אור ברסלב

ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל

כלל יג

כלל יב

ראיתי לבאר דין כחוש בקדשים אם הוא פסול או אך לכתחלה מצוה בשמן אבל בדיעבד אם הביא כחוש הורצה והנה לכאורה מדאמרי' במנחות (ס"ד ע"א) בהך דהיו לפניו ב' חטאות (של ציבור בשבת) שחט כחושה ואח"כ שחט שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחלה ושחוט משמע לכאורה דכחיש הוא פסול גם בדיעבד דאל"כ הרי כתבו התו' במנחות שם (ד' ע"ב ע"א) ד"ה אמאי דכל שהוא כשר בדיעבד ורק לכתחלה צריך שיהי' כן אינו דוחה שבת אפי' בקרבנות הדוחים שבת ע"ש [ויל"ע בזה בירושלמי יומא פ"ד ה"ו דבר שאינו מעכב דוחה כו' עש"ה] וכבר העירו האחרונים בזה בהך דמנחות ויש עוד ראי' לזה מדברי רש"י במנחות שם (ס"ד ע"א) דכ' בטעם איסור כחישה משום הקריבהו נא לפחתך ע"ש וקרא דהקריבהו הא הוי פסול גמור גם בדיעבד דהא יין מגולה שעברו במסננת פסולו מהקריבהו נא לפחתך ופסיל אפי' בדיעבד כמבואר בב"ב (צ"ז ע"ב) ע"ש וכ"ה עוד ברש"י זבחים (ל"ה ע"ב) ד"ה וכשרים בעופות דמחוסר אבר דפוסל בעוף הוא מהקריבהו נא לפחתך ע"ש ואע"ג דהוא פסול גמיר גם בדיעבד וכ"ה ברמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח ה"י דפסול טריפה בקדשים הוא מהקריבהו נא לפחתך ע"ש שלא הביא שם טעם ומקור אחר לפסול טריפה ואע"ג דטריפה ג"כ הוא פסול גמור ונהי דדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע מגמ' פ"ק דמנחות דיליף פסול טריפה משאר קראי כמו שעמד ע"ז כבר הכ"מ שם עכ"ז זה הרי נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל דפסיל דהקריבהו וגו' הוא פסול גמור דאל"כ הרי נתן טעם שאינו מספיק וכמובן ועוד נ' להביא ראי' דכחוש הוא פסול גמור מגמ' מנחות (ס"ט ע"א) דבעי בזרע חטין ושעורין שבגללי בהמה מהו לאתויי מנחות מינייהו משום דמאיסותא הוא וכיון דזרעינהו אזדא למאיסותיהו או דילמא משום כחישותא הוא והשתא נמי כחושה והרמב"ם ז"ל בהלכותיו כ' וז"ל הרי הדבר ספק לפיכך לא יביא ואם הביא כשר עכ"ל ונ' מזה דאם הי' וודאי משום כחישותא היו פסולים אפי' בדיעבד [ואף דהרמב"ם הזכיר שם בעניין הספק דהוא אם הם עדיין מאוסין ע"כ צ"ל דלאו דווקא כוונתו מאוסין רק דלכחושים קרי מאוסין דהא בגמ' מפורש הספק דילמא משום כחישותא כו' וגם אין לומר דבדיעבד בלא"ה כשרים אפי' אם הם כחושים ומ"ש הרמב"ם ואם הביא כשר הוא דין בפ"ע ולא שייך אל האיבעי' ומ"ש לפיכך קאי רק אלא יביא דכיון דהדבר ספק ע"כ לא יביא לכתחלה משא"כ הך דאם הביא כשר הוא דין מוחלט בין אם הם מאוסים בין אם הם כחושים דז"א דא"כ הרי בא הרמב"ם בהך דואם הביא כשר להוסיף דין בזה שאינו נוגע אל האיבעי' וא"כ הי' לו לכתבו בל' יראה לי וכמובן ועוד דהרמב"ם ז"ל כ' כן במקומות רבות בהלכותיו בספיקות בקרבנות שמפני שהדבר ספק ע"כ לא יביא ואם הביא כשר ובכולם הדין דאם הביא כשר הוא רק שמפני שהדבר ספק ע"כ אינו פוסל בדיעבד ויובאו כל המקומות ההם אי"ה בארוכה [לקמן כלל כ'] ועוד נראה כדמות ראי' דכחוש הוא פסול גמור מגמ' בכורות (מ"א ע"א) מן הצאן מן הכבשים מן העזים פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וצריכא כו' ואי כתב רחמנא תרי למעוטי הני דכחישי אבל מזוהם דלא כחיש אימא לא קמ"ל ומשמע דחולה וזקן פסוליהם מטעם כחוש ואע"ג דפסולים גמורים נינהו אפי' בר בדיעבד:

ואולם לעומת זה יש כמה מקומות שמבואר בם דאין כחוש פסול והם ראשונה בגמ' מנחות (פ"ד ע"א) תנן התם אין מביאין ביכורים כו' מתמרים שבהרים כו' בפלוגתא ר' יוחנן אמר אם הביא לא קידש ור"ל אמו' אם הביא קידש נעשה ככחוש בקדשים וברש"י נעשה הני תמרים שבהרים ככחוש בקדשים שהמקדיש בהמה כחושה קדשה ואע"ג דלא הוי מצוה מן המובחר עכ"ל וע"ע תמורה (כ"ב ע"ב) במשנה המפריש חטאת ואבדה והפריש אחרת תחתי' ולא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה כו' אחת מהן תיקרב חטאת והשני' תמות דברי רבי וחכ"א אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו בעלים כו' ובגמ' שם (כ"ג ע"א) א"ר הונא אמר רב הכל מודים שאם משך אחת מהן והקריבה שהשני' מתה (הואיל ודחאה בידים דגלי דעתי' דלא איכפת לי' בה) לא נחלקו אלא בבא לימלך דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים ואמרינן לך התכפר בשאינה אבודה ואבודה מתו ורבנן סברי עשו תקנה בקדשים ואמרינן לך התכפר באבודה ושאינה אבודה תרעה. ובתוד"ה דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים וז"ל תימא למ"ו הרמ"ר וכי מאבדין קדשים בידים כיון דבידינו לתקן ותירץ כגון שיש ריוח בדבר כגון דאבודה כחושה ושאינה אבודה שמינה דאמרי' לי' התכפר בטובה והשני' תמות עכ"ל ומבואר דלרבנן משום תקנת קדשים מקריבים את הכחושה אעפ"י שיש שמינה ולרבי חיישינן טפי לשמן מלתקנת קדשים אבל לכ"ע אין כחוש פסול וע"ע פסחים (דף ע"ו ע"ב) אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבילה כחוש אסור מ"ט מפטמי אהדדי ולוי אמר אפי' בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן מותר כו' מיתיבי אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מאי לאו תערובת טעמים וקשיא ללוי לא מפני תערובת גופין (שלא יתחלפו זה בזה ונמצא פסח נאכל שלא למנויו) ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אפי' גדי וטלה אא"ב מפני גופין היינו דקתני אפי' גדי וטלה אא"א מפני תערובת טעמים מה לי גדי וטלה מה לי גדי וגדי אלא מאי על כרחך מפני תערובת גופין הוא דאסור הא תערובת טעמים שרו לימא תיהוי תיובתא דרב כו' ובתוד"ה נימא תיהוי תיובתא דרב תימא מאי קושיא הא דאסר משום תערובת גופים היינו היכא דשניהם כחושים דליכא תערובת טעמים עכ"ל ומבואר דפסח כחוש כשר להקרבה:

ואולם שם בלא"ה יש צע"ק עדיין בדברי התוס' הנ"ל דמאי קשיא להו הא עכ"פ לכתחלה וודאי אין להקריב כחוש וא"כ אין הדרך בכך ולית לן לאוקומי' ברייתא בהכי ואולם יש מקום לומר דפסח שאני משאר קדשים ואין בפסח מצות שמן כלל די"ל המצות שמן הוא רק בקרבן שיש מבשרו או מאימוריו למזבח דבזה יש קפידא דשומן משא"כ כאשר אין ממנו רק זריקת דם לבד דאין שומן הבשר שבח בדם לכן אין קפידא בשמן כלל וע"כ בפסח דפסח מצרים הי' בו רק הזאת דם על המשקוף ועל שתי המזוזות משא"כ הבשר וגם האימורין שויסקי עביד כמבואר בפסחים (צ"ו ע"א) ולכן לא הי' קפידא בשמן ופסח דורות נמי ילפי' מפסח מצרים בהיקישא דועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה שיהיו כל עבודות של חודש זה כזה כמבואר בפסחים (צ"ו ע"א) שם ובמנחות (פ"ב ע"ב) וע"כ גם בפסח דורות אין קפידא בשמן ואולם בשלמים דמותר הפסח מפורש בפסחים (צ"ח ע"ב) דבעי' שמן ע"ש דאמר בפסח שנתערב בבכורות דממתין להן עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ולימא כל היכא דאיתי' לפסח תחול עלי' דהאי כו' ע"ש ואולם אין ראי' מזה שיהי' גם בפסח מצות שמן וטפל חמור מן העיקר לא הוי כיון דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא כמבואר בזבחים (מ"ט ע"א) ועוד בכ"ד. ואולם מ"ט דבפסח מצרים הואיל ולא הי' הקטרת אימורין רק הכל נאכל לא הי' קפידא בשמן גם בזה יש לדון די"ל דמ"מ הואיל ואכילת הבשר מצוה ג"כ יש קפידא בשומן שלו כמו בהקטרה למזבח ואולי הוא תלוי בפלוגתא דר' ישמעאל בנו של ריב"ב ורבנן דשבת (קט"ז ע"ב) דפליגי בזה בפסח אי שייך משום כבוד שמים בנאכל להדיוט ע"ש (קי"ז ע"א) רש"י ד"ה הכא וע"ע שבת (קל"ג ע"ב) דליכא משום זה אלי ואנוהו בבשר פסח ואין הידור מצוה ביפוי הבשר ע"ש ברש"י:

והנה נזכרתי עוד ברייתא דיומא (ס"ב ע"א) המפריש פסחו ואבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון כו' ר' יוסי אומר מצוה בראשון ואם הי' שני מובחר ממנו יביאנו ומבואר דגם בפסח יש מצות מובחר ושמן וע"ש בתוס' ישינים ד"ה ואם הי' שני מובחר כו' וז"ל גבי שעיר (המשתלח) לא שייך למימר מובחר כמו גבי פסח שאכילתו מצוה עכ"ל ונ' ג"כ דהא דנקטו הת"י רק מצות האכילה ולא הקטרת האימורין למזבח הוא משום דבפסח מצרים הרי לא הי' הקטרת אימורים וא"כ גם בפסח דורות לא הי' ראוי להיות קפידא במובחר מהיקישא דועבדת וכנ"ל וע"ע תוס' יומא (ס"ד ע"ב) ד"ה ואם עש"ה ובאתי רק להעיר:

וע"ע ברמב"ם פ"ז מאיסורי מזבח ה"א לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה כיצד הי' חייב עולה לא יביא שה כחוש ויאמר הרי אין בו מום וע"ז נאמר וארור נוכל וגו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר עכ"ל ומבואר ג"כ דאין כחוש פסול רק איסר דלכתחלה וע"ע מעילה (י"ח ע"א) במשנה הנהנה מן ההקדש ש"פ אעפ"י שלא פגם מעל דברי ר"ע וחכ"א כל דבר שיש בו פגם לא מעל עד שיפגום ושאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נתנה קטלא בצוארה כו' שתה בכוס של זהב כיון שנהנה מעל לבש בחלוק כו' לא מעל עד שיפגום הנהנה מן החטאת כשהיא חי' לא מעל עד שיפגום כשהיא מתה כיון שנהנה מעל ובגמ' שם (י"ט ע"א) הנהנה מן החטאת כשהיא חי' כו' מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב א"ר פפא בבעלת מום עסקינן וברש"י מכדי אי בבהמה תמימה מיירי מתני' היינו כוס של זהב דכי היכא דכוס של זהב לא קאי לאיפגומי ומש"ה לא אזיל בי' בתר פגימה אלא כיון שנהנה בו בפרוטה מעל אף חטאת תמימה דקיימא להקרבה ולאו בת פדי' היא כיון שנהנה ממנה למעול בה ואמאי קאמר עד שיפגום מאי פגם מצי למיעבד בה דאפי' רכיב עלה עד דאכחשה האי לא הוי שם פגם דלא פגמה למזבח דבהמה בין שמינה בין כחושה חזיא לכפרה ואין בה תורת פגימה עכ"ל וכ"ה בתוס' שם וז"ל מכדי אי בבהמה תמימה היינו כוס של זהב פי' כיון שהיו תמימים דבר שאין בו פגם הוא דאפי' כחשה אין נפסד בכך כלום שהרי מקריבים אותו ויוצא בה דלא שייך פגם אלא בדבר העומד לדמיו שאם בא למוכרו דמיו נפחתים אבל בדבר העומד ליקרב ואינו נפסד בכך ליקרב אין זה דבר שיש בו פגם ומשני בבעל מום דהשתא עומדת לימכר דדמי' פחותים עכ"ל ומבואר בזה דאין שום כחוש בעולם שיפסול הקרבן אם הוכחש אחרי שהוקדש דאל"כ הרי יש בו תורת פגימה שפיר שהרי אפשר להכחישו כל כך עד שיופסל וא"כ מבואר דרק לכתחלה אסור להקדיש כחוש אבל אם הקדישו כל כחוש כשר דאין סברא לחלק לעניין הפסול בדיעבד בין הי' כחוש מקודם להוכחש אח"כ ואם דבמנחות (דף ו' ע"א) מחלק בהכי לעניין טריפה אין לו עניין לכאן דשם אמר רק דמקרא דכל אשר יעבור תחת השבט פרט לטריפה שאינה עוברת אין ללמוד מזה הוקדש ולבסוף נטרף כיון דקרא בנטרף קודם הקדש איירי משא"כ כאן דליכא קרא כלל אכחוש ואם יהי' פסול על כרחך פסולו רק מקרא דהקריבהו נא לפחתך וכרש"י מנחות (דף ס"ד ע"א) הנ"ל וע"ע במנחות (דף ס"ט ע"א) שם בהך דחטין שבגללי בקר כו' עש"ה וא"כ מהאי קרא הרי יש לפוסלו להקרבה אפי' הוכחש אחר ההקדש וכמובן:

והנה גם מסברא נ' דאין כחוש פסול שהרי וודאי אפי' הוא פסול מ"מ לא כל כחוש פסול דא"כ נתת תורת כל אחד ואחד בידו וכל בהמה יש לשערה בכחושה נגד בהמה השמינה ממנה וא"כ גם בכחוש ביותר אילו הי' פסול הי' ראוי שיהי' שיעור וגבול בדבר בדברי חכמים מהו גדר כחוש הפוסל ולא מצינו זה וע"כ גם מזה נ' דאין כחוש פסול ובאתי רק להעיר:

תוכן העניינים

ציונים לתורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה