עמידה בצפירה
שאלה: כמעט מדי שנה מתפרסמות ידיעות באמצעי התקשורת, לפיהן נראו יהודים חרדים כאשר הם מתהלכים ברחוב בשעת הצפירה ביום השואה וביום הזכרון לחללי צה"ל.
האם יתכן שיהודים שומרי מצוות אינם מכבדים את זכר קרבנות השואה וחללי מערכות ישראל??
תשובה: כידוע, מיסודות האמונה היהודית היא הידיעה הברורה כי המוות איננו חידלון, אלא מַעֲבָר מצורת חיים אחת (-אדם בתוך גוף המהווה "לבוש" ארוג בשר ועצמות), אל צורת חיים אחרת (- אותו אדם ללא לבוש הגוף). דבר אשר הוכח בעשרות השנים האחרונות גם על ידי המדע המודרני באמצעות מחקרי תופעות רבות של: דיווחי אנשים שמתו מוות קליני וחזרו לחיים, סיאנסים, גלגולי נשמות, רגרסיה, דיבוקים, הופעת נשמות כבחייהם, ועוד. (ראה על כך בהרחבה בחיבורנו תשע תשובות ושאלה פרק ראשון, וברשימת הספרים שבהערה)
עוד ידוע לנו מתוך האמור בתורת ישראל ומתוך עובדות רבות ומחקרים שונים (וכנ"ל), כי מעמדו ומצבו של האדם לאחר פרידתו מן הגוף תלויים במידת השתדלותו וקנייניו הרוחניים בעודו בתוך הגוף. ככל שזכה לעמוד באתגרי הרוח מול החומר בעולם הזה במידה רבה יותר, ובאיכות טובה יותר, כן תהא מדרגתו ושלמותו הרוחנית גבוהה ומרוממת יותר.
משום כך נהוג בכל קהילות ישראל ליזום כאן בעולם הזה יוזמות שונות בעלות משמעות רוחנית, לעילוי נשמת הנפטר. (כגון, אמירת קדיש - בעיקר על ידי בן הנפטר אשר עקב היותו כחלק ממנו, מועילה לנפטר אמירתו והתחזקותו הרוחנית הרבה יותר מפעולות האחרים למענו), עריכת כנסי התחזקות ואמירת דברי תורה, הגשת כיבוד מגוון לציבור המבקרים בימי האבילות כדי להרבות את ברכות האכילה הנאמרות לעילוי נשמת הנפטר, ועוד ועוד פעולות בעלות משמעות רוחנית הנעשות לעילוי נשמת הנפטר). שהרי המת כבר נפטר מענייני העולם הזה, ואין באפשרותו לקיים מצוות ולרומם על ידי כך את מדרגתו. משום כך משתדלים ומתאמצים אנו החיים לסייע לידידנו ולקרובינו שנפטרו מן העולם, לעלות ולהתרומם במדרגתם הרוחנית.
ואכן, מלבד המקורות התורניים, גם מתוך עובדות ומחקרים שונים נמצא בידינו מידע רב שהגיע מלא-מעט נפטרים אשר דיווחו על עוצמת התועלת אשר הם מפיקים מפעולות נפלאות אלה של קרוביהם וידידיהם למענם. (העובדות והמחקרים מקיפים דיווחי דיבוקים, אשר נכנסו לגופות חיים, נשמות אשר הועלו בסיאנסים, וחלומות אמת רבים של נפטרים המתגלים לקרוביהם ומבשרים בין השאר על העתיד להתרחש, כאשר הדברים אכן התגשמו). והדברים ידועים.
לאחר הקדמה קצרה זו, ניגש לעניננו.
כאשר אומות העולם חיפשו דרך כיצד לכבד את זכר יקיריהם אשר נפלו למען מולדתם, הועלה רעיון דקת הדומיה אשר לפיו ידום כל העם בשעת צפירה שתושמע בכל רחבי המדינה. ובכך, אף על פי שהחללים עצמם לא יפיקו תועלת ממשית מן הדבר, העם מצידו - יכבד את זכרם.
ואכן, לכל הדיעות הרעיון נפלא ויפה.
אולם עם ישראל, מעצם היותו העם אשר בורא העולם בחר להעניק לו תרי"ג מצוות (ולא רק שבע, כאומות העולם), ובתוכם מצוות רבות שבאמצעותן ניתן לעזור לנפטר, ולא רק לכבד את זיכרו, הרי בודאי שעם כזה איננו זקוק לייבא מאומות העולם סמלים אשר יבטאו את כיבוד זכר החללים על ידי העם. עם ישראל במשך כל הדורות ועד היום לא רק כיבד ומכבד ביותר את זכר קדושיו, גיבוריו, וכל נפטריו, אלא גם סייע ומסייע להם סיוע ממשי באמצעות האפשרויות הרחבות העומדות לרשותו.
ובכל זאת, מכיון שבדורינו לא כל הציבור מודע לנתונים אלה, ואי העמידה בצפירה מתפרש על ידם כזלזול בכבודם ובזכרם של הנופלים, ומכיון שאין איסור הילכתי לעמוד בעת הצפירה (משום שאיסור "בחוקותיהם לא תלכו" אינו אלא כאשר התנהגות היהודי כמנהג הנכרי נובעת מתוך רצון להתדמות לגוי. ואילו כאן המטרה היא לכבד את זכר הנופלים באמצעות אימוץ רעיון שהועלה על ידי גויים ונראה מוצלח. ראה מעין זה בשו"ת "יביע אומר" חלק ג' יו"ד סימן כד. ויש חולקים. עיין בשו"ת מנחת יצחק חלק א', סימן לא. ועיין עוד בשו"ת אגרות משה יו"ד א' סי' מט, ובשו"ת הר צבי יו"ד סי' רעט.) לפיכך לדעת רבים מגדולי התורה בדורינו, הראוי והנכון לכל יהודי, - ובפרט אם הוא בעל חזות חרדית, לעמוד בפרהסיה בשעת הצפירה ככל האחרים שסביבו. כדי שלא להיראות - בעיני מי שלא מבין - כמזלזל בכבוד הנפטרים. וינצל דקת דומיה זו לאמירת פרק תהילים או משנה לעילוי-נשמת אחינו היקרים חללי-צה"ל וקורבנות-השואה, שאינם עוד עימנו כאן בעולם הזה.