צאן קדשים על בכורות· רבי אברהם חיים שור
דף ו.
גמרא וחמור תפדה בשה כו'. הקשה מ"ו מהרש"א לפרש"י דקאי על קרא תניינא יש לדקדק כיון דאליבא דר"י הגלילי קיימינן נימא אדרבא דאיצטרך למיכתב ופטר דאי לא הוה כתיב ופטר הוה דיינינן ליה בכלל ופרט שור ושה וחמור אין מידי אחרינא לא מ"ה כתיב פטר הפסיק הענין כדאמרי' לקמן לר"י הגלילי עכ"ל ומיישב קושי' זו בשני דרכים עיין שם. ולענ"ד לאו קושי' היא כלל דלקמן קאמר ר"י הגלילי אליבא דתנא דידן אע"ג דדריש מפטר חמור קמא עד שיהיה הולד חמורה והנולד חמור אפ"ה ליכא למעוטי מפטר חמור תניינא סוסי' וגמלים מכל דבר מכח כלל ופרט דפטר הפסיק הענין אבל ר"י אליבא דידיה דס"ל דפטר קמייתא אתי למעוטי סוסי' וגמלים משה ופטר תניינא אתי למעוטי סוסי' וגמלים מכל דבר ופריך רב אחאי דילמא אי הוה כתיב חד פטר הוה מרבינן סוסים וגמלי' אפי' בשה מכח דבר שהיה בכלל מ"ה כתיב פטר אחרינא למעוטי סוסים וגמלים משה ולעולם בכל דבר ומשני שפיר א"כ לכתוב בקרא תניינא וחמור תפדה בשה מאי אמרת דאי הוה כתיב וחמור הוה דרשינן בכלל ופרט ולמעוטי סוסים וגמלים מכל דבר אם כן פטר חמור קמא למה לי ודו"ק נ"ל:
שם חמור אדום בעלמא כו' כצ"ל:
רש"י ד"ה א"כ ליכתוב כו' דין בכורה הס"ד:
ד"ה לא אפדה כו' בני קדושת בכורה נינהו מ"ה כי אית כו' כצ"ל:
ד"ה חמור אדום ולחייב כו' כצ"ל:
תוס' ד"ה ור"ש נפקא כו' דמשמע הכא מאן דדרש כו' כצ"ל:
בא"ד מהלכי כפים בחיה טמאתי לך כו' כצ"ל:
בא"ד קלוט שרי ויש לדחות דאיכא לאוקמי בראשו ורובו דמי לאמו אי נמי נתיר קלוט מהוא טמא ואת נעמיד לאסור חלבו וגמל נשנה מפני שסועה כמו שפן וארנבת וחזיר כדאמרי' לקמן כו' כצ"ל:
בא"ד טעמא דר"א משום דדריש את כו'. פי' משמע התם דלא דרשי' את משום דנקטינן דאין קושי סותר:
בא"ד דמה הוא זקוק לומר אי משכחת כו'. פי' מדקאמר אי משכחת משמע דהכי קאמר ר"א דרש את להאי דרשא דסותר ונקטינן דאין סותר ודרשי' את לדרשא אחריתא אבל את דרשינן ועיין בהרא"ש:
ד"ה פי' וא"ת לוקמא במורא אב ואם דהושוו מוראם למוראת המקום כו' כצ"ל. ומה שנדפס בפנינו בכיבוד הוא טעות דמוכח דאת ה' אלהיך תירא כתיב:
בא"ד כדאמרי' במנחות (דמ"ד ע"א) דתפילין יש א' עשה וי"ל כו' כצ"ל:
בא"ד דומי' למורא של מקום וזה א"א כו' כצ"ל. פי' דלא משמע ליה אלא שיהא דומיא למורא ש"מ אבל לעבור עליו בעש' יתירא ויהא יותר ממורא של מקום זה א"א אבל ת"ח מרבה ר"ע רק דומי' שיהא מורא רבך כמורא שמים דבת"ח ליכא עשה ועיין בתוס' דב"ק (דמ"א ע"ב):