אור ברסלב

פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר· רבי אברהם צבי הירש אייזנשטאט

סימן יז

סימן טז

א תופסין בה. עבה"ט מ"ש בשם כנה"ג אם מתה אשה אחת תחת בעלה כו' ועיין בס' ברכי יוסף שחקר כה"ג לגבי בעל שמת היום מיתה ודאית ולמחר חיה כההיא דאמרו באגד' עיין פ"ק דמגיל' קם רבה ושחטי' לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה אי כשמת ר' זירא הותרה אשתו לשוק וכי חיה למחר היה צריך לחזור ולקדשה או דילמא הא דמיתת הבעל מתרת דוקא כשנשאר מת אבל כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד איגלאי מלתא דאותה מיתה לא היתה כמות כל אדם לא פקעי קידושי קמאי ולא תפסי בה קדושי אינש דעלמא ובעלה כאשר חי מותר בה מיד. וכתב דלפום ריהטא יש ראיה מירושלמי גיטין פ' מי שאחזו הלכה ג' גבי מתנה מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך הזמן מהו שתהא מותרת ר' יוסי אומר אסורה לינשא אני אומר נעשו לו נסים וחיה ע"ש ואף דהפוסקים לח חיישי כלל לירושל' הזה (עיין לקמן סימן קמ"ד ס"ב) היינו דלא חיישינן למעשה נסים מ"מ למדנו דאם אחר שמת נעשו נסים וחי אכתי אגוד' ביה אשתו זאת ולא מהני לה מה שמת ודאי כיון דלבסוף חי ויש להתיישב בדברי הירושלמי הזה והראשונים עכ"ד (עיין בנ"צ מ"ש בביאור דבריו בזה) . ומ"ש הבה"ט אשת צדוקי כו' עיין לעיל ס"ס ד' בהגה ובהתשובות שרמזתי שם:

ב וקבלה קדושין. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ר"ד שכתב וז"ל גם י"ל לדינא דא"א שפשטה ידה וקבל' קדושין מכהן לא הוי כאומרת נתגרשתי כיון דמ"מ הוי קדושין אלו בעבירה וכמדומה ראיתי סברא זו לאחד מגדולי האחרונים אין בזכרוני למי עכ"ל. ואני כמזכיר שהוא הר"א ששון סימן י"ח והובא בבה"ט סק"ג:

ג שאמרה לבעלה בפניו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן צ"א שכ' דמה שנסתפק הרב השואל אם צריכה לומר כן דוקא בפני ב"ד ובפני בעלה אבל כל שאמרה שלא בב"ד לא מהני אני תמה דבכל מקום נזכר סתם שאמרה לבעלה ולא נזכר בשום מקום בב"ד והריב"ש שכ' ולא מקרי בפניו אלא שיהיו שניהם בב"ד הוא מיירי בטענת אינו יכול שלזה יש גורמים הרבה לפעמים לכן צריך בזה חקירת ב"ד אבל בגרשתני או בשימש נדה שאין לתלות בסיב' ודאי לא בעינן בפני ב"ד והביא עוד ראיה לזה ע"ש:

ד גרשתני נאמנת. עיין בתשובת מנחת עני סימן ס"ד שנשאל בהא דקיי"ל אשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת משום חזקה דאינה מעיזה אם יש לחלק בזה בין למפרע ולהבא כמו דמחלקינן בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן רק להבא (ר"ל בגמרא דב"ב דף קל"ד ע"ב וע' לקמן סימן קנ"ב ס"א ובב"ש שם) או דילמא שאני התם דהנאמנות משום דבידו לגרשה וטעם זה ל"ש אלא לגבי להבא אבל הכא דהטעם הוא משום דאינה מעיזה י"ל דלהקדים הזמן ג"כ אינה מעיזה. והשיב דלכאורה קצת ראיה דמזק' זו דאינה מעיזה מועלת אפילו לגבי למפרע דאל"כ למ"ד בב"ב הבעל שאמר גרשתי למפרע דא"נ אפילו להבא דלא פלגינן דבוריה. וכי היכי דא"נ למפרע ה"ה להבא א"כ גם באשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני למפרע נימא הכי דלא פ"ד ולא תהיה נאמנת כלל אפילו להב' וכל כי הא ה"ל לש"ס ופוסקים לפרושי. אולם לאחר העיון נראה דלמפרע אינה נאמנת והטעם פשט ומוכרח מלישנא דרב המנונא דקאמר חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מבואר דדוקא בפני בעלה אבל בפני שאינו בעלה יכולה להעיז ולפ"ז בשלמא בעיקר הגירושין דאי נימא שהיה משקרת ולא גירשה הרי הוא בעלה ובפני בעלה א"י להעיז מש"ה נאמנת אבל לענין הקדמת הזמן י"ל שפיר שהיה משקרת ולא גירשה בזמן שהיא אומרת רק עכשיו גירשה זה יום או יומים (ע' בס' מה"צ סק"ו) ואפילו תימא דזה חשיב ג"כ העזה להקדים הזמן מ"מ אין זה העזה בפני בעלה דהא עכ"פ עכשיו אינו בעלה וכאחר דמי. ובזה ניתחא ג"כ אפילו למ"ד בב"ב שם לא פ"ד הכא נאמנת שפיר לגבי להבא ולא אמרינן כי היכי דלגבי הקדמת הזמן למפרע אינה נאמנת ה"נ להבא דז"א דהא עיקר מה שא"נ למפרע אינו אלא משום דאמרינן עכשיו היא גרושה ואינו בעלה מש"ה יכולה להעיז א"כ איך תאמר שא"נ להבא דא"כ הרי הוא בעלה ואיך תוכל להעיז ואינו דומה כלל להא דב"ב בבעל שאמר גרשתי דהתם חסרון נאמנות דלמפרע אינו תלוי בנאמנות ולכך אמרינן שפיר לפ"ד וא"נ בשניהם אבל הכא עיקר מה שאינה נאמנת למפרע אינו אלא מכח נאמנות דלהב' כו' ע"ש:

ה חזקה אין אשה מעיזה. ועח"מ וב"ש שהביאו קושיית הד"מ על הב"י בשם רי"ו דאם קיבלה קדושין כו' מותרת לחזור לראשון דהא אמרינן גירשה השני אסורה לחזור לראשון דיאמרו כו' ועיין בס' בני אהוב' פ"ד מהל' אישות הלכה י"ג שכתב ליישב דרבינו ירוחם לא מיירי באמר' שנתגרשה רק שלא נתקדשה לראשון מעולם כו' ובזה פשיטא דמותרת לחזור לו ואין כאן חשש והבו דלא לוסיף על גזרת חכמים במה דלא מצינו מבורר בגזרתם ע"ש:

ו אין אשה מעיזה. עיין בהגהת מל"מ פ"ד מה"א דין י"ג שהביא דבס' עזרת נשים נסתפק בארוסה שקדשה אביה קטנה והיא פשט' ידה וקבלה קידושין (לאחר שבגר') בפני ארוס שלה דדילמא לא איתמר הך חזקה אלא כשהי' קדשה עצמה דבושה ממנו כיון שקבלה ממנו כסף קדושי' ונהנית מקדושיו או מסבלונותיו אבל כשלא נהנית ממנו מעיזה. והוא ז"ל כתב עליו דליתא לחילוק זה אף היכא דאביה קבל קדושיה אינה מעיזה והכי מוכח מתשו' הראנ"ח ח"א ס"ס ח' ע"ש:

ז מעיזה פני'. עבה"ט סק"ב מה שחולק על הב"ש בענין אם היא התחילה לומר גרשתני ואחר כך מסייע לה. וכן מסיק לדינא בס' בית מאיר דמיד שהתחילה היא לומר בפניו גרשתני כבר הותרה ושוב אינו מזיק הודאתו ע"ש. אמנם תמיהת הבה"ט על הב"ש מש"ס בגיטין דף פ"ט. תמוה דודאי גם הב"ש לא קאמר דאינה מגורשת כלל רק דאינה מגורשת ודאי אלא ספק דהא אפילו בהתחיל הבעל לומר גרשתיך היא ספק מגורשת כדאיתא להדיא לקמן ר"ס קנ"ב מכ"ש כשאמרה היא תחלה בפניו גרשתני ואח"כ הודה לה דהויא עכ"פ ספק מגורשת ואם קידש' אחר צריכ' גט משני לפ"ז לא הוי מצי הש"ס בגיטין לאוקמי הכי ע"ש ודוק:

ח בפני בעלה. עבה"ט מ"ש ואם התחילה לו' שלא בפני בעלה כו' ועיין בס' בני אהובה פ"ז מהל' גירושין דין כ"ד שכ' דמדברי הרמב"ם מוכח דנאמנת וגם הריב"ש שעליו סמכו הד"מ והב"ש שחולק בזה אין כאן משמעות גמור רק כמסתפק במקצת ע"ש. ומ"ש הבה"ט וכן נ"ל כו' עיין בנ"צ מ"ש בזה:

ט דבזה"ז דנפישי חוצפא. עי' בס' בית מאיר שכ' דהיכא שיש אמתל' המוכיח שאומרת אמת אף בזה"ז נאמנת כדאי' בסי' קנ"ד ס"ז בהגה ב' דחד דינא וחד טעמא הוא כו' ע"ש שכ' בזה ליישב דברי ר' ירוחם שהובא בב"י במ"ש והוא לא ערער ותמה הב"י דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא כו' ולהנ"ל י"ל דרי"ו תופס ג"כ חומרא זו דבזה"ז דנפישי חוצפ' א"נ אלא לחומרא לכן לא האמינ' אלא בצירוף האמתל' ע"י שלא ערער עיין שם: עיין בתשו' גלי' מסכת סימן ה' בעובד' שאירע באשה אחת שישבה עם בעלה בעירה כמה שנים ואח"כ נסעו שניהם למדינת רוסיא ישינה לאחר ג' שנים חזרה האשה ובאת לעירה עם עגלון כותי לבית אכסנאי וכשעה חדא בא בעלה ג"כ ויהי כראותה אותו צעקה בקול מר מה אתה רודף אחרי לתפשיני הלא כבר גרשתני בג"פ זה ג' חדשים והבעל ענה ואמר שקר הוא לא גרשתיך וחטף התיבה שהיה לה וינס לדרכו וכעת האשה אומרת שהיה לה בתוך התיבה כתב ראי' מהרב ר"מ שסידר הגט במלון פ' סמוך לעיר פ' ותספר את המאורע בהיות שרצה בעלה לעזוב דת וע"י האמצעות השיגה הג"פ ואחרי נתנו התחרט ורצה לתופשה עם בתה והיתה נחבאת כמה שבועות. וישלחו לעיר הנ"ל לחקור ולדרוש הדבר והשיבו שמוע שמענו שנשלח עגלה אחרי הרב ר"מ לכפר הנ"ל בכדי לסדר ג"פ מחמת המאורע הנ"ל אבל זה לא ידענו אם נתגרשה או לא והרב שבק חיים ואשת הרב אומרת שהיא יודעת שבעלה ז"ל נסע לסדר ג"פ מחמת מאורע הנ"ל וסידר ג"כ אך אינה יודעת את הכפר לא את האשה ולא את האיש. וזה הבעל כבר עזב דת ויצא בתוך אנשי חיל לא נודע איפה הוא והנה כעת האשה יושבת עגונה ומבקשת התירה להנשא כי אומרת שודאי גירשה והיה לה כתב ראי'. והיא מוחזקת לצנועה עכ"ל השאלה. והשיב ע"ז באריכות דמותרת להנשא בלי שום פקפוק ויסוד היתר שלו אחרי שא"א להשיג גט אחר מן הבעל בשום אופן וכדיעבד דמי וכיון שיש כאן אומדנות מוכיחות ורגלים לדבר שכנים דבריה וכמו דמצינו לקמן סי' קנ"ד ס"ז בטוענת אין לו גבורת אנשים דהיא נאמנת וכופין אותו להוציא ולמדו הפוסקים דבר זה מדרב המנונ' דאין אשה מעיזה בדבר שהבעל יודע ומסיק שם הרמ"א ג"כ האי סברא שכתב כאן דהאידנא שיש נשים חצופות א"נ ומסיים שם הרמ"א דמ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת ה"נ י"ל כן (קצת חידוש שלא הזכיר בזה דברי הבית מאיר הנ"ל דהוי לי' תנא דמסייע) וגם אין לחוש ממאי דאמרה האשה שהיה ביניהם קטטה ורצה לעזוב דת ז"א חדא דבס' בית מאיר חקר דבעינן דוקא קטטה דלקמן סעיף מ"ח שהוחזקה פ"א שקרנית (ע' בס' ב"מ ותראה דאדרבא כתב להיפך דאי אפשר לומר כך ויובא לקמן ס"ק י"ב) ועוד דביבמות מפרש בגמרא טעמא דקטטה חד אמר משום דמשקר' וח"א משום דאמרה בדדמי א"כ בגירושין בדדמי ודאי ליכא דמשקר' וזה לא שייך היכא דהחזיקה היא קטט ע"ש עוד. ולע"ד אין היתר הנ"ל ברור כל כך עיין בנ"צ הארכתי קצת בזה:

י דנפישי חוצפ' עבה"ט מ"ש ב"ח כתב דוקא לכתחלה כו' עד וח"מ השיג עליו. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן ת"ז שדעתו ג"כ כהב"ח אם לא שיש אמתל' שעיני' נתנ' בו ע"ש:

יא ואם נשאת לאחר כו' אינה נאמנת כו' עיין בס' בית מאיר בענין אם צריכה גט מהשני ע"ש:

יב וי"א שאם היה קטטה. עיין בס' בית מאיר שכתב דאי אפשר לומר דמיירי הכא בקטטה שהוזכר בגמ' פ' האשה שלום (ולקמן סעיף מ"ח) שכבר הוכחשה ע"י שאמרה גרשתני ואשתכח שיקר' דזה א"כ לכת' דתיפוק ליה דאיתרע חזקת' דהעזה ולא ניתן לכתוב בשם י"א דכ"ע מודו בהא ע"ש (ומה שתמה שם על דיעה זו הא בסוגי' זו איתא ה"ד קטטה באומר' גרשתני כולהו נשי אמרי הכא פרש"י בשעת כעסו אלא באומרת גרשתני והיינו נמי סתמא מתוך קטט וכעס ומ"מ פריך וליהמנה מדר"ה עכ"ל (ע' בס' קרבן נתנאל בסוגי' זו אות ט"ז דלק"מ) גם בס' מה"צ סק"י העל' דבסתם קטטה איירי ע"ש:

יג אפי' עד א'. הנה בדין נאמנות עד א' בעדות אשה אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן (ונ"מ לכמה דברים שיתבארו בסימן זה) הוא מחלוקת הראשונים ז"ל דמדברי הנ"י ר"פ האשה רבה מבואר בשם הרא"ה והריטב"א דהוא מן התורה דמשום מלתא דעבידי לגלויי ומשום דייקא ודאי קושטא מסהיד ונחשב כעדות גמורה מדאורי' והא דאמרי בש"ס משום עגונה אקילו בה רבנן פי' הריטב"א דאקילו רבנן ולא החמירו על דברי תורה. אבל דעת התוס' שם דנאמנת רק מדרבנן ע"ש (עב"ש לקמן ס"ק ק"ט) וכן דעת רש"י ביבמות דף צ"ב בד"ה תדע דהוראה הוא (וכן משמע מדברי רש"י במס' שבת דף קמ"ה ע"ב שכ' דכל המקדש אדעתא דרבנן כו' ע"ש אמנם לדברי הנו"ב דלקמן אין מדברי רש"י אלו ראיה דשם מיירי בעד מפי עד) וכן דעת הרשב"א בשיטותיו דף פ"ז. ובדעת הרמב"ם ז"ל בזה נתווכחו המחברים דמדברי הרמב"ם רפ"ה מהלכות עדות נראה דהוא מדרבנן ובס"פ י"ג מהל' גירושין דבריו סותרין זא"ז שהתחיל אל יקשה בעיניך שהקילו חכמים כו' שלא הקפידה התורה כו' לפיכך הקילו חכמים כו' והלח"מ שם פי' כונת הרמב"ם כדעת התו' דנאמנות עד א' מדרבנן וזהו דעת הריב"ש סי' קנ"ה בדעת הרמב"ם ומ"ש שלא הקפידה התורה כו' לתקנת חכמים קרי תורה ע"ש אך דעת מהרי"ק סוף שורש ל' דמשמע מדברי הרמב"ם דמשום דהוי מלתא דעבידי לגלויי נאמן מה"ת. ע"ש וע' בתשו' נ"ב סי' כ"ז וכ"ט ובסי' ל"ג שהאריך בענין זה ודעתו להכריע דנאמן מה"ת והביא ראיה מהספרי לא יקום עד א' באיש אבל קם הוא באשה להשיאה כו' ועוד כמה ראיות אך כ' דזה דוקא בעד כשר אבל לא בעד פסול כגון אשה ועבד ועד מפי עד דבאלו הנאמנות רק מדרבנן וביאר שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ופי' בזה דבריו שבהלכות גירושין הנ"ל דעד כשר נאמן מה"ת רק חכמים הוסיפו להכשיר גם הפסולים כגון עד מפי עד כו' והם דרפ"ה מעדות הנ"ל מפרש דלענין משפטי העדות לא האמינה התורה לעד א' רק בסוטה ובע"ע אבל היכא דהנאמנות משום עבידא לגלויי אין הטעם משום משפטי העדות רק שהדבר עד לעצמו מחמת חזקה דלא משקרי והאריך בזה ע"ש. וע' בתשו' ברית אברהם סי' כ"א וסי' ל"ט שפלפל ג"כ בענין זה והביא דהרשב"ץ ח"א מסי' פ"ב עד סי' פ"ה האריך בזה ועלה ג"כ בדעת הרמב"ם כמו שפי' הנו"ב הכל במכוון וכ' שרוח קדשו של התשב"ץ הופיע בבית מדרשו של הגאון נו"ב ז"ל שכיון כמעט לכל דברי התשב"ץ יעו"ש (וע' בתשו' שיבת ציון סי' פ"א מ"ש בזה) וע' בס' פני יהושע כתובות כ"ב שהביא ג"כ הספרי הנ"ל ובגיטין דף ב' כ' הפ"י מדלא הוזכר בתלמודן ש"מ דאינו אלא אסמכת וע' בתשו' אאמ"ז פנים מאירות ח"א סי' פ"ט ובתשו' שבו"י ח"ב סי' קט"ז ובס' בית מאיר סעיף זה (ובתשו' חתם סופר סי' צ"ד): וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ג שנשאל מאיש אחד להזדקק בדינו אודות המערערים עליו ועל אחותו לפסול אותם ואת בניהם מלבא בקהל ישראל מחמת שאמם נשאת לאביהם מבלי גביית עדות בב"ד שבעלה הראשון מת והנה עתה מעיד עד אחד ששמע מפי אחי בעלה הראשון קודם שנשאת להשני שמתאבל על אחיו על ידי שכ' לו אחד ממדינת האללאנד שמת אחיו ר' יוזפא. וכ' דלכאורה עדות זו מספיק להתיר לאשתו של ר' יוזפא להנשא אך כל זה אם היה זה העד מעיד כן להתיר להאשה להנשא דהאמינו חז"ל לעד א' ולעד מפ"ע בצירוף דמתוך חומר כו' ומשום עגונ' כאשר האריכו רבותינו כו' משא"כ כשמעיד העד אחר מיתתה דעיקר העדות על הבנים שהולידה י"ל בכה"ג האמינוהו ואוקמי אדינ' דבמקום חזקת א"א אין עד אחד נאמן וביותר מסתפקנ' באשה שנשאת בלי שום עדות ואח"כ בא עד א' שמת בעלה הראשון מכבר די"ל דלא מהני דאף דהאמת סברת דייקא אינו דוקא בתחילת נישואין אלא כל רגע ורגע שיושבת תחת בעלה כמ"ש תוס' ב"ב דף ל"ב מ"מ י"ל דהאשה זו דראינו דנשאת בלי שום עדות ולא היה לה ע"מ לדייק איתרע חזקה זו לגב' ודילמא גם עתה כשמעיד העד והיא יושבת תחת בעלה יושבת בלי דיוק. וביותר י"ל דל"ש כלל אצלה סברת דייקא במה דיושבת תחת בעלה דהא ליכא יראת החומר דלא תרויח מידי בצאתה ממנו דהא אם יבא בעלה הא' יהיה לה כל חומר א"א על שנשאת להבא בלי עדות וכיון דליכא דייקא בתחילת נישואין ולא אח"כ י"ל דאין עד א' נאמן ועדיין לא מצאתי גילוי לדין זה בפרט במעיד אחר מיתתה דכל עדות רק להכשיר הבנים י"ל דדינו כמו בעלמא ובאמת אם היו ב' מעידים שאחי בעלה הראשון אמר ששמע שמת אחיו היה צד גדול להתיר אף דלא הוו עדות מעליא כיון דהוי עד מפי עד וגם מעידים שניהם רק מפי עד א' מ"מ כמו דבעלמא יכולים להעיד שנתקבל עדות בב"ד פלוני ה"נ בעדות אשם כיון שא"צ שיהא העדות דוקא בב"ד כו' אך בנ"ד דהיה רק עד א' אפשר דאינו נאמן. וגם ביש ב' עדים י"ל דלא הוי כמעידין שנתקבל עדות בב"ד כו' (עמ"ש בזה לקמן סעיף ל"ט) אמנם יש לצדד להקל דאף במעיד לאחר מיתתה מהני כיון דחז"ל האמינו לע"א מחמת סיועת דייקא משום עיגונ' ה"נ במעיד אחר מיתת' יש עדות העד וסיועת דייקא דאמרי' אין דרך אשה להנשא לאחר מחשש החומר בסופ' וניכר לאמת שאחי בעלה אמר כן והיא דייקא ונשאת ובצירוף ב' הסברות כמו דמקילין משום עיגונא ה"נ במקום דחק ועיגון לפוסלו מקהל דאין לך עיגון גדול מזה. ומ"ש בסי' קכ"ד וקכ"ה על ענין הנ"ל שפלפל בזה עם הגאון מליסא ז"ל בסברות עמוקות ושם מבואר עוד כמה צדדים להקל בנ"ד להתיר אותם לבא בקהל. ושם בסי' קכ"ד כתוב עוד חקיר' בזה (באם נידון בעד א' שבא אחר שניסת דלא מהני מטעמים המבוארים לעיל) בבאו ב' עדים אחר שניסת ומעידים שמת בעלה הא' ולא ידעו אימת מת ועד אחד מעיד שמת מכבר מקודם שנשאת לזה אי מהני ומותרת לעמוד תחתיו (עמ"ש לעיל סי' י"א סק"ג בשם ת' מוצל מאש) וכ' די"ל דמדאורייתא נאמן דלהפוסקים דס"ל למסקנא ע"א נאמן באתחזק איסורא י"ל דהכא נאמן דלא מקרי דבר שבערוה כיון דעכ"פ השתא מת וליכא עוד איסור א"א אלא דאם מת עתה אסורה על הבעל הב' מדין סוטה י"ל דלא מקרי דבר שבערוה ואף דעיקר לימוד דבר דבר מממון כתיב גבי זינתה תחת בעלה י"ל דדוקא לגבי בעל אבל לא לגבי בועל כמ"ש תו' יבמות דף ג'. ואף להפוסקים באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן י"ל דדוקא אם כפי דברי העד היה האיסור עד עתה כו' אבל הכא דאיסור א"א ודאי ליכא דהרי מת לפנינו ע"י עדות ב' עדים ולגבי איסור סוטה לא היתה מעולם באיסור סוטה על זה הבעל ואף דהיתה מעולם אסורה עליו פעם אחת מטעם א"א מ"מ אין מחזיקין מאיסור לאיסור כו' וצ"ע לדינא ע"ש היטב ובסי' קכ"ה. וע' בתשו' ברית אברהם מסימן ס' עד סי' ס"ג בכל זה: (וע' עוד בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן ק"ל נזכר שם עוד חקירה אחת כעין החקירה הא' הנ"ל. וז"ל שם. בא לידי עובד' באשה שבעלה הרחיק ממנה זמן רב והיא זינתה תחתיו ואח"כ בא עד א' והעיד שמת בעלה. והיה אז בין כסה לעשור. והרהרתי דאולי עיקר דייקא מן חומר היינו מה שתצא מן בעלה הראשון אבל בזינתה דאסור' לו י"ל דמשום בעלה השני שרצונה להנשא לו לא מקרי חומר וכמ"ש הבעל המאור בההיא דע"א ביבמה. ומחמת טרדת הימים הקדושים הנחתי הדבר עד אחר ימי המועד ובינתיי' בא בעלה ולא הוצרכתי לדקדק ביסוד זה כל הצורך. אך אח"כ היה לי בזה ויכוח עם הגאון מליסא ז"ל והסכים דגם זה מקרי חומר וכן הסכים חתני הגאון רבי משה מפ"ב וגם אני הוכחתי זה בראיות ברורות עכ"ל ע"ש. גם בתשו' נו"ב סימן מ"ב העלה כן דגם מפני חומר של בעלה שני ג"כ דייקא עיין שם ודבריו קצת באורך , יובא לקמן סעיף מ"ח ס"ק קס"ח: ובתשו' רע"ק סי' קכ"ה בדברי הגאון מליס' שם מבואר חידוש יותר בזינתה תחת בעלה ואח"כ הלך למדה"י והעיד עד א' שמת וניסת להבועל באיסור דמועיל עדותו לענין שלא יהיו הבנים ממזרים אף דבזה לא שייך חומר לא לגבי ראשון ולא לגבי שני כיון דבלא"ה תצא מזה ומזה מ"מ דייקא שלא תעשה בניה ממזרים ומשום כתובה ושאר דברים שיש לה מהשני ע"ש היטב. ועיין בתשו' נו"ב סי' כ"ז דפשיטא ליה מלתא דגם בקטנה נאמן עד א' אף דל"ש גבה דייקא מ"מ העד מתייר' שתידוק כשתגדיל ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' מ"ב שכתב עליו עדיין לא הועיל במסל"ת שכ' הנ"י ג"כ דנאמן משום דייקא ובזה ל"ש סברת הנ"ב. גם עדיין בחרשת שהשיא' אביה לא הועיל כלום וכ' נימא דהוי מלתא דעב"ל משום שמא תתפקח ע"כ נראה בקטנה וחרשת צ"ע לדינא מ"ש גם בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין א' מסתפק בזה לדינא ע"ש (ע"ל סעי' מ"ג בהגה ובבה"ט שם) וע בס' בית מאיר לעיל ס"ס ט"ו כ' שם דחליל' להעלות כזה על הדעת לו' בקטנה אין עד א' נאמן שהרי לא מצינו בשום מקום לחלק וצ"ל הטעם אף שהיא אינה בת דייקא סמכו החכמים על קרובים שיבדקו ע"ש עוד ועי' בתשו' ברית אברהם סימן מ"ו אות ב' מ"ש בזה:

יד עד א'. עבה"ט ומ"ש בשם רשד"ם אם בתחלה כו' ויש מקום לתלות כו' ר"ל אף שהשיב בתחלה בפני ב"ד. ומ"ש ואם מה שאמר שא"י לא אמרו בפני ב"ד כו' זה הובא בשמו בק"ע סי' שנ"ב ושם כתב אפילו שהיה הרב שם מ"מ כיון שלא הי' שם שום דיין עמו ע"כ. ולכאורה זהו עיקר חידושו בזה דאל"כ הרי מבואר בש"ע לקמן סעיף ך' דאף מי שהיה מערער כו' והוא מתשובת הר"ן ועמ"ש בפ"ת שם:

טו העד עבד. עבה"ט ועח"מ שכ' דאפשר דאף בסתמא כשר דישראל בעל עבירה גרע מעבד אף שהוא ג"כ בחזקת בעל עבירה ועיין בס' מה"צ ס"ק י"ג שכ' דדברי הב"ש אינם מחוורים ומסיק כדברי הח"מ ע"ש:

טז ואפי' עד מפי עד. בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ח' העלה דעד המעיד ששמע מפי הבעל עצמו דרך סיפור באקראי ששמו פלוני בן פלוני או שהוא בעל אשה פלונית דאינו jשוב אלא כעד מפי עד הואיל ולא הכירו בעצמו אלא ששמע כן מפי הבעל ודין עד פסול יש לו ונ"מ לדינים המבוארים לקמן סעיף ל"ז ל"ח. ובתשו' הרשד"ם סי' נ"ט הביאו וחלק עליו וסובר שדין עד כשר יש לו כמו עד הראי' ממש ועיין בס' מה"צ ס"ק י"ד שהבי' ראי' ברורה כדעת מהרשד"ם ע"ש ועבה"ט לקמן ס"ק קכ"א (ועיין בתשו' חתם סופר סימן מ"ה):

יז עד מפי עד. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן צ"ב שכ' דמסתימת הפוסקים משמע אפי' מפי עד שכבר מת מהני (ר"ל דבשעה שהעיד העד הב' כבר הי' מת העד א'. ומדברי הבה"ט ס"ק י"ג שכתב בין מת העד הא' כו' לא נשמע זאת די"ל דבשעה שהעיד הב' הי' קיים העד א' רק שאח"כ מת) ושוב ראה בשו"ת הראנ"ח ח"א סי' כ"ב שכ"כ בשם תשו' מהרי"ו סי' פ"ח ע"ש הטעם בזה:

יח אבל פסולי עדות דאוריי' כ' בס' קהלת יעקב וז"ל משמע לכאורה מלשון הפוסקים דכל הפסולין המבוארים בח"מ סימן ל"ד דפסולין מדאוריי' פסולים לעדות אשה אבל הנ"י פז"ב וכן בפ"ז דיבמות כתב בהדיא דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק משום גזה"כ דאל תשת רשע עד ולכן באיסורין דא"צ עדות דאפי' אשה כשירה ה"ה רשע שאינו של חמס וכן בב"י סימן כ"ח נסתפק בהאי סברא ומהתימא שלא הזכירו כאן דברי הנ"י אחרי שלא נמצא חולק כו' ויש להחמיר בזה עכ"ל: ועיין בקצות החושן סי' מ"ו ס"ק י"ז ועיין בח"מ לקמן סי' מ"ב ס"ק ט"ו ומ"ש בפ"ת שם ס"ק כ"ג וע"ל סק"מ מזה:

יט דאוריי' עבה"ט בשם מהריב"ל ומ"ב ועיין בתשובת נ"ב סימן כ"ז במעשה בעגונה א' שבא עד אליה ואמר אני יודע לך עדות שיועיל רק באופן שתתן לי סך כזה אסהיד לך ואז השליש' האשה סך כזה ליד שליש באם יועיל עדותו יתנו לו המעות והעיד בב"ד על מיתת בעלה ופסקו הדיינים שאין עדותו מועלת כיון שהוא נוגע בדבר רק יחזיר המעות להאשה ויסלק עצמו ואח"כ יעיד מחדש ואמרו הב"ד להעד הנ"ל אחר שתעיד מחדש תתן האשה לך מה שהיא ברצונה רק אין עליה שום חיוב כלל והעיד מחדש ועתה קצת מערערים אחר שכבר העיד בהיותו נוגע אולי אינו מועיל שום סילוק כי עביד אינש לאחזוקי דבוריה כמ"ש בש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"ט. והאריך בזה והיוצא מדבריו דהתקנה שעשו הדיינים שיחזיר המעות כו' לאו כלום הוא חדא מטעם הנ"ל דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה (עי' בזה בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע ס"ס ק"ה ובחלק ח"מ ס"ס ב' ובס' שעה"מ פ"ט מהלכות אישות דין י"ב) ואף שהש"ך שם מודה דבעינן נפסק הדין מ"מ עיקר פסיקת הדין היינו שפסקו שעדותו פסול וא"ב הכא שפסקו הדיינים שיחזיר המעות ויעיד מחדש פסלו עדותו למפרע הוי נפסק הדין. ועוד דאפי' בלי סברא זו דעביד אינש כו' מ"מ עדיין נוגע הוא העד אף בהגדה שנית כיון שאמרו לו שהאשה תתן לו לפי רצונ' כמ"ש הב"י להדיא בח"מ ס"ס ל"ז בכה"ג כיון שהדבר ודאי שתשלם לו וכאשר באמת הוכיח סופו. אך בעיקר הדין אם נוגע כשר בעדות אשה צידד להכשיר והביא ראיה מהא דבן בעלה כשר ע' בח"מ סק"ט והוא נוגע גמור שרוצה ליטול ירושה ועי' בש"ך ח"מ סימן ל"ד ס"ק כ"ח. וסיים מ"מ אף שאנו דנין בדבר זה להכשיר נוגע בעדות אשה מ"מ לא נעביד עובדא נגד מהריב"ל ומ"ב ע"ש. (עוד כתב שם דשייך באשה זו פסול אחר משום נוטל שכר להעיד שזה גרע מנוגע דנוטל שכר להעיד אף שאינו משקר מ"מ משום קנס עקרו חכמים עדותו. אלא דמשום שכר להעיד תיכף כשהחזיר השכירות עדותו כשר וא"צ אפי' להעיד מחדש אבל נוגע כו' ע"ש. הנה מ"ש דא"צ אפי' להעיד מחדש נמשך בזה אחר דברי הרמ"א בח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח בהגה שכן משמע מסתימת לשונו שם אך באמת ז"א כמבואר בר"ן ס"פ האיש מקדש שמשם לקוח דברי הרמ"א הנ"ל דצריך להעיד מחדש ע"ש ובהכרח צ"ל שגם הרמ"א ז"ל כוונתו כן. שוב מצאתי בס' בית מאיר שהעיד עליו בזה. ובעיקר דבר זה דנוטל שכר אי כשר בעדות אשה יתבאר בסמוך): ועיין עוד בנו"ב שם סי' כ"ט במעש' בעגונה שבא אורח א' לביתה והכירה ויאמר הלא זאת פלונית אשת פלוני ברוך ה' שהנחני בדרך אמת כי אני יודע להעיד לה שנהרג בעל' שמצאתי שלש' הרוגים כו' כל זה אמר לאיש אחד שהיה אז ג"כ בבית וישיבהו האיש הלא האשה הזאת תתן לך מתנה הגונה עבור הבשורה הזאת ויען האורח חלילה לי לקחת מאתה מאומה אחר זה בא האיש השומע וספר הדברים לפני הרב שבעיר ושלח הרב אחרי העד שיעיד עדותו בב"ד ואז רוח אחרת עמו והשיב הן אמת אני הוא עד היודע אבל אין רצוני להעיד בחנם עד שתתן לי שכרי והשיב לו הרב מה צורך שוב לעדותך כבר הגדת בפני כמה אנשים והם יעידו עד מפי עד והשיב האורח אעפ"כ לא אעיד בעצמי בלי שכר והלך לדרכו והאשה הנ"ל הלכה אחריו כמה פרסאות עד שהשיגה אותו ונתנ' שכרו והעיד עדותו בפני ב"ד ועת' נסתפקו הרבנים אי מהני עדותו אם יש כאן חשש נוטל שכר להעיד וצידדו להכשיר מתרי טעמי חדא דכאן אינו מצווה להעיד מה"ת כיון דעד א' הוא אלא שחכמים הקילו משום תקנת עגונות לכך מותר ליטול שכר ועוד דזה דמי לעידי הגט שכ' הרמ"א לקמן סימן ק"ל דנוטלין שכר משום דאסורה האשה על העדים וכאן נמי רק עד א' ואסורה עליו (ע' לעיל סימן י"ב ס"א) מותר ליטול שכר. והוא ז"ל דחה דבריה' בשני הדברים חדא דמדברי הרמב"ם מבואר שעד שמעיד מפי עצמו נאמן מה"ת (ע' לעיל ס"ק י"ג) ועוד דודאי אף במי שמצווה רק מתקנת חכמים אסור ליטול שכר (ועין בת' שיבת ציון סימן פ"א מ"ש בזה) ומ"ש דזה דמי לעידי הגט לא דמי כלל דשם העדים מפסידים שאם לא יחתמו הם ויחתמו אחרים הם רשאים לישא הגרוש' אבל כאן מה מפסיד העד אף אם לא יעיד כלל לא יוכל לישא אשה זאת דהרי בחזקת א"א קיימ' ואסור' אכ"ע ואם יבא עוד עד א' שיעיד ג"כ על מיתת בעלה ממילא מותרת לראשון ע"פ עד השני ואינו מפסיד בעדותו מידי וא"כ שפיר הוא בכלל נוטל שכר להעיד אמנם באמת נראה דפסול נוטל שכר שייך בעדות אשה כלל כיון שפסול זה הוא קנס מדרבנן וכל הפסול מדרבנן כשר בעדות אשה. ואף דכאן יש חשש נוגע בעדות שהוא פסול דאוריי' כבר הוכחתי שגם נוגע כשר בעדות אשה (כמובא לעיל וכאן הביא עוד ראיות לזה) אלא שכאן אין לנו צורך לכל זה כיון שכבר הגיד בפעם ראשון להאיש בלי שום שכר מה לנו שלא הגיד בב"ד כיון שיש כאן עד ששמע ממנו ועד מפ"ע כשר לעדות אשה וזה פשוט עכ"ד: ושם בסי' ל' האריך עוד בזה לסלק השגת חכמי בראד עליו במ"ש דכאן מה מפסיד העד כו' ואמרו דודאי מפסיד דאף אם יבא עוד עד אחד לא ישאנה משום דכל בעל נפש יחוש ולא ישאנה וכמ"ש הרמ"א בסימן י"ב והוא ז"ל ראה דבריהם דכאן אף אם בעל נפש הוא א"צ לחוש ומ"ש הרמ"א שם דאף בשנים כו' כוונתו היכא דצריך שניה דוקא כגון בקטטה ובמלחמה וכה"ג (עמש"ל סי' י"ב שם) ועוד דגוף דבר זה שכתבו להתיר להעד ליטול שכר משום ששוב לא יקח האשה משום הרחק מן הכיעור הוא תמוה והלא זה כיעור יותר שנוטל שכר ובעידי הגט שאני דבשעת נטילת שכר אין כיעור כלל דהכל רואים שהמעשה אמת כו' וסיים תצא לנו תורה חדשה מדברים אלו שאפילו היכא ששפיר שייך כיעור שישאנה כגון הזקוקה ליבם שמעידים לה עדים שגירשה בעלה קודם מותו שאם לא היו מעידים היתה צריכה לחלוץ והיתה מותרת להם ועכשיו שמעידין שנתגרשה או שמעידים שהיה לה זרע קיימא ומת שבודאי שוב לא תחלוץ והם גורמים לעצמם שלא יוכלו שום אחד לישאנה מטעם הרחק מן הכיעור אעפ"כ אסור להם ליקח שכר להעיד מטעם הנ"ל דזהו כיעור יותר שנוטל שכר בדבר שאין ידוע האמת רק ע"פ עדותו ע"ש. ועיין עוד בנו"ב ס"ס מ"ז בד"ה ובדבר שנטלו שכר כו' ותמצא איזה שינויי' ממ"ש כאן אך לדינא גם שם דעתו להכשיר נוטל שכר. וכ' אך כל זה אם נתנו לו שכר שיעיד מה שיודע אבל אם פסקו לו שכר ע"מ שיעיד שמת א"כ הוא נוגע כבר הארכתי בזה בתשובה אחרת (בסי' כ"ז שהובא לעיל דשם נטה להחמיר ולא רצה למיעבד עובדא להכשיר נוגע בעדות אשה עכ"ל ע"ש ועיין בס' בית מאיר שהאריך ג"כ בענין זה. ודעתו דנוטל שכר להעיד יש להכשיר בפשיטות ונידון בק"ו מפסול דרבנן מחמת עבירה דרבנן. ובדין נוגע בעדות אשה אף דמסתבר להכשיר מ"מ יש להחמיר אך באם חזר והעיד לאחר הסילוק דלא נשאר כ"כ הפקפוק מחמת דברי הש"ך בח"מ סימן ל"ג סק"ט הנ"ל בזה יש להקל בשעת הדחק ע"ש. ושם בס' ב"מ האריך עוד בענין אותם המוחזקים לגנבים וגזלנים לא"י ולא לישראל אם כשרים לעדות אשה וגם בדין מסור ומלשין שקר והביא שם מתשובת פמ"א ח"ב סימן צ' והוא ז"ל תמה עליו ע"ש:

כ פסולים. עיין בתשובת נו"ב סימן מ"ה שנשאל בג' שהעידו יחד על עדות אשה על הכרת הבעל בסימני גופו ונמצא אחד מהם גנב ופסול מחמת רשעו שהוא פסול דאורייתא גם לעדות אשה אם עדות השנים הכשרים נפסל ג"כ כדין רבים שהעידו ונמצא א' מהם קרוב או פסול ואם יבוטל עדות הראשונה אם יכולים על כל פנים להעיד מחדש. והשיב דזה פשוט דלא שייך כאן לבטל עדות הכשרים בשביל צירוף הפסולים עצמו אינן פסולים בעדות אשה רק מטעם שחשודים לשקר אבל אם היינו יודעים שדבר זה מעיד אמת היה נאמן ולכן נאמן במסל"ת ואם כן אותן שנצטרפו עמו כיון שהמה לא חשידי לשקר למה יופסל עדותן מחמתו ולכן לית דין צריך בושש שעדות הכשרים קיימת ואפי' להעיד מחדש אין צריכין ע"ש שמביא עוד ראיות לזה. וגם בסי' מ"א שם בד"ה או אחר הישוב כתב כן בפשיטות ע"ש. ובתשובת רבינו עקיבא איגר סי' פ"ז מסתפק בדין זה והביא ראיה מדברי הר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא דעצמך ונכסי קנויים לך דגם בעדות נשים אמרי' דבטלה כל העדות. ובסי' קכ"ד שם הקשה כן כהגאון מליסא ז"ל שכ' ג"כ כדברי הנו"ב הנ"ל בפשיטות ובסי' קכ"ה שם הביא מה שיישב לו הגאון מליסא על זה וכתב דנכונים ומסתברים דבריו ע"ש ועיין בתשו' ברית אברהם סימן ל"ד אות ז' ובסי' ס"א אות כ"ה מ"ש בזה. ועיין בס' ישועות יעקב סק"ו שכ' שנשאל הא דקיי"ל דגבי עדות אמרינן דבר ולא חצי דבר איך הדין בעדות אשה אי פסלינן העדות מטעם זה ודעת הרבה מחכמי הזמן היה דאמרינן ג"כ לענין עדות אשה הך פסולה דדבר ולא חצי דבר והוא ז"ל השיב דלא דקו רבנן בזה דבודאי הך מלתא דדבר ולא ח"ד לא גרע מעדות קרובים דפסלה תורה ועכ"ז בעדות אשה כשר ודוקא פסול משום דחשדינן ליה שהוא משקר הוא דפסול בעדות אשה וראי' לדבר מיבמות קט"ז כו' ע"ש: (ולכאורה מדברי תשובת מבי"ט ח"ב סי' מ"ע שהובא בתשובת חתם סיפר ס"ס ס"א ובסי' ס"ה מבואר כדברי חכמי הזמן הנ"ל שכ' שם וז"ל אע"ג דנראה דהוה חצי דבר עדות לכל חד כו' מה שלא ידע הישראל השלים הכותי כיון שא"צ עדותו אלא להתירה לכתחלה מהמנינן ליה כו' ע"ש וכן משמע עוד מדבריו בח"ג סימן ק"ט שהביא שם. ומ"מ לפי קוצר דעתי נראין דברי ישועות יעקב הנ"ל:

כא ואם משיחים לפ"ת. עיין בס' מה"צ ס"ק י"ד שהביא דברי הט"ז בי"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ג שכ' דבכותי היודע בטיב יהודים לא משכחת מסל"ת אלא בכגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר כו' ע"ש ועפ"ז כתב דאף דמבואר לקמן סעיף י"ד בהגה דאפי' בלא קישור דברים רק אמר פלוני מת לחוד מקרי מסל"ת דוקא בכותי שאינו יודע בטוב יהודים הוא כן אבל ישראל פסול אחר שיודע בטיב יהודים ושהיתר אשה תלוי בעדותו לכ"ע בעינן שיסיח לפ"ת בקישור ענין אחר. ושוב הביא ראיות דאין חילוק בזה בין כותי לישראל פסול ומסיק דהכל לפי ראות עיני המורה ע"ש:

כב ישראל עוזב דת. עבה"ט בשם מהריב"ל מי שאומר כמה פעמים כו' ע' בזה בק"ע שבספר ב"ש ס"ס זה בסי' ס"ח ס"ט ע':

כג אם הוא מסל"ת נאמן. עיין בנ"צ שכתבתי בשם רב גדול אחד מחכמי הזמן שרצה לחדש דא"י אפי' בלא מסל"ת יועיל גבי עדות מיתה אם אינו אומר שראה בעצמו שמת רק אומר בשם ישראל פלוני דאמר לו כן שפב"פ מת דנאמן משום סברא דמרתת שלא יותפס בשקרו וכמו דמצינו ביו"ד סימן פ"ו בא"י המוכר ביצים כו' ואני בעניותי כתבתי דקשה עלינו לקבל חידוש זה והארכתי הרבה בזה ע"ש:

כד חוץ מה' נשים. עבה"ט מ"ש אפי' מסל"ת לא מהני ועיין בס' מה"צ ס"ק ט"ו שהאריך בזה והעלה ג"כ דאינן נאמנות אפילו במסל"ת (וכ"כ בס' בר"י אות ד' דכן הסכמת רוב האחרונים. ועיין בס' יד המלך פי"ב מה"ג שכ' דמשמע בת' ש"א שם דאף במסל"ת גמור דהיינו שהיה קישור דברים קודם לכן ג"כ אינן נאמנות. והאריך שם בטעם הדבר ומסיק דכן נכון לדינא ע"ש) וכמו בערכאות לקמן סעיף יו"ד דלא מהימני אפי' במסל"ת כיון דשייכי בה ה"ה בהני חמש נשים שחזקתן משקרי ורגילי בהו טוב' שהרי אפי' להחמיר אינן נאמנות וכ"כ גדול' השנאה עד שחששו לומר דלמא תמות נפשי עם פלשתים קעבדי פשיטא דחשיב אמתלא' טובא ולא מהני מסל"ת ע"ש. עפ"ז אפשר לומר דאם יבמה וחברותיה שהם בעיא בש"ס ולא איפשט' והן נאמנות לאוסרה וכמ"ש שם ס"ק כ"ד יש לומר דנאמנת אף להתירה במסל"ת אלא דמלשונו שם סוס"ק כ"ד לא משמע כן. דמנה שם סכום הנשים החשודות שאין מעידות ט"ז הם וכתב דהשמונה הראשונות אין נאמנות לא להתיר ולא לאסור והשמנה הנשארים נאמנות לאיסור ולא להתיר וכן אלו שאין נאמנות להעיד' אפי' במסל"ת לא מהני ע"ש משמע מלשונו דאף באלו שנאמנות לאוסרה לא מהני מסל"ת להתירה. אם לא שנאמר דכוונתו בתיבת להעידה דהיינו להתיר. ועיין ב"ש מה שהבי' ראיה דלא מהני מסל"ת וראייתו זאת כתובה בתשובת ש"א שם וכבר קדמו בתשו' ראנ"ח ח"א דף מ"ה ע"ב ועיין במל"מ פי"ב מה"ג סוף דין ט"ז שכ' הרב המגי' שם דהראיה זאת לא מכרע' אלא לגבי צרה דוקא ואכתי תיבעי לן בד' כפום האחרות ע"ש: ומ"ש הבה"ט ואם מת בעל זה כו' עד סוף הדיבור הוא מדברי הב"ש ומסיי' ואפשר לאותו בעל אינה מעידה דרצונה שצרתה תהיה לו ג"כ אסורה עכ"ל ור"ל דדוקא אם זו המעידה נשאת לאחר וזו שמעידין עליה יושבת במקומה אז אינה נאמנת אבל להיפך שזו שמעידין עליה נדחית ממקומה ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גט או מיתה וזו צרתה דמקודם באה להעיד על מיתת בעלה האחרון בזה לא חיישינן לשנאה קדומה ובהכי מיירי הכ"מ. ועיין בקונ' מהרמ"ש ך' ל"ג ע"ב שדעתו דאפי' נפרדו שניהם ונשאו לאחרים אין מעידות ועיין בס' מה"צ ס"ק כ"ב שהאריך בזה והעלה כדעת הב"ש הנ"ל עוד כתב מהרח"ש שם דדוקא בצרה הוא דחיישינן לשנאה קדומה אבל בחמותה ואינך אחר שנפרדו כשרות להעיד ע"ע וכן הוכיח בס' מה"צ שם ודלא כהמל"מ שנסתפק בזה. ועיין בח"מ שכתב בשם מהר"א דכל החמש נשים אין נאמנות גם כן ועיין במה"צ ס"ק כ"ד שכ' דאי יבמה וחברותיה שהם בעיא דלא איפשטא וקיי"ל לחומרא נאמנת לאוסרה וזה פשוט ובדין יבמתה שהיא אחותה מסיק דאינה נאמנת אפי' לאוסרה ע"ש (וע' בנו"ב תניינא סי' ס"ד): ועיין במל"מ פי"ב מה"ג דין ט"ז שנסתפק בהא דקיי"ל דחמש נשים אין מעידות אם העידה אחת מהנה אי הויא א"א גמורה דמוקמינן ליה בחזקת חי ואיהי בחזקת א"א או דלמא נהי דקיי"ל דאין מעידות היינו משום דמספקא לן שמא מתוך שנאה העידו ומידי ספיקא לא נפקא שמא העידו אמת ונ"מ למי שקידש אשה זו שהעידו עליה אחת מה' נשים אם יאסר בקרובותיה ולענין אם זינתה אם הולד ממזר ודאי או ספק וכתב שדין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מהל' תרומות אם אוכלת בתרומה ע"ש (ע' לקמן סימן קע"ח סט"ו ועיין בהגהת מל"מ פ"א מהל' סוטה דין ט"ו) ומהא דאין נאמנות אפילו לאוסרה אין ראיה י"ל הטעם בזה דכשם שאין נאמנת להתירה כך אינה יכולה לאסרה דכל שאינו נאמן להתיר א"נ לאסור וכמ"ש הרמב"ם שם בסוף הפרק וכעין שכ' המה"צ שם גבי יבמתה שהיא אחותה עוד כ' המל"מ שם דאם הועד על א' במים שאל"ס ע"י הכשר לעדות אשה ושהא עליו כדי שתצא נפשו דיצאה מאיסור תורה אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה ושוב העידו אחת מה' נשים אלו עדות המועיל להתירה לכתחלה (ע"פ אופנים שיתבארו בסעיף כ"ח ול"ג) בכי הא אפשר דסמכינן עלייהו דלא עבידי הכי נשי לקלקלא בידי שמים אלא בידי אדם וכאן שאם נשאת לא תצא לא מציא לקלקלה ואפשר לומר לאידך גיס' כו' ומיהו במסל"ת אע"ג דבעלמא לא מהני (וכמש"ל רס"ק זה) בכה"ג שכבר יצאה מאיסור תורה אפשר להקל וצ"ע עכ"ל. ואפשר דה"ה בהני נשים דהוא איבעי' או פלוגתא יש לצדד להקל בכה"ג ועדיין צ"ע:

כה שחזקתן שונאות. עיין בתשובת כנסת יחזקאל ס"ס פ"ג מה שהקשה שם דא"כ גם עד אחד כשר לא יהא נאמן אם הוא שונא כיון דע"א א"נ מה"ת רק חכמים הקילו ובשונא לא הקילו ומתרץ דעד כשר מתיירא פן יבא הבעל חי ויותר ממה שיקלקל אותה יקלקל א"ע להיות פסול לעדות ולשבועה ע"ש ועיין במה"צ ס"ק ט"ז דלא ניחא ליה בישובו והביא בשם ספר קה"ע מפרש הירושלמי שכ' דדוקא בנשים שדעתן קלות חששו דילמא משקרי בשביל השנאה אבל לא באנשים ע"ש. ולכאורה מדבריהם תצא לנו תורה חדשה דאשה אף שאינה מה' נשים אם ידענו שהיא שונא לה פסולה להעידה ודוקא איש שהוא שונא כשר אם מטעם הכנ"י שהאיש יחוש בעצמו שלא יפסול לעדות ולשבועה ואם מטעם קה"ע ומה"צ דדוקא בנשים שדעתן קלות חששו ולפ"ז צ"ל הא דאמרו ה' נשים היינו דבהנך אף אם אין רואים שום שנא' ביניהם חזקתן שונאות זו את זו אבל אם רואים שנאה אף באשה דעלמא הדין כן וצ"ע שלא שמענו זאת מעולם:

כו חמותה. עיין במה"צ ס"ק י"ז דחמותה דוקא אמרו ולא אשת חמיה ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ש"ג הזכרים הדומים כו' כגון חמיה ובן חמיה כ' בס' בית מאיר ובמה"צ ס"ק כ"א דט"ס הוא וצ"ל ובן חמות' (ע"ל ס"ק כ"ח) וכ"ה בירושלמי ומ"ש הבה"ט מיהו היבם כו' ובח"מ כתב אפי' אם היה לו בנים כו' עיין בזה בס' בית מאיר ובמה"צ שכתבו דודאי הדין עם הב"ש דאין חשש בזה. ובמה"צ הוסיף עוד דנראה דה"ה באין לו בנים אלא שאינה עולה ליבום מצד שהיא ערוה להיבם נמי מהימן להתירה לשוק כמו ביש לה בנים דמאי שנא ולא שייך בה לומר לא פלוג כיון דבהדיא אמרו דאינו נאמן במקום יבום הא שלא במקום יבום מהימן ופשוט הוא. ובענין שנסתפק הח"מ אם נאמן לחלוץ הביא שם בשם הרשד"ם סימן ע"ה שהכריע דנאמן והוא ז"ל פקפק עליו. וכתב דגם מה שצדד הב"ש להקל בזה"ז שאין יבום נוהג צ"ע כולי ע"ש וע' לקמן סימן קנ"ח ס"א בבה"ט סק"א ומ"ש:

כז עתה חמותה. עבה"ט ועיין במה"צ ס"ק י"ח י"ט ך' שהאריך לקיים דברי הח"מ הן בדין הראשון אם אינה ראויה להתייבם כו' והן בדין השני דבמדינות אלו שאין נוהגין ליבם כו' ומסיק כן לדינא ודלא כהב"ש ות' עה"ג סימן ס"ז וצ"צ סימן פ"ח (גם בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ו כתב לקיים דברי הח"מ בזה ע"ש וע' עוד בת' ברית אברהם מסימן ל"ט עד סימן נ"ו ובתשובת חמדת שלמה סימן ט' וי' מענין זה) ובסוף דבריו שם כתב בשם הצ"צ סימן פ"ח והביאו ג"כ הב"ש לקמן סימן קנ"ח דאף לשיטות הרי"ף והרמב"ם והש"ע דסוברים דאם יבמה נאמנת להעידה דוקא כשמעידה על מיתת בעלה של זו שהוא אחי בנה אבל כשבעל של זו כבר מת והיא זקוקה לבנה ליבום והיא מעיד' על מיתת בנה היבם אינה נאמנת לכולי עלמא ועל פי זה נראה דבכה"ג אפי' בזה"ז נמי אינה מעידה ע"ש: ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ס"ז שכ' דיש ללמוד מדין חמותה הבאה לאחר מיכן דה"ה והוא הטעם לבת בעלה הבאה דהיינו בת אחי בעלה לא תעיד לה כי מסקא אדעתה דילמא מיית בעל ונפלה קמי יבם אבי' ותאכל גירסנא דאמה וסניא לה ומתכוונת לקלקלה מעכשיו וכמו שאנו צריכין לומר לשיטת המחמירין בחמות הבאה שהיא בכלל חמות כי היכי דליהוי המנין ה' נשים מכוון כן י"ל בת יבמה היא בכלל בת בעלה כו' ע"ש גם בס' קרבן נתנאל בסוגיא זו אות כ"א כתב כן בפשיטות ע"ש וכן מבואר בב"ש לקמן סימן קנ"ח ס"ד בשם צ"צ ע"ש ולפ"ז ה"ה בבת חמות הבאה דהיינו בת אם יבמה והיא בכלל בת חמותה. וכן בק"ע דמהרח"ש דף ל"ג ע"ב הניח בספק לדעת המחמירים בחמות הבאה איך הדין בבת חמות ובת הבעל הבא' ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שמצדד להקל בזה ומסיים שכדי סתימות הראשונים לסמוך להקל במקום עיגון ובפרט בזמן הזה שאין מייבמין עיין שם וגם בסי' קנ"ח מזה: ועיין בתשובת נו"ב תניינא ס"ס ס"ד שכתב שהוא מסתפק בפרט אחד דחמותה דאינה מעידה הטעם ששונאה שאומרת זו תאכל כל עמלי וכן בת חמותה ובת חמיה הטעם או משום כיון דאמה סניא לה גם איהי סניא לה או מטעם דאכלה לגירסנא דאבא ואמה ומעתה יש להסתפק אם הבן לקח אשה אחר מיתת אביו ולא ירש מאביו כלום אי חמות' נאמנת להעיד לכלתה דלא שייך זו תאכל כל עמלי. ואם נשאת להבן בחיי אביו אף שכבר מת אביו ולא ירש מאומה אעפ"כ א"ל כיון שבחיי חמיה היתה חמותה דואגת שכלתה תאכל כל עמלה ואף שהוא עני אולי יתעשר כבר תקוע השנאה בלבה. וגם זה אינו ברי ליה כל כך (ע' בזה בתשו' ברית אברהם סי' נ') אבל אם הבן נשאה אחר מיתת האב והאב מת בעוני אין כאן שום סיבה לשנאה ולמה לא תעיד לה וכן לענין בת חמותה אם אחיה נשא אשה זו אחר מיתת אביו ואמו ולא ירש מהם כלום אין כאן שום סבה לשנאה ואיכא למימר בכל אלו דלא פלוג חכמים בנשים הללו. ותינח להקל אבל להחמיר ע"ש:

כח ובת חמותה היינו אפילו שאינה בת חמיה וכן מבואר במל"מ שם. והנה בש"ס דף קי"ז איבעיא לן בת חמיה שאינה בת חמותה מהו טעמא דבת חמותה משום דאיכא אימא דסניא לה כו' ולא איפשטא. וכל הפוסקים השמיטוה. ואפי' הרא"ש והטור והרמ"א שהביאו להאבעיא דאם יבמה ופסקו בה לחומרא מ"מ לא הזכירו זו האבעיא דבת חמיה והוא תימא גדולה ובקונ' מהרח"ש דף ל"ג כתב בזה דאף דכל הפוסקים השמיטוה ומשמע שדעתה להקל מ"מ ראוי להחמיר כדעת רי"ו והמ"מ (וע' בתוי"ט יבמות פט"ו מ"ד שכתב דגם דעת רש"י והנ"י להחמיר מדנקטו זו תירש כל עמל אבי ואמי דקדקו לכתוב עמל אבי לומר דלאו דוקא בת חמותה אלא ה"ה בת חמיה שאינה בת חמותה ע"ש וע' במה"צ שהאריך בזה ליתן טעם לשבח להפוסקים שהשמיטהו ומסיק אבל למעשה צ"ע להקל אם לא שיש עוד איזה צד ע"ש. וכתב עוד בקונ' מהרח"ש שם והביאו ג"כ בקו"א לס' מה"צ דבת צרתה או בת יבמתה ואינך מעידין לה ואע"ג דאימה שלהן סגיא לה לא חיישינן לזה והא דמספקא לן בש"ס דלמא טעמא דבת חמותה הוא משום דאיכא אימא דסניא לה ר"ל משום דאיכא תרתי גירסנא דאמה וגם הא אימה סניא לה אבל להא דאימא סניא לחוד אין לחוש ע"ש:

כט וצרתה. ע' בתשו' פני אריה סי' ך' שכתב דזונה המיוחדת לאיש גם היא נקראת צרה לאשתו ואינה נאמנת להעיד על מיתתו ע"ש ובסי' ך"א:

ל ויבמתה. ברמב"ם פ"ז מה"ג איתא יבמתה אפי' היא אחותה וכ"ה בש"ע לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ד ועפ"ז כתב התב"ש דה"ה היכא שיש לשתי היבמות בנים דאין שם חשש יבום אפ"ה אינה מעידה משום לא פלוג וגם דאכתי חוששת שמא ימותו בניה ותהיה צרה שלה. ועיין במל"מ שהאריך בזה ובסוף מסיק בשם הרא"ש דיש להחמיר בזה למעשה ע"ש וע' במה"צ ס"ק ך"ג מ"ש בזה::

לא ובת בעלה. בקונ' מהרח"ש שם העלה דדוקא בת בעלה הוא דסניא לה לפי שרגילה להכנס לבית אביה ורואה תמיד איך שזו במקום אמה עומדת ומשתמשת בבגדי אמה ואוכלת כל עמלה אבל בת אשתו הראשונה שהיה לה מאיש אחר שאינה נכנסת לשם אחר מות אמה אין לחוש ומעידה שפיר ע"ש והובא ג"כ בחו"א לספר מה"צ ע"ש:

לב וכן היא לא תעיד להם. ע' במה"צ ס"ק כ"ד שכתב סכום הנשים החשודות שאין מעידות ט"ז הם (א) חמותה (ב) בת חמותה (ג) צרתה (ד) יבמתה (ה) בת בעלה (ו) כלתה (ז) אשת אחיה (ח) אשת האב (ט) בת חמיה (י) אשת אחיה מן האב ולא מן האם (יא) אם יבמה (יב) בת אם יבמה (יג) בת יבמה (יד) אשת אחי בנה מן האב (טו) אשת אחי האח שהן אחים מן האב ולא מן האם ואפי' שהיא אחות מן האם ולא מן האב (טז) אשת אחי אביה עכ"ל. וכל זה מבואר ע"פ דברי הרמ"א הנ"ל שגם היא לא תעיד להם א"כ על מנין ה' נשים הנ"ל נתוסף עוד שלש היינו על חמותה ובת חמותה ובת בעלה נתוסף חלופיהן דהיינו כלתה. אשת אחיה אשת אב. ולפי דעת מהרח"ש ומה"צ הנ"ל בס"ק כ"ח דיש להחמיר בהאבעיא דבת חמיה שאינה בת חמותה נתוספו עוד שנים היינו בת חמיה וחלופה אשת אחיה מן האב ולא מן האם. ולפי דעת הרא"ש והטור והרמ"א ז"ל שפסקו להחמיר בהאבעיא דחמותה הבאה נתוספו עוד שנים היינו אם יבמה וחלופה אשת אחי בנה מן האב. ולפי דעת תשובת עה"ג וצ"צ וב"ש שהזכרתי לעיל ס"ק ך"ז דה"ה בת חמותה הבאה ובת הבעל הבא תוספו עוד ארבע. היינו בת אם יבמה. בת יבמה. וחלופיהן אשת אחי האח שהם אחים מן האב ולא מן האם ואפי' שהיא אחות רק מן האם. ואשת אחי אביה בס"ה הם שש עשרה ופרטי הדינים מכל אחת כבר הזכרתי לעיל:

לג שהעד שאמר בתשו' מהריב"ל ח"א סי' א' ובח"ב סי' י"ב וי"ד רצה להמציא מזה קולא אחת גבי מים ומלחמה שצריך לומר קברתיו אם לא אמר העד קברתיו ואינו לפנינו או בעד מפי עד ואין הראשון לפנינו תלינן להקל ולומר שאם היה העד הראשון לפנינו היה מברר דבריו איך שנתברר לו שמת ודאי כגון שטלטלו ממקום למקום דחשיב כמו קברתיו (כמ"ש רמ"א סעיף י"ז) וכדומה אלא שמתחלה לא חש להזכירו וה"ה בספק אשתהי וכן בספק תוך ג' ימים יש להקל בעד מפ"ע יותר מן העד הראשון ועשה לו סמוכות לזה מדברי' מהרא"י בפסקיו סי' ר"ך ורכ"ג ע"ש ואחריו נמשכו קצת מהאחרוני' להקל בדבריו אולם בתשו' הראנ"ח סי' ס"ה הביאו בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ל"א ואחריו החזיק מהרי"ט שם ובח"א סימן מ"ח האריכו לדחות סברא זו בשתי ידים וכן בקו' הרא"ש דף ג' השיג על מהריב"ל הנ"ל ושכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סימן ך"ה. ושם דף נ"א האריך בזה ומסיק בשם הרשד"ם סי' נ"א דבחשש איסור דרבנן כגון מים שאל"ס וכדומה יש לסמוך על מהריב"ל בזה ודלא כתשו' מהר"ב אשכנזי סי' ך"א ומהש"ך סי' קפ"ג שנמשכו אחר דעת מהריב"ל להקל בעד מפי עד אפילו בחשש איסור תורה ע"ש והמעיין בדברי מהריב"ל ח"ב סי' י"ב וי"ד יראה שהוא עצמו לא סמך ע"ז הסברא ורפיא בידיה ע"ש. ועמש"ל סעיף ך"ז ס"ק קכ"ג בשם תשו' נו"ב סי' מ"ח:
(לג) אלא אמר סתם ששמע כו' ע' בס' מה"צ ס"ק ך"ו שכתב דין זה הוא מתשו' בנימין זאב הובא בד"מ ומבואר דמיירי שהעיד בפירוש ששמע מאחר אלא שלא ביאר ממי שמע בזה אין לחוש שמא העד הא' פסול היה אולם באומר שמעתי סתם ולא אמר שמעתי מאחר יש להסתפק אולי שמע קול הברה בעלמא ע' בק"ע סימן קל"ט שרב א' נסתפק בזה והרב ב"י בתשובתו הובא בק"ע סי' קמ"ח דעתו להקל גם בזה ונראה דדוקא באין העד לפנינו הוא שמיקל הב"י כו' ע"ש: וע' בתשו' חתם סופר סי' ע' בדבר עגונה שהרחיק בעלה נדוד זה ח"י שנה ובא אחד והגיד בתו"ע כו' בהיותו באדעסוי אצל בנו דיבר עם איש אחד מבאהסלוב והוא אמר כי בבאהסלוב שמע בבהכ"נ כי האיש הנ"ל אשר לו בן בהארבאטע מת בבאהסלוב. אי סגי בעדות זו להתיר העגונה הנ"ל. והשיב הנה במתני' שלהי יבמות איתא להדיא דמשיאין ע"פ בת קול כו' ומכ"ש אם אמר ששמע פלוני מת אע"פ שלא מקרנו ממי שמע אין לנו לחוש למיעוט שמא מפסול אך כל זה אי שמע עכ"פ מאדם ידוע אבל שמע שמועה כשיחת נשים שרוב העולם מוציאים קול זה גרע טפי משני טעמים א' לפעמים אדם חולה נוטה למות ומעבירים קול במחנה פלוני מת ולאחר שעה הרי הוא חי משא"כ כשאדם פרטי אומר מת פלוני לא חיישינן לכך כ"כ מבי"ט ח"ב ס"ס ח' חששא ב' שלפעמים נאבד אדם ונעלם וחושבים עליו זה ודאי מת או נהרג ואומרים באומד בעלמא וגם זה הוא משמועת רבים שכולם אומרים כן כ"כ בתה"ד אבל שמע מאדם פרטי פלוני מת לא חיישינן לזה דאילו מאומד היו רבים אומרים כן כו' והנה ב' חששות אלו לא נמצאו במקום אחד דבעיר שמת שם ואומרים פלוני מת איכא חששא אחת שמא נטה למות ואומרים שמת וכבר כמה פעמים אירע שהשכנים שפכו המים וטעו וחי וקם על רגליו אך חששא ב' ליכא וכשאומרים מת או נהרג במקום אחר ומכל שכן כשאינם מראים מקום איכא חששא ב' כיון שנעלם זמן מה חושבים שמת אבל חששא אחת ליכא. ואמנם עד אחד המעיד בפנינו שמעתי (ואינו אומר שמעתי מאחר) או שמעיד בשם אחר שאמר לו שמעתי בזה פליגי החכם ר' יעקב בכ"ר שמואל בתשובת ב"י (הובא בק"ע סימן קל"ט) נראה לו לחוש שמא לא שמע מיחיד אלא קול הברה ושיחת בני עיר והרב"י בתשובתו נחלק עליו וראייתו מרמב"ם כו' אולם המבי"ט סימן פ"ט סובר בל' הרמב"ם דשמעתי ע"פ עד קאמר ולא שמעתי סתם וכדעת הר"ר יעקב הנ"ל ובק"ע סימן רל"ג העתיק דברי מבי"ט בשבוש ולדינא צ"ע. מ"מ בנדון שלפנינו נלע"ד דאתתא לכ"ע שריא ואפילו הר"ר יעקב והמבי"ט יודו דהא אמר ששמע משיחין בבהכ"נ שמת ר' הירש קירשנר פה באהסלוב ולמאי ניחוש שמא לפי שעה בא קול שמת משום שנתעלף ונטה למות דא"כ למאי אמרו שמת בבאהסלוב פי' פה בקהילתינו פשיטא שמת בקהילתם שהרי עתה אתי קלא דשכיב אע"כ היו משיחים שכבר מת מימים ימימה וסופר א' לחבירו שבא עתה ממרחק והודיעו זה שר' הירש מעיר פ' מת פה בעירנו וגם אין לחוש שמא מאומדנא בעלמא אמרו שמת הואיל ונעלם מן העין זמן מה א"כ איך אמרו שמת בבאהסלוב אע"כ שמועה ברורה היא שאין בה פקפוק ומכ"ש שהרב"י מתיר להדיא וכן נראה מלשון הרמב"ם ע"כ המיקל להתיר כבלי עיגון מאתתא דא לא הפסיד ולמטינא שיבא מכשורי וישבו ב"ד של ג' ויתירו העגונה הנ"ל עכ"ד ע"ש וע' בתשובת מהרי"מ מבריסק סי' כ"ג מ"ש בענין כיוצא בזה):

לד או האשה. ע' בח"מ ס"ק צ"ז מחליט דה"ה אם האשה עצמה אומרת מת בעלי צריך לשואלה סיבת המיתה כמבואר הכא. וע' בס' בית מאיר שהקשה עליו ומסיים לולא דמסתפינא נלע"ד מדקדוק לשון הרמב"ם וגם מסידור דברי הש"ע דלא קאי אלא על המעיד יהיה איש או אשה או עבד אבל מעדות אשה עצמה לא מיירי וי"ל דבאשה עצמה בשעת שלום א"צ לשואלה סבת המיתה. ובזה מרויח לי קצת מה דמעולם לא ראיתי ולא שמעתי אשה שהלכה עם בעלה למדה"י ואח"כ היא לבדה שבה אל ארצה ומחזקת עצמה באלמנה שמת בעלה שיהיו הב"ד נזקקין לה שתעיד בפניהם לומר מת בעלי התירוני ולהנ"ל קצת ניחא כיון דבשעת שלום א"צ שאלות סה"מ אין בהגדתה שום נ"מ ודי במה שמחזקת עצמה באלמנה לפני כ"ע. אמנם היכא שיש מקום לספק שאומרת בדדמי בזה ודאי צריכה להעיד בב"ד כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סעיף ל"ט ס"ק קנ"ב מענין זה:

לה ואני ראיתי שמת שואלים. ע' בס' בר"י אות י' שהביא דהר"ם בן חביב בס' עזרת נשים סקנ"ד כ' וז"ל משמע דבאומר מת פלוני ולא אמר ואני ראיתיו שמת אין שואלין אותו ותלינן לומר דמ"ש מת פלוני הוא דשמע מפי אחר וה"ל כאלו אמר שמעתי שמת פ' דאין שואלין ולפיכך לא הזקיק לשאלה אלא למי שאמר מת פ' ואני ראיתיו שמת כנ"ל להלנה ולא למעשה עכ"ל. והוא ז"ל פקפק ע"ז דמה דנקט הרמב"ם. (והמחבר) אני ראיתיו שמת לרבותא נקטיה אף שאמר בהחלט ובלשון ברור. והעלה דכשאומר סתם מת פ' ג"כ צריך לשואלו ע"ש:

לו עד שיודעין שמת. עבה"ט מ"ש ואם אומרים שהיה בעלה גוסס כו' והוא מדברי הב"ש ועמ"ש לקמן סעיף ל"א ס"ק קל"א בשם כמה גדולים שהשיגו על הב"ש בזה וע"ש:

לז ללבוש שחורים. עבה"ט וכבר נתבאר פרטי דינים אלו בספרי פ"ת ליו"ד סימן שע"ה סק"ג ע"ש:

לח בעת צרה. עבה"ט מ"ש וס"ז מיקל בזה וכתב דוקא רשע גמור כו' וע' במה"צ ס"ק כ"ח שהאריך בזה והביא תשו' מהריב"ל ח"ג סי' ע"ה שהעלה דבעדות אשה א"צ שיהא תחילתו וסופו בכשרות (אפי' ברשע גמור ופלפל בדבריו ולבסוף הסכים עמו לדינא דלא גרע מישראל עוזב דת המסל"ת שבשעת ראיה היה פסול להעיד בתורת עדות ונמצא שלא היה תחילתן בכשרות וגם עתה אין שם תורת עדות שהרי פסול להעיד ואפ"ה מהני גבי עיגונא כיון דעכ"פ אין חשש שקר בדבר וכ"ש בזה שמעיד אחר ששב כו' ובק"א שם הביא שכן מסקנת הרח"ש ז"ל ע"ש ועמ"ש מענין זה בפ"ת לח"מ סי' ל"ד סכ"ט בד"ה חוזר לכשרותו ובסי' ל"ז סי"ח בד"ה שיסלק עצמו. וע' בס' בר"י אות ג' שכ' ג"כ דהסכמת האחרונים להקל דלא בעינן תחילתו וסופו בנשרות נמ"ש מהר"ם ן' חביב בעזרת נשים ס"ק כ"ג וכן הורה הרב כנה"ג ורבני דורו הלכה למעשה וכן הסכימו רבנן בתראי כמ"ש בס' יד אהרן ודלא כמהרי"קש בהגהותיו דנראה דנטה לאסור ע"ש וע' בתשו' דרכי נועם סי' ך"ב וך"ד:

לט מנח אונס. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ס"ס פ"ז שכתב לרב אחד מ"ש כבודו לדון לפסול העדים כיון דנלקחו לעבודה יש לחוש דמחללים שבת שלא במקום אונס. נפלאתי מהיכא תיתי לחוש לפסול לאדם שראינו שעובר עבירה באונס לחוש שעובר ג"כ שלא באונס (ע' בנ"צ מ"ש בזה והבאתי שם מדברי הש"ס גיטין דף מ"ז ע"ש) ובת' הרא"ש כלל נ"ד באנוסין שכ' דצריך לדקדק הרבה בעדותן לאפוקי ממון י"ל דהתם חזינן ריעות' כו' משא"כ בנ"ד. וגם בההיא דאנוסים כתב הרא"ש דבעיגונא מקבלין עדותן ע"ש:

מ ריקים ופוחזים. עט"ז בח"מ סי' ל"ד סכ"ה מה שתמה על הפוסקים שהשמיטו כאן גבי עגונה מה דמבואר בש"ס פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו) החשוד על עריות פסול לעדות אשה. ועיין בח"מ לקמן ס"ס מ"ב שדקדק מלשון הרמ"א שם שכתב פסול לעדות אשה בין לקדושין ובין לגירושין משמע דוקא לקידושין וגירושין הוא שפסול להעיד אבל להעיד לאשה שמת בעלה כשר דלא גרע מעבד ושפחה. אבל רש"י פי' שם לאפוקא לומר שמת בעלה ע"כ. וע' במה"צ ס"ק כ"ט שכ' דמדברי הרמ"א שם אין הכרע כ"כ דלא מיירי התם מדין עיגונא אולם ממה שהשמיטו הפוסקים להאי דינא בסי' זה יש הכרע דס"ל דכשר בעיגונא והאריך ליתן טעם לזה ושאין מדברי רש"י הנ"ל ראיה ע"ש:

מא אין לסמוך על עדותן. ע' בח"מ סי' ל"ד סכ"ב בהגה שכ' שם דאם קבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין ולכאורה זה סותר למ"ש כאן. וע' בס' בית מאיר שכ' ליישב בטו"ט ותמה שם ע"ד הסמ"ע בח"מ שם:

מב או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול. מל' זה משמע דאפילו שלא במסל"ת כשרים. וע' במה"צ סק"ל שתמה ע"ז דהא מהרא"י שם נסתפק בדין זה דאולי כל שלא חזר בתשובה שלימה הוא פסול להעיד מה"ת אם לא במסל"ת כדין כותי וא"כ מה מהני זה שהעיד בלי רמיה אטו בכותי מועיל כה"ג והביא דבתשו' אמ"ש השיג על הרמ"א בזה ע"ש. וע' בתשו' נו"ב ס"ס ל"ו שמפרש שם דברי הרמ"א ביו"ד סי' ס"ט ס"י (ע' בפ"ח שם סקט"ז) ומתוך כך יצא לו סברא אחת דעדות בלתי מסיח לפ"ת היכא דרגלים לדבר עדיף ממסל"ת בלי רגלים לדבר וא"כ בעדות אשה שנאמן כותי מסל"ת אף דליכא רגל"ד ק"ו היכא דאיכא רגל"ד שנאמן אף בלי מסל"ת וסיים זה שעלה על רעיוני אבל גוזרני שחלילה לסמוך ע"ז אפילו לצירוף בעלמא ע"ש. ומ"מ מאחר שכתב הדבר הזה בספרו נראה דעתו שאם ייטיבו הדברים בעיני המעיין יוכל לסמוך ע"ז לסניף וכן מצאתי בנו"ב תניינא סי' מ"ז שהוא עצמו סמך ע"ז וצירף סברא זו לסניף וכתב בזה"ל הגם שגזרתי שלא לסמוך על היתר זה למעשה אך גם עתה איני סומך ע"ז לחלוטין רק לצרף לסניף ע"ש עפ"ז אפשר לקיים דברי הרמ"א הנ"ל דמ"ש או בידוע כו' היינו שיש רגל"ד ומועיל אף בלי מסל"ת. והא דלא כ' כן לעיל ס"ג גבי כותי היינו דשם לא רצה לסמוך על סברא זו לחוד משא"כ הכא דיש עוד סניף דמהרא"י שם העלה דין זה בספק דאפשר אינו כ"א פסול דרבנן הכשר לעדות אשה וכ' שם דעובדא הוה שהתירוה רבנים אחרים על פיהם שלא במסל"ת והוא ז"ל לא אמר בה לא איסור ולא היתר ע"ש רק דהרמ"א כאן חשש להחמיר כדעת מהרי"ו מעתה היכא דיש רגל"ד שפיר יש לצרף זאת לסניף. ועמש"ל סעיף י"ד ס"ק ס"ד (כעת יצא לאור תשו' ח"ס ושם בסי' מ"ו הזכיר דברי נו"ב קמא הנ"ל שרצה לחדש היתר בעיגונא ביש רגל"ד להאמין לכותי אפי' אינו מסל"ת אלא שגזר שלא לסמוך על זה והוא ז"ל כתב עליו בצדיקים נא' ותגזר אומר ויקם לך כי אין לסמוך על זה כלל ואין ממש בדברים ההמה כו' ע"ש):

מג ופלגינן עבאה"ט מ"ש ראובן שהעיד שקרובו כו' ועמ"ש בזה לקמן סי' קט"ו ס"ו סקל"ג:

מד אבל אם בא העד. עח"מ שכ' פי' אפילו בא אחר שהתירוה לינשא דאם בא קודם שהתירוה לינשא אפי' עד אחד נמי לא תנשא כו' ע"ש וע' בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא שחולק עליו וכתב דנראה ברור דאחר שהתירוה אין הראשון נאמן וכן הוא בש"ג בשם א"ז פ' האשה שלום וטעמא דמלתא נ"ל לפמ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף פ"ח ע"ב דכיון שהתירוה לינשא הוי בחזקת היתר ע"ש א"כ לכך אינו נאמן הראשון לומר נגד חזקת היתר דאין עד א' נאמן במקום חזקה. ומה שהקשה הח"מ דאי איירי קודם שהתירוה גם אם מכחישה אחר נאמן לק"מ דנ"מ לענין שיהיו הבנים ממזרים ולא ספק ממזרים כו' ובודאי לא מסתבר כלל לומר דיהיה נאמן אחר שהתירוה לינשא ומכ"ש לאחר שנשאת דא"כ תצא חורבה דיהיו לה בנים וב"ב ויבא העד הראשון ויאמר לא אמרתי לה כלום ויהיו כולם ממזרים ואולי מחמת שנאה אומר כן להוציא לעז וישרים דרכי ה' וכתיב דרכיה דרכי נועם לכן נראה עיקר דאם אומר לאחר שהתירוה דתו ל"ל חזקת א"א דבודאי אינו נאמן וכדעת הא"ז וש"ג הנ"ל באופן דלית ביה ספיקא כלל ובודאי השני נאמן. אבל קודם שהתירוה העיקר כדעת הרמב"ן והר"ן והרא"ש וש"פ דהראשון נאמן (ר"ל לאפוקי מדברי שו"ת ב"י שהזכיר שם מקודם) ואפילו אם הראשון שאמרה משמו פסול הוא נראה דנאמן וכדעת הח"מ (ר"ל שמסתפק בזה ומסתמא דעתו להחמיר ולאפוקי מהב"ש מה שמביא בשם ת' ש"י) דהא כיון דאומר לא אמרתי וא"י הוי כאומר מבודה הייתי ולענין מבודה הייתי אין חילוק בין כשר לפסול עכ"ד ע"ש. ולע"ד בעיקר יסודו דאחר שהתירוה אינו נאמן הגם דלכאורה איכא סייעתא לדבריו מדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ג שהביא בס' מה"צ לקמן סעיף כ' ס"ק ע"ז ותמה עליו וסיים שדבריו צריך תלמוד אבל לפ"ד קה"י הנ"ל א"ש. אעפ"כ לא אוכל להבין דהלא דעת הרמב"ם (שהובא בש"ע לקמן סעיף ל"ח ועח"מ שם) דאפילו עד אחד כשר נאמן נגד אשה אפילו לאחר שהתירוה ואף הרמב"ן והרשב"א מודים לו בהיא עצמה כמ"ש הה"מ והובא בב"י ובמה"צ שם ס"ק קנ"ב הביא בשם הרח"ש דאפילו בא העד אחר שנשאת ממש תצא אלא שהוא ז"ל פקפק קצת בנשאת ממש ע"ש וא"כ איך החליט כאן הגאון בעל קה"י דאחר שהתירוה אינו נאמן דהא עכ"פ לא גרע מעד אחר. ומה דקשה לפ"ז על דברי הח"מ הנ"ל דמוקי להך דינא בבא אחר שהתירוה לינשא דאלו קודם שהתירוה אפילו עד אחר נמי ולהנ"ל אפילו בעד אחר נמי אפילו אחר שהתירוה וא"כ הדק"ל. צריך לומר דהח"מ כ"כ לפי פשטות לשון הש"ע לקמן סעיף ל"ח שכ' וי"א שאם אשה אחרת או היא שאמרה כו' משמע דס"ל להב"י דלהי"א שהוא הרמב"ן דין האשה עצמה שוה לאשה אחרת וכדברי הנ"י שהובא בב"י שם ודלא כהרשב"א והה"מ בפי' דברי הרמב"ן שם והך דינא דהכא הוא ג"כ מדברי הרמב"ן אבל על הגאון בעל קה"י הנ"ל שהחליט לדינא דאחר שהתירוה אינו נאמן קשה דהוא נגד הסכמת האחרונים לקמן סל"ח שכ' דלהלכה אין סומכין לקולא בהיא עצמו וכמובא בבה"ט שם וא"כ כ"ש כאן אם מכחיש' זה שאמרה משמו וצ"ע (עמש"ל סל"ח שם) . שוב ראיתי בתשו' רע"ק איגר סי' קי"ג שגם הוא ז"ל תופס לנכון פירוש הח"מ דמיירי אפי' בהתירוה לינשא ותמה ע"ז מדברי רי"ו הנ"ל והכיח בצ"ע ועוד האריך בדברי הרמב"ן הנ"ל וגם הביא דברי הש"ג בשם ריא"ז הנ"ל ופלפל בדבריו ע"ש ויש לעיין בכל זה:

מה שאמרה בשמו מת. עבה"ט בשם ח"מ ובשם ש"י (ולכאורה לפי מה דאיתא קמן בק"ע סי' ש"ה שהועתק שם לשון ש"י אינו מבואר שם כלל דא"י להכחיש את האשה רק דא"י להכחיש עד הכשר וא"כ לא נפשט רק ספק הב' דהח"מ ולא ספק הא' אמנם מאחר שגם הב"ש ובס' מה"צ כתבו כן בשמו דא"י להכחישה מסתמא כתוב כן בתשובה הנ"ל ויש לעיין שם (וע' במה"צ ס"ק ל"א שכ' על דברי הש"י לא ידעתי מנא לי' הא וע"פ הדין נראה דהשפחה נאמנת להכחישה ע"ש וכן הסכים בס' קהלת יעקב והובא לעיל ס"ק מ"ד. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קט"ז שכתב דמה דמספקא ליה להח"מ היכא שאמרה בשם עבד ושפחה אם יכולים להכחיש אותה י"ל דדוקא בעדות אשה מספקא ליה משום דבעדות אשה אמרו שהוא כשנים וסמכו דאשה דייקא אבל בשאר איסורים י"ל דלא מספקא ליה דודאי איתחזק לשקרא אף בפסולי עדות ואף אם נאמר דבכל מקום מספקא ליה היינו היכא שבא להעיד והתורה האמינתו אבל היכא שחיוב עליו לברר כו' ע"ש: ועיין בתשובות רע"ק איגר ז"ל בהשמטות לסי' קי"ג שכתבו מתחילה דמה דנקט הח"מ בלשונו בשם עבד ושפחה לאו דוקא הוא וה"ה במעיד בשם אשה דלא מצינו חילוק בפסולים בין אשה לעבד ושפחה ושוב כ' די"ל דדוקא נקט דהנה בעיקר דברי הח"מ אלו יש לתמוה דהספק הא' של הח"מ באמרה בשם עבד ושפחה אינו מובן כלל. מאחר דשניהם שוים האשה והשפחה הם פסולים. בודאי הראשונה נאמנת. ופשיטא דאין להסתפק ולומר דילמא דינא דהרמב"ן רק בפסול שמעיד מפי כשר דז"א מדנקט וכן הדין בכל עד מפי עד משמע ודאי דגם בשניהם שוים ובהיות כן יש לדון גם על ספק הב' דהח"מ בעד כשר המעיד בשם עבד או שפחה מאחר דחזינן דהרמב"ן למד דינו מסוגיא דכתובות באמר' פלוני חכם טהר לי הכתם והתם הוי פסול מפי כשר ומנ"ל להרמב"ן דגם בשניהם שוים הראשון נאמן וע"כ דלא ס"ל לחלק בנך כיון דהטעם מאחר שבא מכחו דהראשון הראשון נאמן אין לחלק בין מעיד פסול או כשר וא"כ ה"ה בכשר מפי פסול ובהכרח ל"ל דהח"מ דוקא נקט בשם עבד ושפחה וכוונתו כיון דסתם עבדים ושפחות פרוצים המה בכלל חשידי קצת לשקר בזה מסתפק אי הראשון נאמן וגם הספק הב' בנוי ע"ד זה דאף אי נימא דבאשה דג"כ פסולה נאמן להכחישה גם העבד ושפחה מ"מ בעד כשר ממש י"ל דעבד ושפחה אינו נאמן. אבל במעיד מפי אשה דעלמא דאין חשש להעיד בשקר אלא דהתורה פסלה מגזה"כ היא נאמנת וצ"ע עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט ואם יש שני עדים אומרים בשם א' כו' כ"כ הח"מ וב"ש. ולקמן ס"ק קכ"ג הביא כן בשם הראנ"ח ע"ש עוד ועיין רבינו עקיבא שם שכתב על דין זה דנ"ל דהיינו בב' עדים כשרים דאף דלענין שורש ההיתר אשה אינה עדות מעליא דהא העידו רק מפי א' ואף בהעידו מפי ב' הוי עד מפ"ע מ"מ לענין זה שמעידים שאמר להם פלוני כך הם עדות מעליא שאמר להם כן וא"נ להכחישם שלא אמר לשם כך דלענין זה הוי חד נגד ב' עדים כשרים ואחרי שנתקיים עדותן שאמר להם כן הדרינן לדינא דתקנת חז"ל דע"י עד מפ"ע מותרת לינשא אבל אם על עיקר יסוד הם פסולים ולא הוי עדות מעליא שאמר להם כן נאמן להכחישם כיון שאמרו רק מפיו עכ"ד ע"ש ומ"ש עוד הבה"ט ואם עד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כו' ע' בח"מ דמבואר בדבריו דאף בהתירוה להנשא הדין כן דאין לחלק בזה דהא סוף סוף לא העיד הראשון בב"ד ועיין בתשו' רע"ק שם שכ' דלכאורה דברי הח"מ אינם ברורים דהרי חזינן דהש"ג פט"ו דיבמות כתב שם ריא"ז כו' אמנם אחר העיון נראה דדברי הח"מ נכונים כו' ע"ש. ומה שתמה עוד בתשו' רע"ק שם על מרן הב"י בתשובה סי' ד' עיין בנ"צ מ"ש בזה: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' ע"ה שדעתו דלא כהח"מ הנ"ל במה דפשיטא ליה דעד הראשון יכול לומר מבודה הייתי אף אחר שכבר העיד השני משמו בב"ד והוא ז"ל כ' ולבבי לא כן יחשוב דכמו דפשיטא לן דאפילו בעדות נשים דעיקר העדות אינו כשר אלא מדרבנן הגדה הראשונה בב"ד היא עיקר ואינו חוזר ומגיד והטעם דאל"כ לא יהיה דרכי נועם דאחר שכבר הותרה ונשאת יאמר העד מבודה הייתי ויתן שום אתמלא וכמ"ש השואל בתשו' הר"ן סי' ל"ד. זה הטעם בעצמו שייך בעד האומר בשם עד אחר ונתקבלו דברי השני והותרה האשה ונשאת יארע מכשול נזה שיאמר הראשון מבודה הייתי וע"כ גם זה בכלל התקנה שתיקנו חז"ל להאמין עד מפי עד ויש כח ביד חכמים בזה שכיון שהגיד השני בב"ד אפי' הגדת הראשון היה שלא בב"ד אינו חוזר הראשון ומגיד עבודה הייתי ואפי' לו הותרה ונשאת ככל אינו חוזר ומגיד שבתורה כו' ומה"ט נראה ג"כ בענין ספק הא' של הח"מ באמרה בשם שפחה והשפחה מכחשת אי שפחה מהימנא נראה דודאי שפחה לא מהימנא (וכדעת הש"י הנ"ל) דבשלמא באמרה בשם עד מהימן לא שייך לומר אין דרכי נועם פן יבא עד הא' ויכחיש שלא הגיד שום דבר ויהיה נאמן מקבלת הרמב"ן ז"א כיון דשניהם אינם חשודים לשקר לא שייך לחוש לזה משא"כ במעיד בשם שפחה ועכו"ם מסל"ת אשר פיהם ד"ש נהי דלעדות אשה נאמנים בצירו' דייקא ומלתא דעל"ג וגם זה האומר בשמם מהימן שכך שמע מפיהם מ"מ מיד אין אנו בטוחים שלא יבואו ויכחישו דבריהם הראשונים ואם נאמין להם ע"פ קבלת הרמב"ן א"כ עי"ז נוצא אשה מבעלה שהתרנו בתחלה ואיך נתירנה בתחלה אין זה דרכי נועם אע"כ מעיקרא כך תיקנו שאין אלו נאמנים להכחיש האומר משמם עכ"ד: וע"ש עוד עגונה זה שלשים שנה מבעלה שנלקח לצבא מלחמה והעידה אשה אחת ששמעה מאורח עני א' שבעלה של זו מת והותרה האשה ע"פ שו"ת מרבנים וכשבאת האשה לקחת חליצה נשמע שהאשה המעידה חוזרת מעדותה ושלחו הב"ד אחריה ואיימו עליה ואמרה כי לאשר נכמרו רחמיה על האשה הוסיפה לדבר מה שלא הגיד לה העני ממות בעלה כלל וכי נזדמן שהעני הלז היה עוד אצלה והכחישה שלא אמר לה מבעלה של זו והיא מצדקת עליה את הדין כי ראוי לה לקבל תשובה ונשאל אם נאמנת לחזור מדבריה והשיב אילו הוינא התם לא הייתי שולח אחרי האשה המעידה לשמוע דבריה כלל כיון שהגידה כבר ודין הוא אפי' בעדות נשים שאינו כשר מה"ת רק מדרבנן מ"מ הגדה ראשונה היא עיקר כמבואר בתשו' הר"ן סי' ל"ד וסי' מ"ז כו' ובנ"ד שכבר נחקר העדות בב"ד דאפי' אי נימא מה שהותרה ע"פ שו"ת לא מקרי היתר ב"ד עד שיתאספו ג' יחד ויאמרו לה מותרת את להתנסבא כהסכמת ב"ש ס"ק קכ"ד והכא אי כשבאת לחלוץ התאספו ב"ד לחלוץ לה בודאי הוה כהותרה ע"פ ב"ד אבל אי לא היו שם ב"ד עדיין רק תבעה מהרב שיחלוץ לה אפשר עדיין לא הותרה ואי אתי עד א' המכחיש לעד הראשון תצא מהתירה מ"מ הכא דלא בא עד מעלמא להכחיש עדות הראשון ומלשון השאלה משמע שהעדות הוגבה בב"ד של שלשה א"כשוב לא מ"ל מבודה הייתי לא העד השני ולא הראשון בפנינו ומכחיש ונהי עם הראשון בפנינו ומכחיש אותה לומר שקר העדת בשמי מהימן העד ע"פ קבלת רמב"ן מ"מ העד השני נא מהימן לומר שהעד הראשון מכחיש דבריו הראשונים ולא היו ראוי לב"ד לשלוח כלל ולשמוע דברי חזרתה כמ"ש בש"מ ב"ב דף מ"ח כו' ברם הכא יש לעיין בדברי האשה שאמרה כי לאשר נכמרו רחמי' הוסיפה כו' וכי נזדמן שהעני הלז היה עוד אצלה כו' המובן מדבריה שבפעם הא' טעתה בדמיונה בדבר העני ומאומד דעת הסבירה כאילו אמר בהדיא שמת ובפעם הב' חקרה אותו היטב ואמר שמעולם לא נתכוין לזה וא"כ נ"ל כיון שכבר נודע זה להאשה המעידה בעת בא האורח שנית שדמיונה כוזב אילו אז באת מיד לב"ד וצווחית טעיתי בדמיוני אפשר היה קצת סברא לחוש לדבריה אבל עכשיו ששתקה עד שכבר האורח חמק עבר ועוד המתינה עד שבאת האשה לחלוץ ועוד ששלחו ב"ד אחרי' בכה"ג לא מהימנא וכדמוכח מרש"י בכתובות י"ח ע"ב כו' אמנם יען שראוי ומחוייב בכל עדות לחקור מתחלה אולי מאומד ומדומה אמרה ואך הכא מקילינן דאין דנין אפשר משא"א כו' ע"כ הכא אם אפשר לעמוד על החקירה עלינו לעשות כל מה דאפשר והנה אם בעלה של זו מת תחת צבא המלחמה ולא ברח אפשר בנקל בחקירה מועטת אצל שר צבא שהיה נמנה תחתיו ודרכם ליתן כתב הנקרא טאטן שיין כו' (עמ"ש לקמן ס"ק נ"ג) אך אם א"א בכך א"כ אין דנין אפשר משא"א ואם יסכים ת"ח מורה הוראה למטינא שיבא מכשורי להתיר האשה הנ"ל עכ"ד ע"ש):

מו אע"פ שהוא בעיר. עח"מ ס"ק י"ח ועיין בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' ח' מ"ש בזה. ומבואר שם דאפילו לדעת הח"מ דס"ל שצריכין לשלוח אחריו היינו דוקא אם האשה אומרת לפני ב"ד ששמעה מעד פלוני אבל אם אומרת סתם ששמעה שמת בעלה אינה צריכה להגדת העד בפני ב"ד ע"ש וכ"כ בתשובת שובת ציון ס"ס פ"א ע"ש:

מז שהוא בעיר. עבה"ט מה שהשיג על הב"ש ועיין במה"צ סעיף קטן ל"ב שהשיג ג"כ על הב"ש בזה ועכ"ז העלה דדינו של הרמ"א ז"ל אמת ויציב ע"פ מה שביאר הב"ש דמיירי שהעד השני מבאר עדותו כיצד הוא יודע שמת משום הכי א"צ לשאול מן הראשון אפילו אם הוא בעיר אבל באומר מת סתם ואינו מבאר דבריו כיצד מת אם הראשון בעיר ודאי יש לשלוח אחריו לכתחלה כדלעיל ס"ה אבל אם אינו בעיר א"צ לשלוח אחריו לעיר אחרת ע"ש:

מח אע"פ שהם מכחישים. ע' בח"מ שכ' שדין זה אינו מוסכם דבש"ג הביא בשם ריא"ז דא' אומר מת ואחד אמר נהרג הוי הכחשה וטעמו שסובר כהרמב"ם כיון שהכחשה בגוף הדבר הוי כחקירות דעדותן בטילה והרא"ש והטור והמחבר לא ס"ל כהרמב"ם ומחשבים זה לבדיקות דעדותן קיימת. והב"ש כתב ויותר מסתבר דס"ל להמחבר דליכא פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש אלא דהכחשה דכאן הוי כמו מנה שחור ומנה לבן דלא הויא הכחשה לכ"ע גם י"ל כאן די אם עד א' מעיד שאינו חי לכן אפילו אם מכחישים זא"ז בחקירות מ"מ עד א' מהם אומר שאינו חי הוא מותרת משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים וכ"כ בתשו' פני משה ח"א סי' ס"ד מיהו בש"ג כתב עד א' אומר מת כו' הוי הכחשה ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' ק"ל פסק כהמחבר דלא הוי הכחשה מיהו מדלא הביא דברי הש"ג יש לומר דלא ראה את דבריו עכ"ד ב"ש. והנה מה שכתוב הב"ש בתירוצו השני אפילו אם מכחישים זא"ז בחקירות כו' לכאורה זה סותר למ"ש בש"ע לקמן סעיף כ"א דאפילו הוכחשו בבדיקות כשרים משמע הא בחקירות לא וכמו שדייק הב"ש עצמו שם: וצ"ל דס"ל להב"ש בתירוץ זה דאה"נ דאפילו בהכחשה דחקירות תנשא מדין עד א' ומ"ש הש"ע שם אפילו הוכחשו כשרים בבדיקות ר"ל שני העדים כשרים משום דהכחשה בבדיקות לאו הכחשה היא והרי כאן שני עדים ונ"מ לדינים שיתבארו לקמן סעיף ל"ז ל"ח ע"ש וכן מצאתי בס' מה"צ ס"ק ל"ג שפי' כן: ועיין בתשו' נו"ב סי' מ"ו שכתב שבדין זה נעלם ממאור עינינו הרא"ש ז"ל ובנו רבינו הטור והרב"י בש"ע והאחרונים דברי הירושלמי פ' האשה שלום דשם מבואר דמודו ר"י ור"ש בעדים דדוקא בצרה סבירא להו תנשא דצרה לא עשו דבריה אצל חברתה כלום אבל בעדים מודו ובגמ' דילן לא מצינו סתירה לזה א"כ א"א לחלוק על הירושלמי ולהקל באיסור ערוה ואף שדינו של הרא"ש ז"ל אמת בעובדא דידיה שהכחשה היתה בדבר שאינו נוגע לגוף העדות רק אם פלוני היה אצל הקבורה או לאו ובזה ודאי דלא מגרעא לגוף עדות אבל הראיה שמבי' הרא"ש ז"ל ממשנה דאחת אומרת מת כו' אינו ראיה וא"כ העיקר בזה כהש"ג שפסק דעד אומר מת ועד אומר נהרג הוי הכחשה. וגם בסברת הב"ש דכאן דסגי בעד א' גם הכחשה בחקירות אינו מזיק כו' פלפול לסתור סברתו ע"ש ובסי' מ"ז ובסי' מ"א מזה. גם ביאור הגאון החסיד מווילנא ס"ק מ' כתב על דין זה כי שגגה וטעות גדולה היא דממתני' מוכח להיפך דדוקא בצרה כו' ואיזה תלמיד טועה כתבו והשומע שמע וטעה דמטעם אחר התיר הרא"ש ז"ל שם משום דמכחישין בבדיקות כו' וכ"א בירושלמי להדיא כו' ע"ש (פליאה זו כבר נשמע בין החיים עיין במהרי"ט חלק אה"ע סי' ל"ח ובס' קרבן עדה מפרש הירושלמי במקומו שם ועיין בס' בית מאיר ובס' קהלת יעקב ובס' יד המלך פי"ב מהל' גירושין ובת' חמדת שלמה סי' כ"ט ובת' ברית אברהם סי' ל"ד מזה) . וע' בנו"ב תניינא סי' נ"ו דרב אחד רצה ליישב ולתרץ הפליאה הנ"ל על הרא"ש מהירושלמי וגם הביא דהראב"ן פסק ג"כ כהרא"ש. והוא ז"ל דחה תירוצו ומ"מ כ' אחרי דהראב"ן והרא"ש מקילים והרי"ף והרמב"ם שתקו לגמרי מי שסומך על שני עמודי הגולה הללו מי ימחה בידו ובפרט דבירושלמי שם מבואר שדבר זה דמודו ר"י ור"ש בעדים ר' יוחנן אמר כן אבל רב סובר שגם בעדים חולקים והגם דרב ור' יוחנן הלכה כר"י מ"מ מי יודע אם כלל זה נאמר ג"כ על מה דפליגי בירושלמי ואולי רק על הבבלי נאמר לכן מי שרוצה להקל יש לו מקום לסמוך ע"ש. וע' בס' מה"צ שם שהאריך מאד בענין הזה והעלה להלכה דלא כהש"ג רק כפסק הרא"ש וטור וש"ע וכן הסכמת הרשד"ם ס"ס מ"ד והצ"צ ומהר"ם מלובלין סי' קל"ב וכן העלה בקונ' מהרח"ש דף ו' ע"ב. וגם היכא דאיכא הכחשה בחקירות ממש צידד במה"צ שם לומר דלא גרע מעד א' ותנשא. וסיים באם יש עוד איזה צד להקל יש לסמוך על זה. וע"ש עוד שהעלה דנדון זה א' אומר מת כו' דמיא להכחשה דגוף המעשה דלכ"ע אין כאן שנים אלא עד א' כמו שיתבאר ודלא כהב"ש בתירוץ הא' דמדמי לה לבדיקות דעדותן קיימת לגמרי ויש כאן שני עדים ונ"מ טובא ע"ש וע' עוד בתשו' שב יעקב סימן י"ח מענין זה. וע' בספר ישועות יעקב סק"י שפלפל ג"כ בזה ומסיק לדינא יש לחלק בין שני עדים כשרים לפסולים דבשני עדים כשרים הואיל ומדאורייתא נאמנים מהני אף אם מכחישים זא"ז אבל בפסולי עדות דעיקר הימנותא דידהו הוא מדרבנן היכא דמכחשי לא תקנו רבנן ולא מהימני עי' שם. ועיין בכל זה בתשובת ברית אברהם מסימן כ"ח עד סי' ל"ו:
ועיין עוד בנו"ב קמא סימן מ"א על דבר עגונה שהיה לה ג' עדים על מיתת בעלה אך המה מכחישים זה את זה בחקירות באיזה יום ובאיזהו מקום. והאריך בזה וצידד להתירה מכמה טעמים ע"ש. ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן פ"ז על כיוצא בזה בהכחשה שבין העדים שב' עדים הראשונים העידו מפי אחרים שלאחר מיתתו השליכוהו לים והעד הג' העיד מפי עד שקברוהו בשפת הנהר על הקרקע. והאריך שם לבאר דיש לנו צדדים הרבה להקל אף בהכחשה בחקירות בעדות נשים. וסיים מ"מ לדינא ח"ו לסמוך על דעתי הנמוכה כיון דהב"ש כתב בשם הש"ג להחמיר ומפורש כן בירושלמי להדיא דמודו ר"י ור"ש בעדים דעלמא. ומה שדן רב אחד בנ"ד כיון דהשלישי מוכחש מב' הראשונים הלך אחר הרוב זה אינו דכיון דאינו מכחיש לומר לא מת רק בחקירות מגרע גרע דה"ל כולן עדות אחת ובטלה כולה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' עדות במפור' היו העדים מרובה והוכחש אחד מהם בטלה כל העדות) נראה אזיל בזה לשיטתו בתשובה הנ"ל מקודם דהביא ראיה מדברי הר"ן דגם בעדות אשה אמרינן דנמצא א' מהם פסול בטלה כל העדות אבל לדעת הנו"ב סימן מ"ה וכפי שנראה דעת הגאון רע"ק ז"ל בעצמו בסי' קכ"ה דבעדות אשה לא שייך זה והובא דבריהם לעיל סעיף ג' סק"ב שפיר יש מקום לדברי הרב הנ"ל) אכן לדינא בנ"ד הוי רק הכחשה בבדיקות כיון דענין הקבורה לא צריך לגוף העדות ואף דאמרו מת מחמת רעבון דבעי' דוקא קברתיו מ"מ העדות דטלטלוהו ממקום למקום ויודעים דמת מהני וא"צ לעדות מעש' הקבורה עכ"ד ע"ש: ועיין עוד בב"ש ס"ק הנ"ל מ"ש ואם א' מעיד שנטבע וא' אומר שנהרג תליא בפלוגתא זו כו' וביאור דבריו דלדעת הש"ג דסובר עד א' אומר מת וע"א אומר נהרג הוי הכחשה אם אחד אומר שנטבע וא' אומר שנהרג ג"כ הוי הכחשה אם אומר שנטבע במים שיל"ס אבל במים שאל"ס גם להש"ג לא הוי הכחשה כי י"ל שעלה מן המים ונהרג אח"כ ולדעת המחבר בכל גווני היא מותרת דאף במים שיל"ס לא גרע מא' אומר מת וא' אומר נהרג ע' בב"ש שכן הוא כוונתו אלא שיש איזה גמגום בלשונו והדבר מפורש בתשו' מהר"ם לובלין שהביא ע"ש. ועיין בנו"ב תניינא סי' נ"ז בתשובה מבן המחבר שכ' דלכאורה ה"ה באחד אומר שנצלב וא' אומר שמת מיתת טבעית לא הוי הכחשה דהא אנן פסקינן בסעיף ב"א דראוהו צלוב אין מעידין דשמא מטרוניתא כו' א"כ י"ל שנצלב וניצל מהצליבה ואח"כ מת על מטתו וכעין שכ' מהרמ"ל בנטבע ומת אמנם הרואה בתשובת מהרמ"ל שם יראה דהוא איירי שלא עמד שם עד שת"נ ובזה ליכא למימר רוב הנטבעים למיתה לכן שפיר איכא להשוות העדים אבל בנ"ד בנצלב איכא רוב למיתה וחזקת א"א מסייע לומר דאיכא עדות מוכחשת ואף דיש סברא לומר דנגד זה יש הרבה חזקת כשרות של העדים (דבנדון דידיה היו ב' עדים שנצלב וחמשה עדים שמת ע"מ) שלא להחזיקה לרשעים להעיד שקר ולהכשיל א"א וזה עדיף מרוב אך קשה להעמיד וסוד על היתר זה ועוד אם באנו לחוש לדברי הב"ח שמחלק בין נתלה ביד לנתלה בחבל כו' ועוד כיון דבמלכיות הללו שוברין מפרקתו כו' (עמש"ל סעיף ל"א) אמנם י"ל כיון דבעדות שהוגבה מהרב דק"ק ליבנא (על הצליבה) לא נזכר אלא פייבל קעלין ומי יודע על איזה פייבל כו' ע"ש:

תוכן העניינים

פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה