אור ברסלב
צידה לדרך דברים › טז

צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג

דברים · טז

טו

ח

[רש"י ששת ימים תאכל מצות ובמקום אחר הוא אומר שבעת ימים וכו' מה שיש לדקדק בזה כתבתי באריכות לעיל בפ' אמור וא"צ להכפיל דברים.]

רש"י שבעה מן הישן וששה מן החדש פי' דבט"ז בניסן מביאי׳ העומר ומתיר החדש אבל אם רוצה לאכול מן הישן כל ז' הרשות בידו ומה שפרש"י אחר כך חוץ מליל ראשון שהכתוב קבעו חובה וכו' וא"ת למה לי שני ושבעה ומדה היא דדבר שהיה בכלל וכו' שכל ז' ימים הוא רשות לאכילת מצה תיפוק ליה מדאצטריך קרא דבערב קובעו חוב׳ מכלל דכולהו רשות ויש לומר דבערב אינו מבואר שהוא לחובה אלא אחר (הביעור) [הביאור] שכלם לרשות שאז יש לנו לומר כיון שהערב הראשון הוא בכלל כל הלילות של שבעת ימים תאכל מצות ונכתב לבדו לא יצא אלא לחייב עצמו שלא יהא בכלל שאר לילות שהן רשות ואין להקשות ואימא שלא יצא אלא ללמד על הכלל כולו לומר שכל הלילות יהיו חייבים באכילת מצה י"ל כיון דימים הם רשות הלילות נמי רשות מהקישא לילות לימים.

טו

רש"י לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה י"מ שכתב וז"ל מה שפרש"י לרבות י"ט אחרון אין להקשות והלא בכל מקום אך הוא מיעוט וי"ל לפי דכל הפסוק של והיית אך שמח יתור דהא כתב ושמחת בחגיך ובא לרבות כל ח' ולכן אמר אך בא לרבות ליל י״ט אחרון לאפוקי היום אם כן אך הוא מיעוט ומ"ש לרבות ליל אחרון לשמחה לשון נקייה נקט ולא ר"ל למעט יום אחרון לשמחה עכ"ל ואשתומם כשעה חדא כי לא די שלא ראה זה המחבר במקום מוצא הדין בגמ' בפסחים פרק אלו דברים שפרש"י על והיית אך שמח לרבות לילי י"ט האחרון לשמחה וז"ל והיית אך שמח קרא יתירה הוא דכתב לעיל מיניה חג הסכות תעשה לך שבעת ימים וסמיך ליה ושמחת בחגיך והדר כתיב שבעת ימים תחוג וגומ׳ והיית אך שמח לרבות לילי י"ט האחרון ואין שמחה אלא באכילת שלמים וי"ט האחרון גופיה לא דהא תרי זימני שבעת ימים כתיב גבי שמחה כדפרשתי וממילא אימעיט שמיני עכ"ל הרי אתה רואה מפורש דלאו מאך מרבינין לילי י"ט האחרון אלא מיתורא דקרא והיית אך שמח שהוא כולו מיות' וחלילה לפרש כנגד רש"י לומר דמאך מרבינן לילי י"ט האחרון שהרי בהדיא קאמר דאך בא למעט לילי י"ט הראשון ופריך עליו ומה ראית כו' אם כן בהכרח צריך אתה לומר דלאו מאך מרבינן לילי יום טוב האחרון דאם לא כן הוי ב' הפכי' בנושא אחד וגם מדברי רש"י דלעיל אתה רואה מפורש דיום ח' אינו ממועט מאך כדכתב זה המחבר אלא מדכתיב תרי זימני שבעת ימים גבי שמחה וממילא אימעיט יום ח' אלא אפילו בדברי הרא"ם ז"ל נאמן ביתו של רש"י ז"ל לא ראה זה המחבר שהרי הרא"ם ז"ל העתיק דברי רש"י אות באות תיבה בתיבה מ"ש בפרק לולב וערבה על לרבות לילי י"ט האחרון ושם פי' בהדיא דכיון דאתרבי לילי י"ט האחרון שהוא טפל ק"ו היום ח' גופיה שהוא עיקר חיוב בשמחה ובלי ספק שרש"י חזר בו ממ"ש בפ׳ אלו דברי' דוקא לילה אבל יום ח' לא מחמת הקושיו' שהקשו התו' שם עליו כן נ"ל:

פרשת שופטים

יט

רש"י ולא תקח שחד אפילו לשפו׳ צדק כת' הרא"ם וז"ל י"מ הא דפירשו אותו אפי' לשפוט צדק הוא משום דאי אפשר לפרשו שלא לשפוט צדק שהרי כבר נאמר לא תטה משפט ואין צורך אלא מגופיה דקרא משמע הכי דמדכתב ביה כי השוחד יעור עיני חכמים וגו׳ משמע דאפילו לשפוט צדק קמיירי דאם לא כן מאי כי השחד יעור דקאמר דמשמע שהשחד מוציאו בע"כ מן הדרך הישר אל הדרך הנוטה הרי ע"מ כן קבלו עכ"ל ואשתומם כשעה חדא כי לא די שנשכח ונעלם מעלה מעיניו תלמוד ערוך ברור מללו בפרק בתרא דכתובות דקאמר בהדיא כמ״ש הוא בשם י"מ אלא אפי׳ מה שרש"י גופיה פי' כן בהדיא לעיל בפרשת משפטים נשכח ונעלם ממנו וז"ל ושחד לא תקח אפי' לשפו' אמת וכ"ש כדי להטות הדין שהרי להטות הדין נאמ' כבר לא תטה משפט עכ"ל ובלי ספק אשר יסודו של רש"י בנוי על תלמו' ערוך דלעי' כי שם ביתו כן נ"ל אחר זמן רב שכתבתי זה בא לידי ספר אמרי שפר ומצאתי שגם הוא כת' כן עליו ע"ש.

כא

רש"י אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית כו' כתב הרא"ם וז"ל דמ"ש רש"י ולבונה בית בהר הבית אין זה אלא דרך אסמכתא מדבריהם כו' עד ואלו היה הבניין דרך אסמכת׳ מדבריהם לא היו שונים בלשונם עובר בלא תעשה עכ״ל ואני אומר אי משום הא לא אריא מידי שהרי מצינו בפרק אין עומדין כל המברך ברכה שאינה צריכה עוב' משו' לא תשא והא ודאי שאינו ר"ל שיהיה לאו בו מן התורה אלא איסורא דרבנן בלחוד איכא ואסמכוה לקרא דלא תשא וכ"כ בהדיא רבינו יונה בברכו' פ' אלו דברים הרי אמרו לשון עובר ואפ"ה אינו אלא אסמכתא וכן הא דאמרינן בספ״ק דברכות כל הקורא לאברהם אברם עובר בלאו שנאמ' ולא יקרא עוד שמך אברם והא ודאי שאינו ר"ל בלאו גמור דאם כן למה לא שנו בעלי מוני מצות לאו זה במנין הלאוין וכן הא דאמרינן בפרק חלק אמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנא' לא יהיה כקרח וכעדתו וגו' נמי אסמכתא בעלמא כמו שפירשנו שם כן נ"ל.

כב

רש"י עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו חק לע"ז כו' מכאן יישבתי בספרי באר שבע על מה שהייתי תמה מאד מנעורי למה אין אנו נוהגי' להתפלל בזקיפת ידים למעלה כמו שנהגו אבותינו מעולם כמ"ש הרמתי ידי אל יי׳ אל עליון וגו׳ ות"א ארימית ידי בצלו קדם יי׳ וכו' ובב"ר פ' חיי שרה בפסוק ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק איתא א"ר הונא צפת שידו שטוח בתפלה אמרה ודאי אדם גדול הוא לכך שאלה עליו עכ"ל וכמ"ש כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל יי' וגו' וכמ"ש והיה כאשר ירים משה ידיו וגו' ויהי ידיו אמונה עד בא השמש ות"א והואה ידוהי פרישין בצלו עד [דעאל] שמשא וכמ"ש ויהי ככלות שלמה להתפלל אל יי׳ וגו' וכפיו פרושות השמים וגו' וכאלה רבים ותניא בפרקי ר"א בפ' מ"ד שצריך להעמיד אחד לימין ש"ץ ואחד לשמאלו כדכתיב ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד כו' והביאו הטור א"ח בהלכות תעניות בסי׳ תקס"ו ובהלכות י"ה בסי׳ תרי"ט וכן המרדכי ביומא והגהות מיימוני ושאר פוסקי' ולכן כשם שאנו לומדין מתפלת משה שצריך להעמי' אחד מימין ש"ץ וא' לשמאלו למה אין אנו לומדין גם כן מתפלת משה שצריך להתפלל בזקיפת ידים למעלה ואי אפשר לומ׳ שלא היו נוהגין להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה אלא דוקא אנשים רשומים חשובים וגדולים כגון האבות ונביאים ומלכים ולכן אין אנו נוהגים עכשיו להתפלל כך בזקיפת ידים למעלה משום דמחזי כיוהרא דהא ליתה שהרי בפרקי ר"א בפ' הנ"ל אחר דקאמר מכאן אתה למד שש"ץ אסור להתפלל אם אין שם שנים עומדים וכו׳ אמר וז"ל וכל ישראל עומדין חוץ לאהליהם ורואים למשה פורש כפיו אל השמים והם פורשים כפיהם אל השמים וכו' עכ"ל ובגמרא אחז"ל אסור לאדם לעמוד ג' שעות וכפיו פרושות השמים וכו' ובזוהר נמי מצינו בהרבה מקומות ר' פלוני זקף ידיה ומצלי ופ' נשא בפסוק כה תברכו בתוספו' האיר עינינו בסוד זקיפת ידים למעלה וז"ל פקודא דא לברכא כהנא ית עמא בכל יומא בזקיפו דאצבען וכו' עד עשר אצבען מתערי שכינתא ולשרייא עלייהו מתערי עשר דרגין אחרינן לעילא לאנהרא וכלא בשעתא חדא ועל דא אסיר ליה לבר נש לזקפא אצבעין למגנא אלא בצלותא ובברכאן ובשמא דקב"ה והא אוקמינא דאינון אתערו דשמא קדישא ורזא דמהימנותא זקיפו דאצבען ממנן בההוא זקיפן דלהון עשרה שליטין וכו' עכ"ל ולזה נתכוון נמי הרמב"ן ז״ל ברמיזותיו דוק ותשכח ולא נעלם מעיני הא דאמרינן בפ"ק דשבת רבא פכר ידיה ומצלי אמר כעבדא קמיה מאריה וכו' ולכן כתב הרמב"(ן) [ם] ז"ל בפ"ה מהלכות תפלה וז"ל מניח יריו על לבו כפותין הימני' על השמאלי׳ ועומד כעבד לפני רבו באימה וביראה וכו׳ ע"כ אמנם כבר תמיהני טובא על רבא גופיה וכל הנגררי' אחריו למה לא התפלל עכ"פ בזקיפת ידים למעלה כמו אבות העולם וכי הם לא התפללו ג"כ כעבדא קמיה מאריה כמו רבא ולולא דברי הרמב"ם הנ"ל הייתי מפר' דרבא התפלל עכ"פ בזקיפת ידים למעלה אלא שעם זקיפת ידים פכר ידיה ומצלי וק"ל להבין ושי"ל מאחר שעכשיו נוהגין האומו' עולם עכו"ם להתפלל כך בזקיפ' ידים למעלה כמפורסם לכן אין אנו נוהגים עכשיו להתפלל כן וכה"ג ארז"ל בפסוק לא תקים לך מצבה אשר שנא יי' אלהיך אע"פ שהיתה אהובה לפני הקב"ה בימי האבות עכשיו שנאה מאחר שעשאוה אלו כנענים חק לע"ז כן נראה לי. כך כתבתי במהדורא קמא ועכשיו במהדורא בתרא הקשה לי האלוף המרומם כה"ר אהרן י"ץ אביר הרופאים מק"ק פראג שהרי בפרק ד' מיתו' פריך הגמ' על המשנ' דקתני מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה כו' הלא כתיב ובחוקותיהם לא תלכו ומשני כיון דכתיב סייף באוריית' לא מינייהו קא גמרינן כו' אם כן הכא נמי כיון דכתיב זקיפת ידים למעלה באורייתא כנז' לא מינייהו קא גמרינן ואני אומר דברי פי חכם חן אבל שכח מה שכתבו התוספות שם על הא דסיים הגמרא דאי לא תימא הכי הא דתניא שורפין על המלכים ולא מדרכי האמורי היכי שרפינן והכתיב ובחקותיהם לא תלכו אלא כיון דכתיב שרפה באורייתא דכתיב ובמשרפות אבותיך וגו׳ לא מינייהו קא גמרינן ה"נ כיון דכתי' סייף באוריית' לא מינייהו קא גמרינן וכתבו התוספו' וז"ל אלא כיון דכתיב שרפה תימא דמשמע הכא דאף על (על) גב דחק היא כיון דכתיב באורייתא שרי ובפ"ק דע"ז פריך ושריפה חוקה היא והכתיב ובחקותיה' לא תלכו ומסיק לא חוקה היה וי"ל דהתם קאמ' לאו חוקה היא לשם ע"ז דאי הויא חוקה לע"ז אפילו הוה כתוב באוריית' לא הוה מהני אבל הכא איירי בחק הגוים שלא לשם ע"ז דומיא דסייף דכיון דכתיב באוריית' לא מינייהו גמרינן ושרי עכ"ל והשתא לפי דבריהם הנאמרים באמת לק"מ דשאני סייף כיון שאינו חק לשם ע"ז הלכך מהני הא דכתיב באוריית' לאפוקי זקיפת ידים למעלה הוא חק לשם ע"ז כמו מצבה לא מהני כלו' הא דכתיב באורייתא שוב עיינתי בתוספו׳ פ"ק דע״ז גבי ואי חוקה היא היכא שרפינן כו' ומצאתי שגם הם הביאו ראיה לדבריהם מן מצבה כדברי ממש ושמחתי כי נחני אלהים בדרך אמת.

תוכן העניינים

צידה לדרך

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה