אור ברסלב

צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק א· רבי מנחם מנדל שניאורסון

סימן לז

סימן לו

ע"ד השאלה שהודה איש אחד שזינה עם אשת איש וגם היא הודית ועוד אמר שזינה עם אשה אחת והיה דו"ח מהחוטא וסיפר בפני האשה החטא שלו עמה והנה האשה הנ"ל מכחשת אותו לגמרי מכל וכל וצועקת וקובלת מה לה עסק ח"ו עם החוטא וגם אמר החוטא שכמדומה שיש לו איזו סימן שומא על גבה וכן נמצא ע"י בדיקה שומא קטנה אך אחיה אמר שזה שמונה שנים שהיה לה מכה על גבה ונצרך היה להניח רטייה והאיש החוטא היה אז בלילה בביתו ונתן אחיה לו נר להאיר שיוכל להניח הרטייה ובודאי ראה אז את השומא והוא מכחיש זה עכ"ל:

לכן מסופקים אנו אם כדאי להכניס א"ע לעשות הסכם אצל הבעל שיגרשה וכי יש לה בן עכ"ל כבוד מעלתם והנה קשה עלי מאד להשיב רק על כל זה מפני ששלחו שליח מיוחד ההכרח להשיב מה:

הנה בגמרא ביבמות ר"פ האשה שלום (דף קט"ו ע"ב) גבי וקאמרי סימנים דלאו עלייהו קא סמכינן אלא אסימנים כתב בחידושי הרשב"א וז"ל כלומר כיון דע"כ בדאסוקינהו קא מיירי איכא למיחש שצריך סימנים כדרך שנותנים באבדה וכגון דאמרי סימן שיש להן במקום המוצנע שמחזירין אבדה בכענין זה הוא דסמכינן עלייהו דודאי תו ליכא למיחש לשקרא הא לא אמרי סימנין כי הני לא מהימנינן דלא סמכינן עלייהו דחיישינן דלמא משקרי דאתתא סמכא עלייהו משעה שתדע שטבע דסמכא אבדדמי ולא דייקא עכ"ל הרי דאע"ג דהנשים חשיבי כעד אחד לא מהימני כלל משום שהאשה לא דייקא הכא לכן אין הנשים המעידין נאמנות כלל וחיישינן להו דמשקרי לגמרי וכ"כ הרשב"א עוד לעיל בד"ה הא דאיבעיא להו עד אחד במלחמה וז"ל והיינו דלא איבעיא להו אלא בעד אחד דמספקא לן דלמא משקר וכו' ובין אמר מת וקברתיו קא מיבעיא ליה דלמא משקר עכ"ל אעפ"כ ע"י שאומרים סימן שיש לו במקום המוצנע שמחזירין אבדה בכענין זה סמכינן עלייהו דודאי תו ליכא למיחש לשקרא כנ"ל וכ"כ בנמוק"י שם וז"ל משום דאמרי סימנים ולא אמרינן סימנים הכא אתרמי והני אחריני נינהו עכ"ל וצ"ל כיון דחשדינן להנשים דמשקרי למה ע"י הסימנים נאמנים ולא חשדינן להו גם כן שמשקרים בענין הסימנים וי"ל משום דהתם אי אפשר להם לשקר. כיון שהעלוהו לפנינו והנשים לא ראו שיש בו הסימנים ואף על פי כן אומרים שיש בו סימנים אלו א"כ ע"כ אומרים אמת שוב ראיתי כן בספר תורת יקותיאל בהתשובות שבסוף הספר ססי' ב' שהביא כן בשם תשובת מהריב"ל סימן א' שכתב כן בשם הריטב"א וז"ל נראה דהכי קאמר כגון שהעלום לאלתר לפנינו או שראום עדים ובאו הנשים ואמרו לנו קודם שראו אותם. הת"ח יש להם סימן פלוני ופלוני שהם סימן מובהק ומצאנו לאנשים האלה כדבריהם דכי הא ודאי מהימני משום דסמכינן אסימנים ולאו עלייהו ומה שהעידו על הסימנים לאו עדות הוא עכ"ל וכתב התויק"ו ולפי זה מדוקדק לשון הש"ס דלאו עלייהו סמכינן פי' דלא מקרי עדותן עדות דנימא דילמא משקרי כו' ולפ"ז יש לפשוט גם כן הספק דידן דה"ה הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלך אם מעידין רק על סימנים שיש באיש ההוא ואח"כ מצאו הסימנים כדבריהם דנאמנים ולא משום עדות רק משום סימנים כמ"ש הריטב"א עכ"ל התויק"ו. והנה הנשים שאין נאמנים לומר מת בעלה י"ל אפילו מדאורייתא אין כאן עדות כדמשמע במשנה פרק ט"ו דיבמות (דף קי"ח ע"א) גבי היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה וע"ש בתוספות ד"ה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן או אפילו בתרומה דאורייתא הרי אע"ג דיש סברא דגם מדאורייתא אינה נאמנת עכ"ז כשנותנים סימנים שהם סימן מובהק נאמנים אם כן כמו כן הכא אף שזה האיש מדאורייתא אינו נאמן לאוסרה על בעלה מ"מ ע"י סימן מובהק שאומר במקום המוצנע אפ"ל שיש לחוש לדבריו:

אך נראה לומר דלא דמי מכמה טעמים האחד דהתם ע"י הסימנים מובהקים שהם אומרים שהיה בבעל האשה העגונה וכן נמצא בגוף זה הנטבע מורה בודאי שהוא בעלה ואין שייך בזה תחבולה דהא מיירי שאמרו הסימנים תומ"י שנמצא וקודם שראו אותם כמ"ש התויק"ו בשם הריטב"א אבל הכא אף שאומר הסימן שיש בה אין זה ראיה ברורה דאולי שמע הסימן מאיש אחר וכ"ש לדברי אחי האשה שאמר שראה הסימן ע"פ איזו סיבה עכ"פ אין זה דומה להתם בענין וקאמרי סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים דהתם אין שום ספק בדבר שלא ידעו הנשים מהסימנים משא"כ הכא אין זה ברור שלא ידע מהסימנים ועוד שהרי אחי האשה אומר שידע מהסימן ע"פ סיבה הגם שלכאורה יש לומר דהסימנים עדיפי מהכחשת אחי האשה. מדאמרינן בגמרא פרק אלו מציאות (דף כ"ח ע"א) דעד אחד לגבי סימנים כמאן דליתיה דמי מ"מ שם מיירי דשניהם אומרים סימנים ועיין בש"ע סי' רס"ז סעיף י' מ"מ יש לחלק דהתם העד אחד אינו מכחישו לומר שידע מהסימנים כ"א מעיד שהיא של פלוני ע"כ סימנין עדיפי אבל הכא הוא מטיל ספק בהסימנים לומר שראה הסימן ואף שהוא קרוב ואינו נאמן מ"מ גם זה הטוען עליה אינו נאמן כלל וגרע משאר עד אחד כיון שהוא חוטא עכ"פ י"ל דלא דמי להא דיבמות (דף קט"ו ע"ב) דסמכינן אסימנים דהתם ליכא שום ספק בהגדת הסימנים שאין בזה ערמה משא"כ הכא אין זה ברור עכ"פ הא חדא השני דהתם אין שום מי שמכחיש אבל הכא האשה מכחשת אותו ומצינו חילוק בענין סימנים בין אם אין מי שיכחיש ובין אם יש מי שיכחיש והוא דבש"ע ח"מ רסי' רצ"ז פסק דמוציאין הפקדון מיתמי על ידי סימנים שנותן המפקיד בצירוף מה שהמפקיד אינו רגיל בבית הנפקד והנפקד אינו אמוד אזי מוציאים ע"י הסימנים מיתמי אף אם הפקיד אצלו שלא בעדים ואין עידי פקדון כלל סמכינן על הסימנים. כמ"ש הסמ"ע שם ס"ק ג' והש"ך ססי' הנ"ל סד"ה העולה מכל זה גבי או שאינו מביא עדים כלל רק שנותן סימן מובהק כו' וכתב הסמ"ע אבל אם טוענים ברי של אבינו היה או שהנפקד חי וטוען שלי הוא כו' אין מוציאין מידו אפילו בהצטרפות הני ג' ענינים הנ"ל וא"כ ה"נ בנד"ז כיון שהאשה מצווחת ומכחשת אותו שלהד"מ י"ל אין חוששין לדבריו וחיישינן מחמת זה שידע הסימן כמו דאע"ג דמוציאין הפקדון ע"י הסי"מ זהו כשאינן יודעים להכחיש אז סמכינן על הסי"מ להוציא הפקדון אבל כשהם מכחישים בבירור לא סמכינן על סי"מ אף בצירוף הנך שני דברים הנ"ל ותלינן שע"י סיבה ידע זה האיש מהסי"מ אף שאינו רגיל בבית הנפקד א"כ כמו כן הכא כיון שמכחשת אותו בבירור אין להעמיד יסוד על הסי"מ די"ל שידע אותו ע"י איזו סיבה הרי סניף שני לצדד הג' י"ל שאפילו אם נאמין לו מחמת הסימן ולא נסתור דבריו לא מפני הכחשת האשה ולא מפני דברי אחי האשה וגם לא נחוש שמא ידע הסימן מצד עצמו עדיין אין להכריח מהסימן רק על שהיה שם משמוש ידים שלו בגבה אבל אין להכריח מזה כלל שהיה מעשה בפועל שתאסר על בעלה מפני זה וכמו דאיתא פרק ג' דכתובות (דף ל"ו ע"ב) וכי מפני שמיעך לה בין דדיה פסלה מן הכהונה וגדולה מזו איתא בתשו' מיימוני דשייכי להלכות אישות סי' ח' וז"ל אבל משישמעו אותן מנאפים לא שמענו כי מה שמיעה שייך במנאפים אפילו אם שמע אותן מנשימין מה בכך שמא היו משתגעין יחד דרך שחוק ולא אסרינן אהא כש"כ שי"ל כאן כן אף לדבריו שידע הסימן בגבה מחמת קירובו עמה שמא היו רק משתגעין ביחד דרך שחוק ולא אסרינן בהא. מיהו יש לחלק דשם בנדון שנשאל מהר"מ לא היה שם מי שיגיד על מעשה בפועל כי האשה הכחישה מכל וכל וא"כ רק לאסור מפני ששמעו אותן מנשימין על זה דן מהר"מ להתיר משום מה שמיעה שייך כו' אבל הכא כיון שהוא צווח שזינה עמה ע"ז י"ל דמהני הסימן שאומר בגופה במקום מוצנע דה"ל רגלים לדבר אך גם ע"ז יש לצדד כיון שהוא המעיד הוחזק שעשה עבירה עם כלתו אין מעמידין יסוד על דבריו אפי' בצירוף רגלים לדבר וגרע משאר עד אחד עם רגלים לדבר דהא י"ל שהוא פסול לעדות עד שיעשה תשובה ואולי יש להעיר לזה מדין המשנה פרק אלו מציאות והרמאי אע"פ שאמר סימנים לא יחזיר ועיין מזה בש"ע ח"מ סי' רס"ז ס"ה ואף שהש"ך שם ס"ק ג' כתב דבסי"מ גמור דומיא דנקב יש בו בצד אות פלוני מחזירין אפילו לרמאי גמור אפ"ל דהתם גבי אבידה כיון שנותן סי"מ מסתמא הדבר שלו אבל הכא י"ל אף אם נאמר שזהו סי"מ אין זה מכריח רק שהיה שם משמוש ידים אבל לגבי מעשה זנות בפועל אין מוכרח מזה הסי"מ והנה גבי סי"מ גמור בעגונא כשיש לחוש לשאלה תו אינו נחשב כסי"מ:

כיון שנופל בו ספק וחשש שאלה וה"נ אף אם נאמר שזהו סי"מ עדיין יש ספק שמא לא היה עבירה גמורה רק ע"ד הנזכר בגמרא כתובות (דף ל"ו) וכי מפני שמיעך לה בין דדיה כו' כנ"ל גם בסמ"ע שם סס"ק ח' מבואר דלדעת הרמב"ם והש"ע שם ססעי' ה' ברמאי גמור לא מהני רק עדים אפ"ל דאפילו סי"מ גמור לא מהני וצ"ע בשט"מ בב"מ פא"מ (דף ל"ח ע"ב) ד"ה והרמאי שאמר וד"ה לענין פסק לכן לכאורה י"ל שאין לאוסרה מחמת דבריו ועיין בשו"ת זכרון יוסף חלק אה"ע סימן ז' כ"ז כתבתי להלכה ולמעשה כפי הנראה לכבודם כן יעשו:. הנה באתי לשאול שאלה ע"ד המעשה שאירע במחנינו זה מזמן ערך חמשה שנים שהתאכסן איש אחד בבית בעה"ב ונעשה בשם כבן בית ויהי הלילה לישכב והרגישה הבעלת הבית שפתאום נכבתה הנר ונסתמו החלונות בחדר ששוכב שם ומצאת את האיש רץ מהמטה שישנה כלתה ולא מצאתו במטה ובאה אלי בצווחה גדולה ומרה על מעשה הנבלה הזאת ואחר ימים הושבתי ב"ד לעשות חקירות ודרישות ועשינו חקירות ודרישות באיומים גדולים ובחרמות וטען הבליעל שלא עשה מעשה הנבלה כי חמותה באה תיכף שלא היה בכדי שיעשה והאשה לא ערה משינתה והאשה טוענת ג"כ שלא ידעה בשכבו ובקומו כי השינה תקפתה רק בביאת חמותה בצווחה שמעה הקול רעש וערה משינתה והאשה מוחזקת בכשרות ולא נראה ממנה שום חציפות כל ימי היותה בבית חמיה וממשפחה הגונה והתרנו אותה לבעלה רק הבעל לא רצה לסמוך ע"ז ורצונו היה דוקא לגרשה רק לא עלתה בידו כי היא עומדת במרדה ותובעת כתובה מרובה וכעת בא אלי האיש שהוא בעלה ומבקש לשאול את פה כ"ק וכאשר יגזור אומר כן יקיים לכן באתי לבקש כ"ת למחול עכת"ה ולהשיב לשואלי דבר כי באמת לא יכולתי לסבול צערו וצער האשה הנ"ל ומה שלא באתי בשאלה מקודם מחמת שהעסק היה נוגע בעש"נ לא רציתי לכתוב ולבא בשאלה לכן הושבתי ב"ד היינו המ"ץ דראמען ומה' ישראל שלמה יפה ואני ג"כ הייתי בתוכם לעשות כו':

הנה בגמ' פרק ב' דיבמות (כ"ד ב') רבי ס"ל בראיית הבעל דבר מכוער תצא מהבעל כן פרש"י ומשמע אפילו בלא קול כלל ועכ"פ בקלא דפסיק כ"כ בחה"ר שם והיינו באין לה בנים ובחה"ר שם כתב ענ"ל דלרבי אפשר אפילו יש לה בנים תצא דלרבי כיעור ה"ל רג"ל שנטמאה יעו"ש ובנ"י פי' דלרבי ג"כ דוקא בנטען מוציאים ע"פ עדי כיעור ובבעל אין מוציאין בעל כרחו אלא שאם רצה להוציא מוציא בעל כרחה כו' וכתב שם בשם הריטב"א דחמירא מעוברת על דת משה ויהודית דההיא צריכה התראה להפסידה כתובתה וזו שיש בה דבר מכוער היא כהתראה וכ"כ הרמב"ם הביאו הב"ש סימן י"א סק"ו שא"צ התראה וזהו אף לרבנן דפליגי על רבי והגם דלא קיי"ל כרבי היינו שאין ב"ד מחייבין אותו להוציא אבל אם רוצה להחמיר על עצמו ודאי אין מונעין אותו כלל וכמ"ש הב"ש סק"ו שאין משיאין לו עצה להחזיקה ועי' בסי' קט"ו סוף סעיף ד' מ"מ מצוה עליו שיוציאנה וע"ש בחמ"ח ס"ק י"ח ובב"ש ס"ק י"ט וכ"כ מהרמ"ל בתשובה סי' פ' ד"ה אלא שקודם שנבא ואף דמהרמ"ל מפרש בעדי כיעור היינו לענין שתצא בלא כתובה שע"ז אין הבעל עצמו נאמן אבל לענין לגרשה אף ראיית הבעל עצמו שוה דלא תהא שמיעה גדולה מראייה:

קיצור בדין ראיית הבעל דבר מכוער דהגם דלא קיי"ל כרבי דס"ל דתצא מהבעל מדינא מ"מ מצוה לגרשה וגרע מעוברת על דת):

ב. אך קשה ע"ז ממ"ש בגמרא סוף נדרים (דף צ"א ע"ב) גבי ההוא גברא דהוה מהרזק בביתיה דלפי' הרשב"א והר"ן שם אף לצאת י"ש א"צ להוציא כיון דאיכא הוכחה דלא נבעלה והרי אף דלא היה עבירה בפועל עכ"פ ה"ל דבר כיעור בודאי שהיתה נחבאת עם נואף ועי' תוספות פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"א) דנואף שאני מבואר דחשבינן זה לכיעור גדול וא"כ הגם שיש הוכחה שלא נעשתה התועבה עכ"ז איך יוצא י"ש במה שאינו מגרש אשה כזו והגם שיש שם פירושים אחרים דלא מיירי בבא לצאת ידי שמים דוקא כ"א ע"פ עיקר הדין כמ"ש התוס' פ"ב דיבמות (דף כ"ה ע"א) דמיירי באומרת טמאה אני לך והמכוון שאינה נאסרת מדינא והתוס' פרק אע"פ (דף ס"ג) מפרשים בענין אחר דלא מיירי לבעל כ"א לבועל וג"כ רק מדינא ועי' מזה בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב אך עכ"ז יקשה על הרשב"א והר"ן שהרי גם הם יודו דכשיש דבר כיעור מצוה עליו לגרשה ואיך כ' כאן שגם לצאת י"ש א"צ לגרשה וצ"ל לדבריהם דהא דבראיית דבר מכוער אסורה לרבי זהו מפני שהדברים מראים שהיה שם עבירה בפועל וכמ"ש הרשב"א דדבר מכוער לרבי ה"ל כעדי טומאה אבל כשיש רג"ל שלא היה עבירה בפועל אף שעשו דבר כיעור לא אסורה לרבי ולכן בעוברת על דת לא מצינו שיחייב רבי להוציא רק בדבר מכוער שהדבר נראה שעשתה העבירה משא"כ בעוברת על דת שאף שהיא פרוצה אין הוכחה שכבר עשתה עבירה (מיהו בירושלמי הביאו הא דמכוער הדבר תצא גבי עוברת על דת) ולהכי א"ש הא דשלהי נדרים דאף דודאי זהו דבר מכוער אעפ"כ כיון שמראים הדברים שעדיין לא עשו המעשה ע"כ אין מחוייב להוציא אף לצאת ידי שמים ומכאן ראיה לדעת הב"ש סי' י"א סק"ד במ"ש ועיין בחמ"ח כו' וא"כ בנד"ז ג"כ י"ל שמראים הדברים שעדיין לא נעשה מעשה שהרי תומ"י ששמעה חמותה שנסתמו החלונות ונכבו הנרות תומ"י רצתה לחדר כלתה א"כ י"ל עדיין לא נעשה עבירה מאומה בפועל מיהו עדיין אינו מיושב הא דשלהי נדרים לפי' הרשב"א והר"ן דלו יהא שהיא רק כעוברת על דת עכ"פ ג"כ מצוה לגרשה וצ"ל כוונת הרשב"א והר"ן בפי' לצאת ידי שמים הוא דוגמת מ"ש הרב אלפס בקדושין ס"פ האומר וה"מ בדיני אדם אבל בבא לצאת ידי שמים אי מהימן ליה כבי תרי מחויב לאפוקה כו' עכ"ל והתם מבואר בגמ' זיל אפקה ומחויב ממש. לגרשה משום שכבר עשתה עבירה וכמ"ש בש"ע סי' קט"ו ס"ז ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבוא עליה ואעפ"כ קרא זה הרי"ף לצאת ידי שמים וכן הוא בתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' קל"ג וע"ז אמרו הרשב"א והר"ן בעובדי דשלהי נדרים דאינו מחוייב לגרשה אף לצאת ידי שמים אבל לעולם י"ל שמצוה לגרש1ה וא"כ כמו כן י"ל בנד"ז:

קיצור כשיש דבר מכוער אם רצה הבעל להוציא אף עכשיו שיש חר"ג יכול להוציא ויש סברא דמ"מ כשניכרים הדברים שלא היה עדיין מעשה אינו מחויב להוציא אף לצאת ידי שמים ומ"מ י"ל דמצוה לגרשה רק שאין כאן חיוב אף לצאת ידי שמים רק מצוה:

ג. אך יש לצדד עוד עפמ"ש הרשב"א בתשובה סי' ארנ"א הביא מהירושלמי בכתובות פ' המדיר דאף לרבי דתצא מהבעל ע"י דבר מכוער מ"מ אם הביאה ראיה לדבריה נאמנת ור"ל שנתנה אמתלא על דבר הכיעור שלא היה בזה אין מאומה נאמנת ועפ"ז כתב הרשב"א שם כשנתנה אמתלא שהיתה אנוסה בענין הגפת הדלתות נאמנת וא"כ בנד"ז ג"כ שטוענת שהיתה ישינה ולא ידעה כלל ממה שנכנס למטתה י"ל נאמנת דבתשובת עה"ג סי' כ"ב פסק אפילו שני עדים מעידים שראו אותו שוכב אצלה במטתה נאמנת לומר שהיתה ישינה ולא הרגישה כלל מזה וס"ל שזה לא חשיב כלל דבר מכוער עליה כיון שטוענת שהיתה ישינה יעו"ש ובנ"ד א"צ כ"כ לכ"ז דאין כאן שני עדים כלל כ"א חמותה לבד וגם היא לא ראתה כלל ששכב אצלה כ"א שראתה האיש רץ מהמטה א"כ י"ל עדיין גם לא שכב אצלה לכן י"ל יותר דנאמנת שלא ידעה כלל מזה מצד שהיתה ישינה אמנם ראיתי בכנה"ג סי' י"א בהגהת הטור סעיף י"ג וז"ל אם טענה שהיתה ישינה כשבא עליה אינה נאמנת וכ"מ בתשובת כ"י להר"ש טרונקי אלא שתלה זה במחלוקת הפוסקים אם נאמנת לומר נאנסתי כהובא בש"ע סי' ס"ח ס"ז בהג"ה אבל לענ"ד דאף להאומרים שם נאמנת כאן אינה נאמנת כו' כשיש עדים שראו דברים מכוערים כחבוק ונשוק וטענה שהיתה ישינה רחוק הוא שנאמר דהיתה משוקעת בשינה כ"כ שלא הרגישה בגיפוף ונישוק עכ"ל וכ"כ עוד בהגהת ב"י סעיף כ"ח דזה מן הנמנע וה"ל ספק רחוק מאוד שאינו מצטרף גם לס"ס אלו דבריו עכ"ל א"כ לדבריו בנד"ז חשיב זה דבר מכוער גם ממנה [אילו בא אליה] מאחר דלא תלינן בשינה לכן יוכל לגרשה בע"כ ועל הכתובה י"ל דאינה נאמנת בטענת שינה שהרי היא מודה על המעשה רק שטוענת שלא ידעה וזה רחוק ומ"מ אפ"ל דא"י להפסידה כתובתה כמו דאין מפסדת כתובתה כשאומרת נאנסתי וכיון שא"א לגרשה בלי סילוק כתובה ההכרח שיסמוך על האומרים דה"ל כטענת נאנסתי דנאמנת לכמה פוסקים וה"נ נאמנת לומר שהיתה ישינה ולא היה הכיעור ממנה גם בשו"ת ח"צ סי' קמ"ו לענין טענת אונס בעיר סד"ה ומש"ע כת"ר כו' וז"ל או שבא עליה כשהיתה ישינה וניעורה אח"כ עכ"ל א"כ אינו מרחיק הדבר שיהיה זה מן הנמנע א"כ די לתפוס מילתא מציעתא שהיא סברת הרש"ט שהביא הכנה"ג שמדמה דין זה לטענת נאנסתי בבית וכיון שבסי' ס"ח יש מתירין לסמוך ע"ז אף במקום שבלא טענה זו אסורה עליו מדינא ממש א"כ בנד"ז שבלאו הכי יש ספק גדול שמא לא נעשה התועבה כו' א"כ מצטרף טענה זו להיות עכ"פ שני ספיקות על האיסור מדינא ספק לא הרגישה כלל שהיתה ישינה ואת"ל הרגישה שמא לא היה מעשה כלל כאשר לכאורה כן מראים הדברים לפי השאלה וע"ד הדין שעכ"פ יש כאן כיעור ומצוה לגרשה יש ספק א' דהיינו טענה שהיתה ישינה דלדיעה א' בסי' ס"ח ס"ז נאמנת בזה אף במקום איסור דמדינא ואף להאוסרים שם יש סברא להקל דשאני התם ששור שחוט לפניך שנעשה מעשה הזנות ע"כ אינו מאמינה בטענת אונס שזהו כמו מיעוטא לגבי רובא אבל הכא שהטענה הוא לומר שלא הרגישה כלל ושלא היה שום זנות כלל רק שהבליעל רצה ולא עלה בידו א"כ כשאין כאן ריעותא ברורה כמו שם שודאי נבעלה י"ל אף להאוסרים שם נאמנת כאן. אף שטענה זו ג"כ כמו מיעוטא לגבי רובא י"ל כיון שענין המיעוט הוא לומר שלא היה זנות כלל שפיר מעמידים אותה על חזקת כשרות בצירוף טענת ברי ולכאורה ראיה ממ"ש הריב"ש סי' תמ"ו וז"ל ומכאן ראיה גמורה דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפילו בבן שבעה ואשתהי דהוי מיעוטא כו' וכן ראיה לזה מרבה תוספאה דתלה בבעל עד י"ב חדש אעפ"י שהוא בתכלית הזרות עכ"ל. וא"כ לחלק בין זה ובין הא דאינה נאמנת לומר נאנסתי לדעת האוסרים בסי' ס"ח ס"ז ע"כ צריך לחלק ולומר דהתם כיון עכ"פ היה זנות רק ספק באונס ספק ברצון ע"ז לא תלינן במיעוטא נגד רובא אבל בנדון דרבה תוספאה שי"ל שלא היה זנות כלל תלינן אף במיעוטא נגד רובא משום דלא איתרע בחזקה כלל וטענת ברי ויש לי עוד ראיה לזה מהסוגיא פ"ק דכתובות (דף י' ע"א) שמא הטיתה כו' והובא בש"ע סי' ס"ח סעיף ו' ושם (עמוד ב') ולא היה ריחה נודף כו' ובש"ע שם ס"ד בודקין אותה כו' וקשה איך סמכו על ספק אחד דשמא הטיתה הלא גבי פתח פתוח אמר לעיל דבעינן דוקא שני ספיקות ספק אין תחתיו וספק אונס אבל בספק א' ה"ל ספיקא דאורייתא אלא י"ל שם דודאי היה זנות לא סמכינן על ספק אחד אבל הכא שהספק לומר שלא היה כאן שום זנות כלל שפיר סמכינן על ספק א' המראה לומר שלא היה זנות ומשום דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר שלא היה זנות כנ"ל מיהו י"ל נדון זה לא דמי לשם דעכ"פ היה כאן דבר מכוער שהיה במטתה [ע' במפתח] א"כ לא שייך לדמות זה לנדון דהריב"ש אבל אעפ"כ עדיף מהנדון דסי' ס"ח ס"ז שודאי היה זנות משא"כ כאן י"ל שמעשה ודאי לא היה כלל. והכיעור ג"כ י"ל דרך מיעוטא לגבי רובא שלא היה ממנה כלל א"כ אינה אסורה לו אף לצאת ידי שמים וגם על המצוה לגרשה יש לה טענה דאין בה אשמה כנ"ל ובצירוף מה שזה כמה שנים נוהגת כמנהג הצנועות אם כן הוא. וגם מתחלה היה בחזקת כשרות שצידד החמ"ח סי' קט"ו סס"ק י"ח והסכים עמו הב"ש סס"ק י"ט י"ל דא"צ לחוש כ"ש שעכשיו מצד חר"ג רחוק לו הדבר להוציא אל הפועל. ע"כ נראה דיכול לדור עמה בלי חשש:

תוכן העניינים

צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה