אור ברסלב

צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק א· רבי מנחם מנדל שניאורסון

סימן לא

סימן ל

תשובה עז:

הנה מ"ש כת"ר דראבי"ה שבמרדכי פ"ב דכתובות ס"ל ג"כ כהרר"י דאפילו בלא מיגו מהימנא ע"י טענת ברי ולא הוצרך לומר דלא אבדה המיגו רק' משום דנתייחדה כו' הנה הגם שכיוצא בזה כתב הבית מאיר סימן ו' סעיף י"ד ליישב קושיית הפ"מ ח"ג על הרמ"א מדוע בסימן קע"ח סוף סעיף ג' תלה הדין במיגו ובסימן ס"ח התיר בלא מיגו דשאני עובדא דסימן קע"ח דאבדה חזקת צדקת מדנסתרה ואף על גב דגבי ראוה מדברת אבדה ג"כ חזקת צדקת ועכ"ז מהימנא בלא מיגו ע"ז תירץ בשם הפנ"י דהתם יש להצטרף טעם דבודקת ומזנה עכת"ד עכ"ז בראבי"ה שם נראה ודאי כמ"ש הח"צ דבלאו האי טעמא ס"ל דבלא מיגו לא מהימנא דכן משמע בכל דברי קדשו מרישא לסיפא יעו"ש וכן כתוב בפשיטות בפירוש דבריו מהר"מ אלשקר בתשו' ססי' צ"ד:

והנה בחידושי הרשב"א הובא בשט"מ בשמעתא דפ"פ ד"ה נאמן לאוסרה עליו כתב לסייע להרר"י וז"ל ולא גרע פ"פ ממי שראינוהו שנבעלה וצווחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דעד אחד נאמן עליה ואע"פ שזו עדות אשה בגופה הא אמרינן דנאמנת עכ"ל ואינו מובן דהא זנות אשה תחת בעלה זהו עיקר דבר שבערוה שצריך ע"ז שני עדים ואין עד אחד נאמן ע"ז אפילו לאסור כמ"ש בגמרא כאן מכ"ש שאין נאמן להתיר וכיון דפ"פ כשני עדים דמי איך יהיה עד אחד נאמן להתיר ואי משום דמ"מ לא נקרא אתחזק איסורא כיון שיש ספק שמא באונס דהא הרמב"ן פרק האשה רבה ורפ"ק דגיטין והרשב"א עצמן ס"ל דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה אע"ג דלא אתחזק איסורא וכ"כ הר"ן בגיטין פרק התקבל (דף ס"ד) אהא דאמר רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה כו' וכ"מ בתוס' רפ"ק דגיטין כמ"ש מהרי"ק שרש ע"ב ואע"פ שחזר ודחה פירושו בהתוס' באמת העיקר כמ"ש תחלה וכן פי' מהרש"א ומהריב"ל שם ריש גיטין בהתוס' ועוד כיון דאונס הוי רק מיעוטא אם כן כיון דהוי דבר שבערוה וגם רובא מסייע לאיסורא י"ל לכ"ע אין עד אחד נאמן להתיר ואפשר הרשב"א ס"ל דש"ס דילן דמצרף אונס לספק ספיקא פליג על הירושלמי וס"ל דאונס הוי ספק שקול ממש דהתוספות הוצרכו לומר דלש"ס דילן ג"כ אונסא קלא אית ליה משום דאם לא כן נוקמא אחזקה ואזדו לשיטתייהו דס"ל דבספק שקול מוקמינן אחזקה אבל הרשב"א והרר"י דס"ל בספק שקול לא מוקמינין אחזקה כמ"ש בת"ש סי' כ"ט יוכלו לומר דלש"ס דילן אונס הוה ספק ומ"מ א"כ הוא נגד התוספות והרא"ש ונגד הרמב"ם פ"א מהלכות נערה דלקמן. וגם דוחק לעשות פלוגתא אש"ס דירושלמי מה שאינו מוכרח ועוד דעכ"ז אינו מתורץ דבדבר שבערוה אין עד אחד נאמן בכל ענין מכ"ש עדות אשה בגופה דגרע משאר עד אחד שהרי עד אחד נאמן בשבויה להתיר והיא עצמה אינה נאמנת:

והנה מ"ש כת"ר שמצא כן בבה"ג הל' מיאון לאיסור הנה כמו כן מצאתי בשו"ת מהר"ם אלשקר סי' צ"ד שהעתיק כן תשו' הגאונים רב שרירא ורב האי לאסור בפשיטות בנדון כשאילתנו ממש וכתב שכ"ד התוספות והרי"ף והרמב"ם דלא כהרר"י וכן הורה הוא ז"ל למעשה. וגם כתב כן בשם הירושלמי וכ"כ בחידושי מהרי"ט פ"ק דכתובות ובמל"מ פי"ח מהל' איסורי ביאה ה"י בשם הירושלמי גמרא הלכה א' הדא דתימא לכתובת מנה מאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה הן אמת שבתשו' הרשב"א סימן אלף רכ"ט ובחידושיו והריטב"א הובאו בשט"מ הביאו אדרבה ראיה להרר"י מאידך דירושלמי גמרא דאמתניתן הנושא את האשה כו' תמן שניהם מודים שפ"פ כלומר במשנתינו לפיכך היא נאמנת דאיהו שמא ואיהי ברי כו' והא דאמרינן בירושלמי דלעיל הדא דתימא כו' פליגא אההיא ירושלמי דהכא ופליג אגמרא דילן דלא מפליג לקמן בדר"ג ור"א בין איסורא לממונא ואידך ירושלמי מפליג ואפילו תימא דירושלמי לא פליגא אאידך ירושלמי דהא בחדא ספיקא והא בתרתי ספיקא מ"מ משמע דהיא נאמנת בכל דאיכא ברי ושמא וכן עיקר עכ"ל הריטב"א והנה בתוספות קה"ע בירושלמי אמתניתין דהנושא ד"ה תמן שניהם מודים הביא רק תירוץ שני דהריטב"א והיינו משום דתירוץ זה עיקרי יותר שלא לומר שהירושלמי סותר את עצמו אלא דס"ל להירושלמי דמכל מקום לולי שנאמנת ע"י ברי ושמא היא אסורה אף על גב דאיכא שני ספיקות ספק דאין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס והיינו משום דכיון דקול יוצא לאנוסה לכך אין זה נחשב לספק כלל להצטרף להיות שני ספיקות ופליג בזה אהבבלי כ"כ בעל קה"ע בירושלמי שם בשמעתא קמייתא בתוספת ד"ה וחש לומר שמא אנוסה היא וכ"כ המל"מ פי"ח מהלכות איסורי ביאה ה"י ד"ה גרסינן בירושלמי ומ"מ ע"י ברי ושמא נאמנת משא"כ בחד ספיקא אינה נאמנת ובכה"ג מיירי ירושלמי דלעיל ומשמע אף אם הספק שקול וא"כ צ"ע מה תירץ הריטב"א ואפילו תימא כו' מ"מ משמע כו' הא אדרבה משמע מירושלמי דלא מצרפינן טעם דברי ושמא אלא כשיש שני ספיקות אלא דהספק אחד גרוע משום קול יוצא לאנוסה ואעפ"כ כיון דאיכא שם שני ספיקות דהא י"א דאמרינן סמוך מיעוטא לפלגא עיין ס"ט בהל' נדה סי' קפ"ז ס"ק ט"ו ע"כ בכה"ג דוקא מצרפינן טעם דברי ושמא אבל בספק אחד אף כשהספק שקול משמע דלא סמכינן כלום על טענת ברי דידה וכ"ש וק"ו בספק גרוע דהיינו טענת אונס דה"ל כמו מיעוטא נגד רובא ובתוספות דף ט' ע"א) ד"ה ואיבעית אימא משמע דירושלמי לא פליגא אגמרא דידן דאע"ג דקול יש לאנוסה מ"מ מצטרף לס"ס. וא"כ אפשר דגם להירושלמי עיקר ההיתר משום ספק ספיקא לבד אלא דעכ"ז בעינן דייקא שאינה מכחישתו דבמכחשת כיון דהיא שקרנית אפילו ספק ספיקא לא מהני ופליגא בזה אש"ס דילן דאפילו במכחשת מותרת כשיש ספק ספיקא או י"ל דהירושלמי ס"ל כיון שהספק אחד גרוע בעינן צירוף טענת ברי ושמא דייקא אבל עכ"פ הספק ספיקא מסייע טובא בכחא דהתירא וכ"ש לפמ"ש מהרי"ט בחידושיו פ"ק דכתובות (דף ט') דהירושלמי דאמתניתן דהנושא תמן שניהם מודים כו' דמשמע דמהני ברי ושמא רק לענין כתובה אתמר ולא לענין איסורא וכ"ד בעל ספר הפלאה בק"א סימן ס"ח סס"ק י"א ובאמת שכן מוכרח יותר בירושלמי דאילו על תירוץ הריטב"א דלעיל קשה דהא גם ירושלמי דלעיל קאי גם כן על דין דמתניתן דהנושא את האשה כו' דאיכא בזה תרי ספיקי:

ואעפ"כ אמר הדא דתימר לכתובת מנה מאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכמו שהקשה כן בתוס' קה"ע בד"ה תמן שניהם מודים ונצטרך לומר דירושלמי פליגא אאידך ירושלמי וזה דוחק אבל למהרי"ט א"ש ומ"ש הרשב"א והריטב"א דהא קיי"ל כר"ג ור"א דאמרי נאמנת:

ולא מפליג בר"ג ור"א בין איסורא לממונא ע"ז י"ל דהמשנה פרק המדיר (דף ע"ה) היו בה מומין תוכיח לפמ"ש הב"י בבד"ה סי' ל"ט ע"פ דעת הרמב"ם הובא בב"ש שם ס"ק י"א דאין דינין אלו שייכים לסימן זה דכאן לענין קדושין כו' רק לענין כתובה כו' ע"ש ואע"פ שהב"ש שם כתב שדעת הטור אינו כן מ"מ גדולי האחרונים הסכימו דהעיקר כמו שכתב הב"י כמבואר בספר בני אהובה פכ"ה מה"א הלכה ד' ד"ה אך באמת ובבית מאיר סי' ל"ט סוף סעיף ד' ובספר המקנה סי' ל"ט ס"ד סד"ה הרי ראה והביאו ראיות לזה מהש"ס ושגם דעת הטור כן וכדפי' הב"ח שם בהטור וע"ש בדבריהם דלאו משום טעמא דהיא אומרת קדשתני אתו עלה אלא משום דלא סמכינן על כאן נמצאו וכאן היו רק לענין ממונא ולא לענין גט נמצא אע"ג דתנן סתם האב צריך להביא ראיה כו' הבעל צריך להביא ראיה כו' כל ראיות אלו לא מהני רק לענין הכתובה אבל לענין ביטול קדושין לא סמכינן ע"ז כלל. א"כ ה"ה גם כאן הא דר"ג ור"א אומרים נאמנת יש לפרשו רק לענין כתובה ולא לענין שתהיה מותרת לו לקיימה ולפי מ"ש הבני אהובה שם דבענין פתח פתוח באשת כהן אע"ג דליכא רק ספק אחד דשמא אין תחתיו מ"מ יש ג"כ חזקה דכאן נמצאו וכאן היו קודם אירוסין ואפ"ה לענין איסורא לא סמכינן ע"ז א"כ לפי זה יש להוכיח מהסוגיא דפרק המדיר (דף ע"ה ע"ב ודף ע"ו ע"א) דכמו כן על טענת ברי דידה לא סמכינן כלל לענין איסורא דהא רבא פי' שם טעם דיני המשנה דהיו בה מומין שהם בנויים על חזקה דכאן נמצא כאן היה ורב אשי דהוא בתרא העמיד טעם המשנה משום טענת ברי דידה וכתב הר"ן והרי"ף ז"ל הביא משנתינו כצורתה ונראה שסמך לו על אוקמתא דרבא דפשטא דמתניתן משמע שאין אחד מהן טוען מתי נולדו וכמו שפירשתי וכל היכא דהוה ליה שמא ושמא אמרינן כאן נמצאו וכאן היו ובסמוך ג"כ יש לי ראיה לדין זה ואוקימתא דרב אשי אע"ג דקושטא היא לא הוצרך להביאה דמדרבן גמליאל שמעינן דכל ברי ושמא במנה לי בידך היא נאמנת משום חזקה דגופא עכ"ל וגם הרב המגיד פכ"ה מה"א ה"ד כתב שדעת הרמב"ם והרי"ף לפסוק כאוקימתא דרבא וכ"ד הרב"י בש"ע סי' קי"ז ס"ח הרי למדנו מדבריהם דהטעם דכנכ"ה שקול כמו טענת ברי דידה וא"כ כיון לענין איסורא דפתח פתוח לא סמכינן על טעם דכנכ"ה כנ"ל ה"ה דלא סמכינן נמי על טענת ברי דידה מיהו הרמב"ן והרשב"א י"ל דאזלו לשיטתייהו דגם שם ס"ל דטענת ברי עדיפא מכנכ"ה וכמ"ש הה"מ שם בשמם והביאם רמ"א שם סי' קי"ז סעיף ח' בהג"ה בשם וי"א וכ"כ הב"ש שם ס"ק ט"ז וז"ל נשמע לשטה זו לא אמרינן כנכ"ה אם טוען ברי עכ"ל אך באמת גם לשיטתם דפסקו כרב אשי וס"ל דפליג על רבא י"ל דלא פליג אלא משום דהתם חזקה דגופא מסייע לטענת ברי דהאב ע"כ ס"ל דעדיפא מכנכ"ה מה שאין כן היכא דליכא חזקה דגופא דמסייע אפילו לדידהו י"ל דלא עדיפא טענת ברי מכנכ"ה. ועוד י"ל דכמו דרב אשי שם ס"ל דטענת ברי דידה לא מהני לגבי האב כ"א לנפשה ממש א"כ כמו כן יש לנו לומר דלענין איסורא נמי עכ"פ לפחות לא מהני טענת ברי דידה לגבי הבעל שאין הוא רשאי לסמוך על ברי שלה דאם נימא כיון שהיא נאמנת ע"י ברי עם חזקה דגופא גם הבעל מותר לשמש עמה אע"פ שאצלו הוא שמא א"כ אמאי לא נימא דכמו כן עי"ז האב זוכה בהכתובה ממילא א"ו דהברי לא מהני רק לה ממש וכ"ש לפרש"י ותוס' דאפילו האב ג"כ טוען ברי לא מהני דכ"ש כאן שהבעל טוען שמא ועוד קצת ראיה ממ"ש בגמרא (דף י"א ע"ב) מתיב רב נחמן היא אומרת מוכת עץ אני כו' ע"ש ואי איתא כדעת הרר"י נימא דהיא אומרת מוכת עץ אני לא מיירי לענין הכתובה רק לענין התירא שמתרת את עצמה לבעלה עי"ז וכמ"ש המגיד פי"ח מהלכות איסורי ביאה ה"י דבאומרת מ"ע אני ג"כ נאמנת לשטה זו אבל להחולקים אהרר"ן א"ש דלענין איסורא לא נאמנת כלל גם לרבן גמליאל ועל כן מיירי ג"כ רק מענין הכתובה ועוד ראיה ממ"ש בגמרא (דף י"ג ע"א) אלא לרבי יוחנן תרתי למה לי וכו' ומאי קושיא יאמר חדא לענין כתובה בתרייתא לענין איסורא דמותרת לבעלה לר"ג. ויש לדחות משום דבהנך תרי מתניתין בלא"ה שריא לבעלה אפי' לר' יהושע משום דאיכא תרי ספיקי ספק אין תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס מיהו לפמ"ש המגיד פי"ח מהלכות איסורי ביאה סוף ה"י דספק דמוכת עץ לא מצטרף לספק ספיקא:

א"כ לפ"ז יש לומר דמתניתן דהיא אומרת מוכת עץ אני שפיר מודיענו כחו דר"ג להתירה לבעלה ומיירי באשת כהן דליכא רק חדא ספיקא ספק תחתיו וספק אין תחתיו ואסורה לבעלה לפ"ד ר' יהושע כיון דספק מ"ע אינו מצטרף כלל ולרבן גמליאל שריא משום דעכ"ז כשאומרת מוכת עץ אני נאמנת משום ברי ושמא כו' וכן כתב הפנ"י (דף י"ב) בד"ה הנושא את האשה אלא דפי' דלר"ג איכא ספק ספיקא ולדעת המגיד ליכא ספק ספיקא וגם לדעת התוספות י"ל כן וכדלקמן ואף גם להפנ"י דמוכת עץ מצטרף לספק ספיקא מ"מ יש לומר דמשנה יתירה משמיענו הדין דמהימנא לר"ג גם בחדא ספיקא ועיין פ"ק דב"מ (דף ח' סע"א) דהא משכחת לה שאומרת מוכת עץ אני תחתיך והוא אומר לא כי אלא וכו' וכגון באשת כהן שקיבל בה אביה קדושין פחותה מבת ג' שנים ויום אחד דלטענתו אסירא ליה אם היא דרוסת איש אפילו באונס וגם לענין הכתובה מפסדת אם לא כתב לה כתובה מן האירוסין למ"ד דארוסה אין לה כתובה בפ"ק דב"מ (דף י"ח ע"ב):

ולכן אפילו נשאה וכתב לה אז כתובה בשעת הנישואין אין לה כתובה כיון שהנשואין היו בטעות שהרי נאסרה עליו כשנאנסה אחר האירוסין ומ"ש בגמרא שלהי נדרים דאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה זהו כשנאנסה אחר הנשואין או כשכתב לה כתובה מן הארוסין או שי"ל שפי' דרוסת איש את כולל גם כן שמא ברצון ועכ"ז לרבן גמליאל נאמנת משום ברי ושמא ואפילו באשת ישראל בכה"ג יש לצייר הפלוגתא דאין להתיר לר"ג משום ספק ספיקא ספק מוכת עץ ספק באונס דהא התוס' כתב אונס לא הוי ספק שקול רק לגבי ספק ספיקא מצטרף לספק אין תחתיו וא"כ היינו דוקא לספק אין תחתיו אבל לספק דמוכת עץ י"ל דלא מצטרף כלל דגם ספק מוכת עץ לא הוי ספק מעליא רק כמו אונס ותרתי ספיקי גריעי ודאי לא מצטרפי כלל רק לר"ג נאמנת משום ברי ושמא וא"כ מאי מקשה הש"ס אלא לר' יוחנן תרתי למה לי הא י"ל דמתניתן דהיא אומרת מוכת עץ אני מודיענו כחו דר"ג דנאמנת גם לענין איסורא ואין לומר משום דמרבי יוחנן משמע דלא מוקי המשנה כה"ג אלא דאומרת מוכת עץ אני קודם שארסתיך כמ"ש בגמרא ורש"י עכ"ז יש לומר נהי דר' יוחנן ס"ל שיש להעמידה בכה"ג לענין ממונא מכל מקום יש בכללה גם כן בענין מוכת עץ אני תחתיך לענין איסורא וממשנה יתירה שמעינן הדין לענין איסורא ועוד באמת אמאי לא מוקי לא ר' יוחנן ולא ר' אלעזר המשנה בכה"ג ולענין איסורא דהא ממשנה קמייתא ליכא לשמוע כחו דר"ג לענין איסורא משום דשם יש ספק ספיקא אלא מזה ראיה להחולקים על הר"ר יונה דלא פליג ר"ג רק לענין ממונא אבל לענין איסורא מודה דלא יסמוך הבעל על ברי דידה ותרתי בבי דמתניתן הם רק לענין פלוגתא דממונא כדפרש"י ומש"ה פרכינן תרתי למה לי וז"ש הרמב"ם בפי' המשניות במשנה זו דהיא אומרת מוכת עץ אני וכו' וממה שאתה צריך לדעת שהכהן וכו' שאנו חוששין שמא וכו' ע"ש משמע דלענין איסורא לא מהימנא ויש לומר דלכן כ"כ במשנה זו דוקא משום דמכאן מוכח כן ואחריו נמשך גם כן הרב רבינו עובדיה ברטנורה במשנה זו:

והנה בתשובת מהרמ"ז סימן כ"ו הקשה דלהתוספות פ"ק דכתובות (דף י"ג ע"ב) דטעמא דר"ג גבי היתה מעוברת משום דאשה מזנה בודקת כו' א"כ לפ"ז בטלה הראיה. שהביא הרא"ש להרר"י משם. וכת"ר סייע לדברי הפני יהושע דהרר"י והרא"ש לא ס"ל כלל סברא זו. ושגם התוס' י"ל דלא אצטריך להו טעם זה אלא כדי שלא לחוש באיסורי כהונה למעלה דעשו ביוחסין כו' וראיה ממ"ש התוס' (דף ע"ה ע"ב) סד"ה ספק הנה באמת מצאתי בשט"מ בשם גדולי הראשונים דס"ל כמ"ש כת"ר להרר"י דאין הטעם משום אשה מזנה בודקת כו' דז"ל השט"מ על (דף י"ג ע"ב) בד"ה מאי קאמר להו והקשה רבינו שמשון להאי פירושא מיהא דפריך בגמרא (דף י"ד סע"ב) אהך משנה דתנוקת שירדה למלאות מן העין ונאנסה אי כרבן גמליאל אפילו ברוב פסולין נמי מכשר ומדמכשר ר"ג בנאנסה אלמא לא הוה טעמא משום דאשה מזנה בודקת אולם הרא"ש שם בשט"מ סיים ע"ז ול"נ דלא קשה מהך דלקמן ועי' בתוס' שם שכתבו ג"כ ליישב קושיא זו. גם בשט"מ שם ספ"ק בד"ה רבי יוחנן בן נורי דאמר כמאן כתב בשם הרשב"א ליישב קושיא זו באופן אחר ויובא לקמן אי"ה ומ"מ עוד כתב שם בשט"מ בד"ה הנ"ל לעיל מיניה בשם שטה ישינה וז"ל אי כר"ג אפילו ברוב פסולין נמי מכשר וא"ת לישני ליה היכא דמציא לבדוק ולזנות הוא דמכשר ר"ג משום דלא מסרה נפשה אלא לכשר אבל הכא הרי נאנסה י"ל דודאי עיקר טעמא דר"ג אינו מפני שיכולה לבדוק ולזנות דאשה מזנה אינה בודקת ומזנה אלא טעמיה משום דאיהי טענה בברי ומוקמינן לה אחזקה דכשרות עכ"ל אמנם (בדף י"ג ע"ב) בד"ה מאי קאמר להו הביא דברי הרשב"א והרא"ה והריטב"א דס"ל כהתוספות דטעמא דר"ג משום דבודקת כו' ובספר בית מאיר סימן ו' סי"ד כתב לענ"ד שהפוסקים לא ס"ל סברת בודקת כמבואר סעיף י"ח שלא חילקו בין אונס לרצון גם בגיטין (דף פ"ט) כתבו תוספות בעצמם דאינה בודקת עכ"ל וצ"ל להרשב"א והרא"ה והריטב"א דס"ל דהטעם משום דבודקת כו' א"כ מדוע פסקו כהרר"י כיון דשם לא שייך בודקת ולכאורה מזה ראיה למ"ש כת"ר דטעם דבודקת לא אצטריך שם רק לשלא נחוש למעלה דעשו ביוחסין אמנם באמת לא משמע כן מלשון התוס' שכתבו פי' לדידן ניחא דאשה מזנה בודקת ומזנה ולא דמיא לשבויה משמע דלולי טעם זה הוי דומה לשבויה וגריעא משבויה דהא ר' יהושע דלית ליה טעם זה אומר מדברת היינו שבויה א"כ מעוברת דודאי נבעלה גריעא משבויה. וכ"מ בשט"מ שם דטעם זה הכרח הוא לשטת התוספות שאל"כ מעוברת היכא דרוב פסולין אצלה לא עדיפא משבויה ואיסור שבויה אע"ג דהוא מדרבנן מ"מ אינו ע"ד מעלה עשו ביוחסין כ"א איסור גמור מדרבנן ואדרבה חשוב כמו דאורייתא כמבואר בתוספות דכתובות (דף כ"ו ע"ב) ד"ה אנן לענין ספיקא דתרי ותרי דבאיסור תרומה דרבנן מוקמינן אחזקה משא"כ לגבי איסור שבויה וכ"כ עוד בפרק חזקת (דף ל"ב ע"א) ד"ה אנן ובקדושין (דף ס"ו סע"א) כתבו התוספות דאיכא איסור דאורייתא ור"ל עכ"פ שעיקרו מדאורייתא ועי' בתוספות פ"ק דקדושין (דף י"ב ע"א) ד"ה אם הקלנו וא"כ כמו כן בנד"ז לולי טעם דבודקת כו' ומ"ש התוס' (דף ע"ה ב') סד"ה ספק:

דהא דלא אזיל ר' יהושע בתר חזקה דגופא בראוה מדברת ומעוברת בפ"ק (דף י"ג) הוא משום דמעלה עשו ביוחסין הרי דאע"ג דר' יהושע לית ליה טעם דבודקת ומזנה בפ"ק (דף י"ד ע"א) ועכ"ז אין האיסור רק משום מעלה. בפשיטות דכוונת התוספות היינו אהא דר' יהושע לא אזיל שם בתר חזקה דגופא אפילו ברוב כשרין אצלה כדאיתא בגמרא (דף י"ג ע"ב) לדברי הפוסל פוסל אפילו ברוב כשרים ובדף י"ד סע"ב) אי כרבי יהושע אפילו ברוב כשרין נמי פסול וברוב כשרין לא דמי לשבויה אפילו לרבי יהושע כמ"ש רש"י (דף י"ג ע"ב) ד"ה ותיפוק ליה וד"ה מכשיר. וע"כ על זה הוכרחו התוספות (דף ע"ה) לתרץ דאיסור זה הוא משום דמעלה עשו ביוחסין וכ"כ בספר הפלאה פרק קמא דכתובות (דף י"ד) סד"ה והא נמי כדיעבד דברוב פסולין אסור לר' יהושע מדינא ולא משום מעלה עשו ביוחסין והביא ראיה לזה מהש"ס וא"כ ממילא דלהתוס' וסיעתם שכתבו דטעמא דר"ג דמכשיר הוא משום דבודקת ע"כ צ"ל דטעם זה נצרך מדינא ממש ולא משום מעלה לבד וישוב דעת הרשב"א והרא"ה והריטב"א אפשר לומר דדוקא גבי רוב פסולין אצלה דהוא רוב גמור מדאורייתא דדומה לרוב דשבויה. בזה הוא שהוצרכו התוספות לר"ג לטעם דבודקת אבל גבי נדון דהרר"י דס"ל להתוס' דרובא דרצון אינו רוב גמור אלא הוה מדרבנן כמ"ש (דף ט' ע"א) ד"ה ואיבעית אימא בזה ס"ל להרשב"א וסיעתו דאע"ג דלא שייך כאן טעם דבודקת כו' מהני טענת ברי לחוד וכן הפני יהושע בק"א סימן ל"א הזכיר טענה זו דרוב דרצון אינו רוב גמור וכן בספר הפלאה בק"א סימן ס"ח ס"ק י"א כתב סברא זו דהא דס"ל לרבינו יונה דנאמנת לומר נאנסתי מטעם ברי וחזקת כשרות נגד רוב דרצון היינו משום דלאו רוב גמור הוא וא"כ לפ"ז יצא לנו כדעת כת"ר שי"ל דגם התוס' לא פליגי על הרר"י וסיעתו ונסתלקה קושיית הגאון מוהרמ"ז דלעיל אך הנה הרמב"ם פ"א מהלכות נערה כתב וכל הנבעלת בעיר הרי זו בחזקת מפותה מפני שלא זעקה עד שיעידו העדים שהיא אנוסה וכתב הבית מאיר סימן ו' סוף סעיף י"ד דלהרמב"ם י"ל דחשיב הרצון רוב גמור ולא כתוספות ואי משום הקושיא א"כ בספק ספיקא נמי לא יצטרף עיין פני יהושע שדחק לדחותה עכ"ל והוא בפני יהושע (דף ט') בתוס' ד"ה ואיבעית אימא בד"ה בא"ד ואומר ר"י דהאי רובא דרצון כו' ועיין בס"ט סימן קפ"ז ס"ק ט"ו ס"ל ג"כ כהפני יהושע ולא עיינו בשט"מ פ"ק דכתובות (דף ט') ד"ה ואיבעית אימא דתרווייהו המפילות והנקבות מגרעים כח הזכרים מחד טעמא כו' אבל מיעוטא דאונס ומחצה דאין תחתיו שריותייהו לא הוו מחד טעמא כו' ומ"מ הרמב"ם י"ל דאינו מחלק בהכי וס"ל כמ"ש הס"ט:

ועוי"ל דלא פליגי כלל הרמב"ם והתוספות דמה שכתבו התוס' דאינו רוב גמור היינו מהסתם כשאין ידוע שבעיר נבעלה דיש לספק שמא באמת נאנסה בשדה אלא משום דשדה לא שכיח ע"כ הוי רצון רוב ומ"מ אינו רוב גמור אבל כשודאי בעיר נבעלה י"ל דלא פליגי דחשיב הרצון רוב גמור מדאוריי' כמ"ש הבית מאיר ואע"פ שהרמב"ם לא הזכיר רובא רק חזקה הנה כיון שהיא חזקה הבאה מכח טעם וסברא מפני שלא זעקה א"כ עדיפא טובא משאר חזקות כמ"ש. מהרי"ק שרש ע"ב שהביא כת"ר וז"ל תה"ד סימן ר"ז בשם רבינו שמחה דאפילו לפרש"י לא בעי עדים בשולח סבלונות אי הוה באתרא דרובא מקדשי והדר מסבלי משום דהך סברא דשלוח סבלונות חששא ברורה כחזקה שאינה פוסקת שהיא באה מכח הרוב כמו החזקה אין עדים חתומים על השטר אא"כ נעשה בגדול וכן חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו וחזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דכל הני חזקה באים מן הרוב כלומר רוב בני אדם אינם עושים אלא בענין זה אפילו בדיני נפשות סמכינן אחזקה כה"ג עכ"ל ועד"ז הוא מ"ש הרמב"ם שכל הנבעלת בעיר בחזקת מפותה והיא חזקה הבאה מכח הרוב כלומר רוב המעשיות שבנבעלות בעיר אינן באונס ומ"ש בספרי הובא בילקוט פ' כי תצא כי בשדה מצאה יכול בעיר תהא חייבת בשדה תהא פטורה ת"ל צעקה אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה חייבת. ואם אין לה מושיעים בין בעיר בין בשדה פטורה ע"כ:

דמשמע דגם בעיר אינו ודאי בחזקת מפותה י"ל דלהרמב"ם היינו כשידוע שהיה המעשה בענין שאין לה מושיע אלא שהח"צ סימן קמ"ו כתב דדברי הרמב"ם אוקמוה רבנן בראוה עדים שלא צעקה אבל בנדון שאין ידוע לנו מציאותה איך נאמר שלא צעקה ואפשר שצעקה ולא נשמע דבלילה היה כו' כמו שהביאו כת"ר לכאורה לא משמע כן במהרי"ק ריש שרש קכ"ט וגם דברי התוס' דפ"ק דכתובות שכתב דרצון הוי רובא הם נגד סברת הח"צ אלא דלהתוס' הוי רובא מדרבנן ולהרמב"ם הוי דאורייתא גם י"ל דהתוס' לא כתבו דמדאוריי' אינו רובא אלא משום שיש לומר שאף אם היתה מפותה היה בקטנותה ופיתוי קטנה אונס הוא ופיתוי זה עם אונס גמור דגדלות הוא דלא חשיב מיעוטא מדאורייתא נגד רוב דרצון. אבל אונס גמור י"ל דמודו ליה להרמב"ם דהוי מיעוטא ממש ומ"ש הח"צ דדברי הרמב"ם אוקמוה. רבנן בראוה עדים נתכוין למ"ש הכ"מ רפ"א מהלכות נערה בשם המגדול עוז וכ"כ בב"י ובב"ח סימן קע"ז אכן כוונתם אינו אלא לומר דבכה"ג הוא דמצינו שמשלם קנס דאם אין שם עדים קנס אין שם כקושיית הראב"ד אבל מ"מ גם בליכא עדים י"ל שבעיר היא בחזקת מפותה היוצא מזה שי"ל שנגד רוב דרצון כנ"ד בזנות דא"א גדולה בעיר היכא דלא שייך פיתוי קטנה אונס הוא מודו הרשב"א והרא"ה והריטב"א וסיעתם דלא מהימנא לומר אנוסה היתה דלא עדיפא מדין היתה מעוברת ברוב פסולין אצלה דלא מהימנא לשיטתם רק מטעם דבודקת כו' והכא לא שייך הדבר ולא ס"ל להרר"י גבי פתח פתוח מצאתי דמהימנא לומר דנאנסתי רק משום דשם י"ל גבי פיתוי קטנה אונס הוא וא"כ לא הוי מיעוטא. והשתא דאתית להכי י"ל דהרר"י ס"ל דאונס גמור עם הסברא דפיתוי קטנה עדיף ממיעוטא אפילו מדרבנן וה"ל כמו פלגא ממש נגד רוב דרצון דהא לפמ"ש ההמגי"ד פ"ג מהא"ב ה"ב אכתי תרתי ספיקי נינהו כו' ע"כ צ"ל כן דאל"כ מאי מהני דהוי תרתי ספיקי כיון בין שניהם יחד אינו אפילו פלגא ואדרבה לפ"ז צ"ל דעדיפי מפלגא כו' גם לתירוץ התוס' ד"ה ואיבעית אימא דשם אונס חד הוא צ"ל כן דאל"כ אפי' יהיו שני שמות מאי מהני אלא שאח"כ הוצרכו התוספות לומר דרצון הוי רובא מדרבנן משום דאל"כ נוקמא אחזקת היתר לבעלה ולהרר"י זה לק"מ דס"ל דבספק שקול לא מוקמינן אחזקה כמ"ש הת"ש בי"ד סימן כ"ט ולפ"ז א"ש בפשיטות דברי הרשב"א והרר"י דלק"מ מהא דהיתה מעוברת דס"ל דוקא משום הטעם דבודקת כו' דהתם היינו משום דהוי רוב ממש כנגד טענתה. משא"כ הכא דספק שקול הוא להתירה גם מבלי טענתה ע"כ בכה"ג ס"ל דמהני טענת ברי בצירוף חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה משא"כ בנ"ד דהוי רובא דרצון ממש לנגד י"ל דודאי מודו גם הם דלא מהימנא לומר נאנסתי ואין להקשות לפ"ז על הרר"י מהירושלמי דאמר קול יוצא לאנוסה משמע דגרע מספק שקול די"ל הירושלמי לשיטתיה וס"ל דפיתוי קטנה אינו אונס כמ"ש בחידושי מהרי"ט פ"ק דכתובות (דף ט') סד"ה באשת ישראל שהרמב"ם דס"ל כן הוציא כן מהירושלמי פ"ק דסוטה ה"ב גבי שאלו את בן זומא וכ"כ בתוספות קר"הע שם ד"ה מיליהון דרבנן וריש פ"ק דסוטה סד"ה תורה מעכב:

ואפשר לומר להרר"י דפלוגתא דש"ס דילן דס"ל דאונס הוי ספק ממש ומצטרף לס"ס עם הירושלמי דס"ל דאינו מצטרף לס"ס תלוי בהא משום דש"ס דילן ס"ל פיתוי קטנה אונס הוא. ולפ"ז יצא לנו דגם להרר"י י"ל שאינה נאמנת בטענת ברי. אלא כשהספק דאונס הוא ספק שקול דהיינו כשיש עמו ספיקא דפיתוי קטנה משא"כ בנד"ז דאין להסתפק אלא באונס גמור ודאי לא מהימנא ומ"ש בהפלאה בחידושיו (דף ט') בתוספות ד"ה ואיבעית אימא דנגד הספק דפיתוי קטנה עומד כנגד חזקת הגוף לק"מ להרר"י דנגד חזקת הגוף יש חזקת צדקת. וה"ל כמו דנגד חזקה דממונא מהני ברי עם חזקת הגוף בספיקא דמשארסתני נאנסתי ועד שלא ארסתיך וס"ל להרר"י דה"נ באיסורא מהני חזקת צדקת וטענת ברי נגד חזקת הגוף אך היינו דייקא כשהספק שקול ממש דומיא דפיתוי קטנה עם אונס גמור משא"כ בספיקא דאונס גמור לבד י"ל דלא פליג הרר"י כלל. אע"ג דבטענת מוכת עץ אני משמע דמהימנא ג"כ להרר"י אע"ג דאינו אלא מיעוטא. כבר תירץ ע"ז בהפלאה סימן ס"ח ס"ק י"א משום דמ"מ אנו מצרפים לזה ספיקא דאונס אע"פ שאינה טוענת כן והיינו ספיקא דאונס עם פתוי קטנה כנ"ל. עוד יש לחלק בין נדון דהרר"י והרא"ש לנד"ז דהתם יש לה מיגו דמוכת עץ כמ"ש בגמ' (דף י"ב סע"ב) עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מיגו פירוש דאי בעי טענה טענה מעליתא מהך כו' ע"ש ומשמע דלענין ממונא מהני המיגו עם טענת ברי אפילו בלי צירוף חזקת הגוף וכ"כ בעה"ת שער כ"ט ח"ב ד"ו וא"כ ה"נ לענין איסורא בטוענת שנאנסה איכא מיגו זו ואע"פ שהרא"ש פ"ק סימן י"ח כתב דבנדון דהרר"י ליכא מיגו כבר תמה ע"ז הק"נ שם ס"ק ל"ג ומה שכתב בס"ק ל"ד לפרש בזה דלא אמרינן מיגו נגד. רוב דרצון ונדחק מאד הא דבגמרא אמרינן מיגו מ"מ אפילו לסבול זה הדוחק מ"מ עדיף טובא מנדון זה דליכא שום התחלת מיגו כלל ועוד דשם יש לה מיגו להכחיש הבעל לגמרי ואף דהוא נאמן מ"מ י"ל עכ"פ תרויח שלא היתה לבזיון אבל הכא דכריסה בין שיניה ולית לה שום מיגו י"ל גם להרר"י אינה נאמנת וכמ"ש בתשובת מהר"ם אלשקר. סימן צ"ד ועוד י"ל דמדנתעברה איכא הוכחה דלא היה באונס דהא אנוסה א"צ להמתין ג' חדשים ולא חיישינן שמא נתעברה כדאיתא ביבמות ס"פ ד' אחין הגם דכמו כן גם במפותה אך מ"מ כיון דבאמת רחוק הוא דתתעבר א"כ את"ל דמביאת אונס נתעברה הוי כמו תרי תמיהי וכמו מיעוטא דמיעוטא דהא אונס מצד עצמו לא שכיח כלל ושיזדמן עוד שתתעבר בביאה זו ה"ל כמו מיעוטא דמיעוטא:

משא"כ גבי מפותה אין כאן רק תמיה א' דנתעברה וגם זו אין תמיה כ"כ דאם ע"י פיתוי אפ"ל דלא פ"א היה עד דאתרמי שנתעברה משא"כ לתלות על אונס הרבה פעמים ודאי אין הדעת סובלתו גם במפותה י"ל דאע"ג שאשה זונה מתהפכת שלא תתעבר מ"מ זה היה עונשה מן השמים שנתעברה עיין במדרש רבה פ' נשא ר"פ ט' מהו וסתר פנים ישים כו' לפי שהנואף והנואפת רוצים שלא תתעבר אלא שיעשו תאותן בלבד והקב"ה מפרסמן בעולם כו' ע"ש משא"כ אם באמת לא פשעה ואנוסה היתה ליכא למימר הכי נמצא אפילו לדעת הרר"י וסיעתו אין ללמוד כלל להקל בנד"ז מכמה טעמים שיש לחלק ביניהן כמו שנתבאר כ"ש שהגאונים הראשונים והתוס' והרי"ף והרמב"ם לא ס"ל כהרר"י וכ"ד הש"ע ומהרי"ט ומהר"ם אלשקר והנה על הראיה שהביא הרא"ש להרר"י מהא דמשארסתני נאנסתי דנאמנת כבר נתבאר מה שמהרי"ט פי' דאיירי רק לענין ממונא או דמיירי בענין שבלא"ה יש שני ספיקות להתירה לבעלה וכמ"ש לשיטת הירושלמי ועל הראיה מהיתה מעוברת כו' דמכשיר העובר אפילו ברוב פסולין כו' כבר נתבאר דלכמה פוסקים יש לחלק משום דהתם י"ל טעם דבודקת כו' וגם להאומרים דלא אמרינן אשה מזנה בודקת ומזנה מ"מ כתב כת"ר ג"כ לחלק משום דחזקת רצון דהוא חזקה או רובא הבאה מכח טעם וסברא חמור מרובא דרוב פסולין ואי מההיא דמשארסתני נאנסתי י"ל דלענין ממונא שאני כנ"ל אבל עכ"פ מההיא דהיתה מעוברת אין ראיה גם יש לדחות כמ"ש בהפלאה סי' ס"ח ס"ק י"א דאפילו ברוב פסולין לאו רוב גמור ודאי הוא די"ל דאזלא היא לגבי בועל דה"ל קבוע וכל קבוע ה"ל כמחצה על מחצה כו' משא"כ טענת אונס בעיר דלהרמב"ם רוב וחזקה גמורה היא אין ראיה משם אך אפילו נימא דכ"ז הוא חילוקים דקים ועוד דהא אפ"ל דרוב דרצון אינו רוב גמור אפילו בעיר מ"מ יש לחלק לפמ"ש בשט"מ גבי השבתנו על המעוברת וז"ל פרש"י תשובה גמורה ונוצחת והקשו עליו דא"כ כבר חזר בו ר"ג והא חזינן אמוראי דפסקו כר"ג ועבדי כוותיה. וי"ל דאע"ג דנצח אותם בטענה מ"מ קבלתם אמת היתה כו' ע"ש באריכות וא"כ כיון דהוה קבלה והלכתא בלא טענה י"ל שאין למדין ממנה למקום אחר. ואולי דוקא להתירה לכהונה אמר כן ולא להכשירה באיסור הנהוג לכל ישראל וכדמשמע בפ"ק דיבמות דאין ללמוד לאו השוה בכל מלאו שאינו שוה בכל וכמ"ש בכ"מ ספי"ט מהא"ב בשם הראב"ד בפירוש המשנה פרק בתרא דעדיות משנה ג"י ואע"ג דהתם לא קיי"ל כהראב"ד (ועי' בית שמואל סי' ב' סעיף קטן ט"ז י"ל לא הרגיש מדברי הראב"ד ועיין בית מאיר ועצי ארזים ס"ק י"ב) מ"מ היינו משום דבגמרא מוכח שם לא כפירושו כמ"ש הכ"מ אבל כאן שפיר י"ל כסברתו שאין ללמוד זה מזה כיון דכאן הוא בלאה"נ כהלכתא כו' ועוד דאיסור דאינו שייך לכהונה י"ל דלא דמי לדבר שבערוה שבדבר שבערוה בעינן עדות ממש בין לאסור בין להתיר משא"כ התם גבי אלמנת עיסה שיש ע"ז טוב טעם משום ס"ס מעלייא ע"כ אין לחלק ועוד דהנה בשט"מ ספ"ק גבי ר' יוחנן בן נורי דאמר כמאן (בדף י"ד סע"ב) כתב בשם הרשב"א וז"ל איכא למידק דילמא ר"ג היא ע"כ לא אפשר ר"ג ברוב פסולין אלא במזנה מרצונה דאיכא למימר בדקה וזנתה וכי אמרה ברי מהימנא אבל הכא דנאנסה ברוב פסולין ודאי פסולה דה"ל כשבויה דאינה נאמנת מפני ערבי זה שיכול לבא עליה בעל כרחה וי"ל דשאני הכא כיון דידעינן ליה באנסה ולא כסיפא במילתא לאודויי דנבעלה כי קאמרה לכשר נבעלתי נאמנת דאינה עשויה לקלקל זרעה משא"כ בשבויה דכיון שלא נודע שבא עליה ודאי כי אמרה לא נבעלתי כלל לא מהימנא דכסיפא לה למימר נבעלתי וע"י כך לא חיישא לקלקול זרעה עכ"ל ולפ"ז אפשר ג"כ גבי היתה מעוברת א"צ לטעם דאיכא למימר בדקה וזנתה אלא דבלאה"נ ל"ד לשבויה דשבויה שאני דכיון שלא נודע כו' כסיפא לה כו' ועי"כ כו' אבל הכא דידעינן שבודאי נבעלה רק הספק אם לכשר או לפסול י"ל דאינה עשויה לקלקל זרעה להחליף מפסול לכשר כיון שגם לכשר יש כיסופא אף שלפסול יש כיסופא יותר מ"מ מצד החילוק בין מעט לרב אינה עשויה לקלקל זרעה דאפשר דלא חיישינן לזה רק גבי שבויה שיכולה לומר לא נבעלתי כלל. לא כן הכא ועוד דכאן ג"כ תוכל לתרץ א"ע שהפסול בא עליה באונס ולא כסיפא במילתא ועל כן בכה"ג דוקא טענת ברי דידה יש לה מקום לקרותה ברי משום דאינה עשויה לקלקל זרעה כשלא תרויח במיעוט הבזיון כ"כ כנ"ל:

ולפ"ז בנדון דהרר"י דהחילוק בין זנות דאשת איש ברצון לבין אונס הוא חילוק והפרש בין בזיון רב ועצום ובין העדר הבזיון העצום וגדול יותר מבזיון דשבויה דהבזיון רק באונס כ"ש הכא ועיין בא"ח במג"א סימן י"ד לחלק בין גנאי קטן לגדול א"כ י"ל דכ"ש וק"ו הוא משבויה דאין ברי דידה תופס מקום כלל ועוד דהכא לבד הבזיון יש ריעותא דגופא שאם תודה על רצון תאסר לבעלה משא"כ כשתאמר באונס והרי מצינו במשנה אחרונה דשלהי נדרים דמשום חשש עיניה נתנה באחר הקילו שלא להאמין לה כשאומרת טמאה אני כו' אף דכתב הר"ן דמדינא נאמנת משום דכסיפא לה כו' כ"ש שאין להאמינה להפך כשמתרת א"ע לבעלה אף את"ל דמדינא נאמנת משום טענת ברי כו' הרי אין לך חששא מעיניה נתנה בבעלה. דגדול יותר מחשש עיניה נתנה באחר כמובן לכל דחשש זה גדול יותר משא"כ התם בדין דהיתה מעוברת כו' לא שייך כ"ז דאם תפסל מכהונה הרבה ישראלים יש יותר ויותר. סוף דבר גם בדינו דהרר"י אע"פ שהרשב"א והרא"ה והרא"ש והריטב"א מתירין וכן מצאתי ג"כ בשט"מ אחר כלות פ"ק דכתובות בשם ה"ר יוסף בן מיגאש הגאונים רב שרירא ורב האי שבתשובת מהר"ם אלשקר סוף סימן צ"ד אוסרין. וכ"ד הרי"ף והרמב"ם ורש"י כמש"ש וכ"מ דעת התוספות והמרדכי בשם ר"ש וראבי"ה וכ"מ דעת הש"ע. וכ"ד גדולי האחרונים מהרי"ט וכ"כ בק"נ ס"ק ל"ד בשם תשובת שער אפרים ותשובת מהר"י לבית לוי שעמעמו בדין זה. וכ"ד המל"מ פי"ח מהא"ב ה"י דמהירושלמי מוכח כהרמב"ם ע"ש וכ"מ דעת הבית מאיר סימן ס"ח מכ"ש בנדון שאילתינו שי"ל שאין דומה כלל גם לנדון דהרר"י מכמה טעמים רבים ועצומים מה גם שע"ז השיבו בהדיא רב שרירא ורב האי לאיסור וכן פסק בה"ג כמ"ש כת"ר וכן הורו הגאון מוהרמ"ז וכל חכמי דורו דודאי אין להרהר בזה כלל

תוכן העניינים

צמח צדק (לובאוויטש) אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה