אור ברסלב

צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק ד· רבי מנחם מנדל שניאורסון

סימן רעא

סימן ער

ע"ד השכ"מ המגרש שעשה שליח להולכה רק המסדר המקרא לו שכח ודילג ולא אמר ופיך כפי ודיבורך כדבורי. וגמר הכל כפי המבואר בסדרי גיטין שלנו:

א ע"ד חסרון תיבות ופיך כפי כו' נראה שאין לחוש כלל עם היות שהב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"א ג"כ הביא תשו' מהר"מ מינץ שבנ"ש וכ"כ בבאה"ט שם והיינו אף שהחסרון רק בההרשאה לבד עיין ב"ש שם וכ"ש הכא שבעת מינוי השליחות חסרו הנך תיבות מ"מ בט"ז שם ס"ק י"ז חלק על תשו' מהר"מ מינץ ודבריו נכונים לענ"ד וכמ"ש ע"ז תשובה בפני עצמה. ובנד"ז שהיה גט שכ"מ הגם שלא היה בהול שהרי פי' כל הדברים כדרך הכתוב בסדרי גיטין מ"מ יש לצדד טפי אפי' להב"ש לכן לפע"ד אין להחמיר בזה אמנם בשאלה השנית צ"ע דידוע דבציווי הבעל וקפידתו אם שינו מזה הגט בטל כההיא דכולכם כתובו ס"פ התקבל דאם מת אחד מהן ולא חתם הגט בטל. ולכן אם האמת כדברי השליח שהבעל צוה שהסופר ימסור הגט לשליח הולכה שמינה הבעל וכמ"ש בסדר הגט שני סעיף ס"א יש לחוש מאד ממה שלא נעשה ציווי הבעל ולא מסר הסופר את הגט ליד השליח הולכה אע"פ שהב"ד מסדרי הגט נתנוהו ליד השליח הולכה ואין לדמות זה למ"ש הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ב גבי תנהו בבית ונתנו בעלייה דמסתמא ליכא קפידא:

ופי' דלא קפיד לעיכובא אלא שאם אפשר קאמר כדפי' במכמ"א ש"ח סי' ט"ל דהתם ה"ט משום דאין טעם בקפידא זו. משא"כ הכא יש למצוא טעם לקפידתו שלא יהא לקיחת השליח את הגט כטלי גיטך מע"ג קרקע כ"א שהסופר שהוא כותבו במקום הבעל הוא יתננו לידו כדכתיב וכתב כו' ונתן כו' והגם שבאמת מדינא אין קפידא בזה כ"א בלקיחת האשה כמ"ש בגמ' (דף ע"ח א') משא"כ בלקיחת השליח מיד הבעל אין קפידא מדינא דהרי לימוד זה הוא מדכתיב ונתן והיינו אנתינה ליד האשה בעינן שיתן לה הבעל הוא או שלוחו וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה"ג הי"ב שנאמר ונתן בידה לא שתקח היא מעצמה והרי לא נתן לה לא הוא ולא שלוחו עכ"ל. וכיון דנתינת שלוחו הוא כמותו ומקרי ונתן א"כ ממילא דבהשליח לא איכפת לן מה שלוקח הגט מעצמו ע"י ציווי הבעל מאחר דשלוחו כמותו וכ"כ הת"ג בהגהות לסדר גט שני בסעי' ל"ח דמדינא דש"ס שליח הולכה יכול ליטול הגט מע"ג קרקע אלא דראייתו אינה כלום וז"ל דהא יכול לעשותו שליח אפי' קודם שיכתוב הגט שיקבלו מיד הסופר והעדים עכ"ל וע"ז יש להשיב דהתם י"ל שהסופר והעדים שכתבו וחתמו הגט במצות הבעל הם הנותנים לו במצות הבעל זה לא דמי לטלי גיטך מע"ג קרקע דהרי מי שכתב במקום הבעל הוא הנותן אלא דמ"מ הדין אמת כנ"ל מאחר שלא נמצא לימוד רק על נתינה ליד האשה שיהי' ונתן הוא או שלוחו וכן יש עוד ראיה לזה מדברי הרשב"א והר"ן, והרא"ש ס"פ שני דגיטין ושא"פ שהעלו שיכול לשלוח הגט ע"י א"י וממנה בכתבו ישראל שבאותו מקום שליח. והרי כיון שהישראל אינו לוקח הגט רק מיד א"י ה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע:

אלמא דלגבי שליח הולכה לא שייך קפידא זו. ואף דשם יש חולקין ע"ז וכמ"ש רמ"א בסי' קמ"א סל"ה בהג"ה וגם שלא ראה נוהגין כן. י"ל התם עיקר הטעם משום דמינוי השליח שלא בפניו ס"ל להרבה פוסקים דלא מהני. מיהו המכמ"א ש"ו סימן י"ג העלה דרב חנינאי גאון הפוסל בזה ודעימיה טעמו לפ"ד הרשב"א והר"ן והה"מ הוא משום דס"ל דטלי גיטך מע"ג קרקע לא מהני אף בשליח הולכה ולכאורה יש ראיה לזה מהא דאיתא בגמרא ספ"ו דמעילה (דף כ"א ע"א) נתנו ע"ג הקוף כו' אלמא קא עבדיה שליחותיה ופי' בתוספות שם בשם רבינו אפרים דמיירי שאמר לאדם ליטלו מע"ג הקוף. וכן יש גירסא שם בגמרא בהדיא וכ"מ בערובין פרק בכל מערבין (דף ל"א סע"ב) דמיירי בכה"ג ואפ"ה אמרינן שם אלמא קא עבדיה שליחותיה שנחשב מעשה הקוף כעושה שליחותו עד שהביאו מזה ראיה לדין שבמשנה שם שלח ביד חרש שוטה וקטן אם עשו שליחותו בעה"ב מעל והתוס' שם הקשו דא"כ אין זה דומה לזה ולכן תירצו דמיירי שהקוף עצמו מניחו אלא שהוא עומד ורואהו כו' אכן לתירוץ דרבינו אפרים קשה אבל לדברי המכמ"א אתי שפיר דהתם נמי כיון ששלוחו מקבל מיד הקוף ולא מיד המשלח אין זה שליחות גמורה כמו גבי שליח הגט כנ"ל אלא דהתם מהני משום דאתעביד שליחותיה והנה התוספות בערובין שם מפרשים ג"כ בפשיטות ההיא דמעילה שהקוף עצמו מניחו רק שהוא עומד ורואה וכ"כ הריטב"א שם ג"כ בשם רבינו אפרים אך מדברי הרמב"ם פ"ו מה' ערובין דין כ"ב משמע דמפרש כפי' רבינו אפרים שהזכירו התוספות דמעילה וכ"ה בטוש"ע א"ח סי' ת"ט ס"ח. והנה לדברי המכמ"א א"ש מה שבסדרי גיטין הקפידו מאד בזה שיקבל השליח הולכה את הגט מיד הבעל ממש כמ"ש בסדר הגט דמהר"י מרגליות סעיף צ"ח והבעל ימסור הגט לשליח כו' ובהג"ה שם ויקבל השליח הגט כמו האשה בעצמה כו' ובסדר גיטין מהרב מהר"מ מקראקא בסדר גט שני סעיף ל"ח עד סעיף מ"ג:

ואין זה חומרא בעלמא כמ"ש הת"ג דא"כ לא היו מחמירים כ"כ ואל יהא שום דבר חוצץ כו' בשעה שמקבל הגט וכן נראה בהדיא בסדר גט שני סעיף ס"א ממ"ש יעשה שליח את הסופר כו' ליתן הגט לשליח הולכה ע"ש הרי ס"ל דצריך שלא יהא לקיחת השליח הגט מע"ג קרקע. אלא דלא הבינותי דבשלמא כשממנה ע"ז את הסופר או אפילו אחד מעידי חתימה שפיר כיון דהם כתבו וחתמו הגט והיו שלוחיו ע"ז ע"כ נתינת א' מהם ליד השליח הולכה מוציא מחשש טלי גיטך מעג"ק משא"כ כשממנה ע"ז איש אחר כמש"ש או איש אחר כו' מאי עדיפותיה מהשליח הולכה עצמו כיון שגם אותו האחר לא לקח הגט מיד הבעל כ"א מע"ג קרקע ע"כ אם באנו לחוש לסברת המכמ"א צ"ל שיצוה שהסופר דייקא יתננו ליד השליח הולכה או אחד מעידי חתימה עכ"פ:

קיצור. נידון חסרון אמירת ופיך כפי אין לחוש כלל בנד"ז שהיה גט שכ"מ עכ"פ ונידון שלא מסר הסופר את הגט ליד שליח הולכה והוי שינוי ממ"ש הבעל ע"פ סדר הגט שני סי' ס"א ובפרט שיש למצוא טעם לקפידא בזה שלא יהיה לקיחת השליח הגט ג"כ ע"ד טלי גיטך מעג"ק אף שמדינא באמת אין קפידא בזה כמ"ש הת"ג אף שראייתו אינה מכרעת ויש ראיה ממ"ש הרשב"א והרא"ש והר"ן ספ"ב דגיטין והובאו בש"ע סי' קמ"א סל"ה מיהו המכמ"א ש"ו סי"ג העלה דרב חנינאי גאון ס"ל דטלי גיטך מעג"ק לא מהני גם בלקיחת השליח הולכה ולכאורה יש קצת ראיה לזה מהגמרא ספ"ו דמעילה (דכ"א א') לפי' רבינו אפרים שבתוספות שם. והנה לדברי המכמ"א א"ש מה שבס"ג הקפידו מאד ע"ז שיקבלנו השליח מיד הבעל דוקא:

ב אמנם בסדר הגט דמהר"י מרגליות סעיף למ"ד משמע דבאם הבעל נחפז כו' לא הקפיד כלל בענין זה שהשליח הולכה יקבל הגט מיד איש אחר וכ"ה בסדר הגט שבסוף ספר גט פשוט סעיף קס"א וכן נלע"ד ראיה מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סס"י קמ"א שכתב וז"ל אילו אמר כל הרוצה יטול ויתן לה ועמד אחר ונתנו לה ה"ז גט עכ"ל הרי ס"ל בפשיטות דאין שייך בקבלת השליח את הגט ענין טלי גיטך מע"ג קרקע ע"ש דהתם ודאי ה"ל כטלי גיטך מעג"ק שהרי שליחות הראשונה נתבטל ואעפ"כ לא עלתה על דעתו דעת תורה לחוש לזה כלל רק שחשש משום שהשליח לא שמע מפיו כו' ושוב מצאתי ג"כ במכמ"א סוף שער זיין סס"י כ"ה שבתחלה ר"ל דטעם חומרת הרשב"א הוא משום דה"ל כטלי גיטך מעג"ק אלא שכתב שקשה לזה מאומר כתבו גט ותנו לאשתי שאינו מוסר בידם שום דבר אלא דברים בלבד ואפ"ה הוי שליחות גמור ולא חשוב כטלי גיטך מעג"ק עכ"ד ובאמת זו אינה ראיה כ"כ דשאני התם שהם ג"כ נעשו שלוחים על הכתיבה והחתימה כו' כמש"ל ומ"מ במסקנא העלה המכמ"א דטעם שהחמיר הרשב"א שם אינו כלל משום טלי גיטך מע"ג קרקע וא"כ מזה משמע דס"ל להרשב"א שאין שייך לחוש לזה כלל ואפשר יש ראיה ג"כ לזה ממ"ש בגמ' ס"פ התקבל הוליכו גט לאשתי אחד מוליך ע"י כולם וכן עוד שם אובילו כל חד וחד מינכון ועיין בהרמב"ם פ"ט דין כ"ו כ"ח. והרי ודאי לא נתן הגט רק ליד אחד ועכ"ז כל אחד מהן שיוליך אותו ה"ז גט אף מי שלא נתנו הבעל לידו ואין לומר דשם צריך שזה שנתן הבעל לידו הוא דייקא ימסרנו ליד חבירו שיוליך דא"כ ה"ל להגמרא לומר כן והוא שיגיע הגט להמוליך מיד הבעל או מיד מי שקבלו מהבעל אבל אין להביא ראיה לזה מדין אומר לשלשה תנו גט לאשתי דס"ל לר' מאיר שיאמרו לאחרים ויכתבו מפני שעשאן ב"ד ומ"מ משמע דהם הב"ד רשאים ליתן אע"ג דכאן לא צוה להסופר ועדים שיתנו הגט להב"ד א"כ הב"ד מקבלים הגט מעג"ק. ור' יוסי דפליג הוא מטעם אחר דזה אינו דכיון שכח הב"ד גדול לר"מ עד שיכולים לעשות שלוחים על הכתיבה וחתימה א"כ הסופר והעדים הם שלוחי הב"ד וכדפרש"י (דף כ"ט ע"א). א"כ לא גרעו הב"ד מאילו עשה הבעל את הסופר והעדים שלוחי נתינה דאין זה טלי גיטך מעג"ק כנ"ל ומיהו מאומר אמרו למאן דאמר מודה ר' יוסי באומר אמרו אם הוא בכה"ג דהראשונים יתנוהו להאשה יש ראיה לזה דהא באומר אמרו עיקר שליחות הכתיבה והחתימה נמסר רק לאלו האחרונים כמ"ש התוספות (דף ס"ז ע"א) ד"ה אמרו וא"כ כיון שהראשונים לא נעשו שלוחים על כתיבה וחתימה ממש א"כ ה"ל כטלי גיטך מעג"ק ואפ"ה כשר וגם מאן דפליג באומר אמרו הוא רק משום מילי לא מימסרי לשליח:

קיצור אמנם בס"ג דמהר"י מרגליות סעיף ל' וס"ג שבסוף ספר גט פשוט סעיף קס"א משמע דאין בזה קפידא וכן נ' ראיה מתשובת הרשב"א שבב"י סס"י קמ"א. ואפשר עוד קצת ראיה לזה ממ"ש בגמרא ס"פ התקבל אחד מוליך ע"י כולן ומדין אומר אמרו:

ג והנה הב"ש סי' כ"ז סק"ג כ' בשם תשו' רש"ך דאם אמר לאשה טלי קידושיך מע"ג קרקע ה"ז ספק קדושין ובעצי ארזים שם סק"ב כתב שהוא תמוה דבגט הטעם דלא מהני טלי גיטך מעג"ק משום דבעינן ונתן בידה הוא או שלוחו ובקדושין לא בעינן נתינה כלל שהרי אפי' לא בא לידה מקודשת כמ"ש הב"ש בעצמו סק"א עכ"ל ובאמת א"א לומר דבקדושין לא בעינן נתינה דהא קיי"ל דבעינן נתן הוא דייקא בפ"ק דקדושין (דף ה' ב') ועיין חידושי הרשב"א שם דנתנה היא ואמר הוא אין כאן בית מיחוש כו' והא דס"ל להפוסקים דקידשה במחובר בתורת כסף מהני היינו משום דפיסול מחובר בגט כשקצצו בין כתיבה לנתינה הוא משום דכתיב ונתן שאינו מחוסר אלא נתינה כו' וכשלא קצצו ונתנו לה המחובר כתב בחידושי הרשב"א פ"ב דגיטין (דף כ"ב ב') ד"ה אין כותבין במחובר דבירושלמי יליף לה מספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש כו' ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש עכ"ל. משא"כ גבי קדושין דלא כתיב ונתן אף דבעינן נתינה מכי יקח איש מ"מ כיון דלא כתיב בהדיא ונתן אין לומר דבעינן דייקא דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש אלא אפי' מחובר כל שקנתה המחובר נתקדשה וא"כ כיון דעכ"פ נתינה בעינן לכאורה נסתרה טענת העצ"א. אך מ"מ דבריו אמת כיון דעכ"פ לא בעינן נתינה ממש מיד ליד דאפילו היא שנתנה לו מקודשת אם הוא אדם חשוב בהנאה דמטיא לידה ממה שמקבל ממנה וכן בשחוק לפני רקוד לפני כו' אם כן בטלי קידושיך מע"ג קרקע ג"כ מטיא הנאה לידה. וגט שאני דבעינן ונתן ממש הוא או שלוחו כיון דכתיב ונתן. וראיתי בספר המקנה סי' כ"ז סעיף א' סד"ה אך הנראה לענ"ד שכתב וז"ל ועיקר נראה דמוכח דלא בעינן נתינה בקדושין כמו בגט מההיא דאמרינן (דף מ"ז) בקדשה בפקדון שיש לו בידה מקודשת ובגט כה"ג אינה מגורשת כדאיתא בסי' קל"ח ולפ"ז גם כשאמר לה טלי מע"ג קרקע מהני משום דלא בעינן נתינה עכ"ל ולכאורה דבריו תמוהים דאדרבה בסי' קל"ט בב"ש סק"ב כתב נראה אפי' נתן הגט לידה בתורת פקדון ואח"כ אמר לה ה"ז גיטך מגורשת וא"צ ליטול ממנה וכ"כ הר"ן פרק הזורק עכ"ל וכן מוכח ממ"ש הטור סס"י קל"ח בשם הרמ"ה דוקא דאמר כנסי דמשמע לשם פקדון בעלמא כו' הרי בהדיא דבכה"ג א"צ ליטלו ממנה ומיהו באמת שבתוס' דגיטין (דף ס"ה ריש ע"ב) לא משמע כן שהרי הקשו שם גבי גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא דהוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ואי איתא מאי קושיא מי גרע מנתנו לידה תחלה בתורת פקדון ואין לחלק משום דהתוספות מיירי בשליח קבלה שלה דמהו הנפקותא בין ש"ק שלה ובינה ממש דאם נתינה דפקדון מהני גבי האשה לשאין צריך לחזור וליטלו ממנה ה"ה דמהני כה"ג בשליח קבלה שלה אלא שיש לחלק משום דהיא ממש יש לה יד לקבל הגט בתורת גרושין ממש אילו נתנו לה אז בתורת גרושין לכך גם כשנתנו לה בתורת פקדון הוי נתינה משא"כ בנדון שבגמרא ותוספות (דס"ה) הרי אם קיבלו הש"ק בתורת גרושין אינה מתגרשת כיון שאמרה לו שלא יהיה גט עד מתא מחסיא א"כ כשנותנו לו אינה נתינה כלל מיהו באמת אין זה מספיק כיון דאדרבה שם עדיף מנתינה דפקדון שהרי האשה אמרה לו בפירוש שיקבלנו בכל מקום כדי שתתגרש בו בהגיעו למתא מחסיא א"כ התחלת הקבלה בשליחותה ממש ולא ע"ד פקדון לבד א"כ פשיטא דלא גרעא מנתינה לידה בתורת פקדון והנה לפי ב' התירוצים שתירצו שם לא שייך כן גבי פקדון א"כ משמע דלתוספות בנתן לידה בתורת פקדון צריך שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וההיא דכנסי שט"ח זה י"ל דלא דמי לפקדון כי הגם דאמרינן דהנתינה אינו כלום מאחר שלא נתן בתורת גרושין מ"מ מאחר שלא אמר בהדיא לשם פקדון וי"ל דמשום כיסופא אמר לה כנסי שט"ח לכך הוא דא"צ נתינה אחרת רק לומר לה ה"ז גיטך משא"כ כשאומר לה בהדיא לשם פקדון י"ל דלא מהני כלל נתינה זו וכ"מ ממ"ש הלח"מ פ"א מה"ג ה"ט דהכא ה"ט משום דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי וא"צ אמירת ה"ז גיטך רק מדרבנן דבנותנו לה בהדיא בתורת פקדון פשיטא דאין כאן נתינה מדאורייתא וכן דעת הבית מאיר סי' קל"ט ססע"י ב' דבנתנו לידה בתורת פקדון צריך נתינה מחדש ועיין בר"ן פרק הכותב אסוגיא (דפ"ו ע"ב) גבי ה"ז גיטך ולא תתגרשי בו אלא לאחר שלשים יום מ"ש בשם הראב"ד דבלא אמר לה מעכשיו אפילו הלכה ומצאתו ונטלתו משם אינה מגורשת דה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע כו' והוא ז"ל נחלק ע"ז שאין זה כטלי גיטך מע"ג קרקע משום דהכא הא איכא נתינה לשם גרושין אלא שאינו רוצה שיחולו הגרושין אלא לאחר ל' עכ"ל וע"ש דמכ"ז מובן ג"כ דבנתינה בתורת פקדון ודאי לכ"ע ה"ל כטלי גיטך מעג"ק וצריך נתינה מחדש ומ"מ ראייתו של סהמ"ק נראה נכון אפילו לדעת הרמ"ה והר"ן דבגט נמי מהני נתינה קמייתא דהיינו דייקא כשנתנו הוא עצמו לידה בתורת פקדון ס"ל דמצטרף הך נתינה ומדמו לה לכנסי שט"ח זה. משא"כ אילו הגט הגיע לידה שלא מיד הבעל כגון מהסופר ועדים אף שאמר הבעל יהא בידך לפקדון ודאי דלא מהני אם יחזור ויאמר לה ה"ז גיטך אא"כ יטלנו מידה ויתננו לה משא"כ גבי קדושין דתניא (דמ"ז) האומר לאשה התקדשי לי בפקדון שיש לי בידך כו' משמע ודאי אפילו לא הגיע הפקדון מידו ממש לידה כ"א אחר החזירו לידה חפץ של פלוני שתתננו לפלוני וחזר ואמר לה אותו פלוני יהא בידך לפקדון דמהני אם אמ"ל התקדשי לי בו וכה"ג אף שלא היה כאן נתינה מיד המקדש כלל מהני דהא סתמא אמרינן כל שיש בידה פקדון שלו מקודשת ומשכחת עוד דליכא נתינה כגון ששלח לה הפקדון ע"י חש"ו או ע"י עובד כוכבים דה"ל כנוטלת הפקדון מעג"ק או כגון שמתחלה קבלה הפקדון בעצמה מביתו מע"ג קרקע ממש ואפ"ה ודאי מהני כשאמר לה אח"כ התקדשי לי בו ועיין בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' ל"ג כ' ג"כ דדוקא בגרושין הוא דאמרינן הכי דכתיב ונתן בידה ולא שתקח היא מעצמה אבל בקדושין לא כתיב הכי אע"ג דכתיב כי יקח איש אשה כו' אלא דלמעשה לא הכריע לומר דלא תפסי בה קדושי שני עכ"ד ומזה נבוא לנדון שלנו גבי קבלת שליח הולכה הגט מיד הבעל דכיון דונתן בידה לא קאי על זה כי אם על נתינתו ליד האשה או על נתינת שלוחו ליד האשה. אבל שלוחו כמותו ילפינן מושלח ושלחה. דכששלוחו נותן להאשה ה"ל ג"כ קיום ונתן דקרא וליכא שום לימוד שיצטרך המגרש ליתן הגט לשלוחו א"כ פשיטא דלא גרע מקדושין להאומרים דבקדושין לא איכפת לן בטלי קידושיך מעג"ק משום דלא כתיב ונתן וכ"ש הכא דעל נתינה להשליח ליכא שום קרא דונתן דקרא קאי על נתינת השליח להאשה וגם להאומרים דבקדושין יש לחוש לזה היינו משום דכתיב כי יקח כו' די"ל ג"כ ולא שתקח היא את הכסף ע' מהריב"ל ואע"פ שדחה זה כ' עוד איזה סברא וטעם משא"כ בשליח לא שייך כל זה ועוד דאדרבה לפי הסברא דבקדושין ג"כ בעינן שלא יהיה טלי קידושיך מעג"ק א"כ לפ"ז יש ראיה מפורשת דלא שייך זה רק בנתינה מהמקדש או מהשליח ליד האשה ולא בנתינה מהמקדש ליד השליח כדאיתא בהדיא בגמרא פרק האיש מקדש (דף מ"ח ע"ב) כגון שאמר לשלוחו הלויני דינר של כסף ולך וקדש לי אשה פלונית וא"כ ה"ה בשליח הגט לפי סברא זו דקדושין דמי לגט בזה. ומיהו בלא"ה העיקר כסברא ראשונה:

וכן מבואר עוד בחידושי הרשב"א ר"פ הזורק גט (דף ע"ז ע"ב) ד"ה ותיזול וז"ל וא"ת למה לא התירו לטלטלו כו' אפילו תאמר שהיה רשות הרבים מפסקת בין השכ"מ ובין מקום הנחתו יתננו לה ע"י שליח עכ"ד וכ"כ בחידושי הריטב"א שם. והרי כשרה"ר מפסקת אי אפשר שיתננו השכ"מ ליד השליח כ"א שהשליח יטלנו מעג"ק בעצמו ואפ"ה ס"ל להרשב"א והריטב"א בפשיטות דאין שום בית מיחוש בזה עד שעשו מזה קושיא והוצרכו לתרץ משום דלא שרו טלטול הגט ע"ש וגם לדעת המכמ"א ש"ו סי' י"ג נראה דבדיעבד אין קפידא זו מעכבת דלא החמיר שם גם דיעבד אלא כשיש עוד נוסף ע"ז טעם דמינוי שליח שלא בפניו ועוד שבשער זיין סס"י כ"ה נראה שנחלש קצת אצלו טעם דטלי גיטך מעג"ק אצל השליח מיד הבעל. ומה שנסתייע המכמ"א ש"ו סי' י"ג לחזק טעם זה משום דאל"כ קשיא מדברי בה"ג מדידיה אדידי' דמאי שנא מינוי ש"ק שלא בפניו ממינוי שליח הולכה שלא בפניו כתבתי מזה בתשו' אחרת דגם בלא טעם זה יש עדיפותא בענין מינוי שליח שלא בפניו בש"ק יותר מבש"ה ועיין במכמ"א עצמו ש"ו סס"י ב' בתשו' רש"י שהביא שם:

קיצור גבי קדושין דעת העצ"א סי' כ"ז סק"ב וספר המקנה סי' הנ"ל סעי' א' דלא איכפת לן בענין טלי קדושיך מעג"ק והוי קדושין וכן נוטה דעת מהריב"ל ח"ב סי' ל"ג ועיקר הטעם משום דליכא קרא ונתן כמו בגט א"כ בנתינת הגט מהבעל להשליח נמי י"ל כן כיון דונתן דקרא לא קאי על זה וכן מבואר בהדיא בחה"ר והריטב"א ר"פ הזורק גט דבלקיחת השליח את הגט לא איכפת לן כלל אם נוטלו מע"ג קרקע וגם להמכמ"א דלעיל פשיטא דאין קפידא בזה בדיעבד עכ"פ:

ד אך מ"מ אם אמר הבעל כפי נוסח שבסדר הגט שני סעיף ס"א שעשה שליח את הסופר שיתן הוא במקומו את הגט לשליח הולכה שעשה. א"כ נראה דמעתה מעכב זה מדינא ממש מחמת ציווי הבעל דהגם שמצד עצם הדין אין שום קפידא בזה כיון שהוא צוה כן ה"ז מעכב ככל מצותיו בענין הגט כמו ההיא דכולכם כתובו או כולכם הוליכו ואין לחלק ולומר דשאני התם שידוע שהוא מקפיד ע"ז שהרי ידוע לכל שא"צ רק שני עדים ועכ"ז הוא אומר לעשרה כולכם כתובו א"כ ודאי שמקפיד בזה מצד עצמו משא"כ הכא י"ל שאינו מקפיד ע"ז כלל מצד עצמו כ"א אדרבה שרצונו לגרשה ואומר כמ"ש בסדרי גיטין אבל באמת י"ל שאינו מקפיד לעיכובא יותר ממה שמעכב מדינא כיון שאין בזה ג"כ שום הנאה לו. לכן לא דמי לתן לה במקום פלוני דשם י"ל שיש לו טעם זילותא אם יגרשנה במקום אחר כדפי' רש"י דהא בתוס' ס"פ התקבל (דף ס"ו ע"ב) ד"ה כתב הגט לפי האי נמי מוכח דאפי' לרבי מאיר דא"צ כלל כתיבת הגט לשמה עכ"ז היכא שצוה לכתוב אם לא נכתב לשמה כדין פסול אף ששם י"ל ג"כ שאפשר לא הקפיד כלל על הכתיבה דהא עכשיו סבירא לן דהאי כתובו דקאמר הבעל כתב ידן הוא דהיינו חתימת ידם וכתב הגט לא הזכיר כלל בפי' ואדרבה אמרינן מדלא קפיד עליה נעשה כאומר אמרו לסופר שיכתוב כדפרש"י שם ד"ה והאמר שמואל והתרצן לא חידש רק דמודה רבי יוסי באומר אמרו אבל גם להקס"ד אי אפשר לומר בענין אחר מאחר דכתובו דקאמר היינו חתימתן א"כ כתב הגט עכצ"ל שיאמרו לסופר שיכתוב או י"ל דלהקס"ד הכוונה שהם יעשו שליח מעצמן על הכתיבה והתרצן חידש דנעשה כאומר אמרו וכיון שכן מהיכי תיתי לתלות שנתכוין הבעל להצריך שיהיה כתיבת הגט באופן המועיל מדינא גם בחתימת העדים. דהא לא הזכיר כלל בפירוש ציווי על כתיבת הגט רק שאנו לומדין מדבריו דעל כרחו יעשו שליח על הכתיבה א"כ נאמר שלא קפיד בהכתיבה יותר מהמעכב בה ע"פ דין והרי לרבי מאיר ס"ל דאין שום קפידא מדינא בכתב הגט כלל א"ו צ"ל דמ"מ כיון שיש גילוי דעת מהבעל שיוכתב הגט עתה ולא שימצאו גט מוכן אמרינן דמצוה שיהיה הכתיבה כדין חתימה:

אף דמדינא לא דמו כלל להדדי א"כ כ"ש וק"ו הכא דבהדיא צוה הבעל שהסופר יתננו במקומו ליד שליח הולכה שלו דצריך לעשות ציווי שלו אף שמדינא אין זה מעכב כלל ועוד יש ק"ו דהא התם באמת עשו בענין כתיבת הגט כמו שרצה וצוה הבעל דהיינו שאמרו לסופר שיכתוב דכן היה ודאי דעת הבעל ג"כ. ואפ"ה מקשה הש"ס שיפסול דכיון שהוא רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו וא"כ צריך שליחות ממש ואיהו הוא דקטעי דמהני שליחות בכה"ג אבל למאי דקיי"ל דלא מהני שליחות בכה"ג דמילי לא מימסרן לשליח לא נעשה ציווי של הבעל וגרע ממצאו באשפה וזה מוכרח בדברי התוספות עכ"ל הפנ"י שם וא"כ מחמרינן התם תרי חומרי הא' לומר שרוצה שהסופר יכתוב בשליחותו דייקא מה שמדינא א"צ לזה כלל וגם הוא לא צוה כלל ע"ז הב' שאפילו אם עשו כפי שצוה עכ"ז אמרינן דאיהו הוא דקטעי כו' אבל למאי דקיי"ל כו' וא"כ כ"ש הכא ששינו מציווי הבעל ממה שצוה בפירוש די"ל דהגט בטל אף שמה שצוה כן י"ל שהי' רק מפני שראה כן בס"ג וקסבר דיש בזה קפידא ואילו היה יודע שאין בזה קפידא לא היה מצוה כלל כן. מ"מ מאחר שעכ"פ צוה כן אף שהי' מחמת טעות ההכרח לקיים ציוויו כדמוכח מהתוספות הנ"ל שהרי מה שהי' רוצה שהסופר יכתוב בשליחותו זהו מפני דעלה ע"ד דבעינן כתיבה לשמה והרי זה אינו דא"צ כלל כתיבה לשמה א"כ נימא דאילו היה יודע שא"צ כתיבה לשמה לא היה רוצה כלל שיכתוב הסופר בשליחותו וכ"ש שגם באמת לא צוה על זה כלל ואף לשינוייא קמא דתוספות דמשום דשמואל פוסק כר' אלעזר הוא דמקשה הש"ס שיפסול דמשמע דלר' מאיר לא היה פסול היינו משום דבאמת עשו ככל אשר עלה ע"ד הבעל משא"כ הכא דלא נעשה ציווי של הבעל כלל. אף אם הציווי מחמת טעות י"ל דמודו דאינו גט ולא פליגי שם אשינוייא בתרא רק משום שנעשה כפי הציווי וראיה עוד להחמיר ממ"ש בג"פ סי' קכ"ב סק"ז ואם כתבו גט והיה בו פקפוק כו' מספקא לי אי הוה גיטא דדלמא לא עשאם שלוחים אלא שיהיה הגט בלי פקפוק עכ"ל הגם שאנו יודעין שלא עלתה על דעתו שהגט שכשר מדינא יפסול מחמת ציוויו שהרי לא אמר כל זה רק ליפוי כחה בלבד ומשום שכך אמר לו המסדר שיאמר כך ועכ"ז מפני שמלשון ציוויו יש לספק ע"ז נסתפק הג"פ בזה ואף שבת"ג סי' קכ"ב סק"ב חלק עליו התם היינו טעמא משום דלשונו מבואר ג"כ שגם הגט שיש בו פקפוק נכתב בשליחותו אלא שמ"מ נתן להם רשות לכתוב גם גט אחר:

וכמ"ש בהדיא לשון רשות שנותן להם רשות כו' כמבואר בש"ע שם דלשון זה מבואר בהדיא דאינו מקפיד לשיהי' דייקא בלי שום פקפוק משא"כ בנ"ד דהוא לשון ציווי ממש ולשון הג"פ שהעתיק הת"ג שם רס"ק ב' לא מצאתיו בג"פ כלל כ"א מ"ש הת"ג אח"כ ולפי דבריו כו' זהו הנמצא בג"פ כנ"ל ולדינא דברי הת"ג שם נכונים:

קיצור ומ"מ כיון שאמר הבעל כן י"ל דעכשיו זה מעכב מדינא ואין לחלק דדוקא בדבר שיש לו הנאה בזה אמרינן דהוי קפידא או כה"ג אבל הכא דשייכות הקפידא אינו אלא שיהי' הגט כשר וכיון דבאמת מדינא אין קפידא בזה י"ל דגם הוא אינו מקפיד זה אינו דמוכח בתוס' (דף ס"ו ע"ב) דאף היכא דקטעי הוי קפידא אפילו בדבר השייך רק לכשרות הגט דהא גם שם י"ל שאף אם רצה שהסופר יכתוב בשליחותו אין זה רק מפני דלא ידע דוכתב דקרא קאי רק על חתימת העדים לבד:

ה ומיהו אפשר לצדד להקל עפמ"ש בגמרא רפ"ק דכתובות (דף ג' ע"א) וביבמות (ד"צ ע"ב) ובגיטין (דל"ג ע"א) ובשאר דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ופרש"י כל המקדש אשה על דעת שהנהיגו חכמים בישראל הוא מקדשה שיהיו קיימין קדושין לפי דברי חכמים ויהיו בטילים לפי דברי חכמים ע"י גיטין שהכשירו חכמים ואפקעינהו רבנן לקדושין כשיבא גט כזה אחריהם נמצא שאע"פ דמדאורייתא אין הגט כלום עכ"ז מהני משום דבכה"ג עוקרין חכמים הקדושין למפרע שמעיקרן לא יהיו קדושין ועתוס' פ' השולח (דל"ג ע"א) דאם זינתה פטורה מן התורה מהאי טעמא דהא היתה פנויה והכח הזה היינו משום דהמקדש עצמו אדעתא דרבנן מקדש וכן ביארו התוספות פרק חז"ה (דף מ"ח) סד"ה תינח וז"ל ואצטריך טעמא דאדעתא דרבנן מקדש משום דהתם כיון דקדושין נעשו כהוגן לא היה כח בחכמים אי לאו משום דאדעתא דרבנן מקדש עכ"ל וכ"כ רש"י בגיטין (דל"ג ע"א) סד"ה בעילת ועיין עוד בפרש"י בשבת (דקמ"ה ריש ע"ב) ועיין בשט"מ פ"ק דכתובות שם שהאריך בזה וא"כ כמ"כ עכשיו בענין סדר הגט שהמגרש לא אמר להסופר והעדים והשליח שום דבר מפי עצמו ומדעתו כי אם שהוא עונה אחר המסדר הגט ואומר מה שמצוה לו לומר וכל דיבור ודיבור מפי המסדר יקרא לו והוא אומר או שהמסדר מראה לו בסדר הגט סעיף פלוני שיאמר מש"ש וכך הוא אומר א"כ מבואר לכל שהוא מגרש על דעת חכמים וכל הציווים שהוא מצוה אינו מקפיד עליהם מצד עצמו כי אם שהוא מצוה כן ע"פ דעת חכמים וא"כ מעתה אין לנו לומר שמקפיד שהסופר יתן דייקא הגט במקומו ליד שליח הולכה דאילו היה מצוה כן מדעתו שפיר י"ל כן אבל מאחר שלא אמר זה מעצמו רק מפני שהמסדר הקרא אותו כך וכך כמ"ש בסדרי גיטין שלנו א"כ יש לנו לומר שצוויו בזה הוא רק ע"ד חכמים שאם הדבר מעכב יעכב ואם אין בזה עיכוב מדינא גם הוא אינו מעכב בזה והוא כ"ש וק"ו מדין כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש דאנו אומרים כן מסברא ומאומד הדעת והכא ניכר לכל שכן הוא מאחר שהמגרש אינו רק עונה מה שהמסדר מצוה לו לומר ודומה כהך ששנינו פ"ג דסוכה (דל"ט ע"א) עונה אחריהם מה שהם אומרים כו' וא"כ הוא סומך רק ע"ד חז"ל שהנהיגו לומר כן בסדר הגט והגם שהתוס' בכתובות ובגיטין שם כתבו לכן אומרים בשעת קדושין כדת משה וישראל י"ל דאין כוונתם דמחמת דקאמר כדת משה וישראל הוא דאמרינן דאדעתא דרבנן מקדש אלא כוונתם דמה"ט התקינו שיאמר כן כדי שיתפרש כן אבל ה"ה אי אתרמי דלא אמר כדת משה וישראל מ"מ לא ישתנה הדין דודאי אדעתא דרבנן מקדש וכ"מ בשט"מ בכתובות שם ריש ד"ה כל המקדש מיהו בשם שיטה כ' הטעם משום דאמר בשעת קדושין כדת משה וישראל וכ"מ ברש"י ביבמות (ד"צ ע"ב ודק"י ע"א) וכן פי' רשב"ם בפרק חזקת (דמ"ח ע"ב) ובחידושי הרשב"א בגיטין (דל"ג ע"א) ד"ה כל דמקדש ומ"מ אפילו את"ל דדוקא משום שאמר כדת משה וישראל הוי ראיה דאדעתא דרבנן מקדש הכא שהמגרש עונה אחר המסדר מה שמצוה לו לומר הוי הוכחה טפי דהציווים שמצוה מה שאינן שייכים לתועלת שלו כ"א לתועלת הגט אינו מקפיד בהן מעצמו רק מחמת ציווי המסדר וא"כ מאחר שמדינא אין שום קפידא בזה גם מחמת ציווי הבעל אין לחוש כיון שתולה דעתו בדעת חכמים והחכמים אין מקפידים בזה כלל ועוד איתא כה"ג בגמרא פ"ה דנדה (דמ"ו ע"ב) גבי דאמר רב פנחס משמיה דרבא כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת דמש"ה אתו נשואין דרבנן ומבטלין נדרה דאורייתא משום דעל דעתו נדרה ע"ש בפרש"י ובתוס' בד"ה כדרב פנחס ואין לחלק ולומר דמ"מ הא התם בעינן שהבעל יפר הנדר ולולי זה חל הנדר אף שעל דעתו נדרה והוא לא קיים לה כדאיתא במשנה פ"ד דנזיר וכן גבי קדושין אע"ג דמקדש אדעתא דרבנן מ"מ אין הקדושין נפקעין אלא היכא דאמור רבנן בהדיא שיופקעו הקדושין ועי' בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ה מזה וא"כ בנדון זה אף אם ע"ד חכמים צוה מ"מ הרי עכ"פ צוה וחל מצותו כל שלא ביטלוהו בפירוש ואפשר שאנו אין כח בידינו לבטל ולהפקיע אך באמת זה אינו דהתם שאני שהקדושין נעשו כדין וחכמים רוצים בזה לולי שאח"כ נמשך שרצונם להפקיע הקדושין ע"כ א"א שיופקעו כ"א היכא דאמרו בפירוש כן ודכוותה גבי נדר כיון שנדרה נדר מדאורייתא אף שעל דעתו נדרה היינו שאם יפר אז יבטל הנדר ותדע דהא איבעיא לן בפ"ד דנזיר (דכ"א ע"ב) דלמא בעל רק מיגז גייז דמשעת הפרתו ולהבא נתבטל הנדר ולא אלמפרע. ולכן אף אם מיעקר עקר מ"מ כל כמה דלא עקר חל הנדר ועי' רמב"ן שבשט"מ רפ"ק דכתובות ד"ה כל דמקדש ס"ל בעלה מיעקר עקר וצ"ע שזה נגד הגמ' דנזיר (דכ"ב סע"א) דמסיק שמע מינה דבעל מיגז גייז וכ"פ הרמב"ם פי"ג מה' נדרים הט"ו ופי"ב הי"ט ואין כאן מקום ענין זה משא"כ הכא כיון שמעיקרא דעת חכמים שאין שום קפידא בזה והוא צוה רק על דעתם. א"כ ממילא אין לנו לתלות קפידא בציווי שלו יותר ממה שהוא דעת חכמים בזה ועוד דבודאי הוא יודע ג"כ שיש כמה ציוויים וענינים בסדר הגט שאינן רק לכתחלה ואינן לעכב ויש שהן לעכב א"כ יש לנו לומר שאף שצוה היינו כפי שהוא דעת חכמים אם לכתחלה לכתחלה ואם לעכב לעכב ולא דמי להא דהתוס' (דגיטין דס"ו ע"ב) דהתם מעצמו רוצה שיכתוב הסופר בשליחותו:

משא"כ הכא דאינו מצוה מעצמו כלום רק מפי המסדר יקרא לו יש לדמותו להא דקדושין דאדעתא דרבנן מקדש כנ"ל וזאת א"צ לפנים דמ"ש בתשו' הרשב"א סי' אלף קפ"ה דבגרושין לא אמרינן כל דמגרש אדעתא דרבנן מגרש דזהו שלא להכשיר מהאי טעמא מה שפסול מדינא כמו אם היה אנוס בהגט וכה"ג. אבל הכא לא באנו לידי מדה זו לבקש להכשיר מה שפסול מדינא כי אם שלא לפסול מה שהוא כשר מדינא ע"ז שפיר י"ל אדעתא דרבנן מגרש בכה"ג שהמסדר מקרא לו והוא עונה אחריו דניכר שאדעתו מגרש יש לנו לומר שיהיה מהני שלא לפסול מחמת קפידת הבעל במה שהוא כשר מדינא כשהוא ניכר שאין כאן מקום לקפידא מהבעל עצמו כלל כנ"ל באריכות:

קיצור ומיהו י"ל כמו גבי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש עי"ז יש להם כח להפקיע הקדושין וכן פ"ה דנדה (דף מ"ו) גבי כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת כך בנד"ז שהוא עונה אחר המסדר מה שמצוה לו לומר י"ל דאין מקפיד בהם מעצמו יותר ממה שהוא ע"פ דעת המסדר:

ועוד דלכאורה יש להבין מדוע גבי תנאי ס"ל להרבה פוסקים דגם בגיטין וקדושין בעינן תנאי כפול ואם לא כפל התנאי אזי אין התנאי מעכב כמ"ש בש"ע אה"ע רס"י ל"ח ובציווי הבעל אם לא נעשה ציוויו הגט בטל כמו בכולכם כתובו או בתן לה במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר הן אמת כי לפמ"ש הרשב"א והר"ן פמש"א דכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי קיים כהובא בב"ש רס"י ל"ח ססק"ב יתיישב זה אמנם המכמ"א ש"ח ס"ו השיג על סברא זו וששאר פוסקים לא כתבו חילוק זה [ע' מפתח] גם לפי מה שכתב המכמ"א שם דכל תנאי שהמעשה שלו אינו בפועל בשעת התנאי לא בעינן ביה משפטי התנאי יש ליישב ההיא דכולכם כתובו דהתם עדיין אין כאן מעשה רק דיבור:

אמנם ההיא דתן גט זה לאשתי במקום פלוני דאיכא מעשה וכן כולכם הובילו קשה מיהו בכולכם הובילו י"ל כיון דדיבור אחד הוא דבדיבור זה שעשאם שלוחים באותו דיבור ממש נתבאר דהיינו שכולם דייקא יוליכו הגט א"כ ודאי א"א לקיים הדיבור לחצאין אבל גבי תן גט זה לאשתי במקום פלוני אפשר שמתחלה עשאו שליח סתם ליתן לה הגט ואח"כ אמר תן גט זה לאשתי במקום פלוני ואפילו הכי אם נתנו לה במקום אחר הגט בטל הגם שיש לומר דמיירי דוקא שבתחלת מנויו אמר לו כן רק דיבור זה לבד מ"מ דוחק הוא לומר כן דכל כה"ג ה"ל להשמיענו וכן ראיתי במכמ"א ש"ח סי' ט"ל דקצ"ז סע"ב שפי' ההיא דתנהו לה בבית דמעיקרא עשאו שליח להוליך גט לאשתו ושוב התנה דיתנהו בבית כו' וא"כ דכוותה ג"כ ההיא דתן גט זה לאשתי במקום פלוני אשר ע"כ נלע"ד שי"ל דמיירי אפילו בשאח"כ אמר לו כן ועכ"ז א"צ כאן כפילות והטעם דלא דמי לתנאי הוא עפמ"ש התוספות פ"ג דקדושין (דף ס"ב ע"א) ד"ה בשלמא וז"ל והלא בהרבה מקומות כתב ורחץ במים וטהר ולא הוצרך לומר ואם לא ירחץ לא יטהר וי"ל דלא דמי דמילתא דפשיטא כיון דמצוה הוא שצוה הקב"ה אם לא עשה לא יצא אבל הכא משמע קצת שהוא לשון תנאי מדכתיב הוא יתחטא והוה כאילו כתב אם יתחטא בו יטהר ולא כתיב ויתחטא ויטהר ואז הוא ציווי כמו ורחץ וטהר עכ"ל וא"כ כזה ממש יש לחלק בין ציווי שמצוה האדם לשלוחו ובין תנאי דתנאי גרע מציווי דבציווי א"צ כפילות כמו בתנאי דתנאי הוא שאין לו כח לבטל תוקפו של מעשה אא"כ כפל לתנאו ושאר דקדוקי התנאי אבל הציווי גדול כחו יותר והטעם י"ל או משום דכך כח ציווי השני כציווי הראשון שהוא המעשה משא"כ תנאי אינו ציווי רק שמתנה עליו דרך תנאי או משום דציווי שאני שאינו בא לבטל המעשה ע"כ חל הציווי בקל יותר מחלות התנאי. וראשון עיקר והנה גבי ציווים ממש מצינו דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב ועיין בתוספות פ"ק דזבחים (דף ד' ע"ב) ד"ה אימא ובמנחות (דף ל"ח סע"א) כ' התוס' דהא לא בעינן שינה הכתוב לעכב אלא בקדשים וצ"ל הא דתנן ביבמות פמ"ח (דף ק"ד סע"א) חלצה ורקקה אבל לא קראה חליצתה כשרה דקרייה לא מעכבא ולר' עקיבא רקיקה נמי לא מעכבא הא רקיקה וקרייה נאמר עליהם לשון ציווי גמור ולא בעינן שינה הכתוב לעכב אלא בקדשים כנ"ל והגם דהתם במשנה עצמה מפורש הטעם משום דכתיב ככה יעשה כל דבר שהוא מעשה מעכב לכאורה אין זה מספיק דבשלמא אם היה הדין דאילו לא כתיב ככה לא הוה שמיעא לן עיכובא כלל רק ע"י דכתיב ככה שמעינן דאיכא עיכובא ע"ז שפיר הטעם דהא כתיב ככה יעשה דעיכובא דילפינן מככה אינו אלא על דבר שהוא מעשה ממילא דבר שאינו מעשה אינו מעכב כיון דאין לנו לימוד ע"ז אבל מאחר דגם אילו לא כתיב ככה היה הדין דהכל מעכב משום דנאמר בלשון ציווי כנ"ל א"כ הגם דמככה יעשה א"א ללמוד רק דהמעשה מעכב מ"מ גם הקרייה תעכב כדין כל דבר שנאמר בלשון ציווי דמעכב ויש לומר דמ"מ מדכתיב ככה יעשה משמע דהמעשה לחוד הוא דמעכבא ונתמעט הקרייה דלא מעכבא אע"ג דכתיבא בלשון צווי. ומיהו בסוטה פרק אלו נאמרין (דף ל"ג סע"א) משמע קצת דהפירוש כפשוטו דמככה הוא דילפינן דהמעשה מעכב וממילא קרייה לא מעכבא לפי שאין עליה לימוד דמעכבא ולא שהפי' דככה בא למעט שהקרייה לא תעכב דהא כתבו התוספות שם ד"ה ורבי יהודה דמסתברא למימר דרבי יהודה ס"ל דקריאה מעכב ופליג אתנא דמתניתין בפמ"ח ע"ש וא"כ קשה למה להש"ס לומר דרבי יהודה דריש כה ככה מחד דריש דהמעשה מעכב ומחד דריש דכל האמור בפרשה אפי' קריאה מעכב דאין לשנות מכל האמור וממילא הוי לשון הקדש נמי עיכובא ע"ש בתוספות עדיפא הל"ל דרבי יהודה נמי לא דריש רק ככה כחכמים אלא דבהא פליג עלייהו דלדידהו ככה מיעוטא הוא דרק המעשה מעכב ולא קריאה ואיהו ס"ל דאין למעט זה מככה דטוב לנו לומר דקריאה מעכב כדין דבר הנאמר בציווי דמעכב וככה בא לומר דשתאמר בלשון הזה דלשון הקדש נמי הוי עיכובא כאן ומדהוצרכו לומר דרבי יהודה דריש כה ככה משמע דאילו אין לנו לימוד שהקריאה תעכב יש לנו לומר דלא מעכבא אע"פ שנאמרה בלשון ציווי ואע"פ שאין עליה מיעוט שלא תעכב. וצריך לומר הטעם דאע"ג דדבר שנאמר בציווי מעכב מ"מ הכא גבי חליצה דאיכא דיבור ומעשה היינו קריאה וחליצה ורקיקה מסברא יש לנו לומר דלא הכל מעכב כ"א מה שבא לימוד ע"ז וצ"ע:

ומעתה נשוב לנ"ד דכמו בציווים של הקב"ה אע"ג דצווי כחו גדול מתנאי עכ"ז יש ציווים שאע"פ שנאמרו בלשון ציווי עכ"ז אינן רק לכתחלה ולא לעכב כמו בקדשים היכא דלא שינה הכתוב וכן קריאה דגבי חליצה כנ"ל. כך יש לנו ללמוד מזה לציווי דעניני גיטין הגם דאין דומה מדת האדם למדת הקב"ה ויש לנו לתלות טפי בקפידא בציווי האדם עכ"ז בנדון שלנו שיש הוכחה גמורה דציווי זה אינו כלל בקפידא מדעת עצמו כ"א אדרבה שבא ליפות כחה ואינו רק אומר מה שמצווים עליו המסדרי גיטין לומר סברא גדולה הוא לומר דסומך דעתו ע"ד חכמים ואין דעתו כלל לצוות לעיכובא יותר ממה שצוו חכמים. כ"ש שיש כאן הרבה ציווים מאד בסדרי גיטין מה שהבעל יצוה לסופר ולעדים ולשליח ואיך יסבור שכולן ממש יהיו לעיכובא ודאי אסיק אדעתיה שיש מהן מה שאינן מעכבים אלא דאעפ"כ הוא מצוה אותן כדי לעשות כתיקון חכמים וממילא מה שאינו מעכב מדינא גם מחמתו לא יתוסף עיכוב:

קיצור ועוד התוספות בקדושין (דס"ב) כתבו אע"ג בתנאי בעינן כפילות מצוה שאני ומה"ט י"ל כן גבי ציווי הבעל דא"צ כפילות והנה גבי ציווים ממש בקדשים בעינן שינה הכתוב לעכב הגם דבחולין לא בעינן כן ופשיטא דציווי הבעל דמי לחולין מ"מ הכא דיש הרבה ציווים מאד בסדר גיטין והבעל מצוה רק ע"ד המסדר והסדרי גיטין י"ל דסומך ע"ד המסדר שלא כולם יהי' לעכב:

ועוד ראיה לזה ממשנתינו פרק התקבל (דף ס"ה ע"א האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקיבלו לה במקום אחר פסול רבי אלעזר מכשיר ובגמרא ורבי אלעזר מאי שנא רישא (גבי תן גט זה לאשתי וקתני פסול) דלא פליג ומאי שנא סיפא דפליג איהו דמדעתיה מגרש (והדבר תלוי בו) קפיד (איכא למימר קפידא היא ודוקא קאמר ליה) איהי דבעל כרחה מתגרשת (מנא ידעא דניחא ליה לבעל למיתבי התם הלכך אינה אלא כמראה מקום שם תמצאנו) מראה מקום היא לו עכ"ל הגמרא ופרש"י ובקדושין (דף מ"ט ע"א) פירש"י ולת"ק הוי קפידא אי אפשי שתקבלנו אלא שם ואין זה שלוחה במקום אחר והשתא לא מיבעיא לרבי אלעזר דאע"ג דגבי אשה ג"כ שייך לתלות בקפידא כדפרש"י בגיטין שם (דף ס"ה ע"ב) דהתם ניחא לה דתיתזל ולא בדוכתא אחרינא אפילו הכי כיון שיש סברא לומר דלאו בקפידא אמרה כן משום דמנא ידעה כו' אמרינן דלאו בקפידא אמרה כן. כ"ש וק"ו בנדון זה שיש ראיה עצומה דלאו בקפידא אמר כן דלא מדעתו צוה ע"ז אמרינן דאינו מקפיד ע"ז מצד עצמו אלא אפילו לרבנן דבאשה ג"כ תלינן בקפידא מ"מ הרי רב יוסף בגיטין שם (דף. ס"ה ע"ב) פי' דלרבנן ג"כ היכא דבודאי ליכא סברא שיקפיד אינו קפידא ע"ש בפרש"י גבי הא והא רבנן כאן בשלו כאן בשל חבירו דלפרש"י אפילו בשל המשלח אין קפידא בין תמרים לגרוגרות ולהתוספות שם הדין כן בשל שליח עכ"פ ועיין תוספות פרק המפקיד (דף מ"ב ע"ב) וכן פסק הרשב"א בספר עה"ק בדיני עירובי תחומין סעיף י"ז כרב יוסף לפי' התוספות והביאו המגיד פ"ו מהלכות ערובין הכ"ג ובנד"ז דג"כ ודאי אין שום סברא שיקפיד ע"ז כנ"ל א"כ גם לרבנן אינו קפידא אלא אפילו לרבה שם דמשמע דס"ל דבכל ענין הוי קפידא לרבנן אפילו בשל שליח י"ל דקפיד דוקא בגרוגרת ולא בתמרים או להפך וכ"פ הרמב"ם פ"ו מה' ערובין והמגיד שם והמ"א סי' ת"ט ס"ק י"ח יש לומר דהתם כיון דאומר מדעת עצמו ערב לי בתמרים כיון דמעצמו מזכיר תמרים דוקא י"ל דבקפידא הוא אומר כן וכמו גבי ערב לי בבית ועירב לו בעלייה דמודה הרשב"א שם דהוי קפידא כמש"ש ואפילו היו שניהם קרובים כו' כאן דעתו לקנות שביתה בשבת ולא במקום אחר וכך י"ל יותר אשינוי מתמרים לגרוגרות או להפך אלא דטעמא דהרשב"א גבי תמרים וגרוגרות דבשל שליח אינו קפידא כיון דזכות הוא לו שמזכה לו תמרים או גרוגרות וכן משמע בחידושי הרשב"א והרמב"ן בגיטין שם שכתב וז"ל כיון דמשל עצמו מערב לו למה יקפיד בכך כל מה שנותן לו מקבל ממנו עכ"ל ולרבה י"ל שאין זה הזכות שקול כנגד הקפידא ולפיכך חשוב שינוי והיינו דוקא כשמעצמו מזכיר כן אבל בנדון זה שהדבר ידוע שמעצמו לא הי' מצוה ע"ז רק מפני שהמסדר הקרא לו כן מ"ש בסדר גיטין י"ל אפי' רבה מודה דאין שום סברא לתלות בקפידא לרבנן ג"כ ועם היות דכאן אין שייך לומר מראה מקום הוא לו מ"מ י"ל בענין אחר דהציווי אינו אלא לכתחלה וע"ד שנז' לעיל אות א' בשם המכמ"א ש"ח סי' ט"ל דאם אפשר קאמר ובנדון זה י"ל דכתורה יעשו קאמר:

קיצור ועוד ראיה מגיטין (דף ס"ה ב') דלרב יוסף גם רבנן מודו שבדבר שרחוק מאד לתלות בקפידא תלינן דמראה מקום הוא לו ואפי' לרבה דתלינן בקפידא אפילו בכה"ג זהו כשמעצמו מזכיר כן דהלשון מורה שמקפיד משא"כ הכא שאין מצוה מעצמו כלום גם רבה יודה דאין זה קפידא:

ח והנה בפרק כל הגט (דכ"ט סע"א) איתא נעשה כמי שאמר לו אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלייה אל תגרשה אלא בימין וגירשה בשמאל וכלשון זה כתב ג"כ הרמב"ם פ"ט מה' גרושין הל"ג וז"ל האומר לשליח תן גט זה לאשתי במקום פ' ונתנו לה במקום אחר אינו גט כו' אמר אל תתנהו לה אלא בבית ונתנו לה בעלייה כו' אינו גט עכ"ל וכ' הה"מ תן גט כו' משנה פ' התקבל (דס"ה) אל תתנהו לה כו' בפרק כל הגט בסוגיא מבואר עכ"ל וכ"ה לשון הטור סי' קמ"א כהרמב"ם ופי' הב"ח שם סעיף כ"ח דגבי במקום פלוני אפילו לא אמר אל תתנהו לה אלא במקום פלוני הוה קפידא משום דאיכא טעם ע"ז כדפרש"י דאין רצונו שיעליזו עליו שם במקום אחר וקפידא היא אבל גבי עלייה ובימין אם אמר סתם בעלייה יכול ליתנו בבית דליכא קפידא בסתמא אלא מראה מקום הוא לו וכן תנהו בימין אא"כ בדא"ל אל תתנהו אלא בעלייה אלא בימין. שכל שהוא מקפיד אפילו בדברי הבאי קפידתו קפידא כדאיתא פרק כל הגט (דכ"ט) עכ"ל וכ"כ הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ב וכן הביא בספר מכמ"א ש"ח סי' ט"ל בשם תשו' הרא"ם ושאר חכמים שכנגדו ודקדקו כן מדקאמר בגמ' אל תגרשנה אלא בבית משמע דלא הוי קפידא אלא בכה"ג וקשה טובא ע"ז מדאמרינן בגמרא שם דף ס"ה ע"ב) א"ל אביי ואלא הא דתניא האומר לשלוחו ערב לי במגדל ועירב לו בשובך בשובך ועירב לו במגדל דתניא חדא עירובו עירוב ותניא אידך אין עירובו עירוב מאי שלו ושל חבירו איכא ור"ל דבשלמא לרבה ניחא דאמר הא רבנן דאמרי קפידא הא ר' אלעזר דאמר מראה מקום היא לו משא"כ לרב יוסף קשיא הא עכ"פ מוכח דלרבנן אליבא דרבה הוי קפידא אפילו אמר לו סתם ערב לי במגדל ועירב לו בשובך אע"ג דהוי ממש דומיא דבית ועלייה שהם קרובין זה לזה במקום אחד דאין לומר דמיירי שיש ריחוק מקום ביניהם א"כ גם לרב יוסף לק"מ דאיהו נמי לא נחלק ארבה אלא במידי דליכא שום קפידא ולא איכפת ליה ואילו יש ריחוק מקום ביניהם הרי יהיה נפ"מ כמה יוכל לילך להלאה וא"כ יש בזה קפידא גדולה ועוד דא"כ מ"ט דברייתא דתניא עירובו עירוב וכן הוא בהדיא בתוספתא רפ"ג דערובין האומר לך ערב לי בתמרים ועירב עליו בגרוגרות בגרוגרות ועירב לו בתמרים במגדל ועירב עליו בשובך בשובך ועירב עליו במגדל בבית ועירב עליו בעלייה בעלייה ועירב עליו בבית אין עירובו עירוב אבל אם אמר לו סתם ערב עלי ועירב עליו בין בתמרים בין בגרוגרות בין במגדל בין בשובך בין בעלייה בין בבית עירובו עירוב עכ"ל וכ"פ הרמב"ם פ"ו מה' ערובין הכ"ג ובטוש"ע א"ח סי' ת"ט ס"ו. הרי בהדיא שמגדל ושובך הוא כמו ענין בית ועלייה ומבואר בהדיא בגמ' (דס"ה ע"ב) דלרבנן הוי קפידא בכה"ג וכדפרש"י הטעם כיון דאמרי לעיל גבי דידה אע"ג דלא בדידה תליא ולא איכפת לה אמרינן כל מה דאמר אינש לשלוחיה אי שני לאו שלוחיה הוא ה"נ לאו עירוב הוא עכ"ל א"כ כיון דאפילו לענין עירוב שהוא מידי דרבנן אמרו כן כ"ש לגבי גט איסור א"א דאורייתא דאם אמר תנהו לה בבית ונתנו לה בעלייה אינו גט שהרי גם לענין עירוב לא למדו אלא מגט לומר דאתי כרבנן דרבי אלעזר א"כ ה"ז בא ללמד ונמצא למד דעכ"פ גם בגט הוי קפידא בכה"ג:

וה"ז בכלל מ"ש במשנה תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול דפי' מקום הגט הגם שעיקרו ר"ל מתא פלונית כדמשמע בגמ' שם (דס"ה סע"א) במתא מחסיא כו' מ"מ י"ל דכולל ג"כ בית ועלייה ומוכרח הוא לפ"ד רבה לרבנן כנ"ל. וכ"כ המגיד פ"ו מה"ע הכ"ג דשינוייא דרב יוסף דערב לי במגדל מפירי דמגדל קאמר דוחק הוא וגם אביי משמע דס"ל כרבה וכ"פ הרמב"ם והמגיד שם וטוש"ע א"ח סי' ת"ט ס"ו כרבה ועיין בפרק ערבי פסחים (דק"ב ע"ב) הא דאמרת שינוי מקום צריך לברך לא שנו אלא מבית לבית אבל ממקום למקום לא ופרש"י ממקום למקום מבית לעלייה. הרי דעלייה נק' מקום אחר (הג"ה ואפשר משום דבנדרים (דנ"ו ע"א) שנינו הנודר מן הבית מותר בעלייה דברי ר' מאיר וחכמים אומרים עלייה בכלל בית א"כ התוספתא דרפ"ג דערובין י"ל דאתיא כר' מאיר ואנן דקיי"ל כרבנן ע"כ אם אמר גרשה בבית וגירשה בעלייה י"ל דהוי גיטא דעלייה בכלל בית ע"כ אמרו בגמרא אל תגרשה אלא בבית כו' מיהו עכ"פ גם לרבנן אם אמר גרשה בעלייה וגירשה בבית הוי קפידא) ומיהו יש לומר דטעמם דהב"ח והב"ש וסיעתם משום דס"ל כרב יוסף דס"ל דאפי' לרבנן במידי דלא איכפת ליה אמרינן דלאו קפידא הוא ולפרש"י היינו אפילו בין תמרים לבין גרוגרות דידיה ליכא קפידא ולתוספות ושאר מפרשים עכ"פ בשל חבירו ליכא קפידא ומוכח בגמרא בהדיא דלרב יוסף גבי ערב לי במגדל ועירב לו בשובך ליכא קפידא אפילו בשלו וכן בשל חבירו אא"כ בפירי דמגדל כו' דאל"כ למה ליה לרב יוסף לשנויי לאביי התם נמי איכא פירי דמגדל ופירי דשובך. הל"ל במגדל ממש ובשובך ממש ושם נמי כאן בשלו כאן בשל חבירו לרש"י כדאית ליה ולתוספות כדאית ליה אלא ודאי דדוקא בפירי שייך לומר קפידא ולא במגדל ושובך עצמן וכדפרש"י בהדיא בד"ה מאי שלו ולכאורה מכאן יש סיוע לשטת רש"י דגם בפירי בשלו אין קפידא כ"א בדחבריה משום דבגרוגרות דחבריה לית ליה רשותא דאילו להתוספות וסיעתם דבפירי שלו הוי קפידא רק כשהשליח מערב לו בשל השליח עצמו הוא דליכא קפידא דא"כ גם במגדל ושובך נמי י"ל כן דבשלו הוי קפידא דכך לי הקפידא בין מגדל לשובך כמו בין תמרים לגרוגרות והרשב' בעה"ק יוכיח כדלקמן ובמגדל ושובך של השליח י"ל דאין קפידא מהאי טעמא גופא דאין קפידא בפירי דהשליח הגם דהתם מזכה לו פירותיו לגמרי והכא רק מניח לו מקומו לשעה מ"מ מנלן לחלק בהכי אבל לפרש"י א"ש דבתמרים וגרוגרות נמי לא משכחת קפידא לרב יוסף כ"א בדחבריה ובמגדל ושובך לא שייך האי טעמא (ולפמ"ש לקמן בשם ספר עה"ק להרשב"א יתיישב זה קצת). ועוי"ל קצת ראיה לפרש"י דאילו להתוספות לא הל"ל וכאן בשל חבירו אלא הל"ל וכאן בשל השליח כיון להתוספות פירש בשל חבירו היינו בשל השליח דוקא משא"כ לפרש"י אתי שפיר דשל חבירו לאו היינו השליח כלל ועוד באגודה בגיטין פרק התקבל סעיף קי"ח כתב פסק רב אלפס דאין הלכה כר' אלעזר דפרק ג"פ מוקים לה בשטה כו' ור"י פי' דהלכתא כרבי אלעזר דאשה לא קפדה ומראה מקום היא לו עכ"ל ועיין בירושלמי רפ"ח דתרומות מוקי סתם מתניתן דהתם כר' אלעזר ע"ש בקה"ע וכיון שיש פוסקים כר"א לכן גם לדידן דקיי"ל כרבנן יש להקל כפרש"י ומהרש"א בגיטין כאן הקשה על פרש"י מהא דמעילה ועיין פנ"י מ"ש ע"ז ועכ"פ לרב יוסף במגדל ושובך ובית ועלייה עצמן ליכא קפידא וס"ל להב"ח וב"ש וסיעתם דהלכה כרב יוסף. משום דהכי משמע פשטא דסוגיא (דף כ"ט סע"א) דדוקא בדאמר ליה אל תגרשנה אלא בבית הוי קפידא (ועי' ש"ג פרק התקבל כאן הוכיח מהרמב"ם דאם אמר תנהו לה ביום פלוני ונתנו אחר כך כשר) וה"ל כהך שכתבו התוס' והרא"ש פ"ו דשבועות בפי' וסוגיא דעלמא אזלא כאידך כו' עי' ש"ך בח"מ סי' כ"ה סעיף ב' סק"ט בשם הטור ותשו' הרשב"א סי' אלף ר"ל ולרבה צריך לדחוק ולומר דלאו דוקא נקט הלשון אל תגרשנה אלא בבית כו' אלא דבכה"ג הוי קפידא לכ"ע אפילו לר' אלעזר ודכוותה בטול הימנה חפץ כו' אבל ה"ה אפילו בגרשה בבית וגירשה בעלייה הוי קפידא לרבנן דפליגי אר' אלעזר או י"ל הטעם דפסקו כרב יוסף כיון דעכ"פ לרבי אלעזר גם רבה מודה דליכא קפידא בכה"ג ומבואר בגמרא פ' גט פשוט (דקס"ה ע"א) דגם רשב"ג ס"ל כוותיה וכמו שהובא בתוספות כאן וגם האגודה כתב דר"י בעל התוס' פסק כר"א רק דפליגי רבה ורב יוסף אם רבנן נמי מודו ליה בהא או לא ע"כ כיון דלרב יוסף רבנן נמי ס"ל כר' אלעזר בהא האי סברא עדיפא למעט המחלוקת וכן מצאתי בספר עבודת הקדש להרשב"א בדין עירובי תחומין סעיף י"ז שפסק כרב יוסף דבתמרים וגרוגרות דהשליח ליכא קפידא הביאו המגיד פ"ו מהלכות ערובין הכ"ג וכמו שכתבתי לעיל אלא דתמיה לן מילתא דפסק דבמקום הנחת עירוב דהיינו במגדל ושובך עצמן בין בשלו בין בשל השליח הוי קפידא ואפילו היו שניהם קרובים או שניהם רחוקים כאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר אשר זהו נגד הסוגיא דגיטין (דס"ה ע"ב) דאל"כ למה ליה לשנויי התם נמי איכא פירי דמגדל כו' כיון דיוכל לשנויי במגדל ושובך עצמן וצ"ל משום דס"ל דבמגדל ושובך עצמן א"א לחלק בין שלו ובין של חבירו אלא דרש"י ס"ל דבאמת אין קפידא בזה כלל לרב יוסף אבל הרשב"א דס"ל כפירש התוספות דבתמרים וגרוגרות אפילו בשלו הוי קפידא רק בשל השליח ליכא קפידא וא"כ א"א לומר שבמגדל ושובך שלו ליכא קפידא דזה לא יתכן רק לשטת רש"י כמש"ל משא"כ לשטת התוס' והרשב"א דמאי שנא מתמרים וגרוגרות שלו וכיון דעכצ"ל שבמגדל ושובך שלו יש קפידא א"כ אם תאמר דבמגדל ושובך דשליח ליכא קפידא כמו בפירי א"כ מאי מקשה אביי לרב יוסף ולכן הוכרח לומר דס"ל להש"ס דבמגדל ושובך אפילו בדשליח יש קפידא ולכן לתרץ הברייתות הוכרח רב יוסף לתרץ דמיירי בפירי דמגדל ופירי דשובך ולפ"ז להרשב"א י"ל גם בגט אם אמר לו גרשה בבית וגירשה בעלייה הוי קפידא אפילו לרב יוסף דאיך יהיה זה קל מדין עירוב וא"כ לפ"ז הב"ח וב"ש וסיעתם צ"ל דס"ל כפרש"י וכדמשמע פשטא דגמרא דאדרבה במגדל ושובך עצמן ליכא לרב יוסף שום קפידא או י"ל דס"ל להב"ח וב"ש דדוקא גבי עירוב שייך לומר הטעם שכתב הרשב"א כאן דעתו לנוח בשבת ולא במקום אחר משא"כ גבי גט מאי איכפת ליה ודוחק הוא דאטו גבי עירוב מוכרח הוא לנוח שם בשבת. שהרי כשהניחו לו העירוב שם ביהש"מ אע"פ שהוא בביתו נחשב אותו כאילו שבת הוא במקום שהניחו לו העירוב כמבואר בגמרא דערובין בכמה דוכתי ובהרמב"ם רפ"ו מה"ע ושם הכ"ב וא"כ מאי איכפת ליה ואם באנו לומר שיש קפידא גם בכה"ג ודאי ימצא כן גם בגט קפידא כזו שבעלייה ימעט הפרסום מבבית וכן בענין ימין ושמאל שמאל דוחה וימין מקרבת. ואולי מגרשה בימין מקרבת כדי שיחזור וישאנה. וכה"ג וכן להפך. ומעתה הנה לשטת הב"ח וב"ש הרי אע"ג שמצוה לו גרשה בבית והוא מגרשה בעלייה הגט כשר אע"ג שמשנה מציווי שלו אעפ"כ כיון דידעינן דלא קפיד אע"ג שהשליח אינו מקיים ציוויו הגט כשר א"כ ה"ה בנ"ד אע"פ שציוה שהסופר יתן גט להשליח כיון שידעינן דלא קפיד ע"ז הגט כשר ואף לפמ"ש דלרבה מוכרח לומר דלא קיי"ל כן היינו משום דהתם כיון שמעצמו צוה כן י"ל שמא מקפיד גם בכה"ג מאחר שהלשון מורה שבדוקא אומר אבל הכא דידוע לנו בודאי דלא בקפידא אומר כן י"ל ודאי מודה רבה:

קיצור:

מ"ש הב"ח והב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ב בתן לה בבית ונתן לה בעלייה הגט כשר קשה ע"ז מגיטין (דס"ה ב') דמוכח דלרבנן דר"א הוי קפידא וכ"ה בתוספתא רפ"ג דערובין ובש"ע א"ח סי' ת"ט ס"ו ומיהו לרב יוסף לפרש"י אין קפידא ולפי' תוספות ורשב"א י"ל הוי קפידא וצ"ל הב"ח וב"ש פסקו כרב יוסף לפרש"י וצ"ע ומיהו יצא לנו מזה דאף שלא נתקיים ציווי הבעל כל שידוע שאינו מקפיד הגט כשר וא"כ בנד"ז דידוע שאינו מקפיד מעצמו י"ל הגט כשר כנ"ל ט והנה במכמ"א ש"ח סי' ט"ל דקצ"ז סע"א הביא דברי מהרי"ק שרש כ"ז שהעיר מהמשנה רפ"ו דמעילה דהבא לי מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא שליח מעל משום דלא עשה שליח שליחותו דקפידא הוי והרי לך דבשינוי כל דהו פקע תורת שליחות מהשליח והמכמ"א הקשה ע"ז מ"ש מתנהו לה בבית הגם ששינה השליח ונתנו לה בעלייה הוי גיטא כשטת הרא"ם וסיעתו ותירץ דבתנהו לה בבית מעיקרא עשאו שליח להוליך גט לאשתו ושוב התנה דיתנהו לה בבית כו' ואין זה אלא דברי נביאות דמי הגיד לו דלא מיירי שבשעת מסירת הגט לידו אמר לו רק כלשון זה ודומיא דמשנתינו תן גט זה לאשתי במקום פ' אבל באמת לא ידענא מאי קשיא ליה מהמשנה דרפ"ו דמעילה יותר מהדין השנוי בגמרא בדוכתה בגיטין (דס"ה ע"ב) דמתמרים לגרוגרות חשוב שינוי וקפידא הוי וכן מבואר בתוספו' שם ד"ה הא והא רבנן. דמדמו ההיא דהבא לי מן החלון לתמרים וגרוגרות שלו ע"ש וא"כ מהסוגיא בדוכתה עדיפא ה"ל לאקשויי מ"ש בית ועלייה מתמרים וגרוגרות וכאשר באמת בתוספתא רפ"ג דערובין משמע שהם שוים ממש וכהובא לעיל והתירוץ בזה כבר נתבאר דלפרש"י בתמרים וגרוגרות שלו נמי אין קפידא לרב יוסף ולכן ה"ה בית ועלייה וההיא דרפ"ו דמעילה עכצ"ל דמעילה שאני כמו שעלה ע"ד המכמ"א דאל"כ מי גדול השינוי מבין תמרים לגרוגרות או דהתם מיירי ג"כ בשל חבירו ולהרשב"א והתוספות דבתמרים וגרוגרות שלו הוי קפידא הרי ביאר הרשב"א בהדיא דה"ה מגדל ושובך דהוי כבית ועלייה הוי קפידא לענין עירוב וכ"ש לרבה מוכרח בגמ' דבית ועלייה הוי קפידא לרבנן ומשמע דה"ה בגיטין כה"ג מאחר דלמדו זה מרבנן דגיטין. (א"נ י"ל משום דעלייה בכלל בית וכמש"ל בהג"ה) ומ"מ מ"ש המכמ"א שם דקצ"ז ע"ג בד"ה ומעתה אחרי הודיע דהאומר לשלוחו שיתנהו לאשתו בתנאי אם לא יבוא לזמן פלוני ועבר הזמן ועדיין לא נמסר הגט לידה כשיתנהו לה השליח אחר זמן הנ"ל דומה ממש לתן בשר לאורחים ונתן להם כבד כו' וחלק על הב"י סי' קמ"ד אפשר אין דבריו מוכרחים אף לפמשנ"ת דגבי בית ועלייה אף אם אמר תנהו לה בעלייה ונתנו בבית הוי קפידא דיש לומר דהתם כיון דאמר עלייה, א"כ זהו שינוי אבל הכא י"ל דאין שינוי כלל מדעת הבעל כיון שהגט לא ניתן לה כ"א אחר עבור הזמן. רק מ"מ י"ל דצריך שיהי' הנתינה כמאמר הבעל ממש וראיה ממ"ש בגיטין פרק מי שאחזו (דף ע"ו סע"ב) גבי מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד שנים עשר חדש ומת בתוך י"ב חדש דאע"ג דודאי לא אתי עוד אחר יב"ח וא"כ מעכשיו הוי גיטא אעפ"כ אין להתירה עד אחר יב"ח והיינו משום שצ"ל קיום התנאי כמו שיצא מפי הבעל ואע"ג דודאי יתקיים התנאי עכ"ז לא מהני והגם שהתוס' שם פי' שזהו רק משום גזירה לכאורה אין זה במשמע מהגמ' ע"ש וגם הרי"ף שכ' ולא איפשיטא ולחומרא עבדינן וכ"כ כל הפוסקים ואם אין החשש רק משום גזירה לא היו מחמירים בפשיטות בספיקא דבעיא. ולכן י"ל כמ"ש הר"ן שם וז"ל ול"נ דה"ט משום דאיהו ודאי לא הוה חייש למיתה דידיה ולא היה גומר ומגרש אלא לאחר יב"ח ומש"ה חיישינן ולא שרינן לה מקמי הכי ולישנא הכי מוכח דאמרינן או דילמא לאחר י"ב חדש שרינן לה כי מקיים תנאיה עכ"ל. והפנ"י שם כ' דלהר"ן ה"ה באומר ע"מ שתניק את בני למאן דמצריך שתניקהו כ"ד חדש וא"כ אפילו מת הולד דאמרינן ה"ז גט מ"מ אסורה לינשא כ"ד חדש שהרי לא גמר בדעתיה לגרשה ולהתירה עד אותו זמן עכ"ל ובאמת שאין זה במשמע שם במשנה וגמ' וע' בש"ע סי' קמ"ג ס"ח בהג"ה. וי"ל דשם אין שייך טעם דהר"ן דדוקא הכא שהזכיר בפי' שנים עשר חדש הוא דשייך לומר דבעינן לקיומא תנאיה כמו שאמר ואי משום דאנן סהדי שבודאי יתקיים התנאי מ"מ אין זה כמו קיום ממש כיון דאיהו לא אסיק אדעתיה שימות תוך י"ב חדש. וקצת ראיה ממ"ש בגמרא (דף ע"ב א') שלחו מתם אכלו ארי אין לנו כו' ע"ש הגם שיש לחלק משא"כ גבי ע"מ שתניק את בני כיון שלא הזכיר הזמן א"כ כל שהניקת עד שמת הבן ה"ז קיום התנאי גם להר"ן ובנדון הלז ג"כ י"ל כיון דאיהו לא אסיק אדעתיה שינתן לה הגט לאחר עבור הזמן שקצב א"כ לא אסיק אדעתיה רק שינתן בתנאי זה שאמר א"כ א"א ליתן הגט בלי תנאי אף לאחר זמן שקצב שהרי אין זה כמו שאמר ואף שזהו בכלל דבריו שכוונתו היה שלא תתגרש עד אחר הזמן שקצב א"כ ה"נ נתקיימה כוונתו ממש רק שהוא ביתר שאת שגם לא ניתן לה כלל עד אחר הזמן שקצב מ"מ כיון דאין זה ממש כמו שאמר י"ל שאין זה קיום מאחר דלא אסיק אדעתיה לגרש בכה"ג דהא התם ג"כ בשאר תנאי' כשמגרשה מעכשיו על תנאי פ' אם התנאי מתקיים בשב ואל תעשה תוכל להנשא קודם קיום התנאי לדעת רוב הפוסקים עיין בההמגי"ד פ"ח מה"ג ה"א סד"ה ויש לה להנשא ובב"י וש"ע סי' קמ"ג וכ"ש בתנאי הנ"ל דבודאי יתקיים א"כ אין שום צד איסור שלא תנשא אלא רק משום דלא אסיק אדעתיה ועוי"ל דהא אמרינן בגיטין שם (דף ע"ד ב') דסתם תנאי שבגיטין לצעורי קא מכוין וה"נ י"ל שנתכוין שתהא כפופה תחת רצונו מעת קבלת הגט עד זמן שקצב יהי' גירושיה תלויין ועומדים ברצונו והרי לא ציערה השליח ועוד דנפקותא ג"כ בדבר שבממון שאם גירשה לזמן כמו שאמר היה הבעל נפטר ממזונותי' מעת נתינת הגט אם לא בא לזמן ההוא משא"כ כשלא נתן לה הגט כ"א אחר זמן הנ"ל הרי חייב לה כל חיובי ממון עד זמן הגט א"כ יש כאן שינוי וצ"ע:

קיצור. דברי המכמ"א ש"ח סי' ט"ל צ"ע ומ"מ אפשר דינו מה שחלק על הר"י בולט והב"י סי' קמ"ד י"ל אמת:

ונחזור לענינינו דאע"פ שהעליתי לצדד להקל לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה כי מ"מ למעשה אין להקל בנדון שלנו לולי שהמסדרים והסופר מכחישים את השליח שלא אמר השכ"מ כלל שיתן הסופר להשליח וגם השליח עצמו עכשיו אומר שאינו זוכר וגם מעיקרא לא הגיד בב"ד רק דרך סיפור לפני ההמ"ץ והנה הכחשת הסופר זהו הכחשה ברורה שהרי לדברי השליח אמר הבעל להסופר זה הדבר שהוא ימסור הגט להשליח והסופר אומר ברור שלא אמר לו שום חצי דבור מזה וגם אומר שזוכר בשעה שאמר הבעל להשליח שהוא יהי' שליח להוליך הגט שיכתוב הסופר הנ"ל ושלא הזכיר כלל הבעל שהסופר יתנו להשליח וגם המסדרים כיון שאומרים שברור כשמש בצהרים שהשכ"מ לא הוציא מפיו שום דיבור וחצי דיבור זולת אשר שמע מפי המסדרים וגם הם המסדרים לא זזו ידם לעשות דבר או חצי דבר מכל המבואר בכתב אמת שנשלח להם מהרב הישיש מ' שמעון מ"צ דק' לאזני אשר לא נזכר בו כלל וכלל ענין הנז' בסדר גט שני סעיף ס"א ולא הקרו כלל דבר זה להשכ"מ וגם זכורים היטב שבמעמד ההוא לא אמר כלל הבעל השכ"מ הדבר א"כ י"ל דהוה הכחשה גמורה דהנה הב"ש סי' מ"ז סק"א בשם תשו' שער אפרים סי' קי"ב דאין חילוק בין ראייה לשמיעה ור"ל דאם היו במעמד אחד ואמר לא שמעתי הוה הכחשה כמו בשנים אומרים לא ראינו שנתקדשה דחשיב הכחשה לשנים האומרים ראינו שנתקדשה אם מעידין אמעמד אחד וכ"כ בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ל"ז בשם ראנ"ח ח"ב סי' פ"ו ובשם מהר"ח באסן הובא ברשד"ם ובהרש"ך. ועיין בב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ה' שכתב ונ"ל דהיינו כדאמרינן בכמה דוכתי כשאמרו עדים לא זזה ידינו מתוך ידו עכ"ל והד"מ שם בח"מ סס"י למ"ד השיג עליו וז"ל וא"צ אלא כל שהיו במעמד אחד הוי לא ראינו ראיה וכמ"ש באה"ע סי' מ"ז עכ"ל והבית מאיר רס"י מ"ז כ' שממש"ש בב"י בשם רי"ו משמע כהב"י ולא כהרמ"א ואין דבריו מוכרחים. גם בכנה"ג בח"מ סי' כ"ט בהגהת הב"י אות ל"ח כתב דמדברי רי"ו הנ"ל משמע כמ"ש הד"מ ושכ"כ מהר"ר בצלאל בתשו' סי' ז' אמנם שם אות ל"ז כ' בשם הרדב"ז ח"א סי' נ"ו שכתב בשם הרשב"א דאפילו אמרו לא זזה ידינו מתוך ידם לא ראינו אינה ראיה. והוא בתשו' המודפסות בסדילקאב חלק ד' סי' נ"ו ע"ש ומ"ש רי"ו בשם הרשב"א דאפילו במעמד א' דהוי הכחשה היינו בקדושין דוקא וכמ"ש בשט"מ פ"ב דכתובות דלא אמרינן הכא דלא ראינו אינה ראיה משום דלא עבידי אינשי דמקדשי בצינעא כולי האי וה"ה נמי לגרושין דלא עבידי אינשי דמגרשי בצנעא כולי האי עכ"ל. משמע אבל בענין אחר אין לא ראינו ראיה אפילו במעמד אחד ואפשר אפילו אומרים לא זזו ידם כו', וכמ"ש בתשו' הרשב"א שהביא הרדב"ז וז"ל דלא ראינו אינה ראיה ואפילו לא זזה ידם מתוך ידו דכל שאילו אחרים ראו שאכל אפשר שישנו אותם או נפרדו ממנו מעט ובאותה שעה אכל. אי נמי הצניע מהם עצמו ואכל עכ"ל וצריך להבין לפ"ז המשנה דפרק עגלה ערופה עד אחד אומר ראיתי את ההורג ועד א' אומר לא ראית איך יהי' זה הכחשה דאע"ג דהתם אין המכחיש אומר לא ראיתי כי אם לא ראית מ"מ איך יודע ברור שחבירו לא ראה. דאף אם מעיד שלא זזה ידו מתוך יד חבירו המעיד שראה. והרי הוא לא ראה:

א"כ גם חבירו לא ראה הא להרשב"א אין לא זזה ידו מתוך ידו ראיה דמ"מ אפשר שנפרדו ממנו מעט. והגם דהרשב"א לא כתב כן רק על לא זזה יד המכחיש מיד מי שמעידין עליו מ"מ הוא הדין והוא הטעם על לא זזה דהעד המכחיש מיד העד השני האומר ראיתי דמאי שנא וכ"ש על הכחשה דלא ראית שאפי' לא נפרד ממנו יוכל להיות שחבירו האומר ראיתי הסתכל למקום שהי' המעשה במזרח הבירה והאומר לא ראית לא הסתכל למזרח כ"א לשאר רוחות ועיין כה"ג בגמ' פ"ק דמכות (דף ה' ע"א) לכן לכאורה צ"ל דלא משכחת לה כ"א בעידי הזמה שמזים אותו ואומר עמי הייתם אותו היום במקום פלוני מיהו אפשר דמיירי גם בהכחשה וכגון שאומר שביום ההוא הי' במקום אפל שאין שום דרך לראות משם או שהי' ישן בפונדק וראה המכחיש בבירור שהמעיד היה ישן כל משך שעות ההם וזהו פי' לא ראית אבל כשאין ההכחשה על המעיד האומר ראיתי לומר לא ראית כי אם שאומר לא ראיתי אף שהיו שניהם במעמד אחד ולא זזה ידם זה מזה אין זה הכחשה וכדמוכח לכאורה בגמרא דמכות (דף ה') הנ"ל אי כדקיימי במערב בירה מיחזו חזו למזרח בירה כו' וכ"פ הרמב"ם והובא בטור ח"מ סי' ל"ח סט"ו:

ומ"מ אין מזה ראיה דשאני התם דקיימי במערב בירה והמעידין שראו היינו שהי' המעשה במזרח בירה והוא טרקלין גדול דשפיר י"ל שאלו האומרים לא ראינו לא הסתכלו לשם אבל אם היו אומרים שהמעשה הי' ג"כ במערב בירה ודאי שאילו האומרים לא ראינו כלל ה"ל מכחישים אותם עכ"פ ובענין המשנה דפרק עגלה ערופה הנ"ל אפשר דהרשב"א יפרשה ע"ד לא זזה יד המכחיש מיד המעיד ולא חיישינן שנפרד ממנו מעט כשצריך לומר שבמעט ההפרדה הזאת יזדמן עוד תיוהא גדול כזה בשני אנשים זולתן שלא נראו כאן כלל ושזה יראה אז משא"כ בענין לא זזה יד המכחיש מיד מי שמעידין עליו לבד י"ל שאין זה שייך כ"כ דאין כאן עוד תיוהא על דרך ההוא ומ"מ זה דוחק כי פי' לא ראית היינו על כרחך שההכחשה בגוף המעיד שהוא ודאי לא ראה ולא מפני שלא ראיתי ושהיינו במעמד אחד. וא"כ עכצ"ל הענין כדפרישית לעיל כגון במעיד שהי' ישן ונסתם מראה עיניו וכה"ג וכ"מ ג"כ בעיטור שהביא בהגמ"ר סוף סנהדרין שכ' דהאומר לא ראיתי (באופן הנ"ל שפי' שם) ה"ל כאומר לא ראית מכלל דמ"מ אין זה לא ראית ממש כ"א דשוין זה לזה ומיהו בנד"ז י"ל דאפילו להרשב"א שהביא הרדב"ז הוי זה הכחשה דעדיף מלא זזה ידינו מיד המעיד שהרי יוכלו לידע ברור שהם לא הקרו להשכ"מ זה הדבר וא"כ מאחר שאומרים שברור להם כשמש שהשכ"מ לא הוציא מפיו דבר א"כ זה י"ל שיוכלו לידע בבירור דמסתמא הקפידו והזהירוהו על זה ועוד דכיון שעכ"פ הסופר מכחישו בבירור י"ל שיודה הרדב"ז ועוד דאפי' לא היו יכולים להכחישו בבירור כיון שעכ"פ הם ודאי לא שמעו שאמר כן הבעל א"כ לדבריהם ראו שנתגרשה כדין. וא"כ אף אם השליח הוי כעד א' האומר לא נתגרשה שהסופר מכחישו בבירור ה"ל ע"א בהכחשה דלאו כלום הוא כיון ששנים מעידים שנתגרשה ומ"מ צ"ע דגם בע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה אע"ג דלדברי שניהם היתה פנויה מקודם. עכ"ז לכתחלה לא תנשא כו' וכ"ש הכא שלדברי העד האומר לא נתגרשה היא בחזקת א"א דמקודם כמו שהיתה אך כיון שעכ"פ הוא ע"א בהכחשה שי"ל דעכ"פ אם נשאת לא תצא:

כיון שגם מבלעדם הוחזקה גרושה גמורה בב"ד לא דמי למ"ש בא"ע סי' קנ"ב ס"ה וע' בתשו' הריב"ש סס"י קכ"ז גבי ואם כן שבתי ואליהו הם כעד מפי עד ואין ממש בחתימתן כו' ע"ש א"כ בכה"ג ודאי יש לסמוך ע"ד הרב"י דלא זזה ידינו מתוך ידו הוי הכחשה גמורה וא"כ הוא מוכחש מפי שנים ושלשה עדים:

קיצור ומ"מ לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה אלא מפני שהמסדרים והסופר מכחישים את השליח דגם לפ"ד הב"י בח"מ סי' כ"ט מחודש ה' הוי זה הכחשה וכ"ש לרמ"א בד"מ שם סס"י למ"ד ואף לדעת הרדב"ז בתשו' ח"ד סי' נ"ו דגם לא זזה כו' אינו הכחשה מ"מ הכא עדיף מכמה טעמי בענין שי"ל דהוי הכחשה:

יא אך מה שיש לחוש הוא כיון דהוא שליח להולכה י"ל דנאמן כדין שליש דהא הימניה כדאיתא פרק התקבל גט זה (דף ס"ד ע"א) דהרי"ף פירש דמיירי בשליח הולכה ואף לפרש"י דמיירי בש"ק מ"מ אדרבה כ' הר"ן דלפ"ז שליח הולכה דאפי' לרב הונא אין הבעל נאמן כו' ע"ש וגם בלא"ה פשוט דשליח הולכה לא גרע מנפקד דחשוב שליש דהא הימניה כמ"ש בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קצ"ט הובא ב"י בח"מ סי' נ"ה סעיף ה' וכיון שכן יש לחוש ולומר דהוא נאמן יותר גם מהרבה עדים המכחישים אותו וכמ"ש הב"י באה"ע סי' קמ"א שם סנ"ה בשם הרשב"א בחידושיו ובתשו' דאפי' עדים מעידים דלפקדון יהביה ניהליה שליש נאמן לומר לגרושין יהביה ניהליה כו' משום דהא הימני' וכאילו אמר נאמן עלי יותר ממאה עדים כו' ע"ש וכ"כ עוד הרב"י בח"מ סי' נ"ה ס"ג בשם תשובות הרשב"א. וע"ש בב"י סעיף ה' מחודש ג' ד'. והנה בתשו' דחלק ג' סי' קצ"ט האריך בזה וכ' לשואלו וחזרת ושדית ביה נרגא דלמא שלא נמסר בעדים אלא עידי חתימה כרתי אי נמי דנמסר בעדים והלכו להם למדינת הים וליתא דההיא בש"ק היא כמו שפרש"י וכיון שכן כל שנותנין לה או לש"ק שלה צריך למוסרו בפני שנים כדי להחזיקה מגורשת וכ"כ ר"ת ז"ל והדברים כנים הם אם כן בפני עדים נמסר וא"ת בשהלכו להם למדנה"י הא נמי ליתא כו' דא"כ הל"ל אי דאיכא עדים נחזי עדים מאי קאמרי כו' אלא שמחלקותן כאן בין איכא עדים בין ליכא עדים הוא עכ"ל וזה דלא כמ"ש בדרישה בח"מ שם שאפשר לומר דהרשב"א לא קאמר אלא כשאינו מכחיש העדים שאומרים לפקדון דאפשר דאח"כ חזר הבעל ובא אצלו ואמר יהי בידך לגרושין כו' והסכים עמו התומים שם סק"י דבתשו' הנ"ל ודאי לא משמע כן אך בזה ודאי יפה כתב הדרישה דמהתוספות פרק התקבל מוכח להפך ולא כמ"ש הרשב"א דמדכתבו התוס' דאפילו אמר הבעל שנתן לו בפני עדים ולא כתבו דאפי' יש עדים שמכחישים להשליש דמהימן דבכה"ג ס"ל דודאי לא אמרינן דיהא השליש נאמן להכחיש שני עדים אלא מיירי דהעדים אינם בכאן לשמוע מפיהם והבעל מחולק עם השליש ואומר מעולם לא האמנתי השליש לחוד אלא סמכתי אהעדים כי בפניהם מסרתי לו וע"ז כתבו התוספות דאין שומעין להבעל כי אף אם כדבריו כן הוא שמסר לו בפני עדים הא ע"כ סמך אהימנותו דשליש באם ימותו העדים כו' עכ"ל וכ"כ ג"כ הב"ח באה"ע סי' קמ"א סל"ד וז"ל אבל ידעי סהדי פשיטא דאין השליח נאמן להכחיש העדים כנ"ל ועבב"י האריך בזה עכ"ל ומ"ש התוס' שם ולפ"ז נאמן השליש אפילו בדברים העשויין להשאיל כו' ופי' התומים דהיינו אע"ג שיש להמשליש מיגו אפ"ה נאמן השליש מ"מ מיגו לא הוה כעדים דהא מיגו במקום עדים לא אמרינן א"כ נהי דנאמן נגד מיגו אבל נגד עדים אינו נאמן וכ"ד הטוש"ע בח"מ סי' נ"ו ס"ב וכל האחרונים שכשעדים מכחישים להשליש אינו נאמן כלל ועי' בעה"ת שער נ"ב ח"ג ס"ח דאף שהניח בצ"ע דשמא י"ל שהשליש נאמן אף נגד הכחשת העדים עכ"ז כ' דדוקא דלא אזמינהו להנהו סהדי עליה דשליש אלא שהיו באותו מעמד כו' אבל אי אזמינהו לאסהודי עליה דשליש על איזה ענין נתמנה ביניהם שליש והשתא קא מכחישים ליה לשליש הני סהדי אינהו מהימני דכיון דאוקמוהו לשליש בעדים מזומנים להעיד עליו על איזה ענין הוא שליש גלי אדעתיה דטפי מהימני סהדי משליש דהא אוקמינהו עילוייה ומהימני טפי מיניה עכ"ל. א"כ בנדון זה שהשכ"מ סידר השליחות ומינוי הסופר והעדים הכל בפני ב"ד שעל פיהם עשה הכל כציוויים וכמאמרם א"כ פשוט דזהו גילוי דעת גמור דטפי מהימני הב"ד מן השליח וגם בלא"ה ב"ד עדיפי אפילו משני עדים ועי' בש"ך בסי' ע"א סק"ו וסס"ק ח' ועי' בתשב"ץ ח"א סס"י א' ועיין עוד בתומים סי' נ"ו סק"י כי מקור הסברא דהשליש יהיה נאמן נגד עדים נובע מדין בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגרושין הא בעינן עידי מסירה ואי דאיכא ע"מ נחזי עדים מאי קאמרי ועפ"ז הוכיח הרשב"א דשליש נאמן אף נגד עדים וכמ"ש בתשו' ח"ג סי' קצ"ט הנ"ל ולהתוספות נהי דאינו נאמן להכחיש העדים עכ"פ שייך לומר דהא הימניה ע"ד מ"ש לעיל בשם הדרישה והתומים פקפק לגמרי ע"ז לשטת הרי"ף והרמב"ם שבאה"ע סי' קל"ג דכשיש ע"ח א"צ לע"מ כלל כו' וא"כ י"ל הסוגיא מיירי בנתנו לידו שלא בפני עדים כלל אבל בהיה עדים במעמד המסירה ליד השליש י"ל על עדים קא סמיך ואין כאן נאמנות כלל ונסתייע בזה מסברת רבינו ברוך ממגנצא שבמרדכי פרק החובל סי' צ"ח שכ' כיון שהשטר בידו בלא עדים כו' ואפילו לפ"ד התוס' והרא"ש דפליגי על הרי"ף וסיעתו וס"ל דלעולם צריך ע"מ דוקא הרי עכ"ז י"ל כמ"ש העיטור בדיני שלישית דסוגיא דבעל אומר לפקדון היא אליבא דמ"ד עידי חתימה כרתי ונסתייע בזה משום דאח"כ אמרינן בגמ' הא מני ר' אלעזר היא דאמר ע"מ כרתי ואין גט כשר בלא ע"מ ש"מ דסוגיין דשמעתין קס"ד אליבא, דרבי מאיר היא והגם שהב"י סי' קל"ג הביא בשם הרשב"א שתמה על העיטור אין זה שייך למ"ש שי"ל דהסוגיא אליבא דר' מאיר היא ועוד לכאורה אינו מובן סברת הרשב"א מאחר דעכ"פ א"א להוכיח דין מחודש זה שהשליש יהיה נאמן יותר מעדים רק לשטת התוס' וסיעתם דאין גט כשר בלא ע"מ כי הם דוקא הכורתים ואם נמסר לה בפני עדים פסולים אינה מגורשת אפילו חתומים עליו עדים כשרים לפי שהכריתות תלוי רק בעידי מסירה וזולתם אינו גט כלל כמ"ש בב"י סי' קל"ג. א"כ איך יתכן שכשהעידי מסירה שאומר השליש שבפניהם מסרו לו לגירושין הם צווחים ששקר אומר ולא נמסר רק לפקדון יהיה השליש נאמן א"כ לפחות אין זה עדיף מאילו נמסר בלא ע"מ כלל דאטו כשהע"מ אומרים שלא ניתן לגרושין כלל יהי' עדיף משנמסר לגרושין בלא ע"מ ואם תאמר שמאמינים להשליש שנמסר בע"מ אף שהע"מ מכחישים א"כ אין ע"מ כרתי רק נאמנות השליש כרתי וא"כ למה צריך ע"מ כלל מאחר דאפילו כשהע"מ מכחישים הגרושין נאמן השליש דהוא הש"ק. מכ"ש שראוי שיהי' נאמן בלא ע"מ משום דהא הימניה וזה ליכא למ"ד דאפילו לר"מ בענין ע"ח עכ"פ ועוד יש לומר זה בקצרה מאחר דלר"א לפ"ד התוס' וסיעתם אפי' מסר הבעל להשליש גט בע"ח עכ"ז אינו כלום בלא ע"מ ואין כח להבעל שתתגרש בלי ע"מ א"כ איך יש להבעל כח להאמין להשליש יותר מעידי מסירה דבשלמא בממון יכול הוא להאמין לאחד יותר ממאה עדים. משא"כ לענין גט למ"ד דבעינן ע"מ דוקא ואין להבעל כח לגרשה זולתם. א"כ אחר שהתורה האמינה להם דוקא ענין הכריתות איך יש כח להבעל להאמין להשליח עליהם ונגד דבריהם הרי זהו נגד הכח שיש לו מן התורה. ולהרי"ף והרמב"ם דסגי בע"ח לבד הרי לדבריהם בלא"ה אין שום שרש ומקור להוכיח חידוש זה שיהיה השליש נאמן יותר משני עדים ותדע דבלא"ה מצינו לרב הונא ע"י סברא בעלמא דוחין לגמרי נאמנות השליש כמ"ש בגמ' דאם איתא דלגרושין כו' כ"ש כשהעדים מכחישין אותו ודאי אין לומר מסברא לכ"ע דיהי' נאמן השליש אפי' לרב חסדא דהא מצינו פ"ו דשבועות (דמ"ב ע"א) דאמרינן נהי דהימניה טפי מנפשיה טפי מסהדי מי הימניה וכמ"ש באמת ע"ז בפשיטות בתשו' מיימוני דשייכי לספר משפטים סס"י מ"ד וכ"ז להפוסקים דנאמנות השליש הוא משום דהא הימניה אבל לפרש"י דהוא רק משום שיש לו מיגו והראי' שהביאו התוס' לנגד זה מס"פ זה בורר הנה בהרמב"ם פי"ו מה' מלוה דין ח' מבואר שמפרש גם שם הטעם רק משום מיגו כמש"ש שאילו רצה היה שורפו או קורעו ומבואר מדבריו שמפרש שם כפרש"י דאתחזק בבי דינא היינו שהי' מקויים בב"ד אבל מיירי שיש לה מיגו וכ"ד אבי העזרי ורבינו ברוך ממגנצא שהביא המרדכי פרק החובל סי' צ"ח. וראיתי בבעה"ת שנ"ב ח"ג סס"י ב' שפי' דעת הרמב"ם ג"כ לדעת שא"פ דס"ל דלאו משום מיגו הוא נאמן וזה אינו ולדבריהם דנאמנות השליש הוא משום מיגו א"כ פשיטא ופשיטא דאינו נאמן נגד עדים המכחישים אותו דהא מיגו במקום עדים לא אמרינן:

קיצור אך יש לחוש דהשליח דינו כשליש י"ל דנאמן אף נגד עדים כמ"ש הב"י באה"ע סי' קמ"א ובח"מ סי' נ"ה ס"ג בשם תשו' הרשב"א אך התוס' חולקים על זה וגם לבעה"ת שנ"ב ח"ג ס"ח אי אזמונינהו לסהדי כו' א"כ כש"כ הכא שהם ב"ד וגם בלא"ה יש לפקפק טובא בסברא זו דהרשב"א לשטת הרי"ף והרמב"ם בענין ע"ח עיין תומים סי' נ"ו סק"י ולפענ"ד יותר יש לפקפק גם לשטת התוס' והרא"ש בענין ע"מ וכ"ש למ"ד דנאמנות השליש רק משום מיגו היינו רש"י ורמב"ם פי"ו מה' מלוה דין ח' והמרדכי פרק החובל סי' צ"ח:

יב והנה גם השליח לא אמר זה רק דרך סיפור בפני ההמ"ץ לבד שלא בשעת סידור הגט רק שהיה עוד אחר ששמע אמירתו לפני ההמ"ץ נמצא יש שני עדים שסיפר השליח בעוד הגט בידו איך שאמר המגרש שהסופר או א' מהעדים יתן לו אבל לא אמר כן לפני ב"ד ממש וגם רק בדרך סיפור דברים ואחר נתינת הגט זמן רב כשנחקר בב"ד על אמירתו הנ"ל אומר שבאמת אינו זוכר כלל זה ובעת שסיפר לההמ"ץ הנ"ל ג"כ לא שידע ברור רק מצד שיקול דעתו אמר כן ולא נזהר בדברי' ולפי שההמ"צ הנ"ל שאל ממנו אם צוה למי למסור לידו השיב לו כן משיקול דעתו ולפי שייגעו מאד בשאלות יתירות כו' ובא עמו לכלל כעס וקטטה וכו' והאריך באמתלאות ע"ז שבאמת אינו זוכר כלל וגם כשסיפר לההמ"ץ ג"כ היה כן כמו עתה והנה בתשו' הרא"ש כלל ק"ה סי' ו' הובא בטור ובש"ע סי' נ"ו ססע"י ו' בהג"ה יאמר לפני עדים כו' הרי מה שהשליש אומר בפני עדים יכולים העדים להעיד ע"ז וא"צ שיאמר לפני ב"ד דוקא ואין זה כעדים מפי עד כי השליש אין לו דין עד כ"א הוא כמו בעל דבר ממש כשאומר באיזה ענין הושלש בידו כמ"ש בנתי"מ שם ס"ק י"ט ויפה כתב אך עכ"ז אפשר דמהני אמתלאה שלו דהא גם בענין הודאת בעל דין משנה שלימה שנינו פרק זה בורר (דכ"ט) אם (העד) אמר הוא אמר לי שאני חייב לו כו' לא אמר כלום (דעביד אינש דאמר פלוני נושה בי כדי שלא יחזיקוהו עשיר) עד שיאמרו בפנינו הודה לו (שהיו שניהם בפנינו ולהודות נתכוין להיות לו עדים בדבר) שהוא חייב לו כו' משא"כ ברישא שלא היה התובע שם כן פי' רש"י (דל"ז ע"ב) והרא"ש שם סי' כ"ד כ' שצריך שייחד אותם לעדים אבל בענין אחר לא ולשון הירושלמי שם הובא בחידושי הר"ן שם הוא אמר לי שאני חייב לו לא אמר כלום ואם נתכוין למסור לו עדות עדותו עדות וכ' הב"י בח"מ סי' ל"ב סי"ז שהרמב"ם למד מכאן שכשמודה דרך הודאה ולא דרך שיחה חייב וא"כ בנד"ז שהוא דרך שיחה בעלמא אף שהוא מילתא דאיסורא. מ"מ כיון שאמר כן שלא בפני ב"ד ובדרך שיחה י"ל דכשחוזר בו בפני ב"ד נאמן. דהא גם בענין איסורין פסק הר"ן בתשו' סי' מ"ז דאף בעדות אשה שמת בעלה או יבמה שאין צריך שיעיד העד בב"ד דמתירין ע"פ עדותו חוץ לב"ד כאילו העיד בב"ד אפ"ה כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר חוץ לב"ד ולכן כשאומר מבודה אני שלא הייתי חושש לדברי כיון שהיה חוץ לב"ד סגי ולא מקרי חוזר ומגיד עכ"ד והובא בב"י אה"ע סי' י"ז ובש"ע שם סעיף ך' וכ"פ בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ד' ונ"א ובעצי ארזים סי' י"ז סעיף ך' הביא שכ"כ מהר"מ ב"ב בתשו' מי"י סי' י' וז"ל אם כו' הודה ששיקר או שטעה ונתחלף לו בין ראובן המת לאחר אז ודאי אין בדבריו הראשונים כלום דגרסינן בתוספתא דסנהדרין העדים יכולים לחזור בהן עד שתחקר עדותן בב"ד נחקר עדותן בב"ד אין יכולים לחזור בהם וא"כ אפילו אם יחזור בו ויאמר שקרתי או טעיתי יכול לחזור בו עכ"ל ותשו' זו הובאה ג"כ בהגמ"ר דכתובות פרק אלמנה ניזונית סי' ש"ו הן אמת שמצאתי בחידושי הריטב"א בשבועות (דל"ב ע"ב) ד"ה הכל מודים בעד מיתה שדקדק ממ"ש רש"י לפי שיכולה האשה לילך לב"ד אחר ולומר מת בעלי ותנשא וכפירה זו כפירת דברים הוא שמזה מוכח שאילו היתה היא נאמנת אלינו לגמרי שכך אמר לה העד אין כפירת העד בב"ד כלום כיון שהגיד לה חוץ לב"ד שוב אינו חוזר ומגיד בב"ד כי האשה היא כב"ד בענין זה וזהו הפך ד' הר"ן ומהר"מ אך באמת מאחר שכ' שם כן נ"ל לפרש דברי רש"י וברש"י שלפנינו ליתא כלל תיבת לב"ד אחר כ"א לילך לב"ד ולומר כו' וכוונתו כמ"ש הרשב"א בחי' שם והר"ן שמעיקרא היתה יכולה כן ואיהי גרמה לנפשה שהשביעתו בב"ד שלא היתה צריכה לזה ואין זה ענין לחידוש דינו דהריטב"א ואעפ"י שהרב"י בתשו' הובאה בק"ע סעיף קנ"ט כ' ג"כ הפך מדעת הר"ן עיין במרה"צ סעיף ך' שתמה עליו וע' בעצ"א שם וקצת ראי' י"ל להר"ן ומהר"מ מדין הנ"ל דהודאת בע"ד דרך שיחה בעלמא דיכול לטעון ע"ז שלא להשביע כו' וטענת השטאה כו' ולכאורה כמ"כ השליש הנה בממון י"ל דלא עדיף מהודאת בע"ד. ובמילתא דאיסורא כנד"ז י"ל דלא עדיף מעד דאשה שאע"פ שנאמן בכל מה שאומר אפילו חוץ לב"ד כנאמנות השליש דנאמן כבי תרי עכ"ז יכול לחזור בו כנ"ל כמ"כ סיפור השליש חוץ לב"ד י"ל דיכול לחזור בו אך צ"ל דמצינו במשנה וגמ' שאפי' באמירה שחוץ לב"ד לא יכול לחזור בו כ"א ע"י אמתלא כדאיתא בפ"ב דכתובות (דף כ"ב ע"א) גבי אמרה מקודשת אני כו' ובחוות דעת סי' קפ"ה חילק ביניהם דהיכא דשייך לומר שויא אנפשיה חד"א הוא דצריך אמתלא והיינו באדם שאומר על עצמו כההיא דמקודשת אני או טמאה אני. משא"כ בעד כנדון דהר"ן ומשמע בדבריו דשליש כיון דנאמנותו מחמת דהבעלים הימנוהו א"כ הוי כדין בעלים וצריך אמתלא ולפ"ז לפי' רש"י דנאמנות השליש הוא רק משום מיגו י"ל דלא דמי לבעלים ויוכל לחזור בו אפילו בלי אמתלא כל שלא אמר תחלה דרך הודאה גמורה ומסירת עדות כ"א דרך שיחה שלא בב"ד. ועוד דמצינו דלרב הונא דוחין נאמנות השליש לגמרי כשיש הוכחה ע"ז שאין דבריו מתקבלים כדאמרינן בגיטין (דס"ד א') אם איתא דלגרושין כו' ואע"ג דרוב הפוסקים ס"ל כרב חסדא התם מפני שאין זה רק סברא בעלמא ואיכא נמי למימר דמשום כיסופא נתן לה ע"י שליח עיין חי' הרשב"א שם. אבל הכא דאיכא ראיות ברורות ועצומות שלא אמר הבעל מעולם הדבר כלל י"ל דלכ"ע אין נאמנות השליש כ"כ דלפחות יכול לחזור בו כל שלא אמר כן תחלה בב"ד ועוד דבנ"ד יש קצת אמתלאה וכיון שעדים מכחישים אותו בלא"ה י"ל א"צ כ"כ אמתלאה ברורה דאין לך רג"ל גדול מזה שחזרתו אמת ע' בהרמב"ם ובמגיד משנה פ"ט מה"א דין כ"ד בענין במקום אמתלא כו' ושוב מצאתי כן בהדיא במל"מ פ"ט מה"א דין ט"ו שהביא ד' הרשב"א וריא"ז דענין שויא אנפשי' חד"א הוא אף שעדים מכחישים אותו ומ"מ העלה מדברי פסקי מהרא"י סי' רכ"ו דהיכא דחוזר בו אף דליכא אמתלא עכ"ז כיון שיש עדים שכן הוא א"צ אמתלא ע"ש. ובפ"ג מה' יבום דין י"ג כ' שמהרא"י מקיל יותר וע' במ"ש אדמו"ר נ"ע בי"ד סס"י א' גבי והת"ש כ' דמהרי"ק מודה כו' דהכא כו' וכ"ש שי"ל כן לגבי שליש דבלא"ה אינו דומה כ"כ לשויא אנפשי' חד"א ממש רק החוות דעת המציא זה לכן כשחוזר בו ויש עדים ג"כ כן ודאי אין לחוש כלל:

תוכן העניינים

צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה