צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · כה
פרשת בהר סיני
א
רש"י מה ענין שמיטה אצל הר סיני והלא כל המצות נאמרו מסיני כו' נדחק הרא"ם ז"ל בפי' הברייתא הזאת דקשיא ליה בה כמה קושיות והנני מעורר ראשונה מה שהקשה בקושי הבריית' אם מצד הלשון אם מצד הקושיא ואח״כ נבא לפרש התשובה וגם מה שהוקשה לו בה תחלת כ"ד הוקשה לו ז"ל דלא שייך לומר מה ענין זה לזה אלא בשתי מצות סמוכות זו לזו דומיא דמה ענין שבת אצל מועדות וביאור דבריו כי לא יאמר מה ענין זה לזה אלא על ב' פרשיות או ב' ענינים שאינן דומי' זה לזה ולזה נשאל מה ענין קשר פרש' זו עם זו וזה לא שייך כאן כלל והקושייא השנייה היא דפתח במה עניין זה לזה וסיים הלא כל המצות כלם בהר סיני נאמרו כאלו אמר בהר סיני למה נאמר והשלישי׳ דמה ענין הר סיני לשמיט' מיבעי ליה שפירושו למה נכתב הר סיני גבי שמיטה והלא כל המצות כלן בסיני נאמרו והרביעית דמה קושי׳ דלמא הא דכת' כאן בהר סיני הוא כדי דלא תימא דבאהל מועד דכתי' ברישא דקרא דויקרא אכלהו פרשיות שאחר פרשת ויקרא קאי ע"כ דבריו בקושיות שהוקשו אליו בקושיי' הבריית' וז"ל בתירוץ כל זה אלא הפ"י מה ענינה של שמיטה משאר כל המצות עד שהוצרך לפרש בה שנאמר' בהר סיני ולא סמך על הכלל של אלה המצו' שדרשו בו שכל המצו' כלן מסיני נאמרו ושאין שום נבי' רשאי לחדש דבר מעתה ואע"פ שלפי פשוטו של מקרא אין פי' אלה המצות אלא על אותן שבסוף החומש עד פ' שמיטה שנכתב בהם בהר סיני שלא תאמר באהל מועד נאמרו כדכתי' בראש החומש לפי הקבלה על כל המצות כלם מיירי ואין שום חולק בזה רק שקצתם סוברי' שהוא בעבור כללותי' בלבד וקצתם סוברי' שהוא על כללותיהן ופרטותיהן יחד כדתני' בפ׳ בתרא דזבחים ר"י אומר וכו' עד אליבא דר"ע זה לשונו בפי' דברי הבריית' לתרץ קושיתו ובבואי בקוצר דעתי לראות היאך יתורצו הקושיות בדברי' אלו לא מצאתי להם תירוץ נהי דהקושי הראשונה יתרץ אותה באומרו שאין הכונה באומרו כאן מה ענין כמו שהיא בשאר המקומות אלא הכוונה כאן לומר מה ענינה של שמיטה משאר כל המצות ואומרו אצל הר סיני פי' שנאמר בה שנאמרה בהר סיני והנך רואה דוחק אלו הדברים כי לא יתיישבו כלל בלשון התנא גם שנוסיף בהם דברי' כי איך יפורש אומרו אצל הר סיני שירצה שהוצרך לומר בה שנאמר' בהר סיני ועוד כי אחר תוספות דברים אלו אם נחתור לבקש כונת הלשון הוא כי למה נאמר בהר סיני אצל שמיטה ואם זאת כוונתו קושייתו השני' תוסר אבל תשאר השלישי' שא"כ למה נאמר בהר סיני אצל שמיטה הל"ל כי למה לו לבקש עניינה של שמיטה להקשות זה והקושיא היא שכבר ידענו שנאמרה בסיני עם שאר המצות כלם ולמה צ"ל בה בהר סיני ואם זה רצונו למה עוות עלינו הלשון והי' לו לדבר בלשון צח וקצר ויאמר למה נאמר בהר סיני אצל שמיטה והלא וכו' ועוד כי בזה היה שואל על הענין המחייב זה כי זהו המובן באומרו למה שירצה על שאלת הטעם והוא הענין המחייבו לומר זה באופן שהרב ז"ל לא העלה ארוכה למחלת קושיותיו בדבריו אלו והרג"א ע"ה כתב על קושי' זו דברים שלדעתי במחילה מכבוד תורתו כד ניים ושכיב אמרן כי אמר כי עיקר הקושיא היא כי בהר סיני למה נאמר בשמיטה אלא דכיון שהתירוץ שמתרץ הוא מה שמיטה וכו' לכך הקושי' על השמיטה מה ענין שמיטה וכו' ע"כ דבריו וראה אתה המעיין דוחק דברים אלו שבודאי כאשר נאמר למה נאמר בהר סיני אצל שמיטה התירוץ לא יהיה אלא זה עצמו שירצה שנאמר אצל שמיטה ללמד וא"כ איך חייב מהתירוץ שלא יאמר דבורו בלשון קצר וצח אחר שעל הלשון הזה בא התירוץ על נכון אחר שכונותינו לבקש טעם אמירת הר סיני בשמיטה והתירוץ הוא שהטעם כדי שתלמד השמטה לכלל המצות ומה שנ"ל לפרש בלשון הבריי' אשר בו לדעתי תתיישב ולא ישאר בה קושי כלל הוא זה הנה התנא הונח לו הסכמת ר"י ור"ע וכ"ע דקרא דאלה המצות אשר אמר בסיפא דספרא על כל המצות כלם נאמר ומלת אלה פסל כל מה שיתחדש אחר זה ועל כלם אמר שנאמרה למשה בהר סיני ולזה כאשר ראה אומרו כאן בשמיטה בהר סיני ראה כי שמיטה בכלל כל המצות היתה ויצאה מן הכלל והדבר ידוע שראוי לדון אותה במדת כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ולזה אחר שהונח לו זה קודם שידון המדה חתר לבקש מהו הדבר שיש לשמיטה בהר סיני שאינו בשא' המצו' כדי שנאמר שזה הדבר אשר למד לעצמו לא לעצמו לבד הוא אלא על הכלל כולו אשר ממנו יצא וזהו שאמר מה ענין כלומר מה ענין נוסף לשמיטה בהר סיני שנמצא בו ולא נמצא בכלל המצו' וראה עכשיו נועם יישוב הלשון בלי ייתור דברי' כלל שרצה מה ענין נתחדש ונוסיף בשמיטה אצל הר סיני שלא היה בכלל המצו' שבעבורו יצא מן הכלל ונאמ' בו בהר סיני שאם הוא על הכללות לומר שנאמרה בהר סיני והרי זה היה לה בכלל כל המצות שעל כלם אמר קרא אלה המצות ללמד שכלם נאמרו בסיני וראה צחות לשון התנא בתירוץ וקצורו כי לא רצה ללמדנו הענין שהם הפרטי' שלה שנאמרו בסיני ואח"כ ללמד הלימוד לכלל אלא קיצר בלשונו ודן המדה ובכלל דבריו הודיע לנו הענין שהיה לה לשמיטה בהר סיני שלא נודע בשאר מצות עד שלמדוהו ממנה ובזה הודיע לנו הלמוד והענין בדברים אחדים ובבת אחת ובזה לא יקשה לנו מה שהוקשה להרא"ם ז״ל בסוף דבריו אחר שפי' מה שפי' וז"ל אך יש לתמוה דלא ה"ל לשנויי על מה שהקשה בהר סיני למה נאמר וכו' אלא ה"לל לפי (שמלת) [מזרחי: שמאלה] המצות לא למדנו אלא כללות בלבד הוצרך לכתוב כאן בהר סיני להודיע שגם פרטותיהן נאמרו בהר סיני ומה שמיטה נאמרו וכו' אף כל המצות כן ע"כ דבריו וכוונתו בהם כי ראשונה ה"לל למה נאמר בשמיטה בהר סיני שהוא על הפרטי' ואח"כ ילמד ממנו לשאר מצות ונשאר בתמיהתו ובמה שאמרנו יתיישב והוא ברור ובזה שאמרנו יותרו ג"כ כל הקושיות שהקשה הרא"ם ז"ל בתשובה דאם לראשונה שהיא היכי נשמע מייתורא דהר סיני להקיש כל שאר המצות לשמיטה דדילמא דוקא שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה בסיני אבל בשאר המצות כללותיהן נאמרו ופרטותיהם לא נאמרו וא"ת מבנין אב בלא ייתור הר סיני נמי נילף הבנין אב ר"ל דאע"ג שלא יהיה אומרו הר סיני יתר אלא דאצטריך לגופיה נילף מבנין אב ולמה טרח התנא להראו' דהר סיני יתר ע"כ הנה התשוב' דבמד' כל דב' שהי' בכלל למד כמו שאמרנו (ועם) [קרבן אהרן: ואם] הקושי' כפי רש"י ז"ל שאמר שהפרטים כתובים כאן ולז"א דכלה יתירה דמבנין אב ידרוש גם זה במה שאמרנו יתורץ וכך תירץ הוא ז"ל ולקושי' השני' ג"כ דאמר דהוו להו רבי' כתובים הבאים כאחד בזה שאמרנו יסולק הספק ג"כ שאין הלימוד מבנין אב אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה וכו' כלומר אלא מה שלמדנו במ"ש בהר סיני הוא שכל פרטי המצוה הזאת נאמרו בהר סיני ולא הכללות לבד כדמשמע מקרא דאלה המצות ולזה על הפרטים הוצדך לומר כאן בהר סיני ובזה נבין המדה ונאמר מה שמיטה וכו' ורש"י ז"ל משום דלא מצא בזה המקום מבואר שפרטי השמיטה נאמרו מסיני ולא פי' התנא דבריית' היכן למדו ממצות שמיטה נאמר כללותיה ופרטי' מסיני לז"א שכך פירושה מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטיה מסיני לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות נישנית במשנה התורה אלא ברמיזה דשמט כל בעל משה ידו אשר ישה מכאן למדו דכל כללותיה ופרטותיה נאמרו בסיני דא"ל היכן נאמרו וא"ת בפרשת משפטים והרי שם לא נאמר אלא כללות בלבד והכללות כ"ע מודו דנאמרו מסיני מקרא דאלה המצות הלכך עכ"ל שפרש' זאת לא בא אלא לכתוב כל פרטותיהן ולכך יצא מן הכלל לכתוב בה בהר סיני ללמוד זה ואחר דקי"ל שהיוצא מן הכלל ללמד לא על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא אם כן נדון ונאמר מה שמיטת וכו' וכוונת רש"י באלו הדברים שלא מפני שאמר כאן בהר סיני למד שהפרטים נאמרו בהר סיני אלא אמירת הפרטים של שמיטה בהר סיני ידוע הוא לנו ממה שלא נשנו ונכתבו במשנה תורה אלא שנכתב כאן בהר סיני להוציא השמיטה מכלל שכללן באלה המצות כדי שילמדו כל המצות ממנה במדת כל דבר ובזה יתיישב מה שאמרנו שלזה שאל מתחלה מהו ענין אשר היו לשמיטה בהר סיני כדי שנאמר שיצא מן הכלל ללמד לכל הכלל זה הענין שאם לכללי המצוה הרי כל המצות נאמרו וכו' ובזה לא יקשה לנו מה שהוקשה להרא"ם דמנ"ל לרבותינו ז"ל לומר שמה שנכתב כאן בהר סיני ולא סמך על הכלל דאלה המצות שהוא כדי ללמד על הכלל דלמא ללמד לגופיה אתא לומ' שפרטי' נאמרו מסיני דאלו מקרא דאלה המצות ה"א דוקא כללותיהן אבל פרטותיהן לא לכך נאמר כאן בהר סיני לומר דגם פרטותיה של שמיטה נאמרו מסיני עכ"ל הקושיא ועם היות שתירוצו בזה תירוץ הגון ואמיתי שמדת דבר שיצא מן הכלל אינו כשהיוצא בעצמו אין לו צורך לעצמו כלל אלא לא שנא כשיצא מן הכלל שלא לצורך עצמו או שיצא (לצריך) [לצורך] עצמו מכל מקום דרשינן ליה במדת כל דבר שהיה בכלל והדברים דברי אמת אבל בזה אין אנו צריכים לזה לפי שלזה אמ' רש"י שאמירת הפרטים דשמיטה בהר סיני למדנו אותו ממה שלא נשנו ואם כן לא יצא מן הכלל לצורך עצמו כלל אלא ללמד וז"ש רש״י לפי שלא מצינו וכו' ובא הכתוב ולמד וכו׳ שירצה שלפי שמצינו זה בשמיטה מבלי שיאמ' כאן בהר סיני אם כן לא בא הכתוב אלא ללמד על כל המצות ובזה תבין מה שטען הרמב"ן ז"ל על דברי רש"י ז"ל ואינו נכון בעיני כלל שהרבה מצות כשמיטה שלא נשנו בערבות מואב ולא נדע בהם (שלא) [קרבן אהרן:ש]נאמרו כללותיהן ופרטותיה' מסיני או באהל מועד ע"כ ואמר הרא״ם ז"ל שלא הבין את דבריו והם מובנים דאמר דז"ש רש"י ז"ל שמבלי שיאמר כאן בהר סיני היינו יודעים כבר שהשמיטה נאמרו גם פרטיה מסיני משום דלא נשנו בערבות מואב שזה אינו דהרי מצינו כמה מצות דלא נשנו בערבות מואב ולא מפני זה הכרחנו שנאמרו פרטיה בסיני ולמה נכריח זה א"כ בשמיטה והרא"ם ז"ל חשב לתרץ זה כפי דעתו שאמר שאמרו בהר סיני בשמיטה הוא מה שלמדנו דפרטי השמיטה נאמרו בסיני ובודאי כי אין זה דעת רש"י ז"ל שאם כן מה לו לבקש זה ממה שלא נשנו במשנה תורה אלא ודאי דעת רש"י ז"ל כמו שהוכחנו אנחנו וכן הבינו הרמב"ן ז"ל דאמירת הפרטים של שמיטה בהר סיני ממה שלא נשנו ובהר סיני אתא ללמד המדה כמו שאמרנו ובזה קושיית הרמב״ן קושיא אשר לא יספיק תירוץ הרא"ם ז"ל לתרצה ומה שנתרץ לזה לפי קוצר דעתי הוא דאין הכי נמי דכל המצות שלא נשנו בערבות מואב כללותיהן ופרטותיהם נאמרו בסיני ומ"ש הרמב"ן ז"ל שלא נדע בהם אם נאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני אינו כן אלא ודאי ידענו אותו אבל הרוב מהמצות נשנו ובהם לא ידענו אם נאמרו בשלימו' בסיני וכאן בערבות מואב נשנו לבאר' לבד או שמה שחסר שלא אמר בהם בסיני אמרו כאן בערבות מואב ולזה הוציא הכתוב אחד מהם מאותם אשר לא נשנו בערבות מואב מהכלל ללמד על כל הכלל ר"ל על אותם אשר נשנו דאף על גב דנשנו כבר נאמרו בשלימו' בהר סיני ולא יקשה לן דאמר על כל המצות דרובה ככלה והלימוד הוא על אותם שנשנה שלא ידענו היאך נאמרו ולא קשה לן גם כן דלמה הוציא השמיטה ולא אחד מהאחרות דאם כן [קרבן אהרן: גם] אם יוציא (גם) אחד מהאחרות יקשה זה ואין לדבר סוף אלא בודאי דנקט חד מינייהו והראיה שאם יקשה זה בכל דבר שהוא בכלל יקשה זה וכשאומר והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים ואמרנו שבכלל היה ויצא מן הכלל ללמד מה זה קדשי מזבח נקשה ונאמר ולמה יצאו שלמים ולא חטאת ואשם או תודה אלא נקט חד אף הכא נקט חד ומה שהקשה עוד הרמב"ן ע"ה מנין שהוקשו שאר הדברות שנשנו בערבות מואב לשמיטה במחילה מכבודו לא ידעתי מה טען בזה דהיא גופה הדרשה דדרשינן והוא ממה שיצא מן הכלל דללמד על הכלל יצא ואיך יאמר מנין זהו פי' הברייתא כפי קוצר דעתי עם פי' דברי רש"י ע״ה אלא דעדיין נשאר לנו קושיא אלימתא והיא מה שהוקשה להרא"ם ז"ל דלפי המסקנא דאסיק שכל המצות כלן כללותיהן ופרטותיהם נאמרו בהר סיני אם כן מאי האי דאמרי רז"ל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה והלא כללותיהן ופרטותיהם כולם מסיני נאמרו ולא נשאר דבר שיתחדש בה ומה שנ"ל לתרץ בזה הוא דבודאי כל המצות כלם עם פרטותיהם ודקדוקיהם נאמרו מסיני כפי המסקנה אלא דאיכא מצות שנכתבו במקום אחד ונכתב כל מה שנאמר בה ומצוה הזאת לא הוצרך לכתוב אותה פעם שנייה ויש מצות שלא נכתב כל מה שנאמר בה במקום אחד ונכתב במקום אחר ועל זה נאמר שלא נכתב אלא מפני שנתחדש בה מה שלא נכתב לא מה שלא נאמר בהר סיני כי הכל נאמר שם אלא מה שלא נכתב מהנאמר מסיני במקום אחר נכתב פעם אחרת לחדשו (בכניסה) [בכתיבה] לא באמירה ואם כן כשראינו המצות שלא נשנו בערבות מואב ידענו שכלם נאמרו כללותיה ופרטותיה מסיני ונכתב גם כן כל הנאמר אבל במצות שנשנו לא ידענו מה חודש בהם אם אמירת מה שחודש כי נאמר למשה כאן או כתיב' מה שלא נכתב מהנאמר לכך יצא מן הכלל לשמיטה ללמד שבאמירה כלן נאמר מסיני וא"כ מאי דהדר לכתבן הוא בשביל שלא נכתב כל מה שנאמר אבל האמירה הכל נאמ' ובזה לא יקשה לך דאם נאמר למה נשנה אותם שנשנו שנאמר שנשנו לכתוב בהם מה שחסר ממה שנאמר שלא נכתב והוא הדבר שנתחדש בה ר"ל חדוש הכתיבה לא האמירה והבן כי בזה תרצנו הסתירה אשר יראה בדברי רש"י ז"ל במ"ש בראשונה שמפני שלא נשנו דיני השמיטה במשנה תורה בזה ידענו שגם פרטיה נאמרו בסיני ובזה נוליד שמה שנשנו במשנה תורה לא נאמרו פרטיה בסיני והדר אמר שכל המצות אף אותם שנשנו נאמרו כללותיה ופרטותיה בסיני והרמב"ן ז"ל פי' שממה שנאמרו הכללות השמיטה בסיני בפרשת משפטים שאמר שם והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך ואלו דיני השמיטה דרך כלל ובכאן חזר ואמר כי בהר סיני נאמרו עוד כל פרטיה שהרי כלם נזכרו כאן ולבסוף אמר אלה המצות וגו' מכאן אמרו שבא להקיש כל המצות אל השמיטה הנז' שכלן היו כך שנאמרו כלל ופרט והכל בסיני עכ"ד ואם כן לפ"ד אמירת כל כללי ופרטי השמיטה בהר סיני הוא דבר כתוב בהדיא מדנאמרו הכללים בפרשת משפטים בסיני ונאמרו הפרטי' כאן בהר סיני ובמאי דסמיך ליה ואמ' אלה המצות הקיש המצות כלן לשמיטה מה שמיטה כלליה ופרטיה בסיני אף כל המצות זהו פי' הרמב"ן ע"ה ואני יגעתי ולא מצאתי ליישב דבריו אלו בברייתא כלל שכפי דבריו אלו לא דרשנו כלל שום דבר באומרו בשמיטה בהר סיני דלגופיה אצטריך לומר שכמו שהכללים של שמיטה נאמרו בסיני גם הפרטים כן ודרשתנו אינה אלא במאי דאמ' אלה המצות אחר זה שהקיש המצות לשמיטה ואם כן למה שאלו על הר סיני האמור בשמיטה ואמרו מה ענין שמיטה להר סיני אחר שענינה מבואר שהוא לומר שפרטי שמיטה נאמרו בסיני ועוד מאי קא פריך והלא כל המצות כלם נאמרו מסיני כיון דלא דמי דמה שיש לנו מן המצות שנאמרו בסיני הוא כללות המצות וכאן לא דבר בכללות אלא בפרטי השמיטה ובודאי כי כפי דבריו אלו לא היה צ"ל הברייתא הזאת אלא בקרא דאלה המצות וגו' כי שם הוא עיקר הדרוש וההקש והרג"א פי' אופן אחר בברייתא ואמר שמלת בהר סיני בכאן היא יתירה שאם בא לומר שפרטי המצוה נאמרו בסיני ממה שלא נשנו במשנה תורה נכריח זה כמ"ש רש״י ע"ה ואם כן למה אמר בהר סיני לומר שבכל מקום שיאמר בהר סיני הוא נאמר על פרטי כל המצות כלם שכמו שכאן בשמיטה שאמר בה בהר סיני הוא על כללותיה ודקדוקיה כלם כן בכל מקום שכתוב בו בהר סיני אצל עיקר המצו' אינו על כללות המצוה אלא גם על פרטיה וא"כ קרא דאמר אלה המצות וגו' אשר דבר יי' ביד משה בהר סיני הוא על פרטי המצוה ג"כ אלו הם תורף דבריו ובודאי כי התנא לא כוון אליהם כלל שכפי דבריו אלו כאשר שאל מה ענין וכו' שירצה שלמה נאמר בהר סיני אצל שמיטה לפ"ד הוא הקושיא והייתור שמצא באומרו בהר סיני אינו מצד שכל המצות נאמרו בסיני אלא מצד שמצוה זו של שמיטה נאמרו פרטיה מסיני וזה ידוע לנו ממה שהכריח רש"י ואם כן לא היה צ"ל בהר סיני וכפי זה לא הל"ל והלא המצות כלם וכו' אלא והלא מצוה זו כבר ידענו שכלה נאמרה בסיני ועל זה היה מרכיב דעתו בזה ועוד שכפי דבריו לא הוה ליה למימר מה שמיטה וכו' אלא מה הר סיני שאמור בשמיטה וכו' ובזה היה מתרץ לשונו ויאמר למה נאמר בהר סיני אצל שמיטה או מה ענין הר סיני לשמיטה אלא מה הר סיני וכו' ועוד רבו הקושיות על זה ואין צריך להאריך עכ"ל הרב הגדול ר"א שי' ועדיין צריכין אנו למודעי מה שכתב מורי הגאון מהר"ר מרדכי יפה ז"ל דלפי המסקנא צריכים אנו לומר שגם שמיטת קרקעות חזרו ונשנו בערבות מואב דאם לא כן מ"ש שמיטת קרקעות מכל המצות כלן שכלן חזרו ונשנו בערבות מואב אלא שמשה לא כתבו שם במשנה תורה כדי שיהא בכאן דבר שהיה בכלל יוצא מן הכלל ויהא נדרש במדה דלא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא ללמד שכלם חזרו ונשנו בערבות מואב:
ב
רש"י שבת ליי' לשם יי' כשם שנאמר בשבת בראשית כתב החזקוני עליו וז"ל כלומר לא תהא כוונתך להובירה כדי לטייבה אלא כדי לעשות מצות הקדוש ברוך הוא עכ"ל גם הרמב"ן ז"ל חשב שזו כוונת רש"י ולכן טען ואמר ורז"ל לא לכך כוונו במדרשים כי כל השבתות גם המועדים לשם יי' הם ולא יאמר באחד מהם ליי' אבל יאמר יהיה לכם שבתון ואמר בי"ה שבת שבתון הוא לכם אבל הרא"ם ז"ל כתב שאין זו כוונת רש"י אלא שיהיה שביתתה לשם שבת ששבת בו השם בזמן הבריאה וז"ש כשם שנאמר בשבת בראשית שכתוב בו בפי' ויום השביעי שבת ליי' אלהיך כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי ואף על פי שזאת המנוח' בשנה שביעית ומנוחת הבריא' ביו' השביעי מ"מ סוד ימי עולם רמוז במקום הזה כי כל השביעיות זכר ליום השביעי הם והראיה ממ"ש אחריו מיד כשם שנאמר בשבת בראשית ושם אינו ר"ל לשמו ולכבודו רק לשם המנוחה ששבת בו השם בזמן הבריאה כדכתי' כי ששת ימים עשה וגו' וינח ביום השביעי:
ד
רש"י לא תזמור שקוצצין זמורותיה כו' יש מפרש שכתב וז"ל פי׳ כי לשון תזמור מלשון זמורה והכתוב ר"ל שקוצצין זמורותיה שכן תמצא בהרבה מקומות ודשנו את המזבח יסירו הדשן הכא נמי לא תזמור שקוצצין זמורותיה והתרגום שתרגם לא תכסח לא שסבר שלשון תזמור הוא לשון כריתה אלא שתרגם את הענין וכי תימא מנא ליה לפרש שקוצצין זמורותיה שמא לא תזמור כמשמעו שלא ליטע זמורות י"ל דכיון דכתי' כרמך לא תזמור משמע שכבר הוא כרם ולא תזמור אותו והשתא א"ש דלא פי' לעיל על שש שנים תזמור כרמך מידי די"ל תזמור לשון נטיעה שהוא נוטע כרם כדכתיב ויטע כרם כאשר הוא נוטע זמורות נעשה כרם אבל כאן דכתיב כרמך לא תזמור שמע מיניה דכבר הוא כרם ואמ׳ הכתו' ולא תזמור ע"כ פירושו שקוצצין זמורותיה עכ"ל כתב חכם אחד בביאוריו וקש' לי דמה יעשה החכם ההוא בקרא דכרמך לא תזמור כלאים דלפי דבריו לא יהא חייב אם לא שכבר הוא כרם וזה אינו דהרי למדו חכמי' שלא יזרעו זרעי' וחרצן במפולת יד כדאי׳ בפ' אותו ואת בנו ובפ' בתרא דבכורו' ועו' לפי דבריו האי לא תזמו' לא בנטיעה קמיירי רק בבצירה והרי כתב אחר כך לא תבצור לכן נראה לי דתזמור לשון כריתה כמה וחניתותיה' למזמרו' וכמו זמיר עריצי' ותרגום תרגם המלה ולעיל לא פרש"י כלום דלמא בבצירה קמיירי אבל כאן דכתיב שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וכנגד לא תזרע כתוב אח"כ לא תקצור וכנגד לא תזמור כתב לא תבצור מסתמא לא תזמור בנטיעה קמיירי דומיא דלא תזרע שדך ותזמור לשון קציצה הוא ולא לשון נטיעה לזה פי' שקוצצים זמורותיה וזהו נטיעתן כדאיתא בפ' כלל גדול זומר וצריך לעצים חייב שתים פי' אחד משום נוטע דמתגדל ומתיפה בזמירה וק"ל עכ"ל ואני מצאתיהו קל מסובין ואלו ראה מ"ש מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל לא היה כותב ככה וז"ל לא תזמור שקוצצין זמורותיה מה שלא פר"שי למעלה זה מיד על פסוק שש שנים תזמור כרמך נ"ל משום דס"ל לרש"י דתזמור הוא מלשון זמור' לפיכך למעלה יש לפרש כפשוטו שש שנים תזמור פי' תוסיף זמורות בכרמך כלומר יש לך רשות להוסיף זמורות בכרם כדי להרבות יינך ואצ"ל שיכול לתקן זמורו' הראשונו' בכריתות או בזבלים כדי לעשו' יין הרבה אבל כאן בשנה השביעית שהקפידה התורה שלא לזרוע כלל ושלא לגדל כלל יין בשנה זו שהוא דומיא דזריע' רק מה שיגדל ספיחים מאליו קשה לי אם כן למה אמר כרמך לא תזמור דמשמעו לא תוסיף זמורות אבל הזמורות הראשונות יכול לקצץ ולתקן כמו שירצה כדי שיעש' יין הרבה ואין זה משמעות הפרשה דהא דומיא דלא תזרע קאמר שיהיו השדות בורות הכא נמי יהיו הכרמי' בורות לכך פירש דתזמור דהכא פירושו שקוצצין זמורותיה כלומר דתזמור דהכא ר"ל אפי' הזמורות הראשונות לא תשביח שתקצץ אותם לתקנם שיעשו יין הרבה זהו דעתו של רש"י ואחר כך אמר אבל תרגומו לא תכסח פי׳ שהתרגום מפרש תזמור מלשון זמיר עריצים ולפי פירושו יהיה פי' תזמור דלעיל ודהכא חד פירושא והוא כריתה ופי' שניהם על הזמורו' הראשונות ולא איירי קרא כלל בתוספות זמורות בכרמים רק בתקון הזמורות שבכרמים אבל הוספות זמורות אין צריך בכתוב להזכיר דפשיטא הוא ולא התחיל הכתוב בשש שנים תזמור אלא משום לומר אחריו בשביעית לא תזמור:
ז
רש"י ולבהמתך ולחיה אם חיה אוכלת בהמה לא כל שכן שמזונותיה עליך כו' רש״י שינה לשון הברייתא דת"כ וז"ל ולבהמתך ולחיה מת"ל ומה אם חיה שאינה ברשותך הרי היא אוכלת בהמה שהיא ברשותך אינו דין שתאכל וכו' וכתב הרב הגדול ר״א שי' וז"ל ומה אם חיה שאינה ברשותך הראם ז"ל פי' שאין מזונותיה עליך ולכך הוקשה לו בזה דאדרבה היא הנותנת דדוקא חיה שאין מזונותיה עליך ואין לה מזונות אלא מן השדה דומה בזה לעניים שאין להם מזונות התיר להם הכתוב אבל בהמה שמזונותיה עליך ויש לה מזונות דומה בזה לעשירי' אימא לא ת"ל ולבהמתך להתיר אף לבהמה ולכן פירש דמאחר דלא גזרה התורה המצו' הזאת אלא לחמלתה על בני אדם שאין להם שדות וכרמי' כדי שיהיו שמחים בשנת השמיטה כמו שהעשירים שמחים בשאר השנה ראוי להתיר לבהמה מאחר שמזונותיה על בעליה שהחמלה שעליה היא על בעלה אבל חיה שאין מזונות לה מוטל על בני אדם והחמלה עליה אינה חמלה על בני אדם לא היה ראוי להתיר לה וא"כ הק"ו כפי דעתו ומה חיה שאינה מוטלת עליך במזונותיה שאם חמל עליה והאכילה אין החמלה עליך הרי היא אוכלת בהמה שמזונותיה עליך והיא מוטלת עליך ומי שמאכילה הוא חומל עליך אינו דין וכו' ע"כ ובחנם דחק עצמו הרב בזה כי אין פי' ברשותך שמזונותיה עליך אלא שהיא כבושה תחת ידיך והיא ברשות עצמך ואינה ברשות עצמה ובזה יתיישב הק"ו כפשטו וירצה מה חיה שהיא משולחת ואינה ברשותך כבושה ואינה ממתנת למזונותיך שכל השדו' שלה הם והיא תאכל בכל מקו' שתרצה שבזה דומה לעשיר שיש לו שדות שלו ואינו ממתין לאכול משדות אחרות ועכ"ז היא אוכלת בהמה שהיא תחת רשותך כבושה ואין לה מהמזון אלא מה שתקבל ממך שהיא בזה דומה לעניים שאין לו אלא מה שיתנו לו לא כל שכן שהיא אוכלת ובזה הקל וחומר כפשוטו מבלי שנדחק עצמינו והרא"ם ז"ל ראה בדברי רש"י שאמר בהמה לכ"ש שמזונותיה עליך וחש' שאמרו שמזונותיה עליך הוא צד מצדדי הק"ו והוא פי' ברשותך ואינו כן שאלו היה זה כוונת רש"י לא הוה ליה למימ' אלא בהמה שמזונותיה עליך לכ"ש ולא אמר כן לכ"ש שמזונותיה עליך וירצה לכ"ש שמזונותיה עליך ותאכיל אות' כמו העניים מפירות שביעית עכ"ל ואני אומר כי בנה כל הבנין שלו על יסוד שאין לו מציאות כלל ובנפול היסוד יפול כל הבנין ארצה כי הוא כתב בחתימת דבריו וז"ל והרא"ם ז"ל ראה בדברי רש"י שאמר בהמה לכ"ש שמזונותיה עליך ואין זה אמת דנהי דבספרים שלנו כתוב בלשון כזה אבל הרא"ם ז"ל העתיק לשון רש"י בסגנון אחר וז"ל בהמה שמזונותיה עליך לכ"ש כו' א"כ נראה מתוך דבריו שהיה גורס כך בדברי רש"י ולכן שפיר חשב הרא"ם ז"ל שמ"ש רש"י שמזונותיה עליך הוא צד מצדדי הק"ו וכן משמע לשון הברייתא בת"כ דוק ותשכח כן נ"ל:
ח
רש"י ופשוטו של מקרא יעלו לך חשבון שנת השמטות למספר מ"ט כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל הכל מתמיהין מה קמ"ל וכי לא ידעינן דז' פעמים ז' הם מ"ט ואני שמעתי דהכי קאמר יעלו לך כו' ר"ל מגיד לך הכתוב שיעלו לך ז' שמיטות למ"ט שנים ולא תאמר שאמר הכתוב שיעשו שבע שני שמיטות כדכתיב וספרת לך שבע וגו' ותספור לכל שמיטה ז' שנים עם שנת השמיטה שעברה כלומר בשנה השביעית הראשון תהיה שמיטה ואחר כך כשתמנה שבע שנים השניים תתחיל למנות שנת השמיטה עצמה במספר הז' שנים השניים ותעשה שמיטה בשנה הששית שאחר השמיטה הראשונה שהיא השביעית עם השמיטה הראשונה וכן לעולם ולא יהיה אם כן בין שמיטה לשמיטה רק ה' שנים של עבודת קרקע חוץ מן השמיטה הראשונה שיהו ו' שנים בין היובל והשמיטה הראשונה ועליהם אמר הכתוב בתחלת הפרשה שש שנים תזרע שדך וגו' ואם כן לא יהיו ז' שמיטות שנים רק מ"ג שנים ואחר כך ימנו ו' שנים כולן של חרישה וזריעה כמו השמיטה הראשונה בלא שמיטה ובשנה השביעית שהיא שנת החמשי' שנה תעשה יובל לכך הוצרך לומר שיעלו לך ימי שבע' שבתות השנים תשע וארבעים שנה שיהיו לכל שמיטה בפני עצמה ז' שנים חוץ משנת השמיטה שלפני' ויהיו בין כל שמיט' ושמיטה ו' שנים של עבודת קרקע ויבאו בשנת המ"ט והכי נמי ב' שנים קדושות זו אחר זו המ"ט שמיטה והחמשים יובל וזה נראה נכון לפשוטו של מקרא לדעת רש״י ז"ל אי נמי אם טעית לסוף מ"ט שנה ולא עשית יובל אחר שמיטה שביעית שלא תעשה יובל אחר שמיטה שמינית אלא דוקא לסוף מ"ט שנה עכ"ל ואני שמעתי באופן אחר דאצטריך למכתב והיו לך שבע שבתות השנים תשע וארבעים שנה דאם לא כן לא היינו יודעים על איזה שנה קאי וקדשתם את שנת החמשים דהייתי אומר וקדשתם את שנת החמשים שיתחיל למנות אחר ז' שבתות שנים לכך צריך למכתב והיה לך שבע שבתות שנים תשע וארבעים וקדשתם את שנת החמשים דמסתמא אהאי מנינא קאי:
ט
רש"י ממשמע שנאמר בי"ה איני יודע שהיא בעשור לחדש כו' כתב הרא"ם וז"ל והה"נ דהמ"ל ממשמע שנאמר בעשור איני יודע שהוא בי"ה מה תלמוד לומר בי"ה לומר לך תקיעת י״ה דוחה שבת בכל ארצכם ואין תקיעת ראש השנה דוחה שבת בכל ארצכם אלא בב״ד בלבד שזהו על פי סדר המקרא אלא דעדיפא ליה למעוטי אחד לחדש שהוא מספר ימים מעשור שהוא מספר ימים מלמעט ר"ה מי"ה עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ולא דק הרב בזה שהרי הבריית׳ יליף ומעט ר"ה מעשור לחדש ולא יום ראשון אלא התשובה בזה דתקיעה זו ביום זה לא סבבה אותו היותו עשור לחודש אלא היותו י"כ כי לזה נבחר יום זה ולזה אין לומר דלימא קרא בעשור לחדש ולא לימא בי"ה דודאי מאי דאצטריך לומ' הוא י"ה מהטע' שאמרנו וא״כ לא אייתר לן אלא הסימן שנתן להכרת י"ה שהוא בעשור לחדש ועוד כתב הרא"ם ז"ל וא"ת ל"ל קרא וכי מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטה והא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצאו תקיעת שופר ורדיית הפת שהן חכמה ואינן מלאכה שהן מותרים מן התורה כו' לכאורה היה קשה לי מאד על דברי הרא"ם ז"ל מאי קושיא הלא אדרבה משום דלאו מלאכה היא אצטריך קרא למעוטי דאי מלאכה היא לא אצטריך קרא למעוטה דהא מכל מלאכה לא תעשו נפקא שוב עיינתי ברפי"ט של ר"ה ומצאתי שהתוספות הקשו כך על הגמרא ותירצו וז"ל ונ"ל דאי לאו מלאכה היא הא פשיטא דליכא למיסרה אבל אי מלאכה היא אצטריך קרא סד"א תשתרי משום דכתיב יום תרוע׳ יהיה לכם ואפילו בשבת ולהכי אצטריך קרא למיסריה ויום תרוע' מוקי לה בחול עכ"ל אבל אכתי קשה דבלאו גזירה דרבה נמי לא היה לנו לתקוע דאין לומר יבא עשה של תורה וידחה שבות של דבריה' אלא היכא דמבטל תורה בידים אבל היכא דיושב ודברי תורה נעקר מאליו יש להם כח לחכמים לבטל דברי תורה מפני שבות דדבריהם דשב ואל תעשה שאני כדאיתא בפרק מי שמת ויש לומר דלא אמרינן שב ואל תעשה שאני אלא היכא דליכא הכשר מצוה כמו ההיא דשופר של ר"ה אין מפקחין עליו את הגל ואין מעבירין עליו את התחום ולא עולין באילן וכיוצא בהן דבעידנא דקא מעקר שבות דבריהם לא קא מקיים עשה דתקיעת שופר אבל באסור תקיעת שופר מדרבנן דאיכא הכשר מצוה דבעידנא דקא (מעכב) [מעקר] קא מקיים עשה דשופר לית להו כח לחכמים להעמיד דבריהם במקום בטול תורה ולומ' בו שב ואל תעשה שאני תדע דהא בפ"ק דיבמות תניא יכול יהא כבוד אב ואם דוחה שבת ת"ל איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכ' חייבי' בכבודי ואוקמינא כגון דא"ל שחוט לי בשל לי ופריך התם מה להנך שכן הכשר מצוה דבעידנא דקא מעקר לאו קא מקיים עשה כלו' ודין הוא שידחה הלאו ההוא מפני העשה של כבוד אב ואם אף על פי שכבוד אב ואם עשה גרידא וחילול שבת עשה ולא תעשה שיש בו כרת וסקילה והיינו נמי דפריך רבא לרבי לוי בר"פ בתרא דר"ה וכי מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי דמשמע דאלו הוה מלאכה הוי צריך קרא למעוטי אע"ג דשופר עשה וי"ט עשה ולא תעשה משו׳ דבמקום הכשר מצוה אבל זהו דבר תימא מאי אולמה דגזירה דרבה דהתם נמי במקום הכשר מצוה הוא דליכא למימר דגזירה דרבה חמירא משום דאתיא לידי אסור סקילה דהא רדיית הפת דמדמו ליה רבנן לתקיע' שופר אינו אלא משום שמא יבא לידי אפייה שהוא אסור סקילה ואם כן תקיעת שופר נמי צ"ל שלא אסרוה אלא משום גזרה דשמא יבא לידי אסור סקילה ועוד דת"ש בכלל דלא מספקין ולא מטפחי' דבפ' משילין הוא דטעמ' דידהו משום גזירה דשמא יתקן כלי שיר דמתקן מנא הוא ולא משום אולודי קלא דבהדיא אמרו בשלהי ערובין עולא איקלע לבי רב מנשה אתא ההוא גברא טרף אדשא אמר מאן האי דקא מחלל שבת א"ל רבא לא אמרו אלא בקולו של שיר בלבד אבל משום אולודי קלא לא ונשים המשחקות באגוזים דאסירו אף על גב דלאו קולו של שיר הוא אינו אלא משום דלא ליתו לאשוויי גומות וא"ת מ"ש שופר מלולב דבשופ' אמרו כל זמן שבית המקדש קיים אין תוקעין בשבת אלא בירושלים בלבד אבל לא בגבולין ובלולב אמרו שהיה ניטל אפי' בגבולין כדמשמע בריש לולב וערבה כבר תירצו בתוספו' בזה שאני לולב דאינו אלא טלטולא בעלמא והואיל ואשתרי במקדש לא החמירו בגבולין פי' אבל משום גזירה דרבה ליכא למיחש אי משום דבזמן שבית המקדש קיים היו עולין לרגל ולומדין תורה והיו נזהרין בדיני שבת כדפי' הסמ"ג אי משום דכיון דלא צריך ביה חכמה דמדאגבהיה נפק ביה לית ביה טרדא שישכח אסור השבת אבל ת"ש שהיא חכמה בעינן למגזר טפי שמא יוליכנו אצל בקי ללמוד וקרוב לזה הטעם תירץ הסמ"ג במצו' לולב אי נמי בדין הוא שיהא לולב דוח' שבת בגבולי' טפי מבשופר משום די"ט של ר"ה לא היה זמן קביעותו ידוע אלא לאנשי ירושלי' בלבד אבל יו׳ ראשון של לולב היה ידוע בגבולי׳ כמו בירושלים אבל מה שהקלו בשופר לאחר החורבן טפי מבלולב דשופר תוקעים אותו בכל מקו' שיש בו ב"ד ולולב לא כדמשמע התם דמוקי תלמודא ההוא דמוליכין לולביהן לב"ה בזמן שבית המקדש קיים [אבל בזמן שאין בית המקדש קיים] לא הותר בשום מקום כבר תירצו שם בזה דשאני שופר שהוא מעלה זכרונם של ישראל לאביהם שבשמים לפיכך לא רצו לבטל אותו לגמרי וכיון דתקון בחד בית דין תקון בכל מקום שיש ב"ד אע"פ שבזמן הבית לא היו תוקעין אלא במקדש דוקא:
רש"י אלא בב"ד בלבד כו' רש"י פי' בגמרא ר״פ י"ט של ר"ה דהאי בית דין ר"ל ב"ד של כ"ג שהם סנהדרי קטנה ודוקא סמוך בא"י ולאפוקי מהרי"ף ז"ל שפי' האי ב"ד כל ב"ד ואפילו של ג' רק שיהא בית דין מופלג וגדול בדורו ולכך היה תוקע בב"ד וטעמא תמצא בספר מלחמות יי' להרמב"ן ז"ל ובדברי הר"ן ז״ל ע"ש:
י
רש"י וקדשתם בכניסתה מקדשים אותה בב"ד וכו' פירש הרא"ם ז"ל דקא דייק ליה מייתור' דקרא את שנת החמישים שנה דהא ממילא שמעינן דשנת חמשים שנה קא מקדשי נראה מדבריו דכוליה קרא דאת שנת החמשים שנה מיותר להך דרשה ובאמת שכן פרש"י גם כן בפ"ק דקידושין גבי וקדשתם את שנת החמשים שנה מה ת"ל כו' אבל אינו מוכרח מפני שאפשר לפרש דלא קאי מה ת"ל אלא על מלת שנה שהיא יתירה דאחר שאמר שנת החמשים למה הדר ואמר שנה וה"פ הוה ליה למימר וקדשתם את שנת החמשים ואם כן מלת שנה שהוא מיותר מת"ל:
רש"י ואיש אל משפחתו תשובו לרבות הנרצע כתב הרא"ם וז"ל פי' הנרצע שפגע בו יובל קודם שש לרציעתו כדתניא בת"כ ומייתי לה בפרק קמא דקידושין ואיש אל משפחתו תשובו במה הכתוב מדבר אם במוכר עצמו הרי כבר אמור אם במכרוהו בית דין הרי כבר אמו' הא אין הכתו' מדבר אלא בנרצע שתים ושלש לפני היובל שהיובל מוציאו מאי משמע אמר רבה בר שילה אמר קרא איש איזה דבר שהוא נוהג באיש ולא באשה הוי אומר זו רציעה עכ"ל תמה אני על חכמתו הגדולה של הרב ז"ל למה לא הרגיש בקושי' המפורסמ' בסוגיא דגמרא מאי מקשה מאי משמע הלא התנא הכריחו מכח בלתי המצאו חלוקה אחרת לאוקמי בה קרא ומכח קושיא זו פי' הריט"בא דהכי מקשה מאי משמע דהאי קרא בנרצע וקרא דושב במכרוהו ב"ד אימא איפכא ותרצו דכתי' הכא איש ללמדנו הנושא שבו מדבר שהוא בנרצע שהוא דבר דשייך באיש ולא באשה וכת' הרא"ם ז"ל עוד וז"ל הא דקאמרי איזהו דבר שהוא נוהג באיש ואינו נוהג באשה זו רציעה ולא אמרו זו מכירת ב"ד דכתיב בה ונמכר בגניבתו ולא בגניבתה משום דמכל מקום שם מכירה נוהג באש' אבל שם רציעה אינו נוהג באשה כדכתבו התוס' עכ"ל אבל הריט״בא תירץ בענין אחר דכיון דאית לה מכירת אביה הוה לה כמכירת ב"ד דהוא מכירה ע"י אחרים ובע״כ ע"כ ויפה דייק כי לזה כשאנו חוקרים במה הכתו' מדבר אין אנו משימין בחלוקה אלא מוכר עצמו או מכרוהו ב"ד אבל מכרוה אביה לא לפי שבכלל מכרו ב"ד הוא מוכר האב אלא שזה לאיש וזה לאשה דבתרויהון היא לא תיאשם על המכירה כיון דהיא בע"כ ועכ"ז תירוץ התוספו' הוא יותר מתיישב בגמ' דאמ' איזהו דבר נוהג באיש ולא באשה זו רציעה דמשמע שם רציע' מה שאין כן במכירה דשם מכירה נוהג בשניהם וקשה דאי קרא הכריחנו לומר דבנרצע מדב׳ א"כ למה הוצרך התנ' ללמוד זה מהכרח החלוק' לימא במה הכתוב מדבר בנרצע דכתי' איש וצ"ל דאלו לא הוה אלא הכרח מלת איש לחוד ולא היה לנו קרא אחרינ' לאוקומי ביה מכרוהו ב"ד עדיין אין הדב' ידוע במאי נוקי' קר' דעדיין הוה דרשינן קרא במכרוהו ב"ד ונדרוש איש לא לשם מכירה אלא למכירת ב"ד ונאמר דבר שנוהג באיש ולא באשה והוא מכירת ב"ד אבל אחר דאית לן תרי קראי דודאי חד למכירת ב"ד וחד לנרצע ואין אנו צריכי׳ אלא לידע איזה מהם נוקים במכרוהו בית דין ואיזה מהם נוקים בנרצע אז מלת איש תבא להכריע זה ואז כיון דאית לן קרא במכרוהו ב"ד נאמר דמלת איש לא בא אלא לדבר ששמו נוהג באיש ולא באשה ואם כן בתחלה נצטרך להכריח מפאת הכרח החלוקות שב' פסוקים אלו חד במכרוהו בית דין וחד בנרצע דלמוכר עצמו כבר אית לן קרא (ואחז"ל) [קרבן אהרן: ואחר זה] נצטרך הכרע לידע איזה מהם נוקים בנרצע ואיזה במכרוהו ב"ד והוא מאי דבעי גמרא ותירץ ממלת איש ועדיין צריכין אנו למודעי שכתב מהרא"י וז"ל ואיש אל משפחתו תשובו לרבו' את הנרצע תימא דלעיל מרבינן מוקראתם דרור ויש לומר דאי מלעיל הוה אמינא דנרצע עובד לעולם כדמשמע קרא בפ' משפטים ועבדו לעולם וקרא דוקראתם דרור קאי שישחררנו באותה שנה ביובל שלא יעבדנו אבל לאח' מכאן יחזור לעבוד' ומקרי שפיר לעולם בכה"ג קמ"ל ואיש אל משפחתו תשובו כלומר בן חורין לגמרי עכ"ל מהרא״י ז"ל וא"ת אם כן וקראתם דרור למה לי ויש לומר דאצטריך וקראתם דרור בארץ בזמן שהדרור נוהג בארץ נוהג בח"ל אין הדרור נוהג בארץ כו' כדדרשינן בפ"ק דקידושין ובר"ה ובערכין:
יא
רש"י יובל היא שנת החמשים שנה מה ת"ל לפי שנאמר וקדשתם וגו' כתב הרא"ם וז"ל וא"ת מה ראית לרבות העשרה ימים דמתחלת כניסתה עד י"ה ולמעט הי' ימים דמתתלת יציאתה עד י"ה יש לומר מסתברא לרבויי הי' ימים דמתחלת כניסתה עד י"ה שהם משנת החמשים שנה ולמעט הי' ימים דמתחלת יציאת' עד י"ה שאינו מכלל שנת החמישים שנה אלא משנת חמשים ואחת עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ובודאי קושיא זו אין לה הבנה כלל דאיך נאמר מה ראי' על הדבר הנראה לעין וגם התנא אמרו למעט מר"ה עד י"ה של שנת נ"א מפני שהם משנת נ״א וקרא אמר דאין היובל אלא בשנת נ' ועוד דאיך אפשר למעט מאמרו שנת הנ' הימים שהם משנת הנ' ואם כן אי אפשר לומ' על זה מה ראית ולמה הטריח הרב עצמו בקושי ותירוץ בכדי ומה שנ"ל בכוונת הרב בזה הוא זה תרי קראי אית לן וקדשתם את שנת הנ' שנה האחד והב' יובל היא שנת הנ' שנה ובודאי כי היותר מבואר באומר שנת הנ' שנה הוא מיעוט שנת הנ' ואחד דהכי משמע שנת הנ' ולא שנה אחר' ואם כן מן הראוי היה דמקרא קמא ה"ל למעט הי' ימי׳ של שנת הנ' ואחד ואחר שיפרש זה כדהדר וכתב זימנא אחריתא שנת הנ' בהכרח נפרש אותה לרבויי דאי למיעוט כבר אמרו קרא וזהו דרך הלימוד דתחלה נבאר קרא ביותר מובן ממנה וכדאתא [קרבן אהרן: קרא] אחרינא מכח היתרון נדרשהו למה שאינו מובן ממנו כל כך וזו היא קושי הרא"ם דהוא אומר קודם זה אבל מוקדשתם את שנת הנ' שנה אין למעט שנת נ' ואחד דאיכא למימר הא דכתב קרא שנת נ' שנה לאו למעוטי שנת נ' ואחד [קרבן אהרן: הוא דאתא] אלא לרבויי אותן י׳ ימים דמתחלת כניסתה עד י״ה כדלעיל והשתא דחזר וכתב עוד שנת הנ' שנה תהיה לכם אינה אלא למעוטי שנת נ' ואחת שנה דהיינו אותן הימי' שמתחלת יציאתה עד י"ה וע"ז אמר וא"ת ורצונו בזה וא"ת מה ראית לרבויי הי' ימים שבכניסתה עד י"ה מקרא קמא ולמעט הי' ימי׳ דמתחלת יציאתה אח"כ מקרא בתרא אימא איפכא דקרא קמא מיעט הי' ימי' דמתחלת יציאתה וקרא בתר' ריבה הי' ימי' שמתחלת כניסתה עד י"ה ולזה תירץ דמסתברא לרבויי כלומר דאע"ג דמפשט הכתוב יותר נראה המיעוט הסברא מחייבת שנתחיל לרבות הי' ימים דמתחלת כניסתה עד י"ה כיון שהם משנת הנ' ותחלה נרבה לשנה זו מה שהוא שלה ואח"כ נמעט מה שאינו שלה זה נ"ל לתת הבנה לדברי הרא"ם עם היות שידעתי שהוא דוחק בדבריו קצת ומה שנ"ל (א״כ) [קרבן אהרן: אני] להשיב על קושיי' זו הוא דבקרא קמא אלו שתק קרא ולא אמר שנת הנ' ה"ל בו מיעוט לאלו הימים מאומרו בעשור לחדש בי"ה דמשמע דהתחלת היובל מעשור לחדש הוא וא״כ כי אמ' קרא שנת הנ' בהכרח נאמר דלא אתא אלא לרבו' מה שהיה לי למעט מאומרו בעשור לחדש דאי למעט ימי התחלת היציאה שהם מר"ה עד י"ה דשנת נ"א מהיכא תיתי לי לרבותם שצריך למעטם אבל אחר דהכרחנו מקרא דמוסיפים י' [קרבן אהרן: ימים] אז ה"ל למימ' דגם ביציאת' נוסיף וא"כ מכלל דמוסיפים היל"ל לרבות לה י' ימים ולזה נאמר דאתא קרא שנית דשנת הנ' למעט או נאמר דקרא קמא מדבר בקדוש היובל ואמר שנקדש שנה תמימה ואם כן בזה אמ' שנתחיל הקדוש בראש השנה דקרא דוקדשתם הוא על התחלת הקדוש ולזה שנת הנ' שמורה על שנה תמימה מרבה התחלת הקדוש וקרא דיובל היא משמע על המשך הקדוש עד איזה זמן הוא ואמר שהוא יושלם בשנת הנ' ואם כן קרא אמר שההתחלה והסוף הכל יהיה בשנת הנ' הא כיצד מר"ה של נ' עד ר״ה של נ״א:
יד
רש"י ומנין שאם באת לקנות קנה מישראל חברך כו' וקשה לי דלמה הוצרך קרא לומ' זה במכר ובקנין היה ליה למימר בחד מהם וממנו נלמוד לשני וי"ל דאצטריך דאם אמר זה במכר הייתי אומר שהמוכר אחר שהוא עצב במכירת חפץ מביתו והלוקח שמח בחלקו בהוליכו חפץ לביתו לזה דין הוא שאם ימכו' ימכרנה לעמיתו שישמח עמיתו אחר שהוא עצב ולא ישמח איש נכרי אבל אם יקנה שהוא מעציב בקנותו למוכר אליו הוה אמינא דיותר טוב הוא שיקנה חפצי הגוי ולא יקנה חפצי עמיתו קמ"ל או קנה מיד עמיתך ואלו אמר זה בקנין הייתי אומר דמה לקנין שלא יקנה אלא מעמיתו משום דעמיתו אינו מוכר אלא שצריך לדמיה כי לזה מוכר חפץ מביתו ולזה הוא עושה חסד עמו במה שמזמין לו הדמים בעת אשר יצטרך אליהם ולזה כאשר ימצא עמיתו מוכר חפץ ונכרי מוכר אחר כמוהו יקנה מעמיתו ויזמין לו המעות אשר הכריחו אותו למוכרו ולא לנכרי אמנם המוכר אם ירצה למכור ימכור לנכרי לכך נאמר וכי תמכרו ממכר לעמיתך מצאתי ונכון הוא:
רש"י אל תונו זו אונאת ממון כתב הרא"ם וז"ל דתמכרו וקנה בממון קמיירי אבל בת״כ אמרו יכול זו אונאת דברים כשהוא אומר ולא תונו איש את עמיתו הרי אונאת דברים אמורה הא מה אני מקיים אל תונו איש את אחיו זו אונאת ממון ולא ידעתי מי הכריחם לזה אחר שהענין מורה עליו שהוא בממון ואם הם חוששים שמא יחשוב חושב שמאמר אל תונו ההיא אזהרה בפני עצמה ואינה דביקה עם הקודם לה ויהיה פירושו לפי המדרש שדרשו בו וכי תמכרו ממכר יהיה לעמיתך וכן קנה יהיה מיד עמיתך ואחר כך הזהיר אל תונו איש את אחיו בדברים אם כן מנא ליה לומר שאזהרה זו היא באונאת ממון והאחרת באונאת דברים ולא ההפך ושמא יש לומר דהשתא דאתו תרי קראי ועכ"ל דחד מינייהו באונאת ממון וחד מינייהו באונאת דברים ניחא להו לפרושי קרא דאל תונו דסמיך למקח וממכר בממון וקרא דלא תונו בדברים עכ"ל וי"מ שכת' עליו וז"ל והנה לא תירץ רק הקושי' אחרונה דמנ"ל ולא להפך בדבר שהוא פשוט ועזב הקושיא ראשונה שהיא היאך אני יכול לומ' דקרא דאל תונו מיירי באונא' דברי' שהרי הכתו' מדבר בהדיא במקח וממכר ואמ' הרא"ם ואם הם חוששי' שמא יחשוב חושב ולא אמר היאך יחשוב חושב ולזה נ"ל דה"פ יכול אני לומר דלא קאי אל תונו למאי דאמר וכי תמכרו או קנה וזה משום דא"ה אומרו איש את אחיו הוא יתר דאחר דאמר לעמיתך או קנה מיד עמיתך פשיטא שהאונא' לעמיתו שהוא אחיו הוא כ"ש שהאונא' אסורה לא לאח לחוד אלא לכל וחוזרת לכל וא"כ מאומרו איש את אחיו הייתי אומ' דקרא בפני עצמו הוא וגזר' וכי תמכרו או קנה הרי היא באומרו לעמיתך כמ"ש שירצה מכור לעמיתך או קנה מעמיתך ואח"כ אמ' שאם תהיו איש את אחיו אל תונו זה את זה ומדתלה זה באחוה הייתי או' שזו אונא' דברי' כשהוא אומ' לא תונו איש את עמיתו ושם בהכרח נאמר שהוא אונא' דברי' כי שם לא משתעי במקח ובממכר כלל א"כ בהכרח נאמר דמאי דאמר כאן אל תונו הוא באונאת ממון ואם כן אלולי קרא אחרינא הייתי אומר דבאונאת דברים מדבר ויתיישב לי אומר איש את אחיו אבל עכשיו דמצינו קרא אחרינא ויש בידנו ב' כתובי' מענין אונאה אז נכריע מסברא דקרא דקרא דלא תונו באונאת דברים כיון שלא נזכר שם ממון וקרא דאל תונו היא אונא' ממון כיון דהוא סמוך לכי תמכרו וגו' ואמרו איש את אחיו אתי למעט הקדשות עכ"ל וגם על פירושו י"ל היאך יחשוב חושב דלא קאי אל תונו למאי דאמר וכי תמכרו או קנה משו' דא"ה קרא דאיש את אחיו הוא מיות' וכו' וכי עיור הוא שלא יראה דקר' דאיש את אחיו אתא למעט הקדשות ועו' קשה היאך יחשוב מדתלה זה באחוה שזו אונא' דברים וכי אינו שייך איסור אונאת דברים כ"כ לאחרי' כמו לאחיו לכן נ"ל כמו שפירשתי בריש פרשת משפטי' שכן המדה בתור׳ כהנים ובמכילתא לומר יכול וכו' אף על פי שהוא סתור ממקומו באותו קרא גופיה אפי' הכי כל היכא דיכיל למילף ליה מקרא אחרינא הוא יליף ליה כדי למסבר קראי כן נ"ל:
יז
רש"י ולא תונו כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט כתב הרא"ם וז"ל וכן שנינו בת"כ יכול זו אונאת ממון כשהוא אומר אל תונו הרי אונאת ממון אמורה הא מה אני מקיים ולא תונו זו אונאת דברים כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים ואם היה בן גרים לא יאמר לו זכור מה היו מעשי אבותיך כו' עכ"ל וק"ל בהך ברייתא איך אמרו יכול זו אונאת ממון כשהוא אומר אל תונו הרי אונא' ממון אמורה כו' הלא לעיל לא קיליף התנא דקרא אל תונו מיירי באונאת ממון ולא באונאת דברים אלא מכח קרא דהכא ולא תונו דמיירי באונאת דברים שברור וקי"ל דקרא דהכא ולא תונו מיירי באונאת דברים בלי קרא דואל תונו ומיהא לפי מ"ש לעיל בשם הרא"ם ז"ל אפשר ליישב דוק ותשכח אבל אכתי קשה בהך ברייתא דלעיל איך אמרו כיצד אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים כו' הלא דברים אלו חירופים וגידופים הם לא אונאת דברי' ואיך קרי לה אונאה וי"ל שמאמר זכור מעשיך הראשונים הוא אומר לו זה בדרך אזהרה שלא תשוב לעשותם ומראה פנים כאלו היה מזהירו דרך תוכחת מוסר וכל כוונתו לחרפו ולגדפו בהם ובזה הוא מאנה אותו א"נ י"ל שהוא מראה עצמו באומרו זכור מעשיך הראשונים כמשבח אותו ששב מהם ואינו עושה עוד כמעשיו הראשונים ובלבו מאנה אותו שכל כוונתו לחרפו ולגדפו כן נ"ל:
כ
וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית כתב מהרא"י ז"ל מקשי' מה ידאגו על השביעית על השמינית היה להן לדאג דבשביעי' יאכל מה שזרעו וקצרו בשישית וי"ל דרך העצרנים והציקנים כך הוא כשיראים מן הדוחק לצמצם זמן ארוך ואז משיירין עיקר שבידם על הסוף כדי שיהיו בטוחים שלא יהיו חסרין כי בעבור שיש להם די אינם להוטים ורעבים כ"כ כיון שיש להם פת בסלם ואם כן שפיר קאמר קרא שידאגו בשביעי' מה נאכל כלו' שנצטרך לצמצם ולעצור על השנה הח' כדי להבטיח את עצמינו שלא יחסר לנו:
כד
רש"י ובכל ארץ אחזתכם לרבו' בתים וע"ע כו' רש"י העתיק הברייתא דת"כ כצורתה ולא ביאר בתים אלו מה הם וע"ע מה הוא ובפ"ק דקידושין בעי למפשט מבריית' זו דבתי ערי חומה נגאלי' לקרובי' ולאותובי מיני' לרב ששת דקא פשיט ואמר דאינן נגאלי' לקרובי' וז"ל שם איתיבי' ובכל ארץ אחזתכ' גאולה תתנו לרבו' בתי' וע"ע מאי לאו בתי ערי חומה לא בתי חצרים בתי חצרים בהדיא כתיב בהו על שדה הארץ יחשב הוא לקבעו חובה ואליבא דר' מאיר דתניא וכו' עד הכתוב קבעו חובה א״ל רבנן לר"א ואמרי לה רבינא לר"א בשלמא לרבות בתי ערי חומה היינו דכתיב ובכל אלא למ"ד בתי ערי חצרים מאי ובכל קשיא ע"ש והנה הרא"ם ז"ל כתב בשם רבינו הלל ז"ל שפי' הברייתא כדקא סלקא דעתי' דמקשה דלעיל דהא דקתני לרבות בתים מיירי בבתי ערי חומה דאע"פ שרב ששת דחה להאי פי' ואמר דפי' הברייתא בבתי החצרי' דחייה בעלמא היא והא דקתני הברייתא לרבות ע"ע מיירי בע"ע הנמכר לישראל ומסיק הרא"ם וז"ל אבל הסמ"ג פי׳ דבתי' וע"ע דמרבינן מריבוי דובכל בבתי ערי החצרים ובע"ע הנמכר לגוי קמיירי והא דכתיב בבתי החצרים על שדה הארץ יחשב ובע"ע לגוי אחד מאחיו יגאלנו לקובעו חובה הוא דאתי אליבא דר״א דתניא ר"א אומר וגאלו את ממכר אחיו חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות שאם לא רצה לגאול הרשות בידו ת"ל בכל גאולה תתנו הכתוב קבעו חובה אבל ע"ע הנמכר לישראל בעיא היא בגמרא ולא אפשיטא אם יש לו גאולה בקרובים או לא והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות שמיטה ויובל המוכר בית בבתי ערי חומה אין הקרובין פודין אותו משמע דס"ל דריבוי דבכל אינו אלא בבתי ערי החצרי' ובע"ע הנמכר לגוי וקשה דכבר הוקשה בגמרא למ"ד לרבות בתי החצרים מאי בכל ונשאר בקושיא עכ"ל ואני תמה מאד על חכמתו הגדולה של הרא"ם ז"ל איך הניח קושיא זו בתיקו על הרמב"ם והסמ"ג ממה שכבר הקשו בגמרא למ"ד לרבות בתי החצרים מאי בכל ונשאר בקושי' הלא כבר כתבו הגאונים ז"ל שזהו החלוק שיש בין תיובתא לקשיא דכל היכא דקאמר בגמ' תיובתא נדחו לגמרי דברי אותו פלוני דאתותב אבל כל היכא דקאמר בגמרא קשיא לא נדחו דברי אותו פלוני לענין הלכה אלא שדבריו צריכות עיון לתרץ אותה הקושיא ולכן פסק הרמב"ם וכן הסמ"ג כרב ששת דקא פשיט ואמר דבתי ערי חומה אינן נגאלין לקרובים ולא השגיחו כלום במה שנשאר רב ששת בקושיא מאי בכל וגם הראב"ד ז"ל ולא שום פוסק בעולם לא השיגו בזה על הרמ"בם ובלי ספק שהוא מהטעם שפרשתי שאין קושיא מאי בכל כדאי לדחות פסק ערוך של רב ששת שהוא מאריה דגמרא הנ"ל וצריך שתדע שכתבו התו' על הך קושיא מאי בכל וז"ל מאי בכל גאולה תתנו לארץ ושמעינן שדה אחוזה לקובעה חובה ובתי החצרים בכלל וא"ת לימא דאתי לרבות ע"ע וי"ל דמשמע ליה דאתי לרבויי מיני דגאולת קרקע כדכתיב בכל ארץ משמע דוקא ארץ מרבינן עכ"ל ויש להקשו' על דבריה׳ טוב' חדא הלא הקושי' שלהם מעיקר' ליתה שהרי לע"ע לא אצטריך קרא משו' דנוכל למילף ליה בק"ו מבתי החצרי' מה בתי החצרי' דאין כחן יפה ליגאל מיד ואפ"ה נגאלי' בקרובי' ע"ע שיפה כחו ליגאל מיד אינו דין שיפה כחו ליגאל בקרובי׳ וע"ק במאי דמתרצי דמשמ׳ ליה דאתי לרבו' מידי דגאולת קרקע כדכתי׳ בכל ארץ משמע דוקא ארץ שהרי הבריית' אומרת בהדיא לרבות בתי' וע"ע ומיהו כל זה אפשר ליישב ולומ' דהתו' בקושיית' לימא דאתי לרבות ע"ע היינו מהכרח הבריית' דקתני לרבות ע"ע ולא חשיב להאי ק"ו שאמרנו ומתרצי דמשמ' ליה דאתי לרבו' מידי דגאולת קרקע ובריית' דקתני לרבו' בתי' וע"ע היינו לרבו' בתי חצרי' וע"ע אתי בק"ו דבתי חצרי' והבן זה אבל אכתי ק' הלא הקושי' של התו' מעיקרא לית' כי הבריית' אמרה לרבו' בתי' ר"ל דמלת בכל אתי לרבו' בתי' ופליגי בפי׳ בתי' דהמקשה אמר שהם בתי ערי חומה והמתרץ אמר שאינם אלא בתי החצרים ואקשי לי' רבינא דאי לבתי ערי החצרים אין אנו צריכי' למלת בכל דמדאמר ארץ אחוזתכם נ"ל וא"כ איך ישיב שבא לרבות ע״ע והתנא אמר שבא' לרבות בתי' והוא פי׳ שהם בתי החצרים וא"כ לא ימלט מהקושיא באמרו שבא לרבות ע"ע שהקושי' אינה על פי' הפסוק דאקשי ליה איך יפרש הפסוק דהקושי' היא על מה שאמ' הוא על דברי התנא דבריית' שבא לרבו' בתי החצרי' שבודאי לא דבר התנ' אלא על בתי' דאצטריך קרא לרבויניהו מתיבת בכל וא"כ קושיית התו' אינה קושיא כלל וצ"ע:
כה
רש"י מאחוזתו ולא כלה למד דרץ ארץ שישייר שדה לעצמו כו׳ לא ידעתי היכן מצא רש"י זה הלשון דרך ארץ הלא בת"כ אשר לקח משם דברים הללו ליתה וז"ל יכול יצא מכל נכסיו בבת אחת ת"ל מאחוזתו. מאחוזתו ולא כל אחוזתו אמר ראב"ע ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא האדם חייב להיות חס על נכסיו ע"כ הרי אתה רואה מפורש שהשוה המד' דכשם דקאמר לעיל מיניה גבי כי ימוך אחיך ומכר מלמד שאי' אדם רשאי למכור כו' הכא נמי קאמר הכי שאין אדם רשאי כו׳ ולא זכר ולא פקד כלל דרך ארץ וע״ק למנ"מ שינה רש"י הלשון ונקט כאן דרך ארץ ולעיל מיניה נקט שאין אדם רשאי כו' וכ"ת דנ"מ דלעיל דקאמר שאין אדם רשאי כו' אם עבר ומכר אינו מכור ולאפוקי הכא דקאמר למד דרך ארץ כו' אם עבר ומכר הרי אלו מכורין שהרי בהדיא תניא בתוספתא בפרק בתרא דערכין שאם עבר ומכר שדהו שלא מחמת דוחק עוני הרי אלו מכורין וכן פסק בהדיא הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות שמיטה ויובל ושמא י"ל דרש"י מסברא דנפשיה אמר שזה הדין לאו חיובא הוא כדאית' בת"כ דלעיל כי אין סברא לומר שהוא חייב לשייר שדה ויסבול דוחק עוני אלא דרך ארץ בעלמא הוא ונ"מ אם דחיקא ליה שעתיה וקשה עליו לסבול דוחק עוני אז אין צריך למנוע עצמו מלמכור כל שדותיו מאחר שאינו אלא דרך ארץ בעלמא ואינו חיוב כנ"ל:
כט
רש"י הוצרך לפרש בזה שהוא חלוף כו' כתב מהרא"י וז"ל יש להקשו' פשיטא שהוצרך לכתוב כאן כיון שהדין ממש איפכ' ומאי קשה לרש"י וי"ל דק"ל למאי אצטריך והיתה גאולתו וגו' הא כתיב בתריה ימים תהיה גאולתו אלא משום דלא מסתברא לומר שהדין ממש איפכא מן השדות ה"א דה"פ ימים תהיה גאולתו איזה שנה שירצה יברור לו המוכר לגאל הבית ואם לא יגאל באותה שנה שיברור שוב לא יגאל כתב קרא והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו וא"ת א"כ לא לכתוב ימים תהיה גאלתו י״ל דקמ"ל שנה שלימה נותנים לו ולא לשנות עולם:
לד
רש"י ושדה מגרש עריהם לא ימכר מכר גזבר שאם הקדיש בן לוי כו' כתב הרא"ם וז"ל ויש לתמוה (דמה הוצרך) [מזרחי: דמדהוצרך] להביא ראיה מקרא דכי אחוזת עולם הוא להם שאינו נמכר מכר עולם ולא ממ"ש לעיל (געולת) [גאולת] עולם תהיה ללוים ש״מ דס"ל דהנהו קראי דלעיל בבתים וערים לחודייהו קמיירי ולא בשדה מגרש עריהם וכיון שכן למה לא יפרשו לא ימכר שלא יוכל הלוי למכור שדה מגרש שלו וקראי דלעיל בבתים וערים בלבד קמיירי ולא בשדה מגרש ועוד מהו זה שאמרו בת"כ גבי גאולת עולם תהיה ללוים לפי שנאמר בשדה אחוזה במספר שנים כו' יכול אף בלוים כן כו' הא קרא דגאולת עולם תהיה ללוים בבתים וערים קמיירי והל"ל לפי שנאמר בבתי ערי חומה של ישראל והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו ומשם והלאה נחלט לקונה אותו יכול אף בתי ערי חומה של לוים כן ת"ל גאולת עולם תהיה ללוים שגואל כל זמן שירצה ואם לא גאל ובא היובל יוצא ביובל וצ"ע עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' כתב וז"ל ולדעתי התשובה לזה הוא דמה שלא פי' קרא דלא ימכר שלא ימכר כלל הוא מקרא בעצמו שאמר בטעם זה כי אחוזת עולם היא להם וגו' שאין זה טעם שולל המכר לגמרי אחר שיוכלו למכור ועדיין תהיה להם אחוזת עולם כיון דיכול לגאל לעולם ולזה אמר דלא משתעי קרא במכר עצמו אלא או במכר עולם או במכר גזבר שאלו הב' דברים דוחה ושולל טעם כי אחוזת עולם וכאש' דחו שלא בא לשלול מכר עולם שזה נשלל באומרו גאולת עולם תהיה ללוים לזה פרשוהו במכר גזבר ולדעת זה כוונו באומרו בת"כ כי אחוזת עולם היא להם להגיד מה גרם כי לא יתיישב כאן כלל אבל כוונו לומר שאומרו כי אחוזת עולם היא להם הוא לומר מה גרם לו שלא ימכר:
לה
רש"י והחזקת בו אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו כו' כתב הרא"ם וז"ל הלשון והחזקת בו להחזיקו במה שהוא קמיירי כאד' המחזיק הקיר הנטוי שלא יפול עכ"ל והרב הגדול ר"א שי' פי' בענין אחר יותר נכון וז"ל אל תניחהו שירד דייקו רז"ל בקרא אומרו כי ימוך אחיך לשון עתיד דלא הל"ל אלא כי מך אחיך שעל המך אשר כבר מך מדבר ולזה אמר שאינו מדבר אלא במי שהוא מעותד למוך ועל זה צוה שיחזיק בו שלא ירד וימוך וזהו אל תניחהו לירד והכי קאמר קרא כי תראה שימוך אחיך וזה מפני שהוא מעותד לזה מגודל חסרונו אז והחזקת בו ובזה יפרש אמרו ומטה שיאמר על המתמוטט והוא שם שלא יאמ' על מי שירד לגמרי הא למה זה דומה כו' לפ"ד בזה פי׳ אמרו ידו עמך והחזקת שהוא בלתי מובן בקרא ולזה פי' שירצה כל עוד שעדיין יהיה ידו עמך במה שתחזיק אותו שזה יהיה כל עוד שלא יהיה בתכלית הירידה אלא דעדיין יהיה עומד קצת אז והחזקת בו וגם בזה יתיישב אומרו בו ולא אמר אותו שאלו דבר על מי שירד לגמרי והחזקת אותו הל"ל אבל בו ירצה והתחזקת במה שהוא בו ובמה שיש לו וזה יהיה קודם שיורד וישאר לו במה להחזיק אבל אחר שירד אין בו במה להחזיק ולזה צריך שיעמיד אותו לגמרי מבלי סיוע ממנו וזה יכבד עליו וזו היא כוונת הדמיון שהביא לזה ממשוי אשר על גבי חמור שכל עוד שאין המשוי נופל על הארץ אלא שהוא מוכן לירד ומוטל מעליו הנה החמור בעצמו מסייע להעמידו לפי שהוא אינו נופל וגם אם ימעט רוב המשוי ממנו הוא כמחזיק במה שנשאר בו מהמשוי ויקל עליו להעמידו ולזה אפילו אחד תופש (ב) במשוי שהוא בו עדיין ומעמידו אבל אם נפל לגמרי בארץ אפילו ה' אינם יכולים להעמידו לפי שהוא נופל והם צריכים לשאת כל המשא כדי להעמידו כמשאו וזהו ידו עמך והחזקת בו:
רש"י ואיזהו תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז כו' וגם בגמרא בכל המקומות שנז' גר ותושב פרש"י כך ומשמע מתוך פירושו שגר תושב אינו צריך לקבל עליו שום מצוה רק שלא לעבוד ע"ז בלבד וק"ל שהרי תניא בפרק השוכר איזהו גר תושב כל שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז דברי ר"מ וח"א כל שקבל עליו ז' מצות שקבלו עליה׳ בני נח אחרי' אומרים כו' וידוע דהלכה כחכמים וכן פסק בהדיא הרמ"בם ז"ל בפי"ד מהלכות אסורי ביאה וז"ל איזהו גר תושב זה ע"א שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז עם שאר המצות שנצטוו בני נח כו' ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בנינו בא"י כמפורש בערכין פ׳ המקדש וכ"כ הרמב"ם בפי"א מהלכות מאכלות אסורות ובפ"ה מהלכו' מלכי' ונגררו אחריו הפוסקים א"כ היאך שבק רש"י חכמים ופי' כר"מ ושמא י"ל דרש"י סבר דדוקא לענין להחיותו הצריכו חכמי' שיקבל עליו ז' מצות שנצטוו בני נח כדגרסי' עלה דההיא בריית' שהבאתי כי תניא ההיא להחיותו כלו' לענין להחיותו בעינן גר תושב גמור אבל לענין שאר דינים שבכל התורה כולה סגי כשקבל עליו שלא לעבוד ע"ז בלבד כן נ"ל:
לח
רש"י להיות לכם לאלהי' שכל הדר בא"י (אין) [אני אהיה] לו לאלהי' כו' עיין בתשובת הרש״בא סימן קל"ד:
נד
רש"י ואם לא יגאל באלה באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש כו' זהו כדע' ר' שפי' כן מלת באלה בפ"ק דקידושין ואע״ג דר"י הגלילי ור"ע פליגי ארבי ומפקי להאי באלה לאם פדאוהו קרובים או אחרים אם משתעבד להם או לא פרש"י כמותו משום דבתר הכי אמלתייהו דר"י ור"ע א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן זו דברי ר"י הגלילי ור"ע אבל חכמים אומרים הכל לשחרור מאן חכמים רבי היא דמפקי להאי באלה לדרשה אחרינא כלומר לומר באלה הוא נגאל ואינו נגאל בשש ומדאתא ר' חייא במסקנא דמילתא למימר זו דברי ר"י וכו' ואפקיה לרבי בלשון חכמים אלמא הלכתא כותיה ס״ל כן נ"ל: