פתח הבית על משנה תורה הלכות עבודת יום הכיפורים· רבי אברהם טיקטין
הלכות עבודת יום הכיפורים · פרק ה
הלכה א
עיין לח"מ שתמה על הרמב"ם מהא דזבחים (דף מ') שנראה להדיא שם לר' יהודה דוקא לפני ולפנים וכו'. ועיין מים חיים הקשה עוד מהא דיומא (דף מ' ע"א) דאמר שם אי אקדים מתנות דפר במזבח מקמי מתנות שעיר בהיכל לית לן בה לר"י עיין שם. והלח"מ כתב שיש ט"ס בדברי הרמב"ם וצ"ל לפנים מן היכל עיין שם. והמים חיים כתב דזה דוחק וכתב דהרמב"ם פסק בחדא כר"י ובחדא כר' נחמיה. והוכיח זה מהא (דדף סא א) דאמר שם עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ולא כלום וכו'. ופריך מהא דתנן הקדים דם הפר לדם השעיר יחזור ויזה וכו' ומשני בהיכל עיין שם. ולא הבנתי כוונתו איך מוכח זה מעולא הרי שם באמת קודם לפני ולפנים. ואפשר כוונתו כיון דלפי תירוץ הש"ס על כרחך מוכח דמתני' איירי בהיכל ואפ"ה תנן יחזור ויזה וכו'. ובדברי הלח"מ שכתב דמ"מ לכתחלה יחזור ויזה לא ניחא ליה אך דוחק גם לשונו לא משמע כן קצת עיין שם. גם קשה קצת אם נאמר כלח"מ א"כ הא (דדף מ' ע"א) דקאמר שם אי דאקדים מתנות דפר בהיכל מקמי דשעיר בפנים חוקה כתיב וכו' ומה פריך הא עכ"פ סוף סוף יוכל לחזור וליתן של פר בחוץ היינו בהיכל. אלא ודאי דאין מעכב משמע דא"צ לחזור וליתן. אך יראה דזה אין מוכרח דלשון אין מעכב משמע אף אם הוא באופן שא"א לחזור וליתן מפר על היכל כגון שאין כ"כ דם וצ"ע:
הלכה ב
אף על פי שהחפינה בעזרה צורך פנים וכו'. לכאורה קשה למה ליה הא ותיפו"ל בלא"ה הרי מתן דם הוא בפנים ופשיטה דמעכב. וצ"ל דסובר דבעי שיהא שתיהם פנים. אך זה אינו דא"כ היה לו לומר מיד בבבא זו אף על פי ששחיטה בעזרה דמו נכנס לפנים. וצ"ל אפשר דסבר דתלוי הכל במעשה שעושה. ועיין תוס' ישנים (דף ס') הנ"ל הביא בשם רש"י כאן לומר אם עשה אילו ואיל העם טרם שהוציא כף ומחתה לית לן בה משום דהעיקר תלוי אם זה שאיחר הוא פנים. והקשו ע"ז מלעיל (דף מ') אם הקדים דם פר שבהיכל לדם שעיר שבפנים דמעכב עיין שם. וצ"ע מאי ראיה, הרי שם הקדים החוץ לפנים וכאן להיפוך. ועיינתי לעיל (דף מ') בתוס' ישנים שם כתבו מדמשני הש"ס לעולם הגרלה ונהי דסדרן לא מעכב עכ"פ גופיה מעכב. לפ"ז על כרחך הדר ביה הש"ס ממאי דהוי ס"ד תחלה דאי אקדים מתנות דפר בהיכל מקמי שעיר בפנים דמעכב. דכמו דקודם הגרלה לא מעכב כמו כן זה עיין שם. והיינו דסבר דבעי דוקא שיהיו שניהם פנים. וכתבו דלפ"ז על כרחך הא דקאמר כאן שעיר ששחטו קודם מתן פר לא עשה ולא כלום וכו'. היינו משום דשחיטה צורך פנים. ולסוף כתבו די"ל הכל תלוי במה שמאחר עיין שם. והנה כפי הנראה יש כאן ג' שיטות לדעת רש"י וכפי מה שמסיק הת"י דף מ' תלוי הכל במה שמאחר ולת"י (דף מ') בתחלה וכאן צריך שיהיה שניהם פנים. ולדעת הרמב"ם כפי מה שצידדנו תלוי רק במעשה שעושה עכשיו. ואי תיקשי אם כן הך (דדף מ') דקאמר שם בהגרלה אף דסדרן לא מעכב וכו'. ותימה לי הא עכ"פ המעשה של עכשיו הוא פנים. י"ל הגרלה גרע טפי וכנראה מפשטות הסוגיא שם. וקצת י"ל שהרמב"ם הכריח זה דהתוס' ישינים הקשו (בדף מ') שם לס"ד דקאמר דאקדים פר במזבח מקמי שעיר בהיכל. תקשה ליה אמאי לא תני ג"כ פר אין מעכב השעיר אם הקדים שעיר בהיכל מקמי פר. ולהנ"ל י"ל דרמב"ם סובר היכל כפנים כנראה בהלכה א' כנ"ל. וא"כ כיון שתלוי במעשה של עכשיו אם הקדשים שעיר בהיכל באמת מעכב. רק אם הקדים פר במזבח אין מעכב דהכל תלוי במעשה של עכשיו. אך לכאורה זה אינו דסוף סוף הרי גם מזבח בהיכל וא"כ אמאי לא [מעכב]. אם לא שנאמר דדוקא היכל עצמו ולא הבנוי בתוכו. גם אפשר דוקא הפרוכת ולא שאר ההיכל. וכן משמע קצת בה"ז גמר מתנות שבהיכל נותן על מזבח הזהב. משמע קצת שהמזבח אינו כלל וצ"ע וק"ל. כ"ז כתבתי בחי' ליומא. ועי' מה שאכתוב לקמן ה"ג:
הלכה ג
איל ושעיר וכו'. לפי מה שצידדנו לעיל דהכל תלוי במעשה שעושה עתה. א"כ מדוע יעכב זה. ועל כרחך דאם זה שאיחר הוא פנים מעכב. א"כ קשה לעיל גבי שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר וכו'. אמאי צריך לטעם שחיטה צורך פנים וכו'. ובאמת לכאורה קשה זה בלא"ה על הש"ס (דף ס"א ע"א) דקאמר שם עולא שעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר לא עשה ול"כ וכו'. ופריך שם ממתני' כאילו עולא המציא דבר חדש. ותיפו"ל הלא הוי דברים שבפנים. אך י"ל עולא הא גופיה קמ"ל דא"צ שיהיו שניהם פנים וצ"ע עוד היטיב וכעת לא עיינתי כראוי:
הלכה ח
ויחפון פעם שנייה וכו'. עי' כ"מ ומים חיים. ועיין מ"ח שהביא בשם ירושלמי שסבר דאם כבר הקטירו ואח"כ נשפך הדם לית לן בה. וכתב דבש"ס דילן מוכח איפכא כמבואר כאן. וקצת קשה לי בסוגיא דפריך על ר' חנינא דאמר קטורת שחפנה וכו'. הרי עיקר רבותא דר"ח דצורך פנים כפנים. וא"כ זה דוקא אם חפן קודם שחיטה ואח"כ נשפך. אבל עדיין לא הקטיר. א"כ במתני' דהקטיר אף בלא ר"ח קשה. ומכח דברי הירושלמי שיראה מדבריו דהקטורת גרע טפי משאר עבודת פנים יש ליישב קצת וצ"ע. ובחי' כתבתי כי יראה לכאורה כמו גבי נשפך דם פר אחר ולא אמרינן דא"כ הוי שחט שעיר קודם פר. כיון שכבר עשה פר את שלו בעבודת לפני ולפנים. א"כ כמו כן בנשפך דם אחר מתנות שלפני ולפנים א"צ לחפון קטורת אחר דאל"כ הרי לעולם צריך קטורת קודם מתנות שלפני ולפנים וא"כ צריך לחזור הכל אלא ודאי כנ"ל. אך א"כ צ"ע לשון הרמב"ם שכתב קודם שיגמור כל המתנות וצ"ע. ואולי אזכה עוד להבין אי"ה:
הלכה יד
כמדומה כתבתי קצת בהל' קרבן פסח:
הלכה טז
שאין חטאת ציבור מתה. בחי' ליומא (דף ס"ב) כתבתי קצת בזה. עי' מים חיים הביא הסוגיא דיומא (דף ס"ה ע"א) דקאמר שם עד מתי זקוק להיות חי עד שעת מתן דמים. וכתב דהלכה כן דרבא סבר ג"כ הכי (דף עא עא) עיין שם. והיינו כר' יהודה (בדף מ' ע"ב). ועיין תוס' (דף ס"ה) שם ד"ה אמר ר' ינאי וכו'. אבל לכו"ע שילוח אינו מעכב. וראיתי במרכבת המשנה שכתב מדלא הביא הרמב"ם זה על כרחך סבר שילוח מעכב. וראיה מדפסק דמרכיבו על כתיפו על כרחך שילוח מעכב עיין שם. וזה אין ראיה דאף דאין מעכב מ"מ דוחה מצותו שבת וגם נראה לכו"ע אין שילוח מעכב. ועיין תוס' (דף מ') שם. ולא ראיתי כאן לרמב"ם שהביא אם וידוי מעכב או לא. דתוס' שם פי' דזה פלוגתא דר"י ור' שמעון עיין שם וצ"ע. ועיין מרכבת המשנה הנ"ל הביא בשם ירושלמי דשילוח מעכב עיין שם:
הלכה יח
טריפה וכו'. עיין לח"מ ומל"מ. ואכתי קשה אמאי לא קאמר הש"ס הך דרשא דיעמד חי וכו'. ועיין מים חיים ומרכבת המשנה שניהם לדבר אחד נתכוונו. די"ל הש"ס אזיל למ"ד טריפה חיה עיין שם. ובחי' כתבתי איזה דרכים וחד מנהון לדעת רש"ל דהא דטריפה אין חיה היינו רק רוב. א"כ י"ל לס"ד דש"ס דלא הוי אזלינן בתר רובא היה שרי משום ספק ספיקא שמא לא הוי טריפה. ואם תמצי לומר טריפה שמא אפ"ה יחיה. משא"כ אחר דאזלינן בתר רובא לא הוי ספק ספיקא. וקצת יש לפקפק דנימא סמוך מיעוטא לפלגא. והדברים ארוכים אין עת האריך פה:
וקצת קשה כיון דמבואר (דף מ') דפליגי תנאי עד מתי צריך להיות חי עד שעת ווידוי או עד שעת מתן דמים של חבירו והבאתיו לעיל. וא"כ דילמא אם נטרף אחר אלה אף לכתחלה יכול לשלוח טריפה כיון דלא קאי על זה וצ"ע קצת. עיין מים חיים שכתב כיון דאיתא בש"ס (דף ס"ג) דאם הומם יכול לפדותו באחר ואותו אחר א"צ שוב הגרלה כיון שבא מכח הראשון. א"כ אם נטרף י"ל ג"כ נהי דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים. מ"מ כדי לקיים מצות שילוח פודה עיין שם. וצ"ע לי בדבריו שכתב הואיל ובא מכח הראשון א"צ הגרלה. ממ"נ אם איירי קודם כפרת דמים של חבירו. א"כ מאי קאמר כדי לקיים מצות שילוח הרי אם לא יפדה על כרחך יקח אחר כיון דמעכב. וא"כ ממילא על כרחך יגריל מחדש ויקיים מצות שילוח. ואם כוונתו אחר כפרה דאז אם לא יפדה לא יקח אחר. א"כ קשה כאשר כתבתי לעיל. דמנ"ל כלל דבעי שיהא כשר עד שילוח. ועוד חזון למועד בזה אי"ה:
הלכה יט
חלה השעיר. עיין מרכבת המשנה צידד דאם חלה ממש הוי כמו מום עובר ופסול עיין שם. וכעת לא עיינתי:
הלכה כב
ירד אחריו. עיין מים חיים שכתב אפי' בשבת. והקשה א"כ אמאי אמר (דף ס"ו ע"ב) לומר שאם היה חולה וכו'. ולא אמר לענין זה עיין שם. ועי' שאגת אריה סי' ע' הקשה ג"כ מכח [מאי דתנן התם, לא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה איברים איברים] אף שהיה ממילא נפל איברים איברים מ"מ הוי כאילו המיתו בידים. ותירץ דהלשון משמע דבשעת שילוח חילל שבת מיד. ומיושב גם זה וק"ל. ודברי שאג"א שם תמוהין שהביא ראיה מחולין דהוי כאילו המיתו מהא דדייקא מכאן דאזלינן בתר רובא וכו' יראה שהבין דקושית הש"ס הוי מכח דלמא טריפה וחילל שבת ויוה"כ בחנם. והרי הראיה שם מגוף הענין שלא קיים מצות שעיר וק"ל:
ואיברי שעיר זה מותרין בהנאה וכו'. עיין מים חיים שכתב אם ברח מותר ג"כ באכילה משום דלא אמרה תורה שלח לתקלה עיין שם:
הלכה כה
בחי' ליומא שם הארכתי וגם בחי' פ"ט מהל' ביאת מקדש. ועיין מל"מ הל' כלי מקדש פ"ב באורך. ושם הארכתי ג"כ. ומה דקשה טובא תימה לי הא חייב ג"כ משום הבערה. מצאתי בשאגת אריה סי' ע"א הקשה כן. ותירץ דעל קטורת חסירה חייב מיד אביאה בלא הקטרה זה צ"ע לענ"ד. ומה שיש ליישב לכאורה הוא משום דהוי מקלקל. ובחי' ליבמות (דף ל"ג) ופ"ט מהל' ביאת מקדש הנ"ל הארכנו הרבה וק"ל:
סוף הספר