אור ברסלב

צאן קדשים על מנחות· רבי אברהם חיים שור

דף מד.

דף מג:

גמרא צא ולמד ממצות ציצית כו'. פי' דמצות ציצית קלה היא לעשותו הן בהוצאות ממון הן בטרחת גופא משא"כ שאר מצות עשה אבל המצוה גופא לאו קלה היא ולא כמו שפרש"י דקלה היא מחמת שהיא עשה בעלמ' לפ"ז כל מצות עשה קלים הם. ומ"ו מהרש"א נכנס בדוחק ליישב למה קרי למצות ציצית קלה אבל כאשר כתבתי נכון הוא:

שם וטפח לו על פניו כו'. יש ליתן טעם למה היו הציצית טופחין לו על פניו משום דק"ל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו כדאיתא במסכת סנהדרין דפ"א ע"ב ופרש"י שם בני אדם כשרים המקנאים קנאתו של מקום פוגעים בו בשעת מעשה ובציצית כתיב אני ה' אלהיכם שני פעמים אני הוא שעתיד ליפרע מ"ה היו מקנאים בשעת מעשה ליפרע ממנו:

שם ישוב דא"י פסקא תפלה של יד כו':

רש"י ד"ה זיל טפי כו' ל"א זיל טפי כלומר כו' כצ"ל. פי' עבד זיל טפי עבד אתה צריך להוסיף:

ד"ה אותן מצעות כו' והוא היה מתן שכרו כו'. ודברי רש"י אינם מובנים לי דיש לפרש כפשוטו בשביל שהיה אותו אדם זהיר במצות ציצית זכה שהיה מצילין אותו מאותו חטא ואח"כ נטלה בהיתר עם שליש נכסיה וזו היה שכרו בעוה"ז:

ד"ה בשמונה עשה כו' כי יביאך כתב והיה לאות והיה לטוטפות ובסוף הפרשה דקדש כתיב והיה לאות וגו' הרי ג' כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה זיל טפי כו' שאינו מצווין כמותו הס"ד וכצ"ל וכ"ה בס"י. פי' שכמה מצות שהנשים ועבדים פטורים מהם מ"מ ראוי לברך שלא עשני אשה או עבד אבל (ביד) [צאן קדשים: בור] מצווה על כל מצות כמו שאר בני אדם ומ"ו הב"ו מגיה שאין כו'. ומפרש שהם מצווים כמותו וטעות הוא בידו לשבש הגירסא:

ד"ה לבית מדרשו של ר' אחייה ואינו ר' חייא כו' כצ"ל וכ"ה בס"י:

ד"ה טלית שאולה כו' ועוד הכא דלא מיפטר אלא עד ל' יום משום דעד ל' יום סברי אינשי דשאול הוא אבל אחר ל' יום נראית כשלו הוא דאין דרך שאלה יותר אבל מדאורייתא פטורה לעולם כדדרשינן בראשית כו' כצ"ל. ועיין בתוספת מסכת ע"א דף כ"א ע"א ד"ה הא אמר כו':

בא"ד דלאו בית דירה דידיה הוא ומשום הא לא מייתי בפ"ק דב"ב הא דמזוזה גבי נשתה' שם ל' יום ה"ה כאנשי העיר והכא דסייע' לר' יהודא ומסתבר לי' כו' כצ"ל. והכי פירושו התם גבי נשתה' כו' דמייתי התם ראיה ממודר הנאה כו' ע"ש ולא מייתי ראיה ממזוזה לאחר ל' יום חייב במזוזה אבל השתא דכתבו דביתך לא אתי לאפוקי בית אחרים מטעם דמסתברא כיון דלשמור עביד מ"ה לא מייתי שם ראי' ממזוזה אבל הכא דמסייע לר"י ממזוזה צ"ע כיון דטלית שאולה פטורה מדאורייתא לעולם דכסותך אתי למעט של אחרים ואינו חייב אחר ל' יום רק מדרבנן ובמזוז' מדאורייתא דביתך לא אתי למעט של אחרים אם לא שתאמר דמייתי ראיה לפטור עד ל' יום ממזוזה דחייב מדאורייתא אחר ל' יום ואפ"ה עד ל' יום פטורה וזה צ"ע דעד ל' יום לא צריכא ראיה דממעטינה מכסותך ומ"ו הב"ז גורס תיבת כדאמרינן ומשמע דמייתי ראיה כמו התם לאחר ל' יום ה"ה כאנשי העיר ה"ה גבי מזוזה אבל אינו מובן לי כיון דכתבו דביתך לא אתי למעט של אחרים מכח טעם דמסתבר מה צריך ראיה לזה דאחר ל' יום חייב במזוזה וגם המעיי' בס"י יראה דכוונת התוספת כאשר כתבתי וברור ונכון הוא:

בא"ד הואיל ובידו להניחן אלא טעם כו' כצ"ל. פי' דקאי על תרויייהו להניח הציצית בטלית ומזוזה בפתחו ולא ילבש אותו טלית ולא ידור באותו בית כמו שכתבו לעיל שאם ירצה לא ידור בו ומ"ו הב"ז גורס תיבת שלא ולא ניח' לי גירס' זו אע"ג דמשמעות א' להם חדא דלפי גירסתו אי אפשר לפרשו אלא על הטלית שלא להניח הטלית ובמזוזה לא שייך הך סברא ומ"ה קאמר הואיל דבידו להפקירן ועוד דאין לו שייכת למה שכתבו לעיל אבל להך גירס' קאי על תרווייהו וקאי על מה שכתבו לעיל וכ"ה בס"י:

ד"ה כל כהן כו' כשאומר לו עלה כדאיתא בספרי צריך כו' כצ"ל. וגירס' שלפנינו אינו במסכת סוטה ותמיה לי על מ"ו הב"ז שלא הרגיש בזה ועיי' בר"ן במסכת מגילה פ"ד גירס' זו:

בא"ד מתרגמינן אמור להם כד כו' כצ"ל:

בא"ד מיניה עשה ומפיק ליה בפרק ואלו כו' כצ"ל. פי' פסוק אמור להם דרשינן מינ' לענין עשה שם:

בא"ד תרתי שמעינן מיני' כו' כצ"ל. ועיי' בב"ח בטא"ח סי' קכ"ח:

בא"ד ואומר ר"ת שש"צ הוא פותח כו'. פי' שר"ת רוצה ליישב המנהג מה שנוהגים שש"צ בעצמו קוד' לכהנים משום שנהגו לומר אלהינו בלשון ברכה ותפלה אין זו הפסקה ועיי' בתוספת במסכת ברכות דל"ד ע"א ד"ה לא יענה וכו' ומ"ו הב"ז כתב דהתם כתבו תוספת להיפך דגם ש"ץ יכול להקרות אבל כאשר כתבתי אינו להיפך:

בא"ד ואומר לו עלה כו' כצ"ל:

בא"ד הוה תשיש הוה קאי כו' כצ"ל:

תוכן העניינים

צאן קדשים על מנחות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה