צידה לדרך· רבי יששכר בער איילינברג
דברים · א
א
אלה הדברים אשר דבר משה וגו' כל מקום שנ' בו אלה פסל את הראשונים שהרי הראשונים מצות ומשפטים ואלו רובם דברי תוכחה ומוסר ואין לפרוך מאלה המצות והחקי׳ והמשפטים דלעיל מיניה וכיוצא בו משום דהא תמן סליק ענינא כ"כ החזקוני ואני שמעתי ולא אבין אטו דברי תוכחה ומוסר לאו מצו' נינהו שהרי מקרא מלא כתיב הוכח תכיח את עמיתך וגו' ועוד הלא זה רחוק מן השכל ואין דעת המשכיל סובלתו שדברי תוכחה ומוסר יהיו חשובים ועדיפי טפי מהמצות ומשפטים דיו להיותן שקולים כמצות ומשפטים כדאית' במדרש והביאו הילקוט וז"ל מה כתיב למעלה מן הענין אלה המצות ואח"כ אלה הדברים אמר הקדוש ברוך הוא חביבין עלי דברי משה שהוכיח את ישראל כנגד כל המצות שנתתי לכם לכך נאמר אלה המצות אלה הדברים ע"כ לכן נ"ל ליישב בענין אחר אם באנו לומר אלה פסל את הראשונים שר"ל פסל התוכחו' הראשונות שהוכיחם ואמר שמעו נא המורים שנענש ע"י אותה התוכחה עד שמפני כך לא רצה להוכיחם עכשיו עד שצוהו הקדוש ברוך הוא כדאית׳ במדרש רבה שאביא בסמוך כן נ"ל:
רש"י לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו כו' כת' הרא"ם וז"ל ויש לתמוה אם פי' אלה הדברים הוא דברי תוכחו' היאך כת' אח"ז ככל אשר צוה יי' אותו אליהם והלא התוכחות לא היו אלא מפי עצמו כמ"ש רש"י אח"ז גבי ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש מלמד שלא הוכיחן אלא סמוך למית' וממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה כו' וכן יהושע וכן שמואל וכן דוד את שלמה בנו אלמא משה מפי עצמו הוכיחן דומיא דכל הני ושי"ל אע"פ שהתוכחות היו מפי עצמו לא הוכיחן אלא ברשות השם ופי' ככל אשר צוה י"י אותו שנתן לו רשו' להוכיחן עכ"ל ואני אומ' אחר הקידה וההשתחויה ואלף מחילות מעצמותיו הקדושים לא כן אבי ח"ו פה קדוש יאמר דבר זה שפי' ככל אשר צוה יי' אותו שנתן לו רשות להוכיחן שאם צוה אינו רשות ואם הוא רשות אינו צווי שהרי מצוה ורשות הם שמות מתחלפים וב' הפכיים בכל התורה כולה א"כ איך הוא מרכיב שני הפכיים בנושא אחד ועוד שהרי במדרש רבה איתא א"ר סימון (כאן) [כיון] שא"ל הקדוש ברוך הוא למשה שישנה התורה לא היה מבקש להוכיחם על מה שעשו א"ר סימון למה ה"ד לתלמיד שהיה מהלך עם רבו וראה גחלת מושלכת סבר שהיא אבן טובה נטל אותה ונכוה לאחר ימים היה מהלך עם רבו וראה אבן טובה היה סבור בה שהיא גחלת והיה מתירא ליגע בה א"ל רבו טול אותה אבן טובה היא כך אמר משה בשביל שאמרתי להם שמעו נא המורים נטלתי שלי מתחת ידיהן ועכשיו אני בא להוכיחן א"ל הקדוש ברוך הוא משה אל תתיירא ע"כ הרי קמן מבואר באר היטב שמשה לא ביקש להוכיחן כלל עד שצוהו הקדוש ברוך הוא להוכיחן א"כ איך כת' הרא"ם להפך שהתוכחות לא היו אלא מפי עצמו אלא שנתן לו הקדוש ברוך הוא רשות להוכיחן ואולי הרא"ם ז"ל גופיה הרגיש בחולשת דבריו האלה ומפני כך כתב אח"כ וז"ל א"נ צוהו להוכיחן כמשמעו אלא שלא פי׳ לו הזמן שיוכיחם ומשה רבינו דן מעצמו שלא יוכיחם אלא סמוך למיתתו דומיא דיעקב ויהושע ושמואל ודוד כו' כנ"ל.
רש"י אלו היינו שם היינו משיבין אותו לכך כנסם כו' רש"י הרכיב ב׳ לשונות שבספרי יחד וז"ל אל כל ישראל אלו הוכיח מקצתן הרי אלו שבשוק היו אומרים כך הייתם שומעים מבן עמרם ולא הייתם משיבים לו דבר כך וכך אם היינו יושבים שם היינו משיבים לו ד׳ וה' פעמים על כל דבר ודבר ד"א מגיד שכינסן משה מגדולם ועד קטנם ואמר להם כל מי שיש לו תשובה יבא ויאמר כו׳ עכ"ל ואולי מ״ש בספרי ד"א מגיד כו' ט"ס הוא וצ"ל כמ"ש רש"י לכך כנסם כולם כו' וכן הא דכתיב בספרי וז"ל בעבר הירדן מלמד שהוכיחן על מה שעשו בעבר הירדן עכ"ל לולא דמיסתפינא מחבראי הייתי אומר שגם זה הוא טעות סופר ואתן לך שני עדי' נאמנים הלא המה אונקלוס ורש"י שלא זכר ולא פקד שום אחד מהם זה הפי' דבספרי הנז' כי לא מצינו שחטאו כלל בעבר הירדן בארץ מואב כן נ"ל.
רש"י במדבר לא במדבר היו אלא בערבות מואב ומהו במדבר אלא בשביל כו' מכאן קשה לי על מ"ש בספרי אלה הדברים מלמד שהיו דברי תוכחות שנ' וישמן ישורון ויבעט כו' מה צריך להביא ראיה מסוף הספר וישמן ישורון ויבעט הלא ממקומו נלמוד כדפרש"י כאן במדבר ולא במדבר היו כו' ואולי משום שאינה ראיה מוכרחת מפני שאפשר לפרש כדפי' החכם ראב"ע ז"ל ושאר מפרשים ז"ל במדבר בערבה כלומר דברים אלו שדבר משה בעבר הירדן כבר דבר משה אותם אליהם במקומות שמפרש כו' לכך הביא ראיה מוכרחת מן וישמן ישורון ויבעט כן נ"ל.
רש"י ודי זהב הוכיחן על העגל כו' הקשו המפרשי' למה השמיט מכלל מוסריו אלה מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה ולא עוד אלא שהשמיטן פה וחזר אח"כ והזכירן כדבר שנ' ובתבערה ובמס' ובקברות התאוה מקציפים הייתם [את] יי' ואומר לא תנסו את יי׳ אלהיכם כאשר נסיתם במסה וע"ק למה הזכיר חטאתם שלא כסדרן כי הלא הראשון שבכולם היה מה שהמרו בי"ס והזכירם שלישית אחר בערבה שהיתה האחרונה שבכולם אשר היתה מ' שנה אחריה ובמדב' שהיתה שנייה הזכירה ראשונה ודי זהב שהיתה אחריה והיה ראוי שתזכר מיד הזכירה באחרונה והאריכו למעניתם והמחוור שבכולם בעיני הוא מ"ש הרב ר"מ אלשיך ז"ל שבכלל דבריו דברי כולם וז"ל והנה על הקושי' הא' על מה שלא הזכיר מסה ומריבה ותבערה וקברו' התאוה אפשר לומר כי בלשון מאמרו הוזכר תרוצו באומרו אשר דבר משה אל כל ישראל והוא כי להיות פי משה המדבר להוכיח בשער אל כללות ישראל לתת חתת אשמותם רבה עליהם בעיניהם ע"כ הס שלא להזכיר מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה והענין כי הלא במסה ומריבה הנה גם עליו עברה (ביום) [כוס] חמתו ית' באומרו על המים יען לא האמנתם בי כו' ואיך תפול חתת תוכחתו עליהם אם תחלת דברי פיהו יזכור מה שלקה גם הוא ויתעבר גם בו יי' וגם עניין תבערה במתאוננים לא היה רק במקצתם ואיך יתחיל להוכיח את כלם במה שלא היה כולל רק בקצה המחנה כי גם שבקרח הוא ועדתו היחלו הלא הקהיל קרח את כל העדה וכן במרגלים בכו כל העם בלילה ההיא וע"כ הס שלא להזכיר תבערה וגם קברות התאוה כי האספסוף היו אשר התאוו תאוה ולא עם בני ישראל ואיך יתחיל בתוכחות בלתי נוגעו' לכל ישראל ויהי מוסר לכולם וזה יאמר הכתוב אלה הדברים של קושי אשר דבר משה כלומר כי למה שהיה משה המדבר הוכרח יהיו אלה ולא מסה ומריבה הנוגע אליו גם הוא ולהיו' אל כל ישראל שהוא הכללות לא יאות יזכיר ענין מתאוננים הוא תבערה ולהיו' ישראל מקבלים התוכחות לא יזכיר האספסוף וזה דקדק באומרו ישראל נמצא כי באומרו דבר משה אל כל שלל את שלשתן עוד יתכן דרך ב' כולל יישוב כל הקושייו' שהערנו והוא כי הלא המוכיח בשער ומה גם אל חכם ונבון כעם בני ישראל שבדור ההוא הוא דור דעה אשר שמעו קול יי' אלדים מדבר מתוך האש הלא יחוש מוכיחם פן יקוצו בתוכחתו וח"ו תהיה תקנתו קלקלתם כי תגדל אשמת' לפניו ית' אם בתוכחו' תגעל נפשם ע"כ בחר לשון ערומים ופיו פתח בחכמה לתהות בקנקניהם אם נכון לבם לקבל תוכחו' מוסר באהבה ובסבר פנים יפות אם אין ע"כ דבר בם דברי עונות ברמז בשצף קצף לראות אם יתחמץ לבבם בצד מה או אם יקבלום באהבה ואשר יראה יעשה אם יקבלום באהבה עוד יוסיף להפליא בתוכחות מגולה ואם אין ימשיך ידו ויהי כן כי בהחילו ברמז הרומז על אשמותם וירא כי אין סר וזעף כ"א מקבלים בענות צדק ובאהבה רבה אז נמרץ להרבו' במוסר ותוכחת מגולה כי מצאם כלי מוכן לקבל ע"כ מצא את לבו אח"כ להקשו' ולדבר ולומר ממרים הייתם כו' מקציפים הייתם כו' ובדבר הזה אינכם מאמינים כו' וכיוצא בדברים רעים כאלה ובגלל הדבר הזה הס שלא להזכיר בפסוק הזה הא' מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה כי הלא בפתח דבריו התנכל לבלתי הוכיחם בפירוש כי דאג פן יתחמץ לבבם כ"א בדרך רמז וע"כ אמ' בלבו אם אזכיר להם מסה ומריבה ותבערה וקברות התאוה אין תוכחת מגולה גדולה מזו כי בהזכיר שמות' מתגלה רעתם ויזכיר עונם אך בראותו כי קבלו תוכחתו ואין מכלים אז דבר ויקרא בקול גדול את כל מעשה הרעה באר היטב למען הכניע את לבם ובכללם את שמות מזכרת עונם מסה ומריבה כו' והתחכם במאמריו לבלתי התחיל בדבר [תורת משה: לא] יסכון להכניעם אם יהיה התוכחת דבר שתשובתם בצדם למעט וההביל אשמתם כי לא יעשה רושם בלבבם גם כי ישמעו אח"כ דבר מר אשר עשו אחרי כי רפתה התחלת שמיעתם ע"כ אמר בלבו אם אמור אומר להם ראשונ' אשר המרו על ים בים סוף הלא לקש יחשבו התחלת מוסרי באמת באמור הלא אז עדיין לא הטהרנו מעבוד ע"א אשר השתקענו בה ולא קנינו יהדות כמעט ולא יפלא מה שהיתה יראת יי' בלתי תקועה בלבנו ע"ד ארז"ל במדרש חזית כשאמ' להם משה החדש הזה אתם נגאלים אמרו ישראל עדיין כל מצרים מלאה מע"ז שלנו והיאך אנו נגאלים ע"כ לא הוחיל ממול סוף רק מהשני שהוא במדבר על אומר' מי יתן מותינו ביד יי' בשבתנו כו' אשר היה אחרי קריעת י״ס כי אז כבר קנו יהדות בלבבם ויאמינו ביי' כו' כי אפי' רחב ויתרו שהיו גוים נתגיירו ע"י נס קריעת י"ס ומה גם עם בני ישראל שתתחזק אמונת' וזהו במדבר ומפני שהיה להם פתחון פה עדיין בצד מה להקל מן אשמתם על אומרם מי יתן מותנו כו' באמור כי אין אדם נתפס על צער חסרון לחם ואז כלתה פרוסת בצק מצרים ולא היה להם לחם ע"כ סמך לזה מיד בערבה על עון השטים כי אז שמנו עשתו ברוב כל כי היו (בעבור) [תורת משה: בעיר] מושב ומלאי' מביזת ארצות סיחון ועוג ולא נמנעו מלחטוא ועדיין היה אפשר לומר כי גם זה יש בו צד תואנה להקל אשמה באמרו כי הלא רוב טובה הוא גרמת בעיטה כנודע כי גדול נסיון העושר מנסיון העוני כי כן מדת ישראל כי בצר פקדוהו ית' מש"כ ברב טוב ע"כ סמך ואמר מול סוף לומר אם כה תתאנו הלא במול סוף מאי איכא למימר כי הלא אדרבה היו בצער ועכ"ז חטאו הנה כי לא רוב טוב' גרם כי בעת צרה לא בטחו בו ית' ועדיין היתה תואנה מה לומ' כי אדרבה מהקטין את ערכם לא חשבו עצמם כדאים לינצל מד' צרות הקיפום מד' רוחותם י"ס מצד אחד ומדבר מב' רוחות מלאים נחשי' כקורות בית הבד ומרוח ד' מרכבות פרעה וחילו ומה גם אחרי אכלם זכותם בצאתם ממצרים ע"כ אמר בין פארן על דבר המרגלים יוכיחו כי ראיתם כי היה יי׳ עמכם וממהר להכניסכם לארץ כי הלא עין בעין ראו כי מהלך י"א יום מחורב עד קדש ברנע הלכו בג' ימים כ"כ היתה שכינה מתלבטת למהר להכניסם לארץ באופן כי שם אין לומר כי חשבו לא יאבה יי׳ להצליחם לקוטן צדקתם כי לו חפץ יי' לבלתי להצליחם לא הראם את כל זאת או יאמר שמא תאמרו כי שם ראיתם את שרו של מצרים נוסע אחריכם וע"כ יראתם לו היה רצונו ית' לתת את מצרים בידינו למה לא פקד על השר תחלה כענין יפקוד יי' על צבא המרום אך מי"י יצא הדבר למוגגינו ביד עונינו הנה פארן יאמר כי שם שמעתם סר צילם מעליהם הוא השר של כנען ועכ"ז מאנתם לבטוח ביי' ושמא תאמרו כי שם אין אשמ' הדבר רק על י' אנשים המרגלים כי אחיכם המסו את לבבכם בהביאם את דבת הארץ רעה הנה בין תופל ולבן יוכיחו כי שם מי פיתה אתכם ואחשבה מנה ב׳ גופי עבירות אשר עברו פעם אחד והוא מז"ל באומרו וידבר העם באלדים ובמשה שהשוו עבד לקונו בתיבה אחת כי ליי' ית' ולמשה כאחד אמרו לשניהם למה העליתנו והוא עון פלילי עצום מאד ב' אומרו ונפשנו קצה בלחם הקלוקל וזהו תופל ולבן על מה שחברו עבד עם קונו אמר תופל שהוא לשון חיבור ועל מה שדברו על המן אמר ולבן ושמא תאמר כי מה שהשויתם אותי לקוני לא לנגוע בכבודו ית' כונתם חלילה רק לכבדני שהשויתם אותי לקוני ועל דבר המן היה כי לא הכרנו כי היה נבלע באיברים וכי עוד רוחניותו בו בהיותו בקרבנו וחשבנו תבקע כרסינו הנה וחצרות יוכיח במחלוקת של קרח כי אם לכבדני היה עם לבבכם למה קמתם עלי בהקהיל קרח את כל העדה ואם במן לא ידעתם טבעו עלי מה תאמרו כי הלא ידעתם את כל האותות והמופתים אשר עשיתי לעיניכם וא"ת אלי כי הנה הלא חטאת קרובי ובית אבי היתה ולו חדלו קרובי המקהילי' עליך את כל העדה לא חטאנו עם ישראל וחן חן לקרובך שפיתנו ויוכל ולמה תביישנו על חטאת עמך בן אחי אביך וע"כ אמר ודי זהב יוכיח כי שם נאמר מי ליי' (אלה) [אלי] ויאספו אליו כל בני לוי כי אין גם אחד חטא בעגל ושמא תאמרו כי רוב כסף וזהב אשר נתן לנו יי' וכמז"ל שלא היה איש מישראל שלא הוציא ממצרים צ' חמורים נושאי כסף וזהב ושמלות החטיאוני והוא מז"ל וינצלו את מצרים כו' הנה אין זו טענה כי הן לו עשיתם את העגל מכסף היתה חטאתכם קלה כמדוב' כמעט באומרכם כי כסף הרביתי לכם החטיאכם אך הנה לא עשיתם אותו כ"א מזהב אשר ממנו לא הרביתי לכם כתלונתו ית' באומרו וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל ע"כ הנני מזכירו בפניכם באופן תופר טענתכם והוא הטעם הנז' והוא אומר ודי זהב כלומר הלא מה שדי לכם בלבד נתתי מהזהב ולא הרביתיו ככסף באופן כי סרה טענת אומריכם כי מה שהרביתי לכם הטעה אתכ' וזה אמרו ודי זהב עכ״ל ואני אומר אפס קצהו תראה וכולו לא תראה כי על הקושיא למה הזכיר חטאתם שלא כסדרן נ"ל ליישב יותר נכון מכל מה שראיתי במפרשים ז"ל והוא מפני שרצה להזכיר חטאתם הקל קל תחלה כדי שלא להבהילם ולכך הזכיר חטא העגל באחרונה לפי שהיא חמורה יותר מן הכל כדאי' בהדיא בספרי וז"ל ודי זהב אמר להם הק"בה במעשה העגל קשה עלי מן הכל כו׳ כן נ״ל.
ב
רש"י נמצא בג׳ ימים הלכו כל אותו הדרך כו' כת' עליו החזקוני וז"ל מה שפרש"י כך לאו לאשמעינן הג' חנייות ע"פ הימים שהרי אין מכ' באייר עד כ״ט סיון רק ל"ח ימים אלא אתא לאשמועינן שלא הלכו מכ' באייר עד כ"ט בסיון אלא ג' חנייות חנייה ראשונה היא קברו' התאוה שעשו בה ל' ימים שלמים ט׳ מאייר וכ"א מסיון ועוד צא מהם חנייה שנית היא חצרות שעשו בה ח׳ ימים שלמים ומקצת כ"ט בסיון ומחנייה שלישית היא קדש ברנע שהיתה בכ"ט סיון שלחו המרגלים כמו שפירשתי בפ׳ בהעלותך עכ"ל ועדיין צריכין אנו למודעי שכתב גם הרא"ם ז"ל על הא דפרש"י צא מהם ל' יום שעשו בקברות התאוה כו' לאו דוקא ל' אלא כ"ט כו' ואני אוסיף נופך משלי ואומר אל תתמה איך אמר על כ"ט יום ל' יום כי מלבד שי"ל במקצת היום ככולו אלא שאין אנו צריכים לזה כי גם במקרא מצינו כשמגיע המנין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד כמו שכת' הרא"ש ז"ל בסוף מסכת פסחים גבי עד ממחרת השבת תספרו חמשים יום למה אין אנו מונין אלא מ"ט יום כו' כיוצא בו כל הנפש לבית יעקב הבאים למצרימה וכן ארבעים יכנו כן נ"ל:
ג
רש"י ממי למד מיעקב שלא הוכיח את בניו אלא סמוך למיתה כו' תימא בעיני מאי קושיא ממי למד כשם שלמד מפי הקדוש ברוך הוא שיוכיחם כך פי' לו הקדוש ברוך הוא הזמן שיוכיחם כדאיתא במדרש רבה שהבאתי לעיל ועוד מאי מקשה ממי למד הלא בסמוך פרש"י גבי אחרי הכותו וגו' אמר משה אם אני מוכיחן קודם שיכנסו לקצת הארץ יאמרו מה לזה עלינו כי היטיב לנו כו' א"כ מוכרח היה שלא יוכיחן אלא סמוך למיתה דהיינו אחרי הכותו את סיחון וגו׳ וצל"ע.
רש"י כדי שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו כו' כתב מהרא"י וז"ל אע"פ דשפיר דמי למיעבד הכי כדכתיב הוכח תוכיח את עמיתך ודרז"ל אפי' מאה פעמים מ"מ מי שמוכיח חבירו שלא בסמוך למיתה אינו מוכיח בגמר תוכחה כי סבור הוא מה שמשייר עתה בתוכחתו אפש' להשלים פעם אחרת ולפעמים תטרוף לו השעה ונשאר בלי גמר תוכחה אבל המוכיח בשעת מיתה אינו מצפה עוד לתוכחה אחרת ולכך גמר תוכחתו כראוי עכ"ל ויותר נכון בעיני מה שתירצו שאר מפרשים וז"ל שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו ר"ל אם יוכיחנו זמן רב לפני מותו שמא גם הוא יעשה אותו דבר אז הוא יאמר טול קורה מבין עיניך וזהו שלא יהא המוכח חוזר ומוכיחו עי״ל הא דאמרינן הוכח תוכח אפי' מאה פעמים הני מילי בשעת מעשה אבל שלא בשעת מעשה אינו מוכיחו וחוזר ומוכיחו:
ה
רש"י הואל התחיל כמו הנה נא הואלתי כו' בספרי ומה מאד נפלאתי על אבי החכמה הרמ"בן ז"ל שפי' הואיל משה שרצה משה מעצמו בלא ציווי הקדוש ברוך הוא לבאר את התורה הזאת כו' שהרי ארז"ל בפ' חלק כל האומר פסוק זה אמרו משה מפי עצמו אין לו חלק לעה"ב שוב מצאתי שהתולדות יצחק הקשה כה"ג ממש על מ"ש רז"ל שכל התוכחות האלו וכן הקללות שבספר הזה משה מפי עצמו אמרן ועוד הקשה על המאמר גופיה דבפ' חלק הנז' איך אמרו בפ' חלק כן שהרי מצינו פסוקים רבים בתורה שאמרן משה כגון שלח נא ביד תשלח וכל ההפצר שהפציר משה בשליחות הש״י שילך לפרעה ואדרבה חרה אף יי' בהם וכן מ"ש המרגלים לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו ונוכל להשיב שהכוונה שהרבה פסוקים אמרו אחרים מלך סיחון ומלך אדום ורבים כן אבל אח"כ אמרם הקדוש ברוך הוא למשה כתוב כל הפסוקים שיש מבראשית עד לעיני כל ישראל ולא כתב מפי עצמו כלל ואלו התוכחות מרע"ה אמרן בשעה שהוכיחן אבל אחרי כן צוהו הקדוש ברוך הוא לכתוב הכל כו' א"כ גם להרמ״בן אפשר ליישבו כן נ"ל:
ט
רש"י מהו לאמר אמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם כו' בספרי ואני שמעתי ולא אבין איך יורה מלת לאמר שאמר כן מפי הק"בה מאן דכר שמיה דק"בה בפסוק זה וע"ק מהיכא תיתי לאסוקי אדעתין שאמר כן משה מעצמו בלא צווי הק"בה עד שיצטרך לומר לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הק"בה וכי בכל מצוה ומצוה אמר משה לא מעצמי אני אומר לכם כו' והא ודאי שכל דברי רז"ל אמת ואיני כמשיב על דבריהם חלילה אלא מיהא כיון שרש"י ז"ל בריש פ' וארא אחר שכתב ואין המדר' מתיישב אחר המקרא כו׳ כתב וז"ל לכך אני אומ' יתישב המקר' על פשוטו דבר דבור על אופניו והדרשה תדרוש שנ' הלא כה דברי כאש נאם יי' וכפטיש יפוצץ סלע נתחלק לכמה ניצוצות כו' לכן אומר אני גם כאן אפשר לי לפרש האי לאמר כפשוטו כמו בכל התורה כולה שר"ל שישראל ישיבו תשובה למשה על דבריו וזה יובן היטב עם מה שפי' רש"י על פסוק ותענו אותי ותאמרו חלטת' להנאתכם הדב' היה לכם להשיב רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך לא ממך שנצטערת עליה אלא ידעתי מחשבותיכם הייתם אומרים עכשיו יתמנו עלינו דייני' רבים אם אין מכירנו אנו מביאים לו דורון והוא נושא לנו פנים וכו' א"כ לז"א ואומר אליכ׳ בעת ההיא לאמ׳ כלומ' מה שאמרתי לכם לבחו' דייני' לא היה כך בלבי אלא מה שאמרתי לכם הוא לאמר כלומ' לראו' אם תאמרו ותשיבו לי רבינו משה ממי נאה ללמוד ממך או מתלמידך וכו' ואתם לא כן עשיתם רק חלטת' להנאתכ' הדבר כן נ"ל.
רש"י אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל כו' כת' מורי הגאון מהר"ם יפה וז"ל ואין להקשות דהא בפירוש אמר יתרו למשה לא תוכל עשהו לבדך דיתרו לא אמר כן אלא מצד הטורח הגדול לא תוכל עשהו לבדך וגו' כמ"ש בפי' נבול תבול וגו' אבל כאן לא אמר משה מצד הטורח לא אוכל לבדי שאת אתכם אלא מצד עומק העיון והתבונה שצריך דיין להעמיק בדברים הקשים הנופלים בעסקיהם וכמ"ש והדבר הקשה תביאון אלי ועל זה הקשה רש"י אפשר אדם נביא גדול כזה שהוציאם ממצרים כו' בעומק השגת נבואתו וחכמתו הגדול לא יוכל לדון אותם כו׳ אבל יש לדקדק בדברי רש״י מאי מקשה על פסוק לא אוכל לבדי וגו' אפשר שלא היה משה יכול לדון וכו' והלא משמע מדבריו לקמן בסמוך בפי׳ פסוק איכה אשא לבדי דהאי לא אוכל לבדי פירושו איני רשאי לבדי שאת אתכם מפני שכן נצטוה מפי הק"בה וכן משמע ממה שפי׳ בפסוק לאמר אמר להם משה לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הקב"ה וא"כ היאך תלה רש"י הדבר מפני שהוטל העונש על הדיינים ואפשר לי לומר שקשה לרש"י עירוב הפסוקים שאם היה פי' לא אוכל לבדי שאת אתכם איני רשאי לבדי שאת אתכם ה"לל מיד אחר שאמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמר שפירושו לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הק"בה ה"לל מיד איכה אשא לבדי וגו' ואח"כ לא אוכל לבדי לשאת אתכם והיה אז פי' לא אוכל ע"כ איני רשאי דהוה קאי על איכה אשא לבדי וגו' לכך אמר רש"י דפי' לא אוכל לבדי שאמ׳ משה פירושו איני יכול שאשא אתכם מפני שהגדיל והרים אתכם על דייניכס כו' אבל אם הייתי רוצה לקבל העונש הייתי יכול לדון אתכם ואח"כ אמר איכה אשא לבדי וגו' כלומ' וכי תאמרו אף אם העונש גדול אם יזדמן לפעמים שאדון ואחייב שלא כדין הרי גם השכר כנגדו גדול מאד כשאדון דין אמת לאמתו והיה לי לקבלו עלי אבל מה אעשה הק"בה כבר מיחה בידי שלא לקבל עלי העונש ומעתה לשון לא אוכל שאמר רש"י בסמוך בפסוק איכה אשא לבדי אם אמ' לקבל שכר לא אוכל פי' איני רשאי אבל אינו פי' דמלתא לא אוכל שאמר משה לא אוכל לבדי שאת אתכם דההוא פירושו איני יכול וז"ל רש"י ופירושו איני רשאי וקאי על מ"ש משה מתחלה לאמר מהו לאמר אלא אמר משה לא מעצמי אני אומר לכם אלא מפי הק"בה לפיכך איכה אשא לבדי וגו׳ אלא שמשה הכניס דבריו בנתים ואמר לא אוכל לבדי וגו' לומר להם לישראל שגם הוא קודם שצוה לו הש"י למנות דיינים אחרים היתה דעתו מסכמת ג"כ שלא לדון אותם לבדו מפני העונש המוטל על הדיינים אלא שעדיין לא היתה הסכמה גמורה דשמא השכר כשידין דין אמת יהיה מרובה על העונש המוטל על הדיינים אם יטעה עד שבתוך כך בא אליו דבר יי' שלא יקבל עליו העונש לפיכך הבו לכם אנשים וגו׳ נ"ל ומה שפרש"י אפשר מי שכתוב בו ויחכם מכל אדם וא"ת והלא בשעה שאמ' מי יוכל לשפוט עדיין לא היה כתוב בו ויחכם מכל האדם שלכך שאל מהק"בה שיתן לו חכמה כדי שיוכל לשפוט (לשפוט) כבר תירץ בספר אמרי נועם בשם ר"ת מאחר שנתן לו הקב"ה כ"כ חכמה יתירה מסתמא לפני זה ג"כ חכם גדול היה על דרך יהיב חוכמת' לחכימין כו'
י
רש"י והלא לא היו אלא ס' רבוא כו' עיין מה שכתבתי בזה באריכות לקמ' בפ' ואתחנן בפסוק לא מרבכם מכל העמים וגו' ומה שפרש"י קיימים לעולם כחמה וכלבנה וככוכבים יש להקשות למה הוצרך רש"י ז"ל לומר כחמ' וכלבנה כי בפסוק לא נזכר אלא כככבי השמים ואם נאמר שבכלל ג"כ חמה ולבנה א״כ מה הוצרך רש"י ז"ל לפרש כחמה וכלבנה ועוד למה פרש"י הנכם משולים כיום קיימי' לעולם ה"ל לפרש והנכם היום קיימים כככבי השמים ולעתיד לבא תהיו ג"כ דומי' להם בריבוי אלא נראה שכוונת רש"י שהוקשה לו ז"ל שמלת היום מיותר' שבאומרו והנכם יובן שעתה כעת הם כככבי השמים מה צורך לומר היו׳ לזה פי׳ משולי׳ כיום קיימי' לעול' ולפי שסבת היו' הם חמה והלבנה וכמ"ש את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה לזה פרש"י כחמה וכלבנה ואח"כ אמר וכככבי' לפרש מ"ש כככבי השמים לרוב ע"כז יש להקשות כי מאחר שהמשילם לחמה וללבנה שהם השני המאורות הגדולים מה צורך להמשילם ג"כ לככבים וזה יובן עם אמרם ז"ל במדרש אמר לפניו רבש"ע למה לא משלת לבניך כחמה וכלבנה שהם גדולים מהככבים א"ל הק"בה חייך חמה ולבנה יש להם בושה לעתיד לבא שנ' וחפרה הלבנה ובושה החמה אבל הככבים אין להם בושה לעולם שנ' וידעתם כי בקרב ישראל אני וכו' ואע"פ שנרא' שזה חולק עם מה שפרש"י הוא ז"ל פי׳ כפי הפשט והנכם היו' משולים כיום מהטעם שכתבנו מיתורא דהיום ולפי פירושו הכוונה אתם משולים כיום שאתם קיימים לעולם ואתם מאירי' כחמה וכלבנה שהם הב' מאורות הגדולים ולפי שהחמ' והלבנה אע"פ שהם המאורות הגדולים עכ"ז יש להם בושה לעתיד לבא לז"א אח"כ כככבי השמים באופן שיהיה להם מעלת החמה והלבנה שהם מאירים לעולם והם סבת היום שנכלל היו' והלילה וכמו שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ונוסף על זה שיהי' להם יתר שאת שלא יהיה להם בוש' לעתיד לבא וכו' ולפי מה שארז"ל למה לא משלת לבניך כחמה וכלבנה וכו' יש לדקדק איך יתיישב מלת היו' שנראה אך למותר כמדוב' ומ"ש א"ל הקב"ה חייך חמה ולבנה יש להם בושה לעתיד לבא אבל הככבים אין להם בושה אפשר כי לפי שהם נעבדים בעה"ז יותר משאר הכוכבים כ"ש שרוב מהם לא נעבדו מעולם רק מקצתם ובזמן מועט אבל החמה והלבנה נעבדו זמן הרבה ומאומו' הרבה לכן יש להם בושה לעתיד לבא כאומרם ז"ל כשם שנפרעים מן העובדים כך נפרעים מן (מן) הנעבדים ולפי דרכם ז"ל אפשר לפרש ה"פ ע"ד הפשט בזה האופן והנכם היום כככבי השמים לרוב ומה שאמרתי כככבי ולא כחמה וכלבנה שהם גדולים מהככבים אינו בעבור השפלתכם אלא לרוב כלומר להרבות במעלתכם שלא תהיה לכם בושה לעתיד לבא עוד אפשר לומר כפי הפשט כי מה שהמשילם כככבי השמי' ולא כחמ' וכלבנה הוא בעבור שהחמה והלבנה לוקים אבל הכוכבים אין בהם לקות כו׳ ולז"א לרוב כמו שכתבנו שבעבור מעלתכם אני ממשיל אתכם כככבי השמים בעבור שאין בהם לקות וכו' מצאתי ונכון הוא:
יא
רש"י אמר להם זו משלי היא אבל הוא יברך אתכם כו' רבים מן המעיינים טועים בפי' זה מפני שמביני' הא דקאמר יוסף עליכ' ככם אלף פעמים ר"ל במנין ועל ידי הטעות הזה הם מתמיהי' על רש"י הלא הדרא הקושי' לדוכתה שבכלל ברכת השם ברכתו דבכלל מאתים יש מנה שאם יתקיימו ברכת הש"י הרי אלו בכלל ומתוך קושי' זו יצאו לדוחקים רבים זה אומר בכה וזה אומר בכה כאש' תראה בדבק טוב ובשאר מחברים אחרוני' אבל אם תדקדק בלשון הפסוק ובלשון רש"י יבא הכל כפשוטו בלי שום גמגום ודוחק וזה דמלת ככם נראה לכאורה מיותר דכיון שאמר יוסף עליכם אלף פעמים הא תו למה לי אלא ודאי ה"ק יוסף עליכם במעלה וחשיבות וזהו פי' מלת ככם כלומר אנשים חכמים ידועים צדיקים וחסידים ואנשי מעשה אלף פעמים ולפי שישראל הבינו הא דקאמר משה יוסף עליכם ככם אלף פעמי' היינו במנין לכך אמרו לו משה אתה נותן קצבה לברכתינו כו' אמר להם זו משלי היא כלומ' לא הבנתם את דברי כי זו משלי היא ממה שבידי לברך אתכם במעלה וחשיבות כנזכר אבל במנין הוא יברך אתכם כאשר דבר לכם כן נ"ל.
יב
רש"י מוסיף אני עליכם דיינים כו' זהו כנגד הדין כמ"ש הרמב"ן ז"ל דמשכתבו פלוני בירר פלוני לדין ופלוני בירר את פלוני לדין או משטענו בפניהם אע"פ
שלא כתבו לא יוכל לומר שיוסיפו דיינים
רש"י מלמד שהיו אפיקרוסי' כו' נ"ל לפר׳ מלת אפיקורס' שהוא ענין אפיקרותא ולכן אמרו בפרק חלק אפיקרס זה המבזה ת"ח כענין שאמרו חד בר נש איפקר לר"י בר חנינא כו' וכמ"ש בריש ד' נדרים שכיחי אפיקור' דמצערי רבנן כן נ"ל.
יג
רש"י למד שאשמותיהן של ישראל תלויות בראש דייניהם כו' כתב הרא"ם וז"ל ואע"פ שהוה ליה לכתוב לפ"ז ואשים בראשיכם שהרי כל הפסוק הזה לנוכח נאמר אעפ"כ אין מטין על הדרש עכ"ל לא ידענא מאי קאמר ואם ר״ל שה"ל לכתוב ואשמכם לנוכח ולא אשמם עדיין לא ידענא איך יתיישב לשון זה בקרא וצל"ע.
טו
רש"י ולא מצא אלא שלש אנשים צדיקים חכמים כו' צ"ל אנשים צדיקים דקאמר רש"י הם אנשי אמת או אנשי חיל שאמר יתרו ומדלא פסקא ליה לרש"י איזהו כתב סתמא אנשי' צדיקי' דאם איתא דאנשי' מדה בפני עצמה היא קשה הלא יהיו (ח׳) [ד'] מדות ולפי שפשוט מאד לכך לא כתבו הרא"ם ז"ל ודע שכתב הרא"ם וז"ל אבל הרמב"ם ז"ל כת' בהלכו' סנהדרין ב"ד של ג' צריך שיהא בכל אחד מהם ז' דברי' ואלו הן חכמה וענוה ויראה ושנא׳ ממון ואהבת האמת ואהבת הבריו' להן ובעלי שם טוב וכולן מפורשים בתורה הרי הוא אומר אנשים חכמים ונבונים הרי בעלי חכמה אמורים וידועים לשבטיכם אלו שרוח הבריות נוחה מהם ובמה יהיו אהובים לבריות בזמן שיהו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות ולהלן הוא אומר אנשי חיל אלו שהם גבורים במצות ומדקדקים על עצמן וכובשי' את יצרן עד שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע ויהא פרקן נאה ובכלל אנשי חיל שיהי' להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו כענין שנא' ויקם משה ויושיען ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו יראי אלהי' כמשמעו שונאי בצע אף ממון שלהם אינן נבהלין עליו ולא רודפין לקבץ הממון שכל שהוא נבהל להון חוסר יבואנו אנשי אמת שיהיו רודפי' אחר הצדק מחמת עצמן בדעתן אוהבין את האמת ושונאים את החמס ובורחין מכל מיני העול ונראה שהוא מונה החכמים והנבוני' למדה אחת ואלו בסיפרי אמרו זו אחת מז' מדות שא"ל יתרו למשה והלך ולא מצא אלא ג' אנשים חכמי' וידועי' ונראה שהם סוברי׳ שנבוני' מדה בפני עצמה ועוד שהרמב"ם ז"ל מנה הענוה בכלל השבע מדות והענוה לא הוזכרה לא במדות שאמורות בפרשת יתרו ולא במדות האמורות כאן גם הוא עצמו כתב ומה משה רבינו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו אלמא אינה מכלל המדות שאמר יתרו למשה ולא ידעתי היכן מצא כל זה והלא בדברים רבה אמרו בהדיא משום ר' ברכיה בשם ר׳ חמא ב"ח צריכי׳ הדיינים שיהיו בהן ז' מדות ואלו הן חכמים ונבונים וידועי׳ ומ"ש להלן אנשי חיל ירא אלהים אנשי אמת שונאי בצע הרי ז' ולמה לא נכתבו שבעתן כאחד ללמד שאם לא מצאו משבע מביאין מד' ואם לא מצא מד' מביאין מג' ואם לא מצאו מג' מביאין מאחת שכן כתוב אשת חיל מי ימצא וצ"ע עכ"ל ואני נפלאתי פליאה נשגבה על רוב חכמתו איך נעלם ונשכח ממנו מה שכתוב בגמרא דידן פרק הנחנקין ושולחין בכל המקומות כל מי שהוא חכם ושפל ברך ודעת הבריות נוחה הימנו יהא דיין בעירו משם מעלין אותו להר הבית משם לעזר' משם ללישכת הגזית כו' ובירושלמי ספ"ק דסנהדרין תניא נמי הכי וז"ל ומהם היו שולחין בכל העיירות שבא"י וכל מי שהיו מוצאין אותו חכם עניו שפוי כוי וכן בתוספתא דסנהדרין פ"ז ובפ"ב דחגיגה נמי אמרו ומשם שולחין ובודקי' כל מי שהוא חכם ועניו שפל וירא חטא ופרקו טוב ורוח הבריות נוחה הימנו עושין אותו דיין בעירו משנעש' דיין בעירו מעלין ומושיבין אותו בהר הבי' וכו' וכיון דבגמרא דידן ובירושלמי ובתוספת' מני מדת הענוה בכלל המדות דצריכים להיות בדיין לכך פסק כן הרמב"ם ז"ל וכן שאר כל פרטי הדברים שכת' הרמב"ם כולם לקח מן המקומות שהבאתי דוק ותשכח ואע"פ דלא קחשיב הרמב"ם ז"ל נבונים בכלל ז' מדות מכל מקום כבר כתב שם בריש הפרק אין מעמידין בסנהדרין בין בגדולה בין בקטנה אלא אנשים חכמי' ונבוני׳ כו' ונ"ל דהאי אין מעמידין דקאמר הרמב"ם היינו היכא דמשתכחי נבונים אבל אי לא משתכחי לא מיעכבי ויש סעד לדבר מדאמרו גבי משה ואלו נבוני' לא אשכח וכן מ"ש הרמב"ם צריך שיהא בכל אחד מהם ז' דברים ואלו הן חכמה כו' פשוט הוא דלכתחלה קאמר ולא לעיכובא כמבואר בדברים רבה שהביא הרא"ם ז"ל דלעיל כי לישנא דצריך משמע דוקא לכתחלה כדכתב הטור א"ח בסימן רי״ט גבי ואם בירך הגומל לחייבי׳ טובות וכו' אפילו בפחות מי׳ אין צריך לחזור ולברך דלישנא דצריך לאודויי באנפי עשרה משמע דוקא לכתחלה ואע"ג דב"י כתב עליו שם אין הדיוק נראה בעיניו דאדרבה לישנא דצריך משמע דוקא שיש עיכוב בדבר מ"מ נ"ל שהדין עם הטור כי תלמוד ערוך הוא דלישנא דצריך משמע דוקא לכתחלה בריש פ"ב דגיטין פריך הגמ' הא תו ל"ל הא תנא ליה חדא זימנא המבי' גט ממדינת הים צריך שיאמ' בפני נכתב ובפני נחתם ומשני אי מההיא ה"א צריך ואי לא אמר כשר קמ"ל וכן אשכחן בירו׳ דברכו' סוף פ' אין עומדין גבי נשיאת כפים א"ר חסדא צריך שיהא החזן ישראל והאי צריך נמי משמע דוקא לכתחלה כמו שפירשתי בפ׳ אלו נאמרין כן נ"ל.
רש"י נכנס אחרון ויוצא ראשון כו' בספרי שלפנינו כתוב להיפך נכנס ראשון ויוצא אחרון כו' ולפי דעתי איזה תלמיד טועה הגיה כן מפני שהוקשה לו שהרי בפ"ק דקידושין אמרי' מנין לזקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת כו' ופרש"י שלא יטריח אם יכול לילך דרך אחרת שלא יעמיד את הצבו' זקן ויראת לכך סמך ויראת (לו) [ל]זקן לומר שאף הזקן יירא ע"כ וכן בפ"ק דסנהדרין אמרינן מנין לדיין שאל יפסע על ראשי עם קדש שנאמ' לא תעלה במעלות וסמיך ליה אלה המשפטים וכו' ולכך הגיה נכנס ראשון ויוצא אחרון כדי שלא יעמדו הצבור מלפניו וטעות הוא בידו שהרי בספרי אמרו בהדיא קודם לכן שיהיו מכובדים עליכם ראשיכם בכניסה ויציאה כו׳ כי כן משמעו' הכתו' שכל עצמו לא בא אלא להזהיר הצבור שיש לכבד הדייני' ולפי הגהתו בא להזהיר את הדיינים וכבר ראיתי מ"ש מהרא"י ז״ל בישוב קושיא הנזכר וז"ל רש"י נכנס אחרון ויוצא ראשון פי׳ נכנס אחרון לב"ה שכולם צריכין להמתין מלישב איש על מקומו ולהתחיל ולדרוש עד שיבא הוא וכה"ג אינם מטריחי' לקום מפניו ואינו מפסיע על ראשי עם קודש ויצא ראשון פי' כשהוא יצא כולם יוצאים ומפסיקים מלדרוש עוד היום עכ"ל משמע מדבריו דהא דכתב שכולם צריכין להמתין מלישב איש על מקומו כו' היינו אפי' קודם שרואין אותו כלל לבא שעדיין לא התחיל החיוב לקום מפניו וק"ל על האי תירוצא שהרי אין דין זה שכולם צריכין להמתין מלישב איש על מקומו ולהתחיל ולדרו' עד שיבא הוא נוהג אלא דוקא גבי נשיא כדתניא בפ׳ בתרא דהוריו' והביאום הרי"ף והרא"ש ז"ל בפ"ק דקידושין ת"ר כשהנשי׳ נכנס כל העם עומדין ואין יושבין עד שיאמ׳ להם שבו כשאב"ד נכנס עושין לו ב׳ שורות מכאן ומכאן עד שיושב במקומו חכם שנכנס אחד עומד ואחד יושב עד שישב במקומו כו' ואולי הא דתניא כשנשיא נכנס כל העם עומדין אין ר"ל שכולם צריכי׳ להמתין קודם שרואין אותו לבא מלישב איש על מקומו עד שיבא הוא כי מי יודע עד מתי ישהה הנשיא לבא דלפעמי' יצטרך לשהות הרבה וזו טרחא יתירה וגדולה מאד אלא ר"ל לאחר שכל העם רואין אותו לבא אז עומדין מלפניו ואין יושבין עד שיאמר להם שבו ועוד לפי דעתי הקושיא מעיקרא ליתא ואין אנו צריכין כלל לתירוצא של מהרא"י ז"ל דלעיל וגם לא לשאר תירוצים שכתבו שאר מחברים כאשר תראה בספר הואיל משה כי מה שדרשו בפרק קמא דקידושין מנין לזקן שלא יטריח ת"ל זקן ויראת כו׳ אסמכתא בעלמא היא ותדע שהרי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות ת"ת והטור י"ד בסי׳ רמ"ד ושאר כל הפוסקים כתבו אין ראוי לחכם שיטריח את העם ויכוון עצמו לעבור לפניהם כדי שיעמדו מפניו וכו' מדכתבו אין ראוי ולא כתבו אסור לחכם שיטריח את העם כו' משמע בהדיא כדאמרן שאסמכתא בעלמא היא ואינו אלא מדרכי החסידות וכן מה שדרשו בפ"ק דסנהדרין מנין לדיין שאל יפסיע על ראשי עם קודש שנ' לא תעלה במעלות וסמיך ליה אלה המשפטים וכו׳ אסמכתא בעלמא היא ואינו אלא מדרכי החסידות וראיה ברורה לדברי שהרי בהדיא תניא בפ' בתרא דהוריות בני חכמי' ותלמידי חכמים בזמן שרבים צריכים להם מפסיעים על ראשי העם אף על פי שאמרו אין שבח לת"ח שיכנס באחרונה כו' וכן ביבמות פרק מצות חליצה אמר ליה רבי ישמעאל בר' יוסי לאבדון מי שצריך לו לעם קודש יפסיע על ראשי עם קודש וכו' ובמה שכתבתי נסתלקה קושיית התוספות שם שהקשו מהא דאמר בפרק קמא דסנהדרין אזהרה לדיין שלא יפסיע על ראשי עם קודש כו' כי רבי ישמעאל מיירי בדין תורה והדרשה דפר' קמא דסנהדרין אינה אלא אסמכתא בעלמא ואינו אלא מדרכי החסידות ולכך דקדק הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהלכות סנהדרין לכתוב ולא יפסיע על ראשי עם קודש כו' ולא כתב ואסור לפסוע על ראשי עם קודש כו' כמ"ש קודם לכן אסו' לאדם לנהוג בשררה על הצבור וכו' וכן אסור לו לנהוג בו קלות ראש כו' ולמה שינה כאן לכתו' ולא יפסיע כו' ולא כת' וכן אסור לו לפסוע על ראשי עם קודש וכו' אלא ודאי שאינו אסור אלא מדרכי החסידו' הוא ולכן כתב הרא"ם ז"ל בפשיטות על נכנס אחרון כדי שיהיו כל העם עומדים בכניסתו ויוצא ראשון כדי שיהיו כל העם עומדים ביציאתו כו' כי זהו דין תורה וכל המפרש בענין אחר טועה הוא כן נ"ל:
טז
רש"י ואצוה את שופטיכם אמרתי להם הוו מתונים בדין וכו' כת' הרא״ם וז"ל בספרי לא ידעתי מי הכריחם לפרש כן ולמה לא יהיה ואצוה את שופטיכם דבק עם שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק הבא אחריו ושמא יש לומר דהוו מתונים משמע בין אחיכם הוא דמפיק לה דלא ה"ל למכתב אלא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו אלא ללמד שתהיו מתונים בדין שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטב שאם בא דין זה לפניכם פעם ופעמים ושלש אל תאמרו כו' עכ"ל וק"ל ומה יאמ' הרב ז"ל במ"ש בפ"ק דסנהדרין ואצו' את שופטיכ' בעת ההיא א"ר יוחנן כנגד מקל ורצוע' תהא זריז שמוע בין אחיכם ושפטתם א"ר חנינא אזהרה לב"ד שלא ישמע דברי בעל דין קודם שיבא בעל דין חבירו וכו' ופרש"י ואצוה כל צואה לשון זרוז הוא דתניא כל מקום שנא׳ צו אינו אלא לשון זרוז ועל מה זירז על המקל ועל הרצועה שיהו מטילין אימה על הציבור לש"ש עכ"ל אם כן יש לומר שזהו נמי כוונת רבותינו ז"ל דספרי שדרשו כן מן מלת ואצו' שהוא לשון זרוז ועל מה זירוז על שיהו מתונים בדין ואי הוה שמע הרא"ם ז"ל דבר זה הוה הדר ביה ומה שמצינו בפ"ק דסנהדרין דרש בר קפרא מנא הא מלתא דאמרו רבנן הוו מתונים בדין דכתיב לא תעלה במעלות וסמיך ליה ואלה המשפטים כו' ולמה לא מפיק לה מהאי קרא כדתניא בספרי אולי לא שמיע ליה הך ברייתא כן נ"ל:
יז
רש"י ד"א כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שלא תאמר כו' יפה כתב הרב רמ"מ ז"ל דמלת כתרגומו טעות הוא כדמפורש הטעם בספרו ואני אביא עוד ראיה ברורה שהרי גם הסמ"ג במל"ת סי' קצ"ד העתיק דברי רש"י שבכאן אות באות תיבה בתיבה ולא זכר ולא פקד כלל מלת כתרגומו:
כב
רש"י וישיבו אותנו דבר באיזה לשון הם מדברים כתב מורי הגאון מהר"ם יפה וז"ל פי' דאל"כ דבר למה לי וישיבו אתנו את הדרך אשר נלך בה הל"ל ואין זה דומה לדבר הנאמר בפרש' שלח לך וישיבו אותם דבר דהתם הוא פירושו התשובה שהביאו ולא כתיב אחריו כלום איזה תשובה הביאו אבל הכא פי' אחריו מה התשובה שהיו מבקשין והוא את הדרך אשר נלך בה ואם כן דבר ל"ל וטעם הענין שהיו רוצים לידע באיזה לשון הם מדברים נ״ל שהיה זה מפני שהיתה כוונתם של ישראל להרגיל עצמם באותו הלשון שהם מדברים וללמדו היטב כדי שכשיבא עמהם למלחמ' יבינו מה שידברו כשיתיעצו יחד במלחמה לברוח או להחבא מפני בני ישראל יבינו ולא יוכלו להשמ' מפניה' וכיוצ' בזה שודאי זה תועלת גדול במלחמה שיבינו ישראל מה שהם מדברים והם לא הבינו מה שישראל מדברים בלשון הקודש כשיתיעצו עליהם נ"ל:
כג
רש"י מגיד שלא היה שבט לוי עמהם כתב הרא"ם וז"ל ויש לתמוה דבלאו קרא דשנים עשר תיפוק לי מפרשת שלח לך שמנה בפירוש כל נשיאי השבטים שהלכו לתור הארץ דנשיא שבט לוי לא היו בתוכם וצ"ע עכ"ל והחכם המופלא ר"א אשכנזי כתב עליו בריש פרשת שלח לך וז"ל ובאמת לא דק הרא"ם ז"ל בדברי רש"י כי לא כתב מלמד שלא היה משבט לוי אבל כתב שלא היה שבט לוי עמהם שפירוש הדברים הוא משבט לוי לא היה בכלל המתקרבים שנא' בהם ותקרבון אלי כלכם וכבר ידענו ודאי שלא היה עם המרגלים אחד משבט לוי שלא היה לו נחלה בארץ אבל עדיין היה אפשר לומר ששבט לוי היה גם כן עם שאר השבטים שנתקרבו לפני משה ואמרו נשלחה אנשי' לפנינו שגם הם היו בכלל המלחמה לכן פרש"י ז"ל באומרו איש אחד לשבט כיון שנ' ותקרבון אלי וגו' ואחר כך אמר ואקח מכם ר"ל מהנקרבים ואמר עוד שמהנקרבים לקח מכולם איש אחד לשבט י"ב אנשים ואנחנו ראינו בפרשת שלח שלא היה שום מרגלים משבט לוי א"כ יצא לנו באמת ששבט לוי לא היה עם הנקרבים וכל אות' הפלפולי' שכתב הרא"ם שיש לטעון שמהיכן למדו שאותו שבט שלא לקח ממנו איש הוא שבט לוי בחנם טען כן שאלו לא נכתב שנים עשר אנשים היינו אומרים ששבט לוי היו מהנקרבים ומה שנא' ואקח מכם וגו' איש אחד לשבט יובן חוץ משבטו שע״כ אמר מכם לפי שלא לקח משבטו איש וכבר ידענו שהם י"ב ומ"ש בכתוב שנים עשר אנשי' למדנו שלא נתקרבו רק י"ב שבטים עכ"ל וכבר כתב גם כן מהרא"י וז"ל פה מדקדק רש"י בלשונו שלא כתב מלמד דבני לוי לא שלחו דהא ודאי הוה שמעינן מקראי דפרשת שלח שהזוכרו שם כל השבטים ושבט לוי לא הוזכד אלא אתא לאשמעינן הכא בקרא יתירה דלא הוה ליה למכתב אלא איש אחד לשבט דהכא ובפרש' שלח לא כתב מניינם שמעינן שבקשו בני ישראל מבני לוי להיות עמהם בעצה בשילוח מרגלים ומיאנו בני לוי וזה היה שבח גדול להם שמן הדין היה להסית עם בני ישראל לפי שהיו צריכין לכנוס עמהם בסכנת מלחמה בכיבוש הארץ ולא היה להם חלק ונחלה בארץ ואפילו הכי מיאנו לשלוח כי יסמכו בהבטחות הקב"ה:
כד
רש"י וירגלו אותה מלמד שהלכו בה ד' אומנין שתי וערב כו' תמה אני מאד על הרא"ם ז"ל שלא שת לבו להתעורר דבספרי גרסינן ד' אוונים ומיהא נוסחת רש״י ז"ל עיקר וכבר כתב עליו החזקוני וז"ל ד' אומנין פי' שורות כדאיתא בהשוכר את הפועלים פועלים בהליכתן אוכלין מן הענבים מאומן לאומן כו' וכ"פ הרא"ם ז"ל ויש מפרש שכתב וז״ל וירגלו אותה מלמד שהלכו בה ד׳ אומנין שתי וערב דיוקו מדכתיב ד' לשונות ויפנו ויעלו ויבאו וירגלו אי נמי וירגלו משמע הרבה רגלים וכן פי' של וירגלו כדרך המרגלים ומה שפרש"י בפרשת שלח כמין גא"ם ר"ל בהליכה אבל בחזרה הלכו שתי וערב כי בהליכה הלכו לרגל צריך לראות הגבולים אומנין כתב חכם אחד טעות סופר הוא וצ"ל אוונא ועיין בערוך אוון פירשו שורות עכ"ל והאי חכם לא ראה משנה שלימה בפרק הפועלים דף צ"א הפועלים אוכלים בהליכתן מאומן לאומן ופרש"י ז"ל כשגמרו שורה זו הולכים להתחיל בחברתה והערוך הביאו בערך אומן ועוד משנה במסכ' פאה דף י' ונותנין פאה מכל אומן ואומן ובפרק אין בין המודר דף מ"א במשנה ולא יעשה עמו באומן ופי' כולם שורות אבל אוון ענין אחר הוא ולא פירשו הערוך שורות:
כה
רש"י ויאמרו טובה הארץ מי הם שאמרו טובות הארץ יהושע וכלב כתב הרא"ם וז"ל אבל בפרשת שלח גבי באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא אמרו בדברים רבה כך דרכן של מספרי לשון הרע פותחין בטובה ומשלימי' ברעה וכתב רש"י כל דבר שקר שאין אומרים בו דבר אמת בתחלתו אין מתקים בסופו ושמא יש לומר שאני התם שכתוב אחריו מיד אפס כי עז העם וגומ' דמשמע דמה שפתחו בטובה לא פתחו בה אלא כדי לסיים ברעה אבל הכא דכתיב ויאמרו טובה הארץ ולא כתוב בתריה שום רעה הוצרך לומר וכי לטובתם באו כו' אלא יהושע וכלב הם שאמרו זה עכ"ל והחכם המופלא ר"א אשכנזי כתב עליו בפרש׳ שלח וז"ל ובאמת לדעתי הרא"ם ז"ל לא דק שרש״י ז״ל כתב שמ"ש פרשת דברים ויאמרו טובה הארץ לא היתה הכוונה רק על יהושע וכלב לפי שהמרגלים האחרים מעולם לא אמרו על הארץ שהיא טובה אבל אמרו זבת חלב ודבש היא ולא אמרו טובה היא רק יהושע וכלב שנאמ' ויהושע בן נון וכלב בן יפנה מן התרים וגו׳ טובה הארץ מאד מאד כי לא תקרא הארץ טובה בהיות זבת חלב ודבש אבל תקרא טוב' כשהיא טובה ליושבים עליה בבריאות והם אמרו אדרבה ארץ אוכלת יושביה ואין מקום לטענת הרא"ם על רש"י ז״ל כלל עכ"ל ולי נראה להמליץ בעד הרא"ם ז"ל שהוא אמת ותורתו אמת כי מה שטען החכם הנזכר כי לא תקרא הארץ טוב' בהיות זבת חלב ודבש כו' קשה בעיני מאד פה קדוש יאמר דבר זה דאם כן למה שיבח הקרא את הארץ בהרבה מקומות לאין מספר שהיא זבת חלב ודבש אלא ודאי שמכלל זבת חלב ודבש ממילא נשמע שהארץ טובה מאד ליושבים עליה בבריאות דכי יהב רחמנא שובע לחיי הוא דיהיב ולא למתים שאינו מביא שובע להמית בני אדם אלא כדי שיחיו דכתיב פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון כלומר שובע נתן לבני אדם חיים כדאיתא בפ״ק דתענית גבי בימי ר"ש בר נחמני הוה כפנא ומותנ' כו' ולכך לא אמרו המרגלים מתחלה ארץ אוכלת יושביה עד אחר שהיה כלב מריב עמהם כי אז התחילו להוציא דבת הארץ אבל לא קודם לכן כן נ"ל:
כז
רש"י הוצאתו לשנאה כו' כתב הרא"ם וז"ל דאם לא כן מאי בשנאת יי' אותנו הוציאנו וכי מפני שנאתו אותנו הוציאנו לחירות אלא עכ"ל דה"ק מפני שנאתו הוציאנו מארץ של שקיא והביאנו בארץ של בעל שהוא מקום יבש וארץ צמאה ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצ"ע עכ"ל אבל לפי מ"ש מורי הגאון מהר"ם יפה ז"ל נתיישב יפה תמיהתו וז"ל הוצאתו לשנאה היתה כו' פי' דאם לא כן הוציאנו מארץ מצרים למה לי בשנאת י"י אותנו לתת אותנו ביד האמורי וגו' הוה ליה למימר אלא ודאי ב' תלונות הם ומלת בשנאת מושך לשניהם והכי קאמר בשנאת יי' הוציאנו ממצרי' משום משל למלך כו' ועוד שנאה יתירה יש לו עלינו לתת אותנו ביד האמורי כו' כי עם חזק וגדול הוא ואי אפשר שנכבוש אותם.
מד
רש"י מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה כלומר היא מתה בטורח שמכה את האדם מרוב חלישות שבה אף הם אף על פי שהם חלשים שמיד כשהם נוגעים בכם מיד מתים אף על פי כן הכו אתכם בשעיר עד חרמה כו' כ"כ החזקוני וק"ל על דבריו איך אפשר לומר אף הם אף על פי שהם חלשים כו' משמע שהם חלשים בטבע כמו הדבורים ואין זה אמת שהרי האמורי הוא עם עצום וחזק בטבע שאין למעלה הימנו כמפורסם בכתו' ועיין מה שפרש"י לקמן בפ' עקב בפסוק גדולים ועצומים ממך אתה עצום והם עצומי׳ ממך לכן נ"ל לפרש שגם זה הוא מן התוכחה על שאמרו בשנאת יי' אותנו הוציאנו מארץ מצרים לתת אותנו ביד האמורי להשמדינו וגו' על זה אמר אפילו בשעת הכעס הראה לכם נקמה באויביכם האמורי דכשהיו נוגעי׳ בכם מיד מתים אע"פ שהם גבורי כח ועצומים מאד כנ"ל: