשאת ואח"כ באו עדים וראייתו ג"כ מדף (צ"ג ע"ב) הנ"ל:
מיהו קשה לי טובא על סברא זו דהרמ"ה מהא דאיתא בגמרא פרק ד' אחין (דל"א ע"א) איתיביה אביי נפל הבית עליו ועל בת אחיו ואין ידוע איזה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתייבמת אמאי הכא נמי נימא אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק והרי בת אחיו דהתם היא ממש כדוגמת הבן שבדין אמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתייבמה ששניהם פוטרים מן היבום. וא"כ כמו דהתם אע"ג שעכ"פ מתה בת אחיו עכ"ז אמרינן דהצרה בחזקת היתר לשוק עומדת אף שחזקה זו נמשך מבת אחיו כשהיתה חיה דייקא אין אנו גורעין חזקה זו מפני שעכשיו מתה היא כיון שי"ל שלא מתה כי אם אחר מיתת הבעל א"כ ה"נ ממש גבי אמרו לה מת בנך כו' ונתייבמה ואח"כ אמרו לה חלוף היו הדברים כיון דבחזקת היתר לשוק ואיסור ליבם היתה עומדת מחמת הבן ומספק אתה בא להתירה שלא תצא מהיבם אמאי לא נימא שיש כאן חזקה דאיסורא ליבם אף שעכשיו מת הבן כיון שי"ל שלא מת כ"א לאחר מיתת הבעל וכמו בדין בת אחיו הנ"ל הן אמת שהתוספות שם כתבו תימא אמאי חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מליבם דהא קמן ששניהם מתו וכן יכול להיות שהיא מתה תחלה כמו הבעל עכ"ל קושייתם וקושיא זו היא ממש סברת הרמ"ה שברי"ו נכ"ה ח"ג שכתב אמ"ל מת בנך כו' הכא לא אתחזק איסורא דאשת אח כיון דודאי מת ויש דרך במיתה דפקע ביה איסור אשת אח אם מת הבן תחלה כו' כהובא לעיל אבל הרי בגמרא מוכרח דלא אמרינן כן מדמקשה אביי אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת והיינו כמו שתירצו התוספות שם וי"ל דמשו"ה חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מליבם משום דבמיתת הבעל משתריא לשוק אבל במיתת הערוה אינה ניתרת ליבם עד שימות הבעל עמה עכ"ל וא"כ ה"נ ממש בדינו דהרמ"ה דהא במיתת הבן אינה ניתרת ליבם עד שימות הבעל עמו משא"כ במיתת הבעל משתריא לשוק ומש"ה קיימא בחזקת היתר לשוק וא"כ ממילא בחזקת איסור ליבם קיימא מה"ט:
ודוחק לומר דהתוס' לא כתבו רק דמש"ה חשיב לה טפי בחזקת היתר לשוק מליבם ור"ל דלשוק חשוב חזקת היתר ממש מה"ט ולגבי יבם אינו חזקת היתר אבל מ"מ אינו ג"כ חזקת איסור וכמ"ש הרמ"ה משום דהא קמן ששניהם מתו כו' דזהו דוחק גדול כי לשוק וליבם הם שני הפכיים וכשהיא בחזקת היתר לשוק זהו עצמו חזקת איסור ליבם וצריך לומר בפי' דברי התוספות בתירוצם דודאי לגבי חזקת חיים דבת אחיו וכן הבן שבנדון דהרמ"ה לא שייך למימר אוקמא אחזקת חיים עד עכשיו דע"ז ודאי קשה מאי חזית להעדיף חזקת חיים שלהם יותר מחזקת חיים של הבעל דהא קמן ששניהם מתו וכן יכול להיות שהם מתו תחלה כמו הבעל ושפיר קאמר הרמ"ה בזה אלא כוונת התוספות דמ"מ יש כאן חזקת היתר של הצרה דבחזקת היתר לשוק עומדת בעוד שהבעל ואשתו בת אחיו היו קיימים משום דבמיתת הבעל משתריא לשוק כו' כנ"ל וא"כ הגם שעכשיו יש ספק שקול ממש שמא מתה בת אחיו תחלה ואין לה חזקת חיים יותר מלבעלה מ"מ חזקת היתר של הצרה לשוק שייך לומר גם לגבי ספק זה וא"כ אפשר לתרץ דעת הרמ"ה דס"ל דלא מהני חזקת היתר של הצרה לבד אלא בעינן שיהי' ג"כ חזקה בהערוה עצמה שהיא בת אחיו או בהבן ודוגמת ספק גרושין דמוקמינן ג"כ הערוה בחזקת שלא נתגרשה עם חזקת הצרה בהיתר לשוק מיהו זה אינו דעכ"פ מוכרח בגמ' דבנפל הבית שייך חזקת היתר לשוק וצ"ל משום דחשבינן הכל חזקת הצרה ולא איכפת לן במה שבהערוה עצמה ליכא חזקה וכדמשמע פשטא דגמרא שם (ד"ל ע"ב) אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דקאי על הצרה והא דגבי תרי ותרי לרבה ורב יוסף דהויא ספיקא דאורייתא לא מוקמינן גם הצרה אחזקתה אף שהספק דתרי ותרי היינו בהערוה צ"ל דזהו רק בספיקא דתרי ותרי ומשום דחזקת הצרה תלויה בחזקת אישות הערוה וכיון דתרי מפקי להערוה מחזקתה ממילא בטלה ג"כ חזקת היתר דהצרה דהא בהא תליא משא"כ בספק דנפל הבית עליו ועל בת אחיו דליכא תרי סהדי דמפקא לבת אחיו מחזקתה כי אם משום מאי חזית כו' שמא היא מתה ראשונה ע"ז שפיר י"ל דמהני חזקת היתר דהצרה מיהו עד"ז יש לתרץ ג"כ דעת הרמ"ה לחלק בין ספק דנפל הבית עליו ועל בת אחיו ובין הספק דאמרו לה מת בנך ואח"כ מת בעלך ונתייבמה ואח"כ אמרו לה חלוף היו הדברים דדוקא בספיקא דתרי ותרי הוא דכתב הרמ"ה שברי"ו דלא אתחזק אסורא דאשת אח כו' משום דה"ל תרי ותרי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ור"ל כיון דאפילו נגד חזקה גמורה כמו אפילו אם היו התרי מכחישי' שהבן חי גם עכשיו לא היו מוקמינן לה אחזקה לשוק וחזקת החיים של הבן דכיון דתרי ותרי נינהו ה"ל ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה דכך ס"ל להרמ"ה כנ"ל אלא דאז היה חיוב אשם תלוי משום דה"ל איקבע איסורא מחמת הבן והיינו כיון לדברי שני עדים חי הוא גם עכשיו ולכן תצא אבל כשגם לדבריהם מת הוא עכשיו רק מכחישים שהיה קיים כשנתייבמה תו לא חשיב אתחזק איסורא גם לענין אשם תלוי ולכן לא תצא משא"כ גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו דלא מיירי בספיקא דתרי תרי כ"א הספק בהמעשה מצד עצמו וכיון דליכא תרי דמפקא להצרה מחזקתה י"ל להעמידה בחזקת היתר לשוק כמו קודם שנולד הספק כך צ"ל לדעת הרמ"ה שיצא לו כן מלשון הגמרא בפרק האשה רבה (דצ"ג ע"ב) מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כו' ונסתלקה בזה תמיהת הב"ש סי' קנ"ט סק"ז על הרמ"ה מהדינים שבסס"י י"ז וסי' קנ"ב דלהרמ"ה יש לחלק משום דהתם אתחזק איסורא ויש חיוב אשם תלוי והכא ס"ל דלא נקרא אתחזק איסורא דאשת אח וליכא אשם תלוי ע"כ ס"ל דלא תצא אף שמ"מ הולד ספק ממזר וההיא דסי' מ"ז מיירי בבאו תרי ותרי קודם שנשאת גם בלא"ה התם פליג הריב"ש סי' רס"ו כמו שנת' לעיל סוף אות ד' והתוספות דיבמות (דצ"ג ב') אע"ג דפי' דמיירי דוקא בשהיבם אומר ברי לי י"ל דלא פליגי על הרמ"ה רק משום דס"ל דשם חשוב חזקת איסור ליבם כמ"ש בהדיא בתוספות שם ואיכא חזקת איסור ליבם וכ"כ בהדיא בכתובות (דכ"ו ע"ב) בד"ה אנן דאית לן לאוקמי אחזקה דאיסורא ליבם שמת בעלה תחלה כדאמרינן בפרק ארבעה אחין דל"א א') גבי נפל הבית עליו ועל בת אחיו כו' דמה שחילקתי לעיל לדעת הרמ"ה בין נפל הבית ובין נדון דהרמ"ה דהוי ספיקא דתרי ותרי לא ס"ל כלל להתוספות כי הגם דאיכא מ"ד דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה מ"מ לא בשביל זה נאמר דליכא חזקה דאיסורא כלל כ"א דלא מוקמינן אחזקה אבל היכא דבאמת ליכא חזקה דאיסורא ונשאת ע"פ שני עדים ואח"כ באו עדים בחלוף אפשר לא פליגי על הרמ"ה דלא תצא:
קיצור קושיא על הרמ"ה מהש"ס פד"א (דל"א ע"א) וקצת ישוב ע"ז:
מיהו לכאורה נראה ראיה לנגד דעת הרמ"ה מהמשנה ר"פ החולץ הכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה כו' ספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה לאחרון יוציא והולד כשר וחייבין באשם תלוי ובגמ' (דף ל"ז ע"א) דאע"ג דרוב נשים לתשעה ילדן מ"מ רוב היולדות לתשעה עוברה ניכר לשליש ימיה והאי מדלא הוכר העובר לשליש ימיה איתרע ליה רובא ועתו"ס שם ד"ה וזו הואיל תימא דאמאי לא מוקמינן לה בחזקת היתר ליבם כו' ע"ש וא"כ עכ"פ בהצטרף הרוב דעוברה ניכר לשליש ימיה וחזקת היתר ליבם אל המיעוט דיולדת לשבעה ודאי לא גרע כל זה מספק שקול דליכא חזקה לא דאיסורא ולא דהתירא ואפשר עדיף מיניה וע' בחולין פא"ט (דנ"ג סע"א) ואעפ"כ אמרינן בפשיטות דתצא וחייבין באשם תלוי מיהו יש לחלק ברווחא דשאני ספיקא דתרי ותרי דכיון שיש שני עדים שניסת על פיהם עדיף משאר ספק מיהו לכאורה הרמ"ה מקיל אפילו בשאר ספק כמ"ש הטור אה"ע סי' קס"ד משמו גבי הכונס יבמתו כו' ואם ילדה ולא שהה הולד ל' יום כו' שהרמ"ה כ' כיון דספק הוא אין מוציאין אותה ממנו וכן משמע ברי"ו נכ"ה תחלת ח"ב בשם הרמ"ה ואם לא שהה כו' ואם כנסה כו' והביא ראיה מהדין דמת בתוך שלשים יום אם אשת כהן היא אינה חולצת ע"ש שלזה נתכוין רי"ו ונראה דס"ל להרמ"ה דלרשב"ג כל שלא שהה ל' יום באדם ספק נפל הוי מדאורייתא (וע' חה"ר בשבת פ' המילה וביבמות פ' הערל) ואעפ"כ אמרי' בגמרא אם אשת כהן היא סמכינן ארבנן ואע"ג דהלכה כרשב"ג ומזה הוכיח הרמ"ה דמספיקא לא מפקינן אתתא מבעלה עב"ח שם דלכך ה"ה אם נתייבמה אלא דהתם משמע דס"ל להקל אפילו נשאת אחר שילדה ע"ש בטור וב"ח סס"י הנ"ל וצ"ל דספק פלוגתא דרבוותא עדיף מספק תרי ותרי דאילו בתרי ותרי לא ס"ל להקל רק בנשאת קודם שבאו העדים וע' בטור סי' ל"א דבשאר ספיקא מודה הרמ"ה דתצא וע' בב"ש סי' י"ז ס"ק ע' מ"ש בשם רי"ו בשם רמ"ה בענין סי"ב וע' במרה"צ שם מיהו שא"פ ס"ל דאפילו לרשב"ג אינו ספק דאורייתא רק חומרא דרבנן ומש"ה בדיעבד סמכינן ארבנן ע' בתשו' מהרי"ו סי' נ"ד שבב"י סי' קנ"ט ואף לשטת הרמ"ה דלרשב"ג הוא ספק גמור מ"מ אין ללמוד משם דשא"ה דהוי כמו ס"ס כיון דלרבנן הוי ולד גמור ולרשב"ג הוי ספק כו' אלא שיש לדחות דהא הלכתא כרשב"ג כו' ומ"מ על דין זה דהרמ"ה ודאי יש קושיא עצומה מדין דספק בן תשעה לראשון כו' הנ"ל ועב"ש סי' קס"ד סק"י שהרב"י השמיט דיעה זו מהש"ע:
קיצור עוד בענין דעת הרמ"ה:
יא ונשוב לנ"ד יש לצדד להקל לפ"ד הרמ"ה דלעיל בספיקא דתרי ותרי. הגם דכאן אתחזק איסורא דאשת איש אבל אפשר לומר דכיון דעתה עכ"פ גירשה הבעל הראשון א"כ תו ליכא חזקה כלל דממ"נ עכשיו גרושה היא הגם שמ"מ עד שגירשה היינו יכולים לומר אוקמא אחזקה מ"מ כיון שאנו דנין ע"ז עכשיו כשכבר נתגרשה. י"ל דה"ל כאילו ליכא חזקה והכי משמע ממ"ש התוס' שלהי קדושין (דע"ט ע"א) בד"ה קידשה וז"ל, וא"ת נפלגו בקידשה אביה גרידא כו' וי"ל דודאי לא פליגי בקידשה אביה לחוד דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרי' העמד אשה אחזקת פנוי' כמה שהיתה קודם שקידשה כו' אבל עתה שקידשה אף היא עצמה ליכא חזקה דפנוי' דממ"נ אשת איש היא או משום קידושי אביה או משום קידושי דידה וליכא האי סברא עכ"ל והנה ל' הטוש"ע בדין זה כך הוא קידשה אביה בבקר וקידשה א"ע בערב וכ"ה ל' רש"י הרי אף שקדמו קדו' אביה לקדו' דידה וא"כ כשאנו דנין אם היתה בוגרת בשעה שקידשה אביה אז יש לה חזקת פנוי' עדיין שהרי ליכא ממ"נ עד הערב מ"מ כיון שבאנו לדון ע"ז אחר זמן ואז כבר קידשה א"ע ויש כאן ממ"נ אז מסלקין אנו החזקה מה"ט אף שעל הזמן שאנו דנין היה שייך החזקה בשלימות ועיין בחמ"ח ובב"ש רס"י ל"ז משמע מדבריהם להדיא כמ"ש מיהו לולי דבריהם היה אפ"ל דלהתוס' לא מיירי כלל בשידוע לנו שקדו' אביה קדמו אלא שאביה קידשה בדרך והיא קידשה א"ע בעיר ולא ידעינן הי מינייהו קדם או שיכול להיות שניהם קידשו כאחד ובזה שפיר איכא למימר כמ"ש התוספות דליכא חזקה אמנם בתוס' דיבמות (דס"ח סע"א) כ' וז"ל וי"ל דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה אע"פ שהי' ספק כשבא עלי' לא מוקמינן לי' אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע ליה עכ"ל ועיין במהרי"ט ח"א סי' י"א שכתב רבו ז"ל והך דיבמות בשעה שבא עליה פסול זה היינו מסופקים אם הי' בן ט' כו' ואע"פ שאם היינו דנין אז על הדבר היינו מעמידין אותו בחזקתו הראשונה השתא שבא לפנינו כשהוא ודאי בן ט' לגבי השתא חזקתו הראשונה הורעה עכ"ל וא"כ בנ"ד נימא הכי אף שאם היינו דנין על הדבר קודם שנתגרשה שנית מבעלה הראשון היינו מחמירין לאוסרה דאוקמא אחזקת א"א. השתא שבאה לפנינו כשבודאי נתגרשה הורעה חזקתה הראשונה וא"כ י"ל דלא תצא לפ"ד הרמ"ה דלעיל ועיין בס' עצמות יוסף בקדושין דע"ט שם מ"ש היכא דאיכא ספק בקדושי אשה כו'. ואח"כ תפסה קדושין אחרים גמורים שלא נאמר דלא נוקמא הך אתתא בחזקת פנויה מצד הקדושין השניים כו' וע"ש דמשמע שנחלקו בזה האחרונים והוא דוגמא לנ"ד (ואעפ"כ נ"ד עדיף דהגרושין הכל מאיש א' משא"כ הקדושין מב' אנשים שונים). ולכאורה מתוס' דיבמות הנ"ל הוא סייעתא לזה כנ"ל מיהו בתשו' מהרי"ט סי' מ"א הביא ראיות דאזלי' בתר חזקה קמייתא אע"ג דעתה ודאי ליתא חזקה זו ופי' שם ד' התוס' בע"א ע"ש. גם בהרמב"ם פ"ח מה' תרומות נ' שאין פוסק כלל כהתוס' דיבמות ע"ש דסתם ולא פי' דמיירי כשהשתא הוא ודאי בן ט'. גם בלא"ה יש לחלק דהתם כשם שעכשיו הוא גדול כך י"ל שהי' ג"כ גדול אז דהכל ענין ודבר א' הוא אבל איך שייך כ"כ לומר משום שנתגרשה עכשיו שנית שגם אז היתה גרושה. אלא שהיה מקום לומר כיון דלהרמ"ה לא תצא אפילו באיסור כרת היכא דלא אתחזק איסורא א"כ בנד"ז דהוא איסור עשה י"ל אפילו אתחזק איסורא תחלה לא תצא כיון שנשאת בהיתר ע"פ שנים. דהא להרמ"ה אין לומר שתצא רק בדאיכא אשם תלוי משא"כ הכא שהוא איסור עשה לא שייך ענין אשם תלוי ע"כ י"ל דלא תצא ומה גם כשנצרף לזה דעת הראב"ן דלעיל אך בלא"ה דברי הרמ"ה לא מצינו להם חבר כלל ויחידאה הוא בזה שהתוס' ביבמות (דצ"ג ב') מפרשים בענין אחר וכן הריטב"א גם בשט"מ דכתובות (דכ"ו ב') כ' הפך מדברי הרמ"ה ועיין בחידושי הרמב"ן פרק חזקת (דל"א) ד"ה אנן אחתינן ובטור ח"מ סי' קמ"ו סעי' ל"ו ל"ז דלכאורה לפ"ד ר"ח והרמב"ן יש לקיים סברת הרמ"ה אמנם לדעת הרי"ף והרמב"ם פט"ו מהלכות טוען דין ה' והתוס' ורשב"ם ונ"י וכ"פ בש"ע שם סעיף כ"ג מבואר בהדיא דלא כהרמ"ה אך באמת גם להרמב"ן אין מוכרח סברת הרמ"ה דהתם הטעם כמ"ש בחידושי הרמב"ן שם דכיון דדינא כל דאלים גבר הוא כו' לא נפקא מחזקתי' דהאי כיון שירד בה ברשות וכ"ז לא שייך כאן אבל אין ראיה להחמיר בנ"ד מהדין שבטוש"ע סס"י י"ז סעיף נ"ז אמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת כו' דהפלוגתא אם הולד השני ממזר מדרבנן אבל לכ"ע תצא ומשנה שלימה היא בפרק האשה רבה (דצ"ב ע"א) דתצא נמצא אף שעכשיו לכ"ע מת הבעל ויש תרי ותרי אם קיים הי' דהוי הספק עכשיו באיסור עשה דאסורה לבועל ועכ"ז תצא ואף שנשאת תחלה ע"פ שנים עדים המתירים ואח"כ אמרו לה עדים האחרונים קיים היה ומת אך באמת זה אינו כי דין זה דמשנה זו היא מיירי בענין אחד עם מש"ש במשנה תחלה ואח"כ אמרו לה חלוף היו הדברים כו' ואוקמה רב ששת (דצ"ג ע"ב) כשנשאת תחלה ע"פ עד אחד ואח"כ באו שנים והכחישוהו. או כמ"ש רב אחא שם דמיירי בעידי הזמה באופן שאין ספק שעדות הראשון נתבטל לגמרי ולא מיירי כלל בתרי ותרי כנד"ז:
קיצור עכ"פ לפ"ד הרמ"ה יש לצדד להקל בנד"ז אלא שא"א לסמוך ע"ז נגד כל הפוסקים ועיין בטור ח"מ סי' קמ"ו סעיף ל"ו ל"ז:
יב ומיהו כ"ז אם בעלה השני הי' דר עמה גם אחר שנודע לו שלא קבלה הגט אבל אם מיד שנודע לו מזה פירש א"ע ממנה והרחיקה מעליו א"כ ליכא כאן איסורא דאוריי' לגבי דידי'. דהא מתחלה אונס הי' שנשאה ע"פ עדים. ומוכח בפ"ק דכתובות (ד"ט סע"א) דאפילו היא אנוסה והוא מזיד שריא ליה משום דכשלא נאסרה לבעל מחמת שהיתה אנוסה לא נאסרה לבועל אף שהיה מזיד מכ"ש כשהבועל ג"כ הי' אנוס ומוטעה והיא אומרת ברי לי שנתגרשה וא"כ כיון שאח"כ כשבאו עדים האומרים שלא נתגרשה לא בא עלי' וא"כ אינו מחוייב לגרשה עתה (שכבר נתגרשה בודאי מבעלה הראשון) רק מדרבנן ובדרבנן יש לצדד להקל כיון דאיכא תרי ותרי ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא וכ"מ בתשו' שבו"י ח"א סס"י צ"ח דע"כ לא אסר שם אלא משום דס"ל דה"ל ספיקא דאורייתא כיון שניסת רק ע"פ עד אחד מיהו דבריו צע"ג דגם ע"פ עד א' אין כאן רק איסור דרבנן כמ"ש בגמרא פ"ק דיבמות (די"א) ואמינא לך אנא סוטה דרבנן וע"ש בפרש"י. א"כ בנ"ד דניסת ע"פ שני עדים אין כאן איסור דאורייתא לכ"ע לגבי דידי' דאונס גמור הי' הלכך אם לא בא עליה אחר שבאו העדים האחרונים אין לאוסרה עליו משום זה ולגבי דידה אע"ג דאיכא ספק דאוריי' מ"מ אם אומרת ברי לי היא נאמנת וממה שקיבלה גט השני אין ראיה דמודה שלא נתגרשה אם בשעה שקיבלה אמרה דאינה מקבלת רק בשביל בעלה השני שאינו יודע שנתגרשה ופירש ממנה ולצאת לעז הבריות שלא יאמרו שהיא אשת איש ועיין מזה בתשובת הרא"ש שבב"י סס"י מ"ו. ובהגמ"ר דקדושין סי' תקל"א. ומיהו אפשר דתליא בהנך תרי לישני דפרק ד' אחין (דל"א) אם בתרי ותרי מעמידין על החזקה דלמ"ד דאפילו בדאורייתא לא מוקמינן אחזקה יש להקל הכא אף דהיתה בחזקת אשת איש כיון דלא מוקמינן אחזקה והספק הוא רק באיסור דרבנן אבל למ"ד דמדאורייתא מוקמינן אחזקה א"כ ה"ל ספק דרבנן שיש לו חזקת איסור ויש להחמיר ומיהו אפשר כיון דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה א"כ הם אמרו והם אמרו. אך אפילו בקיום שטרות דרבנן מבואר בגמרא פ"ב דכתובות (דכ"ב ריש ע"א) דבתרי ותרי לא מתכשר ועש"ך בח"מ סי' מ"ו ס"ק ס"ה וממון הוא קל לגבי ערוה החמורה כדאיתא במשנה פט"ו דיבמות אך בתשובת הרא"ש כלל נ"ב סי' ג' הובאה להלכה בטוש"ע סי' קנ"ו ס"ה מבואר בתרי ותרי שהאיסור מדרבנן לא תצא אף שיש חזקת איסור לשוק מדרבנן כל זמן שלא חי הולד שלשים יום מיהו אאזמו"ר הגאון ז"ל בתשו' המתחלת שייך ליו"ד סס"י ט"ו פלפל הרבה בתשובת הרא"ש הנ"ל והעלה דטעמו דאינו חזקת איסור גמורה מדרבנן ע"ש הטעם וגם הביא ראיה להחמיר מהא דקדושין (דס"ו) דתרי אמרי אשתבאי ותרי אמרי לא אשתבאי דאע"ג דאיסור שבויה הוא דרבנן וגם יש חזקת היתר ועי' בית מאיר סי' קנ"ו ס"ה הקשה ג"כ משבויה מיהו התוספות בקדושין (דס"ו סע"א) כתבו אבל ביוחסין דאיכא איסורא דאורייתא וכ"כ הרשב"א שם וצ"ל כמ"ש הבית מאיר דעיקרו דאורייתא ועיין מזה בפנ"י שם סד"ה וי"ל דלא אמר ולפירושו אין ראיה כלל משם (ואפשר שעד"ז יש לפרש ג"כ ענין מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני שביבמות (דצ"ג ב') כלומר אמאי פשיטא לך דהאמת כדברי העדים השניים ולא לדינא קמקשה אמאי תצא רק אהא דמלשון המשנה ואח"כ אמרו לה כו' משמע שסומך ממש עליהם) ומיהו בתוספות בכתובות (דכ"ב ע"ב) ד"ה אנן אחתינן משמע דאפילו לענין תרומה דרבנן לא מהני בתרי ותרי רק משום שי"ל אוקמא אחזקה דהתירא וכ"כ עוד בפרק חזקת (דל"ב ע"א) ד"ה אנן וכ"כ בב"ש סי' ג' סקי"ד בשם עוד פוסקים ומיהו יש לומר דכ"ז בתרי ותרי שלא נעשה מעשה תחלה ע"פ השנים הראשונים אבל כשנעשה מעשה ע"פ השנים הראשונים הרי לסברת רש"י בכתובות שם י"ל דה"ל כחזקת היתר כמו הא דאסקיני' ע"פ עד אחד חשוב חזקה:
אף שהרשב"א והריטב"א בקדושין (דס"ו) כ' כיון דאיכא תרי ותרי חזקה דעל פום סהדי קמאי לאו חזקה היא וכ"כ בשט"מ בכתובות שם בשם הרמב"ן והרא"ה וגם לפרש"י י"ל הטעם כמש"ש בשם שטה ישינה דהע"א עם חזקה קמייתא דהתירא ה"ל חזקה ע"ש הטעם. מ"מ כיון שכבר הוכחנו דהירוש' ס"ל כשנשאת ע"פ עדים הראשונים לא מהני הכחשה דתרי א"כ נהי דש"ס דילן לא ס"ל הכי מ"מ באיסור דרבנן גם לש"ס דילן אין להחמיר בכה"ג ועד"ז פי' אאזמו"ר נ"ע בתשו' דלעיל טעם הש"ע אה"ע סי' קנ"ו שפסק כתשו' הרא"ש ובכתובות (דכ"ו ב') גבי כהן אין זה נחשב כנעשה מעשה כמו נשואי אשה ולפיכך הוצרכו לחזקת היתר עוי"ל דהתם שאני שכבר חזרו והורידוהו ע"פ השנים משא"כ הכא שהיא אצל בעלה אין להוציאה מספיקא כתשובת הרא"ש וכן נלע"ד ראיה לזה ממ"ש הרי"ו נכ"ג ח"ב בשם הרמ"ה בדין מי שהלכו אשתו וגיסו אבל אמרו עדים האחרונים קיימים היו בשעת נשואין ואח"כ מתו כו' אם נשאת מתחלה בשני עדים לא תצא עכ"ל ועכצ"ל הטעם אע"ג דהיתה בחזקת איסור עכ"ז כיון שהספק עכשיו רק באיסור דרבנן וגם נשאת בשני עדים לא תצא. וה"ז דומה ממש לנדון שלפנינו ולא קשה על הרמ"ה מהש"ע סי' י"ז סעי' נ"ז דהתם מיירי ע"י עידי הזמה וכמש"ל: