אור ברסלב

צאן קדשים על ערכין· רבי אברהם חיים שור

דף ב.

מס' ערכין פרק הכל מעריכין.

גמרא ודלא כר"י דתניא יורש כו' כצ"ל:

שם ורבנן המר ימיר לרבות כו'. וכתב מ"ו הב"ז כיון דס"ל דקרבנו לאו למעוטי יורש אתי אלא לרבות ב"ח אלמא דיורש סומך א"כ המר ימיר ל"ל לילף תחלת הקדש מסוף הקדש מה יורש סומך אף יורש מימר ע"כ. ובאמת קושיא זו הקשו תוספת בריש מסכת תמורה ומ"ו הביא דברי תוספת אבל מה שמ"ו רוצה לתרץ קושיא זו בע"א וכתב דלרבנן ילפי' דוקא סוף הקדש מתחלת הקדש אבל לא תחלת הקדש מסוף הקדש דגרע כחו בתחלה מבסוף וכתב ונ"ל קצת הוכחה לזה דאי הוי יכול למילף אפילו תחלה מסוף לרבנן א"כ הוי קשה קושית התוספת בד"ה קרבנו ל"ל לרבנן ולא קרבן חבירו דהא ממעטינן אפילו שלוחו ומה שתירצו דאי לאו קרבנו ה"א ידו למעוטי חבירו אתי אבל שלוחו סומך קשה היאך ס"ל דשלוחו סומך א"כ כ"ש דיורש סומך דמסתבר טפי יורש משליח כמו שכתבו תוספת בד"ה תחילת הקדש כו' וכיון דיורש סומך א"כ לרבנן המר ימיר ל"ל לילף תחלת הקדש מסוף הקדש וא"כ קרבן ל"ל אלא בע"כ קרבנו אתי למעוטי שליח אבל לפי מה שכתבתי ניחא דתחילה מסוף לא ילפינן עכ"ל. ולענ"ד לאו הוכחה היא כלל דשפיר תירצו דאי לאו קרבנו ה"א דידו למעוטי חבירו אתי אבל שליח סומך ומכ"ש דיורש סומך וע"כ ילפינן תחלה מסוף דיורש מימר וע"כ המר ימיר אתי לרבות את האשה כמו לר"י אבל השתא דכתיב קרבנו למעט קרבן חבירו ע"כ ידו אתי למעוטי שליח ס"ד דיורש נמי אינו סומך מ"ה איצטריך המר ימיר לרבות יורש דמימר והשתא ילפינן סוף מתחלה דיורש נמי סומך אע"ג דשליח אינו סומך:

רש"י ד"ה הכל מעריכין ערך כתיב בפרשת נדרים הס"ד ואח"כ ד"ה מעריכין אם אמר כו' כצ"ל. והשאר אינו שייך לכאן אלא למטה והוא טעות דמוכח דבערכין לא שייך שומא דדמיו קצובי' בפרש' לפי השנים. ותמיה לי על מ"ו הב"ז שלא הרגיש בזה:

ד"ה נודרים דמי פלוני עלי ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק הס"ד וכצ"ל. ועיין בברטנורא:

ד"ה נשים כו' זמן כשנתגרשה האשה או נשתחרר כו' כצ"ל:

ד"ה מופלא כו' בן י"ב שנה כו' ויש נ"א בן י"ג שנה ויום א' ועיין מה שכתב הרב המחבר בתי"ט:

ד"ה נערכין כו' הכל בנערכין לאתויי מאי הס"ד וכצ"ל:

ד"ה נדר בערכך נפשות כתיב דמשמע כו' כצ"ל:

בא"ד ונודרים מאחרים כו' כצ"ל:

ד"ה יורש כו' עד שמת הס"ד ואח"כ ד"ה קרבנו דגבי סמיכה כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה הכל מעריכין כו' על הערכין הס"ד ואח"כ ד"ה הכל מעריכין דערך כתיב בפרשת נדרים אם אמר על אחד בשוק ערך פלוני עלי נותן ערך אותו פלוני כפי השנים כו' כצ"ל:

בא"ד ערך פלוני עלי נודרים דמי פלוני עלי נידרי' דמי עלי או אמר אחר דמי עליו דמי פלוני עלי שמים אותו כעבד הנמכר בשוק הס"ד וכצ"ל:

ד"ה נשים כו' אין להם כותבים עליה מיד כו' כצ"ל. פי' שט"ח וכן איתא בפ' החובל גבי נשים ועבדים שחבלו כותבים עליה שט"ח ע"ש אשר"י:

בא"ד ואם לא כתבי' כו' כצ"ל:

בא"ד אם הוא נערך כאשה הס"ד וכצ"ל:

ד"ה חרש שוטה כו' דמי כולו כו'. פי' משמע מ"ה נותן לו דמי כולו כיון דנתחרש אינו שוה כלום:

ד"ה נערכין כו' הכל בנערכין לאתויי מאי לה"ק הס"ד וכצ"ל:

ד"ה לאתויי מנוול כו' איתא ליה בדמים כו'. פירוש וכיון דיכול למוכרו לו לקנס אפי' מנוול ומוכה שחין נמי ראוי לשרתו לרבו ולמיקם קמי' ויכול למוכרו לקנס ומה אתי זה הכלל לרבות ומשני הכא בטרפה ומנוול ומוכה שחין דלא חזי לשרתו ולא יכול למוכרו כדמסיק התם ומ"ה אתא זה הכלל לאתויי דאפ"ה איתא בכלל ערכין:

בא"ד דמהאי טעמא מרבינן כו'. פירוש דמרבינן הורג בן יום א' דחייב מדכתיב כל נפש דמשמע נפש כל דהוא ועבד נמי נפש איקרי לחייב ההורגו:

בא"ד ויש לומר דהתם מוקמינן ליה בשכלו חדשיו וכרשב"ג דאמר כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה כל שישנו כו' דיקלא וארעא כו' כצ"ל:

ד"ה קרבנו גבי סמיכה כתיב כו' כצ"ל:

ד"ה תחלת הקדש תמורה שהיא תחלת הקדישה של כו' כצ"ל:

בא"ד בפ' בית שמאי היינו לגבי קרבן ראשון כו' כצ"ל. ועי בתוס' במנחות (דצ"ג ע"א) ובתמורה (ד"ב):

ד"ה קרבנו ולא קרבן כו' כ"ש לא יד חבירו כו'. פי' ע"כ חבירו היינו שלא מדעתו כי מדעתו היינו שלוחו וכיון דממעטינן שלוחו דמדעתו כ"ש חבירו שלא מדעתו דאינו סומך וא"כ קרבנו ל"ל וגירס' זו הוא גירס' מ"ו הב"ז ונכון הוא וראיתי בד"ח נ"ב נ"א דשני קושיות הקשו תוס' דמתחלה הקשו ידו ל"ל ואח"כ הקשו קרבנו ל"ל אבל אינו מן הצורך להוסיף על גרסתו דקושיא ראשונה כבר הקשו תוספת במסכת מנחות (דס"א ע"ב) ד"ה מצינו כו':

בא"ד ואמאי יליף לה בקדושי' כו' פי' דהא ע"כ ריב"ק דיליף התם מושחטו אותו כל קהל עדת בני ישראל וגו' דשלוחו של אדם כמותו אינו מוכרח דאיכא לאוקמי דהרבה שוחטים הם וכ"א מהם שוחט על המנויי' עמו על פסח שלו ויבא לכ"א מהמנויי' עמו כזית והוי שותפי' כמו שהקשו תוספת התם (בדמ"ב ע"א) בד"ה ודילמא כו' רק דיליף מדכתיב סתמא דאיכא למימר דמיירי נמי בא' שוחט פסחים הרבה וכיון דאין נמנים על ב' פסחים ע"כ דשוחט גם בליכא שותפות וכ"פ מ"ו מהרש"א בחידושיו ומ"ה הקשו דהשתא דממעטינן הכא מידו דשליח אינו סומך ושלוחו של אדם אינו כמותו א"כ לילף מהכא בכל התורה דשלוחו של אדם לאו כמותו והאי קרא ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ע"כ אוקי לנפשיה דמיירי דהרבה שוחטים הם וכ"א מהם שוחט על המנויי' שלו והוי שותפות:

בא"ד ויש לומר משום דסמיכה ויבמה ועגלה ערופה כו'. דבריהם קשה להולמן דהא הני ב' כתובים יבמה ועגלה ערופה חולין הם וסמיכה היא קדשים לפ"ז קושית התוספת במקומה עומדת דבחולין שפיר ילפינן התם בקדושין דשלוחו של אדם כמותו ולא ילפינן מיבמה או מעגלה ערופה דהוי ב' כתובים הבאים כא' ואין מלמדי' אבל קדשים לילף מסמיכה דשלוחו של אדם לאו כמותו מדמעטי' מידו דשליח אינו סומך וקדשים מחולין לא ילפינן כדעביד התם צריכותא ואי תימא עגלה ערופה נמי קדשים היא כדאמרינן בחולין (די"א) ובקדושין (דף נ"ז) מ"מ המדדה חול היא וצ"ע רב ליישב קושיא זו:

ד"ה כל בעלי חוברי' כו'. הנה ראיתי בדפוס חדש שנ"ב חדושי תוס' ישנים שהקשו תימא דתרתי קרבנו דרשינן למעוטי והך קרבנו לרבות ויש לומר דקרבנו שלישי ע"כ לרבות אתי דאי למעוטי לישתיק קרא מיניה וממילא ידעינן דאין שותפי' סומכי' כי היכא דאין שותפי' ממירי' עכ"ל וכן נדפס ברש"י גירס' זו ולפי תירוץ זה יש להקשות לר"י אע"ג דלרבות כל בעלי חוברים לסמיכה לית ליה וס"ל דאחד סומך לכולן ולא הוי כסומך על קרבן חבירו אפ"ה עדיין צריכא קרבנו להכי דאי לאו קרבנו ה"א דאין טעון סמיכה כלל כי היכא דאין שותפי' ממירי' כלל ה"ה דאין סומכין מ"ה איצטרך קרבנו לאשמעינן דהוי קרבנו ואחד סומך לכולן ומנ"ל דקרבנו למעוטי יורש אתי ולפי הגירס' ברש"י בריש תמורה דפי' שם בקונטרס לר"י דאין טעון סמיכה כלל כיון דלא מיחד קרבן דידהו לא קשיא מידי אבל לפי גירס' דהכא קשיא ויש ליישב בדוחק ואח"כ מצאתי בתוס' בריש תמורה ע"א ד"ה ור"מ כו' קושי' זו ותירוץ בזה:

תוכן העניינים

צאן קדשים על ערכין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה