צאן קדשים על תמורה· רבי אברהם חיים שור
דף ג:
גמרא שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה כו' כצ"ל:
שם א"ל ר"י לתנא לא תתני כו'. וכתב מ"ו הב"ז והרמב"ם (בפ"א מה' תמורה) לא פסק כן אלא ס"ל דמימר לא חשיב מעשה כו' ומ"מ צריך טעם למה פסק הרב נגד ר"י עכ"ל. ולענ"ד נ"ל דהרמב"ם ס"ל כפי' רש"י דהכל ממירין דקתני במתני' דיעבד הוא והא דקתני תרתי דיעבד משום דאשמעינן בסיפא שסופג את הארבעים דסד"א לאו שאין בו מעשה היא ואין לוקים עליו והיינו האי דקמשני כמו שכתבו תוספת ריש פירקין ע"א ד"ה הא גופא קשי' לפרש"י ע"ש ולפ"ז כיון שתנא דמתני' סותם דמימר לא חשיב מעשה מ"ה פסק כרב ועיין מה שכתב הרמב"ם בפי' המשניות שלו ותראה שסובר כרש"י דהכל ממירי' דיעבד כרש"י:
שם אימא אפי' שבועת אמת כו'. כתב מ"ו הב"ז מכל הסוגי' מבואר דמותר לישבע שבועת אמת ואינו חייב מלקות כשנשבע אבל מיה' מצות עשה לישבע באמת זה אינו במשמעות הסוגיא ורש"י בפי' החומש כתב שהוא מצות עשה לישבע באמת כו' עכ"ל. ותמי' לי על מ"ו הב"ז דכתב על רש"י מה שאינו דרש"י בפ' ואתחנן לא כתב רק בלשון הזה על פסוק את ה' אלקיך תירא וגו' ובשמו תשבע כתב רש"י ולאחר שיהיה בך כל המדו' הללו אז בשמו תשבע שמתוך שאתה ירא את שמו תהא זהיר בשבועתך ואם לאו לא תשבע וכפרש"י בפ' עקב על הפסוק הזה דמשמע אם יהיה בך כל המדו' מותר לישבע באמת אבל לא שתהא מצוה לישבע באמת וכ"כ הרא"ם דרש"י לא ס"ל שתה' מצות עשה לישבע באמת רק דהרמב"ם וסמ"ג ס"ל הכי:
רש"י ד"ה וזו היא שבועות כו' הזדון כשגגה אשם הס"ד וכצ"ל:
ד"ה לא מייתי כו' דאמר ר"י במס' כו' כצ"ל:
ד"ה בהדיא כתיב דשרי למעבד הס"ד:
תוס' ד"ה ומאי שנא כו' אבל אי אמר איפכא אז תקשה לך ור"י פי' כו'. דבריהם בכאן קשה להולמן דהא אפשר לפרש כוונת רש"י נמי כפי' ר"י והכי קאמר מ"ש דממעט אוכל ולא אכיל מקרבן וקמרבי אכלתי ולא אכלתי כו' לוקמי כו' כר"י ורישא למעוטי אכלתי ולא אכלתי מקרבן וסיפא קמרבי אוכל ולא אוכל לחייב קרבן כר"י דס"ל דאינו חייב אלא על העתיד לבא וכל הסוגיא זו איתא נמי במסכת קדושין (דכ"א) והתם איכא גירסא אחרינא וז"ל אלא למעוטי אוכל ולא אוכל ממלקות אבל קרבן מחייב ומ"ש כו' והתם פרש"י בפירוש דהאי ומ"ש קאי דלמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי ותקשי לך והתם שייך שפיר קושי' התוספת דהכא על רש"י דהתם אבל כפי פרש"י הכא שפיר יש לפרש כאשר כתבתי וגם על פי' ר"י קשה למה לא מפרש הכי וצ"ע ותמי' לי על מ"ו הב"ז שלא הרגיש בזה ועיין שם בחידושי מהרש"א:
ד"ה ומקלל חבירו בשם כו' א"נ מהאי קרא גופא הס"ד פי' מדכתיב אם לא תשמור וכ"מ שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ועיין במסכת מכות (די"ג ע"ב). ואין לדקדק לפ"ז היכא מסיק לקמן אלא אי אמרת מוציא ש"ש לבטלה אזהרתי' מהיכא דלמא מההיא קרא גופי' וקאי אמוציא ש"ש לבטלה יש ליישב דמ"ה מדייק תוספת לקמן (ד"ד ע"א) בד"ה הא לא מצי כו' דיש לנו להעמיד האי קרא כו' משמע דלא אשכחנא ביה אזהרה מפורשת ומ"ו הב"ז כתב וצ"ל דלא ה"ל לתוספת הגירסא דאב"א דלקמן דאלת"ה אם כן נימא כו' עכ"ל. ולפי שכתבתי ניחא אפי' לפי הגירסא דלקמן כיון דלא מצינו אזהרה מפורשת בתורה במוציא שם שמים לבטלה ובמקלל חבירו בשם מצינו אזהרה מפורשת מלא תקלל חרש יש לנו להעמיד האי קרא דמלקות במקלל חבירו בשם. אבל הא קשיא לי דהתם במס' מכות (דף י"ג ע"ב) פריך לר"י אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי לילקי מהאי קרא אם לא תשמור ומשני לעשות כתיב דמשמע דלא קאי על לאו ולסוגיא דהכא דמוקמינא אם לא תשמור אמקלל חבירו בשם דהוי לאו שאין בו מעשה ולוקי' עליו אהדרי' קושי' לדוכתא אי הכי כל לאו שאין בו מעשה נמי ויש ליישב בדוחק דעיקר ילפות' דר"א מדכתי' ליראה את ה' ע"כ לא קאי אלא על מקלל חבירו בשם ולא על שאר ל"ת שבתורה: