צאן קדשים על מנחות· רבי אברהם חיים שור
דף צז.
רש"י ד"ה קשותיו כו' הלחם ומחזקו כו' הד"א:
ד"ה לא מיעפש' כו' קנים הס"ד ואח"כ ד"ה ומגבי' כו' התחתונה אחת כו' הד"א:
ד"ה אמת כלים כו' הזהב הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה מדות המזבח מזבח העולה הס"ד וכצ"ל ואח"כ ד"ה באמות אמה אמה וטופח על אותה אמה תהא צריך להוסיף טפח דהוה בת חמש שחסרה טפח מאמה בינוני' דהוה של ששה. אמה וטפח מאלו הס"ד וכצ"ל ועיין בעירובין ד"ד ע"א:
תוס' ד"ה שאני שולחן כו' מצופין ומפרש כו' כצ"ל:
בא"ד הא רחמנא כו' כצ"ל:
בא"ד לא קאי אלא אשולחן מ"מ כו' כצ"ל:
בא"ד אי נמי היינו טעמא כו'. פי' האי נמי קאי כרבי אלעזר דלרבנן לא קשיא מידי כדמשני לעיל דללישנא קמא ס"ל דמזבח לא איקרי עץ משום הכי סבירא ליה דלא בטל הציפוי ולאידך לישנא סבירא ליה מדאפקי' לשלחן כו' אבל לרבי אלעזר דקאמר טעמיה במתניתין שהן כקרקע משום הכי בטל הציפוי [צאן קדשים: ו]לא קאמר שאיקרי עץ משום הכי משני דטעמא דרבי אלעזר מדכתיב בקרא מזבח אדמה ורחמנא קרי' קרקע כנ"ל. ובזה שקטה קושי' מהרש"א בחידושיו במסכת חגיגה שם ע' שם דמיישב בדוחק:
ד"ה המזבח כו' ושמא זה היה כו'. ומ"ו הב"ז כתב לא ידעתי לכוין החשבון לשום פירוש כו' עכ"ל. וע' מה שכתבתי לעיל דכ"ח ע"ב בתוספ' בד"ה המנורה כו' ישוב לזה:
ד"ה לאורכו של שולחן כו'. דיבור זה שייך לאחר שני הדיבורים שלאחריו:
בא"ד להניח הקנים כו' כצ"ל:
ד"ה לא סידר הקנים כו' דאסרו במקדש כגון ציר העליון כו'. אבל רש"י אזל לשיטתו דכתב שם דק"ב ע"ב ג"כ הטעם משום בנין ע' שם: