צאן קדשים על מנחות· רבי אברהם חיים שור
דף לח:
רש"י ד"ה איתמר נמי להאי מתני' כדקתני מאי בעי נמי כו' כצ"ל:
ד"ה לסדין בציצית להכי נקיט כו' כצ"ל:
ד"ה איגרדם כו' החוטין של ציצית הס"ד וכצ"ל:
ד"ה דאי הוי כו' לענוב הס"ד:
ד"ה שמע מיניה כו' כיון דנפסק עד הגדיל כו' כצ"ל:
ד"ה עילאי כו' ובגרדומין של מוקפין הוי כו' כצ"ל. פי' בגרדומין של הכריכות החולית דקרי לקמן מוקפים:
תוס' ד"ה אילימא חיסר כו' נקט הכי דקתני הלבן כו' פירוש וכיון דאינו מעכב את התכלת שקידם משמע דתכלת הוי כהלכתו והלבן שנעשה שלא כהלכתו אינו מעכב אותו אבל דבריהם אינם מובנים לי דהא ברישא דמתניתין תני התכלת אינה מעכבת את הלבן דמשמע איפכא דתכלת נעשית שלא כהלכה לפ"ז לוקמי רישא בסדין בציצית דמצוה לאקדומי לבן ואי אקדים תכלת חיסר מצוה דתכלת ואפ"ה אינו מעכב התכלת ללבן וסיפא בטלית שכולה תכלת דמצוה לאקדומי תכלת ואי אקדים לבן חיסר מצוה דלבן ואפ"ה אינו מעכבת הלבן לתכלת כקושית התוספות ויש ליישב:
ד"ה לא נצרכה כו' טלית צמר בציצית כו'. פי' דנמי מצוה לאקדומי לבן דהוי מין כנף:
בא"ד ותכלת הוי מינו כו'. פי' ומצוה לאקדומי תכלת ומ"ה לא נקט צמר בציצית ונקט סדין דהוי פשתן ולבן נמי מפשתן הוי ומצוה לאקדומי לבן:
בא"ד אי נמי חוטי פשתן כו'. פי' הא דקתני התכלת אינו מעכבת את הלבן היינו אם הקדים חוטי פשתן דפוטרים נמי ומצוה להקדים תכלת:
בא"ד דהוי לבן ותכלת אע"ג דשל צמר הוי מצוה להקדים לפשתן טפי הס"ד וכצ"ל. פי' דלא תקשי לפרש"י נמי (מפ') [צאן קדשים: מ"פ] תכלת אינו מעכבת לבן מאי היא הא נמי משכחת אם הקדים חוטי פשתן בשל צמר דאין התכלת מעכבת אע"ג דתכלת יותר מינו ומ"ה כתבו אע"ג דתכלת צמר מצוה להקדים פשתן לפרש"י משום דלבן והוי יותר מין כנף נ"ל. ומ"ו מהרש"א והב"ז מפרשי' בע"א אבל הוא דוחק וכאשר כתבתי ברור ונכון:
ד"ה מידי צבעא כו' דצבועה דלאו מצוה כו'. פי' והוי כמו לבן ומצוה להקדים לבן:
בא"ד דכיון דמין כנף ליכא לקיומי כו' כצ"ל:
ד"ה אלא לגרדומין כו' משמע דאי אגרדים כו'. פי' אפי' נשתייר מכולהו כדי עניבה מיפסלי:
בא"ד הוי מצוה אחת כו'. פי' ומועיל השלם לחבירו כאילו כולן שלימים:
בא"ד שאין לנו תכלת ומטילין לבן ולרבנן כו' כצ"ל. פי' כר"י הגלילי:
בא"ד ומיהו נראה למאי דבעינא כו'. פי' אנו דמטילין כולהו לבן כיון דבעינא ד"ח ע"כ כרבי דס"ל דחד מצוה נינהו ומ"מ בעינא דווקא ד' ב' כנגד תכלת ואי לא בעינא אלא ב' פשיטא דלא מעכבי כרבי:
בא"ד דהא דאמרי בני ר"ח הוי דלא כהלכת' כו'. פי' דבני ר"ח דאמרי גרדומי תכלת כשרים משמע דמ"ה כשרים דמועיל השלם דהיינו הלבן כאלו כולם שלימים והיינו אליבא דר' דלרבנן דשתי מצות נינהו אין מועילי' זה בלא זה וליתא הלכתא כר' והוי בני ר"ח דלא כהילכתא:
בא"ד וי"מ דאי איגרדם תכלת וקם לבן היינו כו' כצ"ל. פי' הא דקתני דאי איגרדם תכלת וקם לבן היינו דאיגרדם כל הארבעתן וקורא לכל הציצית תכלת ולא נשאר מתכלת רק מלבן נשאר כ"ש ולא כדי עניבה דלר' מועיל הכל שהוא של לבן לתכלת וכשירה ולרבנן אינו מועיל אבל אם נשאר כדי עניבה אפי' איגרדם כל הארבעתן ונשאר כ"ע כשרים לכ"ע ולפ"ז בני ר"ח דאמרי גרדומי תכלת היינו גרדומי כל הארבעתן ונשאר כדי עניבה כשירים ואתיא אליבא דכ"ע. ומ"ו הב"ז כתב חסרון הניכר יש כאן ועיין בהרא"ש ה"ק עכ"ל. וראיתי בדפוס חדש שמוסיפים בתוס' ע"פ הרא"ש וכל המוסיף גורע ומגומגם ואינו מן הצורך וכאשר כתבתי ברור ונכון הוא:
בא"ד לגמרי לשון המורה כל זה הס"ד וכצ"ל:
ד"ה כדי לעונבם כו' שהקשר הוא מן הד' אל הד' כו'. פי' לוקח ד' חוטי' מצד זה וד' חוטים מצד זה וקושרים זה ע"ג זה כמו שאנו עושים:
בא"ד דמסתמא כי אישתרי א' מד' אכתי קיימא תלתא אבל מחד תו לא קאי הס"ד וכצ"ל. פי' כוונת התוספות ליישב למנהג ר"ת הא דקאמר אישתרי ליה כולם דלר"ת היכא משתרי הקשר בכך ומ"ה כתבו דה"ק מסתמא כי לא עבדינן קשר לכל חולי' אלא קשר אחד היכא אמרי בני ר"ח גרדומי תכלת כשרים דלמא אישתרי חד קשר ותו לא קאי כיון שנפסק עד הקשר אלא ע"כ צריך לקשור על כל חוליא והוי ד' קשרים ואי אישתרי חד קשר כיון דנפסק סמוך לקשר אכתי קיימי תלתא קשרים וקאי כנ"ל. ומ"ו הב"ז גורס גירסא אחרינא ודבריו אינם מובנים לי ומסיים מי שדעתו צלולה ורחבה יפרשו בע"א:
ד"ה כיון דאישתרי כו' דהא סופן ליפול כו'. פי' מנקב הטלית אם לא יקשור:
בא"ד אבל מהא לא מוכח כו' כצ"ל:
בא"ד ונראה שמוכיח כן דבמקום כו' כצ"ל: