צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
ויקרא · יט
פרשת קדושים
ב
רש"י מפני שרוב גופי תורה תלויין בה הרא"ם ז"ל הוקשה אליו איך הוא טעם וסבה היות רוב גופי תורה תלויין בה לשתהיה נאמרת בהקהל ולא בכת אחר כת ולזה השיב בראשונ' שהוא לפי שאם יפול לקצתם שום ספק בהלכה יהיו האחרי' משיבים להם ואומרים לא כך וכך אמר לכם בפנינו ובפניכם אבל אם היו נכנסים כת אחר כת לא היו יכולים אנשי הכת האחת להשיב לאנשי הכת האחרת לפי שלא שמעו יחד והיו יכולים לומר לא כך אמר לכו עכ"ל ולדעתי לא השיב בזה לקושייתו דאי מהאי טעמא גם כאשר אמר למצוה אחת היה צריך לזה שאם יפול להם ספק אחד במצוה אחת אם הוא כדעתו שלא יאמינו אנשי הכת האח׳ לאנשי כת האחר' א"כ מי יתיר להם לאנשי הכת האחת אשר יקרה לו (הם) הספק במצו' א' כי אנשי הכת האחרת יאמרו לה לא כך אמר לנו אלא ודאי דלזה לא הוצרך להקהל שגם בשמעם כת אחר כת יתירו להם אנשי כת אחת לאנשי כת אחרת במה שנאמר להם ויאמינו לקולם כ"ש שאהרן וחור והזקנים המה המתירים כל ספק שיקרה להם בין במצוה אחת בין במצות רבות ולדעתי גם הרב ז"ל הרגיש גם הוא בחולשת דבריו ולזה הוצרך לומר ד"א והוא כי זה ההקהל אינו אנשים לבד אלא אנשי' נשי' וטף דוגמא דהקהל את העם וכו' ועל זה הוא טעם שרוב גופי תורה תלויין בה שלכך הוצרך לאומרם גם אל הנשים מה שאין כן בשאר הפרשיות שלא נאמרו אלא לאנשים לחוד ובזה לא הועיל כלום גם כן לפ"ד לפי שמי יתן ונדע אם המצות האחרות הם מהמצו' שהנשי׳ חייבו' בהם מי יאמ' וילמד אותם להם וא"ת כמו שהוא האמת שהנשים שומעות מפי בעליהם גם ברוב גופי תורה יספיק זה ולא יצטרכו לבא עם האנשים לזה נאמר ראשונה קרוב לפשט שכוונתם בזה לומר שחלק הקדוש ברוך הוא כבוד לפרשה זו שצוה לאומרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה וכמו שהדברות להיות התורה כלה כלולה בהם שמעו אותם כלם יחד בהקהל כן זאת הפרשה אבל אם נעמיק העיון ונדייק אומרו שרוב גופי תורה ולא אמר שרוב התורה נאמר בזה על אופן אחר והוא שכל הפרשיו' יש מגוף התורה שהוא הפשט והגשמי אשר בה מעט והנשמה שבה שהם המושכלות וסודות החכמה והאלהיות הכמוסים בה הרבה ולזה הוצרך משה ללמדה לישראל כת אחר כת ולא לכלם יחד מפני שלא היה מלמדה לכלם על אופן אחד אלא לכל אחד מגלה ממנה מה שיוכל שכלו לסבול ולזה אמר לדעתי בסדר הלימוד אשר אמרו במסכ' עירובין נכנס אהרן ושונה לו פרקו נכנסו בניו שונה להם פרקם נכנסו זקנים שונה להם פרקם שיקשה אמאי לא קאמר דכל אחד שונה להם הפרק כיון דפרק אחד היה מלמד לכלם אבל במה שאמרנו יתיישב שירצה שכל אחד היה שונה לו פרקו המיוחד לו בהבנת נשמת החכמה והסודות אשר בו כפי מה שיוכל שאת בשכלו ולזה היו באים כת אחר כת אבל בפרשה שרובה גופי תורה והם פשטי התורה ובלמוד פשטי התורה הכל שוים היו יכולין לשמוע יחד נאמרה להם בהוועדם יחד ובהקהל כלם או נאמר ונדייק בזה אומרו תלויין שאם הכוונה על המצות האמורות בה הוה ליה למימר הם בה לא תלויי' בה אבל הכוונה לדעתי למה שכיון בתחילת הפרשה וגם בכל דין ודין שאמר בה שהוא אומרו קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם וכן בכל מצוה ומצוה אמר אני יי' אשר כוון בזה לומר להם שבעשותם מצות התורה ומשפטיה אף על פי שהם דברים גופניים ופועל גשמי בהם יהיו פרושים ונבדלים מכל חומר וגשמות וזה במה שיהיה כל כוונתם במה שיפעלו לתכלית קבלת אלהותו יתברך עליה' ועשות מה שצוה להם שבזה הם מנקים הגשמות מהפעולה אחר שהתעוררות למעשה אינו נולד ונמשך בהם משום התעוררות מתאוה גשמית אלא מכוסף ותשוק' קבלת האלהות עליהם כי בזה ידמו למלאכי השר' שהם עושים פעולה גשמית ומניעים ומתגלגלים בתשוקה והכוסף לקבל אלהותו יתברך עליהם ולהתדמות אליו ולזה בכל מצוה ומצוה אמר כאן אני יי' כמו שהארכנו בזה בפירוש התורה אשר קראנוהו תורת משה ולזה להיות זה תכלית כל המצות אשר בו ישתתפו ויתאחדו כל ישראל להיותם כלם גוי אחד בארץ להיות כל מעשיהם פונים אל תכלית אחד לזה נאמרו בהקהל וז"ש שרוב גופי תורה תלויים בה ירצה כי פשטי המצות והגופניות אשר בפעולותם הם תלויים במה שביאר להם מהתכלית אשר יכוונו בכלם בזאת הפרשה כי הפעולה תלויה בתכלית אשר אליו יכוון הפועל אותה ואחר שזהו המאחד את כל ישראל לזה צריך שיקהלו כלם לשמוע עכ"ל הרב הגדול ר"א שי׳ ולי נראה לפרש הלשון מפני שרוב גופי תורה תלוין בה כלומר שזאת הפרשה כללות רוב המצות שבתורה כשם שעשרת הדברות כוללים כל תרי"ג מצות כמו שכתב רבינו סעדיה גאון ז״ל באזהרת שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו ולכך יתיישב יפה הא דקאמר תלוין בה וגם אינו רחוק לומר שכוון באומרו מפני שרוב גופי תורה תלויין בה על פסוק ואהבת לרעך כמוך שאמרו רז"ל כלל כל התורה כלה והא דקאמר גופי תורה ולא אמר בקצור מפני שרוב התורה תלויה בה נראה לי שפירושו כמו קינין ופתחי נדה הן הן גופי הלכות שפירושו הן הן עיקר תורה שבעל פה הכי נמי שרוב עיקר תורה שבכתב תלוין בה כן נ"ל:
רש"י קדושים תהיו הוו פרושים מן העריות ומן העבירה כו' אבל הרמב"ן ושאר המפרשים ז"ל אשר רצו להגדיל הקדושה יותר מזה אמרו שהוא הגדר במה שהוא מותר לו וזהו כוונתם באמרם קדש עצמך במותר לך וזהו הנקרא אצלם גדר ערוה ולפ"ז אומרו קדושים תהיו אשר פירושו פרושים תהיו לא הדר אשל אחריו אלא לעריות האמורות לפניו וירצה קדושים תהיו מהעריות האמורות למעלה ופירושו שירצה פרושים במה שהתרתי לכם ואני לא כן אחשוב ושכלי הקצר לא כן ישפוט לפי שסוף סוף כאשר יקח האדם (מהכרחו) [מההכרחי] היותר מעט שיוכל להיות אם יהיה מהמוגשם אף שיקדש עצמו ויפרוש מהמותר לו עדיין אינו פרוש מהגשמות אלא נהנה ולוקח ממנו מעט מן המעט ואין זה גדר קדושה אשר היא הפרישות מהחומריות הגשמות ובהיות פעולת גשמית הן רב הן מעט גשמי יקרא ולא פרוש וקדוש מהגשמו׳ ועוד כי מי שאוסר עצמו במותר לו זה חסיד יקרא לא קדוש והקדושה היא מדרגה למעלה מהחסידות ולזה לדעתי מה שכוונו חז"ל באמרם פרושי' תהיו הוא לבאר לנו גדר הקדושה שהיא היותו פרוש מכל הנאה גשמית וזה שבהיותו פועל מהגשמות המותר לו והמוכרח לבד יצטרך להיותו פרוש בעת הפעולה שלא ישתף בה שום הנאה וערבות גשמי ולא יתעורר אליה למלאות תאוה גשמית כלל אלא יתעורר אליה בהתעוררות שכלי לקיים מינו או אשו כפי הפעולה שיעש' ולקיים מצות בוראו באופן שהוא פועל בכלי וזהו החמרי׳ פעולה שכלית ובזה יקרא שכלי הפורש מהגשמות מכל וכל לדעתי אשר כוונו באמרם קדש עצמך במותר לך שאלו כוונו לפי' המפרשי' שגם מן המותר לא יקח אלא ההכרחי מן המותר לך הל"ל לא במותר אלא הכוונה לומר שבמותר אשר יפעול יקדיש ויפריש עצמו מלשתף בו שום ערבות והנאה גשמי' כלל אלא יפעול הפעול' מהתעוררו' שכלי ואיש כזה קדוש יאמר לו ועל זה אמר רבינו הקדוש בשעת מיתתו כשזקף י׳ אצבעותיו גלוי וידוע לפניך שלא נהנתי אפילו באצבע קטנה כמו שהארכנו בזה בפי' התורה וזה שכוונו באמרם כאן פרושים תהיו ובזה הדר לכל מה שנאמר בתורה כי רוב גופי תורה תלוים בזאת הקדושה והפרישה כמו שהראה להם היותם מתעוררים בכל פעולתם לפעול מה שנצטווה מפני שי"י אלהיכם עכ"ל הרב הגדול ר"א שי' ולי נראה לפרש גדרה הקדושה האמורה כאן היא כגון בנן של קדושי' הוא ר׳ מנחם בר סימן ואמאי קרו ליה בנן של קדושים דלא הוי מסתכל אפילו בצורתה דזוזי כדאיתא בע"ז וכגון רבינו הקדוש שאמר דלכך קורין לו הקדוש מפני שלא הכניס ידו למטה מטבורו כן נ"ל:
ג
רש"י ואת שבתותי תשמורו סמך שבת למורא אב לומר אע"פ שהזהרתיך על מורא אב אם יאמר לך חלל את השבת אל תשמע לו כו' כתב מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל הקשה הרא"ם ז"ל ואם תאמר טעמא דכתב רחמנא אני י"י אלהיכם אחר סמיכת שבת למורא אב ואם הא לאו הכי ה"א דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי עשה ולא תעשה דשבת מהי תיתי אי ממילה מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג כריתות אי מפסח מה לפסח שכן כרת כו' עד ועוד אדנילף ממילה ופסח ותמיד דדחי ניליף ממקדש דלא דחי דתניא יכול יהא בניין בית המקדש דוחה שבת תלמוד לומר את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו כולכם חייבים בכבודי כו' עכ"ל ואני תמה על הרא"ם בקושי' זו מאי קשה לו דהא הוא עצמו מסיק לעיל בפ' ויקהל דכל מקום שהקדים הכתוב מצוה אחת כדי להסמיך אליה מצוה אחרת אמרינן שהקדים את זו לומר שזו שהקדים היא עיקרית והאחרת שסמך אליה לא תהא דוחה אותה ומטעם זה הוצרך לכתוב מעוטא דאך את שבתותי תשמורו למעט שמירת שבת ממלאכת המשכן ש"מ דאי לאו מיעוטא ה"א מלאכת המשכן דוחה שבת אע"פ שמלאכת המשכן עשה גרידה ושמירת שבת עשה ולא תעשה שיש בה סקילה ואין זה אלא מדאקדים שם מלאכת המשכן לשמירת שבת דאם לא כן מהי תיתי לרבוייה דאצטריך קרא למעוטי אלא מדאקדי' מלאכת המשכן כו' וא"כ גם בכאן דמה שהקשה וא"ת טעמא דכתב רחמנא אני י"י אלהיכם אחר סמיכת שבת למורא אב ואם הא לאו הכי ה"א דאתי עשה דכבוד אב ואם ודחי עשה ולא תעשה דשבת מהי תיתי כו' אין כאן קושיא כלל דה"א דתיתי מדאקדים קרא מורא אב ואם לשבת ש"מ דמצות מורא אב ואם אלימא ליה ודוחה שבת לכך הוצרך לכתוב אחריו אני י"י אלהיכם לומר אתה ואביך חייבים בכבודי וכו' והקדימ' לשום דרשה אחריתי אתיא וכ"ת א"כ למאי הלכתא הוצרכה בגמרא לומ' דה"א דכבוד אב ואם חמיר משבת מטעם דהוקש כבודם לכבוד המקום כדתניא בפרק קמא דקידושין נאמר כבד אביך ואת אמך ונאמר כבד את י"י מהונך ונאמר ומקלל אביו ואמו מות יומת ונאמר איש כי יקלל את אלהיו ונשא חטאו השוה הכתוב ברכת אב ואם לברכת המקום פי' וה"א (ריבה) [דיבא] עשה דכבוד אב ואם ודחי עשה ולא תעשה דשבת אף על גב דבעלמא לא דחי קמ"ל לא מטעם יתורא אני יי' אלהיכ' לבדו אמרו כן רק משום דקשה להו לא לכתוב לא וי"ו ולא ה"א אמרו כן ר״ל לא לכתוב סמיכות דשבת למורא אב ואם ולא לכתוב אני י"י אלהיכ' ללמד דכבודי קודם וממילא הוי ידעינן דאין כבו' אב ואם דוחה שבת דלא אתי עשה דכבוד ודחי עשה ול"ת דשבת דמהי תיתי ומשני ה"א הואיל והוקש כבודם לכבוד המקום משום הכי דוחה שבת לכך הוצרך כל הפסוק דואיש אמו ואביו תיראו ושבתותי תשמורו אני יי' אלהיכם ללמד שאין מורא אב ואם דוחה שבת אבל אחר שכתב סמיכות דאמו ואביו תיראו ושבתותי תשמרו ל"ק אני י"י אלהיכם ללמד דכבודי קודם דאתה ואביך חייבי' בכבודי למה לי דמהי תיתי כו' כמו שהקשה הרא"ם שהבאתי זה לא קשה כלל דודאי אחר שכתב הסמיכות דמורא אב ואם לשבת והקדים מורא אב ואם לשום דרשה ה"א דכבוד אב ואם דוחה שבת גם כן מטעם דהקדימו לכך כתב אני יי' אלהיכם לומר דכבודי קודם ולא צריכינן כאן בפסוק זה לטעם דהוקש כבודם כו' כי זהו פשוטו של כתוב נ"ל ודכוותיה כתב לקמן גבי את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו וגו' ואת הנל"עד כתבתי באריכות לעיל בריש פרשת ויקהל ע"ש:
רש"י ולא יסתור את דבריו כו' אינו ר"ל בדבר הלכה אלא מיירי דוקא במילי דעלמא וראיה מוכרחת לדברי מהא דאיתא בפ״ק דקידושין מ"ד כי ידברו את אויבי' בשער אפי' האב ובנו הרב ותלמדו שעוסקי' בתורה בשער אחד נעשו אויבי' זה לזה וכו׳ והא ודאי הא דקאמ' אפי' האב ובנו ר"ל אע"ג שהבן חיי' לחלוק כבו' לאביו שלא יסתור את דבריו ודכוותיה התלמי' לרבו אפ"ה בדבר הלכה נעשו אויבי' זה לזה משו' שאין צריך לחלוק כבו' שלא יסתור את דבריו בדבר הלכה וטעמא רבה איכא במילתא כמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובה שאביא לקמן כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשו' אדם אבל א"א לפרש הא דקאמ' אפי' האב ובנו וכו' אע"ג שהבן אוהב לאביו וכן התלמי' לרבו דא"כ מאי רבותי' אטו בשביל אהבה יחניף לאביו ולא יחלוק עליו כשהוא יודע שאינו או' אמת ועו' דא"כ היל״ל סתם אפי' ב' אוהבי' שעוסקי' בתור' וכו' ועו' ראיה אחר' יותר חזקה הימנ' שהרי כל הפוסקי' כותבי' דין זה של מודא נמי גבי תלמי' לרבו וכבר פסק מהרא"י בפסקיו סי' רל״ח דמותר לתלמיד לחלוק על רבו באיזה פסק או הוראה אם יש לו ראיו' והוכחו' לדבריו שהדין עמו וכתב שכך היתה דרכה של תורה מימי התנאים רבינו הקדוש חלק בכמה מקומות על אביו ורבו רשב"ג באמוראים רבא חולק בכמה מקומות על רבה שהיה רבו מובהק בגאונים אשר"י חולק בכמה מקומות על מהר"ם שהיה רבו מובהק עכ"ל ואין דבריו צריכים חזוק שהרי כל הגמרא מלאה על כל גדותיה מזה שהתלמיד חולק על רבו בכל האופנים בין בפניו ובין שלא בפניו בין שהוא לבד חולק על רבו בין שאחרים חולקי' עם רבו בין בזקנותו בין בילדותו כמו שכתבו התוספות בהדיא בנדה בפ' כל היד גבי מאי לא בזקנותו וז"ל דמצינו הרבה תלמידים שחולקים על רבותיהן בילדות' עכ"ל וכן אשכחן להרמב"ם שחלק על אביו ורבו בפי"א מהלכות שחיטה בדין סירכא וכן הטור א"ע חלק על אביו ורבו הרא"ש בסי' קמ"א וכן בטור ח"מ בסי' ע"ז ובסימן ר"א אע"ג שכתב בסי' ק"ז על דברי הרא"ש אע"פ שנראה לחלק איני משיב על דבריו כו' וכן בסי׳ קע"ו כתב עליו ואלמלא שאין לי להכריע כו' כבר קרא עליו תגר הרב הגדול מהרש"ל ז"ל וכתב עליו וז"ל ותימא למה נושא לו פני׳ הלא רבינו קדוש לא נשא לו פנים לעולם לאביו ורבו רש״בג וכל מקום שידע לחלוק עליו חלק עליו וכו׳ עכ"ל ואני בעניי עדיפא מיניה תמה אני על הטור הלא הרא"ש גופיה כתב בתשובותיו כלל וסי' כ"ה דין ט' וז"ל מי לנו גדול כרש"י ז"ל שהאיר עיני הגולה בפירושו ונחלקו עליו בהרבה מקומות יוצאי יריכו ר"ת ור"י ז"ל וסתרו דבריו כי תורת אמת היא ואין מחניפין לשום אדם עכ"ל וכן אשכחן לר"א בר"ש שאמר רואה אני דברי ר' יוסי מדברי אבא שזה קדוש השם שכל זמן שהצדיקי' בעולם ברכה בעולם כו' וכבר מצינו שאמר מר בר רב אשי על אביו ורבו הא דאבא דקטנותא נינהו כו' בפרק כל הגט והרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות טוען ונטען חולק על רבותיו בשיעור כפירת הטענה וכתב עליהם שטעו וכן בפ"ה מהלכות אישות כתב וז"ל ופרשו רבותי בהנאת מלוה דברים שאין ראוי לשומען כו' וגדולה מזו מצינן בר' יוחנן דיהיב עיטא לקריביה וקאמר מלתא דלדעתיה והוי דינא דאורית' וריש לקיש עביד עובדא דלא כותיה ואמר לבעל הדין אי לא צייתת מפיקנא ר' יוחנן מאוניך ור' יוחנן לא איקפיד כלל אדרבה קבל האמת ואמר לקריביה מאי אעשה שכנגדי חלוק עלי וכאלה רבים אין מספר ובהיות שכן הוא כאשר הוכחנו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני לפי שקשה לי על הא דפרש"י בפ' קמא דקידושין ולא מכריע את דבריו אם היה חולק אביו עם חכם אחד בדבר הלכה לא יאמר נראין דברי פלוני והטור י"ד כתב עליו בשם הרא"ה זה אין צריך דהיינו סותר את דבריו אלא אפי' נראין לו את דברי אביו אין לו לומר נראין דברי אבא שנראה כמכריע דברי אביו אלא אם יש לו תשובה להשיב על החולקין ישיב עכ"ל וב"י כתב עליו שי"ל דתרי גווני סותר את דבריו קתני חד שהוא לבדו סותר את דבריו וחד שהוא מכריע כדברי החולק עליו כו׳ הרי בהדיא משמע שאין הבן או התלמיד רשאי לסתור את דברי אביו או רבו בדבר הלכה אף על פי שיש לו להשיב דאי לא שיש לו להשיב תשובה מהיכי תיתי וכמו שכתוב בהדיא הטור ח"מ בסי' ק"ו על דברי אביו הרא"ש שהבאתי לעיל אף [על] פי שנראה לחלק איני משיב על דבריו ולא מסתב' לחלק בין סותר את דבריו של אביו או של רבו בדבר הלכה בין מחלוק' תלמיד על רבו שמצינו בכל הגמרא שהבאתי לעיל וצריך עיון הטיב:
ח
רש"י ובמסכת כריתות למדוהו מגזרה שוה מה שיש לדקדק בזה כתבתי בתוספות בפרק קמא דכריתות כי שם ביתו:
יא
רש"י לא תגנובו אזהרה לגונב ממון אבל לא תגנוב שבי' דברות אזהרה לגונב נפשות דבר הלמד מענינו דבר שחייבי' עליו מיתת ב"ד כתב הרא"ם וז"ל פי' ומכיון דלא תגנוב די' דברות הוא אזהרה לגונב נפשות עכ"ל דלא תגנובו אזהרה לגונב ממון דאל"כ תרתי למה לי ויש לתמוה למה לא הביא הראיה של לא תגנובו מדבר הלמד מענינו דבר שחייבין עליו ממון כדתניא בפרק אלו הנחנקין לא תגנובו בגונב ממון הכתוב מדבר אתה אומר בגונב ממון או אינו אלא בגונב נפשות אמרת צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר הלמד מענינו במה הכתוב מדבר בממון אף כאן בממון אבל הוצרך להביא ראיתו מלא תגנוב עכ"ל ואני בעניי לא כן אדמה ולבבי לא כן יחשוב שהיתה כוונת רש"י כדפי' הרב ז"ל ומכיון דלא תגנוב די' הדברות אזהרה לגונב נפשות עכ"ל דלא תגנובו אזהרה לגונב ממון וכו' אלא גם רש"י ז"ל סבר כדתניא בפרק הנחנקין הנז' אלא שרש"י ז"ל בא לתרץ ואימא איפכא דכאן מיירי בגונב נפשות ולעיל מיירי בגונב ממון כן נ"ל:
יב
רש"י ת"ל לא תשבעו בשמי לשקר כל שם שיש לי כתב מהרא"י ז"ל תימא קצת דנהי נמי דהאי קרא מיותר לרבות הכינויים מ"מ איך יתכן דבשמי אתי להך דרשה דרש"י פי'' בפרשת יתרו ופ' נשא דאדרבה שמי משמע דוקא שמי המיוחד לי ושמא מדלא כתיב לא תשא שמי וכתיב לא תשבעו בשמי משמע בכל שם שיש לי דיש לחלק קצת בין שמי לבשמי באשיר"י פרק שבועות העדות מקשי נמי הך ומשני דסיפא דקרא מוכח דאכל שמות קא מזהיר דמדסיים קרא וחללת את שם אלהיך וגו' ע"ש וכן כתב הרמב״ן ז"ל ברמיזותיו כדברי הרא"ש ז"ל אבל לישנא דבריית' ורש"י לא משמ' כן וז"ל וע"ד האמת לא תשבעו בשמי הוא השם המיוח' וחללת את שם אלהיך הוא האלהי' שממנו נתרבו הכינויין וכו':
יד
רש"י ולפני עור לא תתן מכשול לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו כו' כתב הרא"ם ז"ל ונראה לי שהטעם שדרשו כן הוא מפני שאי אפשר לומר עור ממש כמשמעו משום דעור דומיא דחרש מה חרש לאו דוקא חרש אף עור לאו דוקא עור עכ"ל ורב הגדול ר"א שי' כתב עליו וז"ל ולא ירד הרב ז"ל בזה לעומק הדבר חדא דעדיין נאמר כי מי יכריחנו לדמות זה לזה דחרש הוצאנוהו מפשטו מפני שאם נפרש אותו כפשטו יהיה סותר אליו מלת בעמך אבל הכא למה נוציאוהו מפשטו אחר שאין כתוב אחר מכריחנו לזה וכ"ש דאם הדמוי הכריחם ה״ל להוציא מפשטו באופן אשר הוציאו חרש לדעתו שהוא על כל בלתי שומע וידרשו גם כן עור שאינו עור ממש אלא שאינו יודע במכשול ולמה העתיקוהו לסומא הלב וליועץ וזה אחר ההנחה דהוציאו מלת חרש כמשמעו אבל אחר העיון לא הוציאוהו אלא אמרו דמקרא דחרש אין לי אלא חרש משום דחרש במשמע ומניין לרבות כו' תלמוד לומר בעמך ואם כן הרי במלת בעמך כולל חרש ומי שאינו חרש (ולא) [קרבן אהרן: ולמה] יצא מן הכלל ללמד על הכלל וא"כ חרש עדיין הוא כפשוטו ומשמעו ממש וגם בזה לא דק הרב כלל והר"גא ז״ל אמר דסיפא דקרא הכריח זה דאמר ויראת מאלהיך ולא יאמר זה אלא על הנעלם בלב שאינו יוצא לפועל שאין יראה מעשותו או מהמחשבה בו אלא ליודע מחשבות לב ואם עור כמשמעו ומכשול כמשמעו זה דבר נעשה בידים והדבר אשר יראה לכל הוא ולזה דרשוהו בעצה שהוא דבר שבלב זהו דעתו ואנחנו הרחבנו בביאורו והוא דיוק נכון וזה היה אצלי ואחר כך מצאתיהו בו ובסוף הברייתא אכריע זה מדברי הבריית' כמו שהיה כתוב אצלי ולי נראה דמיניה בעצמו יליף ליה דאמר לא תתן מכשול והמשים מכשול שיכשל בו חבירו לא יקרא נותן כי מה נותן או למי נותן ולא יקרא א"כ אלא משים וא"כ לא הי"לל אלא ולפני עור לא תשים מכשול לזה הוכרחו חז"ל לדרשו בדבר ששייך בו נתינה שהוא נותן אליו בזה המכשול והוא בעצה שנותן לו דשייך ביה נתינה.
יט
רש"י מנין לרבות את הלבדים ת"ל שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז וכו' הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואיננו נכון בעיני שהלבדים אין איסורם מד"ת אלא מד"ס שאינן אלא שוע בלב' וכך שנינו הלבדי' איסור' מפני שהן שוע ובגמ' אמרו ואימא או שוע או טווי או נוז והעלו הלכתא כמר זוטרא מדאפקנהו רחמנא בחד לישנא כו' והרא"ם ז"ל הרבה להשיב עליו ומסיק אבל היותר נכון לומר שהבריית' הזאת סוברת שפי' שעטנז או שוע או טווי או נוז כדרב אשי בפ' האשה במסכת נדה דאותיב למר זוטרא דקאמר שוע וטווי ונוז שלשתן יחד ואימא או שוע או טווי או נוז והלבדי' הן איסורן מן התורה [מזרחי: מכיון שהן שועין וה"ק מנין לרבות את הלבדים שיהיו אסורין מן התורה] משום כלאים ת"ל שעטנז או שוע או טווי או נוז ואע"פ שזאת הבריית' אינה אליבא דהילכת' שהרי העלו בגמ' בפ' האשה דהלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא דאלמא כלהו בעינן מ"מ רש"י ז״ל הביא הבריית' הזאת בפירושו מפני שלא מצא בריית' אחר' לפרש למה בא המקרא הזה והלא כבר נאמר לא תלבש שעטנז והנה מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל בא אחריהם וכתב וז"ל לשון הרג"א הרמב"ן הקשה על רש"י דהא הלבדי' אין איסור להם מן התור' ונראה שמעולם לא כוון רש"י בהך בריית' לומר שהלבדים איסורם מן התורה רק כך פי' הבריית' מנין לרבות הלבדי' שיש בהן איסור דרבנן וקאמר שעטנז שוע טווי נוז וכיון שהתורה אסרה שוע טווי נוז והלבדים יש בהם חדא מילתא שהרי הם שועין לכן יש לגזור עליהן כו' עכ"ל ואח"כ בנה יסוד עצום על פירושו זה אבל אע"פ שהוא פי' חריף אינו אמת דמה שייך לומר מנין לרבות על דבר שהוא דרבנן עכ"ל וגם הרב הגדול ר"א שי' פי' כדברי הרג"א ז"ל דלעיל ואני נפלאתי הפלא ופלא על האנשי' האלה שלמים הם אתנו איך לא זכר ולא פקד שום אחד מהם שהרמב"ם ז"ל שהוא עטרת ותפארת הפוסקי' פסק בהדיא בפ"י דהלכו' כלאי' שהלבדים הן אסורין מן התורה כיון שהן שועין ואע"פ שהראב"ד ז"ל השיג עליו וז"ל לבדים אינן מן התורה שאינן טווין אלא שוע בלבד עכ"ל כבר המליץ הרב הגדול בעל כסף משנ' בטוב טעם ודעת בעד הרמ"בם ז"ל וכתב הא דתנן בפ"ט דהלכו' כלאי' הלבדים אסורי׳ מפני שהם שועים היינו פירושו אסורי' מן התורה לדעת הרמב"ם ז"ל ולא כדפי' הרמב״ן והמפרשים ז"ל אסורים מדרבנן מפני שהרמב"ם ז"ל סובר דבשוע בלבד הוי כלאים אבל טווי לא הוי כלאי׳ אא"כ הוא ארוג ואפש' דטעמא משום דבתיבת שעטנז כתוב בראש תיבה תיבת שוע בהדיא משמע דבה לחודה סגי ואפשר דבארוג לחודיה סגי כיון דכתיב ביה תיבת נוז להדיא אע״פ שהוא בסוף תיבה אבל תיבת טווי שאינה כתובה בהדיא משמע שהיא שפלה לארוג לומר שאינו חייב על הטווי אא״כ ארגו ויותר נ"ל דכיון שאינו בראש תיבה לא מחייבין עליה אם לא טוואן יחד ג"כ ומה שאמרו או עד שיה' שוע טווי ונוז [כסף משנה: כך פירושו עד שיהא שוע או עד שיהא טווי ונוז] ובלאו הכי צ"ל כן לדעתו ז"ל שהרי כתב בפי' המשנה דשוע הוא הטרוף הממחיק פני הבגד וא"כ הני מלאכות שלא כסדרן דה"ל למכתב שוע בתר טווי ונוז ומדאקדמיה משמע שהוא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית לבדים שאין בהם לא טוייה ולא אריגה ודייק פי' זה בדברי רבינו דגבי טוואן יחד וארגן לא כתב שען וטעמ' כדפרישי' ומה שדחו במסכ' נדה דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למעוטי שוע אמרו אלא טווי וארוג כדפרי' וכן פסק בהדיא בש"ע בי"ד בר"ס ש' כדעת הרמב"ם ז"ל שהלבדי' הן אסורין מן התורה א"כ אין אנו צריכי' כלל לדוחקי' הללו שכתבו הרא"ם והרג"א והרב ר"א שי' כי י"ל שרש"י ז"ל סבר שזאת הבריית' היא אליבא דהלכת' כי מה שהעלו בגמ' בפ' האש' דהלכת' כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למועטי שוע אמרו אלא על טווי וארוג כדפי' בעל כסף משנה לדעת הרמב"ם ז"ל ול"נ שכל עצמו של הרמב"ם ז"ל לא כתב בפי' המשנה בפ"ט דכלאי׳ לפי הנוסחא ערבית על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאי' של תורה והוא שלא יהו כלאי' עד שיהיו נחברי' אלו הג' ענייני׳ כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאי' מד"ס כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמתי אלא שכל אחד מהם כלאי׳ של תורה ומה שנז' בגמ' נדה אינו לשון הגמר' אבל הוא לשון איזה מפרש עכ"ל אלא בעבור זאת הבריית' דת"כ דקתני דלבדים שאינם אלא שועים שהם כלאי' דאוריית' וממנה למד הרמב"ם דכשם דבשוע בלבד הוי כלאי' ה"ה בטווי ונוז בחדא מנייהו בלבד הוי כלאי' והוא סובר שמה שאמרו בבריית' עד שיהא שוע טווי ונוז או קתני ובחד מיניהו סגי ודעת רש"י נמי כן הוא ואע"פ שרש"י ז"ל לא פי' כן בפ' בתרא דהוריות גבי כלאים דרבנן ע"ש אין בזה חדוש כי גם בפי׳ מלת נוז פרש"י כאן באופן אחר ממה שפי' שם בגמ' ובפ' האשה במסכ' נדה כן נ"ל:
כ
רש"י בקורת תהיה היא לוקה ולא הוא יש לב"ד לבקר את הדבר כו' יפה כתב רמ"מ ז"ל הדברים הללו מעורבים ומבולבלי׳ הם לא ידע אנוש ערכם והגיר' הנכונה היא זו בקרת יש על ב"ד לבקר את הדבר שלא לחייבה מיתה כי לא חפשה ואין קידושיה קדושים גמורין ורבותינו למדו מכאן שהיא במלקו' תהא בקריאה שהדיינים המלקים קורין על הלוקה אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא יי' את מכותך וגו' תהיה היא לוקה ולא הוא כי לא חפשה לפיכך אינו חייב עליה מיתה וכו' וכבר פי' יפה הרא״ם ז"ל ע"ש:
כט
רש"י אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה לביאה שלא לשם קידושים כו' הרמב"ן ז"ל טען על רש"י שהביא זאת הבריית' כצורתה ולא פי' שהיא מיירי במוס' בתו פנוייה לביאה למי שאין לו אישות כגון גוי ועבד וחייבי כריתו' ומיתת ב"ד שזה נקרא זנות לדעת חכמים או שזאת הבריית' היא כר"א דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה ואינ' הלכה והרא"ם ז"ל פי' שזאת הבריית' אפי' במוסר בתו לביאה למי שיש לו אישות שלא לשם אישות קמיירי אבל אין כונת הבריית' שעשא' זונה גמורה לאוסרה לכהן אלא לומר שנקראת בשם זונה בכתוב כדאשכחן בתמר זנתה תמר כלתך וגו' והביא ראיה ברורה מן התרגום שיש הפרש בין הזונה האמור׳ גבי כהונ' וגבי קרבן אתנן זונה ובין האמורה בזולתם ע"ש וחילוק זה מוכרח גם בדעת הטור א"ע בסי׳ ו' שכתב שהבא על הפנויה אפי' היתה קדשה שהפקירה עצמה לכל לא נעשית זונה ולא נפסלה מן הכהונה ואלו בר"ס כ"ו כתב וז"ל אבל אם בא עליה אדם בלא קידושים לשם זנות לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמורה בתורה וכו' וא"כ דבריו סותרין זה את זה ולכן מוכרח לחלק כדרך שכתב הרא"ם ז"ל וכ"כ שם ב"י.
ל
רש"י אין בנין ב"ה דוחה שבת וא"ת הלא כבר כתי' אך את שבתותי תשמורו בפ' כי תשא וילפינן מיניה שאין מלאכת המשכן דוחה שבת וי"ל דה"א דמקדש חמיר טפי ממשכן הואיל והוא בית עולמים וכה"ג קאמר בשבועות גבי את מקדש יי' טמא וכו׳ כן נ"ל:
לא
רש"י אל תפנו אל האובות אזהרה לבעל אוב וידעוני כו' מה שיש לדקדק בזה כתבתי בפרק קמא דכריתו' וע"ש.