צוארי שלל· רבי חיים יוסף דוד אזולאי [החיד"א]
הפטרת בחקתי
פרק א
ה' עוזי ומעוזי וכו' אפשר לפרש במשז"ל דכל הצרות הבאות על ישראל הוא בעון ביטול תורה. ואז"ל אין עז אלא תורה. וז"ש ה' עוזי כלומר כשאני עוסק בתורה שהיא עזי כלומר תורתי שנתן לי ה' אז ה' מעוזי דבזכות התורה ה' מחסה לנו ואם תבא צרה בו בטחנו בזכות התורה. אליך גוים וכו' אפ' במשז"ל דהקב"ה החזיר התורה על ישמעאל ואמר מה כ' בה לא תנאף ולא רצה לקבל שחלקו היא הניאוף וכן לעשו לא רצה לקבל דכ' לא תרצח והיא חלקו ועי' בזהר פ' בלק דף קצ"ב ועל זה הקשו המפרשים דהא בני נח חייבים בז' מצות ובכלל ניאוף ורציחה ונמצא דמה שהשיבו הוא שקר דכבר הם חייבים בז' מצות וז"ש אך שקר נחלו אבותינו אעיקרא אשר דימו שהרציחה וניאוף אם לא קבלו התורה היו מותרים בהם הוא שקר וגם עע"ז הבל ואין בם מועיל שהוא מז' מצות:
א"נ אפשר ונדייק אומרו אך שקר דאך הוא מיעוט ואפשר במה שכתב הרמב"ם דתחי' ע"ז היה בטענה שטוב לחלוק כבוד למזלות וכו' ואח"כ נשתרבב והיה ע"ז ממש וז"ש אך שקר בתחלה שהיו יודעים שיש אלוה בעולם אלא שרצונו הוא ג"כ שיחלקו כבוד למזלות הוא מיעוט שקר שכבר היו מודים באלהות והיה שקר מה שאמרו שהקב"ה רצונו שיכבדום ואח"כ היה ע"ז ממש הבל ואין בם מועיל:
פרק ב
קורא דגר ולא ילד וכו' שמעתי בשם הרב מהר"ש יצחק הרב המחבר נאמן שמואל זלה"ה שהוא רמז על מי ששומע חידושי חכמים ואומר אותם כאלו הוא חידשם וזה שאמר קורא דגר שהוא מאסף ולא ילד והוא מתעטף בטלית שאינה שלו. עושה עושר תורת אחרים וכו' ואחריתו יהיה נבל דכשאומר החידוש משמו אין שפתותיו דובבות עכ"ד ולפ"ד הרב ז"ל הנה נכון אומרו בחצי ימיו יעזבנו כמ"ש בירושלמי פ"ב דשקלים ע"פ יצבור ולא ידע מי אוספם משתכח תלמודיה ופירש הרב מהר"ש סירילייו ז"ל בפירושו כ"י צובר שמועות ולא ידע השומע מי אמרם הקב"ה אוספן כורתן ומסלקן ממנו עכ"ד וז"ש קורא דגר וכו' כמו שפי' הרב בחצי ימיו יעזבנו דמשתכח תלמודיה:
פרק ג
רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה כי תהלתי אתה. אפשר דידוע כי כאשר האדם חולה בגופו היינו מסיבת עונו והחולי העיקרי הוא בנפשו שפגם באבר או בגיד המתיחס אליו אותה המצוה שביטל ממ"ע או שעבר על ל"ת כמו שביאר באורך רבינו מהרח"ו זצ"ל בשערי קדושה ע"ש באורך. וז"ש רפאני ה' בנפשי וארפא בגופי הושיעני מיד המקטרג הנברא בעוני ועומד לקטרג בשמים על נפשי ואושעה מהיסורין שבגופי. כי תהלתי אתה ואין לי גואל מבלעדיך:
(ב) א"נ אפשר במ"ש בח"מ סימן ת"ך דהחובל לא מצי למימר לנחבל אני ארפאך וטעמא דמצי אמר ליה דמי עלי כאריא ארבא. ועוד כתבו מרן והפרישה דאיכא טעמא אחרינא אסיא דמגן מגן שויא וז"ש רפאני ה' מדת רחמים כי במדת הדין לא מצינא למיקם וכי תימא אם אינו מן הדין דמי ח"ו לאסיא דמגן מגן שויא לז"א ח"ו וארפא אדרבא על ידך הוא רפואה אמיתית. וכי תימא מאחר שכל היסורין נגזרו ממנו ית' א"כ ח"ו יאמר החולה דמיא עלי כאריא ארבא על כן אמר כי תהלתי אתה אדרבא היסורין שנתת לי הם תהלתי שאתה נפרע מעט מעט ממני כדרך אוהב כמ"ש פ"ק דע"ז:
(ג) א"נ ראיתי לרבינו הרב מהרח"ו זצ"ל בס' עץ הדעת טוב והם דרשותיו כ"י בפ' אם יקום והתהלך וכו' ורפא ירפא שכתב דע כי רפואה הבאה לאדם על ידי ה' איננה על ידי צער ולכן אין הפ"א דגושה אלא היא רפה במו שאמר הכתוב רפאני ה' וארפא אבל רפואה ע"י בשר ודם יש ברפואתה צער כנודע לכן ורפא ירפא שני הפיהי"ן דגושות עכ"ד וק"ק דהכתיב מחצתי ואני ארפא וכתיב כי הוא טרף וירפאנו וכן זולתם ויש לישב. ולפי דברי הרב מהרח"ו זצ"ל יתישב יותר הדרך הקודם דבעלמא אמרינן אסיא דמגן מגן שויא וכל קבל דנא אמר רפאני ה' במדת רחמים מאוצר מתנת חנם. וכלפי אסיא דמגן מגן שויא ותהי להפך אדרבא וארפא בלי צער משא"כ בבשר ודם אפי' בשכר שלם היא בצער ואחר זמן רב הראני ידידי המשכיל כמה"ר שמואל הכהן נר"ו שדברי מהרח"ו הנזכר הם דברי רבינו בחיי ע"ש ודוק בדבריו הטב:
(ד) א"נ במה שראיתי בספר חזיונות לרבינו מהרח"ו זצ"ל מכתיבת ידו יד הקדש שכתב שם דרבינו האר"י זצ"ל ציוה לו בחלום שיכוין רופא חולי עמו ישראל ר"ת גימט' רפ"ח לברר רפ"ח ניצוצין ע"כ מה שאני זוכר. ואפשר שז"ש רפאני ה' וארפ"א גימטריא רפ"ח שיתבררו רפ"ח ניצוצין הושיעני ואושעה ר"ת גימטריא י"א רמז לי"א סמני הקטורת דצריך לבררם והם מבחינת ה"ו כנודע ותהיה לי רפואה שלימה כי כאשר יושלמו הבירורין תפרה ישע וזהו הושיעני ואושעה:
(ה) א"נ אפשר במה שפסק הרמב"ם פ"י דשגגות כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה ופסק כר' יהודה פי"ד דנגעים דהבעל חייב בכפרת וטהרת אשתו והארכנו בעניותנו בזה בס' הקטן ראש דוד פ' ויקרא ע"ש ובסוף פאת הראש קונטריס א'. והכא על כללות ישראל ידבר רפאני ה' וארפא כי כביכול הוא צריך לכפר ולטהר אשתו והיסורין והגלות הם מכח העונות והוא יתברך כ"י עליה רמיא טהרתנו וכפרתנו. ומשום דאיכא פלוגתא בזה דרבנן פליגי עליה דר' יהודה ויש צד לומר דאין הלכה כר' יהודה אלא כרבנן וכן הרא"ש בתוספותיו הביאו בשיטה מקובצת למציעא פ' המקבל פסק כרבנן ע"ש לכן אמרה רפאני ה' מדת רחמים דיפסוק כר' יהודה כמו שפסק הרמב"ם וכן הוא בפסיקתא דהבעל חייב בכפרת וטהרת אשתו וא"כ רפאני מפגמי הנפש ואביזריי' כי לך יאתה וארפא למטה הושיעני ומהר לטהרני ולהושיעני ואושעה כי תהלתי אתה ואשובה אל אישי אתך תהלתי:
(ו) א"נ במשז"ל דהישועות הקודמות שהיו על ידי בשר ודם היה אחריהם שעבוד אבל לעת"ל הגאולה תהיה על ידו ית' ולא יהיה אחריה שעבוד ובזה פירשתי בילדותי ישראל נושע בה' תשועת עולמים והוא מבואר דכאשר התשועה על ידו יתברך עצמו היא תשועת עולמים ושוב זכיתי ומצאתיו ברז"ל. ובו בפרק פירשתי בזה פ' לה' הישועה על עמך ברכתך סלה והוא פשוט. ומכאן אנו למדים שכשהרפואה היא על ידו יתברך שלא על ידי אמצעי כלל אותה הרפוא' קיימת לחולי ההוא ושוב לא יחזור החולי ההוא משא"כ ע"י אמצעי הגם דלשעה נרפא עוד יוסיף להתעורר החולי ההוא אם לא כלו מקצתו. וז"ש רפאני ה' על ידך וארפא לעולם. הושיעני אתה בעצמך כביכול ואושעה ולא יהיה עוד שעבוד וזהו ואושעה כי תהלתי אתה:
(ז) א"נ רפאני ה' וארפא ר"ת גימטריא רי"ו כמ"ש גורי האר"י זצ"ל בברכת רפאינו והוא בגי' גבורה ושאל שירפא הגבורות ויתמתקו הדינין הושיעני ואושעה ר"ת וס"ת הויה דכביכול בגלות אין ה' שלם עד שימחה זכר עמלק ובישועה העתידה שימחה זכרו בב"א יהיה ה' שלם כביכול וזה רמז כי מה ששואל הישועה בעבור שמו הגדול:
פרק ד
כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו וכו' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו וכו'. הדקדוקים רבו כפל הדברים והשינויים. ויראה דיש ג' סוגים יש בוטח באדם ושם בו כל מעייניו ואינו חושב בה' כלל ועיקר רק בראותו כי זה עשיר או שליט שם בטחונו בו שהוא יכול ויעשה כל צרכו. ויש סוג שני שבוטח באדם אבל קדמה לו ידיעה כי האלהים בשמים והוא הכל אמנם דרך טבע הלך אחר הנמצא כי האדם הזה ירחם עליו והכל מאתו יתברך רק שאומר באמצעות האדם הזה עשרתי מצאתי און לי ואמונת ה' כי הכל ממנו ברצוא ושוב. ויש סוג שלישי כי יש לו בטחון חזק בה' ויודע כי הוא המשגיח בכל בפרטי פרטות ואין מבלעדיו שום דבר ולכן ה' סלעו ומצודתו הוא לבדו בלי שום אמצעי כלל ועיקר ואדרבא גדלה שמחתו שזכה לזה. גם נקדים מ"ש בספרי פ' ראה וסרתם מן הדרך וכו' מכאן אמרו כל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כלה והקשו המפרשים היאך פירשו וסרתם מן הדרך סר מכל הדרך דהא משמעות מן בכל מקום מקצתו ולא כלו ותירצו דלשון הסרה בכל מקום אינו נופל רק על הסרת דבר מכל הדבר מעתה נבא אל הביאור. כה אמר ה' וידוע דאמירה לשון רכה ולהכי נקט לשון אמירה להורות דמשפט זה אינו מצד מדת הדין הקשה רק אפי' שלא בעת התגברות הדין זה עונשו להיותו עון חמור מאד. וכה אמר ארור הגבר ארור מפי הגבורה לגבר שהיה יכול להתגבר על יצרו ועכ"ז אשר יבטח באדם דכל בטחונו כלו כמות שהוא באדם ושם בשר זרועו דעשה לבשר ודם עזרו ומגינו וזרוע תפארתו. ומן ה' יסור לבו הסרת הדבר מכל הדבר כמו שלמדו בספרי לשון הסרה ונקט לבו דהשתדל להסיר גם היצר הטוב מן ה' ועשה היצ"ט רע שאינו חושב בה' כלל ועיקר ח"ו ואמר יסור שהוא לשון הוה לומר שהשתדל והלך חשכים שתמיד זה דרכו כסל לו. והיה כערער בערבה וכו' וארז"ל והיה לשון שמחה דיש לשמוח במפלתו וזה הסוג הרע והמקולקל מהכל. כל קבל דנא אמר סוג המעולה מהכל ברוך הגבר אשר יבטח בה' שאין לו שום בטחון כלל ועיקר כי אם בו יתברך וז"ש והיה ה' מבטחו כלומר שה' לבדו דוקא מבטחו בלי פנות ונטות אל שום אמצעי כלל ויש לו שמחה בזה וזהו והיה ה' מבטחו והיה לשון שמחה שמח וטוב לב ושוקט כי ה' מבטחו ודאי הרי זה ברוך בכלל וברוך בפרט והיה כעץ וכו':