ציונים לתורה· רבי יוסף ענגיל
כלל טו
דכירנא כד הוינא טליא שמעתי בשם גדול אחד שנסתפק בהא דבעינן שב מידיעתו לענין חטאת ונסתפק אם לא הי' העובר שב מידיעתו ולא מחמת שהי' רוצה לעבור במזיד רק מחמת שאילו הי' יודע אז היתה הידיעה גורמת היתר המעשה אם זה מקרי אינו שב מידיעתו לפטור מקרבן או לא ופשט זה מש"ס יומא (דף פ' ע"א) דאמר דאפי' אם יבוא ב"ד אחר לעתיד ויקטינו שיעור האיסורין עכ"ז מי שאכל חלב פחות מכזית בזה"ז יופטר מקרבן דלאו שב מידיעתו הוא עש"ה אלמא דאפי' אם הי' עושה בידיעתו שלא מצד זדון רק מפאת שהוא היתר אצלו ג"כ הוי אינו שב מידיעתו:
והנה העירני אז חכם אחד דסברא זאת מבוארת ג"כ בהוריות (דף ב' ע"א) דאמר התם בהורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו דפטור משום דלאו שב מידיעתו הוא דאפי' הי' יודע שהוא חלב ג"כ הי' אוכלו מפני הוראת הב"ד שחלב מותר ואפי' מאן דמחייב התם היינו משום דאמרי' דכיון דאי מתיידע להו לבי דינא הדרי בהו ואי מתיידע לי' נמי הדר בי' שב מידיעתו מקרי עש"ה אבל בהא כ"ע מודים דחשיב אינו שב מידיעתו אף שהאכילה בידיעה היתה רק מפני חשבו שמותר לאכול חלב ולא מפני שהי' רוצה לעבור וראיתי בתויה"כ שתמה באמת בזה וכ' דהא האי דרשא דבעי שב מידיעתו מתניא בחולין ובכמה דוכתי לענין מומר לעכו"ם דפטור מקרבן הואיל ואם הי' נודע לו שיש בזה חיוב כרת ומלקות הי' עובר בשאט נפש לכן אף שלא ידע כמזיד דיינינן לי אבל בשגג ב' שגגות הא דאינו שב מידיעתו לאו משום זדון לבו לעבור בשאט נפש רק שלא הי' שב מידיעתו מפני שגגה ואמאי לא נחייבנו קרבן עכ"ל ואולם ראיתי עוד יתר ע"ז ברמב"ם פ"ג משבועות הי"א שכ' דאפי' היכא דהי' שב מידיעתו ולא הי' רוצה לעבור רק שלא היתה מתחדשת לו ידיעה בגוף האיסור ג"כ לאו שב מידיעתו מקרי וע"כ בנשבע על הככר ונצטער עליו וסבור שמותר לאכול מפני הצער ואכלו לאו שב מידיעתו מקרי כיון שאילו ידע לא היתה מתחדשת לו ידיעה בגוף האיסור רק הי' מתחדש לו ידיעת האיסור עליו לבד אף שהוא מצטער אבל גוף האיסור הרי הי' נודע לו גם בשגגתו וע"כ לאו שב מידיעתו מקרי עש"ה בלח"מ ואם כי דבריו עדיין צריכין תלמוד עכ"ז זה הרי מבואר דלא בעי' אינו שב מידיעתו מצד זדון ושאט נפש. וע"ע בשו"ת אבני מילואים סי' י"ד שכ' דהנשבע לאכול נבילות ושחוטות אפי' נימא דהשבועה חלה אנבילות מטעם כולל עכ"ז ליתי' בקרבן וז"ל דממ"נ אם ידע השביעה ואפ"ה לא אכל א"כ ה"ל מזיד וליכא קרבן ואם שכח השבועה נמי ליתי' בקרבן דהא אי נמי לא שכח לא הי' אוכל דהא אסור לו לאכול נבילות אף שנשבע לאכול וא"כ אינו שב מידיעתו כו' עכ"ל הרי דהיתה סברתו ז"ל בפשיטות ג"כ דכה"ג חשוב אינו שב מידיעתו אף שלא הי' עובר על השבועה מפני זדון ורוע לב רק מדינא דאסור לאכול נבילות אפי' בנשבע לאכול ועיין בשו"ת הרי"מ חיו"ד סי' ט' שכ' וז"ל ולמ"ש א"ש דלמ"ד דלא חשוב איקבע כשנאכל ראשונה פטור אף שניהם בשוגג רק אשם תלוי חייב על הראשונה דעל השני' אינו שב מידיעתו דמותרת מה"ת ואף דמדרבנן אסור לא חשיב שב כדאמר ביומא בחצי שיעור ע"ש עכ"ל הרי שתפס ג"כ בפשיטות דכה"ג הוי אינו שב מידיעתו אף שהאכילה בידיעה היתה מפאת שמותר לו לאכול:
ועוד העירני תלמידי האברך החו"ב מוה' יוסף חיים דוד רייך נ"י מפה על תוס' חולין (דף ה' ע"ב) ד"ה מעם דכתבו דאפי' כששב מידיעתו לא מחמת שאינו רוצה לעבור רק מחמת שנפשו קצה לאכול דם חשיב שב מידיעתו עש"ה וא"כ כמו דחשיב שב כו' אעפ"י שאינו מחמת צדקות לבו רק מחמת שנפשו קצה כו' ה"נ להיפוך ראוי לומר דקחשיב אינו שב כו' אע"פ שאינו מחמת זדון לבו רק מחמת סיבה אחרת כגון שהידיעה היתה גורמת לו היתר ויפה העיר:
וע"ע שבועות (דף כ"ח ע"א) בתוד"ה אמר שכתבו וז"ל ואע"ג שמותר לאכלו חשיב שגגה הואיל וברצונו לא הי' אוכלו לפי שמתאוה לאכול של תנאי עכ"ל וא"כ יש גם מתוס' שבועות הנ"ל זאת הראי' עצמה אשר מתוס' חולין הנ"ל דמדמחשיב שגגה בכה"ג א"כ ה"ה להיפוך כשהי' עובר בידיעה אף שלא מפאת רוע הלב ג"כ חשוב זדון ודע כי שמעתי לתרץ קושיית תוס' במעילה (דף כ"א ע"ב) אמתני' דפרוטה של הקדש שנפלה לכיס כיון שהוציא את הראשונה מעל דהקשו התוס' דליבטל ברובא ותירצו דה"ל דשיל"מ והקשו שוב דדשיל"מ הוי אך דרבנן וסתם תיבת מעל מורה דמה"ת מעל ומייתי קרבן מעילה. ושמעתי מחכם אחד לתרץ בשם הגאון מהר"י שמעלקיס שליט"א לפמ"ש הש"ך יו"ד סי' ק"ט דבלא נודע התערובות לא שייך ביטול ע"ש א"כ כיון דמעילה הוא בשוגג א"כ י"ל דאיירי בלא נודע מעולם ול"ש ביטול וקושיית התוס' מעיקרא ליתא ועל כרחך דקושייתם הוא אך דלא הוי שב מידיעתו כיון דאילו ידע הי' נהנה מטעם ביטול וע"ז אמרי' שפיר דכיון דאסור מדרבנן עכ"פ א"כ הרי הי' שב מידיעתו מכח האיסור דרבנן ועתה כ"ז שלא ידע הרי מה"ת אינו בטל מפאת העדר הידיעה וחכם הנ"ל תמה ע"ז דבכה"ג לא מיחשב אינו שב מידיעתו כיון שהי' עושה בהיתר ואולם באמת צדקו הדברים וככל הנך דוכתי דמייתינא דגם בכה"ג חשוב אינו שב מידיעתו:
אולם בזה לכאורה יש לדון בדברים דכיון דאילו ידע הי מותר מה"ת א"כ אכתי נחשב אינו שב מידיעתו דהא בסוגי' דיומא הנ"ל מצינו יותר מזה דאילו ידע הי' אסור מה"ת מכח ח"ש עכ"פ דמימרא דר' יוחנן הוא שם ביומא ור"י הא ס"ל ח"ש אסור מה"ת ועכ"ז כיון שלא הי' בלאו וכרת מיקרי אינו שב וכ"ש כשלא הי' בידיעה רק איסור דרבנן וכמו שדקדק כן גם בשו"ת הרי"מ ז"ל הנ"ל מש"ס יומא הנ"ל וכמו שהעתקתי דבריו ואולם בירושלמי תרומות פ"ו ה"א מצאתי אמר אני פורש מכזית ואיני פורש מחצי זית כו' נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וחצי זית במזיד ע"ש וא"כ יש לדון מזה דה"ה להיפוך אילו הי' פורש מפאת איסור ח"ש חשוב שב כו' כי היכא דאינו פורש מח"ש חשוב זדון ויש לדחות וגם נראה דדברי הירושלמי הנ"ל הם רק בתרומה דכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגנה ודרשי' שתהא כל אכילתו בשגגה כמבואר בירושלמי שם עש"ה ובאתי רק להעיר:
והנה בחידושי בסוגי' דכ"מ דא"ר וכו' כתבתי בעניין אי בשוגג ג"כ אמרי' סברא דכ"מ דא"ר כו' על מ"ש הגרע"א ז"ל בתשובותיו במ"ש התוס' גיטין (דף י"ט ע"א) בד"ה דיו דאם כתב ס"ת שלא לשמה והעביר עליו קולמוס בשבת לשמה דאע"ג דבעלמא כתב ע"ג כתב לא חשיב כתב עכ"ז בכה"ג לר' יהודה דס"ל דהעברת קולמס מהני לענין ס"ת ע"כ כיון שכתב השני מתקן יותר מן הראשון שע"י כתב השני הוכשר הס"ת ע"כ חשיב כתב וחייב גם לענין שבת ע"ש והקשה הגרע"א ז"ל דאמאי מהני כתב השני בכה"ג להכשיר הס"ת נימא כ"מ דא"ר ל"ת כו' והתם יתוקן האיסור כיון דאי לא מהני ולא תיקן כלום שוב ה"ל כתב ע"ג כתב ולא עשה מלאכה כלל עכ"ק ז"ל וכתבתי ליישב בפשיטות דהתוס' כתבו שם כן לענין חיוב חטאת דהוי בשוגג ע"ש וא"כ י"ל דבשוגג לא אמרי' כ"מ דא"ר ל"ת כו' כיון שלא רצה לעבור בזדון וכמו שצידדו האחרונים לומר כן:
ואולם לפי הדברים הקדומים פה לכאורה נסתר תירוץ זה דאפי' נימא דבשוגג לא אמרי' סברא דכ"מ דא"ר כו' הא אכתי פטור משום דאינו שב מידיעתו דאילו ידע הא הוי אמרי' כ"מ כו' ואינו מתקן כלל ושוב אפי' עבר אמימרא דרחמנא אינו נשאר כלל וכמובן וא"כ שרי לגמרי מה"ת וא"כ ממילא בשוגג ג"כ פטור כיון דגם בכה"ג מקרי אינו שב כו' וכנ"ל:
ואולם אחרי העיון דברינו במקומם עומדים וחשיב זה שפיר שב מידיעתו וזה שהרי הכותב כתב ע"ג כתב בשוגג הרי נחשב רק כותב מפאת שמכשיר את הספר וא"כ אילו היה מזיד ולא הי' או מכשיר את הספר מטעמא דכ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ א"כ לא הי' נחשב אז כותב כלל כיון דבעצם הרי כתב ע"ג כתב אינו חשיב כלל כתב ורק כשמתקן את הספר הוא דחשוב כתב וא"כ במזיד שלא הי' מתקן את הספר תו לא הי' נחשב כותב כלל וא"כ שוב במזיד לא היה עושה כלל מה שהוא עושה עתה שהרי עתה הוא כותב משא"כ במזיד הרי לא הי' כותב כלל וא"כ שוב שפיר חשיב שב מידיעתו ולא דמי לכל הנך דוכתי שהבאתי שהיה עושה גם במזיד מה שהוא עושה עתה בשוגג וע"כ שפיר לא קרינן בי' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אינו שב כו' אינו מביא כו' שהרי גם בידיעה הי' עושה מה שהוא עושה עתה ונהי שהיתה אז המעשה מותרת לו עכ"ז סוף סוף הרי הי' עושה זאת המעשה שהוא עושה עתה גם בידיעה ואיננו שב מידיעתו משא"כ בהך דס"ת שאילו ידע לא הי' נחשב כותב כלל רק עושה מעשה בעלמא לא מעשה כתיבה ואילו עתה בשוגג הרי הוא עושה מעשה כתיבה וא"כ שפיר חשיב שב מידיעתו שהרי המעשה שהוא עושה עתה דהיינו מעשה כתיבה הרי לא הי' עושה אותה בידיעה שהרי כתב ראשון שהוא נחשב כתב גם בידיעה הרי באמת לא הי' כותב בידיעה ורק כתב ע"ג כתב הוא שהי' כותב בידיעה לפי שאינו חשוב כותב כלל ואינו עושה כלל מעשה כתיבה בזה אבל המעשה שהוא עושה בשגגתו דהיינו מעשה כתיבה הרי באמת לא הי' עושה זאת המעשה בידיעה שהרי כתב ראשון שהוא מעשה כתיבה גם בידיעה הרי באמת לא הי' כותב בידיעה ודו"ק היטב:
והנה אשובה עוד לנידון דמעילה הנ"ל ואומר שאחרי העיון דמעילה הנ"ל אינו דומה להא דיומא ודהוריות הנ"ל דהא דבעינן שב מידיעתו נראה לחדש דאין הכוונה דאילו הי' יודע בשעת מעשה מה שלא ידע אזי לא הי' עושה רק דבעי' דאחרי עשותו הדבר בשוגג אם אח"כ יתוודע לו הדבר ששגג בו הוא שב מעשיית הדבר ההוא ומתחרט ומצטער על אשר כבר עשהו ומנא אמינא לה מדאמרי' בשבת (דף ס"ט ע"א) אלא למונבז. שגגה במאי כגון ששגג בקרבן עש"ה ובתוס' שם ד"ה אלא כתבו דגם למונבז בעי' שב מידיעתו עש"ה ומעתה יש לשאול שאלה גדולה לכאורה דכיון דהזיד בלאו ובכרת ושגג אך בקרבן א"כ אילו ידע לפני עשותו שחייב קרבן בוודאי שהי' עושה כיון שאילו ידע מחויב קרבן שיש בדבר שוב הי' מזיד גמור שלא היתה אז עוד שום שגגה כלל שהרי הזיד בלאו ובכרת ובקרבן וא"כ כיון דבמזיד ליכא קרבן שהרי חייבה התורה קרבן רק על השוגג א"כ אילו ידע מחיוב קרבן שוב הי' פטור מקרבן והי' חייב אך בלאו וכרת בזה הרי הזיד באמת גם בשוגג שהרי היתה השגגה רק בקרבן אבל מלאו וכרת ידע וא"כ הא חזינן דרוצה לעבור על לאו וכרת וא"כ כיון שבמזיד הי' ג"כ אך לאו וכרת וא"כ פשיטא שהי' עושה הדבר גם במזיד וא"כ בשגגת קרבן למונבז איך משכחת כלל שיהי' שב מידיעתו וא"כ על כרחך הא דשב מידיעתו הכוונה כמו שכתבנו דאחרי עשותו הדבר ההוא אם יודע לו שגגתו הוא מתחרט על אשר כבר עשהו וע"כ גם שם כיון דאחרי שיתוודע לו שנתחייב קרבן יתחרט על אשר עשהו חשיב שפיר שב מידיעתו וע"כ כיון דלא מצינו למונבז ורבנן דפליגי בפירושא דשב מידיעתו מידי אית לן למימר דגם לרבנן הכי הוא ודו"ק היטב מאוד:
ולפ"ז בהא דיומא ודהוריות הנ"ל דגם אחרי עשותו כאשר נודע לו שגגתו ושמה שאכל הי' חלב לא יתחרט כיון שהי' ח"ש בהא דיומא והב"ד התירו את החלב בהא דהוריות ע"כ שפיר חשיב אינו שב מידיעתו אבל בהא דמעילה הנ"ל דאחרי שהוציא הפרוטה בשוגג אם יתוודע לו אח"כ שגגתו בוודאי שיתחרט כיון דבלא נודע לא שייך ביטול ולא נתבטלה כשהוציאה ועבר אאיסור בשוגג וא"כ כיון שיתחרט אח"כ שפיר חשיב שב מידיעתו אעפ"י שאילו ידע לפני עשותו לא הי' שב מידיעתו ועושה ג"כ דמ"מ השתא שעשה בשוגג הרי יתחרט אחרי עשותו לכי מתיידע לי' ולכן ה"ל שפיר שב מידיעתו וכהא דמונבז הנ"ל דג"כ לא הוי שב מידיעתו לפני עשותו רק אחרי עשותו לכי מתיידע לי' וכנ"ל ודו"ק היטב:
והנה נזכרתי דבשו"ת הרי"מ בסי' הנ"ל כתב ג"כ כסברא הנ"ל דלדעות האומרים דבלא נודע התערובות לא אמרי' ביטול אז כשאכל השלש חתיכות כ"ז שלא נודע התערובות ראוי לחייב חטאת אלא דיש לפטור מחמת שאינו שב מידיעתו וז"ל שם דהא לרא"ש ופוסקים הנ"ל לא נהפך להיתר רק בנודע התערובות ונראה דהוא מדאורייתא ואם אכל כל הג' חתיכות קודם שנודע חייב חטאת דוודאי חלב אכל שלא נהפך להיתר ולעניין חטאת אפשר דאינו שב מידיעתו מקרי דאילו ידע הי' נהפך ומותר מה"ת וכל האיסור ע"י שלא נודע עכ"ל ואולם לדברינו חשיב שפיר שב מידיעתו וכנ"ל:
ואמנם ראיתי ברש"י חולין (דף ה' ע"ב) ד"ה השב מידיעתו וז"ל שאם הי' יודע שהוא חלב הי' יושב ומבטל מעבירה זו ואית דגרס השב מידיעתו והוא נמי הפורש ונבדל מתחילה ואין עובר אם הי' יודע שהוא אסור ובת"כ גריס היושב עכ"ל והנה מתיבת מתחילה הכתוב ברש"י מוכח דלא כדברינו ושאין נחשב שב מידיעתו במה ששב אחרי המעשה לכי מתיידע לי' כ"א בעינן שיהי' שב מתחלה לפני עשותו אילו הי' יודע אז שהוא אסור:
וע"ע מנחות (דף ק"ט ע"א) דאמר הזיד בשחיטה (כהן ששחט לעכו"ם במזיד ועשה תשובה) ר' נחמן אמר קרבנו ריח ניחוח ור' ששת ואמר אין קרבנו ריח ניחוח אר"נ מנא אמינא לה דתניא כהן שעבר עכו"ם ושב קרבנו ריח ניחוח במאי אילימא בשוגג מאי ושב שב ועומד הוא אלא פשיטא במזיד כו' ור' ששת אמר לך לעולם בשוגג וה"ק אם שב מעיקרו דכי עבד בשוגג עבד קרבנו ריח ניחוח כו', עכ"ל הגמ' ומוכח דבין לר"נ ובין לר"ש ענין שב דשוגג הכוונה הוא אתשובתו מעיקרו דגם ר"נ אמר דבשוגג שב ועומד הוא היינו שנקרא שב גם בשעת מעשה והיינו מפאת שאילו היה יודע אז לא הי' עושה מעשהו והוא שב מעיקרו וא"כ יש גם מזה כדמות ראי' להך דשב מידיעתו דהכוונה הוא אשעת מעשה ואולם קושייתינו הנ"ל מהא דמונבז לכאורה עצומה היא. ואברך אחד העירני די"ל דגם למונבז חשוב שב כו' דאילו הי' יודע שהחטא חמור יותר שחייבין עליו גם קרבן לא היה רוצה לעבור דרק על חטא שחייבה עליו תורה לאו וכרת לחוד הוא דפקר לעבור אבל חטא חמור טפי שחייבין עליו לאו וכרת וגם קרבן י"ל שלא הי' עובר ושפיר חשוב שב כו' עכ"ד ויפה אמר:
ודע דבתוס' יבמות (דף ל"ה ע"ב) ד"ה החולץ ראיתי תימא שכתבו אהך דהכונס את יבמתו ונמצאת מעוברת וילדה בזמן שהולד של קיימא יוציא וחייבין בקרבן וכתבו דלא מצי למיתני הכונס ליבמתו מעוברת דא"כ מזיד הוא ולא מיחייב קרבן דלאו שב מידיעתו הוא עכ"ל וצע"ג דל"ל להאי דלאו שב מידיעתו הוא הא במזיד איירי ואטו פטור מזיד הוא משום דלאו שב מידיעתו הוא הרי פטור מזיד היא משום דלא שגג והתורה חייבה קרבן רק בשוגג וכזה יש לתמוה עוד בדבריהם כריתות (דף י"ז ע"א) ד"ה ספק דאדתנן ספק אכל חלב ספק לא אכל כו' מביא אשם תלוי כתבו וז"ל ומיירי דבשעה שאכל הי' סבור שהוא שומן דאי יודע שהוא ספק חלב היכי מייתי קרבן הא לא שב מידיעתו עכ"ל וצ"ע ג"כ כנ"ל דמאי עניין א שב מידיעתו לכאן הא מזיד הוא ואי דמה דיודע רק הספק ואין יודע שהוא וודאי חלב חשוב שוגג א"כ הרי גם שב מידיעתו ראוי להחשב מפאת שאילו ידע הוודאי היה פורש וצע"ג:
ומצאתי עוד עניין פטורא דאינו שב מידיעתו של זדון והוא בירושלמי תרומות פ"ח ה"א והובא בר"ש שם וז"ל מה בין סבור שהוא שומן ונמצא חלב שחייב מה בין סבור שהוא אסור ונמצא היתר שהוא פטור כו' או הודע השב מידיעתו חייב על שגגתו יצא זה שאפי' יודע אינו פורש עכ"ל וכוונת הירושלמי לכאו' להקשות דכי היכי דחייבה תורה קרבן בסבור שהוא שומן ונמצא חלב שהיתה שם מעשה בלי כוונה ה"נ יתחייב בסבור שהוא חלב ונמצא שומן דהוי כוונה לי מעשה דהירושלמי דימה זה לזה מסברא וע"ז השיב דנהי דערך של זה הוא ג"כ כמו ערך שוגג מ"מ לא שייך חיוב קרבן כיון דידע ועבר ולאו שב מידיעתו הוא והנה סברת הירושלמי הנ"ל דמדמה ממש מעשה איסור בלי כוונה לכוונה עם מעשה היתר מצאנו בש"ס דילן בנזיר (דף כ"ג ע"א) דמסופק בזה הי מינייהו חמור דבברייתא שם קתני תרווייהו דין אשה שנדרה בנזיר והפר לה בעלה ולא ידעה שהפר לה ושתתה יין דצריכה כפרה וסליחה ודין נתכוון לאכול שומן ואכל חלב דצריך כפרה ומסיק עלה בש"ס דצריכי דאי תנא הא דאשה ה"א דמחשבת איסור חמור וכן אי תנא הא דשומן ה"א דמעשה איסור חמור להכי צריכי תרווייהו עש"ה ואפשר דאליבא דאמת ס"ל גם לש"ס דילן דתרוויוהו שוין וכסברת הירושלמי הנ"ל:
וכן נ' עוד מדברי התוס' נדרים (דף כ"ג ע"א) ד"ה ואת שכתבו שם על המנהג לומר פסוק ונסלח לכל עדת בנ"י אחרי אמירת כל נדרי בליל יוה"כ שהטעם הוא שאמירת כל נדרי הוא תנאי על נדריה של עתיד שיהי' בטלין וע"כ כיין שאילו שכח התנאי הזה ונדר אח"כ ועבר על הנדר אז מדינא שרי דאין הנדר נדר כלל כיון דבטל לי' מעיקרא ועכ"ז כיון דבשעת אכלו לא נזכר לתנאו ה"ל כנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה דצריך כפרה וסליחה וע"כ אומרים אחר כל נדרי פסוק זה לבקש כפרה אולי ינדרו ויעברו אח"כ על נדרים עש"ה בתוס' ולפי"ז נראה דבכה"ג דמי לשוגג דהא בקרא דונסלח הנ"ל כתיב רק כי לכל העם שא וא"כ איך אומרים מקרא זה אכה"ג דהוי להיפוך מחשבת איסור ולא מעשה איסור וע"כ דגם בכה"ג דמי לשוגג וכנ"ל ואולם נתיישבתי שז"א דודאי אין מתפללים אאם ינדרו ויעברו אח"כ על הנד בזדון ח"ו ועל כרחך דהתפלה הוא רק באם ינדרו וישכחו אח"כ הנדר ויעברו וא"כ הא הוי שוגג ממש ושייך שפיר קרא דונסלח והא דהוצרכו התוס' הנ"ל להקדמה מהא דנתכוון לאכול בשר חזיר כו' היינו רק משום דאל"כ לא הי' צריך לכפרה כלל כיון שמותר באמת שהרי ביטלו מקודם וע"כ הוצרכו לזה לראי' דצריך כפרה:
ואולם עדיין קשה דכיון דהוא היתר באמת ע"י הביטול דמעיקרא ע"כ נהי דהאוכל לא זכר הביטול עכ"ז הרי גם כוונה לעבור לא הי' כיון ששכח גם הנדר ואין כאן לא מעשה איסור ולא מחשבה ומדוע יהי' צריך כפרה כלל אטו נימא בעשה מלאכה בחול וסבור שהוא שבת אלא דמלאכה זו מותרת בשבת דיצטרך כפרה וה"נ הא הוי דכוותה דהמאכל שנדר עליו הא מותר בעצמותו מפאת הביטול שביטל את הנדר מעיקרא באמירת כל נדרי וא"כ נהי שלא נזכר מביטול הזה ורק סבור שמותר מטעם אחר בעבור ששכח הנדר וסבור שלא נדר עליו כלל מ"מ מדוע יצטרך כפרה וצ"ע ואולם גוף דברי הירושלמי תרומות הנ"ל המה באמת מקשי ההבנה דרחוק מאוד לדון מחשבת איסור עם מעשה היתר ממה שחייבה תורה חטאת במעשה איסור ומחשבת היתר ונחייבנו אנחנו חטאת מכח זה גם בסבור שהוא חלב ונמצא שומן והפני משה באמת בירושלמי שם היפך הגירסא עש"ה:
וע"ע בירושלמי, תרומות פ"ו ה"א במזיד, בספיקו בשוגג בוודאי א"ר יוסי הדא אמרה השב לו מידיעתו חייב על שגגתה ע"ש ונ' דמיירי בשוגג לגמרי רק דלעניין שב מידיעתו אילו הי' יודע שהוא ספק איסור הי' רוצה לעבור ואילו על וודאי לא הי' רוצה לעבור וחשיב לי' שב מידיעתו במה שהיה פורש מן הוודאי וגם מזה צ"ע על ל' תוס' כריתות הנ"ל ודו"ק וגוף דין ירושלמי הנ"ל לכאורה הי' ראוי שיהי' תלוי בפלוגתא דכריתות (דף י"ח) אי ידיעת ספק שמה ידיעה דלמ"ד דשמה ידיעה א"כ כיון שבספק היה עושה הרי אינו שב מידיעתו ודו"ק וע"ע לעניין ידיעת ספק אי חשובה ידיעה בירושלמי ערלה פ"ב ה"א ידיעת ספק מהו שתתיר כידיעת וודאי כו' עש"ה ועמ"ש בזה באתוון דאורייתא כלל ה' וע' ס' בכור שור שבת (דף ע"א ע"ב) אי ידיעת ספק חשובה ידיעה לעניין חטאת ואשם דבעי ידיעה בתחלה עש"ה וע' באחרונים בש"ע או"ח סי' א'] ובאתי בכ"ז רק להעיר:
והנה מה שדנתי למעלה לומר דפירושא דשב מידיעתו היינו שבשעה שיתוודע לו החטא ישוב ויתחרט על אשר כבר עשהו מצאתי אח"כ כי תלי"ת כוונתי בפי' זה לדעתו הגדולה של הראב"ד ז"ל בפירושו על הספרא ויקרא דיבורא דחובה פרק ז' ברייתא ג' אר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמר לו ר' יהודה היאך אומרים לו עמוד והתודה והוא אומר לא חטאתי ובפי' הראב"ד וז"ל עמוד והתודה כו' שכן מצינו בחטאת עולה ויורד דכתיב והי' כי יאשם לאחת מאלה והתודה אשר חטא עליו וכן בפר ושעיר של יוה"כ ובשעיר המשתלח שהוא מתודה ומהם נלמוד לכל הקרבנות שמכפרין שטעונין וידוי אי נמי מן הוא גופיה דכתיב בי' בשגגה ואשם ודרשי' בי' השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ואין תשובה בלי וידוי כדכתיב ומודה ועוזב ירוחם עכ"ל ז"ל ומבואר להדיא דהי' ז"ל מפרש הך דשב מידיעתו היינו דעושה תשובה ומתחרט בהתודע לו חטאו ולפי"ז יש בזה פלוגתא בין הראב"ד ורש"י ז"ל דרש"י ז"ל בחולין (דף ה' ע"ב) הא לא פי' כן וכמו שהבאתי דבריו למעלה ובאתי רק להעיר:
והנה ראיתי להעתיק כאן ג"כ את אשר כתוב אצלי בגליון הש"ס שלי בשבת (דף צ"ג ע"ב) בעניין שב מידיעתו וז"ל הגמ' שם ת"ר המוציא אוכלין כשיעור אם בכלי חייב על האוכלין ופטור על הכלי (שהיא טפלה לאוכל) ואם הי' כלי צריך לו (שהי צריך לכלי להשתמש בו תשמיש אחר במקום שמוציאו שם) חייב אף על הכלי שמע מיני' אוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד חייב שתים א"ר ששת הכא במאי עסקינן ששגג על האוכלין והזיד על הכלי (ומאי חייב דקתני מיתה, רש"י) ובתוד"ה ששגג על האוכלין והזיד על הכלי וחייב על הכלי היינו סקילה כפי' רש"י ורבינו שמואל קשה לו לאוקמי ברייתא בחיוב סקילה דבכל דוכתי איירי בחיוב חטאת והגיה הגירסא כגון ששגג על הכלים והזיד על האוכלין ולא התרו בו דליכא באוכלין לא סקילה ולא חטאת ועל הכלי חייב חטאת ואין נראה לר"י לא פי' הקונטרס ולא פי' רשב"ם דכשהזיד באחד אינו חייב חטאת על השני ששגג בו דלא שב מידיעתו הוא כיון שהזיד באחד מהן עכ"ל התוס' וכתבתי ע"ז בגליון ביישוב קושית התוס' הנ"ל על רש"י דהא לאו שב מידיעתו הוא וזה לשונו שם י"ל דס"ל לר' ששת דאגוד כלי לאו שמי' איגוד ע' לעיל (דף צ"א ע"ב) (דיש שם פלוגתא בזה במוציא אוכל מונח בכלי וכבר כל האוכל בחוץ והכלי עדיין קצתו בפנים אם אגוד כלי שמי' אגוד ואין חייב על הוצאת האוכל כ"ז שהכלי בפנים דגם האוכל חשוב עדיין אגוד מגואי ע"י הכלי ולא הו"ל גם הוצאת האוכל הוצאה עדיין א"ד אגוד כלי לאו שמי' אגוד וחשוב שפיר האוכל יצא אעפ"י שהכלי עדיין קצתו בפנים ע"ש) והאוכל שבכלי בסתמא בא כולו לחוץ טרם נגמר הכלי לבא לחוץ (דסתם אוכל המונח בכלי היינו כלי שיש לו דפנות ותוך והאוכל מונח בתוכו ואז בהכרח האוכל נגמר לבא כולו לחוץ לפני הכלי וגם במונח על דף מ"מ אם הדף גדול מן האוכל הרי נגמר האוכל לבוא כולו לחוץ לפני הדף) וא"כ כיון דכשהית' הוצאת האוכל עדיין לא הית' הוצאת הכלי, א"כ בשעה שנתחייב על האוכל חטאת' אכתי שפיר שב מידיעתו מיחשיב דאף שגמר אח"כ להוציא גם את הכלי בזדון מ"מ יש לנו לומר דהשתא הוא דנתקלקל ומעיקרא שב מידיעתו הוי וע' יו"ד סי' א' דבשוחט שהמיר אמרינן השתא הוא דאיתרע וכשר מה ששחט לפני זה ע"ש ואולם בתוס' שבועות (דף י"ז ע"ב) ד"ה אי בת"ח כתבו דגם מזדון דפרישה חשבינן לי' אינו שב מידיעתו על הכניסה לולי טעמא דיצר אלבשי' ע"ש יצ"ע באמת דהאיכא חזקת כשרות וראוי לומר מכח החזקה דהשתא הוא דנתקלקל ומעיקרא שב מידיעתו הוי ועכ"פ בדעת רש"י כאן שפיר י"ל כן כנ"ל ויובן בזה ג"כ מאי דלא ניחא לי' לרש"י לגרוס כגירסת הרשב"ם ולפרש כפירושו וזה דבשגג על הכלי והזיד על האוכל תו הא לא הוי שב מידיעתו גם לעניין הכלי כיון דהוצאת אוכל המונח בכלי בסתמא נגמרת לפני הוצאת הכלי וא"כ הא כבר לאו שב מידיעתו הוא ופטור אף על הכלי ורק בשגג על האוכל והזיד על הכלי הוא דבסתמא מקצת הכלי עדיין בפנים בשעה שהאוכל שבתוכו כבר כולו לחוץ וכנ"ל וס"ל דאגוד כלי לאו שמי' איגוד ושפיר חייב על האוכל דאכתי שב מידיעתו הוי כיון דעדיין לא הית' הוצאת הכלי וכנ"ל ע"כ לשוני בגליון הש"ס שלי בקצת הרחבת הדברים יותר:
והנה ביישוב קושית התוס' הנ"ל דהא אינו שב מידיעתו י"ל עוד בפשיטות דחשוב שפיר שב מידיעתו דנהי דפקר לעבור עבירה אחת מ"מ יוכל להיות דשתים לא הי' רוצה לעבור וע"כ חשוב שפור שב מידיעתו בשגג על האוכל והזיד על הכלי וכן להיפוך] דאילו הי' יודע גם מעבירת הוצאת הכלי לא הי' רוצה לעבור והי' פורש מידיעתו ודו"ק ואולם יש לדון בזה אי זה מיחשיב שב מידיעתו לחייב חטאת כיון דידיעת חטא זה לבדו שעליו בא החטאת לא הית' גורמת לו הפרישה רק בצירוף ידיעת חטא האחר כיון דשתים הוא דאינו רוצה לעבור אבל על הוצאה אחת הרי פקר לעבור ואולי יש לתלותו בפלוגתא דזוז"ג באין בזה כדי לחמץ ואין בזה כו' ונצטרפו וחימצו דהפלוגתא אי מתייחס החימוץ לכ"א לבדו וה"ל האיסור מחמץ ואסור או מתייחס רק לשניהם יחד כך כאן דשניהם יחד גורמים הפרישה הו"ל ספק הנ"ל אי יש לייחס גרם הפרישה לכ"א לבדו כי היכא דיוחשב גם בשגגה האחת שב מידיעתו ודו"ק וכן יש לתלותו בפלוגתא דזה אינו יכול וזה א"י בשבת אם המלאכה מתייחסת לכ"א לבדו וכמובן ויל"ע בזה הרבה:
ועוד נ' לכאורה דנידון זה תלוי בפלוגתא דשבת (דף ק ע"ב) בעא מיני' רבא מר"נ העלם זה וזה בידו מהו (העלם שבת ומלאכות) א"ל הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת אדרבה הרי העלם מלאכות בידו וחייב על כאו"א אלא א"ר אשי חזינן אי משום שבת קפריש הרי העלם שבת בידו ואינו חייב אלא אחת (אי משום שבת קפריש שאמרו לו שבת היום ופירש הרי העלם שבת כו') ואי משום מלאכה קפריש הרי העלם מלאכות בידו וחייב עכאו"א א"ל רבינא כלום פריש משבת אלא משום מלאכות כלום פריש ממלאכות אלא משום שבת אלא לא שנא (ובשניהם אינו חייב אלא אחת) עכ"ל הגמ' ומבואר דלר' אשי תלוי רק משום מה הוא פירש ואף דכלום פירש משבת אלא משום מלאכות כו' וא"כ ה"נ בהזיד בכלי ושגג באוכל כיון דאילו הודיעהו עבירת האוכל הי' פורש דעבירת הכלי כבר ידע ואילו הודיעהו גם עבירת האוכל הרי שתים לא הי' רוצה לעבור והי' פורש ונמצא דהי' פורש איפוא בידיעת הוצאת האוכל וע"כ חשוב שפיר שגגה לחייב קרבן אף דכלום הי' פורש מידיעת עבירת הוצאת האוכל רק משום צירוף עבירת הוצאת הכלי מ"מ סוף סוף כמו שהוא עושה בודון הכלי ושגגת האוכל הרי הית' הפרישה מידיעת האוכל דהי' אז שתים בידו ולכן הוי שפיר הוצאת האוכל שוגג להתחייב קרבן כיון דבידיעתה הוא שהי' פורש ודו"ק היטב מאוד [והנה נדפס כעת ס' חדש בית אברהם להגאון הקדוש מטשעכאנאווי ז"ל וראיתי בפסחים (דף ל"א ע"ב) על המשנה האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש כו' וז"ל פירש"י ד"ה בשוגג ששגג בתרומה אפי' הזיד בחמץ לכאו' צריך להבין דהא אינו שב מידיעתו דהא חשוד לדבר חמור חשוד לדבר קל וחמץ חמור שכן ענוש כרת אח"כ ראיתי שהרגיש בזה אביו של הרב מליסא כו' ונ' לפמ"ש התוס' חילין (דף ק"א ע"ב) דהזיד בשבת ושגג ביוה"כ הוי שב מידיעתו דיוה"כ חמירא לי' ע"ש ואפשר ה"נ יש חומרא בתרומה שכן חייבים עלי' חומש כדאיתא שבת (דף כ"ה) גם אפשר לומר דמ"מ הוי שב מידיעתו דאם ידע שהוא תרומה אפשר דמשני איסורים הי' בודל את עצמו משא"כ מחמץ לבד עכ"ל ז"ל והנה כ' ז"ל ג"כ סברא הנ"ל דחשיב שב מידיעתו מפאת שלא הי' רוצה לעבור ב' עבירות וכנ"ל:
ולעניין היכא דהי' שב מידיעתו לא מפאת צדקות לבו רק מסבה אחרת אי חשוב שב כו' וכן להיפוך שהארכנו בזה למעלה ראיתי עוד בשו"ת פרשת מרדכי חאו"ח סי' ט"ו דהביא ג"כ קושית התוס' שבת (דף צ"ג) הנ"ל על רש"י דהא אינו שב מידיעתו כיון דהזיד על הכלי וכ' שם בזה וז"ל ובמגיני שלמה תי' דהאוכלין אין צריכים לו כ"כ ושב מידיעתו וק"ל עכ"פ לא שב מחמת האיסור לחוד אלא ע"י צירופו דא"צ לו כו' ע"ש מש"ש בזה ובאתי בכ"ז רק להעיר: