צאן קדשים על זבחים· רבי אברהם חיים שור
דף קיג:
גמרא ואמאי קרי ליה חרבה כו'. פי' מאי אתי לאשמעינן בזה דקרי ליה חרבה דמעיקרא הא כבר כתיב ויגוע כל בשר בשלמא לר"י אתי לאשמעינן דאפילו בא"י שהיה חרבה מתו אלא לר"ל קשיא ומשני דאתי לאשמעינן דגזרה שהיה כשהיא חרבה לא היה על דגים שבים אלא על מה שהוא בחרבה:
שם אלא א"ר מני לא קשיא כאן קודם וידוי כו'. פי' דתנא דמתני' דממעט שעיר המשתלח מואל פתח וגו'. מיירי לאחר וידוי שאינו ראוי לבא כלל אל אהל מועד ותנא דברייתא דממעט שעיר המשתלח מלה' מיירי קודם וידוי אף ע"ג דראוי לבא אל פתח אהל מועד להתודות אפ"ה כיון דאינו מיוחד לה' ממעטינן ולפ"ז כיון דתנא דמתני' ממעט שעיר המשתלח מואל פתח אהל מועד וגו'. משמע דוקא לאחר הוידוי שאינו ראוי לבא כלל אל אהל מועד הוא דממעטינן אבל קודם וידוי דראוי לבא אל אהל מועד להתודות לא ממעטינן וחייב עליו בחוץ מ"ה פסק הרמב"ם בפרק י"ח מה' מע"ק כתנא דמתני' דקי"ל הלכה כסתם מתני' בכ"מ אע"ג דלתנא דברייתא ממעטינן נמי אפילו קודם וידוי ואין לדקדק לפ"ז לתנא דמתניתין לה' למה לי א"ל דתנא דמתני' ס"ל דלה' אתי למעוטי קדשי ב"ה כדאמרינן במסכת תמורה דף י"ג ע"א דקדשי ב"ה קרבן ה' איקרי קרבן לה' לא איקרי ומ"ה כתב הרמב"ם בפי"ט מהל' מע"ק דין זה פעם שנית וז"ל שם בדין ז' וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ אחר שהתודה עליו פטור שנאמר ואל פתח אהל מועד לא הביאו כו' עכ"ל. אע"ג דכבר כתב דין שעיר המשתלח בפרק י"ח אלא ע"כ לאשמעינן דשעיר המשתלח ממעטינן דוקא מואל פתח אהל מועד באינו ראוי לבא כלל אל אהל מועד דהיינו דוקא אחר וידוי כתנא דמתניתין אבל לא ממעטינן שעיר המשתלח מלה' דמשמע נמי אפילו קודם וידוי פטור בחוץ כנ"ל ברור ונכון בדברי הרמב"ם ומ"ו הב"ז הניח על הרמב"ם בצ"ע ע"ש:
רש"י ד"ה מהבלא מתו כו' וקברום הבאים כו'. כוונת רש"י בזה לתרץ קושית התוס' בע"א ד"ה מדקאמר כו'. כיון דלר"י ע"כ מתו בא"י בהבלא א"כ לא היה א"י בדוקה מ"ה כ' רש"י דאפי' הכי א"י בדוקה היה דקברום הבאים אחריהם נ"ל:
בא"ד אלא לשאר ארצות כו' כצ"ל:
ד"ה משכא כו' צוארו הס"ד:
ד"ה רמא כבא כו' מימיו כבא כמו כו'. והוא צואה מבהמות ביומי דניסן ועיין בעירובין דף כ"ט ע"ב:
ד"ה והא קא סגיא תיבה כו' נמצא חוטמו נשמטת כו'. פי' אף ע"ג דהמים הוה שוה בכ"מ כדאמרינן בפ"ב דיומא עכ"פ כשהיתה התיבה מהלכת מעל מקום גבוה למקום נמוך והרימא הי' מהלך ברגליו על הארץ נמצא חוטמו נשמטת ומ"ש מהרש"א בח"א שלו על פרש"י הוא דוחק עיי"ש:
ד"ה הא איכא כו' עליו הס"ד:
תוס' ד"ה אורזילא דרימא כו' ומפרש דג של ים כו'. ודבריהם אינם מובנים לי מי הכריחם לפרש דג של ים ומי סני להם כפרש"י שהוא על שפת הים ולא דג של ים וצ"ע:
בא"ד מאריה דבי כו' כצ"ל:
בא"ד היכא קם אלא שהיו אריות כו' כצ"ל. פירוש ה"ה מבופלש נמי לא קשיא כיון דאיכא קטנים:
ד"ה יצאו קדשי ב"ה כו'. אבל מתפיס תמימים לבדק הבית קיימא למזבח כדאמרינן בסוף תמורה כו' כצ"ל. ועי' בתוס' דיומא דף ס"ג ע"ב ד"ה וכל כו' דכתבו כרש"י:
ד"ה כאן קודם וידוי כי איצטריך פתח כו'. פי' דע"כ מלה' ממעטינן אפילו קודם וידוי כיון שאינו מיוחד לה' א"כ פתח אהל מועד ל"ל מ"ה כתבו דאיצטרך:
בא"ד ומיהו קדשי ב"ה שפיר מיקרו מיוחדים לה' כו'. ותמיה לי על דבריהם דאשתמיטא מהם סוגיא דתמורה דף י"ג ע"א דממעטינן התם קדשי ב"ה דאין עושים תמורה משום דגבי תמורה כתיב קרבן לה' וקדשי ב"ה קרבן ה' איקרו קרבן לה' לא איקרו לפ"ז גבי שחוטי חוץ נמי קרבן לה' כתיב וממעטינן נמי קדשי ב"ה והיאך כתבו דמיקרו מיוחדים לה' וצ"ע: