צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק א· רבי מנחם מנדל שניאורסון
סימן מט
על אודות השאלה מק"ק חומעץ והוא שיהודי א' הלך בספינה על הנהר עם גוי אחד ורצו לעבור הנהר מעבר לעבר ועמד רוח ונהפכה הספינה ונפלו שניהם אל תוך הנהר וא' שהיה עומד על שפת הנהר ראה זה וגם ראה איך שהיהודי שנפל לתוך המים היה מתכסה במים ופעם היה מעלה ראשו מן המים והתאמץ להציל נפשו והיה מפרפר בידים ורגלים עולה מן המים ויורד תוך המים ואח"כ אחר משך שבועיים נמצא יהודי בנהר הנ"ל לא רחוק ממקום הטביעה וגם הנכרי נמצא ימים אחדים קודם שמצאו היהודי וג"כ לא רחוק ממקום מציאת היהודי ואחר שהביאו היהודי הכירוהו ע"י סימנים וקצת טב"ע היינו ר' תנחום העיד על השטרופעש שבראשו (פארחעש) וגם העיד שראה צייכין עגול כמו מטבע פאלעשקע שהיה בו ממכה הנקרא (גישוויר) שאמרו שהיה לו וגם ר' אברהם שמש העיד שראה בו צייחען הנ"ל כשהביאוהו ואיך שאמו של הנטבע אמרה תחלה לראות אם יש צייחען זה בצדו ומצאו כן בצדו הימיני גם ר' מרדכי בר' יצחק אמר שידע שבחייו היה אצלו החוטם איין גיפאלין אונ איז אביסיל ניכר גיווען אופין אורט פון נאז ועוד העיד ר' משה בר' נפתלי על צייחען מקרדום שהיה בו גם ר"ת העיד ע"ז אלא שר"ת אמר שהיה על הקנעכיל ור"מ אמר שאינו זוכר בבירור ונדמה לו שהיה למטה מהקנעכיל ואשה אחת מעידה שבחייו ראתה אצלו הצייחען למעלה מהקנעכיל עוד אמר העד ר' מרדכי הנ"ל האב איך אים דער קענט מגידול רגליו ואורך גופו ועוד אמרו העדים שכשראו אותו מרחוק הכירוהו בטב"ע על הפנים ג"כ וכשהיו רואים אותו מקרוב בהסתכלות יפה לא היו מכירים אותו בטב"ע מצד שנתפח הפנים מאד ועוד העיד ר"ץ חייט על הכרת המכנסיים וז"ל אונ האב דער קענט דיא מלאכה אז דאש איז מיין מלאכה כו' גם היה נותן בהם סימן מחסרון הסטריפליק וגאנצע טוך:
א הנה השטרופעש שבראשו ודאי הוה סימן בינוני עכ"פ דהא לא גרעי מרושם וצלקת שבש"ע סי' י"ז סכ"ד בהג"ה דהוה סי"ב עכ"פ גם לפ"ד המ"ב ואפשר לא שכיחי יותר מרושם וצלקת (ועמ"ש מזה עוד בתשובה אחרת) והצייחען כמו פאלעשקא שראו בו שהיה מגישוויר היינו רושם דהוי סי"ב:
ואף שבתשובת חוט השני סי' צ"ו כתב דמראה עשוי להשתנות וכ"כ בשט"מ בב"מ פ"ב דהסי' שבעור הם סי' העשוי להשתנות אח"מ וסי' כאלו לא חשיבי סי"ב כלל שאני הכא דצייחען זה ניכר שהוא ממכה גישוויר שהוא בבשר ולא בעור לבד לכן חשוב סי"ב עכ"פ וכ"כ אאזמ"ו בתשובה א'. (הג"ה מנידון סימנים העשויים להשתנות לאח"מ כתבתי ע"ז בפני עצמו שיש מחמירין בזה יותר ממש"כ בבאה"ט סעיף כ"ו ס"ק פ"ז ויש מקילים קצת כמו הט"ז וב"ש וכ"מ קצת מהשט"מ פ"ב דבב"מ. עכ"ה) והחוטם שניכר שהיה איין גיפאלין מבואר דינו בפסקי מהרא"י סי' רכ"ד (ובש"ע בהג"ה שם) דאם היא עמוקה הרבה הוה סי"מ אבל מעט עמוקה לא ומ"מ משמע דסי"ב מיהא הוי וכן משמע בתשובת ח"ה שם דכתב דמעט עמוקה ס"ל לרמ"א דדינו כמו רושם וכ"כ המ"ב סי' ס"ג והט"ז סקל"א וברושם פסק דהוי סי"ב וכן משמע קצת עוד בתשובת מ"ב סי' ס"ג שכ' וז"ל שאילו היה חוטמו שקועה הרבה הוי סי"מ אבל אי לא"ה לא סמכינן עליו עכ"ל משמע דלא סמכינן עליו להיות סי"מ וממילא משמע דסי"ב מיהו הוי וכן משמע בב"י (ד"ס דכ"א ע"ב) שהביא פסקי מהרא"י סי' רכ"ד הנ"ל בתוספת קצת וז"ל אבל מעט עמוקה לא הוי סימן מובהק עכ"ל ש"מ דסי' בינוני מיהו הוי כדאשכחן דכה"ג דקדק הב"ש סס"ק ע' מדברי הטור בענין שומא וכן משמע דעת הרדב"ז בתשובה שנדפסו והצייחען שבקנעחיל שבא לו ע"י קרדום יבואר בתשובה שבסוף ספר תויק"ו סי' ב' שהוא מצד עצם הוו סי"ב ובצירוף צמצום המקום הוי סי"מ אלא שעל סי' זה יש לדון הרבה לפי שלא נמצאת עדות הר"מ ור"ת מכוונת עם מ"ש האשה שבחייו היה הצייחין למעלה מהקנעחיל ונידון סימני כליו שהר"ץ חייט הכיר המכנסיים ואמר בזה"ל און האב דער קענט אז דאש איז מיין מלאכה כו' איני יודע היאך חשוב זה לראיה שהמה מכנסיים של בעל האשה זו דילמא איש אחר הוא שהיה לבוש גם כן מכנסיים של החייט הנ"ל והסי' מ"ש מחסרון הסטרופליק י"ל דלא הוה אפי' סי"ב ומ"מ מה שאמר עוד סי' שהיה מגאנצי טוך י"ל דבין הכל ודאי חשיבי מיהו סי"ב בכליו:
ב והנה בדין צירוף סי"ב מבואר בתשובת מ"ב הנ"ל וז"ל אע"ג דאנן קיי"ל כמ"ד סימנין דרבנן ולא סמכינן עלייהו היינו דלא סמכינן אכל חד וחד באפי נפשיה אבל לאצטרופי מצרפינן להו וחשבינן להו לסי' גמורים עכ"ל ור"ל לסי' מובהקים והחמ"ח בתשו' שבס"ק נ"ה מגמגם בזה ועי' ס"ק מ"ג מ"מ הט"ז סק"ל הביא דברי המ"ב להלכה והמגיה שם כתב שגם החמ"ח בס"ק מ"ג חזר בו מתשו' הנ"ל ובתשו' עה"ג סי' ע"ב נוטה ג"כ לזה בדף נ"ט ע"ד סד"ה והנה וכ"כ בס' תויק"ו בתשו' הנ"ל והאריך בזה וכ"כ בקרבן נתנאל פרק בתרא דיבמות סק"י בשם תשו' פ"י (וגדולה מזו כ' שם בשם רש"ל דאפי' סי' א' בגופו וסי' א' בכליו מצטרפין). ואע"ג דבסי' שבכלי איכא עוד חששא דשאלה וגרע מעוד סי"ב בגוף דעכ"פ ליכא בו חששא דשאלה ואפשר ס"ל דה"נ ליכא חששא דשאלה משום דה"ל שאלה דיחיד או משום מ"ש מהר"ר הלמן מפראג דלמ"ד סי' לאו דאורייתא לא חיישי' לשאלה וראיתי אחר זמן רב בתשוב' רע"ק איגר וז"ל ססי' ק"ז כ' שי"ל דסי' א' בגופו וסי' א' בכליו עדיף משני סי"ב בגוף ע"ש וכן מצאתי שפסק הגאון החסיד מוה' פנחס הלוי נ"ע בספרו הפלאה בכתובות (דפ"ה) והביא ראיה לזה מהגמרא שם בשב מרגניתא דציירי בסדינא שמוציאין ממון בפקדון בסי' זה משום צירוף סי' דמנין וסי' דצרוריה בסדינא דהוי סי"מ וכ' שבתשו' האריך בזה וכ"ה בתשובותיו (שנדפסו אחר זמן רב סי' עשרים) ולכאורה היה אפ"ל דהתם שאני כיון דלא היה אמוד הנפקד א"כ ליכא למיחש דילמא שלו היו כמ"ש התוס' שם סד"ה ועוד בשם רשב"א רק שיש לחוש דילמא של אינש אחרינא הוי ולזה י"ל דמהני נמי סי"ב כמו באבידה דדוקא להוציא ממון ממי שטוען שהוא שלו כעובדא דשומשמי שברפט"ו דיבמות י"ל דבעי' סי"מ מפני שזהו להוציא ממון מחזקתו משא"כ בכתובות שם שאין מוציאין ממון מהנפקד שאינו שלו בודאי רק שיש להסתפק אולי הוא של אחר ובכה"ג י"ל דמהני נמי סי"ב וא"כ אין ראיה שמצד צירוף סי' נגעו בה. אך באמת הרי כתב הש"ך ססי' רצ"ז דגם בכה"ג בעינן סי"מ וה"ט דל"ד לאבידה שבעליה אינן מוחזקים בה משא"כ בפקדון דכל היכא דאיתא ברשותא דמאריה הוא וה"ל הוצאת ממון ולכן בעינן סי"מ ועי' בתוספות חולין (דצ"ו א') סד"ה פלניא ולפע"ד יש עוד קצת ראיה דצירוף סי"ב חשוב סי"מ מהא דאמרינן בב"מ (ד"ע סע"א) ונקטינן דהבא מיניה אבל דבר מסויים לא דילמא פקדון נינהו ואתא מריה ויהיב סימנין ושקיל עכ"ל הגמרא והשתא להאומרים דבפקדון בעי' סי"מ דוקא כנ"ל וכמ"ש הש"ך וסי"מ היינו כנקב בצד אות פ' או כה"ג שלא ימצא רק א' מאלף כמ"ש המ"ב א"כ מפני מה אמרו שלא יקבלו שום דבר מסויים שהוא כלי וכה"ג וכי בכל כלי יש סי"מ כזה שלא ימצא רק בא' מאלף כלים כאלו זה ודאי החוש מכחישו וכ"כ בש"מ בב"מ לדף (כ"ח ע"ב) דלא אמר סי' מובהקים דידה וז"ל הראב"ד כתב דאמר סימנים ולא אמר סי' מובהק דידה כיון דאית בה סי"מ ולא קאמר לה ש"מ לאו דידיה היא דאי דידיה היה מידע הוה ידע ליה וכי אמרינן דמהדרינן אבידתא בסי' שאינו מובהק דלית ביה אלא הוא עכ"ל א"כ הרי מפורש בדברי הראב"ד שיש הרבה כלים שאין בהם סי' מובהק והיינו רוב הכלים שהרי אמרו בגמרא דמחזירין אבידה בסי"ב ולהראב"ד עכצ"ל דאין בהם סי"מ. ומהרש"א פ"ג דגיטין (דכ"ז ע"ב) בתוס' ד"ה סימנין כתב דבכלים לא שייך כלל סי"מ כנקב בצד אות פלונית ואע"פ שדבריו דחוקים וא"א להעמידם לפ"ד הפוסקים דבפקדון בעינן סי"מ דלדידהו עובדי דכתובות (דפ"ה ב') מיירי בסי"מ מ"מ נשמע עכ"פ דלא שכיח סי"מ כזה בכלים. א"נ י"ל דמהרש"א יפרש דבכתובות לאו בסי"מ ממש אלא צירוף שני סי"ב שחשובים כסי"מ וא"ת א"כ סוף סוף נשאר קושיית מהרש"א שם על התוס' עי' לקמן דלק"מ ועכ"פ מדברי הראב"ד והש"ך בח"מ ססי' רצ"ז מבואר שיש הרבה כלים שאין בהם סי"מ וא"כ לפ"ז יהיה קושיא על הש"ס (דב"מ ד"ע) הנ"ל למה אמרו אבל דבר מסויים לא הלא יוכלו לקבל מהם כלים שאין בהם סי"מ דלכי אתיא מאריה ויהיב סי"ב לא יוכל ליקח הכלי דהא בפקדון בעי' סי"מ דוקא א"ו צ"ל דשני סי"ב חשיבו סי"מ וזה מצוי טובא בכלים שיהיה בהם שני סי"ב דהיינו סי' המשקל עם עוד איזה סי"ב שבגופה של כלי וז"ש דילמא אתי מריה ויהיב סימנין כו' ומ"מ באבידה כה"ג י"ל דמודה הראב"ד דכשיש שני סי"ב והוא אינו אומר רק א' דמהדרינן ליה והכי מוכח להדיא בגמרא שם (דכ"ח) בענין מדת ארכו ומדת משקולותיו דבחד מינייהו סגי ואע"ג שכ' דכי אית ביה סי"מ ולא קאמר לה לאו דידיה הוא וה"נ כיון דב' סי"ב חשובים סי"מ ואינו אומר שניהם לאו דידיה הוא י"ל דדוקא כשיש סי"מ שחשוב סי"מ מצד עצמו הוא דקאמר הראב"ד דכיון שהוא דבר מופלג וחידוש הוא היה נותן דעתו עליו לידע אותו אם היה שלו ומאחר שא"י יש רגלים לדבר שאינו שלו משא"כ בשני סי"ב אף שמצד חיבורן חשיבי סי"מ מ"מ כיון דכ"א בפ"ע שכיח קצת אין נותן דעתו על כל א' לידע כולן מיהו כ"ז אינו ראיה להאומרים דבפקדון נמי לא בעינן סי"מ כשיש עדי פקדון כמ"ש הנ"י בפט"ו דיבמות גבי שומשמי שכן נראה דעת הרשב"א ז"ל ולפע"ד יצא לו זה ממ"ש בחה"ר שם על הא דאמר רבא מי דמי התם קאמרי סימנין לאו סי"מ קאמרינן כו'. א"כ בשומשמי צ"ל דאפי' סי"ב לא הוה ומשמע הא אילו הוה סי"ב היה מוציא עי"ז מהנפקד אך המ"מ פ"ו מה' שאלה נ' שהבין דלהרשב"א בעינן סי"מ בפקדון ובמרדכי ביבמות שם משמע ג"כ דסי"ב מהני בפקדון כשיש עדי פקדון מדכתב דעובדא דשומשמי מיירי במדה שדרך בנ"א להצניע כך הא לא"ה הוי מדה סימני' וכ"כ ביש"ש שם סי' ט' והמדה הוא רק סי"ב וקרוב לומר שכ"ד רש"י בב"מ שם (ד"ע ע"א) שפי' דהבא פריכא גרוטאות של זהב דודאי שלו הן ואינן פקדון דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון כו' עכ"ל ולפע"ד נראה שר"ל דהא דלא חיישינן בדהבא פריכא דילמא פקדון הוא ואתא מריה ויהיב סימנא ושקיל היינו משום דמלתא דלא שכיחא היא שיפקידו דהבא פריכא בפקדון ולמלתא דלא שכיחא לא חיישינן ולכאורה קשה קושיית מהרש"ל שם למה הוצרך לזה דהא אפי' עביד דמפקדי נמי לא מהימן ובפ"י שם ביאר דבריו דר"ל דלעולם לא יחזירו הב"ד המשכון להנפקד כיון שאין בו סימן ואפי' יודה המקבל לאו כל כמיניה ולכן כתב מהרש"ל דרש"י לא גרס ונקטינן דהבא מיניה וזהו דוחק כמ"ש הפנ"י ובנ"י ראיתי שהרכיב ב' הטעמים טעם דרש"י וטעם שהוא כיון שהוא זהב שבור אין בו סימן כמ"ש הרמב"ם:
ונראה מדבריו דה"ט שכתב רש"י דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא בפקדון משום שאין בו סימן ומ"מ קשה למה לו לרש"י טעם זה כיון שהעיקר הוא הטעם שהב"ד לא יחזירו המשכון כיון שאין בו סימן ואפי' יודה הנפקד היה לו לכתוב טעם זה ולא להשמיט העיקר ולכתוב הטפל דהא משנה שא"צ דבודאי גם בדבר שדרך ליתנו בפקדון מ"מ כל אדם נאמן על דבר שבידו לומר שהוא שלו אלא דביתמי חיישינן דילמא אתא מריה ויהיב סי' ושקיל וכיון שעיקר תיקון חשש זה הוא משום שמקבלים זהב שבור שאין בו סי' ה"ל לבאר זה ולא לכתוב הטפל ולומר שקרוב הדבר שאינו פקדון דלא עבידי אינשי כו' ולכן נלע"ד דבאמת ס"ל לרש"י דעיקר תיקון החשש הוא רק משום דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא משום שבאמת גם בדהבא פריכא יש סימן במשקל כמ"ש הרא"ש וז"ל וא"ת א"כ דהבא פריכא נמי דילמא יהיב סימנא במשקל כו' וי"ל דהכא בעינן סימן מובהק וא"כ לפ"ד הרשב"א ומרדכי הנ"ל דבפקדון נמי סגי בסי"ב כשיש עידי פקדון צ"ל כמ"ש רש"י דהא דלא חיישינן משום דלא עבידי אינשי דמפקדי דהבא פריכא כו' ולמילתא דלא שכיחא לא חיישינן כנ"ל. ולכאורה היה נראה שגם דעת הרמב"ם דבפקדון לא בעינן סי"מ לפמ"ש בפי"ג מה' גזילה דין ה' לפי' הה"מ דסי' דאורייתא רק שהחכמים החמירו באיסור א"א א"כ בפקדון ודאי לא החמירו מיהו קשה דהא שם כתב והמדה והמשקל והמנין סי"מ הם ולפי' הה"מ שם היינו שהם סי' דאורייתא בממון א"כ קשה מ"ש בדהבא פריכא משום שאין בו סימן הא יש בו סימן משקל שהוא דאורייתא וכן קשה עובדא דשומשמי לפיכך צ"ל דס"ל דבפקדון נמי בעינן סי"מ:
וא"ת א"כ למה כ' בפ"י מה' נחלות הובא בש"ע ח"מ סי' ר"צ ס"ח ונותן להם משכון זהב משובר שאין בו סימן כו' דמשמע שאין בו סימן כלל הא גם אם יהיה בו סי"ב לית לן בה שהרי ב"ד לא יחזירו המשכון אא"כ יתנו סי"מ וי"ל דזה א"ש להאומרים דשני סי"ב מצטרפין להיות סי"מ וא"כ יצטרפו סי' דמשקל שיש בכל דבר עם עוד סי"ב שבו ויהיה סי"מ משא"כ בדהבא פריכא שאין בו רק סי' דמשקל לבד וזה לא מהני בפקדון כללא דמלתא שלפ"ד האומרים דבפקדון לא בעינן סי"מ אין ראיית הגאון בעה"מ ספר הפלאה מכרעת דצירוף שני סי"ב הוי סי"מ ולפ"ד האומרים דבעינן סי"מ יש ראיה משם וכאאזמו"ר נ"ע הביא ג"כ ראיה זו בתשובתו וכ' דהיינו לפ"ד הה"מ דס"ל דבעינן סי"מ בפקדון וכנ"ל. וגם יש קצת ראיה מהא דב"מ (ד"ע) כנ"ל והש"ך בח"מ ססי' רצ"ז פסק דבעינן סי"מ והנה בתשו' ב"ח החדשות סי' ס"ה שם האריך בנו של המ"ב לחלוק על אביו המ"ב ולומר דצירוף סי"ב לא מהני אך כבר האריך והרחיב והעמיק כבוד אאזמו"ר נ"ע בתשובתו להגאון החסיד מוהר"ל יצחק נ"ע אב"ד דק"ק בארדיטשוב המתחלת ענוותו תרבני כו' להכריע דצירוף שני סי"ב מהני כסי"מ וכ"ד הגאון מוה' אברהם ברודא והב"ש בתשו' חינוך בית יהודה סי' ק"ל וקל"א וכ"כ אהע"ו:
קיצור (המ"ב והט"ז ועה"ג ורש"ל והתויק"ו ובעל הפלאה ומוהרא"ב והב"ש ואהע"ו ואדמו"ר ס"ל דשני סי"ב מצטרפין להיות חשובין סי"מ ויש ראיה לזה מגמ' דכתובות (דף פ"ה) ומגמרא דב"מ (ד"ע) אך ראיה זו הוא רק להפוסקים דס"ל דאין מחזירין פקדון אלא ע"י סי"מ דוקא אבל לפ"ד האומרים דבפקדון ג"כ סגי בסי"ב. וכ"מ דעת רש"י בב"מ שם לפ"ז אין משם ראיה לדין זה ובנו של המ"ב חלק על אביו וס"ל דסי"ב אין מצטרפין):
ג ודע שהפמ"ג בהקדמה ליו"ד כתב שמשמע לכאורה דבסי"מ סומכים ג"כ בד"נ והא דאמרינן בחולין (דצ"ו ע"א) תדע דאילו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימנא והאי סימנא קטיל גברא לא קטלינן ליה מיירי בסי"ב ולדבריו יש ראיה משם דשני סי"ב אין מצטרפין להיות סי"מ דהא התם מיירי באמרי שני סימנים דהאי סימנא והאי סימנא ואף שבשלהי יבמות תנן נמי ואע"פ שיש בו סימנים ויישבו הפוסקים דמ"מ לק"מ על האי פיסקא דסי"ב מצטרפין כמ"ש תויק"ו בתשובה הנ"ל מ"מ אין תירוצו עולה לכאן ובפרט התירוץ שסמך עליו אאזמו"ר נ"ע בתשובתו הנ"ל והוא דביבמות י"ל דמיירי בסי' העשויין להשתנות אח"מ והנהו ודאי אין מצטרפין גם כן א"א להעמידו להא דחולין שהרי שם הרוצח חי אמנם לפעד"נ דמפשט לשון הגמרא בחולין משמע שבד"נ אין סומכין על שום סימנים כלל ואפילו מובהקים דאלת"ה א"כ מאי תדע דקאמר כיון דבסי"מ קטלינן גברא א"כ היאך פשיטא ליה כ"כ דבסי"ב לא קטלינן גברא למ"ד סימן דאורייתא ובפרט ממשמעות לשונו שאפי' בהרבה סי"ב לא קטלינן דהא סי"ב למ"ד סי' דאורייתא לא גרעי מסי"מ לדידן שאנו חוששים למ"ד סי' דרבנן ואפשר עדיפי וכמ"ש הש"ך בח"מ סימן רס"ז סק"ז א"ו צ"ל דפשיטא ליה דבד"נ לא סמכינן על שום סי"מ כ"א על טב"ע דייקא והטעם י"ל משום דבשבועות (דל"ד ע"א) משמע דדוקא לר' אחא מתקיימת עדות נפשות בידיעה בלא ראיה אבל לחכמים דפליגי עליה אין מתקיימת אלא בראיה וידיעה דייקא וכ"כ בקרבן אהרן פרשה י"ז א"כ לדידן דלא קיי"ל כר' אחא כמבואר ברמב"ם ובח"מ סימן ת"ח א"א לדון ד"נ אלא בראיה עם ידיעה ולא בשום אומדנא אפילו ודאית וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' תש"פ וכ"ד הב"ש סימן מ"ב ס"ק י"ב (אלא דס"ל דקדושין דמי לד"מ) וכ"ש למשמעות סוגיא דסנהדרין דאפילו ר"א לא קאמר רק בד"מ ולא בד"נ אלא שהתוס' וחי' הרשב"א והר"ן כ' דסוגיא דשבועות הוא למסקנא דסוגייא דסנהדרין (דל"ז) אמנם ברשב"ם פ"ו דב"ב (דצ"ג ע"א) לא משמע כן ולפ"ז פשיטא דלא קטלינן גברא ע"י עדות דסי"מ דפלניא דהאי סימנא כו' קטיל גברא שאין זה חשוב רק ידיעה ולא ראיה ואף שראו ההריגה מ"מ לא ראו שזה האיש ממש הרג הנפש אלא שאומרים שזהו האיש ואף שראו הסי"מ שבו הרי לא הסי"מ לבד הרג כ"א כל פרצופו והם לא ראו שפרצוף זה הרג את הנפש וא"ת א"כ היאך קיי"ל דבד"נ אזלי' בתר רובא כדאי' בסנהדרין (ד"ג ודס"ט) דה"ט דא' אומר בב' וא' אומר בג' עדותן קיימת משום דרובא דאינשי טעו בעיבורא דירחא והנה שמואל ס"ל בב"ב (דצ"ג א') דאומדנא עדיפא מרובא וכבר הקשו זה התוספות בסנהדרין (ד"ג סע"ב) ומבואר לתירוצם דברובא מעליא סמכינן אפילו בד"נ ואפי' ברובא דליתא קמן ועכצ"ל דרובא מעלייא עדיף מכל אומדנא וא"כ סי"מ לא שייך לומר בהו ענין רובא רק דה"ל אומדנא ועוד דמ"ש התוס' דאזלינן בתר רובא מעלייא בד"נ מיירי גבי דו"ח העדים (וי"ל משום שבלא"ה כיוונו יום השבוע ועיין בהר"ן ר"פ בן סורר ד"ה לימא וצ"ע). אבל בגופה של עדות כשיש מיעוט לומר שלא זה ההורג אין ראיה משם ליזיל בתר רובא אפי' בתר רובא מעליא דלא עדיף מידיעה בלא ראייה. וכ"מ קצת פב"ת דיומא (דפ"ד ע"ב) דלא הלכו בפיקוח נפש אחר הרוב ועי' בהר"ן שם וכעין זה חילק מהרי"ק שורש קכ"ט סוף ענף ב' לענין אומדנא דכל היכא שהמעשה מבורר כו' אזלינן בתר אומדנא אבל היכא דלא נתברר גוף המעשה כו' עכ"ל. וכך י"ל לענין רובא דכשהספק בעיקר המעשה לא מהני אפילו רובא (אם לא כשהמיעוט לא שכיח כלל דומיא דטבעו במשאל"ס עי' תה"ד סימן ר"מ ומרדכי). משא"כ גבי עדים שהמעשה מבורר לפי דבריהם רק החשש משום כוונת הזמן ע"ז הוא דאזלינן בתר רובא ואיך שיהי' עכ"פ סי"מ י"ל דלא עדיף מאומדנא דר"ש בן שטח ול"ד כלל לרובא דמה ענין רובא לכאן וז"ש בחולין (צ"ו א') תדע כו' משום דהוא מילתא דפשיטא וא"ש טפי לסוגיא דסנהדרין ולפרשב"ם דאפילו ר' אחא מודה בד"נ אך בתומים ססי' צ' ס"ק י"ד כתב שהתוספות בשבועות לא ס"ל כהרשב"א אלא דכל אומדנא דאמרינן בד"מ אמרינן בד"נ ולכך בעלתה נשיכה בגבו דמחייבים בחבלות לשלם כמ"ש בש"ע ח"מ סימן צ' סט"ז ה"ה בד"נ אי בכך נעשה טרפה שניקב קרום של מוח וכדומה נהרג עכ"ל ולדבריו עדות נפשות מתקיימת בידיעה בלא ראיה דלא כמ"ש הקרבן אהרן. אך י"ל שהרמב"ם בס' המצות במל"ת סימן ר"צ ובחיבורו פ"כ מהלכות סנהדרין והרא"ה בס' החינוך מצוה פ"ב והסמ"ג ל"ת ס"ר שמנו ל"ת שלא לחתוך ד"נ באומד הדעת (כעובדא דר' שמעון בן שטח שבשבועות שם וכמ"ש התוס' בסנהדרין (דל"ז) דאחרינא הוה בהדי' אלא מפני שלא ראו בעיניהם ומי הרגו אני או אתה משמע קצת שאין להסתפק שהנהרג הרג א"ע ויש לדחות דהיינו מאומדנא) ע"כ מחלקים בין ד"נ לד"מ א"כ צ"ל דס"ל שבד"נ אין העדות מתקיימת בידיעה בלא ראיה וכמ"ש הרמב"ם שם אחר שאין עדים מעידים עליו שראו ההריגה כו' ועיין בתשובת צ"צ סימן ע"ט ובזה אפשר ליישב מה שהשיג עליו הרמב"ן שם שהרי אף בד"מ הוא פסול דקיי"ל כרבנן דפליגי עליה דר' אחא בגמל האוחר כו' ולא בא הכתוב הזה אלא לפטור בד"נ המחוייבין בדין ממון כו' עכ"ל ולפמ"ש א"ש דהא בד"מ אזלינן בתר אומדנא טובה עכ"פ שאין בה ספק כההיא דעלתה לו נשיכה בגבו הנ"ל משא"כ בד"נ משום דבעי' ראיה ובטוח"מ ססי' צ' כ' בשם הרמ"ה וזוהי עדות המתקיימת בידיעה בלא ראיה י"ל ג"כ דממעט ד"נ אך ממ"ש הרמב"ם שם אלא כשהעדים מעידים שידעו ודאי כו' משמע כהתומים מדלא הזכיר ראיה ועוד נ"ל ראיה להתומים מדלא מוקמינן למתניתין דסנהדרין (דפ"א ע"ב) ההורג נפש שלא בעדים מכניסים אותו לכיפה בכה"ג דעלתה נשיכה במוח וניקב קרום של מוח דודאי כיון דחייב ע"ז בד"מ מכניסין אותו לכיפה ג"כ דומיא דאתכחש בבדיקות ומדלא אוקמא כה"ג י"ל משום דבכה"ג קטלי' לגמרי משום דעדות נפשות נמי מתקיימת בידיעה בלא ראיה. אמנם באמת אף לפ"ד התומים פשיטא דלא סמכינן כלל על סימני' בד"נ אפילו בסי"מ דהא מ"מ לא עדיפי הוכחה שלהם על שזה הרג מעובדא דר"ש בן שטח הנ"ל דלא סמכינן עלה בד"נ כלל וכ"ש בסי"מ שמ"מ אפשר שימצאו באחרים רק דלא שכיחי כ"א א' מאלף או אלפים כמש"ל בשם המ"ב. וזה מתבאר היטב ביותר למעיין בדברי הרמב"ם במ"ש ולכן סגר ית' את הפתח ואמר שלא יחתך גדר העונש אלא כשהיו העדים מעידים שהם ידעו בודאי שזה עשה המעשה ההוא בלא ספק ובלא דמיון כלל עכ"ל וזה א"א כ"א ע"י טב"ע שאין שום אדם דומה לחבירו כדאיתא בסנהדרין (דל"ז) משא"כ ע"י סי"מ כנ"ל:
קיצור אף על גב דהפמ"ג כ' דמשמע לכאורה דבסי"מ סומכין ג"כ בד"נ ז"א דהא י"א דבד"נ לא מהני עידי ידיעה בלא ראיה אע"פ שאין שום ספק שהמעשה אמת ואפילו למ"ש התומים ססי' צ' דידיעה ודאית מהני היינו כשאין שום ספק בעולם אבל כל שאינו ידיעה ודאית אפילו אומדנא דר' שמעון בן שטח בסנהדרין (דל"ז) אין הורגין על ידה וסי"מ לא עדיפי מאומדנא הנ"ל ולא דמו כלל לרובא מעליא דסמכינן עליו אפילו בדיני נפשות גבי עדים דיש לחלק בכמה גווני דסי"מ לא דמי לזה) ד ועוד נלע"ד להביא ראיה דלא סמכינן על סי"מ בד"נ ממ"ש הראב"ד בשט"מ פ' אלו מציאות (דכ"ז ע"ב) דאי סימנין דרבנן הא שמחזירים גט ע"י סי"מ וכן מה שסומכים על סי"מ בעדות אשה היינו דתקינו רבנן כן בגט משום דאבוד וחילוף לא שכיח ובעדות אשה משום עיגונא כו' א"כ פשיטא דלא שייך לומר כן בד"נ דתקינו רבנן כו' ובזה אתי שפיר נמי מ"ש התוס' בחולין (דצ"ו ע"א) ד"ה פלניא דאי אתו סהדי ואמרי פלוני דהאי סימני' והאי סימני' לוה מפלוני לא מפקינן וה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד הבעלים אילו אתו סהדי ואמרי ההוא חפץ דהאי סימני' והאי סימני' דפלניא הוא עכ"ל ור"ל שהם מחלקים בין אבידה שמחזירים ע"י סימני' לממון בעלים שאין מוציאין ע"י סימני' והנה אנן קיי"ל בכתובות (דפ"ה) וביבמות (דקט"ו) ובח"מ סימן רצ"ז ע"ש בש"ך דמוציאי' ממון בפקדון ע"י סי"מ וא"כ לכאורה קשה על התוס' איך סתמו כאן בחולין שממון שביד הבעלים אין להוציא ע"י סימנין ומשמע אפילו בסימן מובהק גמור ואפשר דמה"ט כתב הפמ"ג דהתוס' והגמרא דחולין מיירי בסי"ב לבד ואע"פ שלפמש"ל שבד"נ לא סמכינן על סי"מ ג"כ וא"כ הגמרא מיירי בכל מיני סימני' מ"מ בתוס' לכאורה צ"ל דמיירי בסי"ב לבד דייקא שלא יהיו נגד ההלכה וא"כ יש להוכיח מדבריהם דסי"ב לא מצטרפין מדכ' בלשונם דהאי סימני' והאי סימני' הרי יש ב' סי"ב ואעפ"כ לא מפקינן ממונא עי"ז מכלל דלא חשיבי סי"מ אך באמת לא מוכח מידי כלל כי נלע"ד שהתוספות מיירי באמת אפילו בסי"מ דהא התוס' קאי על סימן שבגמרא שם וכבר נתבאר דהגמרא מיירי אפילו בסי"מ ועוד מוכרע ג"כ מלשון התוס' עצמן שכתבו אין להוציא ע"י סימנין כו' משמע כל מיני סימני' יהי' מה שיהיה וא"ת א"כ קשה לדבריהם מהא דקיי"ל דבפקדון מהני סי"מ כנ"ל הא ליתא דלק"מ כלל ומתחלה נבאר החלק הראשון שבדבריהם והוא מ"ש דאי אתו סהדי ואמרו פלוני דהאי סימני' והאי סימני' לוה מפלוני לא מפקינן והנה בודאי דין זה ברור לענ"ד דאפילו אי אמרי סהדי סי"מ לא מפקינן כיון שאותו פלוני אמר להד"מ וסי"מ אפשר שימצאו באדם אחר ג"כ יהיה א' מאלף או אפילו מעשרת אלפים א"כ מנלן שהוא הלוה ופשיטא אילו הוה מוחזק לן בבירור שיש עוד א' בסי"מ כזה א"כ ליכא שום אומדנא כלל שהוא הלוה וה"ל ספק ומספיק' לא מפקינן ממונא אלא אע"פ שלא הוחזק עוד א' כזה מ"מ אפשר שימצא כנ"ל ואין כאן אומדנא דמוכחא כ"כ בבירור שזהו הלוה ועכ"פ ודאי לא עדיפא אומדנא זו מאומדנא דר' אחא בגמל האוחר ומשור המועד שהיה רועה ונמצא הרוג בצדו שבב"ב (דצ"ג) דקיי"ל בח"מ סי' ת"ח דלא מפקינן ממונא באומדנא זו א"כ ה"ה נמי באומדנא דסי"מ ובפרט לפמ"ש מהרי"ק שרש קכ"ט שאפי' באומדנא דעדיפא טובא מאומדנא דר' אחא נמי אין מוציאין ממון ע"ש בארוכה דמשמע שאין מוציאין ממון אם לא שברור בודאי בלי שום פקפוק וא"ת א"כ קשיא הלכתא אהלכתא דהא קיי"ל דבפקדון מהני סי"מ לא דמי כלל דהתם שאני כיון שיש עדי פקדון שהמפקיד הזה הפקיד אצל נפקד זה חפץ שיש. בו סי"מ זה וגם יש עדי ראייה. ואילו היו העדים מעידים מצד טב"ע שהיה להם בחפץ לא היה נאמן לומר להד"ם והחזרתי ועכשיו שמעידים מצד סי"מ ג"כ אינו נאמן לומר החזרתי חפץ שלך וחפץ זה שלי הוא ואתרמי סי' בסי' כי מאחר דסי"מ הוא מלתא דלא שכיח עכ"פ כנ"ל קשה לומר שמלבד שלזה נזדמן חפץ בסי"מ כמו לזה עוד זאת נזדמן שא' מהם הפקיד חפץ זה דייקא אצל חבירו שיש לו ג"כ חפץ כזה ואם כן כיון דברור לן עכ"פ שבאמת זה הפקיד אצלו חפץ בסי"מ זה והרי נמצא אצלו לפנינו לא תלינן במלתא דלא שכיח מאד. ועל כיוצא בזה אמרו אין ספק מוציא מידי ודאי משא"כ בנידון של התוס' דחולין שלא ידענו כלל שזה האיש היה לו עסק עם מלוה זה א"כ מחמת הסי"מ לבד אין ראיה שהוא דייקא היה הלוה כיון שיש עוד אחרים שיש להם סי"מ כזה הא למה זה דומה לכשהמפקיד אין לו עדי פקדון רק עדי ראיה לבד ויש לו עדים שהיה לו חפץ בסי"מ כזה ותובע מהנפקד חפץ זה לומר שהפקידו אצלו והנפקד משיב להד"מ ולא קבלתי ממך פקדון זה אלא חפץ זה שלי הוא ואחר הוא שהוא נאמן לד"ה כמ"ש הש"ך בח"מ סימן רצ"ז (אא"כ הוא סימן שאין כיוצא בו בעולם כלל) ואע"פ שהוא ג"כ מלתא דלא שכיחא שיזדמן לזה חפץ כמו לזה. מ"מ מחמת זה לבד אין להוציא ממון מחזקתו כיון שאפשר שימצא עוד כלי בסי"מ אף שאינו מצוי רק אחד מאלף תלינן שזהו הא' מאלף ואפי' בכלים העשוים להשאיל נלע"ד דדינא הכי כמ"ש בחי' ח"מ סימן רצ"ז וה"נ בנידון דידן אע"פ שיש לזה עדים שהלוה לא' שיש לו סי"מ (כ"ז) [כזה] ה"ז דומה כאילו היו עדים מעידים שהיה לו חפץ בסי"מ כזה. ומה שנמצא האיש שיש לו סי"מ כזה היינו בעדי ראיה שיש לזה חפץ בסי"מ כזה. מ"מ כיון שזה אומר שהוא לא לוה ה"ז ממש דומה למה שהנפקד אומר חפץ זה שלי היה מעולם ולא קבלתיו בפקדון ממנו שהוא נאמן כיון שאפשר שימצא עוד א' בסי"מ כזה תלינן שזהו האיש הזה ולא זהו שלוה ממנו משא"כ בפקדון כשיש עדי פקדון שאז אין להאמין להנפקד אא"כ נצרך לתלות עוד שהוא שנזדמן להיות נפקד אצל זה בחפץ זה דייקא לו נזדמן להיות חפץ בסי"מ כזה כולי האי לא תלינן כו' כי זה לא שכיחא וחילוק זה למדתי מדברי אאזמו"ר נ"ע בתשובה הנ"ל ד"ג ע"ב ג' ע"ש וכן משמע ממ"ש הראב"ד דהא דתקינו רבנן להחזיר גט ע"י סי"מ משום דאיבוד וחילוף לא שכיח ור"ל דלא שכיח שלשניהם יזדמן האבידה ובצירוף סברא זו להסי"מ תקינו רבנן משא"כ בסי"מ מצד עצמן לבד. ומה"ט י"א דאפילו סי"ב לבד מהני בפקדון כיון שיש עדים שהפקיד אצלו פקדון בסי"ב כזה לא חיישינן דאתרמי אצלו ג"כ חפץ בסי"ב כזה (ומדבריהם יש קצת ראיה להח"ץ דשאלה דיחיד לא חיישינן ואכ"מ):
ומעתה נת' ג"כ החלק השני שבדברי התוספות במ"ש וה"נ לא הוה מפקינן חפץ מיד הבעלים אי אתו סהדי ואמרי דההוא חפץ דהאי סימני' כו' דמיירי נמי בסי"מ אלא כשאין כאן עדי פקדון רק עדי ראיה דבכה"ג לא מפקינן כמ"ש התוספות להדיא בכתובות (דפ"ה ע"ב) ולפי שזה פשיטא להו לכן הביאו זה לדמות ראיה לדין הראשון באי אתו סהדי ואמרו דפלוני דהאי סימני' והאי סימני' לוה מפלוני דלא מפקינן דדמו ממש להדדי וענין וטעם א' להם. דאע"ג דהתם יש עדי הלואה מ"מ עדי הלואה אלו הם רק כעדים המעידים שהיה להמפקיד חפץ זה וכשאין עדי פקדון כנ"ל באריכות וא"כ ממקומו הוא מוכרע דהתוספות מיירי בדליכא עדי פקדון דאז לא מהני סי"מ כנ"ל ואף שהנ"י פט"ו דיבמות כ' בשם הרשב"א דבסי"מ לא בעינן עדי פקדון י"ל דהיינו במודה שהפקיד אצלו חפץ בסי"מ כזה רק שטוען החזרתי והאי אחרינא הוא וכמ"ש התוס' בב"מ (ד"ע) והתוספות דחולין (דצ"ו) י"ל דמיירי כשאינו מודה שהפקיד אצלו כלל דאז אין מוציאין אף שיש סי"מ כו' ואפילו בכלים העשויים להשאיל אין מוציאין אע"ג דבטב"ע מוציאין בכה"ג וכן נ"ל ראי' ממש"ל דלא אזלינן בתר אומדנא בד"מ ועי' במהרי"ק שורש קכ"ט ענף ב' שהאריך בזה והקשה ממקומות שנראה בש"ס דאזלינן בתר אומדנא ותירץ שכשאנו מסופקים בעיקר המעשה לא מהני שום אומדנא כלל אפילו כאומדנא דעובדא דר"ש בן שטח וא"כ הרי בכאן אנו מסופקים בעיקר זה המעשה אם זה הלוה לזה או לא ולא מהני שום אומדנא וכ"ש סי"מ שאינן מאמתי' יותר הענין מאומדנא דר"ש בן שטח מאחר דאפשר שימצאו כן באיש אחר משא"כ באומדנא הנ"ל וא"כ עפ"י כל הנ"ל מובן היטב שאין דוחק עכ"פ כלל שהתוספות דחולין מיירי בסי"מ וא"כ אין ראיה מהם דסי"ב אין מצטרפין ואדרבה לפמש"ל יש קצת ראיה דסי"ב מצטרפין דהא עכ"פ נת' דבד"נ לא סמכינן על סי"מ. וא"כ היה להגמרא לומר רבותא טפי דאפילו אמרי סהדי פלניא דהאי סי"מ בי' קטיל גברא לא קטלינן ליה ולמה אמרו סתם דהאי סימני' והאי סימני' שיש לפרש דמיירי בסי"ב לבד וכדפי' הפמ"ג ולמה נתנו מכשול כו' ובאמת סתם לשון סימנים מיירי סי"ב כדמוכח במשנה שלהי יבמות ואע"פ שיש בו סימנים ומ"ש בגמרא פט"ו וקאמרי סימן כ' התוספות ג"כ דמיירי בסי"ב וכ"כ בחה"ר. אך באמת לק"מ דלהכי האריכו ואמרו דהאי סימני' והאי סימני' שאומרים ב' סי"ב א"כ הוא דבר זר ומופלג וחשיב כסי"מ ואעפ"כ לא קטלינן ויתיישב יותר לפמ"ש הש"ך בח"מ סימן רס"ז סק"ז דאי סי' לאו דאורייתא וא"כ אפילו סי"מ ביותר שמועיל היינו מצד הסברא דהא לא נזכר בתורה כלום עכ"ל וכיון שכן ה"ה שני סי"ב שהוא ג"כ דבר זר ומופלג ובפרט לפמ"ש אאזמו"ר דעיקרא דדינא דסי"מ מצד צירוף סימן נגעו בה א"כ להכי הזכירה הגמרא דהאי סימני' והאי סימני' שהוא מקור הדין דסי"מ:
קיצור מהתוס' דחולין (צ"ו) מוכח בהדיא דסי"מ לא מהני להוציא פקדון בלי עדי פקדון וכן במלוה לא מהני בלי עדי הלואה וכ"ש דלא מהני בד"נ כה"ג וא"כ לפ"ז מוכח דצירוף סי"ב ה"ל כסי"מ ממש דאל"כ ה"ל להש"ס לאשמועינן דאפי' בסי"מ לא קטלינן גברא א"ו מוכח דחיבור סי"ב הוי סי"מ ואין חידוש בסי"מ יותר מבהרבה סי"ב ואדרבה זהו רבותא יותר):
ה והנה ממש"ל בשם הראב"ד שבש"מ משמע ג"כ כמ"ש הש"ך דלמ"ד סימנין לאו דאורייתא הא דסמכינן על סי"מ בגט ובעגונא הוא מחמת דתקינו רבנן ותקינו בסי"מ דוקא שמועיל מצד הסברא אבל לא דסי"מ נזכר בתורה וכ"נ דעת רש"י שפי' שלהי יבמות (דק"כ ע"ב) והכא בשומא סי"מ קמפלגי ואע"ג דסי' דרבנן אסי' כי האי סמכינן אפילו באיסור דאורייתא עכ"ל ומדלא כ' סי' כי האי הוא דאורייתא ש"מ דלא נזכר בתורה אלא דסמכינן עליו באיסור דאורייתא מצד הסברא וא"כ י"ל דשני סימנין בינונים מצטרפין כסימן מובהק דכיון שסימן מובהק מועיל מצד הסברא דלא שכיח כלל א"כ ה"ה שני סי"ב דלא שכיחי ג"כ כן כמ"ש מהריב"ל ח"א סימן ח' וכן כתב בתויק"ו בתשובה הנ"ל ובזה יש מקום ליישב מ"ש הב"י והב"ש סימן י"ז ס"ק ע' דאם נשאת בסי"ב לא תצא והוא מדברי רי"ו בשם הרמ"ה ובאמת שזו פליאה לכאורה כיון דלמ"ד סימנין דרבנן דבר ברור הוא שאין לסמוך עליהם כלל באיסור דאורייתא כמ"ש הריב"ש סימן שע"ט וססי' ש"פ א"כ לדידן דמספקא לן אי סי' דרבנן ה"ל ספיקא דאוריי' ובספיקא דאורייתא קיי"ל דאם נשאת תצא כמ"ש בטוש"ע סי' ק"נ וגם דמי לספק אשתהי אחר ג' שכתב הריב"ש סימן שע"ט שלפ"ד הרשב"א אם נשאת תצא והתוספות שמקילים בס' אשתהי היינו משום דס"ל דהא דאין מעידין אחר ג"י הוא רק חששא מדרבנן כמ"ש בחה"ר אבל לפ"ד הרשב"א והריב"ש שהוא דאורייתא ס"ל דבס' אשתהי אפילו נשאת תצא וא"כ בסי"ב שכתב הריב"ש דלמ"ד סי' דרבנן אין לסמוך ע"ז כלל באיסור דאורייתא ור"ל שאין סומכין ע"ז מדאורייתא א"כ גם בנשאת י"ל דתצא אפילו לדידן דמספקא לן אי סימנין דרבנן משום דה"ל ספיקא דאורייתא והנה הד"מ והט"ז הביאו דברי רי"ו הנ"ל וכתבו דמיירי בסימנין מובהקים קצת דאל"כ מבואר בריב"ש דאפילו נשאת תצא ופי' הב"ש דהיינו סי' אמצעי' שנסתפקו בהם בגמ' אי סי' לאו דאורייתא (והדין עמו כדמשמע ברי"ו כיון דספק היא כו') והם נקר' מובהקים קצת וכדאיתא בלשון הגמרא וכן ברמב"ם פי"ג מה' גזילה ומ"מ קשה דמדברי הריב"ש הנ"ל יש ללמוד דגם בסי"ב אם נשאת תצא דמ"ש מספק אשתהי אחר ג' ימים לפ"ד הרשב"א שבריב"ש מיהו י"ל הרמ"ה לשיטתי' דלא ס"ל מ"ש הריב"ש דבמקום שאמרו אין מעידין תצא כמ"ש הב"י דרי"ו בשם הרמ"ה פליג בזה על הריב"ש וכמ"ש ג"כ הב"ש ס"ק ק"ב אלא דא"כ קשה על הב"י וד"מ והב"ש למה לא פירשו שהדין דאם נשאת בסי"ב לא תצא במחלוקת הנ"ל שנויה ולכן כדי ליישב דבריהם אפשר לומר לפמ"ש דלמ"ד סימנין דרבנן א"כ גם סי"מ ביותר שמועיל היינו מצד הסברא דהא לא נזכר בתורה כלום כמ"ש הש"ך וא"כ לפ"ז לא ברירא מלתא כולי האי דעל סי"ב אין לסמוך עליהם מדאורייתא דהא סי"מ ג"כ לא נזכרו בתורה ומ"מ סומכין עליהם באיסור דאוריי' מצד הסברא וא"כ י"ל דגם בסי"ב יש סברא לומר לסמוך ע"ז עפ"י מ"ש רבינו ז"ל בתשובה הנ"ל ד"ג ע"ג כיון דידעינן בבעלה של זו שהיה בו סימן זה שנאבד לא שכיח דאתרמי עוד איש אחר בסי' זה ונאבד מן העולם ומת אלא שמ"מ אנו רואים שחז"ל לא סמכו ע"ז רק על סימנין מובהקים דוקא מ"מ כיון דלא ברירא מלתא כ"כ לאיסורא רק דלא ברירא נמי להיתירא א"כ בהצטרף לזה עוד ספק דאולי סי' דאוריי' ס"ל לרי"ו ולרמ"ה ולהב"י והאחרונים דבדיעבד מיהא לא תצא משא"כ בספק אשתהי כיון דאם לא אשתני מהני מדאורייתא דטב"ע ודאי דאורייתא א"כ הא דאשתהי לא מהני להרשב"א דס"ל דמדאורייתא הוא ע"כ צ"ל שהתורה גילה לנו בפירוש שאחר ג"י אין ראיה כלל מהכרת צורתו וכמ"ש במדרש טעם לזה הובא במרדכי פט"ז וס"ל להרשב"א דמדאורייתא הוא וכיון שידוע לנו דבאשתהי אין כאן עדות כלל לכן גם בספק אשתהי ה"ל ספק דאורייתא ואם נשאת תצא והריב"ש שכ' דלמ"ד סימנין דרבנן דבר ברור הוא שאין לסמוך עליהם כלל באיסור דאורייתא אפשר דס"ל כמ"ש בשט"מ שם לכאורה דסי"מ נזכר בתורה לכ"ע מעד דרוש אחיך אותו כו' ולפי"ז סי"ב דלאו דאורייתא נינהו ודאי שאין לסמוך עליהם מדאורייתא או י"ל דס"ל דאפילו אי סי"מ ג"כ לא נזכר בקרא רק מסברא מ"מ בסי"ב גם דיעבד לא מהני ואדרבה גרע מספק אשתהי דאע"פ שניכר בטב"ע ממש שהוא זה לא מהני כ"ש בסי"ב ועיין במרה"צ ס"ק צ"ג שפי' דהרמ"ה לשיטתי' הובא בטור סי' קס"ד ותמהו עליו שם הטור וב"י מיהו שם התימה יותר ע"ש וכאן אפ"ל דהרמ"ה ס"ל כדעת קצת פוסקים שהביא החמ"ח ס"ק ל"א והב"ש ס"ק מ"ז דבמקום דאיכא פלוגתא בדיני עגונה אזלינן לקולא וכתבתי הטעם בתשובה א' משום דספיקא דפלוגתא עדיף אפי' מספיקא דתרי ותרי וס"ל להרמ"ה דענין סי"ב אי דאורייתא או לא דאורייתא ה"ל כספיקא דפלוגתא כיון דמקור הספק תלוי בשני לישני דרבא כו' וגם בב"מ (כ"ח א') משמע שנוטה דעת רבא דסימנין דאורייתא וספיקא דרב אשי היינו ג"כ כמאן מהנך תרי לישני דרבא קיי"ל וכמ"ש בתשובה אחרת אלא דהרמ"ה מחמיר יותר וס"ל דלא מהני אלא שבדיעבד לא תצא מיהו לפ"ז כיון דקיי"ל שם כמ"ש רמ"א דבספיקא דפלוגתא אזלינן בתר המחמיר וכן משמע ממ"ש הפוסקים והמפרשים גבי ההוא גברא דבשלהי הלולא אתלי נורא בי גנני' כו' לפ"ז י"ל דלא קיי"ל כהרמ"ה ואפילו לענין דיעבד בשגם י"ל דספיקא דסימנים חמיר טפי מספק דפלוגתא דרבוותא עי' מהר"צ ס"ק צ"ג ועי' בתשובת ח"צ סי' כ"א ג"כ מזה ועי' בש"ע סימן קמ"א סס"ח. ונחזור לענינינו דלדברי האומרים דאי סימנין לאו דאורייתא א"כ סי"מ ג"כ לא נזכר בתורה רק דמהני מצד הסברא לפ"ז י"ל דה"ה צירוף כמה סי"ב שהדעת נותנת דהוי כסי"מ י"ל דמהני ג"כ. ולפע"ד נראה להביא ראיה מהא דפרכינן בגמרא פ' אלו מציאות (דכ"ח ע"ב) למ"ד סימנין לאו דאורייתא מהא דתנן עד דרוש אחיך אותו עד שתדרוש את אחיך אם רמאי הוא או אינו רמאי הוא מאי לאו דרשיהו בסימנין לא בעדים עכ"ל והקשה בפ"י שם מאי קושיא אמאי לא מוקים לה בסי"מ דלכ"ע דאורייתא נינהו ונדחק ביישוב קושיא זו וכן מהרש"א פ"ג דגיטין (דכ"ז ע"ב) הקשה על מ"ש התוספות שם ד"ה סימני' דאי סימנין דרבנן הא דמהדרינן אבידה מן התורה היינו בעדים עכ"ל התוספות וכ' מהרש"א וק"ק דאימא בסי"מ דהוי מן התורה ומהני אפילו בגט ונדחק ליישב שם דבכלים לא שייך סי"מ כלל וזהו נגד מ"ש בטוש"ע ח"מ סימן רצ"ז וכל הפוסקים דמחזירים פקדון ע"י סי"מ כנ"ל אלמא דשייך בזה סי"מ ונגד ד' הראב"ד שבש"מ שהבאתי למעלה בפי' מ"ש דלא אמר סי"מ דידה כו' א"ו האמת יורה דרכו כמ"ש הש"ך דאי סימנין דרבנן א"כ גם סי"מ לא נזכר בתורה כלל ועכצ"ל שמה שאמרה תורה להחזיר אבידה היינו בעדים וכן דרשיהו בעדים ובגט ועיגונא מועיל סי"מ מצד הסברא וכמ"ש הראב"ד דתקינו רבנן כו' וא"כ העולה מזה עכ"פ דסי"מ מהני מצד הסברא לבד וא"כ קרוב הדבר לומר מאד דשני סי"ב טובים נמי חשובים כסי"מ וכ"ש ג' או ד' כנ"ד דבודאי מצד הסברא לא שכיח כלל דאתרמי סימנין הרבה כאילו באיש אחר שנאבד ומת כמו דלא שכיח בסי"מ וכמ"ש מהריב"ל שם רק שלא סמך ע"ז מצד ל' המשנה דשלהי יבמות ואעפ"י שיש סימנים כו'. וכן אפילו בגיטין כ"כ מה"ט (וגם י"ל דלשיטתי' אזיל דס"ל דסי"מ נזכר בתורה ואפילו לשטה זו אין הכרח לומר דסי"ב אין מצטרפין דהרי גם לפי"ז לא פירשה התורה מהו סי"מ) ומשנה זו כבר יישבה אאזמו"ר נ"ע בתשובתו באריכות גדול. גם התויק"ו יישב זה קצת א"כ יש לנו על מי לסמוך ה"ה הרש"ל והמ"ב ותשוב' פ"י והט"ז ונכדו והעה"ג והב"ש והגאון מהרא"ב ואהע"ו והק"נ ותשובת שב יעקב חאה"ע סימן י"ג ובפרט דבתראי פסקו כן כאאזמו"ר נ"ע והגאון החסיד מוהר"פ הלוי והגאון בעהמ"ח ס' תויק"ו ודודי הרב הגדול ר' ליב ז"ל אמר לי בשם אאזמו"ר הגאון נ"ע שדעתו הק' היה דשלשה סי"ב בעינן שיצטרפו אז חשובין כסימן מובהק ועיין במרה"צ סס"ק צ"ח שכ' אולם למעשה כו' לפי ענין הסימנים כו' ע"ש ויפה כו' ועמ"ש עוד בתשובה אחרת מנידון צירוף סי"ב במשאל"ס והבאתי מסוגיא דבב"מ (דכ"ח) גבי תכריך של שטרות כו' שי"ל דמצד צירוף סימנים נגעו בה
קיצור (כיון אי סימנין לאו דאורייתא גם סי"מ לא נזכר בתורה רק דמהני מצד הסברא א"כ כמו כן צירוף שני או עכ"פ שלשה סי"ב י"ל דמהני ג"כ דסברא הוא וקצת טעמיה למ"ש הרמ"א דאם נשאת בסי"ב לא תצא ומ"מ נראה דהרבה חולקים ע"ז):
ו ועוד דהנה בנד"ז גם לפ"ד האומרים דסי"ב אין מצטרפין יש כאן תרי ספיקי להקל והספיקות הם [באופן דלא שייך לומר בשום א' מהם אוקמא אחזקת איסור כי הספק הראשון ה"ל כמו רובא עד שאחר החזקת איסור יש לו דין ספק וגם הספק השני אין לומר בו אוקמא אחזקה וכדלקמן אי"ה וא"כ בשאר איסורין דאורייתא ודאי הי' זה מהני להקל ולכן אע"ג דבאיסור זה לא מהני כלל ס"ס זה וכדבעינן למימר לקמן בס"ד מ"מ צד גדול הוא לומר דבכה"ג יש לסמוך ע"ד הפוסקים הרבים דס"ל דחיבור סי"ב מהני כמו סי"מ:
וביאור זה הוא לפי מה שבאו בגב"ע שהעד ראה איך שהוא טורף בנהר והספינה נהפכה שלפע"ד זה דמי לספינה שאבדה בים דקיי"ל בגיטין (דף כ"ח) שנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים והרמב"ם פי' שאבדה שנשארה להנהגת המים ואולם רש"י פי' שטבעה מ"מ מיירי בלא שהה עד שתצא נפשו וא"כ ה"ה שנשברה ולא ראה שנטבע הוה ספק חי ספק מת וכמ"ש בתשו' הריב"ש סי' שע"ט ובהגהת רמ"א בסימן י"ז סעיף ל"ד וכ"ה בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' קכ"ח ואם אינו מעיד אלא שנשברה כו' ובספינה המטרפת בים הרי הוא בחזקת קיים לכל דבר ואם נשברה נותני' עליה חומרי חיים וחומרי מתים עכ"ל ונ"ד שראו היאך שנפל מן הספינה אל תוך מי הנהר הרבים וראו היאך שמפרפר בידיו ודאי לא עדיף מנשברה הספינה לבד דהוי מיהו ספק וא"כ בהצטרף לזה עוד ספק דהיינו מה שמצאו אח"כ בנהר גוף שיש בו סי"ב הנ"ל שידוע לנו שהיו בבעל אשה זו והנה אף גם להאומרים דסי"ב אינן מצטרפים מ"מ דל מהכא הצירוף ואפילו לא הי' כאן רק סי"ב א' לבד מידי ספיקא לא נפקא דילמא סימנין דאורייתא הן אמת שראיתי להפמ"ג בהקדמת ליו"ד כתב שי"ל דסי"ב הם דרבנן לבד למסקנא דיבמות לל"ב דרבא ולא משמע כן מכל הפוסקים עי' מהריב"ל ח"א סוף סי' ח' ובפרט הב"ש סק"ע בשם רי"ו כנ"ל. מיהו למסקנת הפמ"ג שם דהיינו בסי' העשוים להשתנות אח"מ ודאי דאפי' מדרבנן לא חשיבי סי' וסי' אמצעיי' דלא שייך בי' השתנות כנ"ד מידי ספיקא לא נפקא וכבר כתבתי בשם הש"מ דסי' העשוי להשתנות היינו מה שאין שינוי אלא בעור כו'. משא"כ בנ"ד שהם בעובי הבשר וא"כ מצטרפים ב' ספיקות יחד וה"ל ס"ס וכה"ג צידד להקל בתשו' מהריב"ל הובא בק"ע סעיף ל"ה ונ"ד עדיפא כי הספק שבנד"ז מה ששטפתו הנהר ודאי כחו גדול יותר הרבה מהספק השני שבמהריב"ל שם אם סימן זה הוי סי' מובהק דה"ל כעין ספק חסרון ידיעה כמ"ש בתשו' ח"צ סי' כ"א אך מ"מ מסקנת מהריב"ל שם שלא לסמוך על ס"ס משום חזקת איסור כמ"ש בק"ע סעיף ל"ה אמנם בסעיף שנ"ו וסעיף ש"ס כ' בשם רש"ך דבמקום ס"ס והוא מתהפך מתירי' עגונה וס"ס שבנ"ד אף שי"ל לכאורה שאינו מתהפך אם תתחיל בספק הראשון שמא נטבע ואת"ל שלא נטבע דילמא סי' דאורייתא וא"כ זהו בעל האשה דלכאורה אם אינו נטבע ע"כ אינו בעל האשה אבל באמת ז"א דשפיר י"ל ואת"ל שלא נטבע אז מ"מ דילמא סי' דאורייתא וא"כ צ"ל שזהו בעל האשה ונטבע אח"כ או שהרגוהו והשליכוהו לנהר ואם תתחיל מצד הב' ודאי הוה ס"ס היינו דינמא סי' דאורייתא וא"כ זהו בעל האשה ואת"ל דרבנן וא"כ י"ל שאינו זה מ"מ דילמא נטבע ומת. והנה הפר"ח בי"ד סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק ט"ז מסיק להקל בס"ס אף שהוא נגד החזקה וכ"כ הכו"פ שם בבית הספק שלו ומצאתי להם חבר השטה מקובצה למס' ב"ק (דף י"א) גבי שליא וחזקת טומאה דהתם היינו חזקת איסור דהא מיירי לטהרה לבעלה והנה הכו"פ סיים וז"ל וכן עמא דבר וביחוד חכמי ספרדים בתשו' אשר תמכו יסודם בהתרת עגונה וגירושין בספק ספיקא אף דאתחזק איסור אשת איש וברוך שבחר בהם ובמשנתם עכ"ל ובאמת הרי מהריב"נ הוא ראש נגדוני חכמי ספרדים יס"ל שאין להקל בעגונה מחמת ס"ם כנ"ל ובסדר אליהו רבא שהוא מגדולי ומופלגי חכמי ספרד והוא בתראה האריך בזה טובא והעלה שאין לסמוך כלל על ס"ס נגד חזקה איסור וכ"כ בקונטרס עגונות שלו שבסוף ספרו מכתב מאליהו סי' א' אות כ"א וכן הפנ"י בקו"א פ"ק דכתובות סי' מ"ו כ' שאין להתיר ס"ס היכא דאתחזק איסורא ומכ"ש באיסור א"א שקרוב הדבר לומר דבאיסור חנק וחטאת קאי ועכ"פ באשם הלוי עכ"ל והפמ"ג בי"ד סוף סי' ק"י בדיני ס"ס ס"ק כ"ז כ' דגם להט"ז י"ל דס"ס כרוב הוא ואף במקום חזקה מהני מן התורה אלא איסור דרבנן עליה דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כו' וכן משמע דעת השאגת ארי' בתשו' הובאה בתשו' ביה אפרים חאה"ע סי' מ"ב אך באמת יש סתירה גדולה לזה ומצאתי אח"כ סעמד ע"ז בפ"י בקו"א לקדושין פ"ק סי' מ"ו והוא ממשנה שלימה רפ"ד דכריתות ספק אכל חלב ספק לא אכל אפי' אכל ספק יש בו כשיעור ספק אין בו כו' מביא אשם הלוי וכ' התוס' שם ואשמועינן דאפי' בס"ס מייתי אשם הלוי ואם ככה בדאיקבע איסורא לבד דאתחזק איסורא והתירא כ"ש בחזקת איסור לבד שהרי הרשב"א רפ"י דיבמות כ' דבאיקבע איסורא נאמן עד א' משא"כ בדאתחזק איסורא:
ואף שהרמב"ם פ"ח מהלכות שגגות לא ס"ל כהתוספות ומפרש המשנה בחתיכה א' של חלב כמ"ש הלח"מ והתוי"ט מ"מ אין ללמוד ממנו שס"ס בחזקת איסור אינו מדאורייתא די"ל דאיקבע איסורא קיל מדאתחזק איסורא כנ"ל וכמו שמצינו לענין נאמנות ע"א באיסורין שכתב בחידושי הרשב"א רפ"י דיבמות דבאיקבע איסורא נאמן כנ"ל. ומ"ש הפר"ח משום דס"ס הוי כמו רובא יש מקום עיון בזה דלכאורה יש ראיה שאינו כן שהרי ס' טומאה ברה"י אפי' ס"ס טמא לפמ"ש התוס' פחז"ה (דף נ"ה ב') ובפסחים (דף י' ע"א) (ודף ט' ע"ב ואילו היכא דאיכא רובא להתירא טהור לגמרי כדאיתא בקדושין פב"ת (ד"פ) אם רוב צפרדעים כו' ואין לומר דשא"ה משום דהוא רובא דאיתא קמן מ"מ הא בס"ס משמע דאפי' בג' או בד' ספיקות טמא כמבואר בל' הרמב"ם רפי"ח מהאה"ט ובכ"מ לשם מה לי חד ספיקא מה לי כמה ספיקי כו' וכ"כ בתוס' דב"ב שם דרבנן מטמאו אפי' בכמה ספיקות והביאו ראיה מהמשנה פ"ו דטהרות מ"ד כל שאתה יכול להרבות ספיקות וספק ספיקות ברה"י טמא ומראייתם זו משמע ג"כ דלאו דוקא תרי ספיקי אלא אפי' כמה ספיקי ובחידושי הרמב"ן שם כתב שיש מי שמתרץ המשנה הנ"ל ומפרש דר"ל עניני ספיקות אבל לעולם לא מיירי בשני ספיקות דס"ס ברה"י נמי טהור כדמשמע מפרש"י ורשב"ם בפלוגתא דר"א ורבנן ומ"מ העלה שאין הפי' הזה כלום וכ"כ הרשב"א בחידושיו בפ"ק דב"ק (דף י"א) ואי ברה"י אפילו אתה מרבה כמה ספיקות טמא. וכ"כ התוי"ט בטהרות שם ובודאי דמדאורייתא הוא כמבואר בדבריהם דמן הדין כו' וכיון כו' מה לי כו' ופשוט הוא ובודאי כשיש ג' ספיקות רחוק חשש הטומאה יותר מכשיש ב' צפרדעים ושרץ א' (וגם בשני ספיקות י"ל דרחוק יותר דהא הוא כמו חלק רביעי לטמא) ואעפ"כ התם טהורה העיסה והכא גבי ב' וג' ספיקות ואפי' הרבה ספיקות טמאה. וצ"ל הטעם משום דרה"י הוא ענין שמבטל הספק להיות טמא א"כ אפי' יש ספיקות רבים כיון דכל ספק מילתא באפי נפשיה הוא הרי הוא יכול לעמוד נגד כל א' לבטלו משא"כ כשיש רובא להתירא הרי הרוב הוא דבר א' ולא מקובץ משני ספיקות וכיון שהוא דבר א' וכחו גדול יותר מספק אין כח ברה"י לבטלו דדוקא כנגד ספק יש כח ברה"י לבטלו ואפילו הן כמה ספיקות חושבים כל א' כאילו הוא לבדו מאחר שהוא ענין נבדל מחבירו ורה"י מבטל לכל א' משא"כ ברוב שהוא ענין א' (וכה"ג מבואר בתוס' בפסחים (דף ט' ע"ב) ד"ה ספק שכתב וי"ל דגרירת חולדה וברדלס הוי ספק הרגיל דלכאורה אין זה תירוץ מספיק מאחר דברה"י אפי' כמה ספיקות טמאים א"כ מה מהני ספק הרגיל ולפמ"ש א"ש דכיון שהוא דבר א' דעדיף מספק השקול מהני אע"ג דכמה ס"ס לא מהני וכיוצא בזה איתא בחידושי הרמב"ן בב"ב שם דר"א דמטהר בס' ביאה מודה דבס"ס טמא כמשנה דטהרות פ"ו הנ"ל אלא דמשום דספק ביאה החשש רחוק לכן דייקא מטהר אע"פ שהוא רק ספק א' ומ"מ בודאי טומאה לא מהני ספק הרגיל ועי' במהרי"ט חי"ד סי' א' שנדחק בדיבור תוספות הזה) וכמו שהענין ברה"י כך י"ל בחזקה דאיסורא לפ"ד תשו' מ"ב והט"ז בי"ד סי' ק"י סס"ק ט"ו דס"ל דהיכא דאיכא חזקת איסור לא מהני אפילו כמה ספק ספיקות ואע"ג דרובא עדיף מחזקה והא דאמרינן סמוך מיעוטא הוא רק להחמיר לבד לדעת הרא"ש וגם י"ח בזה עי' מ"ש הרשב"א במ"ה ד"ו ועי' חה"ר ורמב"ן פ' בתרא דיבמות בשם ר"ה גאון ואפשר לפרשם ג"כ כמ"ש הרא"ש דדוקא ר' מאיר סומך ע"ז גם להקל ע"ש משא"כ לרבנן אף במקום דספק טהור כגון במי שאין בו דעת לשאול ובמיעוטא דלא שכיח לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ובודאי כשיש ג' ספיקות עד שיגיע האיסור ודאי האיסור לא שכיח יותר ואעפ"כ אסור אלא צ"ל דהחזקת איסור ענינה לבטל הספק דהתירא ולכן אפי' יש כמה ספיקות וכולם הם צדדים להתיר כיון שכל צד וענין א' הוא ספק לבד החזקה מבטלת לכל א' משא"כ הרוב שהוא דבר וענין א' וכחו גדול מספק השקול אין כח לחזקה לעמוד נגדו אלא שבמיעוטא דשכיח אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר ובמיעוטא דלא שכיח מותר לגמרי כן יש להעמיד דעת המ"ב ומ"מ אין זה מוכרח כי יש לחלק בין טומאה לאיסורי' (ועי' במל"מ פ"י מהלכות מקוואות דין ו' לענין ס"ס דטומאת ידים) ועכ"פ לדינא כיון שלפ"ד התוס' ס"ס נגד חזקת איסור הוא דאורייתא ודאי שאין להקל נגד זה אך מ"מ בנ"ד יש מקום להקל מטעם ס"ס דהא חזינן שהגמ' מחזקת את הספק הראשון שבנ"ד לספק אע"פ שאין עוד ספק שני דהיינו הנך ג' דר"א בן פרטא בגיטין (כ"ח) שנותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים דהוי ספק כמבואר בהרמב"ם ספ"ו מה"ג ובש"ע סוף סי' קמ"א וה"ה מי ששטפתו נהר ע"ש דהיינו נדון זה ש"מ שאין החזקה מועלת לו כלום לעשותו כודאי כדין שאר חזקות איסור שכשיש ספק א' יש לו דין ודאי איסור כמ"ש הש"ך בכללי ס"ס סי' כ"ז כ"ח ובזה אנו רואים שהגמ' והרמב"ם נתנו לו דין ספק לבד ואין לומר דהיא גופא קשיא מ"ט ואין לומר משום דאתרעי החזקה וכל היכא שיש ודאי ריעותא לא מוקמינן אחזקה דהתירא לפ"ד הרר"י שבת"ש סי' כ"ט מדאורייתא וא"כ י"ל דה"ה איפכא בחזקה דאיסורא דאתרעי ודאי הא ליתא דהת"ש שם כ' שהתוס' לא ס"ל כן וגם הפר"ח כ' שגם לפ"ד הרר"י הוא רק דרבנן ומדאורייתא אוקמה אחזקה א"כ פשיטא שאין לומר כן בחזקה דאיסורא ואף שהפ"י בגיטין (דף כ"ח) הביא התוס' דכתובות (דף כ"ג) שכתב ג"כ דבאתרעי לא מוקמינן אחזקה וס"ל דמדאורייתא הוא מיהו בפמ"ג ובספרו שושנת העמקים כלל י"ב כ' דהוא רק דרבנן כמ"ש בש"ע אה"ע סי' מ"ז סס"ג ואם נשאת לא תצא וא"כ מינה דכה"ג בחזקת איסור אוקמא אחזקה דלא שייך לומר אתרעי מדרבנן להקל וצ"ל מ"ש הב"ש סי' י"ז סק"א ואם זרק לה גט ואיכא ספק אם הי' קרוב לו או קרוב לה הוי ספק מגורשת ולא אמרינן דאוקמינן אותה על חזקת א"א מיהו בתוס' בגיטין (דף ע"ח ע"ב) ד"ה והא משמע דבאמת מעמידי' בחזקת א"א רק בתרי ותרי נתנו דין ספק מגורשת משום דמדרבנן תרי ותרי לא מוקמינן אחזקה והב"ש בסי' קע"ג סק"ה כ' עוד בזרק לה גירושין ס' קרוב לו או לה הוי ס' דאורייתא והוא נגד ד' התוס' הנ"ל (ועי' תוס' כתובות (כ"ב ב') ד"ה באשם תלוי דחזקה דאשה דייקא מרע כו' ובר"ן לא משמע כן כמ"ש הפנ"י וכ"כ בלח"מ פ"ח מהל' שגגות דין ג' וכיון דבג' דברים דר"א בן פרטא גם להר"ן הוה ס' מגורשת ולא מוקמינן אחזקה עכצ"ל דמצד מעלת הספק בעצמו הוא ולא משום חזקה דאשה דייקא כו' שהרי הר"ן לא ס"ל זה) ויש קצת ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"א מהלכות שחיטה דין י"ב ואם לא בדק הסימנים ה"ז נבלה משום דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת והרי התם ודאי אתרעי חזקת שאינה זבוחה ואעפ"כ מעמידים הספק על החזקה אלמא דהא דאמרינן דבאתרעי לא מוקמי' אחזקה הוא דרבנן לבד ודלא כהב"ש והפנ"י והראי' שהביא הפנ"י מאשת חרש לק"מ דשאני ספק דחרש לר"א שהוא ספק במין דומה לכוי וספק כי האי לא שייך לומר אוקמא אחזקה דמשום החזקה לא ישתנה המין שקדם לחזקה זו ועי' תוס' פ"ח דיומא דבספק זה דוקא שייך לומר אצטריך קרא לרבויי ספיקא מפני שהוא שוה בכל זמן משא"כ שארי ספיקות ומה"ט נמי י"ל דלא אמרינן אוקמה אחזקה אלא בשארי ספיקות משא"כ ס' זה ששוה בכל זמן לא ישתנה מחמת החזקה אמנם באמת הטעם למשנתינו דג' דברים של ר"א בן פרטא דלא מוקמינן אחזקה מבואר בריבש סי' שע"ט דלאו ספק לבד הוא אלא שרובן לאבוד אלא דכיון שאפשר ההצלה בהם אין הולכין אחר הרוב ואע"ג דרובא וחזקה רובא עדיף הכא איכא תרתי חזקה חזקת האיש שהוא קיים וחזקת אשה שהיא בחזקת אשת איש עכ"ל ובזה יש ליישב מ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין דין כ"ח בהניחו גוסס שהוא ג"כ ספק מגורשת ואע"פ שבהדיא אמרו בגמ' דרוב גוססים למיתה וכיון דרובא עדיף מחזקה ה"ל אינה מגורשת כלל לחומרא עכ"פ (דלחומרא לא אמרינן סמוך מיעוטא כו') ולמ"ש הריב"ש א"ש. וכ"ה בהגהות מרדכי דקדושין סי' תקס"ח וז"ל ואע"ג דרובן לאבוד דגרסינן בגיטין פ' כל הגט שלשה דברים אמר ר' אליעזר יוצא ליהרג וספינה שאבדה בים ועל עיר שכבשה כרקום ומדכייל להו בהדי הדדי משמע דכולהו בחד סגנון הוה ובב"ב (דף קנ"ג ע"ב) גרסינן עלה ספינות שרובן לאבד עכ"ל. והנה לפ"ז מבואר דע"י ענין ששטפתו נהר נסתלק החזקת איסור מדאורייתא דהא מחמת זה נחשב רק לספק אע"ג דרובן לאבד אלא דהמיעוט עם תרתי החזקה ה"ל פלגא:
א"כ מוכרח דמחמת ענין זה נסתלקה החזקה ונשאר סתם ספק דאורייתא (אכן לפמ"ש התוס' והרא"ש בפ' החולץ גבי משאל"ס דמיעוטא דנמלטי' שכיח ואעפ"כ רובא עדיף מחזקה ואם נשאת לא תצא יש לתרץ דרוב זה שבג' דברים דר"א אינו רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי לי' מיעוטא וחזקה וכעין מ"ש התוס' בקדושין (דף פ' סע"ב) ולפמש"ש בשם הגליון לרבנן נמי הוה ספק בכה"ג אלא דעשו כמי שיש בו דעת לשאול דספיקו טמא וכ"כ התוי"ט פ"ג דטהרות משנה ח' ולכן בהני ג' דברים נמי י"ל דמש"ה הוי ספק) והנה בספק השני שבנ"ד שהוא ס' אי סימנין דאורייתא ג"כ לא שייך אוקמא אחזקה כמ"ש הש"ג הביאו בתויק"ו ס"ס כ"ה והפמ"ג בסי' ק"י ובספרו ש"ה הנ"ל דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ועוד דה"ל כמו ספק פלוגתא דרבוותא וגדול מספיקא דתרי ותרי ואין לומר בו אוקמא אחזקה בשגם שהרמ"ה ס"ל דבדיעבד אם נשאת בסי"ב לבד לא תצא ואף שחולקים עליו וכדלעיל מ"מ אין לומר בו אוקמה אחזקה עכ"פ רק דה"ל ספיקא דאורייתא ועוד שי"ל שהספק הראשון דה"ל כמו רוב ביטל החזקה כדלעיל וא"כ לכאורה יש כאן שני ספיקות עצומים ואין לומר בשום א' מהם אוקמה אחזקה וי"ל לכאורה דמהני להתירה שאף מהריב"ל בק"ע סעיף ל"ה דמחמיר בזה שאין להתיר מצד ס"ס ודלא כרש"ך שבק"ע סעיף שנ"ו וסעיף ש"ס הרי פי' טעמו משום העמד אשה בחזקת אשת איש וזה שייך בנידון שלו שהספק השני אם סימן זה הוי סי"מ ודאי שייך לומר בו אוקמא אחזקת א"א ואדרבה לדעת הח"צ סי' כ"א ה"ל ספק גרוע דהיינו מחמת חסרון ידיעה כו' ולכן אף דספק אי סי' דאורייתא אין שייך לומר בו אוקמה אחזקה לא מהני כלל משא"כ בנד"ז דהספק הא' ה"ל כמו רוב והספק השני הוא אי סי' דאורייתא יש להקל לכאורה לדברי מהריב"ל ועי' מזה בתשובת נו"ב חאה"ע סי' מ"ג שהביא כן בשם השואל והוא השיב ע"ז וז"ל ולדבריו יתיר גם בלי הכרת בגדים כו' ואין תשובתו זו מספקת כלל דשאני ספק דשאלה או ספק דאי סימנים שיש חד לישנא בגמ' דמהני ולכן הוא ספק שקול מצד עצמו גם בזולת ששטפתו וגם החזקה דאיסורא אינה פועלת בו משא"כ בסתם מציאת נטבע בלי סימנים ל"ל הכי אך מש"ש אח"כ דהרי הכל ספק אחד שמא חי שמא מת אפשר נכון הוא כי בכל שני ספיקות שנאמרו בגמ' הספק השני מוסיף וגורם היתר כמו ואת"ל תחתיו זינתה שמא באונס משא"כ הכא רק הספק הראשון הוא ענין הגורם מיתתו וספק דסימני' אינו ענין הגורם מיתתו כספק הראשון אלא שהוא ראי' להכריע לצד הספק דהתירא נגד הספק דאיסורא ומנ"ל דמהני כה"ג ועיין ביבמות (דף קכ"א ע"א) בתוס' רובא דצורבא מרבנן אי סליק קלא אית ליה שהוא ראי' גדולה יותר מספק שקול לא מהני אפי' במשאל"ס כ"ש ראי' דסימנים שלא במשאל"ס כ"א בשטפתו נהר אלא שאינו ראי' להאומרים דסי"ב מהני גבי משאל"ס ע"כ צ"ל דרוב דצו"מ גרע טפי מספק הנמשך מסימנים בינונים ועי' בפסקי מהרא"י סי' קס"ז אין נראה לי לצרף קנין הכסף לטעם דחולבת כו' והמל"מ פ"ד מהלכות בכורות חלוק עליו מ"מ התם הספק השני ג"כ ענין הגורם היתר כמו הספק דאת"ל תחתיו כו' אלא דמ"מ בנד"ז שייכי הספיקות אהדדי כו' ומהרא"י קאמר התם משום דלא שייכי אהדדי ולכאורה ראיה מחולין ע"ט דסמכינן אסימנים והיינו משום דהתם ה"ל ג"כ ספק דאורייתא דשמא חוששין לזרע האב כמו כן הכא כיון בלא הסימנים רק ספק ע"כ י"ל סמכינן אסימנים אך לא דמי התם הסימנים גורמים היתר דאף להצד דאין חוששין לזרע האב הסימנים הן מורים שאמו של זה כשל זה משא"כ הכא את"ל שלא נטבע ועלה אין הסימנים מתירין דהסימנים הן רק לומר שלא עלה אלא נטבע אלא שי"ל את"ל שלא נטבע אז ועלה שמא נטבע פ"ב שהרי הסימנים מוכיחים מ"מ ל"ד להתם רק י"ל ענין הס"ס כעין מ"ש במנחת יעקב בקונטרס הספיקות ס"ק ך' דהוי ס"ס משום דאין למצוא החומרא כ"א ע"י חששות רחוקות ה"נ א"א למצוא החומרא כ"א ע"י מיעוטא נגד רובא דשטפתו נהר. ונוסף ע"ז לומר דאתרמי. נטבע בסימנים כסימנים של זה וה"ל ענין זה כעין חיבור שני סימנים בינונים מיהו לא דמי דהתם שני הסימני' מענין א' וע"כ מצטרפים משא"כ הכא שני ענינים המה. וצ"ע לדמות ס"ס זה לשני ספיקות דפלוגתא דרבוותא דשם ג"כ יש למצוא ספיקות כזה:
קיצור בנד"ז גם להאומרים דסי"ב אין מצטרפין מ"מ יש שני ספיקות להקל וכל ספק הוא דחזקת איסור אין פועל בו כי הספק הראשון הוא כמו רוב דשטפתו נהר רובו לאבד וגם הספק דסימנים ה"ל כמו ספיקא דפלוגתא הפר"ח מקיל בס"ס אפי' בחזקת איסור דס"ל דס"ס דומה לרוב והט"ז ומ"ב מחמירי' שאפילו מאה ספיקות לא יועילו ויש לסמוך דבריהם לחלק בין ס"ס לרוב מדין טומאה ברה"י ומ"מ בנד"ז שהספיקות הם הא' רוב והשני ספק פלוגתא אין שייך להחמיר מצד חזקת איסור ומיהו יש לגמגם שהספק השני אין גורם כהספק, הראשון):
ז ומ"מ הנה לפמ"ש בש"ע סי' י"ז סל"ב האי אפי' בנטבע במשאל"ס דהיינו במעשה דעסיא בעינן סי"מ דוקא וכ"כ הנ"י בשם הרשב"א וכ"ד הריב"ש בתשו' סי' שע"ט וכ"כ בשו"ת פנ"י חאה"ע ססי' ז' בשם התוס' אלמא אע"ג דאיכא ספק אי סי' דאורייתא לא מהני אפי' באיסור דרבנן משום חומרא דא"א כ"ש וק"ו דלא מהני כה"ג בשטפתו נהר דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים שאין זה כדין משאל"ס. ואע"ג:
דאיכא שני ספיקות בדאורייתא דהא התם במשאל"ס איכא ג"כ שני הספיקות ושם הספק הראשון מותר מן התורה דהיינו דין משאל"ס משא"כ הכא כו' אלא אפי' לדעת תשו' פנ"י הנ"ל דס"ל להלכה ולא למעשה דבמשאל"ס מהני סי"ב היינו משום דגם אי סימנין דרבנן מהני בדרבנן ואף גם לפמ"ש בתשובה שבסוף ספר תויק"ו סי' ו' דבמשאל"ס מהני סי"ב מטעם הספק אי סי' דאורייתא דה"ל ספק בדרבנן מ"מ כבר כתב אאזמו"ר הגאון ז"ל דהיינו משום דמשאל"ס ה"ל רק איסורא דלכתחלה משא"כ בשטפתו נהר דה"ל איסורא דדיעבד והספק הא' אסור מן התורה י"ל דבודאי לא מהני הספיקא אי סימנין דאורייתא. כי באיסור א"א לא מהני כלל ספק ספיקא שהרי אפי' גבי חשש קדושין דאיכא חזקה דהתירא לא מהני ס"ס כדמוכח בקדושין (ד"נ) דחיישינן אפי' למיעוטא וכ"ש לס"ס וכ"ש וק"ו בספיקות דמיתת הבעל דאיכא תרתי חזקה לאיסורא ונהי דהספיקות הם גדולים שאין החזקות פועלים בהם עכ"פ חמור הענין טפי מספק קדושין דאיכא חזקה להתירא כו' אך כ"ז בסי"ב לבד אבל בחיבור סימנים יש סברא לצדד להקל בכה"ג אף למ"ד דחיבור סימנים אינם כסי"מ לגמרי והנה מתחלה נקדים בדיני ס"ס מה שיש עוד לחוש בס"ס הזה הגם שאין נפ"מ למעשה דבלא"ה לא מהני כאן ס"ס מ"מ יתגלגל מזה נפ"מ לנ"ד ומה שיש לחוש כאן הוא משום שנודע הספק הא' תחלה ורמ"א כתב ביו"ד סי' ק"י ס"ט בהג"ה דבעי' נודעו יחד והנה הט"ז שם ס"ק י"ד והפר"ח ס"ק מ"ח השיגו עליו דס"ס שבגוף א' וענין א' א"א שיהיה נודע בנתיים ובאמת אין זו השגה על רמ"א והגהת או"ה שהרי ספיקא דנ"ד הוא קרוב לזה ואפשר לומר דהיינו הך ממש שהרי ודאי ב' הספיקות הם מענין א' לומר שבעלה של זו מת אלא לכאורה י"ל שאינן כ"כ בגוף א' כי הספק דאולי סי' דאורייתא היינו בגוף זה שמצאו לומר שזהו הגוף של בעלה המת והספק הראשון היה בגוף הבעל בעודו בחיים לומר שמת מחמת שראינוהו מפרפר בנהר אבל אין הספק הראשון כ"כ מכריח לומר שגוף זה שמצאו הוא היה בעל האשה וא"כ הס"ס הוא בב' גופים (ודעת או"ה והש"ך בדיני ס"ס סק"א והפר"ח שם כ' בשם הרא"ש דבב' גופים לא אמרינן ס"ס הן אמת שהכו"פ בדיני ס"ס חולק ע"ז). אבל באמת ז"א דהא קיי"ל כרבי בפסחים (ד"י ע"א) דאמרי' קבר שאבד הוא קבר שנמצא ולא חיישינן דילמא זה שאבד אינו זה שנמצא א"כ ה"נ גם לפי הספק הראשון הרי נאבד הבעל במקום זה וא"כ גוף שנמצא זהו הבעל וא"כ הרי ב' הספיקות מעידין על גוף א' וע' פר"ח בא"ח סי' תל"ט דגם באיסור דאורייתא סמכינן על הא דרבי מדפסק דגם ביטול א"צ והוא דעת הראב"ד בהשגות פ"ב מה' חמץ ובמל"מ שם כ' שכ"ד בעל המאור והרמב"ם אמנם דעת הטור וריא"ז ושאר אחרונים דצריך ביטול ובבכורות (דכ"ה) מייתי לה לענין בעלי מומין שנתערבו דאיסורא דאורייתא הוא כיון שיכול לבקרם ואפ"ה סומכים ע"ז לת"ק ולרבי ע"ש ובתשו' שב יעקב חאה"ע ססי' י"א הביא ראיה מהא דרבי למ"ש בק"ע סי' רכ"א בשם המבי"ט אם נאבד יהודי בדרך כו' ואח"כ באותו הדרך נמצא הרוג מדאורייתא תלינן שזהו הנאבד כו' ובאמה לכאורה אין משם ראיה דהא אנן לא אמרי' אלא דלא חיישינן שהקבר שנאבד ישנו עדיין בהשדה וקבר זה שנמצא אחר הוא להא לא חיישינן משא"כ בנידון של המבי"ט שאנחנו רוצים להכריח שנאבד היהודי מחמת שנמצא הרוג זה לא שמעינן מהתם רק להכריח ע"י המציאה שאם אבד בודאי כאן זהו שנמצא אלא שאפשר הש"י קורא נאבד מה שאין נודע לנו איה היהודי ולפי שלא בא למקום שהלך אבל באמת ל"ד להדדי כרחוק מזרח כו' דנאבד שבקבר היינו שידוע שהיה שם ממש ודכוותה בנדון של המבי"ט אינו אלא אם היה ידוע שבודאי נהרג שם אבל א"כ מה איכפת לנו אם זהו שנמצא כו' וכבר הרגיש מזה הש"י עצמו ואין בדבריו די השיב ע"ש אמנם בנ"ד שפיר שייך לומר זהו שאבד זהו שנמצא דהא אנו רוצים לומר שע"פ הספק הראשון ג"כ זהו הגוף וא"כ אנחנו צריכים לדון איך הוא ע"פ אותו צד שאת"ל שנטבע הבעל ואם נטבע הרי נאבד ודאי וא"כ זהו שאבד זהו שנמצא ויצא לנו מזה ששני הספיקות שבנ"ד הם בגוף א' ממש דבין להספק השני זהו הגוף של בעל האשה שנאבד ובין לפי הספק הראשון ג"כ זהו הגוף שראינו מפרפר זהו שנמצא וגם ב' הספיקות הם מענין א'. אלא שיש לחוש בנ"ד משום שנודעו בינתיים ולא באו שני הספיקות כא' ומשמעות או"ה ורמ"א דאף שבס"ס שבגוף וענין א' בעי' שלא יהיו נודעו בינתיים וחנם השיגו עליו הט"ז ופר"ח שזה א"א במציאות דאפשר ואפשר הוא כנ"ד וגם כמו הנך ס"ס דלקמן אות ח' וכמ"ש בפמ"ג ומ"מ לדינא משמעות הט"ז סי' ק"י סק"ד דבס"ס שבגוף א' לא איכפת לן בנודע בינתיים ע"ש במ"ש מהני בכל גווני כו'. אך הפמ"ג לא פי' כן והנה ממ"ש הש"ך בדיני ס"ס סק"ד אבל אם לא נתערבו תחלה התרנגולים חד בחד כו' מבואר דס"ל שאף בס"ס שאינו ע"י תערובות בעינן שלא יהיה הספק הראשון אסור מה"ת והיינו ע"כ בבאים כאחת ממש ומהפר"ח שהתיר בזה אין ראיה להיפוך דשאני התם כטעמים שהביצה לא נאסרה כו' הן אמת שסברתו זו אינה מוכרחת דהא כל ביצה דמתיילדא האידנא מאתמול גמרה וא"כ הספק הראשון הוא מה"ת וכדלקמן:
ונחזי אנן הנה מקור דין זה של הרמ"א דבעי' נודעו יחד שהוא מהגהות או"ה כלל כ"ו סי' ב' שם כ' וז"ל אפי' הב' ספיקות ס"ס גמורות דהיינו בענין א' ובגוף א' מ"מ לא ניתר ע"י כך אם לא שיבואו בפעם אחת כו' אבל אם נודע לו הספק האחד קודם אחר שעת ידיעתו אזלינן וחשוב באותו פעם כאיסור ודאי וכשיבא הספק הב' אפי' בלתי תערובות לא הוי אלא ספק א' עכ"ל וגם האו"ה בכלל כ"ו הזכיר והקפיד בזה שלא יהיה הספק הראשון אסור דאורייתא כמ"ש דין א' הואיל והספק הראשון אסור דאורייתא ומקור זה הוא מסה"ת סי' ע"ו בשם ר"י וז"ל דכיון דמן התורה אסורה ושייך בה אשם תלוי בודאי אי הוה ביה כרת לכך כי נתערבה הוי חד ספיקא ואפי' באלף לא בטיל כו' כמו אם נתערב ודאי של איסור אבל אי נתערבו מתחלה בשנים כו' או ס"ס שהכל בגוף הדבר מותר עכ"ל לשון זה אין לו הכרע אם ר"ל שבס"ס שהכל בגוף הדבר מותר אפי' נודעו בינתיים דבכה"ג מיירי בסה"ת או ר"ל שמותר משום דבס"ס שבגוף הדבר מסתמא באים כאחת. ולכאורה משמע כפי' הראשון דהא כבר נת' שאפשר שלא יהיו באים כאחת ולמה התיר ר"י בסתמא והפר"ח סי' ק"י ס"ק מ"ו כ' שלשיטת סה"ת אין חילוק בין ס"ס דתערובות לספק דגוף וענין כו' זולתי כשהספק או התערובות הראשון אסור מה"ת כו' ולשיטתיה אזיל דס"ס שבגוף א' וענין א' לעולם באים כאחת וא"כ ממילא אין שייך לומר בכה"ג שהספק הראשון אסור מה"ת שהרי אין כאן ראשון ואחרון כלל ומש"ה א"ש לדבריו מ"ש סה"ת או ס"ס שהכל בגוף הדבר מותר ולא חש לבאר שלא יהיה הספק הראשון אסור מה"ת משום דאי אפשר להיות כלל במציאות אבל לפמש"ל דאפשר הוא א"כ אדרבה מדלא הזכיר סה"ת בס"ס שבגוף הדבר שום תנאי ש"מ דאין קפידא אפי' בשאין באין כאחת ולכאורה בשט"מ פ"ק דביצה בשם ר"י משמע ג"כ דלא פליג ר"י רק בתערובות והטעם לחלק בין כשהספק השני ע"י תערובות ובין כשהוא שאר ספק מעליא י"ל ע"ד שכתב הט"ז בסי' שט"ז סק"ה דכשהספק השני שע"י תערובות דהוה כשני שבילין בבאו לשאול בבת אחת דמחמירין ביה דכאן א"א לשאול אלא בבת אחת דהא עיקר ההיתר מכח ס"ס עכ"ל. ועי' בפליתי ססי' קי"א סק"ח שביאר ג"כ דבהכרח הוי כנשאל עליו ועל חבירו כו' ע"ש ואף שהט"ז והפליתי מיירו כשהתערובות השני הוא חד בחד מ"מ טעם זה שייך אפי' כשהתערובות א' במאה דאע"ג דיש בזה מעליותא דחד בתרי בטיל מדאורייתא מ"מ בצד היותו ספק (ונפ"מ היכא דהביטול לא מהני כמו בדבר חשוב כו') ה"ל כספק דשני שבילין ותדע דהא קיי"ל רסי' ק"א דחתיכה הראויה להתכבד אף אם איסורה רק מדרבנן אינה בטילה אפי' באלף וקשה נהי דמצד ביטול לא מהני בדבר חשוב יהיה מהני מצד היותו ספק דרבנן דספק דרבנן לקולא אף בדבר חשוב כמ"ש הט"ז סי' ק"ב סק"ג והב"ח שם הביא מהש"ס דמנחות שאף בדשיל"מ י"ל כן ותירצו ע"ז דשא"ה דאנן בקיאים בקביעא דירחא אבל משמע בספק דרבנן בשאר דבר חשוב שאינן דשיל"מ אזלינן לקולא (ועי' בתוס' בעירובין (דמ"ה סע"ב) ובתה"א דק"י ע"א ובדיני ס"ס שבש"ך סי' ק"י סי"ז) וא"כ קשה אמאי לא מהני ביטול חד בתרי מצד ספק א"ו דספק זה לא נחשב ספק מטעם הנ"ל ולכן לפ"ד רש"י ורמב"ם בי"ד סי' ק"י ס"ח בעינן שלשה תערובות דוקא ואז הוי ס"ס משא"כ שני תערובות לא נקרא ס"ס ועי' פר"ח שם ס"ק ל"ח בפי' דברי רש"י וגם להתוס' דבשני תערובות חשיב ס"ס היינו משום שגם בתערובת ראשון מדאורייתא ברובא בטיל ולס"ס מצטרף ב' תערובות דאז לא דמי ממש לשני שבילין עי' כתובות פ"ב (דכ"ז סע"א) התם ודאי כו'. משא"כ בתערובת א' לא חשיב אפי' ספק א' דהא ודאי איכא איסור כאן ולכן דוקא גבי ספק ראשון בגופו וספק שני ע"י תערובות הוא דס"ל לסה"ת כיון שהספק ראשון מן התורה לא מהני הספק השני אבל כשהספק השני ג"כ שלא מצד תערובות רק בגוף הדבר י"ל אפי' הספק הראשון היה אסור מן התורה ונודע בינתים מהני דאתי ספק ומוציא מידי ספק כדאיתא בנדה (דט"ו ע"ב) גבי אשה שיש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה ולפ"ד הרשב"א במשמרת הבית שער הוסתות דקע"ג אפי' למ"ד וסתות דאורייתא הדין כן משום דמ"מ ספק ספיקא הוא והרא"ה בבד"ה שם לא נחלק עליו אלא משום דס"ל דלמ"ד וסתות דאורייתא ליכא ס"ס כלל דבודאי רואה מחזקינן לה ולכן אין לדחות דגם להרשב"א הטעם התם משום דאשה בחזקת טהרה עומדת דזה אינו דלמ"ד וסתות דאורייתא לכל הפחות נחשב ספק אפי' אחר החזקת טהרה דמחמת החזקה נחשב לספק וכעין מ"ש התוס' בנדה (די"ז סע"ב) ותדע דלהרא"ה נחשב אפי' לודאי וע' פר"ח בסי' ק"י ססקמ"ו דלדבריו ספק דתערובות גרע טפי דלא מהני אפי' כשהספק הראשון היה רק עיקרו מדרבנן כו' ע"ש שהאריך וא"כ לפ"ז עכצ"ל שאין ללמוד מספק זה לספק שבגופו והיינו מטעם הנ"ל דספק דתערובות דומה לשני שבילין הגם שי"ל דלגבי ס"ס לא מזיק מה דספק השני דומה לשני שבילין כדמשמע קצת לכאורה מהא דכתובות (דכ"ז סע"א) הנ"ל אך הרי מהט"ז בי"ד סי' שט"ו סק"ה והד"מ בא"ח סי' תל"ט סק"ב משמע גם בס"ס לא מהני כה"ג מיהו הרי הט"ז לא מיירי רק בתערובות חד בחד והנה להט"ז ופר"ח דס"ל דספק שני בתערובות לא מהני אפי' בלא נודע בינתים א"כ ודאי י"ל כן דספק דתערובות גרע אמנם להאומרים דבלא נודע בינתיים מהני ואעפ"כ בנודע בנתים לא מהני לפ"ז י"ל דה"ה כשהספק השני בגופו לא מהני בנודע בינתים עכ"פ דאין לדחות משום דספק תערובות גרע דהא מהני בלא נודע בינתיים וכן מלשון הב"י בי"ד סי' נ"ז בשם המ"כ וכי פליג ר"י על התלמוד בכל מקום דאמר ס"ס בדאורייתא כו' ע"ש מזה מוכרח דספק שני בתערובות לא גרע משאר ספק שני בגוף הדבר דאל"כ אין מקום לתמיהתו על ר"י כלל נמצא לפ"ד המ"כ הנ"ל וסיעתו מוכרח לומר דלר"י גם כשהספק השני בגוף הדבר לא מהני בנודעו בנתיים עכ"פ והקושיא מההיא דנדה (ט"ו) יבואר לקמן בס"ד וכן משמע בת"ח כלל מ"ג דין ז' דאף בשני הספיקות בגוף הדבר בעינן נודעו יחד דוקא והנה הפר"ח בסי' ק"י ס"ק מ"ו הביא ג' שיטות בדעת ר"י והן סה"ת דלעיל והרשב"א והרא"ה ולפי שיטת הרא"ה בלישנא אחרינא שבו היה אפשר לומר דמחלק בין ספק א' בתערובות לס"ס שהכל בגוף הדבר אפי' היכא שהספק הראשון אסור דאורייתא וכ"כ הפמ"ג והטעם י"ל כדפרישית לעיל אמנם לפ"ד הרשב"א א"א לומר כן דאלת"ה לא מקשה מידי מהא דכתובות דפתח פתוח ע"ש בתה"א ד' קט"ו ע"א וכן משמע ממש"ש דהתם שאני שא"א לבוא לפניך אלא בשתי ספיקות כו' משמע כל שאפשר לבוא תחלה הספק הראשון לא מני תו ספק שני אפי' לא נודע בינתים וכ"ה לפ"ד סה"ת עכ"פ בנודע בינתים א"כ עכ"פ בנודע בינתים ודאי א"א להקל אפי' בשהס"ס שלא ע"י תערובות ואולם עדיין נשאר עוד לצרף דעת ר"ת שהביא הרשב"א בתה"א שם דפליג על ר"י ומתיר אפי' בשהספק ראשון אסור מן התורה ואפי' בשספק ב' ע"י תערובות ואפי' בנודע בינתים לפמ"ש מהרא"י בהגש"ד סי' פ"ד דאפי' ר"י לא פליג אלא בנודע כמש"ל בשם המ"ב והמ"י וגם להחולקים עליהם בשיטת ר"י מ"מ מודו דלר"ת אפי' בנודע שרי והנה המ"ב סי' ל"ח כ' שמשמעות הפוסקים שדברי ר"ת הם עיקר אלא שכתבו שיש לחוש לדעת ר"י כו' וא"כ בנ"ד היה זה עכ"פ צד גדול להקל אכן באמת י"ל דבנ"ד גם ר"ת מודה לפמ"ש הרשב"א בתה"א דבנתערב איסור דאורייתא חד בחד דהתירא ואח"כ נפל א' לרוב לא הוי ס"ס ופי' הפר"ח שם דאפי' לר"ת נמי קאמר דע"כ לא קשרי ר"ת אלא בחדא ספיקא דגופא דלא אתחזק איסורא ולא מחייב עליה אשם תלוי וכגון ס' טריפה אבל היכא דאתחזק איסורא דהיינו חד בחד כל חדא מקרי ודאי איסור כו' ע"ש א"כ בנ"ד נמי הרי בספק הראשון שהוא דין ספינה שאבדה שנותנים עליה חומרי חיים כו' ודאי דהבא על האשה חייב באשם תלוי עי' רמב"ם פ"ח מה' שגגות דין ג' וא"כ לא מהני הספק הב' כמו דלא מהני התערובות ברוב דחשיב נמי ספיקא לפי דעת ר"ת ור"י אכן לפ"ד הפ"ת בסי' ק"י ס"ק מ' שחולק על הפר"ח בפי' דברי הרשב"א ולדידיה ר"ת פליג נמי בהא היה אפשר להקל אם לא שנאמר דספק השני דתערובות ברוב עדיף יותר משאר ספק לפ"ד ר"ת משום דמדאורייתא ברובא בטיל עכ"פ אכן נגד זה יש בו חסרון כנ"ל וגם בספק הראשון דחד בחד י"ל דגרע מה"ט משאר ספק דחייבים עליו אשם תלוי ועי' פרמ"ג שפי' כהפר"ח (ובכל הנ"ל הרווחנו תירוץ יפה להאומרים דס"ס מהני נגד חזקת איסור אשר סוערת עליהם הקושיא החזקה ממתני' רפ"ד דכריתות שהזכרתי למעלה בשם הפ"י בקו"א לקדושין ולפמ"ש לק"מ לשיטת ר"י דס"ל היכא שהספק הראשון אסור מן התורה לא מהני ס"ס א"כ התם ודאי כשנתערבו חד בחד הרי הס' ראשון אסור מן התורה וחייבים עליו אשם תלוי ושוב לא מהני הספק הב' כדלעיל וגם לדברי ר"ת לק"מ לשטת הפר"ח והפמ"ג דהא הכא הספק הראשון תערובות חד בחד רק לפי דעת הפ"ת צ"ל דר"ת מפרש כהרמב"ם שנתבאר לעיל ותירץ זה מתקבל דבאמת קשה לומר דס"ס אסור בכה"ג משום דאתחזק איסורא דהא אתחזק נמי התירא א"ו מטעם הנ"ל). יצא לנו מזה שבנ"ד שב' הספיקות באו בזה אחר זה ונודעו בינתים אין להקל כלל מטעם ס"ס אפי' באיסורי' דמהני בהו שני ספיקות כש"כ באיסור אשת איש:
קיצור (לפ"ד הרשב"א ונ"י והתוס' והש"ע אפי' במשאל"ס לא מהני סי"ב אע"ג דה"ל ספק דרבנן וס"ס בדאוריי' שהספק הראשון מותר מן התורה כ"ש הכא ואפי' לקצת אחרונים שמקילים שם י"ל הכא יש להחמיר דלא מהני סי"ב כלל אך בחיבור סי"ב יש לצדד כמו שנגיד הנה רמ"א ס"ל דס"ס שהכל בגוף הדבר ג"כ לא מהני כשלא נודעו יחד ולכאורה מסה"ת סי' ע"ו שממנו מקור הדין דלא מהני ס"ס כשהספק הראשון אסור מה"ת י"ל דהיינו דוקא דבכה"ג לא מהני ס' שני שע"י תערובות אבל כשהספק השני ג"כ בגוף הדבר י"ל אתי ספק ומוציא מידי ספק מיהו הרשב"א ס"ל דלא מהני כל שלא נולדו השני ספיקות יחד וגם לסה"ת לפ"ד מהרא"י לא מהני כל שנודע תחלה עכ"פ הספק הראשון ולפ"ז בנד"ז אפי' הוי הנידון באיסור דמהני בו שני ספיקות לא הי' מהני שהרי נודע תחלה הספק הראשון והיה אסור מן התורה):
ח אמנם י"ל דהשני ספיקות שבנד"ז לכ"ע י"ל בהו אתי ספק ומוציא מידי ספק כמו שנבאר כי הנה הפמ"ג בי"ד סי' ק"י במשבצות זהב ס"ק י"ג הקשה על הרמ"א דפסק שב' ספיקות אפי' בגוף א' בנודע בינתים לא מהני מהא דאיתא בפסחים (דף ט') ובנדה (ט"ו) ובעבודת כוכבים (מ"א) ור"ל דהתם הוה בעי למימר דספק מוציא מידי ודאי ולמסקנא מידי ודאי אינו מוציא מידי ספק מיהו מוציא והתם שני הספיקות באים בזא"ז ואפ"ה שרי והוא מדברי המנחת יעקב שהקשה כן בכלל מ"ג ס"ק כ"ז אלא שהמ"י כ' שם שלשטתו והיא שטת המ"ב דלעיל דמחלק בין נודע הספק הראשון תחלה ובין נודעו הב' ספיקות כא' לק"מ ובאמת אין זה מספיק כלל שהרי בנדה (ט"ו ב') גבי בעלה מחשב ימי וסתה הרי בהגיע ימי וסתה נודע להבעל תחלה הספק הא' דשמא ראתה ואח"כ כשעברו ג"כ הימים שתוכל לטבול אז נודע ונולד לו הספק השני והעיקר הוא כמ"ש המ"י שם אח"כ דשאני התם דהספק השני המוציא מידי ספק הראשון הוא ספק הרגיל וכן משמע בתוס' בע"א (דף מ"א ע"ב) ד"ה ואין ספק וכן משמע עוד בתוס' שם (דף מ"ב סע"א) וכן מצאתי שתירץ בכללי חזקה להגאון המג"ש דין י"ב דשא"ה דהוי ספק הרגיל והתירץ השני שכתב המג"ש משום דגבי וסתות אין הספק הראשון אסור מה"ת דהא וסתות דרבנן כו' א"א להעמידו דהא הרשב"א במשמרת הבית (דף קע"ג) כתב דר"י אמר דינו אפי' למ"ד וסתות דאורייתא כהובא לעיל וגם הרא"ה בבד"ה שם וכ"ד התוס' בנדה (דף ט"ו סע"א) דס"ל דלר' יוחנן סובר וסתות דרבנן היינו משום דס"ל דלמ"ד וסתות דאורייתא בודאי רואה מחשבינן לה וליכא ספק וספק נשמע מדבריהם הא יש ס"ס הי' שרי אף שהספק הראשון הי' אסור מדאורייתא והספק השני נולד אח"כ ועי' בחידושי הרמב"ן בנדה שם שכתב דלשיטת הרי"ף והרמב"ם צ"ל דר' יוחנן אמר דינו דוקא למ"ד וסתות דאורייתא וא"כ מכ"ז נשמע שא"א לומר שם דהטעם משום דספק ראשון הוי דרבנן. בשגם שי"א דאפי' למ"ד וסתות דרבנן מ"מ פרישת עונה שלפני הוסת היא ד"ת כמ"ש בב"י סי' קפ"ד א"כ הא דאמרינן וסתות דרבנן היינו אם לא הרגישה כמבואר בכו"פ וא"כ מניין ידוע להבעל שלא הרגישה ועוד הא דהטילה כמין נפל ודאי הוה ספק גמור של תורה ואע"פ שהרמב"ם ספ"ט מהלכות טומאת מת כתב וז"ל דבר ברור הוא שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן כו' היינו כדמסיים משום שכל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות כו' אין אלא מד"ס א"כ לדידן דקיי"ל דספיקא דאורייתא לחומרא שזהו שטת ר"י דלעיל שכתב משום שהספק הראשון אסור מן התורה כו') מה"ת מבואר שיש שם ספק טומאה הטמא מדאורייתא ממש וכ"ד הראב"ד שם בהשגות והנה הכ"מ שם ומהרי"ט בתשו' חי"ד סי' א' הקשו על הראב"ד מדידיה אדידיה דבסוף הלכות כלאים הודה לדברי הרמב"ם שכל הספיקות אינן של תורה וכאן כתב עליו שהוא שיבוש גדול ותירץ דמהרי"ט אינו מספיק ולכאורה הי' נ' לתרץ דלא פליג על הרמב"ם ספ"ט מהלכות טומאת מת אלא משום דהוה ספק טומאה ברה"י ובזה לכ"ע דאורייתא הוא דילפינן לה מסוטה כדאיתא בשמעתא קמייתא דנדה ובסוטה (דף כ"ח ע"ב):
ועי' במשנה ח' פ"ח דתרומות בתוי"ט בשם רבינו שמשון דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא ודאי ואין כאן ספק טומאה ואע"ג בהר"ש שם ליכא זה הלשון טמא ודאי מ"מ כוונתו לכך וכ"ה בתוספות ריש נדה ד"ה והלל כי אמר ותדע דהא לפ"ד התוספות והרמב"ן בב"ב (דף נ"ה ב') אפילו כמה ס"ס לא מהני והא דאיתא בחולין (דף פ"ו ב') אם אמרו ספק טומאה לטהר יאמרו ספק איסור להתיר אלמא דספק איסור חמור יותר התם מיירי בספק טומאה דהוא טהור דהיינו בדבר שאין בו דעת לשאול כמ"ש התוס' שם וכדאיתא בקדושין (דף פ' סע"א) מיהו באמת א"א לתרץ כן דעת הראב"ד שכ' שהרי אמרו בכמה מקומות ספיקא דאורייתא לחומרא משמע דבכל ספק דאורייתא ס"ל דמדאורייתא הוא וצ"ע ואיך שיהי' עכ"פ מובן דאפי' בספק טומאה דרה"י דה"ל כטומאה ודאי מדאורייתא אתי ספק ומוציא מידי ספק כיון דמ"מ אינו ודאי ממש (וע' תוס' במס' עבודת כוכבים (דף מ"ב א') שכתב איבעית אימא הבור ר"ה.):