צאן קדשים על מנחות· רבי אברהם חיים שור
דף כה:
גמרא יכול שאני מרבה את הפיגולין כו'. אע"ג דפגול ונותר בלא"ה בכרת נ"מ שאם שגג בפיגול והזיד בטומאה:
שם ולרב שילא הא קתני כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה לא הורצה כו' ולא לעכו"ם ושוגג דקסבר אין כו'. פי' בעכו"ם שייך שוגג אפילו נטמא במזיד רק שוגג היא דסבר אין קרבנות מקבלים טומאה:
ד"ה במזיד אין תרומתו כו' ופליגי בה אמוראי כו'. כוונת רש"י בזה כיון דלת"ק אין תרומתו תרומה לתקן את השירים אבל תרומתו הוי ע"כ לר"י דס"ל דתרומתו תרומה אפילו לתקן השירים לאכילה ה"ה הכא ס"ל דהציץ מרצה על אכילות ובזה שקטה הא דלא דחי אימור דשמעת ליה לר"י אלא דתרומתו תרומה לתקן השירים לאכילה מי קאמר וק"ל:
ד"ה דמרצה ציץ כו' בתרייתא אליבא דר"י דקתני הציץ מרצה על טומאת בשר כו' כצ"ל:
ד"ה יכול בשר כו' בטומאת הגוף כו'. פירוש דוקא בטומאת הגוף דטהור שאכל טמא פטור מכרת דעיקר כרת בטומאת הגוף כתיב ועיין בזבחים במתני' דק"ו ע"ב ובת"כ תני לשון נקייה רק טומאת הגוף:
ד"ה היינו לן ואמרינן כו' כצ"ל:
בא"ד טומאה הס"ד:
ד"ה אלא אמר ר"ח כו' הא דקתני כו' כצ"ל:
ד"ה ר"א דקתני דציץ כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה במזיד כו' וכדתניא במסכת תרומות כו' כצ"ל:
ד"ה דמרצה ציץ כו' ולא דק בקונטרס כו'. והא דכתבו לעיל דט"ו ע"א ד"ה והא עולין כו' דבצבור כ"ע מודו דציץ מרצה מ"מ סוגיא דהכא ביחיד קאי. ול"נ דרש"י ס"ל הא דקאמר התם דר"י ס"ל דאין הציץ מרצה על העולין היינו משום דדייק דתני נטמ' בשר וחלב קיים או נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם משמע דאם נטמאו תרוייהו לא אלמא קסבר אין הציץ מרצה על העולין אבל לפי דמסיק דשאני לר"י בין לכתחלה ובין דיעבד לפ"ז אינו מוכח דמ"ה לא תני נטמאו תרווייהו דלכתחלה לא וסוגיא דהכא בדיעבד קאי מ"ה כתב רש"י דכ"ע מודו דציץ מרצה כנ"ל ליישב בדוחק:
ד"ה ת"ל אשר לה' כו' דכריתות דבסוף פי' כו' כצ"ל. וסוגיא זו איתא נמי בזבחים דמ"ה ע"ב:
ד"ה רב שילא אמר כו' א"ת כו' וי"ל דלעולם כו'. ואין להקשות דאם נתיישב קושיית התוספות על רבינא ורב שילא אבל על המקשן עדיין הקושיא במקומה עומדת דמנ"ל להקשות דלמא חדא מדאורייתא וחדא מדרבנן עיין במסכת יבמות ד"צ ע"א דמתרצו נמי על המקשן: