צאן קדשים על מנחות· רבי אברהם חיים שור
דף כט.
גמרא ולמעלה כתיב והפרח והנרות והמלקחים זהב הוא מכלות כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה כפתורים דמנורה גופא תרי ושיתא דקנים ויש בכל קנה וקנה כפתור ופרח כדכתיב כו' הד"א וכצ"ל:
בא"ד בקנה האחד כפתור ופרח הרי ח' כו' כצ"ל:
בא"ד הא חד סר הס"ד והשאר יש למחוק דיתור לשון הוא וכ"ה בס"י:
ד"ה ומי חסר כו' אלף ככר כו' כצ"ל:
בא"ד אלמא בכל פעם חסר ככר הס"ד. אע"ג דאין זה מכוין דמתחלה כשהיה אלף ככר בכור לא היה נחסר רק ככר אחד א"כ אח"כ שיתמעטו הככרות יתמעט גם החסר ולא היה נחסר ככר שלם ואפשר לומר דבכל פעם שהכניסה לכור היה האש כ"כ גדול כמו מתחלה כשהכניסו אלף ככר ומ"ה היה נחסר בכל פעם ככר כמו בתחלה אף שנתמעטו הככרות ומ"ו מהרש"א בחידושיו כתב דצ"ל בזה כמו בעישורייתא דרבי דפעם אחת היה חסר יותר מככר אחד ובכל פעם שיתמעטו הככרות נתמעט החסר:
ד"ה ממקום טהרה כו' הראוהו למשה מנורה ועשה כנגדה הס"ד וכצ"ל. ולפ"ז צ"ל דליתא ליה דרשה דלקמן דיליף מתבנית' דארון ושולחן שירדו מן השמים. ולענ"ד אפשר לפרש דהכי קאמר כיון דהמנורה נעשית מעצמה כדפירש רש"י בחומש שהשליכו ככר לאור והוציאו ונעשית מעצמה מ"ה קאמר שמעשיה ירדו ממקום טהרה משא"כ בארון ושולחן אע"ג דירדו נמי מן השמים ס"ל אפ"ה מעשיהם היה ע"י אדם רק שנעשו בתבנית כפי שירדו מן השמים ומ"ו מהרש"א מתרץ בע"א עיי' שם:
ד"ה הכי נמי כו' בתמיה הס"ד וכצ"ל:
ד"ה הכא כתיב כמשפטו כו' כצ"ל:
ד"ה וזה אשר כו' ועשייתם תחלתה זביחה היא וכתיב כו' כצ"ל:
ד"ה תוכו כו' שבפני הס"ד:
ד"ה יריכו כו' ובתפילין קמיירי הס"ד. וכתב מ"ו הב"ז שני טעמים מה שכתב רש"י ובתפילין קמיירי ועל הטעם השני כתב שכן עיקר לענ"ד וז"ל דבס"ת יכול לתקן ולתלות הה"א בין השיטות ולא שייך ביה לישנ' דפסול דמשמע דאין לו תיקון אבל אי איירי בתפילין א"ש דלא מהני תיקון דהוי למפרע עכ"ל. ותמיה לי שנעלם ממנו מה שכתב רש"י במסכת עירובין ד"ב ע"א ד"ה פסולה כו' דשם כתב רש"י בפירוש דשייך למיתני לשון פסלות אע"ג דמהניא בה תקנה כל כמה דלא מתקן ליה איקרי פסולה ע"כ הטעם הראשון הוא העיקר עיי' שם:
תוס' ד"ה סילוקו כסידורו ולמ"ד אין תנור מקדש כו'. פי' למ"ד אין תנור מקדש היה נאפת מע"ש ואי אפשר שישמור החום עד השבת בשעת סידורו. יש מדקדקים מנ"ל דילמא היה הנס שיהיה חם גם מע"ש שנאפה עד הלקחו עכ"ל. ונלע"ד ליישב דרך אמת דבלא"ה יש לדקדק למה היה מגביה השלחן עם הלחם וע"י זה היה ראוי לקבל טומאה, הלחם הפנים בעצמן היה להגביה ולהראו' לעולי רגלים שהיה חם בעת סלוקן, אלא ע"כ דמ"ה היה מגביה השולחן שהנס נעשה ע"י השלחן שהשלחן היה משמר את חום הלחם ולפ"ז אי אמרינן שהיה הנס שיהיה חם מע"ש שנאפה עד השבת א"כ היה הנס בא מכח הלחם ולא מכח השולחן א"כ למה היה מגביה השולחן ולא הלחם נ"ל. ועיי' בתוספת דחגיגה דכ"ה ע"ב דכתבו בע"א ומ"ו הב"ז הניחו בצ"ע:
ד"ה שלשה דברים כו' ואמרי' במדרש כמין כו' כצ"ל:
בא"ד ויש לומר דלא שייך כו' ובתירוץ זה מיושב נמי קושי' ראשונה ועיין בחולין דמ"ב ע"א: