אור ברסלב
פתח האוהל כלל ד - סימן ג

פתח האוהל· רבי משולם קויפמן

כלל ד - סימן ג

כלל ד - סימן ב

תירוץ על קושית רבינו רע"א ז"ל במשנה דאהלות (פי"ג מ"ה):

באהלות (פי"ג מ"ה) בהא דתנן אלו ממעטין את הטפח כו' פחות מכביצה אוכלין, פירשו הר"ש והר"ב ז"ל משים דאין אוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מה"ת הלכך ממעט וחוצץ בפני הטומאה, דטומאה דרבנן חוצץ בפני הטומאה, וכן פירש שם הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות. אמנם בחבורו (פט"ו ה"ג) כתב, פחות מכביצה אוכלין שאינם מוכשרים אינן חשובין אצלו ואין: דעתו לפנותן ולפיכך ממעטין את הטפח ע"כ. וכתב התוס' יו"ט דמש"ה כתב הרמב"ם ז"ל דוקא שאינן מוכשרין משום דדעת הרמב"ם ז"ל דמה"ת אין שיעור לאוכל לקבל טומאה, ואף כ"ש מקבל טומאה מה"ת, וכמ"ש הכ"מ רפ"ד מהלכות טומאת אוכלין וא"כ מוכשרין אין חוצצין דמק"ט ורק שאינן מוכשרין, ואך הא דדוקא פחות מכביצה חוצץ, וכביצה אינו חוצץ כדקתני בסיפא, והרי אינו מוכשר, ע"כ צ"ל משום דפחות מכביצה אין דעתו לפנותו אבל כביצה דדעתו לפנותו אינו חוצץ, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל:

והקשה בתוס' רעק"א ז"ל דלפ"ז יהיה מוכרח ממתניתין דהכא דדבר שאינו מבטל אינו ממעט, והרי בסוגיא דב"ב (די"ט) פריך עלה דשמואל כמה פירכות ורצה להוכיח דאף דבר שאינו מבטל ממעט והאיך היה מפרש למשנתנו דהכא דלמה נקט דוקא פחות מכביצה והניח בצע"ג. והנה הא דקתני התם דתבואה שבחלון ממעט ובסיפא קתני דתבואה שבחלונות אין ממעטין ופירש הרמב"ם ז"ל בפה"מ ובחבורו דרישא איירי שהשרישה רחוק מן הכותל, וסיפא איירי שהשרישה בחלון ממש ומשום דדעתו לפנותה שמקלקלת הכותל וכ"פ הרב, וא"כ קשה דהרי לכאורה גם מכאן מוכח דבעינן שיבטלו. אך י"ל דהמקשן היה ס"ל כפירוש הרב ז"ל שם דהא דקתני התבואה שבחלון וככי שיש בה ממש, האי שיש בה ממש קאי ג"כ אתבואה ומש"ה בסיפא התבואה שבחלונות וככי שאין בה ממש אין חוצצין קאי ג"כ אתבואה שאין בה ממש ומש"ה אין חוצצת, ורק למסקנא דבעינן שיהיה דעתו לבטלו א"צ לפרש דקאי ג"כ אתבואה ורק דרישא איירי שהשרישה רחוק מהחלון, והגאון הצדיק מגרידץ ז"ל בהגהה שם נדחק בזה. ומ"ש דשמואל אשמועינן רק דרקיק אינו מבטלו, הרמב"ן ז"ל שם בהא דפריך ותפ"ל דהו"ל דבר המק"ט כתב דע"כ שמואל לא אתא רק לאשמועינן דרקיק אינו מבטלו ורק דעיקר דינא אתא לאשמועינן דבעי ביטול וממילא אשמעינן דרקיק אינו מבטלו ע"ש. והנה בפ"ח מ"ג דקתני אלו מביאין ולא חוצצין כו' מוסיף עליהם הרחיים של אדם, ופירש הרמב"ם ז"ל בפה"מ משום דדעתו לפנותו, ג"כ ל"ק די"ל דהמקשן היה ס"ל כפירוש הרמב"ם ז"ל בחבורו משום דהוא כלי וכלי נעשה אהל לטמא ולא לטהר, או כפירוש הר"ש והרב ז"ל דרחיים של אדם מקבל טומאה, אך הא דפחות מכביצה אוכלין דלשיטת הרמב"ם ז"ל מק"ט מה"ת וע"כ הא דחוצצין איירי בשאינו מוכשר וסיפא דכביצה אינו חוצץ ע"כ אע"פ שמוכשר א"כ מוכח דבעינן שלא יהיה דעתו לפנותו, ומאי פריך לשמואל, ומש"ה הקשה רבינו ז"ל רק מפחות מכביצה אוכלין:

ולפעד"נ לתרץ לפמ"ש שם בשיטה מקובצת בשם הר"י מיגש ז"ל וז"ל רקיק אינו ממעט בחלון שבין בית לבית או שבין בית לעליה, ולא מיבעיא קאמר ל"מ עבה דחזי ליה כו' אימא כיון דמאיס בטולי בטליה והו"ל כעפר וממעט קמ"ל דאע"ג דלדידיה לא חזי דהא מאיס אפ"ה כיון דחזי לכלבים או לתרנגולים לא מבטל ליה וכיון דלא מבטל ליה לא חייץ דקיי"ל דלא הוי מחיצה דחייצא בפני הטומאה אלא מאי דלא ליה למאריה דודאי בטולי בטליה והו"ל כעפר שבכותל כו' ואותביה עליה מהא דתניא קופה מלאה תבן כו' ואי ס"ד דכל היכי דחזי לכלבו או לתרנגולא אע"ג דלדידיה לא חזי לא מבטל ליה ולא חאיץ תבן אמאי חאיץ הא חזי לבהמתו, ופריק תבנא סריא פירוש תבן רע שנפסל מלאכול בהמה כו', ואהדרינן לגופא דמתניתין לברורה ואמרינן גרוגרות הא חזו ליה ואמאי חוצצין ופריק שמואל בשהתריפו כו' עכ"ל, הרי דגם המקשן ס"ל דכל מידי דחזי לדידיה אינו מבטלו ואינו ממעט ורק שמואל הוא דחידש דאע"ג דלא חזי לדידיה רק לבהמתו ג"ב אינו ממעט ומש"ה פריך לשמואל תבן הא חזי לבהמתו, והא דפריך גרוגרות הא חזו ליה, אין הקושיא לשמואל דהא גם המקשן ס"ל דכל דחזי ליה אינו ממעט ורק דמהדר לברר גוף המשנה, וכ"כ ג"כ בהא דפריך מברייתא עשבים שתלשן והניחן בחלון כו' וז"ל קתני מיהת עשבים שתלשן ואי ס"ד דכל מידי דחזי לבהמתו ואע"ג דלא חזי לדידיה לא מבטל ולא חאיץ הני עשבין אמאי חייצי נהי נמי דלדידיה לא חזי הא חזי לבהמתו, ופריק הב"ע באפרזתא פירוש עשבים מרים דלא חזי למאכל בהמתו, ואהדרינן לגופא דמתניתא לדקדקי לה ולברורה ואמרינן אי עלו מאליהן בחלון כיון דקשו לכותל שקיל להו ולא מבטל להו התם בחלון וכיון שכן אמאי הוי מחיצה וחייצא בפני הטומאה כו' עכ"ל:

ולפ"ז י"ל שפיר דהרמב"ם ס"ל כשיטת רבו הר"י מיגש ז"ל דכל דחזי לדידיה גם המקשן ס"ל דאינו חוצץ ומש"ה כביצה אוכלים כיון דחזי ליה לדידיה אינו חוצץ, וה"ה התבואה שבחלונות שפירש הרמב"ם ז"ל דכיון דקשו לכותל שקיל להו מש"ה אינם ממעטים, א"ש גם להמקשן דזה כיון דקשו לכותל בודאי דעתו לפנותן, והא דפריך שם עשבים שעלו בחלון כיון דקשו לכותל שקיל להו אין הקושיא לשמואל ורק לברר גוף הברייתא וכנ"ל. וכן רחיים של אדם דכיון דחזי לדידיה אינו מבטלו וא"צ לדחוקי דלס"ד היה צ"ל פירוש אחר וא"ש:

אמנם רש"י ז"ל לא ס"ל כפירוש הר"י מיגש ז"ל וכתב בהדיא בהא דפריך גרוגרות הא חזו ליה לאכילה דכולהו הנך תיובתא לשמואל הוא. וכן כתב בהא דפריך עשבים כיון דקשו לכותל שקיל להו דהקושיא הוא לשמואל, נראה בהדיא שכפל רש"י ז"ל דבריו הקדושים, ופירש דלשמואל פריך, היינו להוציא מסברת הר"י מיג"ש ז"ל דזה קשה גם להמקשן, ומקשה רק לברר המשנה והברייתא. אך לא ידעתי כוונת רש"י ז"ל במה שכתב ג"כ בהא דפריך עשבים חזו לבהמתו דתיובתא לשמואל הוא, הרי פשוט דלשמואל פריך דבכאן גם הר"י מיג"ש ז"ל ס"ל דע"כ רק לשמואל פריך, ורש"י ז"ל דס"ל דלהמקשן אף דחזי לדידיה ממעט מפרש הא דפחות מכביצה אוכלין ממעטין כפירוש ר"ש ורב ז"ל, משום דמה"ת אין מקבל טומאה פחות מכביצה, וכמ"ש התוס' בפסחים (ל"ג ע"ב) ובשבת (דצ"א) דרש"י ז"ל חזר בו וס"ל דפחות מכביצה אין מקבל טומאה מה"ת עש"ה, וסיפא דכביצה אוכלין אין ממעטין הוא משום דמק"ט ובשהכשרו איירי, אבל הרמב"ם ז"ל בודאי ס"ל כפירוש רבו הר"י מיג"ש ז"ל:

קשה לי שהרי התוס' בשבת (דמ"ד ע"ב) ד"ה אין מצלת פירשו הריב"א והר"ת ז"ל המשנה דכלים (פי"ח) מוכני שלה בזמן שהיא נשמטת אין חיבור לה ואין נמדדת עמה ואין מצלת עמה באהל המת דהיינו שיש נקב בשידה, והמוכני חופפת שם וממעטת אותו נקב עד שאינו נשאר פותח טפח ומש"ה כיון דנשמטת אינו ממעט דדוקא כי מבטלו שם ממעט בחלון כדאמר בב"ב ע"כ. הרי בהדיא משנה שלימה לפירוש הריב"א ור"ת ז"ל דבעינן דוקא שיבטל, וקשה להמקשן דפריך עלה דשמואל, וצ"ל דגם הריב"א וא"ת ז"ל ס"ל כשיטת הר"י מיגש ז"ל הנ"ל דגם המקשן ס"ל דכל דחזי לדידיה אינו מבטלו ומוכני אם היא נשמטת חזי ליה ודעתו ליטלו:

אמנם נראה שהתוס' לא ס"ל כשיטת הר"י מיג"ש ז"ל, שהרי בהא דפריך על שמואל ממשנה דקופה מלאה תבן וחבית מלאה גרוגרות המונחין בחלון רואין כל שאילו ינטלו ויכולים תבן וגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין, והא תבן חזי לבהמתו, והקשו בתוס' לס"ד דהמקשן דפריך תבן הא קא חזי ליה, ורוצה להוכיח מכאן דאפילו סופו ליטלו חוצץ, תקשי ליה אמאי רואין כל שאילו ינטלו הקופה והחבית ויכולין התבן והגרוגרות לעמוד בפני עצמן חוצצין ואם לאו אין חוצצין, משום דקופה וחבית: סופו ליטלם משם, והרי להמקשן אף דסופו ליטלו חוצץ, ותירצו בשם ר"י דכך הוא הדין בכל דבר החוצץ בעינן שיוכל לעמוד בפני עצמו ע"ש. ואי נאמר דס"ל כהר"י מיגש ז"ל לק"מ דהמקשן הרי קשיא ליה רק אתבן דחזי לבהמתו אבל קופה וחבית דחזי ליה לדידיה לכל תשמישיה גם המקשן ס"ל דאינו חוצץ, וע"כ דהר"י לא ס"ל כהר"י מיג"ש ז"ל. או אפשר דגם הר"י מיג"ש ז"ל לא קאמר רק במידי דחזי ליה לדידיה לאכילה כרקיק עבה וגרוגרות דבזה גם המקשן ס"ל דאינו ממעט דדעתו לפנותו בודאי, וכן עשבים הקשים לכותל דע"כ לא יניחם שם, אבל מידי דחזי לדידיה לתשמיש אפשר דס"ל להמקשן דממעט דהא גם מה דחזי לבהמתו הוי כמו תשמיש דידיה, וא"כ קשה ממשנה דמוכני שלה דקאמר בהדיא דבזמן שהיא נשמטת אינה מצלת באהל המת ובזמן שאין נשמטת מצלת באהל המת הרי בהדיא בדבר דחזי לתשמיש ג"כ אינו ממעט:

אך י"ל דהרי רש"י ז"ל פירש התם דמוכני בזמן שהיא נשמטת אינה חיבור לה היינו אע"ג דהשידה אינה מק"ט דבאה במדה מ"מ המוכני מק"ט, דמוכני מיטלטל מלאה וריקנית ויש לה בית קיבול, והרמב"ן ז"ל כתב שם בשם הר"ח ז"ל וכ"כ הרשב"א שפירש ג"כ דאיירי בניקבה השידה והמוכני סותם הנקב, ורק בזמן שהיא נשמטת מקבלת טומאה ואינה חוצצת בפני הנקב דכל דבר המק"ט אינו חוצץ, ובזמן שאינה נשמטת טהורה היא בכלל השידה וחוצצת, ורק דהתוס' כתבו שם דאצ"ל דהמוכני יש לה בית קיבול ורק דהוי פשוטי כלי עץ ומ"מ אינו סותם דאינו מבטלו ע"ש. ולפ"ז לס"ד דהמקשן י"ל דמוכני יש לה בית קיבול ומש"ה אינו סותם משום דמק"ט ולא משום דאינה מבטלה וא"ש:

אך קשה לי שהרי התוס' בחולין (דקכ"ו ע"א) הקשו בהא דס"ל לר"מ במשנה דאהלות (פי"א מ"ז) גבי הכלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומוטל על האסקופה דר"מ אומר אם יש בצוארו פו"ט מביא את הטומאה, ואע"פ שאין בחללו טפח, והקשו דנהי דס"ל לר"מ חוקקין להשלים מ"מ הא העצמות חוצצין וממעטין מטפח, ותירצו דעצמות אין מבטלן וסופו להוציאם, וכיון דאין סותמין כל הנקב אין ממעטין כדאמר בפ' לא יחפור ע"ש. הרי בהדיא משנה שלמה דאי אין מבטלן אין ממעטין. וקשה להמקשן דס"ל דאע"ג דאין מבטלן ממעטין א"כ אמאי לר"מ מביא הטומאה משום דחוקקין להשלים הא מ"מ העצמות חוצצין. וזה קשה גם לפירוש הר"י מיג"ש ז"ל דהא ודאי עצמות של כלב מת לא עדיפי מתבן דחזי לבהמה דס"ל להמקשן דממעטין בחלון, ובמשנה אחרונה שם כתב דטעמא דר"מ משום דגזר הקיפו אטו חללו, ולפירוש זה לק"מ, אך להתוס' קשה:

והנה לשיטת הר"י מיג"ש ז"ל דגם המקשן ס"ל דלסתום חלון לחצוץ בפני הטומאה בעינן דוקא שיהיה דבר המבטלו ורק דס"ל דתבן מסתמא מבטלו. קשה לכאורה הרי במשנה דעירובין (דע"ח) מפורש דתבן שבחריץ שבין שתי חצירות לא חייצי וקאמר אביי דתבן לענין חציצה אי בטליה להדיא חייץ ואי לא לא חייץ. אך י"ל כמש"ל בשם המאירי ז"ל דתבן שבחריץ כיון דצריך לדרוס עליה ומתקלקל אינו חוצץ כל זמן שלא ביטלו בפירוש, והא דפליגי שם ר' יוסי ורבנן גבי תבן ואין עתיד לפנותו ולכ"ע תבן סתם לא בטיל ע"ש ובסוכה (ד"ד ע"א) צ"ל ע"כ כרב אשי דבשלמא חריץ למיטיימיה קאי אבל בית לא קאי למיטיימיה. ולפ"ז אין ענינו לסתימת חלון, וע"ע שם בתוס' מה שמחלקין בין דאורייתא לדרבנן וברשב"א ובריטב"א ז"ל ודוק:

והנה ביד רמ"ה ז"ל כתב [בב"ב שם] בהא דפריך תבן הא חזי לבהמתו וז"ל וש"מ דאפילו מידי דחזי ליה כי מבטל ליה בטיל וחייץ וקשיא לשמואל וכ"כ לקמן בהא דפריך עשבים חזי לבהמתו וש"מ דמידי דחזי ליה נמי כי מבטל ליה בטיל וחייץ בפני הטומאה וקשיא לשמואל עכ"ל. משמע מלשונו ז"ל דגם המקשן ס"ל דבעי ביטול ורק דס"ל דכל שבטלו בפירוש מהני, ושמואל ס"ל דאף שביטלו ומיעט בו החלון אינו חוצץ וכמש"ל ס"א פלוגתת הפוסקים בזה. ולפי פירוש זה מתורץ קו' רע"א ז"ל וכן הקו' משבת (דמ"ד) ומחולין (קכ"ו) דודאי כל שאינו מבטלו אינו חוצץ ורק שהמקשן ס"ל דכל מידי דחזי ליה אף שביטלו בפירוש לא מהני, ובאמת הקשו התפ"י ומש"א אמאי לא משני דביטלו בפירוש ולפ"ז א"ש. והא דהמקשן הוכיח בדברי שמואל דס"ל ברקיק דאפילו ביטלו בפירוש לא מהני, היינו דאי ס"ד דשמואל אתא רק לאשמעינן דצריך ביטול קשה הא מתני' היא כמ"ש בכל המשניות הנ"ל וע"כ דשמואל איירי אף שביטלו בפירוש ומש"ה פריך דע"כ אם ביטלן בפירוש מהני אף במידי דחזי ליה וא"ש:

תוכן העניינים

פתח האוהל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה