פתח האוהל· רבי משולם קויפמן
כלל א - סימן י
אם מותר לכהן לצאת דרך שער העיר:
ברמ"א ז"ל (סי' שע"א) כתב דיש מחמירין לכהנים לילך דרך שער העיר שסוף המת לצאת משם, ויש מתירין, והמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר ע"כ, והחכ"צ והדג"מ הכריעו להקל כיש מתירין דכיון דיש הפסק אויר לא שייך בכאן סוף טומאה לצאת:
והמהרי"ט ז"ל (בסי' צ"ו) כתב וז"ל ואלו ידענו שהמנהג יצא להם מהלכה זו [סוף טומאה לצאת] היינו מבטלים המנהג שמנהג בטעות הוא כאותה שאמרו בירושלמי ר"פ מקום שנהגו כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל ומתירין לו, וכל דבר שיודע שהוא מותר ונוהג בו באיסור נשאל ואין מתירין לו, אלא אמרו שמא רצו הכהנים לנהוג סלסול בעצמן שלא לעמוד בחלל פתח השער השכונה שעתיד המת לצאת משם שמא יביאוהו בפתע בלא ראות ויאהיל עליהם, ואם מטעם זה נהגו אין לבטל מנהגם אע"פ שלא מצינו שחשו חכמים בדבר מ"מ נכון הוא ליזהר במצות כדאמרינן בסופ"ק דע"ז ונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום כו', א"ר פנחס בן יאיר זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות, וגם אמרו בפ"ק דשבת הלכתא רבתא לשבתא שיהיה אדם ממשמש בגדיו ע"ש עם חשיכה, וכל כיוצא בזה דין מנהג יש לו כאותה שאמרו שם בירושלמי נהגי נשיא דלא למעבד עובדא בריש ירחא מנהג דלא למעבד עובדא באפוקי שבתא עד דתתפני סדרא ובזו מנהג הורה אבא מארי ז"ל לכהן שיכנס בשבת ולא יחוש לחומרא של מנהג מאחר שלא נהגו זולא מפני החשש שמא יבא עליהם המת, בטוחים הם בשבת שלא יבא עכ"ל, והובא בפ"ת שם, ובשו"ת רבינו רע"א ז"ל החדשות (סי' י"ח) כתב לעשות תקנה קבועה ויוחק בספר חברת הגבאים שלא יהיה הוצאת המת עד חצי שעה אחר גמר התפלה בבהכ"נ ושוב אין לחוש להוצאת המת עש"ה:
ולפ"ז הפוסקים דמתירין לכהנים לילך דרך שער העיר ע"כ דס"ל דאין לחוש לחומרא זו דילמא יבוא בפתע עם המת תחת השער ' ולפע"ד י"ל דהוא מחלוקת הקדמונים ז"ל וגם מחלוקת התנאים:
דהנה בב"ב סו"פ לא יחפור תנן אילן שהוא נוטה לרה"ר קוצץ כדי שיהיה גמל עובר ורוכבו [קוצץ מן הענפים התחתונות כדי שיהיה גמל עובר תחת העליונות, רש"י]. ר' יהודה אומר גמל טעון פשתן או חבילי זמורות, ר' שמעון אומר כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה ע"כ המשנה, ובגמרא רש"א כו' תנא מפני אהל הטומאה שמא יפול כזית מת אצל האילן והרי הענפים ארוכים מאהילין עליו ועל עוברי הדרכים ומביאים עליהם את הטומאה. רש"י], פשיטא מפני הטומאה תנן, אי ממתניתין הו"א דילמא מייתי עורב טומאה ושדי התם וסגיא בדחלולי בעלמא [ושדי התם על האילן ומתוך שענפיו רבים הטומאה עומדת שם ואינה נופלת לארץ ובני אדם עוברים תחתיה ואי לא חיישינן אלא להכי, בדחלולי בעלמא סגי ליה לקוץ אחד אחד מבינתים כדי להרחיק אויר ביניהם ולא תעמוד שם טומאה. רש"י] קמ"ל [קמ"ל מתניתא דאפילו לא נותר בו אלא ענף אחד מזיק הוא את הרבים. רש"י]. הרי לרש"י ז"ל החשש הוא שמא יפול כזית מן המת אצל האילן והענפים יאהילו על הכזית ועל העוברים שם:
והתוס' בד"ה בדחלולי סגי כתבו וז"ל, פירש ר"ח דחלולי לשון יראה שעושים צורה של עץ ונראין כבני אדם ואין העוף רשאי לישאר שם קמ"ל דאע"פ שברת העוף פעמים שמשאיר שם בשר המת שמביא בפיו ונשאר שם בענף הלכך אין לו תקנה אלא בקציצת ענפים כולם עכ"ל. הרי לפירוש התוס' מפני אהל הטומאה היינו דחיישינן שמא ישאר כזית מן המת על האילן ויאהיל על האדם:
אמנם בשיטה מקובצת שם כתב וז"ל תנא מפני אהל הטומאה יפה פירש הר"י בן מיגש ז"ל וכך פירושו מפני אהל הטומאה כלומר שמא תחתיה טומאה ונמצא מאהיל ומטמא העוברים תחתיה, פשיטא מפני הטומאה תנן ומהדרינן אי ממתניתין הו"א האי מפני הטומאה דקתני לאו משום טומאה שיש תחתיה היא אלא מפני טומאה שהביא העוף בפיו ויושב עליה ומשליך אותה מפיו לשם הוא, וכיון שכן בדחלולי בעלמא סגי לן שהוא צורה שעושים אותה לעופות כדי שיראו ויברחו, קמ"ל שזו הטומאה שאנו חוששים לה אינה הטומאה שמביא העוף בפיו, אלא הטומאה שאנו חוששים לה שמא ישנה תחת האילן, כגון שיש תחתיה קבר או ארון שעובר תחתיה ונמצא מאהיל עליו ועל בני אדם העוברים תחתיה ע"כ, ורש"י ז"ל פירש בדחלולי מלשון חלל ואינו מחוור דלא הול"ל בדחלולי אלא בחלולי, והראשון נראה עיקר וגם ר"ח ז"ל פירש דחלולי מלשון יראה והוא הצורה כו' עכ"ל הרשב"א עכ"ל השיטה. הרי דלהר"י בן מיגש ז"ל החשש הוא שמא נמצא קבר או ארון שעובר תחתיה, ולא כרש"י ותוס' דחיישינן שמא נמצא תחתיה או עליה כזית מן המת:
וברבינו גרשון ז"ל הנדפס בש"ס ווילנא כתב וז"ל מפני אהל הטומאה, דזימנין דחליף להתם מת תחת האילן וקא מאהיל עליה האילן וחליף כהן או מי שאוכל חולין בטהרה וקאי ליה באהל המת ומש"ה קוצץ פשיטא כו' בדחלולי בעלמא סגי כלומר שיקצוץ סביב הענפים ויקלוש אותם כו' קמ"ל תוספתא מפני אהל טומאה דזימנין שישאו תחתיה וקא מאהיל מש"ה קוצץ הכל כנגד המשקולת עכ"ל, הרי כתב ג"כ דאין חוששין משום כזית מן המת רק שמא זימנין חליף להתם מת תחת האילן, ורק דהר"י בן מיג"ש ז"ל כתב דחיישינן ג"כ שמא יש תחת האילן קבר, ורבינו גרשון ז"ל לא הזכיר זה, ואפשר דמש"ה נייד רבינו גרשון ז"ל לומר דשמא נמצא תחתיה קבר דהרי איתא במו"ק (ד"ה ע"ב), מצא שדה מצויינת ואין ידוע מה טיבה, יש בה אילנות בידוע שנחרש בה קבר שנחרש השדה לצורך האילנות ויכול להלך שאינו מטמא באהל כו'. רש"י], אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר [ולא נחרש ומטמא באהל. רש"י] ופריך וליחוש דילמא אילנות מגואי וקבר מבראי [ולא נחרש במקום טומאה מבחוץ לאילנות אלא בין האילנות והוי שדה שאבד בה קבר ולא נחרש, ואמאי קאמר בידוע שנחרש בה קבר. רש"י] ומשני כדאמר עולא בעומדין על הגבולין ה"נ בעומדין על הגבולין [בעומדין האילנות על הגבולין של רה"ר, דודאי ליכא טומאה מבראי דלא קברי אינשי ברה"ר אלא בין האילנות הויא טומאה ונחרש בשביל האילנות. רש"י], הרי דליכא למיחש שמא נמצא קבר ברה"ר, וא"כ הכא באילן שהוא נוטה לרה"ר אין לחוש לקבר, ושיטת הר"י בן מיג"ש ז"ל י"ל דיש לחוש דהקבר הוא ברה"י והכא האילן עומד ברה"י ונופו נוטה לרה"ר א"כ י"ל דהענפים הסובבים: באילן ומאהילים ברה"י וברה"ר מביאים הטומאה לרה"ר כמו סככות ופרעות דפ"ח אך כיון דמ"מ הוי רק טומאה דרבנן דסככות ופרעות הוי דרבנן כיון דיש הפסק אויר בין הענפים, מש"ה לא נקט רבינו גרשון ז"ל קבר רק שמא יבוא המת מתחתיו והוי חשש טומאה דאורייתא, או אפשר דנקט שמא יבוא המת תחתיו דאז יהיה טומאה ודאי ויטמא הכהן ויפסדו הטהרות אבל לחוש לקבר התהום כל שלא נודע שיש שם קבר אין לחוש:
והנה הא דר"ש ס"ל דקוצץ כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה, ע"כ דר"ש אינו אוסר לישב תחת אילן שמא יפול תחתיו כזית מן המת או שעוף יניח עליו כזית מן המת לפמ"ש התוס', או שמא תחתיו קבר או שמא יבוא לשם מת לפמ"ש הר"י ור"ג ז"ל דלא שמענו דאסור לישב תחת האילן ברה"י או ברה"ר, ורק דר"ש ס"ל דכיון דיש לחוש לחומרא דשמא יטמאו העוברים שוב יש ביד בני רה"ר לעכב עליו לקצוץ, דאי לא היה שום חשש חומרא או היזק רחוק לא היה ביד בני רה"ר לכופו לקצוץ, דהו"ל זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מדת סדום, ורק כיון שיש לחוש אפילו באופן רחוק לפסידא דטהרות או טומאת כהנים כופין אותו לקצוץ:
והנה רש"י ותוס' דניידי מפירוש הר"י בן מיג"ש ורבינו גרשון ז"ל, ע"כ צ"ל דס"ל דאין לחוש שמא יבוא המת בפתע בלא ראות תחת האילן דאפשר לעיוני ומיזל וה"ה לשער העיר, והר"י בן מיגש ור"ג ז"ל ס"ל דיש לחוש, וכשיטת היש אוסרין ואמנם הרי כל זה רק לר"ש דס"ל דקוצץ כל האילן מפני הטומאה אבל רבנן הרי פליגי וקיי"ל כרבנן, וע"כ דאין לחוש כלל לחומרא שמא יבוא שם מת בפתע פתאום. ואי"ל דשער העיר שאני דע"כ הרי המת יצא דרך שער העיר, משא"כ הכא אפשר דהמת לא יבוא כלל תחת האילן, דז"א דא"כ היכא דהאילן מאהיל על רוחב הרה"ר ושאי אפשר להמת מבלי שיבוא תחת האילן יהיו מודו רבנן דקוצץ כנגד המשקולת וזה לא שמענו, ומתניתין סתמא קתני אילן שהוא נוטה לרה"ר דלרבנן קוצץ רק כדי שיהיה גמל ורוכבו עובר, וע"כ דס"ל דאין לחוש כלל לשמא יבוא המת אפילו בשער העיר, ושפיר הכריע הרמ"א ז"ל דהמקיל לא הפסיד במקום שלא נהגו להחמיר:
וקשה לי לפי פירוש רש"י ותוס' דמפני אהל הטומאה היינו דחיישינן שמא יהיה שם כזית מן המת, לרש"י ז"ל תחת הענפים ולתוס' על הענפים, והרי ר"ש ס"ל ביבמות (דס"א) דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל, וא"כ אף אם ימצאו שם כזית מן המת הרי יהיה רק ספק עכו"ם ספק ישראל דבכזית אי אפשר להכיר, וא"כ הו"ל ס"ט ברה"ר דטהור דהא באילן הנוטה לר"ה עסקינן, וכיון דגזה"כ הוא דס"ט ברה"ר טהור מה"ת נכופו לקוץ שמא ימצא שם כזית מן המת כיון דאף אם בודאי ימצא ג"כ יהיה טהור:
וקשה ג"כ אמאי ר' יהודה מקיל וס"ל דקוצץ עד שיהיה גמל עובר טעון פשתן או חבילי זמורות ולא ס"ל לר"ש לקוץ כל האילן כנגד המשקולת מפני הטומאה, והרי היראים ז"ל כתב (בסי' שי"א), הובא במשנה למלך בפ"ג מהלכות אבל, דלר"ש דקברי עכו"ם אינם מטמאים באהל רק במגע ומשא שוב אין הכהנים מוזהרים על טומאת מגע ומשא מת עכו"ם, דכהנים אין מוזהרים רק על טומאה שמטמא באהל. והקשה היראים דהרי בנזיר (ד"ד ע"ב) יליף ר' יהודה דנזיר שמשון מותר לטמאות למתים מהא דשמשון נטמא למתי פלשתים כמ"ש ויך בהם אלף איש, ומאי ראיה היא זו והרי למת עכו"ם מותר לכהן ולנזיר לטמאות, ותירץ דר' יהודה ס"ל ע"כ דלא כר"ש וס"ל דמת עכו"ם מטמא באהל, וא"כ איפכא מסתברא, דלר"י כיון דאם ימצא כזית מן המת יהיה טמא בודאי יהיה צריך לקצוץ כל האילן משא"כ לר"ש דהו"ל רק ס"ט ברה"ר:
וכן יש להקשות דהרי מסתמא ת"ק דר"י דס"ל דקוצץ כדי שיהיה גמל עובר ורוכבו ופליג על ר"י מסתמא הוא ר"מ, דת"ק דר"י הוא ר"מ, והרי בסנהדרין (דנ"ט ע"א) אר"מ מנין שאפילו עכו"ם שעוסק בתורה שהוא ככה"ג שנאמר אשר יעשה איתם האדם וחי בהם, כהנים ולוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמדך שאפילו עכו"ם שעוסק בתורה כו', וכתב רש"י ז"ל שם דר"מ ע"כ פליג על ר"ש דאמר קברי עכו"ם אינו מטמא באהל משום שנאמר אדם כי ימות באהל אתם קרויין אדם ואין עכו"ם קרויין אדם, דהא לר"מ עכו"ם קרויין אדם ע"ש בתוס', וקשה דאמאי ר"מ ור"י דלדידהו עכו"ם מטמא באהל לא חשו מפני אהל הטומאה, ור"ש דעכו"ם אינו מטמא והו"ל ס"ט ברה"ר ס"ל דקוצץ מפני אהל הטומאה, ובמאי פליגי, ואמאי ר"מ ור"י לא חיישי מפני אהל הטומאה, וכל זה טעמא בעי:
והיה אפשר לומר דמש"ה באמת נייד ר"ג ז"ל וכתב הטעם דשמא יבוא מת תחת האילן והיינו מת ישראל ולא יהיה שום ספק משא"כ כזית מן המת הו"ל רק ס"ט ברה"ר, והא דקאמר אי ממתניתין הו"א דילמא מייתי עורב טומאה ושדי התם, והרי לר"ש הו"ל רק ס"ט, דזה ל"ק דהרי הא דלר"ש קברי עכו"ם אינו מטמא באהל לא נזכר בשום משנה וא"כ שפיר הו"א דהחשש הוא שמא יביא עורב טומאה ובאמת ס"ל דקברי עכו"ם מטמא באהל קמ"ל ברייתא דמפני אהל הטומאה שמא יבוא לתחת האילן מת ישראל, אבל עכו"ם אינו מטמא באהל: והתוס' דכתבו דלמסקנא חיישינן שמא ישאר טומאה על ענף ולא ס"ל כרש"י ז"ל דשמא יהיה כזית מונח על הארץ והענפים יאהילו היה אפשר לומר לפי מה דאיתא בטהרות (פ"ו מ"ב) הטומאה ברה"י וטהרה ברה"ר, הטהרה ברה"י וטומאה ברה"ר, ספק נגע ספק לא נגע ספק האהיל ספק לא האהיל ספק הסיט ספק לא הסיט ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין, ובמשנה שלאחריה תנן, אילן שהוא עומד ברה"ר והטומאה בתוכו עלה לראשו ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא [דראשו של אילן חשיב רה"י. הרב] ולפ"ז לר' יהושע אם הטומאה על האילן, והטהרה ברה"ר ספיקו טמא, וא"כ אפשר דר"ש ס"ל כר"י, ומש"ה הו"ל ס"ט ברה"י כיון דהכזית מן המת היה על האילן, וכן היה אפשר לומר דס"ל כר"ע רבו דס"ל בתוספתא הובא בר"ש ז"ל שם דכל למעלה מעשרה הו"ל רה"י אך לרש"י ז"ל הרי כתב דחיישינן שמא יפול כזית מן המת אצל האילן והענפים יאהילו עליו ועל עוברי דרכים, וא"כ כיון דשניהם ברה"ר לכ"ע הו"ל ס"ט ברה"ר וטהור:
אמנם היה אפשר לומר דאיירי דוקא בעיר שרובן ישראל ואזלינן בתר רובא, וכמ"ש בתוספתא רפ"ו דטהרות הובא בר"ש ז"ל בפ"ה מ"ב וברמב"ם ז"ל פי"ז ה"ח מהלכות אבות הטומאה עיר שיש בה נבלות ושחוטות בשר הנמצא בה הולכין אחר הרוב, וכן אם היה נמצא בה ספק שרץ ספק צפרדע הולכין אחר הרוב שיש באותה העיר ובאותו הזמן, זה הכלל בנמצא הלך אחר הרוב ע"כ. אך גם בזה יש לדון שהרי רשב"ג פליג בתוספתא הנ"ל וס"ל דאפילו נבלה אחת נמכרת בעיר כל הנמצא בעיר הרי הוא של נבלה מפני שהנבלות מצויות [פירוש מצויות יותר שתאבד שאין משמרין אותה כ"כ לפיכך תולין במצוי. הגר"א ז"ל]. ואף דקיי"ל כרבנן, מ"מ נראה פשוט דזה דוקא בנבלות וכשרות, דאע"ג דכשרה נשמרת טפי מ"מ גם נבלה נשמרת, וס"ל לרבנן דאזלינן בתר רובא, אבל במת ישראל דמ"ע ול"ת מה"ת לקבור מתיהם, ואף כזית מן המת מצוה לקברו כמש"ל ס"ו בשם התוס' יו"ט פ"י דשבת ועכ"פ מדרבנן מצוה לקברו, וא"כ בודאי גם בזה רבנן מודים:
דאין הולכין אחר הרוב כיון דכזית ממת ישראל לא שכיח כלל:
וראיה לזה מנדה (דנ"ו ע"ב) דכתמין הנמצאין בערי ישראל טהורין שלא נחשדו על כתמיהן ואצנועי מצנעי להו, הנמצאין בערי כותים ר"מ מטמא דנחשדו על כתמיהן, וחכמים מטהרים דלא נחשדו על כתמיהן, וא"כ גם הכא כיון דישראל משמרים מתיהם אין לחוש למת ישראל, ודוחק לומר דאיירי דוקא בעיר שכולן ישראלים, ועוד דהו"ל למיזל בתר רובא דעלמא עי' בב"ב כ"ד:
ואפשר לומר דר"ש ס"ל כר"ע רבו דס"ל ברפ"ה דטהרות דספק טומאה ברה"ר ספיקו טמא, אך הרי כתבו שם הר"ש והרב ז"ל דזה רק בגברא כיון דליכא הפסד להצריכו טבילה והזאה אבל טהרות מודים דטהור, וא"כ מה"ת נכופו לקצוץ, כיון דע"פ דין טהור ויותר קשה לפמ"ש המל"מ רפי"ט מהלכות אבות הטומאה סוף הלכה א' דלא מטמאי ר"ע ור"י ס"ט ברה"ר הוא רק היכא דאיקבע איסורא והיינו שיש שרץ וצפרדע ברה"ר, אבל היכא דלא איקבע טומאה מודים דס"ט ברה"ר טהור, והכא הרי לא איקבע טומאה, ואפשר דמ"מ מחמיר ר"ש וס"ל דיש ביד בני רה"ר לכופו לקצוץ, דאפשר דיתברר ע"י איזה אופן שהיה כזית ממת ישראל וצ"ע עוד:
ובהא דפליגי ת"ק ור"י אר"ש ולא חשו לאהל הטומאה, נראה לפע"ד די"ל דר"י לשיטתיה. דהנה ר"י ס"ל בסופ"ג דאהלות ובסוכה דכ"א דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל דיליף אהל אהל ממשכן, ופריך שם מהא דגבי פרה אדומה דהיו מביאים שוורים ותינוקות יושבין ע"ג כדי לחצוץ בפני קבר התהום והא שוורים הו"ל אהל שאינו עשוי בידי אדם, ומשני מודה ר"י במלא אגרוף, והקשה הריטב"א ז"ל דהרי ר"י יליף לה ממשכן דלא הוי אהל אא"כ עשוי בידי אדם והמשכן הרי הוא יותר ממלא אגרוף ע"ש. ונראה דהנה הר"ש ז"ל בפ"ח מ"ב הביא התוספתא דקתני ר"א אומר המת והנזיר תחת כריסו של גמל אין הנזיר מגלח עליהם ואין חייבים עליהם על טומאת מקדש וקדשיו, וכתב הר"ש דע"כ ס"ל לר"א כר"י דאהל שאינו עשוי בידי אדם לא הוי אהל, אך הקשה דהרי מודה ר"י במלא אגרוף דהוי אהל, ותירץ דזה הוי רק מדרבנן ע"ש. ולפ"ז ל"ק מה שהקשה הריטב"א ז"ל דבודאי ר"י כיון דיליף ממשכן ה"ה במלא אגרוף לא הוי אהל ורק דרבנן החמירו, אך הא דחוצץ גבי פרה אדומה יקשה הרי לא הוי אהל רק מדרבנן ואיך חוצץ להקל. וראיתי שעמד בזה בשירי קרבן בירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג), ולפע"ד לפמ"ש המשנה למלך בפי"א מהלכות טומאת מת דהא דהיה מהני דלתות אע"ג דאהל זרוק ל"ש אהל לשיטת הרמב"ם ז"ל משום דפרה אדומה הוי רק מעלה בעלמא, דקיי"ל כר"י דארץ ישראל בדוקה היא ע"ש, וה"ה די"ל כן לענין אהל שאינו עשוי בידי אדם דכיון דמודה במלא אגרוף דמדרבנן הוי אהל שוב סגי בפרה אדומה שיהיה חציצה כיון דרק מדרבנן עשוי מעלה בעלמא. שוב ראיתי שכ"כ בהגה' מראה הכהן ע"ש. ולפ"ז א"ש דר' יהודה לא חשש לאהל טומאה לפמ"ש רש"י ז"ל דחיישינן שמא יפול הכזית על הארץ והענפים יאהילו עליו ועל העוברים, וכן לשיטת הר"י בן מיג"ש והר"ג ז"ל דשמא יש תחתיו קבר או שיבוא המת לשם, וא"כ לר"י לא הוי אהל זה אלא אהל מדרבנן, דהא אילן הוא אהל שאינו עשוי בידי אדם וכמ"ש התוס' בסוכה (דכ"א ע"א) ד"ה יליף ומשום הכי ר"י מפני אהל טומאה כיון דלעולם לא יהיה רק טומאה דרבנן ואפשר דגם ת"ק ס"ל כר"י, אך דלפ"ז תקשה דהרי קיי"ל כאן כרבנן דר"ש, והרי קיי"ל אהל שאינו עשוי בידי אדם הוי אהל כרבנן דר"י:
אך י"ל דהנה הנמוקי יוסף כאן כתב וז"ל מפני הטומאה שמתוך שהענפים רבים וסמוכים זה לזה נחשבים הם כאלו הם מדובקים יחד וכשיעברו קוברי מתים תחתיו יביאו ביניהם את הטומאה כדאמרינן בפ"ח דאהלות סככות ופרעות כגון אילן המיסך על הארץ הלכך מצוה לקוץ את כל הענפים בחוט המשקולת בין שהיא עושה פירות בין שאינה עושה פירות עכ"ל. הרי הא דחיישינן שמא יבואו תחתיו קוברי המת הוי רק טומאה דרבנן דהא סככות ופרעות הוי רק דרבנן כמ"ש בנדה דנ"ז, ועי' בתוס' נזיר (דנ"ד ע"ב) ד"ה אילן המיסך ובפירוש המשניות שם שכתב דאם הנזיר עובר תחת הענפים וטומאה שם אינו מגלח ע"ש וס"ל דסתם אילן אינו מקבל מעזיבה בינונית וכמ"ש בשירי קרבן שם, וכדאיתא בנדה (דס"ח ע"ב) דסככות ופרעות מדאורייתא לאו אהל מעליא הוא משמע דהחסרון מצד עצמן ולא מטעם ספק והתוס' בנדה (דנ"ז ע"א) ד"ה אילן נדחקו בזה ע"ש, ומהריב"ן ז"ל (בדף ו') כתב דסככות דהוי ספק, משום דספק הוא אם יכולים לקבל מעזיבה וכ"כ במשנה אחרונה בפ"ח מ"ב ע"ש, והר"ש ז"ל בפ"ח שם הקשה כיון דסככות ופרעות הוי רק דרבנן אמאי חוצצים ותירץ דהוי כמו מסכת פרוסה וחבילי המטה דחוצצים אע"ג דאין מביאים דכיון שאין באויר שביניהם פו"ט חוצצים ע"ש, ולפ"ז י"ל דמש"ה רבנן פליגי ולא חיישי לאהל הטומאה דכיון דהוי רק טומאה דרבנן לא חששו:
ולפ"ז י"ל הא דאיתא בירושלמי שם סו"פ לא יחפור ר' יסא בשם ר' יוחנן הלכה כר"ש ר"ח בשם ר' יוחנן כל עמא מודו שהלכה כר"ש, ובמראה הפנים שם הקשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל כרבנן דר"ש וכן הרי"ף ז"ל הביא המשנה כצורתה ומסתמא קיי"ל כרבנן דהלכה כרבים והרי ר"י פסק כאן הלכה כר"ש, ותירץ כיון דגמרא דידן שקיל אי שיעורא דרבנן נפיש או שיעורא דר"י נפיש ש"מ דקיי"ל דלא כר"ש ע"ש וקשה אמאי באמת פסק ר"י כר"ש ובמאי פליגי ש"ס דילן וירושלמי:
אך דהנה בירושלמי נזיר (פ"ז ה"ג) על המשנה דסככות ופרעות אין הנזיר מגלח עליהם קאמר ר' יוחנן תורה הם אצל תרומה ואין הנזיר מגלח עליהם [אע"פ שטומאתן דאורייתא אצל תרומה אין הנזיר מגלח עליהם. קה"ע), ר' ירמיה בעי אם לשרוף אפילו על ספק דבריהם שורפין אם ללקות [ה"ג אלא ללקות אם אכלן לוקה עליהם משום טומאה. קה"ע], תניא ר' יוסי צידנייתא קומי ר' ירמיה ופליג על ר' ירמיה כל טומאה מן המת שהנזיר מגלח חייבים על ביאת מקדש [ה"ג תני ר"י צידנייתא מתני לפני ר"י והוא קשיא לר"י דמיניה מוכח שאין לוקה על טומאת סככות ופרעות. קה"ע]. עכ"פ מבואר דר"י ס"ל דסככות ופרעות מד"ת מביאין הטומאה, ומש"ה ר' יוחנן לשיטתיה שפיר פסק כר"ש כיון דיש לחוש לאהל טומאה דאורייתא, אבל הש"ס דילן דס"ל בנדה שם ובהרבה מקומות דסככות ופרעות הוי רק דרבנן מש"ה לא פסק כר"ש:
אמנם כל זה תינח דמש"ה אין חוששין שמא יבואו תחת האילן קוברי המת או שמא יפול תחת האילן כזית מן המת משום דהוי רק אהל דרבנן, אבל אכתי היה צריך לחוש דלמא מייתי עורב טומאה ושדי התם, ויהיה צריך עכ"פ חלולי, דהרי לר"ש לא סגי בדחלולי משום דחושש לאהל טומאה, ולרבנן אכתי יהיה צריך חלולי דאל"כ דלמא ישליך עורב טומאה בין ענפים ואינה נופלת לארץ ונמצא גוף הטומאה מאהיל על העוברים, וכן לשיטת התוס' למסקנא חיישינן שמא ישאיר שם העורב טומאה בענף. ונראה דס"ל לרבנן דר"ש דאין לחוש לזה דכיון דאף אם ישליך העורב טומאה על האילן, הרי האילן חוצץ דסככות ופרעות מביאין וחוצצין, וי"ל דר' יהודה לשיטתיה דאיתא בתוספתא הובא בר"ש ז"ל בפ"ח דאהלות אלו הן הסככות אילן המיסך על הארץ, ר' יהודה אומר רואין את התחתונות כאלו הן עולות למעלה והעליונות כאלו הן יורדות למטה, ואם היו נוגעות:
זו בזו בפו"ט מביאות וחוצצות ע"כ וכתב הר"ש ז"ל דאע"ג דאין בכל ענף טפח רואין התחתונות כאלו הן העליונות ומביאות וחוצצות ע"ש, וליחוש שמא הטומאה מונחת בין הענפים שיש אויר פנוי בין הטומאה להעובר מתחתיה לא חשו כ"כ כיון דאף אם יהיה טומאה אפשר דחציץ ועכ"פ הו"ל ס"ט ברה"ר כיון דטהרה בר"ה. ומתוספתא זו קשה על הר"ש ז"ל דלר"י אהל שאינו עשוי בידי אדם רק מדרבנן מביא במלא אגרוף והרי ס"ל דחוצץ, ואפשר דרק לר"א ס"ל דהוי דרבנן אבל לא לר"י ומתורץ קו' הנ"ל איך קאמר בסוכה דלר"י חוצץ במלא אגרוף, דרק לר"א קאמר הר"ש ז"ל דהוי דרבנן:
בתוס' ד"ה בדחלולי סגי כתבו דקמ"ל דאע"פ שברח העוף פעמים שמשאיר שם בשר המת שמביא בפיו, ונשאר שם בענף, והמהרש"א ז"ל שם הקשה דבשלמא לפירוש רש"י ניחא דממתניתין מפני הטומאה לא הוי משמע אלא לחוש בעובר תחת הטומאה, אבל אהל טומאה דקתני בברייתא משמע נמי דהענפים מאהילים על העובר ועל הטומאה, אבל לפירוש התוס' קשה דמה שיש לחוש דלמא ישאר בענף אינו נמי אלא משום עובר תחת הטומאה, וזה לא נשמע טפי בלשון הברייתא מלשון מתניתין. ותירץ דצ"ל דיפול מהענף ע"י הרוח על הארץ ויאהיל הענף על העובר ועל הטומאה עש"ה, ולא משמע כן בלשון התוס' שכתבו דנשאר שם בענף. ולפעד"נ דהתוס' יפרשו כמ"ש ביד רמ"ה ז"ל דהא דס"ד דילמא מייתי עורב ושדי התם, היינו דשדי התם ומטמא העוברים במגע ע"ש, ושפיר קאמר בברייתא מפני אהל הטומאה דישאר הטומאה בענף ויטמאו העוברים תחתיו וזה הוי טומאת אהל, דהטומאה מאהיל על העוברים, ולא טומאת מגע דס"ד במתניתין: