אור ברסלב

צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק ד· רבי מנחם מנדל שניאורסון

סימן רצ

סימן רפט

בדין חשש גט מוטעה שהשכ"מ נתרצה ליתן גט ע"י שהמסדר הבטיחו לו שיתן חותנו חתימת ידו שיחזיק אותו וישגיח עליו עד שיופסק החולי וקודם סידור הגט כשבא לסדר שאל השכ"מ מהמסדר אם עשית אשר דברת והשיב המסדר הן. ואח"כ הפסיקו מלסדר על חצי שעה והמסדר שכח מלקבל הצעטיל וניתן הגט כהלכתו וקרעוהו אח"כ ואחר נתינת הגט נזכר המסדר והתחיל לכתוב הצעטיל והשיב השכ"מ שאין צריך כי מאמין להם בלאו הכי ולא כתב הצעטיל ואחר יומים נפטר השכ"מ אם אינה זקוקה ליבם והוא יבם קטן ואריכות השאלה מבואר לקמן בהתשובה סעי' י"ב:

א הנה ענין זה יש ללמוד מעובדא הנז' בתשובת מהרמ"ל סי' קכ"ב בגט דווינא דהוא ז"ל פסל הגט אף שאמר המגרש בשעת סידור הגט שנותנו בלי שום תנאי ושמבטל כל הדברים שדיבר שאם יתקיימו יהיו גורמים לבטל הגט כנזכר בסדר הגט סעיף מ"ח וסעיף רי"ד אפ"ה פסל הגט ותדע דהכי הוה עובדא דהא המקילים שהכשירו הגט הקילו מהאי טעמא כמ"ש המ"ב בתשו' סס"י ע"ו וז"ל ואפילו אם היה תנאי כפול הרי ביטל את הכל שהרי נוהגין לבטל בכל גיטין עכ"ל וכ"כ בסי' ק"ז וז"ל ועוד דאפילו אי כפליה לתנאיה ככל משפט התנאים קודם נתינת הגט אפילו הכי התנאי בטל והגט כשר לפי מנהגינו שאנו נוהגין לבטל כל מודעות וכל תנאי קודם כתיבת הגט גם קודם נתינת הגט א"כ אין בדבריו הראשונים ממש במה שעשה תנאי אפילו אי כפליה לתנאיה דדבריו האחרונים הם עיקר ומבטלים דבריו הראשונים עכ"ל וכן בתשובת ב"ח החדשות סי' צ' (ד"ה אבל בקושטא) כתב וז"ל אבל בנ"ד כו' ואמר בפי' קודם כתיבה שהוא מצוה לסופר לכתוב גט ולעדים לחתום בלי תנאי כו' כמו שאנחנו נוהגין ע"פ הסדר שבידינו מגדולי אשכנז דמצריכין לומר בלי שום תנאי דפשיטא דלא יעלה על הדעת לומר דאנו הולכין אחר תחלת המחשבה שהסכים מתחלה לדברי חמותו לתת לה גט על תנאי אם ימות דאפילו היכא דאיכא דבור מעיקרא קיי"ל דאתי דבור ומבטל דבור כ"ש דאתי דבור ומבטל מחשבה עכ"ל וכ"כ הסמ"ע בתשובת גאוני בתראי סי' נ"ב וז"ל גם הסכים (ר"ל המגרש) אח"כ עם מסדרי הגט שאין נותנין בזמנינו גט על תנאי אלא הגט יהיה גט גמור ולא יהיה לזה ע"ז חיוב לישאנו רק מצות קבלת ח' או קנס כו' דהמסדרי הגט אמרו בפי' להשכ"מ ולהמגורשת קודם כתיבת הגט שידעו שבזה נפטרו מכל וכל לגמרי וכן עשו וכ"ש בהצטרף לזה שאח"ז בשעת נתינה ביטל המגרש מודעא עד עולם וכתיקון חז"ל ופוסל כל העדים שיעידו על דבר שיורע כח הגט מחמתו כו' עכ"ל וגם מהרמ"ל בתשובתו מודה לזה שכן היה המעשה כמבואר בתשובתו בד"ה ומה ששמעתי שרוצים המקילים לסמוך על מה שאומרים שהמסדר אומר שבפירוש אמר להבעל השכ"מ שיתן הגט סתם בלי שום תנאי והודה השכ"מ לדבריו אין לסמוך ע"ז להקל כו' ואפילו אם נאמר שאמת הוא שאמר לו כן בפי' והשכ"מ הודה לדבריו אין לסמוך ע"ז להקל ולומר שכוונת השכ"מ הי' בזה לגמור בדעתו להודות שאף כשיעמוד לא תנשא לו ולבטל דבריו הראשונים כי מי יאמר לנו שהדעת השכ"מ היה כן. אדרבה כיון שכבר קדמו ואמרו לו שכשיעמוד יחזור וישאנה ועשו לו קישור ע"ז א"כ בודאי גם עתה היה דעתו כן ולא היתה כוונתו במה שהודה אלא לומר שלא יהיה שום תנאי בגט עצמו בענין שכשיעמוד יהי' בטל ממילא כו' אבל לעולם בדעתו הראשונה הי' עומד וסמך על שהבטיחו אותו ועשו לו קישור שכשיעמוד יחזור וישאנה ואדעתא דהכי נתן לה הגט וא"כ כשלא תנשא לו יכול לומר אילו ידעתי זה לא הייתי מגרשך והגט בטל למפרע ואפילו הוא שתק אנן לא שתקינן כו' עכ"ל וכ"כ עוד בסעיפים שאחר תשו' זו סעי' י"ב רק בסעיף י"ג פקפק עמ"ש הסמ"ע שאמרו לו שלא יהיה לזה ע"ז שום חיוב לישאנו כ"א מכח קבלת ח' או קנס ע"ז כ' שאין מדרך המסדר לדבר כן וגם כ' שהגם שאת"ל שאמת הוא שדיבר כדברים האלה כו' חשב בדעתו שתיקון סדר נתינת הגט כך הוא כו' יעו"ש. עכ"פ ביאר שאף אם אמת שהמגרש אמר שנותן הגט בלי שום תנאי עכ"ז לא נתנו אלא על דעת זו שהבטיחו אותו ונתקשרו עמו מקודם הנתינה שכשיעמוד תחזור ותנשא לו וכשלא תנשא לו יבטל הגט למפרע אלא שבאמת ע"ז חלקו כל חכמי דורו הסמ"ע והב"ח ומהרש"א וס"ל דכיון שאמר בפי' שנותן בלי שום תנאי א"כ דבריו אלו מבטלים התנאי שהיה תחלה כנ"ל וכמש"ל בשמם וכ"כ הב"ש סס"י קמ"ה ס"ק ט"ז:

ב אמנם עוד טען מהרמ"ל על גט הנזכר. שמלבד טענת שהיה תנאי עוד היה גט מוטעה (כמ"ש סוף תשובת הנ"ל ד"ה מכל הלין) וז"ל ועוד שהרי הטעו אותו באותו התקשרות גופיה ואילו היה יודע שאין באותה ההתקשרות ממש ובדעתם להוציא ממנו את אשתו פשיטא שלא הי' מגרשה וא"כ נראה בעיני שגט זה בכלל דומה להא דאיתא פרק מצות חליצה חליצה מוטעת כשרה גט מוטעה פסול שזה גט מוטעה גמור הוא עכ"ל וענין טעות זה שהטעוהו כתב תחלת תשובתו וז"ל וכשבאו לעשות הקישור שכשיעמוד מחליו שיחזרו וישאו זה את זה כנהוג לכדו את הנער במצודתם ולא התקשרו אותן בחרם הקהלות כו' כנהוג רק כתבו בסוף שאם יעבור אחד מן הצדדים ולא יתרצה לישא זה את זה שיתן לצד שכנגדו שני אלפים זהובים והכתובה עם התוספות היתה ד' אלפים ושש מאות זהובים והתנו שהכתובה עם התוספות תשאר בתקפה ולא תהא נמחלת באופן שאם תחזור היא בו והוא ירצה לתובעה בשני אלפים תתבענו היא בעד ארבעה אלפים ושש מאות וימצא עצמו עצור ועזוב ויצא נקי מכל נכסיו כו' וכאשר העלו במחשבתם כן הוציאו אותה לפועל לבסוף ואמרו להנער שאין נפשם חפיצה בו ואין לך שום זיקת בעל על אשתך שכבר היא נתגרשה ממך בלי שום תנאי ואם אתה תרצה לגבות ממנה הקנס הלא אדרבה הקנס וגם כל מה שהכנסת משלך בשעת החופה אינו מספיק לה לכדי כתובתה והתוספות שנשארת חייב לה עכ"ל ור"ל דא"כ הטעוהו שלא עשו לו שום התקשרות שכשיעמוד מחוליו תהיה מוכרחת להנשא לו מאחר שלא עשו ע"ז ח' הקהלות רק קנס והרי הכתובה יותר על הקנס כו' ואע"פ שבאמת חייב לה הכתובה מ"מ עכ"פ אין כאן התקשרות שתוכרח לינשא לו ועוד דכתובה לא ניתנה לגבות מחיים וא"כ אם לא היה מגרשה הרי כשיעמוד מחוליו לא היה חייב לה מאומה א"כ נתחייב בכתובה רק ע"י הגט. והרי הבטיחו שהגט יתן ע"ד שיעשו לו קישור שתוכרח להנשא לו א"כ כשחייבוהו בכתובה אף כשלא תנשא לו והקנס פחות מהכתובה אין כאן שום התקשרות זהו ענין ההטעה ואינה הטעת ממון לבד כ"א הטעאה בעיקר ענין הנשואין שהבטיחוהו שיעשו לו קישור שבודאי תנשא לו והם עשו בהפך כנ"ל זהו טענת מהרמ"ל וביאר זה עוד בתשובה סס"י קכ"ו ד"ה גם מה שכתבת וז"ל כו' ע"ש:

ג ובטענת המתירים נמצא בתשובת מ"ב סי' ע"ו שהשיב על טענת דגט מוטעה ב' תשובות אך ענין הטעות נז' שם בענין אחר וז"ל ואכתי איכא למידק בנ"ד לפי דברי המערערים שאומרים שמעולם לא היה שכ"מ אך שע"י סם שהשקהו וע"י הרופאים שהעמידו עליו לומר שהוא מסוכן עי"ז התרצה ליתן גט כו' א"כ הכא כל עצמו של הגט מעיקרו בטעות הוא שאלמלא היה יודע המגרש שאינו שכ"מ לא היה עולה על דעתו ליתן גט מעולם כו' ואף אי ליכא כאן תנאי כלל מ"מ הוי טעות בגט עכ"ל ומנידון הטעאה דהקישור שכתב מהרמ"ל לא נזכר בתשובת מ"ב ועל הטעאה הנ"ל השיב מסוגיא דפרק השולח (דמ"ו) המוציא את אשתו משום איילונית כו' והשתא אליבא דחכמים אע"ג דלא כפליה לתנאיה מאי הוה סוף סוף כשיתגלה הדבר שאינה איילונית נתברר הדבר שבשעת הגט טעות היה שהרי הוא אומר בפירוש שמשום איילונית הוא מוציאה וטעות הוא בידו ונמצא הגט בטעות. אלא ודאי דאע"ג דבשעת גירושין איכא טעות כל כמה דלא כפליה לתנאיה בשעת גירושין אמרינן דגירושין גמורים דבכל ענין מגרשה בין תהיה איילונית בין לא תהיה איילונית אף כאן בנ"ד כיון דסתמא קא יהיב גיטא דעתו על גרושין גמורים בין שהוא שכ"מ בין שהוא בריא כו' עכ"ל עוד כ' ואפילו היה תנאי כפול הרי ביטל את הכל שהרי נוהגין לבטל בכל גיטין עכ"ל הרי מובן מדבריו ב' תשובות על טענת ההטעאה הא' דסתמא קיהיב גיטא ולא היה תנאי כפול עכ"פ ע"ש הב' משום דאח"כ ביטל את הכל כו'. הרי ס"ל דלטענת גט מוטעה מהני נמי הביטול שאמר אח"כ שנותן הגט בלי שום תנאי. ולכאורה צ"ל בשלמא על טענה דתנאי שטען מהרמ"ל שניתן הגט ע"ד שהבטיחוהו שכשיעמוד מחוליו תחזור ותנשא לו כו' דמחשיב מהרמ"ל הבטחה זו עצמה לתנאי גמור ע"פ סוגיא דפרק א"נ (דס"ו ע"א). ע"ז שפיר מאד התירוץ דכיון דאמר אח"כ שנותן הגט בלי שום תנאי הרי דיבור האחרון מבטל לגמרי דיבור הראשון משא"כ על טענת ההטעאה אין זה מספיק דכיון שהי' מוטעה ומחמת הטעות דיבר הדבור האחרון ואלולי לא היה מוטעה לא היה דובר כן א"כ י"ל שאין פיו ולבו שוין וכי אמרינן דאתי דבור האחרון ומבטל דבור הראשון. זהו כשדיבור האחרון הוא דיבור שלם שפיו ולבו שוין כי מקור הדין דאתי דבור ומבטל דבור הוא מתשו' הר"ן סי' מ"ג הובא ב"י סי' קל"ד שכ' דלעולם אנו הולכין אחר דיבור האחרון כיון דקיי"ל דאתי דבור ומבטל דבור והוא מהסוגיא דקדושין (דנ"ט) דקיי"ל כר' יוחנן דאומר כן. והרי שם מיירי בדבור שפיו ולבו שוין משא"כ כשמדבר כן מפני שהטעוהו ואין פיו ולבו שוין. א"כ י"ל דלאו כלום הוא וכ"ש דלא אתי ומבטל דבור הראשון ועוד שהרי לא נתכוין כלל לבטל התנאי של קבלת השטר דהא המסדר אמר לו קודם סידור הגט שכבר קיבל השטר היינו הצעטיל אלא דמשום הא לחוד שלא נתכוין לבטל התנאי י"ל דמה בכך שלא נתכוין בלב ע"ז כיון דמ"מ מה שאמר בדיבור פיו שמבטל כל הדברים שדיבר שאם יתקיימו גורמים לפסול הגט כולל גם ביטול תנאי זה א"כ הרי ביטלו בפיו והוי ביטול אף שלא נתכוין בלב לביטול תנאי זה דה"ל כמו דברים שבלב דאינן דברים כדאיתא בקדושין (ד"נ) וכתב הרשב"א והריטב"א שם שהקשה ר"ת מהא דתנן במס' תרומות פ"ג מ"ח המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה כו' לא אמר כלום עד שיהיו פיו ולבו שוין ואיכא למימר דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים ה"מ כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוציא בשפתיו ככל הני דשמעתין אלא שאע"פ שאמר דברים שבפיו בכוונה בלבו היו דברים אחרים אבל בהני דתרומות ושבועות לא נתכוין בלבו להוציא דברים שהוציא בשפתיו אלא דאיתקיל ליה לישניה וכיון שכן הוי כטועה גמור וכאנוס ולא מהני עכ"ל הריטב"א וז"ל הרשב"א וטעמא (ר"ל בההיא דתרומות פ"ג מ"ח) משום דטעות הוא ואין דבורו דבור דלישנא הוא דאיתקיל ליה ודומה לזה נדרי שגגות קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל שלא היה סבור לידור ונדר אבל הכא שאומר מה שבלבו לומר אע"פ שאין לבו רוצה במה שגמר בלבו להוציא בפיו דברים שבלב הן ואינן דברים וכן במכר שדעתו למכור סתם ואמר סתם אע"פ שהיה בדעתו שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר הרי אלו דברים שבלב ואינן דברים עכ"ל וכ"ה בפסחים (דף ס"ג ע"א) בתוס' ד"ה המתכוין וז"ל אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההוא דזבין לנכסי' אדעתא למיסק לא"י ובעידנא דזבין לא אמר (קדושין דף מ"ט) התם אינו טועה בדיבורו אבל הכא דברים שבלב הם ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדיבורו עכ"ל וכ"כ הר"ן בקדושין שם בשם ר"ת. ונמצא לפ"ז בנד"ז אין לחוש משום שלא היה כלל בלבו לבטל התנאי דקבלת השטר דמ"מ מאחר שנתכוין בלבו להוציא בשפתיו מה שהוציא לבטל כל דבור הגורם פיסול להגט א"כ נקרא שהיה פיו ולבו שוין בביטול זה ועי"ז ממילא נתבטל דבור התנאי דקבלת השטר אע"פ שבלבו היה שכבר נתקיים תנאי זה דאתיא במכ"ש מדין זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דאע"פ שבלבו ודעתו היה שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר מ"מ כיון שאמר בפיו שמוכר סתם וגמר בלבו לומר כן בפיו א"כ זה שהיה בדעתו שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר ה"ל דברים שבלב ואינן דברים. וה"נ כיון שגמר בלבו להוציא בפיו שכל דיבור שדיבר הגורם פיסול לגט יהיה בטל והוציא כן בפיו א"כ ה"ל ביטול מעלי' לתנאי דקבלת השטר אף שלא היה בלבו לבטל זה מפני שסבור שכבר נתקיים מ"מ מאחר שלשון הביטול כולל גם כן ביטול תנאי זה הוא מתבטל כיון דהביטול יש לו כח לבטל שהרי פיו ולבו שוין בו כיון דאינו טועה בדיבורו ומתכוין בלבו להוציא בפיו מה שהוציא:

(נתבאר דמשום שלא נתכוין לבטל תנאי דקבלת השטר שהרי סבור שנתקיים התנאי אין בכך כלום כיון דמ"מ לשון הביטול כולל ג"כ ביטול תנאי הנ"ל וגם היה בלבו להוציא בפיו לשון הביטול כמו שהוציא וא"כ הביטול יש לו כח לבטל התנאי ומה שבלבו היה שנתקיים ולא נתכוין לבטלו ה"ל דברים שבלב ואינן דברים):

ד אמנם יש לחוש מצד שמחמת שהטעוהו אמר כן דהיינו מפני שבדעתו היה שנתקיים התנאי. לכן אמר שמבטל כל דיבורי' שגורמים פיסול לגט אבל אם לא היו מטעים אותו והיו מודיעים לו האמת שלא קיבלו הצעטיל י"ל שהיה מעכב נתינת הגט ואם כן כיון דמפני שהטעוהו אמר כן. לכן אין הביטול כלום ואע"פ שאין ראיה לזה ממשנה דתרומות הנ"ל דהתם טעה בדבורו ממש שלא נתכוין כלל להוציא בפיו מה שהוציא משא"כ הכא שלא טעה בדבורו ונתכוין להוציא בשפתיו מה שהוציא ואע"פ שלא נתכוין להוציא כן רק מחמת שהטעוהו מ"מ לא הוי ממש כמשנה דתרומות הנ"ל שלא נתכוין כלל להוציא כן וטעה בדיבורו אלא דאעפ"כ יש להביא ראיות ממקומות אחרים דגם טעות כה"ג שנתכוין להוציא בשפתיו מה שהוציא אלא שהוא מחמת שהיה בטעות הוא גם כן מבטל מה שהוציא בשפתיו והוא כמ"ש בי"ד סי' רכ"ח בב"י (ד"ה ואין פותחין אלא בדבר ההוה) בשם תשובה להרמב"ן סי' רע"ג וז"ל וא"ת כיון דטעמא דפותחין בנולד דשכיח היינו משום דהוי כנדר טעות א"כ לא הוה מצרכי לישאל לחכם עליו דהא חד מארבעה נדרים שהתירו חכמים הוא נדרי שגגות י"ל דכנדר טעות הוי אבל לא נדר טעות ממש עכ"ל מבואר דנדר שע"פ טעות ממש א"צ התרה כלל והרי נתבאר לעיל מדברי הרשב"א וריטב"א בקדושין (דף נ') דמדמו ענינים שבנדרים ושבועות לשא"ד דבעינן פיו ולבו שוין וא"כ כמו דנדרי שגגות מותרים כך ג"כ בגט כשידענו שאמר מה שאמר מחמת שהטעוהו דבריו בטלים איברא דיש לחלק דלא כל טעות מבטל הנדר דהא שנינו בנדרים (דף כ"ה ע"ב) נדרי שגגות אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה כו' (ובשעת הנדר היה סבור בודאי שלא אכל ולא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוין הלכך לא הוי נדר פי' הרא"ש וכ"כ לעיל בשם חה"ר בקדושין דף נ'). אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה (היינו נדרי שגגות דכיון שנודע לו שלא גנבה כיסו נמצא שלא היה נדר הרא"ש). ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים כו' וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין וכתב הר"ן וז"ל משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדאיתא בגמר' ומותרין אפילו בלא שאלה קאמר כדאמרן בריש פרקין דכולהו ארבעה נדרים אין צריכין שאלה לחכם וטעמא דמילתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו היה עמהן היה מוציאן מן הכלל הרי זה מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומשום הכי בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוין אין זה טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם בטל הנדר מאיליו עכ"ל הר"ן נמצא דלא אמרינן שע"י שהיה הנדר ע"י טעות בטל הנדר לגמרי אא"כ היה טעות בעיקר הנדר שלא נתכוין להדיר אביו מעולם וכן גבי אם אכלתי אם שתיתי הרי דבריו מבוארים דנודר מפני שסובר בודאי שלא אכל ולא שתה. לכך ניכר דנדר שגגה הוא אבל היכא שאין טעות בעיקר הנדר כגון גבי קונם אשתי נהנית לי. אין הנדר בטל אא"כ פי' שמדירה מפני שגנבה את כיסו כו' וכ"כ בב"י בי"ד סי' רל"ב. והט"ז שם סקי"ג כ' דאפילו יש טעות בעיקר הנדר אין הנדר בטל אא"כ מוכח לכל שזהו טעות כו' וע"ש בש"ע סעי' י' והט"ז שם חלק וצ"ע בהנהו דבמשנה ס"פ קונם יין. גבי קונם יין שאיני טועם עד שיהא הפסח דמשום אומדנא אנו מפרשים דעד הפסח קאמר אע"ג דמשמעות לשונו דעד שיצא הפסח קאמר ואמת הרמב"ן שם כתב דלא קיי"ל כר' יהודה ולא כר' יוסי בנו דאין הולכין בתר אומדנא אלא באומדנא דמוכח כההיא דפרק ז' היה טעון צמר והזיע כו' והר"ן שם כתב בשם הרא"ה דקיי"ל כוותייהו מיהו אפילו להרא"ה יש לחלק דהתם אין מבטלין הנדר לגמרי כ"א שמפרשים בו פירוש ע"י האומדנא אבל לעשותו נדר טעות לגמרי י"ל דהרא"ה נמי מודה דאין עושין אותו נדר טעות אא"כ פי' דמש"ה נדר כההיא דגנבה את כיסי כו' מיהו באומדנא דמוכח י"ל דה"ל כאילו פירש:

(אך יש לחוש מצד שמחמת שהטעוהו אמר כן ואע"ג דל"ד למשנה דתרומות שלא טעה בשעה שמדבר כי נתכוין לדבר כן אך מ"מ כיון שהוא מחמת טעות י"ל דדומה לנדרי שגגות אלא דהר"ן כתב דנדרי שגגות היינו כשיש טעות בעיקר הנדר שלא נתכוין לידור כלל או שנתכוין לידור אלא שפי' בשעת הנדר שנודר מפני דבר פלוני ונמצא שהדבר שקר מ"מ י"ל באומדנא דמוכח ג"כ הוה נדר טעות):

ה וכן משמע מהא דתנן בנזיר פרק ה' (דף ל"ב) מי שנדר בנזיר והלך להביא את בהמתו ומצאה שנגנבה כו' ואם משנגנבה בהמתו נזר אינו נזיר ופרש"י שבדעתו היה לקבל נזירות על אותה בהמה ובשעה שנזר לא היתה ברשותו ה"ז אינו נזיר דנזירות בטעות הואי נראה דא"צ התרה כלל וכ"כ הרמב"ם פ"ב דנזירות ה"ב אך הרב רבינו עובדיה ברטנורה בפי' המשנה כתב ה"ז פתח ויתירנו החכם וכן משמע לכאורה בתוס' שם ד"ה ואם לאו שכתבו כלומר הוה חרטה מעליותא ומתיר לו החכם כו' וכבר עמד ע"ז הלח"מ פ"ב מה' נזירות ה"ב והקשה על הרמב"ם ממ"ש הר"ן דכשאינו טעות בעיקר הנדר אין הנדר בטל אא"כ פי' דנדר משום הכי ותירץ דהרמב"ם לא ס"ל חילוקו של הר"ן אלא דכשהדבר מוכיח ה"ל כאילו פי' שלא נדר ע"ד כן. ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' ס"ח ולכן נ' דגם התוס' לא פליגי שם רק כשאין אומדנא דמוכח כמו גבי בהמה שי"ל שלא היה נמנע מלידור מפני זה אבל באומדנא דמוכח י"ל דלא פליגי דהא בסיפא גבי ומשחרב בהמ"ק אינו נזיר משמע בתוס' שם ג"כ (סד"ה וזו טעות) דנזירות בטעות הוה לגמרי ולא התנו שצריך התרת חכם והינו משום דהוי אומדנא דמוכח שאלמלא ידע שכבר חרב לא היה נודר והנה אף שכתב הריב"ש בתשובה סי' קצ"ה הובא ב"י בי"ד סי' רי"ח וז"ל ועוד דכל הני הוה בנדרים שנודר אדם בינו לבין עצמו והולכין אחר כוונתו משום דבעינן שיהיה פיו ולבו שוים אבל במי שנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנה כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר אומדנא אא"כ הוא אומדנא דמוכח כו' וכגון זה כ' הרמב"ן ז"ל בפי"נ דבנדר שנודר אדם בינו לבין עצמו לא בעי' תנאי כפול כו' עכ"ל וא"כ יש לומר שיש לחלק ג"כ לענין טעות דהא דמצינו שנדרי שגגות מותרים הרי שהטעות מבטל הנדר זהו מפני דמיירי בנדרים דתליא בדידי' לחוד שהוא אוסר דבר זה ע"כ הולכין אחר כוונתו משא"כ ללמוד מזה לגט מוטעה אין לדמות דכיון שהוא דבר שנותן לחבירו אע"ג דג"כ בדידי' תליא למישדא תנאה בגיטא מ"מ לא גרע ממתנה דפשיטא דבדידיה לחוד תליא אעפ"כ כיון שנותן לחבירו ושייך בזה מקבל לא דמי לנדר שבינו לבין עצמו או מה שאוסר על חבירו דה"ל כמו בינו לבין עצמו כיון דאין זה טובת חבירו ואדרבה ול"ד למתנה. וגט דמי למתנה שהאשה רוצה להתגרש שהרי השתדלו וביקשו ממנו מאד הגירושין וא"כ כל שלשון הנתינה כולל הולכין אחריו ואין הולכים בזה בתר אומדנא ולכן י"ל דגם הטעות שהטעוהו אינו מבטל נתינת הגט שאח"כ אלא דבאמת זה אינו דהא באומדנא דמוכח מודה הריב"ש דגם במתנה אזלינן בתר אומדנא כההיא דמי שהלך בנו למדינת הים דפרק מי שמת ואפי' במכירה כההיא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ופירש כן בשעת המכירה וא"כ בנד"ז ג"כ הא יש גילוי דעת גדול מאומדנא שהרי לא הסכים ליתן הגט עד שהבטיחוהו על נתינת וועקסיל וגם אח"כ שאל מהמסדר אם עשית מה שדברת כו' ואף שלא פי' כן בשעת נתינת הגט ממש אין זה דומה לזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י שאם לא פי' כן בשעת מכירה הוו דברים שבלב אע"פ שמתחלה גלה דעתו ואמר שע"ד כן הוא מוכרם אלא שלא אמר כן בשעת המכר כמ"ש הריב"ש שם התם לא הטעוהו ולכן כיון שלא הזכיר בשעת המכר לאו כלום הוא דאיבעי' ליה לגלות דעתו בשעת המכר משא"כ הכא הא דלא אמר כן בשעת סידור הגט זהו מפני שהטעוהו שהרי כששאל מהמסדר אם עשית אשר דברת השיב לו שעשה. א"כ הוה סביר שכבר קבל הצעטיל. ומש"ה לא התנה בשעת הגט וא"כ יש ללומדו מנדרי שגגות דהטעות מבטל הנדר לגמרי וכמו שמצינו להרשב"א וריטב"א גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י שהעירו לשם מדין שבועות ונדרים לענין פיו ולבו שוין לכן י"ל דיש ללומדו ג"כ לענין גט מוטעה מהתם ולומר דמה שהטעוהו מבטל הגט כנ"ל:

(ראיה ממשנה דנזיר (ל"ב) דלפי' הרמב"ם הטעות מגניבת בהמה מבטל הנזירות לגמרי וכ"מ מפרש"י אכן בתוס' לא משמע כן מ"מ באומדנא דמוכח תוס' ג"כ מודים. א"כ יש ללמוד משם לגט דמה שהיה טעות מבטל הגט אף שהריב"ש חילק בין נדר שבינו לבין עצמו ובין מתנה וה"ה גט מ"מ בנד"ז שגילה דעתו מקודם שמבקש צעטיל דוקא מודה הריב"ש ואע"ג שלא פי' כן בשעת נתינת הגט לא דמי לזבין נכסי דכשלא פי' בשעת המכר אינו מבטל המכירה דהתם לא הטעוהו אבל הכא הטעוהו שנתקיים התנאי א"כ מש"ה לא פי'):

אבל בתשובת מהרש"ל לא משמע כן ואפילו מהרמ"ל שהוא המחמיר בגט דווינא כתב בתשובתו בסוף (בד"ה מכל הלין טעמים) וז"ל והא דמשמע מתשו' מהרש"ל ז"ל דלא מקרי גט מוטעה אלא היכי שהתנה בתנאי גמור שלא יהא גט אלא על תנאי זה ואחר כך אין האשה רוצה לקיים התנאי אבל בענין אחר לא מיקרי גט מוטעה פשוט הוא דלא כתב זה אלא כשמבטיחין אותו שיתן גט בשביל שתתן לו איזה סך ממון כמבואר שם בדבריו אבל בטעות כנ"ד גם הוא מודה דמקרי גט מוטעה עכ"ל הרי בטעות שהטעוהו בהבטחת ממון שעבור זה נתרצה ליתן הגט ס"ל למהרש"ל דאינו מבטל הגט אם לא שהתנה בתנאי גמור כו' אם כן משמע דלא למידין מנדרים ונזירות דהתם ודאי טעות כזה מבטל הנדר אף בנדר שבינו לבין חבירו כו' כשהבטיחוהו חבירו שישבע או ידור לו בשביל שיתנו לו איזה סך ממון דכשנדר ונשבע ואח"כ שינה חבירו ולא נתן לו הממון ודאי הנדר והשבועה בטילים כו' אף שלא התנה בתנאי גמור כו' דלא גרע מנגנבה בהמתו דמבטל הנזירות להרמב"ם ורש"י ואף התוס' דפליגי התם זהו מפני שלא דיבר כלל שעל סמך בהמה זו נדר בנזירות משא"כ הכא שנשבע עבור הממון. ואף שהוא נשבע לחבירו דאין ללמוד מנודר ונשבע בינו לבין עצמו מ"מ כשמבטיחו חבירו ממון עבור השבועה הרי ודאי על דעת זה נשבע כו' וכמ"ש הב"י בי"ד סי' רי"ח בשם הריב"ש בתשו' הנ"ל וז"ל אבל מה שנראה ברור הוא שנתלה מתנתם בהיות הסופרים הגונים ונאמנים במלאכתם דודאי לא עלה על הדעת שיתנו הספרות לחשודים בעבירות וזו היא אומדנא דמוכח עכ"ל וכ"ש בכענין הנ"ל כשלא נתרצה לישבע לחבירו על דבר א' עד שהבטיחוהו ממון שאם משנה אח"כ בהממון י"ל שבטלה השבועה וא"כ לד' מהרש"ל דגבי גט אין טעות כזה מבטל הגט. עכצ"ל דאין דומה גט לשבועות ונדרים ונ' מובן טעמו דמהרש"ל משום דביבמות (דף ק"ו) דאיתא שם חליצה מוטעת לעולם כשר וגט מוטעה לעולם פסול ופרש"י אם אינה מקיימת תנאה כו' משמע דגט מוטעה היינו בתנאי גמור ואינה מקיימת התנאי ודומיא דאיתא שם לעיל מיני' היכי דמי חליצה מוטעת כל שאומר לו חלוץ לה על מנת שתתן לך מאתים זוז משמע דבכה"ג הוא ג"כ ענין גט מוטעה דפסול משא"כ כשלא היה תנאי גמור אע"פ שלא נתרצה ליתן הגט עד שהבטיחוהו ממון ס"ל דאינו גט מוטעה אכן מהרמ"ל שם נראה דאינו מסכים לזה שהרי כתב ועוד שכבר הוכחנו בראיות ברורות דכל שפתחו לו קודם נתינת הגט מקרי ג"כ דרך תנאי אלא משום דלא אשכחן טעות אחר שיהא כשר גבי חליצה כ"א בזה האופן שאומרים לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז לכך מוקי לה הגמ' בהכי עכ"ל ור"ל דאילו הטעות של חלוץ לה ובכך אתה כונסה פוסל בחליצה ג"כ אלא טעות דתנאי ממון אינו פוסל בחליצה ע"כ מוקי לה הגמ' בהכי דכשר בחליצה אפילו אמר בתנאי גמור על מנת שתתן לך כו' אבל בגט דפסול י"ל אפילו לא אמר על מנת שתתן לי רק שפתחו לו קודם נתינת הגט כו' והנה ליתן טעם לדעת מהרש"ל לחלק בין גט לנדרים י"ל טוב טעם ע"פ מסקנת הגמ' ס"פ שבועות העדות (דף ל"ו). דאיתא במשנה שם (דף ל"ה ע"א) אל יכך (אם תעידוני או יברכך אם תעידוני) ויברכך וייטב לך ר' מאיר מחייב (מכלל לאו אתה שומע הן אל יככה אם תעידוני ואם לא תעידוני יכך) וחכמים פוטרין ופריך הש"ס (דל"ו סע"א) והא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן כו' כי לית ליה בממונא אבל באיסורא אית ליה הרי סוטה דאיסורא הוא כו' עד ושאני סוטה דאיסורא דאית ביה ממונא הוא ובמשנה פ"ק דנדרים (דף י' ע"ב) שנינו האומר לחבירו לחולין להוי מה שאוכל לך אסור פי' לחולין הלמ"ד נקוד בפתח והוי כמו לא חולין ומ"ה אסור דמשתמעי לא חולין אלא קרבן וכן אם אמר לא כשר לא דכי (רש"י ר"ן) לא טהור ובגמ' (דף י"א ע"א) משמע דאתיא כר' יהודה דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן. אבל לר"מ לא משמע ליה מכלל לא חולין אתה שומע קרבן אמנם שם (די"א ע"ב) כתב רש"י דתנא דברייתא ס"ל דלר' מאיר ג"כ האי לא הוה מכלל לאו אתה שומע הן דכיון שאמר לא חולין ע"כ קרבן להוי וכ"כ הב"י וכ"מ בפי' דעת הרמב"ם ותמיהני שלא הביא ראיה לדבריו מפרש"י דכ"כ בפירוש אכן בגמרא ר"פ ואלו מותרין (די"ג סע"ב) משמע דהעיקר כמ"ש בגמרא (די"א ע"א) והרא"ש שם מחלק בין לחולין בפתח ובין לא חולין ובגמרא שם (י"א ב') חולין החולין כחולין שלא אוכל לך מותר והיינו לר"מ דל"ל מכלל לאו אתה שומע הן ולר' יהודה אסור עוד שם במשנה די"ג א') אם אמר לקרבן לא אוכל לך (רב אשי י"א ב') פי' לקרבן בשב"א תחת הלמ"ד דמפרשינן לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כך ס"ל לר' מאיר וי"ל דלא קיי"ל כן אבל אם אמר לא קרבן לא אוכל לך (רב אשי) או לקרבן לא אוכל לך בפתח תחת הלמד דלקרבן מותר לר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן משמע דלר' יהודה אסור וכ"כ הר"ן פ' ואלו מותרין (די"ו ע"א) ואם אמר לחולין (בשב"א תחת הלמ"ד) לא אוכל לך (רב אשי י"א ב') מותר לר"מ (ר"ן) אבל לריה"ו אסור אבל אם לא חולין או לחולין בפתח לא אוכל לך אסור לר"מ דמפרשין לא חולין יהא לפיכך לא אוכל לך וזהו לתנא דברייתא (די"א) דלא חולין הוה כקרבן אפי' לר"מ אבל לסוגיא די"א ע"א) אפי' לר"מ אין בזה איסור מיהו בלא"ה נ' דלא קיי"ל בפי' זה כר"מ אפי' גבי לקרבן בשב"א לא אוכל לך שבמשנה (די"ג א') כנ"ל עוד איתא במשנה (דט"ו ע"ב) קרבן לא אוכל לך מותר וכן הא קרבן שאוכל לך מותר (גמ' י"ג ב') מ"ט חיי קרבן קאמר לא קרבן לא אוכל לך מותר (ר"ן). ואתיא כר"מ דלית לי' מכלל לאו אתה שומע הן משמע לריה"ו אסור ועוד שם במשנה לא שבועה לא אוכל לך אסור וכתב רש"י והרא"ש והר"ן משום דמסקינן ס"פ שבועת העדות דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן ואע"ג דנדרים נמי איסורא הוא כ' הרא"ש פ"ק דנדרים ס"י בשם ר"ת דנדרים איסורא דאית ביה ממונא הוא כיון דאמר שאוכל לך או אהנה ממך וכ"כ הרשב"א בחי' שם (די"א) בשם הרמב"ן נדרים איסורא דאית בהו ממונא ליאסר הוא בנכסי חבירו וכן בגיטין וקדושין וזה נכון עכ"ל וע' בגמרא סוף יבמות גבי דו"ח דאמרי' ג"כ כיון דאיכא כתובה למשקל כדיני ממונות דמיא כו' ע"ש. והר"ן (די"ו) כ' תירוץ זה בלשון אחר קצת דנדרים איסורא דאית ביה ממונא נינהו משום דלא משכחת להו בלא חפצא דהא אינן חלין על דבר שאין בו ממש אבל שבועות אינן אלא איסורא גרידא שהוא חל בגופו וכיון דאיסורא גרידא נינהו אפי' ר' מאיר מודה דאמרינן בהו מכלל לאו אתה שומע הן עכ"ל. עוד כ' הרא"ש פ"ק ס"י ועי"ל כיון דאמר בנדרים הלך אחר לשון בני אדם דין ממונא אית להו ולא הבנתי תירוץ זה דהא משמע בטוש"ע י"ד סי' רי"ז דנדרים ושבועות בשניהן הולכין אחר לשון בני אדם וכ"ה להדיא בש"ע סי' רל"ט ס"א. וצל"ע ועוד כ' התוס' בשבועות (דל"ו ע"ב) לחלק בין שבועות לנדרים משום דשבועות איסור חמור הוא ודוקא באיסור חמור הוא דאית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן אמנם הרשב"א בנדרים (די"א) כ' דאינו מתיישב תירוץ זה דהא לכולהו גירסאות דהתם ס"פ שבועות העדות לא ממעטינן לר' מאיר אלא ממונא ואיסורא דאית בהו ממונא כסוטה ועדים הא בכל שאר איסורי אית לי' לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן עכ"ל. וכ"מ מכל הפוסקי' שתפסו החילוק משום דנדרי' איסורא דאית ביה ממונא הוא כנ"ל ומעתה בנזירות י"ל דדמי לשבועה דאפילו לר"מ אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן. דלא מיבעי' לפי לשון הרא"ש בשם ר"ת והרשב"א בשם הרמב"ן דהטעם שנדרי' נק' איסורא דאית בי' ממונא משום שאוסר עליו נכסי חבירו א"כ בנזירות לא שייך לומר כן דאוסר א"ע בסתם יין ושכר אפי' שלו ואין שייך זה לנכסי חבירו כלל. אלא אפי' לפי' הר"ן הרי נזירות ג"כ איסורא דגופא הוא ולא איסור חפצא כדפרש"י בנזיר (דף ד' ע"א) גבי מושבע ועומד מהר סיני הוא והתוס' שחלקו על פרש"י היינו משום דקידוש על היין אינו דאורייתא וכ"כ הרא"ש בפי' בשמעתא קמייתא דנדרים (דף ב' ע"ב) בד"ה לאפוקי שבועה דאסר נפשיה מן חפצא ונזיר אע"פ שנאסר ביין אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה עכ"ל וכ"מ ודאי בגמ' שם דדוקא חרמים דומים לנדרים דמיתסר חפצא עליה משא"כ נזירות משמע שם דלא הוה איסור חפצא עלי' דאל"כ ה"ל למתני שם במשנה נזירות אחר חרמים קודם שבועות ע"ש ומסוגיא דיש נדר בתוך נדר ואין שבועה בתוך שבועה כיצד אמר הריני נזיר כו' בנדרים (דף י"ז) דמבואר שם דנזירות הוא בכלל נדרים לק"מ דמ"מ הוא מיתסר נפשי' מן חפצא אע"פ שהוא בכלל נדרים וא"כ ודאי אמרינן בי' מכלל לאו אתה שומע הן אפילו לר' מאיר והשתא משום הכי י"ל ג"כ דנזירות בטעות לא חלו כלל כמ"ש מהמשנה דנזיר (דל"ב) דכמו שאנו אומרי' מכלל לאו אתה שומע הן ואזלי' בתר הוכחה אף שלא פי' בהדיא כמו"כ אנו הולכין בתר הוכחה דטעות דאע"פ שלא פי' שעל תנאי זה נזר מ"מ כשאומר שבלבו הי' כן ויש הוכחה לזה הוכחה זו מבטל הנזירות משא"כ גבי גיטין וקדושין דבעינן תנאי כפול ולא אמרי' מכלל לאו אתה שומע הן אע"ג דהוא הוכחה גדולה ובעינן שיפרש הן בפירוש כמו"כ לא אזלינן ג"כ בתר הוכחה שהיה מוטעה לבטל הגט אא"כ התנה בפירוש ומש"ה כ' מהרש"ל דגט מוטעה היינו דוקא כשהתנה תנאי גמור ממש ולפ"ז גבי נדרים למאן דפוסק כר"מ דלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן י"ל דלא אזלי' ג"כ בתר הוכחה לבטל הנדר אא"כ יש אומדנא דמוכח ור' יהודה ס"פ קונם יין י"ל לטעמי' אזיל דס"ל מכלל לאו אתה שומע הן או י"ל דהתם הוה אומדנא דמוכח כו' ועיין בתשובת מהרי"ט חי"ד סי' כ"ז מדין ביטול נזירות ע"י הוכחה:

(אך מהרש"ל כ' בתשובה הובאה במהרמ"ל דלא מקרי גט מוטעה אלא היכי שהתנה בתנאי גמור שלא יהא גט אלא על תנאי זה מוכרח לומר דס"ל דלא ילפינן מנזירות וי"ל טעם דאמרינן דלר"מ לית לי' מכלל לאו אתה שומע הן בממונא ובאיסורא דאית בי' ממונא אבל באיסורא דלית בי' ממונא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ולכן בנזירות ודאי אית לי' מכלל לאו אתה שומע הן ול"ד לנדרים דהוא איסורא דאית בי' ממונא דאוסר נכסי חבירו עליו או משום דהוה מיתסר חפצא אנפשי' אבל נזירות דאינו שייך לנכסי חבירו יותר מנכסיו וגם הוא מיתסר נפשי' דאומר הריני נזיר לכ"ע ה"ל איסורא גרידתא וה"ל כשבועה דאמרינן בי' מכלל לאו אתה שומע הן אפי' לר"מ וכיון דאזלינן בתר הוכחה לומר מכלל לאו אתה שומע הן כמ"כ אזלי' בתר הוכחה לבטל הנזירות מפני הטעות משא"כ בגיטין וקדושין דלא אזלינן בתר הוכחה לומר מכלל לאו אתה שומע הן י"ל כמ"כ דלא אזלי' בתר הוכחה דטעות לקרותו גט מוטעה אא"כ פירש תנאי ממש):

אך מה שיש להקשות דהא בממון מצינו ג"כ שמחמת הטעות מבטלין הדבר אע"ג שלא התנו בפי' כמו קנין בטעות דחוזר בספ"ק דגיטין (דף י"ד ע"א) ומחילה בטעות בפרק חז"ה (דמ"א ע"א) ועתו"ס שם ד"ה אמר ליה ושומא בטעות בפרק המפקיד (דף ל"ה ע"א) וחלוקה בטעות בב"ב פרק בית כור (דק"ו) ובכתובות פרק אלמנה ניזונית (דצ"ז א') התם זביני בטעות הוה כו' ובמרדכי פ"ק דסנהדרין סי' תר"פ כ' בשם ראב"ן הא דאמרינן מחילה בב"ד הוי מחילה היינו היכא דלא טעה כו' אבל היכא שאין עליו עדים ולאחר זמן מצא עדים התם ודאי לא הוי מחילה דאילו היה יודע שיש לו עדים לא היה מוחל כו' ואפי' היה שם קנין קנין טעות הוא ולא כלום כו' וכה"ג כ' שם סי' תרפ"ב בשם הסמ"ג דיין שטעה וחייב שבועה למי שאינו חייב שבועה ועשה פשרה עם בעל דינו כדי שלא ישבע ואח"כ נודע שאינו בר שבועה אע"פ שקנו מידו על הפשרה אינו כלום שלא קיבל עליו ליתן או לפטור אלא כדי ליפטר מן השבועה שחייבו בו הדיין הטועה וכל קנין בטעות חוזר כדמוכח פ"ק דגיטין ופרק חז"ה עכ"ל וכ"כ הטור ח"מ סס"י כ"ה בשם הרמב"ם והוא בהרמב"ם פ"ו מה' סנהדרין הלכה ה' וגדולה מזו כ' הב"י שם סי' כ"ה ס"ז בשם תשו' הרי"ף. אך הנה באמת מסוגיא דספ"ק דגיטין (די"ד) ודאי אין ראי' כלל דענין קנין בטעות דהתם היינו שהטעות בגוף ועיקר ההתחייבות שקיבל בקנין ליתן למארי ארעא ה' איסתרי שחייב להגינאי ונמצא שהיה טעות ואינו חייב להם כלל וטעות זה ודאי חוזר. משא"כ בטעות שאינו בעיקר הדבר כנד"ז שהטעוהו בנתינת צעטיל אין ראיה כלל משם. כי שם אין הטעות מבטל דבר אחר רק הטעות מבטל מה שהי' טעות משא"כ בנ"ד דבאנו לבטל גט מפני טעות בצעטיל ע"ז אין ראיה משם. וכ"ש דין מחילה בטעות הנז' בפחז"ה (דמ"א) דלא היה שם שום קנין ונתינה שיצטרך לחזור רק שסייע לו בבנין הכותל ואיך נאמר שבזה יקנה הקרקע של המסייע שהחזיק בטעות שהמסייע לא ידע מזה כלל וגם הטעות הוא בעיקר הדבר כהנ"ל דפ"ק דגיטין. והרא"ש בפרק איזהו נשך סי' ל"ב וכן בהג"א ממהרי"ח שם כ' דב' עובדי הנ"ל דגיטין ודחז"ה הוה כמו אונאה דלא ידע דמחיל כו' ופרש"י דאין שם מחילה ואפי' בטעות ויותר שייך זה בעובדא דחז"ה דלא הי' שום קנין מבעובדא דגיטין כו' כנ"ל ובב"מ פרק איזהו נשך (דס"ו סע"ב) מבואר בגמ' דמחילה בטעות הוה מחילה בזביני ולא בהלואה וכ' התוס' שם ובחז"ה (דמ"א) דלפרש"י משמע דבכל מקום לרב נחמן מחילה בטעות הוה מחילה בר מהתם מהלואה משום דמחזי כרבית והקשו על רש"י ופר"ת להפך דבכ"מ סבר ר"נ דלא הוה מחילה אלא התם בזביני הוה מחילה דניחא ליה דליקו בהימנותיה כו' וגבי עבד רבינא עובדא וחשיב ואפיק פירי לפי' התוס' אינה יוצאה משום רבית דהא הוי אבק רבית אלא משום מחילה בטעות דהלוה לא הקנה לו אלא בתורת מכר והמכר אינו כלום דאסמכתא היא וה"ל כהלואה ואכלה בדרך א"ר נשמע אע"ג דהיה מחילה גמורה רק מפני שיש טעות בדין שמחל ע"ד מכר ובאמת אינו כ"א הלואה אינה מחילה ומוציאי' הפירות בדיינין וכ' הב"י סי' ר"ז ס"י בשם ת"ר ובשם הרא"ש והא למה זה דומה למה שמניח חבירו ליטול חפץ מרשותו וע"ד שהוא שלו ונמצא שאינו שלו דלאו מחילה היא אמנם להרי"ף והרמב"ם אין הפירות יוצאין בדיינין רק משום שהוא ר"ק כמ"ש בב"י שם א"כ י"ל הא לולי זה מחילה בטעות אפילו כה"ג הוי מחילה ולא דמי למשל שכ' הת"ר כו' דשא"ה דמעיקרא הסכים למחול לו הפירות כשלא יביא לו מעותיו כו' א"כ סוף סוף מחל הפירות מדעת עבור טובת המעות כו' משא"כ במשל דת"ר והרא"ש כו' ובנ"י נ' הפי' דאפי' באבק ריבית כיון דמחילה בטעות היא ונוסף ע"ז שיש איסור בהמחילה אע"ג דהוי רק איסור א"ר מ"מ בכה"ג שיש נדנוד עבירה בהמחילה אנן סהדי דאין אדם רוצה שיהי' המחילה מחילה וכ"כ בהג"א ממהרי"ח שם אבל אם לא היה צד איסורא אז מחילה בטעות כהנ"ל ג"כ הוה מחילה וכ' הג"א בשם מהרי"ח שם ול"ד לקנין בטעות דחוזר כיון שהממון הוא עדיין בידו כו' והקדש נמי לא חייל בטעות כיון דבעינן שיגמור בלבו ואין זה גמר כיון דטעה עכ"ל והנה אין ליקח מזה דוגמא לנ"ד לא להחמיר לפ"ד התוס' דהא שם ע"י הטעות מבטלינן הדבר שהי' בו הטעות דהיינו כמ"ש ת"ר והרא"ש שדומה למה שמניח חבירו ליטול חפץ כו' ונמצא שאינו שלו כו' נמצא הטעות הי' בענין הפירות דקסבר שהם של המלוה ובאמת אינן שלו לכן מוציאים אותם ואין מזה ראי' לבטל נתינת הגט הניתן אח"כ בלי שום תנאי ע"י טעות שהי' בלקיחת הצעטיל דאין טעות זה בהגרושין ממש כמו ששם הטעות בעצם הפירות ממש והנ"י מדמה זה למקדש אחותו דהיו המעות חוזרין לולי הטעם דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה ע"ש וגם אין ראי' להקל לפ"ד הפוסקי' דכה"ג נמי הוה מחילה לולי מצד האיסור דשאני התם דמ"מ מחל מדעת על אכילת פירות אלו עבור טובת הממון רק שיש טעות בין דעת מכירה להלואה מ"מ סוף סוף נתרצה שיאכל הפירות אבל הכא לא ידע שלא קיבלו הצעטיל דנימא דמחל וא"כ אין כאן מחילה אפילו בטעות. רק טעות גרידתא לכן י"ל דדומה לקנין בטעות דחוזר רק שיש לחלק משום דהתם הטעות בעיקר הדבר משא"כ הכא שאינו דבר גדול כ"כ י"ל דאין כח בטעות זה לבטל דבר הנעשה אח"כ בלי שום תנאי מה גם דבאמת קיימו והחזיקוהו עד שמת וניתן לו כל צרכיו וא"כ מאי נפ"מ בלקיחת הצעטיל כו' גם יש לחלק כמו שחילק מהרי"ח בהג"א דהתם הממון עדיין בידו כו' מיהו כמדומה הפוסקים ס"ל אפילו כבר נתן הממון יוכל להוציא מהן כעובדא דגינאי כו' ועוד גבי גט י"ל דלא שייך חילוק זה:

(אך קשה דבממון אע"ג דבעינן תנאי כפול מ"מ מבטלין הקנין והמכר או החלוקה או השומא מחמת שהי' בטעות וי"ל דמקנין בטעות אין שום ראייה דשם מיירי שהטעות היה בגוף הדבר שהקנה שהודה לחבירו בחזקת שחייב לו ואח"כ נודע שאינו חייב לו וממחילה בטעות שבחז"ה) דמ"א) דאינה מחילה כ"ש דאין ראי' דגרע מקנין בטעות הנ"ל וממחילה בטעות שבא"נ (דס"ו) ג"כ אין ראי' לכאן לא להקל ולא להחמיר):

ח והנה ביבמות (דס"ה ע"א) מבואר בהדיא דכשיש לומר אדעתא דהכי לא גירשה הגט בטל ובניה ממזרים ואפילו אי איהו שתיק אנן לא שתקינן וכ' התוס' שם (ד"ה אי איהי) דאע"ג דלא אמר לה משום עקרות אני מוציאך ור"ל אע"ג שגירש בסתם בלי שום תנאי רק משום שמוכיח הדבר שמשום בנים מוציאה שכבר נשאת לשנים ולא היו לה בנים כו' וע"ש בד"ה תצא נראה לר"י דלאלתר תצא כו' ומ"מ כשיש לה בנים מן הרביעי כו' ע"ש הרי דמיירי שלא שהתה עם השלישי עשרה שנים וא"כ ליכא חזקה גמורה שלא יהי' לה בנים אפי' לרבי כמ"ש התוס' ד"ה נשאת כו' דלענין ממון מודה רבי כו' וכ"ש לרשב"ג וא"כ מספיקא קא מגרשה ויש מקום לומר דמספיקא גמר ומגרשה כדפרש"י ואפ"ה ס"ל להתוס' (ד"ה אי איהי) דמצי מקלקלה ואפילו איהו שתיק אנן לא שתקינן כנ"ל רק דלמסקנא התם לא שייך קלקולא דאמרינן השתא הוא דברייתא ובשעה שגירשה לא היתה ראויה כו'. הרי מוכח משם דאיכא ענין גט מוטעה אף שלא התנה בתנאי כלל רק משום שמוכיח הדבר כו' ואף לפרש"י דבלאו טעמא השתא הוא דבריי' לא מצי מקלקלה שם היינו משום דמעיקרא נמי על הספק הוא מגרשה וכיון שכן אמרינן דמספיקא גמר בדעתיה לגרושין אבל כשודאי יש הטעאה בשעת מעשה משמע ודאי דהגט בטל אפי' לא התנה כו' וכמ"ש בגמרא שם נמצא גט בטל ובניה ממזרים אלא דבתוס' בגיטין (דמ"ו סע"ב) ד"ה אומר כ' וי"ל דהתם נמי לא הוה אלא לעז וכ"כ התוס' ספ"ק דנדה (די"ב ע"ב סד"ה אילו) כ' ואיכא לעז כו' מבואר דס"ל דגט בטל לאו דוקא ואינו רק לעז בעלמא ואזלו לשיטתייהו בגיטין (דמ"ו ע"א) ד"ה אי אמר שכ' נראה דחששא זו אינה אלא לעז בעלמא וכ"כ שם המרדכי בשם ר"י וכ"כ בחי' הרשב"א וכ' והא דתניא בברייתא ונמצא גט בטל ובניה ממזרים לפי דבריו קאמר כלומר שהוא יוציא עליה לעז לומר שהגט בטל ובניה ממזרין אך קשה קצת דהא ביבמות (דס"ה) א"א לומר כן דלפי דבריו קאמר דהא אדרבה אמר רב פפא אי איהו שתיק אנן מי שתקינן נמצא גט בטל ובניה ממזרין הרי אע"ג דאיהו שתיק אנן לא שתקינן ואמרינן דגט בטל כו' א"כ משמע דבדוקא קאמרינן אבל דעת רש"י שם בגיטין (דמ"ו) דגט בטל היינו כפשוטו מדאורייתא ולא משום לעז לבד וכ"כ הרמב"ן בחי' שם וכ"ד הרמב"ם פ"י מה"ג הי"ב וגם בחי' הריטב"א שם כתב אע"פ שלא אמר הדבר דרך תנאי אומדנא דמוכח הוא דלא גירש לה אלא ע"ד כן כההוא דזבן ארעא אדעתא למיסק לא"י כו' והמרדכי כ' בשם ר"י מדאמרינן לקמן שתיקותך יפה לך מדיבורך אלמא דלא חיישינן אלא ללעז דאי הוה תנאי גמור אי איהי שתקא אנן מי שתקינן וזה כמו תשובה והשגה על פירש"י. אמנם בתוס' דיבמות (דס"ה ע"א ד"ה אי איהי) הקשו ג"כ קושיא זו ותירצו וי"ל דהתם כיון דתקינן לר' יהודה דלא יחזיר ליכא למיחש לקלקולא ולרבנן כו' ולהכי שתקינן וכי תובעת כתובתה מצי אמר לה אדעתא דהכי לא גרשתיך כו' וצ"ל דהמר' בשם ר"י ס"ל דזה שכשאומרי' לו דלא יחזיר ליכא למיחש לקלקולא היינו את"ל דהקלקול אינו אלא לעז אבל את"ל דהגט בטל מדינא אינו מועיל מה שאמרו דלא יחזיר וכמ"ש בתוס' דכתובות (דע"ד סע"ב ד"ה משום) ואמנם רש"י לא ס"ל כן אלא דכיון שלא יוכל להחזירה אמרינן דתו לא התנה ומספיקא גמר וגירש לחלוטין וכמ"ש ביבמות (דס"ה ב') כה"ג אלא דהכא בעינן שיאמרו לו דאל"כ אמרינן מספיקא מגרש על תנאי שיחזירנה אם יתברר שהש"ר שקר משא"כ התם ביבמות ודאי מספיקא מגרש לחלוטין ולא על תנאי דהא א"א שיתברר שהיא בת בנים עד שתנשא לאחר כו' משא"כ גבי ש"ר שיכול להתברר קודם שתנשא לאחר שהש"ר שקר לכן אמרינן דלא גמר וגירש לחלוטין ובעינן שיאמרו לו כו' ומ"מ אין ראי' להחמיר בנ"ד ולומר דלרש"י והרמב"ם והרמב"ן והריטב"א הוי גט מוטעה ובטל מדאורייתא דאע"ג דהתם הגט בטל אע"פ שלא התנה רק שגילה דעתו שמפני כן מגרשה הא כ' הריטב"א דהטעם משום אומדנא דמוכח הוא דלא גירש לה אלא ע"ד כן כההוא דזבן ארעא אדעתא למיסק לא"י והיינו משום שהענין שגילה דעתו הוא בעיקר וגוף דבר הגרושין שזהו הסיבה לגרושין שמגרשה מפני השם רע וגוף הגרושין לגרש אשתו או לא לגרשה ודאי דבר גדול הוא שאדם מקפיד ע"ז ע"כ אומדנא דמוכח הוא דאם לא הש"ר אין רצונו לגרשה ולהכי כשנמצא הש"ר שקר ונמצא היה טעות בדבר שיש אומדנא דמוכח וגילוי דעת ע"כ הגט בטל:

משא"כ בנד"ז שהענין שגילה דעתו אינו בגוף הגרושין דבגוף הגרושין רצונו חזק לגרשה כדי שלא לעגנה ולהצריכה חליצה רק שגילה דעתו שרצונו שיתנו לו צעטיל על בטחון שיחזיקוהו כל ימי חליו א"כ אין זה דבר גדול לומר שיש אומדנא שאם לא נתנו יהי' הגט בטל תדע דהא הריטב"א דימה זה לזבין נכסי' כו' ושם כתב הטור ח"מ סי' ר"ז ס"ה בשם רש"י דדוקא בקרקעות אמרינן כן לפי שאין דרך בני אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהם אם לא שהיה דעתו לעקור דירתו מכאן אבל אי מכר כל מטלטליו אפילו אמר בשעת המכר ע"ד לילך לא"י ולא הלך המקח קיים אם לא שהתנה לפי שפעמים אדם מוכר מטלטלין אפי' שדעתו לישאר כאן עכ"ל וכ' הב"י שכ"ד הרמב"ם והתוס' והמרדכי והרא"ש:

(ביבמות דס"ה) משמע דאיכא גווני גט מוטעה אף שלא התנה בתנאי כלל רק שמוכיח הדבר שמשום זה גירשה ולולי זה לא היה מגרשה אכן התוס' כ' דאינו רק לעז אבל רש"י בגיטין (מ"ו) והרמב"ן והריטב"א שם והרמב"ם ס"ל דהגט בטל מדאורייתא ואעפ"כ אין ראי' משם להחמיר גם כאן דהתם שהטעות בעיקר הגרושין שאל"כ לא הי' מגרשה כלל הוי אומדנא דמוכח דמהני עם גילוי דעת לבטל הגט וכמו במוכר קרקעותיו וגילה דעתו שע"ד כן מוכר אבל הכא שאין ההטעאה בגוף ענין הגרושין רק בדבר אחר ה"ל כמו במוכר מטלטלי דלא מהני גילוי דעת אא"כ התנה בתנאי גמור):

ט אבל מדעת התוס' והרשב"א והמרדכי דס"ל דגם שם גבי מוציא משום ש"ר או משום איילונית או משום שאינה בת בנים אפ"ה ליכא רק לעז לבד אע"ג שגילה דעתו שמשום זה מוציאה והיינו משום דלא התנה כמבואר בדבריהם שם ובכתובות (דע"ד ע"ב). א"כ מזה מוכח כדעת מהרש"ל דלא נק' גט מוטעה רק כשהתנה בתנאי גמור וגם מוכח מזה סתירת סברת מהרמ"ל בתשו' (ד"ה מכל הלין) דכתב כשהטעות בגוף דבר הגירושין לכ"ע הוי גט מוטעה דהא הכא אמר דמשום זה מגרשה ואם לא כן לא היה מגרשה ואעפ"כ כיון שלא התנה ס"ל דליכא קלקולא רק משום לעז ולא מדינא וראיתי שעמד ע"ז מהרמ"ל בתשו' ד"ה איברא אלא דכתב בשם תשו' מהריב"ל ח"ג סי' צ"א דהיכי דאמר משום דבר שהוא להבא הוא מוציאה אפילו לסברת התוס' הוי כמו תנאי גמור והגט בטל ממש. והנה באמת באותו הנדון דתשו' מהריב"ל דמיירי שאמר לה בשעת נתינת הגט משום שתתן לי שטר מתנה מהבית שירשת מאביך אני מגרשך ואם לא תתן לי השטר מתנה מהבית שירשת מאביך איני מגרשך. י"ל דודאי לכ"ע הגט בטל כיון דאמר בהלאו ואם לא תתן כו' איני מגרשך. וכפלי' למילתא שכתבו התוס' דמ"מ אינו רק לעז היינו שאומר אלמלא שהיית איילוני' לא הייתי מגרשך כמ"ש הרמב"ם והטור סי' י' וכ' הב"י שכן נכון אבל אם אמר ואם אין את איילונית לא יהי' הגט גט י"ל לתוס' ג"כ הגט בטל אע"ג דבענין ההן אמר רק משום ולא אם וכן כ' הב"ש סי' י' סק"ה וז"ש מהריב"ל וסופו הוכיח על תחלתו דלתנאי גמור נתכוין ר"ל הלאו מוכיח על ההן. רק מ"ש מהריב"ל ועוד דשאני להבא מלשעבר. כנראה דס"ל דאפי' לא אמר בהלאו רק לא הייתי מגרשך ולא אמר שלא יהא גט אפ"ה י"ל דהגט בטל גם לתוס' הנה בתשו' מהר"מ אלשיך סי' ע"ח נ' דפליג ע"ז דכתב דקושטא דמילתא (דגילוי) דאפילו גילוי מילתא בעת מסירת הגט לאשה גילוי דעתא לאו מילתא היא ולא אמרו דגילוי דעתא בשעת מעשה מילתא היא אלא בממון כי ההוא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לא"י כו' והן אמת כי יש מקום לטעות בדעת התוס' ולומר שדעתם דבגיטא גילויא דעתא מהני כתנאי כפול כמו בממונא והוא ממ"ש הרשב"א ז"ל בפרק מי שאחזו וז"ל אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט כו' ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעינן תנאי קודם למעשה שאלו בתוס' בשלמא כשאין תנאי קודם למעשה אין התנאי מועיל לפי שאינו כתנאי ב"ג וב"ר אלא המעשה האיך הוא מתקיים שהרי גילה בדעתו שאינו רוצה שיתקיים המעשה כ"א בקיום התנאי כו' ותירץ דמה ששאלו בתוס' והשיבו לאו בגיטא איירי כלל אלא בממונא עכ"ד הרי מבואר דדומי' ענין גילוי דעת דבזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דהוא ענין דלהבא בכה"ג גופא בגיטא גילוי' דעתא לאו מילתא היא וכן מה ששאלו בתוס' מיירי ג"כ בגילוי דעת בדבר שלהבא שהוא ענין אם לא מתי ואעפ"כ הוצרך לומר דהתוס' לאו בגיטא איירי אלא בממונא מבואר דס"ל דאפילו בדבר דלהבא גילויא דעתא לאו מילתא היא וכן הנדון שנשאל עליו מהר"ם אלשיך שם מיירי בגילויא דעתא בדבר דלהבא שכתב הבעל לאביו אם תרצה גיטה אשלחנו לה אך באופן כו' אם תתן הכתובה ביד פלוני ואם לאו אלך למקום שלא ימצאונני והיא קיימה ונתנה הכתובה ביד פלוני וכתב לו אביו הנה אשתך מסרה הכתובה ביד פלוני כתוב לה גט. ואח"כ שלח לה בעלה גט כריתות ולא זכר בו שום תנאי ולא שום גילוי דעת לתלות בו ענין הגט וע"ז דן מהר"מ אלשיך דמה שכתב לאביו תחלה הוי רק כמו גילוי דעת וגילוי דעת לא מהני אפילו בממונא רק כשגילה דעתו בשעת המכירה משא"כ הכא שבשעת נתינת הגט לא זכר מזה כלל ואח"כ כתב דקושטא דמילתא דאפילו גילוי דעתא בעת מסירת הגט לאו כלום הוא א"כ ס"ל דאפילו בדבר דלהבא כמו הנדון דידי' לא מהני גילויא דעתא. ולכאורה נידון דידן דומה ממש לעובדא דמהר"מ אלשיך שרצה שיתנו צעטיל כמו דשם ביקש שתתן השטר כתובה והמסדר אמר לו שנתנו הצעטיל כמו ששם כ' לו אביו הנה אשתך מסרה הכתובה כו' ואעפ"כ ס"ל דיכולה לתבוע הכתובה משום דאין זה תנאי רק גילוי' דעתא כו' א"כ כמ"כ בנ"ד י"ל אף שהטעוהו בהצעטיל אין בכך כלום דהטעאה ושתוכל לתבוע הכתובה חד טעמא הוא מפני שאינו תנאי ואדרבה נתינת הצעטיל ענין קטן הוא ואין בו שום נפקותא בגוף הדבר רק ענין בטחון על הדבר משא"כ תביעת הכתובה דבר גדול הוא ומ"מ אפשר לחלק ע"ש:

(מדעת התוס' והרשב"א בגיטין (מ"ו) משמע דאין נק' גט מוטעה רק כשהתנה בתנאי גמור ומהריב"ל ח"ג סי' מ"ו כ' דאם גילה דעתו בדבר להבא י"ל לתוס' ג"כ הגט בטל כשלא קיימה מה שגילה דעתו אבל מהר"ם אלשיך בתשו' סי' ע"ח ס"ל דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא בכל ענין ולא דמי לממונא):

והנה ראיית מהר"מ אלשיך הוא מדברי התוס' והרשב"א דגיטין (דמ"ו) הנ"ל וכבר הקשה לנפשי' דממ"ש הרשב"א בפרק מי שאחזו בשם התוס' משמע להפך ותירץ ע"ז בדוחק עוד הקשה אשמעתיה מסוגיא דפרק איזהו נשך (דס"ו ע"א) דמשמע שם דגילויא דעתא בגיטא בשעת גרושין מילתא היא וכדמשמע בתוס' שם סד"ה פטומי מילי וכ"כ רי"ו נכ"ד ח"ד בשם ר"ח ונדחק שם לתרץ זה וכל הדחוקי' האלה כ' שמוכרח לומר דאל"כ יהיו התוס' סותרי' א"ע למ"ש התוס' בגיטין (מ"ו) דשם ס"ל דגילויא דעתא מילתא היא רק בממונא ולא בגיטא ואמנם בתשו' ב"ח החדשות סי' צ' חלק בזה על הסמ"ע שכ' בתשו' גאוני בתראי סי' נ"ב להקל בגט דווינא משום דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא וכוון הסמ"ע לדעת תשו' מהר"מ אלשיך הנ"ל וחלק הב"ח על הסמ"ע וכ' דגילוי דעתא זה לא דמי להא דאביי בגיטין (ל"ד) דאמר גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא דהפרש גדול יש בין גילוי דעת ואומדנות דלבתר מעשה כתיבת הגט ונתינה ליד שליח כנדון דאביי לנ"ד דגילוי מילתא ואומדן דלבו הוה מקמי כתיבת הגט כו' והאמת שמהר"מ אלשיך בתשו' הנ"ל עלה על דעתו הק' חילוק זה שכ' הב"ח ואעפ"כ הסכים שאין לחלק וראייתו הוא מדברי התוס' דגיטין (מ"ו) הנ"ל גבי ההיא דמשום שם רע אני מוציאך דהוי גילויא דעתא בגיטא בעת נתינת הגט ואעפ"כ ס"ל דאין בזה אלא לעז בעלמא כו'. אמנם מצאתי דאתאי לידיה בספר מכתב מאלי' שער ז' סי' ה' כ' וז"ל אמנם אשר יש לברר הוא דהא דאמרינן גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא היינו דוקא גילוי דעתא בבטולי גיטא אבל אם אעיקרא דמילתא כשצוה לכתוב הגט או כשנתנו לאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח דלא מגרשה אלא על דעת מה בכל כי האי מילתא היא וכבר הארכתי בזה בתשו' שכתבתי זה ימים והעליתי כן מדברי הגמרא בהרבה מקומות ומדברי הפוסקי' ועיין בתשו' מהרש"ח סי' ו' ועיין לקמן עכ"ל הנה הסכים וכוון לדעת הב"ח אך לא הביא תשו' מהר"מ אלשיך דהאריך לפסוק בהפך כנ"ל:

ולכאורה יש להעמיד דעת הב"ח והמכמ"א ושאין ראי' לנגד מהתוס' והרשב"א דגיטין (מ"ו) דנאמר ולטעמיך דטעמא דהתוס' משום דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא א"כ יהי' זה נגד רבא דס"ל בגיטין (דל"ד) דגילויא דעתא בגיטא מילתא היא אפילו לבטולי גיטא לאחר שכבר נעשה מעשה שניתן ליד השליח וכ"ש שלדידי' ראוי דגילוי' דעתא דמקמי מעשה נתינת הגט יהיה מהני והרי התוס' הכריחו סברתם בגיטין (דמ"ו סע"ב) דגבי מוציא משום ש"ר או משום איילונית אינו רק לעז בעלמא מדברי ר' יהודה במשנה שם דאומרי' לה שתיקותך יפה לך מדיבורך ואם היה בזה ביטול הגט מדינא אפילו היא שתקה אנן מי שתקינן ולא מהני מה דתקון דלא יחזיר וכ"כ המרדכי בשם ר"י וכמש"ל וא"כ כיון שלדברי התוס' ומרדכי מוכרח פירושם מן המשנה וכ"ה ג"כ בחי' הרשב"א א"כ יהיה ממשניות אלו קושיא עצומה על רבא דס"ל דגילויא דעתא בגיטא מילתא היא אפי' בתר נתינת הגט והרי כאן מוכרח מדברי ר' יהודה לפמ"ש התוס' והמרד' וכן ממשנה דהמוציא את אשתו משום ש"ר כמ"ש הרשב"א דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא ואפילו בשעת נתינת הגט וגם אביי אמאי לא מייתי ראייה עצומה לדעתו מהנך משניות הנ"ל דרך כל שכן וקל חומר. א"ו צריך לומר דהנדון דמשנתינו הנ"ל אין זה גילויא דעתא ממש:

דגילויא דעתא בגיטא שבדברי אביי ורבא הוא שאומר הבעל דברים שנראה מתוכן ביטול הגט רק שלא ביטלו בפירוש משא"כ הכא גבי מוציא משום ש"ר אע"פ שאמר ואם לא הש"ר לא הייתי מגרשך הרי באמת היה שם רע בעת נתינת הגט. ועל העתיד שאם יתברר אחר זמן דנתינת הגט שהשם רע שקר יהיה מחזירה ע"ז אין ממנו שום אומר ודברים אפילו דרך גילוי דעת דאע"פ שאומר דמשום ש"ר מגרשה הרי י"ל דמספק גמר וגירש לחלוטין וזה שנשפוט שדעתו להחזירה כשיתברר שהשם רע שקר ע"ז אין ממנו גילוי דעת בדבור וה"ל רק כמו דברים שבלב והרי גבי גילוי דעתא כ' המכמ"א שם ברם הכא דלא אמר כולם אלא שמתוך מעשיו ניכר שהוא מבטלו הגם שתהיה האומדנא רבה מה שתהיה הוה ליה דברים שבלב ואינן דברים אפילו לרבא דסבר דגילויא דעתא בגיטא מילתא היא והכריח זה מעובדא דרב יהודה דאשקליה לגיטא דחתני' דרבי ירמיה ביראה המבואר בגמ' שם (דל"ד). והנה בדין הנז' במשנה אע"פ שאמר משום ש"ר אני מוציאה:

מ"מ הרי הש"ר ישנו ודאי ועל עתידות לא הוציא מפיו שום דיבור לכן י"ל דס"ל להתוס' דאפי' לרבא אין זה נק' שום גילוי דעת כלל דלא דמי כלל וכלל לגילויא דעתא דמיירי רבא דאם היה מגלה דעתו על שאם יתברר שהש"ר שקר אינו חפץ בגירושין זהו גילויא דעתא משא"כ בדיני המשנה הנ"ל שלא הזכיר דיבור נידון העתיד והרי עכשיו כשמגרשה מוחזקת היא בש"ר או איילונית כו' רק נדון זה דומה להא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דהתם מבואר שאם אמר שע"ד כן מוכר ואח"כ א"א לו לעלות המכר בטל ואע"פ דג"כ לא הזכיר דבר זה כלל מנדון אם יתחדש מה בלעתיד וה"ל ממש כמו משום ש"ר אני מוציאך ובכה"ג הוא דכ' התוס' דבגט אין כאן פיסול רק משום לעז אבל היכא שיש גילוי דעת בגט בשעת נתינת הגט שנותנו על דעת מה י"ל דמילתא היא אפילו לדעת התוס' כמ"ש הב"ח והמכמ"א ואפשר היינו דכ' מהריב"ל דאפילו להתוס' שאני להבא מלשעבר והיינו דמשום דהיכא דהגילוי דעת הוא בלשעבר אין מזה שום גילוי דעת על להבא דלא קמיירי בעתידות משא"כ כשגילה דעתו בפי' בענין דלהבא אף שלא התנה בתנאי גמור י"ל דמודו התוס' דגילויא דעתא בגיטא כה"ג מילתא היא ואע"ג דקיי"ל כאביי דאפילו גילוי דעת גמור בלהבא לאו מילתא היא בגט היינו גילוי דעת דלבתר נתינת הגט וכמ"ש הב"ח והמכמ"א. ועפ"ז א"ש כפשוטו הסוגיא דפרק א"נ (דס"ו) דכ' המהר"מ אלשיך דמוכח משם דגילויא דעתא מילתא היא והיינו משום דהגילוי דעת הוא מקמי נתינת הגט כו' ובכה"ג אביי נמי מודה:

והנה ראיית מהר"מ אלשיך מתוס' דגיטין (מ"ו) והקשה בעצמו ע"ז מסוגי' דב"מ (ס"ו) ומתוס' ואמנם הב"ח והמכמ"א ס"ל דגילוי דעתא בשעת נתינת הגט מילתא היא ול"ד לגילוי דעתא בגיטא שבגמ' דלאו מילתא היא דהיינו כשהוא לבתר מעשה ומהרמ"א סתר חילוק זה מתוס' דגיטין הנ"ל ואינו מוכרח דשם אפילו גילוי דעת גמור ליכא אלהבא דאל"כ יקשה משם על רבא רק נד"ז דומה לזבין נכסי ע"ד לילך לא"י דשם ג"כ ליכא ג"ד גמור אלהבא ולכן במטלטלים אינו יכול לבטל המקח ובכה"ג ס"ל לתוס' דלא מהני בגט כמו דלא מהני התם במטלטלין אבל בגילוי דעת ממש מקמי גיטא י"ל דמודו התוס' דהגט מתבטל כדמוכח מסוגיא דב"מ (דס"ו) וכמשמעות הרשב"א פמש"א בשם שאלו התוס':

יא והנה גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י כ' הרא"ש פי"נ ססי' מ"ח ושלשה חלוקי' יש בענין ממון יש דברים שהדעת מכרעת כל כך דאזלינן בתר אומדנא דדעת ואפילו גילוי דעת לא בעי' כו' ויש דברים דבעינן גילוי דעת כי ההיא דזבין נכסי כו' ומיהו סגי בג"ד ואפילו תנאי לא בעי אבל בכל שאר מילי דבעינן תנאי בעינן תנאי כפול כו' עכ"ל והוא מדברי התוס' הרי מבואר דגבי זבין נכסי הוא ג"כ מצד אומדנא נגעו בה שהוא אומדנא שאין אדם עשוי למכור קרקעותיו שמתפרנס מהן אם לא כשרצונו לעקור דירתו. אלא דלפי שאין האומדנא מוכחא כ"כ ע"כ הצריכו ג"כ גילוי דעת אבל כשיש גילוי דעת אז העיקר היא מצד האומדנא ולכן אתי שפיר דאע"ג שאין כאן ג"כ גילוי דעת ברור על זה שבאם לא יעלה תהיה המכירה בטילה דהא יש לומר דמספיקא גמר ומכר לחלוטין אפ"ה מתבטל המכירה מצד שמ"מ הוא אומדנא דלא היה מוכר מספק כ"א אדעתא שאם לא יוכל לעלות יהיה המכירה בטילה. וכן ביארו התוס' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא כתב וז"ל ואם תאמר אם כן כל אדם הלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה וי"ל דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס ואפילו אם אומר לו אם תטרף יש לך לקבל הפסד היה לוקחה אבל הכא לא כתב כלל כ"א על מנת לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק וכן ההיא דזבין ולא אצטריכו ליה זוזי עכ"ל וא"כ גבי זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י שי"ל שכשגילה דעתו שע"ד כן הוא מוכר הוי אומדנא שאין דעתו כלל להכניס א"ע בספק משא"כ גבי מוציא את אשתו משום ש"ר דס"ל להתוס' דאפילו אמר משום ש"ר אני מוציאך ליכא רק לעז כי אין כאן אומדנא דמוכח מצד עצם בלא הגילוי דעת שהרבה אנשי' מגרשי' נשותיהם בלאו הכי וכמו שכ' הרמב"ן בשם הירושלמי עילה מצא כו' וכיון דליכא אומדנא אע"ג דאמר משום ש"ר י"ל דמספיקא גמר וגירש לחלוטין וז"ש התוס' בגיטין (דמ"ו ע"א) ד"ה אי דאע"ג דבכמה דוכתי מהני גילוי דעת כו' הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר"מ תנאי כפול אין כוונת התוס' משום גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא דא"כ לרבא מאי איכא למימר אלא ר"ל גילוי דעת כזה דאינו ג"ד גמור וברור כנ"ל לא מהני כאן משום דלא מהני אלא במקום שיש אומדנא מצד עצמה שמצטרפת אל גילוי דעת:

משא"כ הכא ס"ל לתוס' דליכא אומדנא ולרש"י י"ל דס"ל דדומה ממש לדין זבין נכסי אדעתא למיסק לא"י דגירושי אשה ענין גדול הוא כמו מכירת קרקעות ומ"מ י"ל דדוקא אי קטעין מהני הכא האומדנא אל הג"ד ולא אי קשתיק דאי שתיק מפרשין הג"ד דמספק גירש לחלוטין כך צריך לפרש דעת התוס' לפ"ד תשו' הב"ח והמכמ"א אשר הסכימו דהיכא דגילה דעתו בשעת הגירושין שעל דעת מה מגרשה גילוי דעתא מילתא היא והיינו כשהגילוי דעת הוא ברור דדוקא על דעת כן מגרשה וזהו העובדא דאיזהו נשך (דס"ו ע"א) גבי אי קיימת דידך אנא דמשמע בתוס' סד"ה פטומי שאם בתחלת הדברים אמרה כן אמרינן דלא נתכוין ליתן הגט אלא ע"ד כן אכן ממ"ש התוס' שם ד"ה קמ"ל פי' דכי נמי כו' משמע דמספקא להו וכ"כ הב"ח וצ"ל דמקום הספק שמא לא אמרינן דאיהו גופא אדעתא דידה קא גמיר ויהיב גיטא אבל מ"ש הב"ח דהספק שמא גם קודם הכתיבה אמרינן דפטומי מילי בעלמא הוא אינו במשמע ד' התוס' וכן משמע ברבינו ירוחם נכ"ד שכ' שאם מתחלה אמרה היא כן ונראה שהוא סמך על דבריה אפילו לא חזר הוא להתנות בפי' כמו שאמרה היא חיישינן שמא לא גמר לגרש אלא כמו שאמרה היא והוי כמו תנאי וכן נראה עיקר עכ"ל הרי דטעם היותו ספק הוא משום דלא ברירא לן שגמר לגרש על דרך שאמרה היא רק שנראה כן שהוא סומך על דבריה מש"ה ספיקא הוי נמצא דהספק הוא משום שאין ממנו גילוי דעת ברור שעל דעת כן מגרש. אבל אם היה ממנו גילוי דעת ברור משמע דהוי כמו תנאי. ולא דמי להא דקיי"ל כאביי בגילויא דעתא בגיטא וכמו שחילקו הב"ח והמכמ"א כנ"ל ומהרמ"ל ס"ל דלהתוס' הוי ודאי כמו תנאי:

(גבי זבין נכסי למיסק לא"י מהני רק מצד צירוף האומדנא שאין אדם עשוי למכור קרקעותיו לכן אע"ג דאין ג"ד גמור לביטול מקח כשלא יעלה מהני מצד האומדנא משא"כ גבי מוציא את אשתו משום ש"ר ליכא אומדנא להתוס' מש"ה לא מהני הג"ד כיון שאינו ג"ד גמור ולכן גבי אי קיימת דידך אנא כיון שנראה שסומך על דבריה הוי כמו תנאי והרי"ו וב"ח דכ' דהוי ספק זהו משום שרק נראה כן וליכא ממנו דבר ממש שיאמר שסומך ע"ז):

יב ומעתה בנד"ז שהמעשה כך היה שכשדבר המסדר עם השכ"מ שיתן הגט שתק ואח"כ אמר בזה"ל מיא וועט מיך ניט צו זעהין השבתי אותו אנכי לא שונא לך ואראה שישגיחו עליך ואקח ע"ז וועקסיל מחותנך שישגיחו עליך עד שיופסק החולי ואמר אתן ג"פ וחותן הש"מ אמר אליו אתה יודע שחביב אתה עלי ודאי לא אעזבך אח"ז הלכתי ובאו קרובי השכ"מ ואמרו למה להרבות הוצאת חנם על וועקסיל כי בלא זה יחזיק ודי בצעטיל וכשבאתי להשכ"מ לסדר הגט שאל אותי אם עשיתי אשר דברתי ויצא מפי יוא ניט אוף אוועקסיל רק אוף איין צעטיל ורציתי לסדר הגט ובאתה חמותו של השכ"מ הנ"ל ולא הניחה באולי לא יחזיר אח"כ את אשתו ואחר חצי שעה ציוו לסדר הגט ונשכח ממני ע"ד הצעטיל ונסדר הגט כהלכתו עם כל השאלות ונקרע ושאלתי את הש"מ אולי רוצה אתה שאתן חרם ע"ד ההשגחה והשיב אין צריך אח"כ נזכרתי אודות הצעטיל שלא נתקבל וגם אולי חשב השכ"מ מהוהשיב שלי יוא שכבר נתקבל הצעטיל כתבתי צעטיל ושלחתי לחותנו שיבא עה"ח ושאל הש"מ מה זה וקראו לפניו הצעטיל אמר שאין נצרך אני מאמין לו כך וע"ז יש עד א' ואחר יום או יומיים נפטר הש"מ הנ"ל עכ"ל השאלה. ואם כן כיון שהשכ"מ חשש תחלה שמא וועט מען אים ניט צו זעהין ולכן לא רצה ליתן גט ואח"כ כשהבטיחו המסדר שיקבל וועקסיל אמר שיתן הגט א"כ נראה ודאי שע"ז סמך ועוד דהא השכ"מ חיזק דבריו בסוף ששאל מהמסדר אם עשית אשר אמרת א"כ סופו מוכיח על תחלתו ויש כאן גילוי דעת ברור שעל דעת כן נותן הגט היינו ע"ד שנתן חמיו צעטיל קודם הגט כמו שנ' מהשאלה אם עשית וע"ז השיבו יוא וא"כ כשלא קיבלו הצעטיל ה"ל הטעאה גמורה נגד הגילוי דעת הברור ולכן להב"ח והמכמ"א יש להחמיר לכאורה דהוי גט בטל אלא שיש לדון משום דאח"כ אמר הש"מ שא"צ לצעטיל אמנם למהרמ"א דס"ל דגילוי' דעתא בגיטא לאו מילתא היא כלל א"צ לכל זה דנדון זה י"ל דהוי רק גילוי דעת לבד דתנאי אינו רק כשאומר בלשון אם או על מנת משא"כ הכא אף שמתחלה חשש מיא וועט מיך ניט צו זעהין וכשהמסדר השיבו אנכי כו' ואקח וועקסיל כו' אמר אתן ג"פ מ"מ הרי לא אמר אם תקח וועקסיל אתן ג"פ א"כ אין כאן תנאי ממש אע"ג דלכאורה זהו ענין ממון וגבי ממון כ' התוס' והרא"ש פא"נ (דס"ו) דאם בתחלת הדברים פתח המוכר כו' וכ"ש הכא דהבעל אמר בתחלת דבריו מיא וועט מיך כו' מ"מ י"ל התם עיקר הטעם דהמוכר משעבד נכסיו ע"ז בדבורו וכמ"ש בתשו' הב"ח הנ"ל אבל שיהיה נחשב זה לתנאי גמור שאפילו בגט יהיה זה כמו תנאי אינו מוכרח וגם בב"י סי' ר"ז סעי' ב' כ' בשם תלמידי הרשב"א על עובדא דא"נ (דס"ו) דה"מ כשאינו אומר בלשון תנאי אלא שהוא אומר כן דרך ספור דברים אבל אם אמר לי' על תנאי כן אני מוכר לך עכ"ל. הרי דגם שם גבי ממון אין זה נק' תנאי ממש רק דרך סיפור דברים ועוד שי"ל שסמך על מה שאמר לו המסדר ואראה שישגיחו עליך לכך כיון דלא אמר אם תקבל כו' י"ל דאין זה תנאי גמור רק נק' גילוי דעת שרצונו כן וכמו שנראה מעובדא דגיטא דחתניה דרב ירמיה ביראה בגיטין (דל"ד א') דאינו נק' רק גילוי דעת אע"פ שרואים שרץ אחריהם ורצונו ודאי לבטל הגט דאביי שם לא ס"ל מ"ש רבא האי דקא רהיט כו' אפ"ה כיון שלא שומעי' ביטולו נק' רק גילוי דעת לבד וכן ברוך הטוב והמטיב דאמר גידול ע"ש וכך י"ל גם כאן כיון שלא אמר ל' תנאי ואם רק אמר אתן ג"פ אין זה רק גילוי דעת לבד שרצונו שיקובל וועקסיל או צעטיל וגם מה ששאל אח"כ אם עשית כו' הוי ג"כ רק גילוי דעת שחפץ כן ומ"מ כיון דלא פסק למילתיה בלשון תנאי לא מהני כמו דלא מהני שם לאביי אע"ג דאביי ס"ל דהוי גילויא דעתא שאינו חפץ עוד בשליחות זה אפ"ה לאו מילתא היא בגיטא ולמהרמ"א דין גילויא דעתא דמקמי גיטא שוה לדין גילויא דעתא דאביי כמש"ל וכן נראה מתשו' מהרמ"א הנ"ל דזה נק' רק גילוי דעת שכ' על ענין השאלה שלו הנז"ל וז"ל אבל נ"ד אפילו תנאי שאינו כפול לא מיקרי שהרי לא תלה הגרושין בתנאי לומר אם תתן כתובה ביד פ' יהא גט וכיוצא בלשון זה אלא שמדבר אם ירצה לגרש או להניחה עגונה דקאמר אם תרצה גיטה אשלחנו לה אך באופן שלא יחשבום שישארו בכל נכסי ותגלו אזני אם תרצה ותתן הכתובה ביד פ' ואם לאו אלך כו' הנה בפי' דאינו דרך [תנאי] בגרושין אלא שאומר לאביו שאם יתרצה בדרך זה גם הוא יתרצה לגרש כו' איברא דגילויא דעתא נ' דהוי דגלי דעתיה דאדעתיה שתשליש הכתובה ביד פלוני קא בעי לגרש עכ"ל הרי דס"ל דזה נק' רק גילויא דעתא ואע"ג שאמר אם כו' אך באופן כו' כש"כ הכא דהוי רק גילוי דעת לבד וכיון דמסיק דג"ד בגיטא לאו מילתא היא אפילו בעת נתינת הגט א"כ בנ"ד אין שום חששא מדינא אפילו לא היה מוחל אח"כ על הצעטיל:

בנד"ז יש ג"ד ברור שמגרש אדעתא שיתנו הצעטיל לכן להב"ח ומכמ"א י"ל דהוי גט מוטעה אבל למהרמ"א יש להקל כיון דס"ל ג"ד לאו מילתא היא ונד"ז נק' רק ג"ד ולא תנאי אפילו אינו כפול):

יג ולכאורה יש ראיה לסברת מהרמ"א מהא דאיתא בגמ' פחז"ה (ד"מ) אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב ביה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא מודעא דמאי אי (במודעא דמסר אגיטא ואמתנה לא צריך כולי האי אלא כיון דמודע לסהדי דהאי גיטא שאני נותן לאשתי אנוס אני בו ולא ברצון נפשי עשיתי לפיכך אני מבטלו לפניכם וכן המתנה כו' אע"ג דלא ידעי סהדי אונסא דיליה הרי גט והמתנה בטילין) דגיטא ודמתנתא גילויא מילתא בעלמא היא (כלומר הרבה בני אדם יוכלו לידע אונסו דכיון דאינו מקבל ממון במתנה ובגט זה שנותן אם איתא דניחא ליה ליתנה מדעתו למה לו למסור מודעא ואי לא ניחא ליה ליתן למה לו ליתן גט ומתנה אלא ודאי נאנס בגט ומתנה זו הלכך א"צ לפרש אונסו כו' אלא ודאי אנוס הוא כו' ודוקא מודעא שיש בה אונס אבל בלא אונס אי טעין ואמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ולא מהני ביה ביטול דקודם כתיבה אא"כ ביטלו אחר כתיבה) עכ"ל הגמרא והרשב"ם והרמב"ן בחי' שם כ' וז"ל איכא למידק עלה ובגיטא ומתנתא למה לי מודעא דאונס והא קיי"ל שאם אמר לשלוחו קודם שיגיע הגט לידה גט שנתתי לך בטל הוא בטל כו' והר"ש ז"ל כתב כו' ולפ"ד יפה כוון שהאומר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא למה יבטל כו' והרמב"ם ז"ל כתב שאם אמר כל גט שאכתוב מכאן עד עשרים שנה בטל הוא הרי בטל וזה ודאי אפשר הוא דמסתמא נימא אנוס הוא אבל אם פירש שאינו אונס ומבטל לפי שטתי כשר כדברי הר"ש ז"ל עוד יש לחלק שאם אמר בטל הוא מבוטל אבל אנוס אני בו אלמלא שנאמן הוא בכך היה הגט כשר שהרי לא בטלו בפיו ואפילו חשבת ליה גילויא דעתא הא קיי"ל דלאו מילתא היא וכ"ש דלאו גילויא דעתא הוא כלל דכיון דלא אניס ליבטליה בהדיא אלא רוצה הוא לגרש גירושין גמורים ולקלקל עליה בלעז כדי לצערה הוא אומר הלכך אין פסולו של גט אלא בשביל שהוא נאמן באונסו עכ"ל הרי כתב הרמב"ן בהדיא דאפי' חשבת ליה גילויא דעתא הא קיי"ל דלאו מילתא היא ואע"ג דהג"ד הוא מקמי מעשה דכתיבת הגט ר"ל קודם שציוה לכתוב הגט וזה כמהרמ"א ושלא כדעת הב"ח והמכמ"א וגם מרשב"ם נ' כן מאחר דס"ל דאפילו אמר שיהי' הגט בטל אפ"ה אמרינן אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור כו' א"כ מכ"ש דלא אזלינן בתר גילויא דעתא בגיטא דכיון שציוה לכותבו אח"כ אמרי' דגמר בלבו כו' וכ"כ במכמ"א שער ז' סי' ז' דכן הוא לדעת רשב"ם והטעם י"ל כעין מ"ש הר"ן בנדרים (דפ"ח) אהא דאמרינן והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ ממגדף ועע"א ומקדש ומגרש וז"ל ונראה בעיני דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוך כדי דבור אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומש"ה חזרה אפילו תכ"ד לא מהני עכ"ל ולכן מהאי טעמא י"ל דלענין גילוי דעת לא דמי גיטא לשא"ד דבשא"ד דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם י"ל דלא בגמר דעתו הוא עושה אלא דעתו ע"ד האופן שגילה דעתו ושיוכל לחזור בו אם לא יהיה כאופן שגילה דעתו אבל גבי גט אמדו רבנן דאין אדם מגרש אשתו אלא בהסכמה גמורה ומש"ה גילוי דעת לא מהני אא"כ התנה בפירוש דרך תנאי ממש ועי' בתשב"ץ ח"א סי' פ"ג שכתב וגילוי מילתא הוא שהדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהוא מעיד זה כו' והביא ג"כ הא דגיטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא וזהו כפירש רשב"ם והרמב"ן דהכוונה שנאמן הוא שהוא אנוס כו' אמנם הרא"ש פחז"ה סי' ל"ב כתב וז"ל אי דגיטא ומתנתא גילויא מילתא בעלמא הוא פי' הרי הוא מגלה דעתו במסירת המודעא שאינו נותן מתנה זו בנפש חפיצה ולא ניחא ליה דליקני והמתנה בטילה בכך וכן הגט דהא אפילו מתנה טמירתא אמרינן דבטלה אלמא בגילוי דעתא כל דהו בטלה המתנה כ"ש כשמסר המודעא ואפילו אם ידוע בעדים שאותה מודעא שמסר בפני העדים דברי שקר הן הויא מודעא לבטל המתנה עכ"ל וכ"כ הטור סי' ר"ה סי"ב וז"ל בד"א במודעא של מכר אבל במודעא של מתנה שכפאוהו ליתן או על מחילה או גט א"צ להכיר אונסו שאפילו אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן או מוחל מדעתו כו' עכ"ל הרי משמע מדברי הרא"ש דבגט ג"כ גילויא דעתא דמקמי נתינת הגט מילתא היא כמ"ש הרי הוא מגלה דעתו כו' וכתב הב"י שם שכן דעת הרמב"ם ועוד פוסקים וז"ל הרמב"ם פ"י מה' מכירה ה"ג בד"א במוכר או בעושה פשרה אבל במתנה או במחילה אם מסר מודעא קודם מתנה אע"פ שאינו אנוס הרי המתנה בטילה שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן שאם אינו רוצה להקנות בכל לבו לא קנה המקבל מתנה עכ"ל אך י"ל דאין ראיה מהרמב"ם שיסבור כן גבי גט דבממון הוא דאזלינן בתר גילוי דעת ובפרט במתנה אבל בגט י"ל דמודה דגילוי דעתא לאו מילתא היא אך בהגמי"י שם כ' אמ"ש הרמב"ם שאין הולכין במתנה אלא אחר גילוי דעת הנותן וכן בגיטין ר"י. הרי ס"ל ג"כ כהרא"ש דגט שוה למתנה בזה וכלשון הגמרא שכולל גט ומתנה כא' וכ"כ הנ"י פ' חזקת שם וז"ל אבל בגיטא ומתנתא כיון דגילויא מילתא בעלמא הוא אע"פ שתלה אונסו בדבר שאינו לא הוו גיטו גט ולא מתנתו מתנה וכ"כ הרשב"א ז"ל בשם רבו הרב רבינו יונה ז"ל וכ"כ הרמב"ם ולזה הסכים הרנב"ר ז"ל בחידושיו אע"פ שמדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו נראה דכל שתולה מודעתו בדבר שאין בו אונס אין בדבריו כלום עכ"ל הנ"י. ובהגמ"ר פ' חזקת סי' תרס"ג תרס"ד הביא פרשב"ם הנ"ל ושריב"ם מפרש גילוי מילתא בעלמא הוא ולכך בלא אונס יש לנו לכתוב שהרי יכול לבטל גט ומתנה בלא אונס כו' והאריך שם והשתא נ' דמכל הפוסקים אלו הוא סתירה לשטת מהרמ"א דס"ל דג"ד בגיטא לאו מילתא היא וגם בתשובת הב"ח הנ"ל כתב ראיה מסוגיא זו וז"ל שקשה במה שאמרו בפרק חזקת מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גילויא מילתא בעלמא דפשט דלישנא משמע דגלויי דעתא מהני לבטל הגט הפך ממאי דקיי"ל כאביי אע"פ דלשון זה כבר תיקנוהו הרשב"ם בפי' והרא"ש בפסקיו מ"מ אי לא פירושם הייתי מכריע הלשון הזה כפשוטו והיינו לומר אע"ג דגילוי דעת לאו מילתא היא בגיטין היינו דוקא לאחר מעשה כתיבת הגט אבל קודם כתיבתו אפי' גילוי מילתא בעלמא מהני לבטלו כיון שהוא אנוס כו' עכ"ל:

(יש ראיה למהרמ"א מדברי הרמב"ן פחז"ה דכתב דג"ד בגיטא לאו מילתא היא אפילו מקמי מעשה וכ"ד הרשב"ם שם והטעם י"ל משום דגט דבר גדול הוא ואדם עושה אותו בהסכמה גמורה שלכך ג"כ ל"מ חזרה אפי' תכ"ד אמנם מלשון הרא"ש והגמי"י והנ"י בשם הרשב"א והר"ן נ' אדרבה להפך לכאורה וכ"כ הב"ח בתשו' שזהו משמע בגמ' שם):

יד אכן באמת י"ל דגם מהרא"ש והטור וסיעתם אין סתירה לפי' מהרמ"א דהא התם מיירי דביאר דבריו בפי' שהגט יהיה בטל וכמ"ש הריב"ם שהרי יכול לבטל גט כו'. משא"כ אם לא ביטלו בפי' רק שגילה דעתו שאין רוצה בו אין מוכרח כ"כ דלא הוי גט ומצאתי במכמ"א ש"ז סי' ז' שחקר בדין אם אמר שהוא אנוס ולא אמר שביטלו אם הגט בטל והכריח דרשב"ם ס"ל דאין הגט בטל ואע"ג דנאמן בכך שהוא אנוס מ"מ כיון שלא ביטלו בפי' הוי רק גילויא דעתא בגיטא דלאו מילתא היא והכריח שגם דעת הרמב"ם כן ושהוא מחלק בין גט למתנה ושכן דעת הר"ן והסמ"ג וריא"ז בש"ג ר"פ השולח ובשם הרמב"ן כתב דהגט בטל עי"ז ואע"ג דהרמב"ן ס"ל ג"ד לאו מילתא היא מ"מ ס"ל כיון דמאמינים לו שהוא אנוס ה"ל גט המעושה שלא כדין (ולרשב"ם כתב המכמ"א לתרץ זה). ושכ"ד הרשב"א בחי' ר"פ השולח אמנם בשם העיטור כ' שכתב וז"ל ומודעא דגט ומתנה הוא כגון שאומר לעדים דעו שאני כותב גט לאשתי או מתנה לפלוני ואין דעתי נכונה לזאת הגט והמתנה הרי אלו הדברים מבטלים הגט והמתנה עכ"ל הרי ס"ל להעיטור דג"ד בגיטא מקמי מעשה כתיבת הגט מילתא היא וכ"מ דעת הרא"ש פחז"ה סי' ל"ב ור"פ השולח והטור ח"מ סי' ר"ה סי"ב ורי"ו נכ"ד ח"א אבל עכ"פ דעת הרמב"ם וסמ"ג והר"ן והרשב"א וריא"ז לחלק בין גט למתנה כמו שביאר דבריהם המכמ"א וכ' עוד המכמ"א ש"ז סי' ח' ומה שאמרו בפרק חזקת או דגיטא ומתנתא גילויא מילתא בעלמא היא נלע"ד דהרמב"ם סבר כמו שכבר כתבתי לעיל בסי' הקודם דעם היות שהתלמוד מחתינהו בחדא מחתא אינם שוים דגבי גט בעינן ביטול בפירוש ולא בעי שום אונס וקרי ליה גילוי מילתא מפני שא"צ שיבחנו דבריו כמו גבי מכר עכ"ל ובסי' הקודם כתב אך אמנם חלוקים הם בגילוי הדעת עצמו דבמתנה כשאומר שאינו נותן ברצון נפשו סגי אבל בגט צריך שיפרש בהדיא שהוא מבטלו עכ"ל והנה אף על גב דהמכמ"א ש"ז ס"ז פסק בדין אם אמר שהוא אנוס בגט ההוא ואין רצונו בו ולא אמר שמבטלו אם ניתן הגט אח"כ הוי ספק מגורשת י"ל התם הטעם לאו משום דג"ד מילתא היא אלא משום טעמו דהרמב"ן והרשב"א והריב"ש סי' רל"ב דכיון שאנו מאמינין לו שהוא אנוס אינו גט דאין האיש מוציא אלא לרצונו אבל היכא דלא אמר שהוא אנוס רק שאין דעתו נכונה לזה הגט אע"ג דלהעיטור וסיעתו הגט בטל מ"מ הרי רבו המכשירים הרשב"ם והרמב"ן והרמב"ם וסיעתם א"כ י"ל שיש לנטות יותר לצד הקולא וגם בעצם פי' גילויא מילתא שבגמרא מורה יותר כפירש הרשב"ם והרמב"ן דהוא משום דמאמינים לו שהוא אנוס דאל"כ הל"ל גילויא דעתא הוא משא"כ גילוי מילתא כבר פירשו התשב"ץ באריכות חלק א' סי' פ"ג וז"ל וגילוי מילתא הוא שהדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהוא מעיד זה אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת שאחר שגלה לנו העד זה הכסוי הוחזק הדבר בדעתינו כאלו נודע לנו ע"פ ראייתנו מצד מה שהיה כבר דעתינו נוטה לזה עכ"ל וזה מסכים כפירש הרשב"ם ורמב"ן כאן שהדבר קרוב שבודאי הוא אנוס כמו שאומר כמ"ש הרשב"ם כלומר הרבה בנ"א יכולים לידע אונסו כו' משא"כ לפי' הרא"ש דגילוי מלתא ר"ל שמגלה דעתו אין זה כשאר גילוי מילתא דפי' התשב"ץ כנ"ל וכדאיתא בכתובות ספ"ב (דכ"ח) מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נישאות גילוי מילתא בעלמא הוא אמנם שם (דכ"ב ע"א) נזכר גילוי מילתא ופרש"י אינן אלא מגלי דבר וכן באלו מציאות (דל"ב א') וכעין זה כתב הרי"ף פרק החולץ גבי ואשתמודעינהו כו' גילוי מילתא הוא כו' דלאו אאיסורא ולאו אממונא קא מסהדי אלא מילתא בעלמא הוא דמגלו כו' וע"פ פי' זה יוכלו לכוין ג"כ כאן כפירש הרא"ש אך התשב"ץ פירש דגם שם הטעם משום דבלאה"נ כשאיש ואשה באין לפנינו לחלוץ דעתינו סומכת שיבם ויבמה הן אלא שנעלם ממנו קצת וגילוי מועט אפילו אשה וקרוב סגי:

(י"ל גם מהפוסקים דלא ס"ל כהרמב"ן והרשב"א אין סתירה למהרמ"א דהתם מיירי כשביאר בפירש שלא יהיה הגט כלום אבל ע"י ג"ד לא מהני רק העיטור וקצת פוסקים ס"ל דג"ד מהני גם קצת ראיה דפי' גילוי מילתא שבגמ' נאות יותר כדפירש הרשב"ם והרמב"ן):

טו והנה הב"ש רס"י קל"ד כתב וז"ל משמע מכל הפוסקים דוקא כשמוסר מודעא להדיא אבל גילוי דעת למסירת מודעא לא מהני ועיין בב"י בתשובת רשב"ץ שהביא וב"ח עכ"ל וז"ל התשב"ץ ח"א סי' א' על מה שאמר המגרש אני נותן בכח זה הגט וע"ז כתב ועוד אפילו בלא פי' אין במשמע דבריו מסירת מודעא שלא אמר בטל הוא ולא אי אפשי בו ולא לשון שמשמעו ביטול הגט אלא לשון שמשמעו כעין גילוי הדעת שאינו חפץ בו ותלה הדבר שהוא נותנו בכח ולא הזכיר בגט שום ביטול אלא שאפשר שמתוך דבריו יהא נלמד זה וכיון שלא אמר כן בפירוש הוי גילוי דעתא בגיטא ולאו מילתא היא עכ"ל וכ"ז נוטה לשטת מהרמ"א וצריך להבין דעת המכמ"א דבשער ז' סי' ז' הביא דעת הרבה פוסקים דס"ל דגילוי דעת על ביטול הגט לא מהני ומכללם הרמב"ם והיינו אפילו קודם מעשה הגט ואע"ג דבמתנה סגי בגילוי דעת לבד מ"מ בגט צריך שיבטל בפי' והוא משום דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא ושכן כתב הריב"ש סי' תפ"ב וסי' רל"ב ואע"פ שנראה מדבריו שמבטל הא קיי"ל דגילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא. וא"כ איך בשער הנזכר סי' ה' פסק בסכינא חריפא דגילוי דעתא בשעת כתיבת הגט מילתא היא ונראה למעיין ומדקדק בדבריו דאין הטעם משום דכיון שהגילוי דעת מקמי מעשה כתיבת הגט הוא מהני בכל ענין ודוקא לבתר מעשה נתינת הגט לא מהני גילוי דעתא כאשר זהו יסוד חילוקו של הב"ח בתשובה כמש"ל אבל המכמ"א מחלק בע"א דגילוי דעתא בביטולי גיטא לא מהני בכל ענין אפילו קודם מעשה כתיבת הגט אבל כשהג"ד מקמי מעשה אינו שמבטל הגט אלא שמגרשה אבל שהגירושין הם ע"ד מה בכל כי האי מילתא היא ויש טעם נכון לחילוק זה דכשהג"ד הוא לבטל הגט נמצא ג"ד זה הוא סתירה למעשה כתיבת הגט שאח"כ לכך אמרינן שמעשה הגט משבר הגילוי דעת וכמ"ש רשב"ם אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ואע"ג דרשב"ם ס"ל הכי אפילו לענין אם ביטל בפי' הגט קודם כתיבה וזה לא ס"ל כן להרבה פוסקים מ"מ גבי גילוי דעת אמרינן כן לרוב הפוסקים משא"כ כשהגילוי דעת אינו סותר נתינת הגט אלא לומר שהגט ניתן ע"ד האופן שגילה דעתו ע"ז ס"ל להמכמ"א דמילתא היא ושוב ראיתי בתשובת הב"ח שגם דעת הב"ח כן דג"ד מקמי גיטא לא מהני אלא כשהמעשה שאח"כ אינה סותר לזה אלא שעושה המעשה ע"ד שגילה דעתו יעו"ש אך הנה ודאי מהרמ"א בתשו' הנ"ל ס"ל דבכה"ג נמי גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא שהרי יסוד שאלתו הוא בזה הענין שיש גילוי דעת שהגרושין הם על דעת מה וע"ז יסוד תשובתו להכריח מהש"ס ופוסקים דג"ד בגיטא לאו מילתא היא. ובאמת מן הרמב"ן והריב"ש נ' כמהרמ"א. דאל"כ מנ"ל להרמב"ן והריב"ש והתשב"ץ דגילויא דעתא לבטולי גיטא לאו מילתא היא אפילו כשגילה דעתו מקמי כתיבת הגט הא בגמרא לא שמעינן הכי אלא כשמעשה כתיבת הגט ונתינתו ליד השליח קדמה להגילוי דעת. וא"כ את"ל שאין לך בדין זה רק כמ"ש בגמרא יש לומר דוקא התם אין גילוי דעת מבטל מעשה שקדם לו משא"כ כשקודם המעשה מגלה דעתו מנ"ל דאין הג"ד מבטל המעשה אע"ג שי"ל דאדרבה כיון שהמעשה אח"כ אתי המעשה ומבטל הג"ד מ"מ מנ"ל לומר כן הא גבי מתנה מהני הג"ד שמקודם לבטל המעשה שאח"כ. וא"כ גבי גיטא נמי נימא הכי דהא בגמרא בחד מחתא מחתינהו באומרם אי דגיטא ודמתנתא גילוי מילתא בעלמא היא וא"כ כיון דגבי מתנה מהני הג"ד שמקודם לבטל המעשה שאח"כ כמ"ש הרמב"ם מנ"ל דגבי גט לא מהני ואם משום שנזכר בגיטין דג"ד בגיטא לאו מילתא היא ע"כ נפרש שזהו כשהג"ד הוא אחר מעשה הגט ועוד דרבא פליג גם שם. וא"כ נאמר דגם אביי לא אמר רק כשהג"ד הוא אחר מעשה כנ"ל אשר על כן צ"ל דהרמב"ן ס"ל דכלל זה שאמרו גילויא דעתא בגיטא לאו מילתא היא הוא יסוד מונח ואין לנו לחלק בו חילוקים ולכן אפי' מקמי מעשה הגט לאו מילתא היא:

תוכן העניינים

צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה