פת לחם· רבי חיים אברהם כ"ץ
הקדמת המחבר
ברוך כו' אשר לו יאות ענין האחד האמתי. לו ראוי כמו (ירמיהו י׳:ז׳) כי לך יאתה, כלומר רק הוא ית' ראוי לתאר אותו בתואר אחד אמתי ואין זולתו אחד אמתי ודבר זה יתבאר באורך לקמן בשער היחוד אי"ה. והנה פתח דבריו האיר בשבח כולל שהאחדות האמתי הוא כולל הקדמות ושלילות הגשמות וחידוש הבריאה וש"ד כמו שיבואר:
הקדמון במציאותו המתמיד טובתו. דייק באמרו במציאותו לומר במציאות עצמו הוא ית' קדמון ולא בתאריו כמו בורא קונה רחום וחנון ודומיהן שהם נאמרים כולם ביחוס אל מציאות ברואים ומציאות הברואים הוא מחודש א"כ גם התארים הם מחודשים שזהו היסוד מעיקרי אמונתנו שקניניו הם מחודשים לשלול דעת מאמיני הקדמות ימ"ש כי כבר הוסכם שחידוש העולם הוא אבן פנה ויסוד מוסד בתורתנו ופרט שני דברים אלו קדמותו וטובתו לפי שאחר שפיו פתח בברכה כראוי לכל מתחיל לדבר ולחבר מיד יש לו להזכיר טובתו ית' כידוע ליודעים שהברכה הונחה עליו ית' על השפעת טובותיו רק הקדים תואר הקדמות להורות עילוי טובותיו כלומר שאף שהוא יתב' קדמון במציאותו וא"כ הדעת נותנת במושכל ראשון שכמו שהיה מסתפק במציאותו מעולם ולא היה חסר כלום כן גם מעתה ועד עולם אין לו צורך בהם כלל ואעפ"כ הוא מטיב להם בכל טובותיו רק בנדבה וחסד ממנו ית' ומוטל עליהם לברכו ולהודות שמו כי טוב. גם דייק בהזכירו לשון התמדה באמרו המתמיד טובתו להורות שהטובות באות ממנו ית' בכונה מכוונת ולא במקרה כי כבר הוסכם שהמקרה לא יתמיד:
אשר ברא כל כו' ויצר יצירות כו' והחל חדשות כו'. להבין דברי המחבר ולהתבונן בכפילת מליצתו זאת הוכרחתי להציע קצת מיסודי הפילוסופיא. ואתה הקורא שים לבך לדברי הנה הנביא בדברו מענין הבריאה אמר בשמו ית' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ופירשוהו חוקרי בני עמנו הראשונים שהכונה על החומר הראשון וצורת היסודות וההרכבה מהם שעל החומר הראשון הנקרא אצלם היולי אמר בראתיו שהוא הראשון שיצא מאין ליש שזה מכונה בשם בריאה כמו שפי' הראב"ע ז"ל ועל הצורות שחלו בחומר ההוא ונתהוו ממנו הארבעה יסודות אמר יצרתיו לשון צורה ועל תיקון המורכבים מהם אמר אף עשיתיו והנה החומר הראשון הוא אחד משותף לכל הנמצאים והוא הראשון בבריאה ועליו אמר שהוא לאות על אחדותו כמאמר החוקים שמאחדות הפשוט יתהוה ג"כ אחדות פשוט ואף שכינה אותו בלשון רבים באמרו כל הנבראים זה אמר בבחינת חלוקתו הנמצאת כעת ועל חול הצורות בהם אמר ויצר יצירות ואמר בהם לעד על גבורתו שהוא ית' קשר הצורות בחומר ומחזיקים בכחו לבלתי יפרדו איש מאחיו ועל הרכבתם ותיקון עשיית המון הברואים מהם אמר והחל חדשות שאחר שהוכנו חומרי היסודות עם צורותיהן הרכיב ומזג מהם המון ברואים שונים ומשונים וע"י ההרכבה נתחדש מהותם בשינוי ממה שהיו בתחלה יסודות פשוטים ולזה אמר בהם לשון חידוש לפי שאין צודק בזה לשון בריאה לפי שהוא יש מיש. אמנם יתכן לומר בהם לשון חידוש כמו בתיקון איזה דבר שישתנה לעילוי אומרים פניה חדשות באו לכאן ואמר בהם לשון התחלה לפי שהמזג ההוא נשאר קיים במין ואמר בזה להעיד על חכמחו שהרי חכמה נפלאה נראית בהמון רבוי שינוי המזגים וערך הרכבתם וכל זה כפי הצורך לקיום כלל המציאות שתכליתם הוא האדם וזה שמסיים וגודל טובו והנה להמקובלים דרך אחרת בביאור פסוק הנ"ל בנידון ארבעה העולמות השגורות בפיהם ונקובות בשם אבי"ע. אמנם ידוע שהמחבר היה מכת החוקרים כמו הראב"ע והרמב"ם ז"ל אשר דבר אין להם עם חכמת הקבלה ולא עמדו בסודה:
דור לדור כו'. ולפי שמהפסוק הזה לא נשמע רק שהיודע צריך להודיע להבלתי יודע ומנין שאפילו כלנו חכמים אנו צריכין להודות לו ית' לזה הביא פסוק יודוך ה' וגו' שמלת יודוך היא מורכבת משתי מלות יודו לך שענין ההודאה היא הגדת מקבל הטוב למטיב שהוא מכיר בטובתו כמ"ש הודו לה' כי טוב ואח"ז מפרש ענין ההודאה באמרו כבוד מלכותך יאמרו שפירשו בו הקדמונים שמלת יאמרו הוא לשון הפלגה כמו כעת במרום תמריא (איוב ל״ט:י״ח) וכן פירשו לשון הפייטן אמרו לאלהים והכונה שהם מפליגים שכבוד מלכותך היא מופלגת ממלכות ב"ו שמלך ב"ו יש לו הנאה ותועלת וצורך בעם משא"כ הוא יתברך שהוא מסתפק במציאותו כנ"ל ועדיין אין אנו יודעים אם הוא ית' חפץ בזה שנבחין טובותיו ונודה עליהם. לזה אמר להודיע לבני האדם שלשון לבני האדם מורה על כונתו יתב' כלומר שכונתו יתברך בבריאה היה להודיע לבני האדם וכו' וכמ"ש כל פעל ה' למענהו:
אחרי המציאו אותם על תכונת הכרתם כו'. המציאו הה"א בפת"ח והא' בחול"ם אחרי שהמציא אותם והעמידם על תכונה זו שיגמר כח ההכרה שבהם ונשלמה הבנתם והקדים ההכרה שהוא כח משותף לכל בע"ח ואח"כ ההבנה שהוא מיוחד למדבר לבדו שהוא מפעולת השכל. ודע שמלת תכונה שזכר הונחה בלשון עברי על דבר שיש בו חלקים ידועים במספר המונח לחוק קצוב לפי ענין הדבר ההוא אם בההנחות שהונחו ממנו ית' כמו ששם חלקי הרכבת כל נמצא במספר הצריך לקיומו לפי מהותו או בדברים המונחים במספר מבני אדם כמו ותוכן לבנים תתנו ואם חלקי הרכבת הנמצא מועט בכמות בלתי שוה ונערכים זה לזה בערך ידוע אזי גם הערך נכלל במלת תכונה והבן זה וזכרהו כי המחבר משתמש הרבה במלה זו בס' זה:
חיי רוחם. חיי הרוח החיוני שבהם שאם לא החכמה החיים שלהם למה ומה בכך ומשותפת עם שאר הבעלי חיים כמ"ש אדם ביקר וכו' וכמ"ש כי הוא חייך וכו':
ונר שכלם. השכל הוא הכח ההיולי שבאדם המקבל כל הידיעות הפרטיות והידיעות בפועל נקראת חכמה והשכל בזולת החכמה הוא כעומד במקום אפל שיש בכח חוש ראותו להשיג מה שנמצא שם. אמנם בפועל אינו משיג כלום עד שיובא נר לכן קרא החכמה נר השכל:
כי ה' יתן חכמת כו'. שקרא את החכמה בשם מתנה וזה מורה שהיא הגדולה שבטובות:
אכן רוח כו' ונשמת שדי תבינם. כלומר הרוח חיים שבאדם איננה רק רוח לבד כלומר דבר של מה בכך וזה לשון אכן רק נשמת שדי תבינם נותנת להם בינה ומשלמת רוחם הרי מה שאמר שהיא חיי רוחם ועל מה שאמר שהוא נר שכלם הביא פסוק יהב חכמתא לחכימין שהכונה שהוא נותן חכמה בפועל לאותן שהם חכמים בכח שהוא נקרא שכל היולי כנ"ל:
אני ה' אלהיך מלמדך להועיל הרי מה שאמר המביאה אל רצון האלהים שזהו תכלית התועליות. ועל הצילם מקצפו אמר מדריכך בדרך תלך כלומר מדריכו שלא יתעה מן הדרך ויאבד כמ"ש תעיתי כשה אובד וכו' והכונה באמרו המביאה אל רצון האלהים בעשה טוב והמצלת מקצפו בסור מרע:
טבעי הגופות ומקריהן המקרים הם הדברים שהם בלתי עצמיות להם כמו התארים עגול משולש ומרובע והגוונים שזה לבן וזה ירוק:
מכמות השמש וכו' והיא חכמת המנין והשעורים כו' חכמה זו נקראת חכמת השמוש שבני אדם משתמשים בהם לצרכיהם כמו החשבונות למו"מ והשעורים הכונה לכל מיני מדות לח ויבש ואמות למדידת הבנין והכלים ומיני בגדים ולמדידת קרקעות ע"פ חכמת בהנדסה וחכמת הכוכבים משמשת ליורדי הים גם לפי שידיעת חכמת הכוכבים תלויה בחכמת השיעור והמדידה דהיינו ידיעת שיעור כמות גודל ושיעור מרחקם מכדור הארץ ושיעור סבוב כ"א מהם בזמן לכן כללוה גם כן בשם חכמת השמוש. והמוזיקא משתמשים בה ג"כ לשמח לב בני אדם משא"כ חכמת הטבע הנ"ל וחכמות האלהית שאין בהם שום שמוש לצורכי בני אדם הגשמים וכל תכליתן הוא רק הידיעה בהם ואף שחכמת הטבע היא נצרכת לרפואה אמנם אין הצורך לזה רק לקצת ממנה. גם נקראת בשם שמוש להיות שבחלקי חכמה זו צריך האדם להשתמש בכלים מיוחדים לכך כמו בחשבון צריך להרים עט סופר ולוח וכן בהנדסה ולכל מיני מדידות משתמשים בכלים כמו אמת הבנין והבגדים ואינה לתבואת הארץ וחבל למדידת קרקע והאצטרולוב להבטת הכוכבים ועוד יש כלים הנצרכים להם כמו למדידת גבהם ולמרחקיהם ולמוזיקא יש גם כן הרבה מיני כלים משא"כ לידיעת הטבע והאלהות שאין לידיעתם צורך לשום כל ושני הטעמים הנ"ל שניהם אמתים בכונת הנחת שם שמוש והפירושים המובאים במפרשים בזה הם הבל.
ויש מי שקראה בשם חכמת המוסר דע שכל דבר המושג בשיעור ומדה ידוע נקרא מוסר לפי שהוא מוגבל ואסור בתוך גבול חכמות ההוא המשוער לכן נקרא מוסר מלשון איסור כי לזה הונחה מלת מוסר לכן קוראים תוכחת דברים דברי מוסר לפי שהכונה בהם למנוע המיוסר מן שלוח המעשים ושיתנהג במעשים מוגבלים וכן נקראים מכאובי הגוף יסורים לפי שהמיוסר הוא מוגבל תחת שבט יסוריו מבלי יכולת לנטות הנה והנה להמלט מהם. והנה כל חלקי החכמה הנ"ל הם ענינים מוגבלים שהחשבון והשיעור זה כל מגמת ידיעתם ומהות ענינם וחכמת הכוכבים גם כן מגמתם לידע קוי מהלכן וגבול זמן סיבוב כ"א מהם וגבול כמות גודלן והמוזיקא ידיעת גבולי שאון קולותיהם שזה כל ענינה. והבל הביאו גם בזה המפרשים:
פתחם הבורא ית' אמר לשון פתיחה לפי שהחכמה לרוב יוקרה היא רובה סגורה וצפונה מן האדם רק שהבורא יתברך פתחה לפנו האדם שיהיה לו קצת כניסה בה:
והחכמה התיכונה האמצעית בין הטבע והאלהות כנ"ל:
מורות לאדם לשון הודעה שמודיעות אותו:
כודות העולם הזה הגנוזים הדברים שבו לפי שטחיות הכרת האדם קודם ההתבוננות:
ותועלותיו באהבת המועיל:
והנאותיו באהבת הערב כמו המוזיק"א:
ומיני התחבולות הענינים שהמציאו ב"א להשיג על ידם דבר הנצרך או להשלים חפצם ד"מ אופני העגלה עם כל מעשי מרכבה הוא תחבולה למהר ע"י ההגעה למחוז החפץ וכן מעשי אופני הרחים של מים שהוא תחבולה להניע אבן הטוחנת והסולם הוא תחבולה להגיע על ידו ממטה למעלה ודומיהן תחבולות הרבה מאוד וכן מיני הרשתות והמכמורות לצידת חיה ועופות ודגים:
ולעניני קניני העולם הם הדברים העשוים לשמירת הקנינים:
אקרא כדי שיקראוני כו' אשנה כדי כו' ופרט בכאן השלש חלוקות הידועות שהם מקרא משנה גמרא ונגד זה ג' חלוקות במקרא זה נגד מה שאמר אקרא כדי שיקראוני חכם אמר לאהבה את ה' כלומר שלא תהיה כונתך שתהיה נחשב לחכם ואהוב לבני אדם על ידי חכמתך כי החכם הוא אהוב לכל רק בעבור אהבתו יתברך תקרא תורתו שהוא ית' משתעשע בה ונגד מ"ש אשנה כדי שיקראוני רבי שבעל המשנה תוקע עצמו להורות דבר הלכה וההמון שומעים בקולו ועושים ע"פ הוראתו והוא מתנשא לכל לראש בזה אמר לשמוע בקולו כלומר שתהיה כונתך בלמוד המשנה לדעת קיום המצות ולשרתו ית' ולא שישמעו בקולך ונגד מה שאמר שאהיה זקן ויושב בישיבה שהוא ישיבת תלמידים בפלפול הגמרא אמר ולדבקה בו כלומר שלא תהיה כונתך שידבקו בך תלמידים הרבה רק שאתה תדבק ע"י בבורא יתברך לפי שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה ודו"ק:
עשה דברים לעעלם בשביל פעולתן כלומר בשביל תכליתן והכונה שהפעולה עצמה תהיה נחשבת אצלו לתכלית שזכה לעשות מצות קונו ולא על מנת לקבל פרס וז"א לפעלן והבן והרא"ש והר"ן ז"ל פירשו לפעלן לשם פועלן הוא הקב"ה שצוה עליהם ולפירושן צריך להיות לפועלן בוי"ו:
ודבר בהן לשמן היינו התלמוד שיהיה לשעה ועל המעשה אמר ואל תעשם עטרה להתגדל להיות גדול ונחשב בעיני בני אדם על ידם ועל התלמוד אמר ולא קרדום כו' כלומר לעשות ממנה פרנסה דהייינו לקבל שכר לימוד או לקבל כבוד:
אשרי איש ירא את ה' על סור מרע ועל עשה טוב אמר במצותיו חפץ מאוד:
ואמרו רז"ל במצותיו כו' דאל"כ היה לו לומר אשרי איש ירא את ה' וחפץ במצותיו שכמו שהקדים היראה להיראוי כך היה לו להקדים החפץ להנחפץ גם למה הזכיר החפץ והיה לו לומר עושה מצותיו אלא ודאי מפני שכונתו להורות שכל חפצו ומגמת כונתו היא המצוה בעצמה ולא השכר ולפי שהדיוק במלת במצותיו לכן הקדימו:
הניצל מכל פגע שהשכל הוא דבר שאינו נפסד כענינים הגשמים שהם הוים ונפסדים הניצל המופרש ומובדל כמו שפירש"י בפסוק ויצל אלהים את מקנה אביכם כו':
אפילו אם לא חייבה כו' כמו בסור מרע הרציחה והגזילה והגניבה ובעשה טוב כמו כבוד אב ואם וחנות אומללים:
מצות השמע שאין האדם מתעורר לעשותם רק מחמת ששמע באזנו צווים:
מכלאים הם כלאי זרעים וכלאי בהמה:
ממה שנעלמה ממנו מן הדברים ההם שנתעלמה ממנו כו':
עילת איסורם בסור מרע:
ועולת חיוב כו' בעשה טוב הנ"ל עילת סיבת כלומר טעמם וסבתם:
ושאין כמוהו שאין במציאות דומה לו:
ושנקבל עלינו יחודו לפי שכבר אפשר להעלות ברעיון ח"ו ליחס אלהות גם לזולתו אף אחר האמונה שאין דומה לו ולומר שאותו אלוה הוא פחות המעלה ממנו שכבר היו בזה הטעות רבים מעובדי עכו"ם כמו שנאמר בכותים את ה' היו יראים ואת אלהיהם כו' ואמרו חז"ל דקרו ליה יתברך אלהא דאלהיא לכן אמר שנקבל עלינו יחודו כלומר להאמין שאין שום אלהות בזולתו כלל ועיקר:
ושגירא אותו יראת הרוממות:
ונפחד ונבוש מהשקיפו כו' נפחד קודם המעשה ונבוש אחרי כן דהיינו שבהשיא אותנו היצר לאיזה פעילה רעה חס ושלום נזכור אותו ית' שהוא משקיף ע"ז ונבוש ונניח מלעשותה. וגם אנו מחוייבים להיות תמיד בושים ונכלמים ממנו ית' על העונות שעברו כמ"ש אלהי בשתי ונכלמתי כו' כי עונותינו כו' ועל זה אמר ונביש גם יתכן לפרש שנפחד מפעולות הרעות כנ"ל ונבוש ממדות מגונות שבנו כמו גאה וגאון וזדון וכילות וקנאה ותאוה ודומיהן ושני הפירושים אמתים מצד עצמן:
ושנכסוף לרצונו לעשות רצונו או להיות לרצון לפניו.
וניחד מעשינו לשמו שתהיה כונתנו במעשינו מיוחדת רק לשמו יתברך ולא יערב עמו איזה פניה כמו להתגדל בזה כנ"ל או שארי פניות:
כדי להתקרב אליו כלומר ולא לכונת קבלת טובה ממנו עבור זה:
ממה שאינו נראה מן הדברים שאינם נראים כו':
הפך כל אלו דהיינו שלא נעלה במחשבתנו שיש אלוה זולתו ח"ו שע"ז באה אזהרת לא יהיה לך כו' כמ"ש הרמב"ם ז"ל במנין המצות שלו וכן שלא נחשוב ח"ו שאין ראוי ומועיל לעבדו כמ"ש דור המבול מה שדי כי נעבדנו וכן בהכנעה לו ולירא ממנו בכל זה ויחוד המעשים מאהבה הוזהרנו שלא נחשוב ח"ו שההפך הוא האמת או הראוי והמועיל לנו ר"ל מהאי דעתא כמו שעוד ידובר בדברים אלו בכמה מקומות מזה הספר:
לא תקום ולא תטור כו' ועל החמדה לא הביא פסוק לפי שהוא מן המושכלות ואינה צריכה לראיה משא"כ נקימה ונטירה שהם אינם מן המושכלות ואדרבא השכל כמנגד להם באמור שראוי להתעקש עם העיקש דרכים ולהשיב גמולו בראשו לכן הביא הפסוקים לומר שגזירת מלך הם:
שלא להרהר בעבירות ולא נתאוום ולא נסכים כו' פרט הדרגת ההכנה המביאה לידי מעשה דהיינו בתחלה ההרהור בדבר ואע"פ שמנו חז"ל המחשבה מן הדברים שאינם בידו של אדם שמעצמה היא עולה על רוח האדם. אמנם שתי תשובות בדבר הא' שזה נאמר על תחלת כניסת המחשבה ברגע ראשון אמנם אז איננה רק כניצוץ דק שבקל יכול האדם לכבותו כן מיד בהרגיש בה האדם אז ידחנה ויסיחנה מלבו ויתן דעתו בדברים אחרים אמנם אם לא ידחנה תכף ומיד אז יתלבה הניצוץ ברוח האדם ויתפשט משך זמן מה והתפשטותו נקרא הרהור בלשון חכמים. תשובה ב' שיש ביד האדם שלא ליתן מקום לכניסת המחשבה כלל דהיינו על ידי שלא יפנה מחשבתו בתחלה רק יעסוק בתורה ובמלאכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שאין מחשבת התאוה מתגברת אלא בלב פנוי מחכמה והנה אחר שהרהור והתפשטות ציור הדבר ברוחו יתעורר לעומתו כח התאוה ואחר אשר התאוה תאוה ויתנקש בדעתו קצת אם לעשות או לחדול ואח"כ יסכים לעשותו ואזי יונח הדבר עצור ושגור בדעתו עד זמן המעשה בפועל והמליצה מבוארת ושמעתי פירוש נכון על מה שאמר שלא נתאוום ולא נסכים ע"פ דברי הרמב"ם שבמצות המושכלות אסור לנו גם התאוה בהם כמו לרציחה ולגניבה ודומיהם ולשמעיות כמו אכילת איסור אמרו ז"ל אל יאמר אדם א"א לאכול בשר חזיר וכו' והמליצה מבוארת:
במצפון האדם במחשבה הצפונה:
אני ה' חוקר לב על ההרהור:
בוחן כליות על התאוה שהתעוררותה נובע מהם שלכן נקראו כליות מלשון כלתה נפשי ועל ההסכמה הביא פסוק נר אלהים וכו' חופש כל חדרי בטן לראות הסכמתם על מעשה הטוב והרע ולכן נאמר חדרי בטן לפי שמלת הסכמה הוא מלשון הסגר כידוע למבינים ואצל הסגר צודק להזכיר חדרים כלומר שהוא ית' חופש מה שהוסגר בחדרי בטנו והוכן עד זמן המעשה:
הא' מהם גלוי והב' נסתר מאמר המצוה בשטחיותה הוא הגלוי והפירוש המכוון בו הוא הנסתר:
לפרש ולבאר פי' נקרא בבחינת גילוי הכונה במאמר ההוא וביאור נקרא בבחינת הרחבת הקיצור במליצה אמנם ההרגל במהירות יחליפם לפרקים וימיר אותם בהשאלה זה תחת זה:
לבאר פי' המלות והענינים לפרש בפרטות כל מלה מן המלות שאינן רגילות ומצויות וגם לפרש קשר הענין בכונתו:
או לבאר עניני הלשון והדקדוק והשמוש בעניני הלשון הכונה על הנחת המלות על איזה כונה הונחה כל מלה ומלה בהנחתה הראשונה וכ"ש בשמות נרדפים כמו אמר ודבר והגיד בגד ושמלה ודומיהם רבים ועל דקדוק הלשון כמו נוכח ונסתר ויחיד ורבים ושאר פרטים שבחכמה זו בשמות ופעלים אמר והדקדוק ועל אותות השמוש כלומר לדעת מלה מי מהאותיות הם שרשיות ומי הם המשמשות וגם השמות המושאלים הם בכלל זה עליהם אמר והשמוש:
ולתקן מלותיו התיקונים הם מה שנמצא לפעמים בתנ"ך מלה משונה לפי כונת הענין וצריכין לתקן אותה ולומר שהוא עבר במקום עתיד או להיפך וכדומה לזה הרבה:
כהלכות פסוקות וגדולות הם שני ספרים ספר הלכות פסוקות וספר הלכות גדולות:
או חלק מחלקיהן חלק מן הדברים שחייבים בזמן הזה ולא כלם כמו ספרי קצת הגאונים בתשובות ובו':
ופסקי דינין בדיני ממונות:
לישב עניני התורה שיהיו עניני התורה מיושבים בלב ההמון באמונה ברורה ע"פ הראיות שהם מביאות עליה ולהשיב המינים המכחישים עניניה ימ"ש:
כספר האמונות הוא המצוי בידינו המיוחס לרבי' סעדי' גאון הנ"ל:
וספר המקמץ נקרא אותו הספר בשם זה לפי שמחברו קבץ בו כל דעות המינים שמצא בפטפוטי דבריהם המשוקצים והמטונפים והשיב עליהם והראה סכלותם והעלה באשם וצחנתם בעליל עד שנודע לכל שהם כלבים הוזים ולדבריהם יקרא נובח בשמם וכבר אמרו איזהו מקמץ זה המקבץ צואת כלבים:
שיהיה כולל שרשיה כו' כמו שרשים וענפים ואמר ולא חברוה בספר כו' כלו' שלא חברו ספר מיוחד עבורה שיהיה כולל שרשיה כו' רק שנמצא בספריהם קצת מענינים מובאים ע"פ גלגולי דברים:
שחיובו מדרך המוסר המדקדקים בעניניהם שיהיו מוגבלים בהגבלה מצומצמת בדקדוק רב נקראים בעלי מוסר כלומר בעלי הגבלה כנ"ל וז"א מדרך המוסר כלומר מדרך הדקדוק היתר על המחוייב:
ולהורות הדרך הנכונה והישרה וכבר אמרו שהישר הוא לפנים משורת הדין המחוייב ובאמרו הנכונה כוון שעל ידו חוה"ל יתקיימו המעשים שבפועל במצב קיים כי מלת נכון הונחה על מצב הדבר לקיום כמו והנה אמת נכון הדבר ובלשון אשכנז (עם וואר שטענדיג) והוא מלשון את הכיור ואת כנו פירוש בסיסו ומצבו גם כל מלת כן מורה ע"ז כמו כן בנות צלפחד דוברות וכן נאמר ועל השלבים כן ממעל (מ"א ז') ונמצא שתי תועליות למעשים מחוה"ל האחד שהם גורמים הקיום למעשים והשנית שמביאים אותם לדקדוק ולתוספת על החיוב וז"א נכונה וישרה. (וכמוהו כמו תוספת) הוא כמו תוספת על החיוב והשני כפי"ן מורים על הפלגת הדמיון בדברים וכמו זה נאמר כמוהו כאין בעיניכם (חגי ב'):
שאין אנחנו נתבעים ולא נענשים כו' אין נתבעים בעולם הזה שלא יתכן שיתבע איש את רעהו ויוכיחנו על בתוספ' ועל הגמול בעוה"ב אמר ולא נענשים או כונתו שלא נתבעים על ל"ת שבהם ועל העשה שבהם אמר ולא נענשים אם נתעלם מהם:
לחברו בספר מלחברו:
לא תתכן לנו לא תהיה נכונה אצלנו:
ושניהם מטובות הבורא עלינו שתחלת בריאת שניהם היתה לכונת הטובה כלומר רק להיטיב להם ולא לקבל תועלת מהם כנ"ל:
האחד נראה והשני כו' בתחלה הקדים הנפש לגוף לחשיבותה עליו ואח"כ הקדים הגוף הנראה להנפש שאינה נראית לפי קדימת השגתנו שעל ידי שאנו רואים גוף מתנועע ומדבר אנו מבינים שיש בו נפש שעל ידה הוא מתנועע ומדבר שהרי מיד בהסתלקה ממנו הוא מוטל כאבן דומם:
התפלה והצום והצדקה הקדים אלו השלשה לפי שהם קודמים בזמן שלהיותם מצות מושכלות היו נוהגים גם קודם מתן תורה והקדים תפלה לצום להיותה יותר תמידית ושניהם לצדקה שהם בגוף והוא בממון:
ולמוד תורה ולמדה ולמוד הלמ"ד בשו"א ולמדה הלמ"ד בפתח כמו וללמדה והקדים התלמוד למעשה שהתלמוד מביא לידי מעשה:
לעשות סוכה ולולב הקדים סוכה ללולב אע"פ שבכתוב הלולב קודם סידר אותם ע"פ סדר חז"ל במסכת סוכה וטעמם לפי שסוכה קודמת בזמן שמיד בכניסת לילה ראשונה חייב בסוכה והלולב אין חיובו עד עצם היום והקדים שניהם לציצית ומזוזה ומעקה להיותם קודמים בתורה וגם אלו השלשה נזכרו כסדרן בתורה ויש להפלא על שלא הזכיר מצות תפילין שהוא מן התמידיות כתפלה וכציצית ואין ספק אצלי שנשמטה בשגיאות המעתיקים:
ע"י חושי האדם הנראים שגם הצום ענינו שלילת האכילה הנראית:
ושנאמין בו שהוא אלהינו ובתורתו שהיא נתונה מידו יתברך:
ושנקבל עבודתו בעשה טוב ונירא אותו בסור מרע ואף שבכתוב סור מרע קודם לעשה טוב אעפ"כ הקדים המחבר בהרבה מקומות העשה טוב לפי הוראת האדנות שיותר נראית במעשים שבפועל משלילת הרע שאיננה נראית כ"כ להיותה בשב ואל תעשה כמאמרם ז"ל פוק חזי כמה בטלני כו' גם יש פנים לכאן ולכאן שלפי משך זמן העולם הסור מרע קודם שהרי שבע מצות בני נח שנצטוה אדם הראשון הם כולם בסור מרע ולפי בחירת האומה הישראלית העשה טוב קודם שהחודש הזה כו' שהוא לקיחת קרבן פסח היא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל והיא בעשה טוב:
ונכנע מפניו להראות בנו אותות הכניעה בתמידות כמבואר בשער הכניעה:
ונבוש ממנו כמו שאמרו חז"ל ובעבור תהיה יראתו כו' זו הבושה:
ושנבטח בו בפרנסתנו וצרכנו:
ונמסור נפשותינו אליו היינו אם בעת מן העתים קרה לאדם ר"ל אימת מות לאיזה גלגולי מסבות הזמן לא יתפעל מזה התפעלות רב וממילא יחרפה עי"כ מעבודתו ית' רק יחזיק במעוז עבודתו ויסיר מלבו אימתה ופחד וזה ע"י שימסור נפשו אליו ית' ויאמר ה' הוא הטוב בעיניו יעשה:
ושנפרוש מאשר ישנא כונתו לא על דברים שהם גופי עבירות ואנו מצווים עליהם בפרט ממנו ית' רק דברים שידוע לנו שהם שנואים ממנו ית' כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בחלקי הדבור שיש חלק הנקרא שנאוי ובדברי החכם שש הנה שנא ה' כו':
ושניחד מעשינו כו' שיהיו מעשינו מיוחדים רק לשמו יתב' ולא יתערב עמה איזה פניה:
ושנתבונן בטובותיו להכיר בם ובגודל מעלתם ולא נהיה מכת העורים אשר פועל ה' לא יביטו ואין בהם תבונה בדבר זה כאשר ידובד בם בתחלת שער הבחינה:
ממה שיגמר כו' דייק באמרו שיגמר לפי שהמעשים הנראים ג"כ התחלתם מחשבת הלב רק אלו שזכר הם כולם מתחלתם עד גמרם תלוים רק בלב:
במחשבת הלב ומצפונו פרט ב' לשונות מחשבה ומצפון לפי שיש בדברים הנזכרים דברים שצריך האדם להמשיכם במחשבתו בשיעור גדול ולהתבונן בפרטיהם כפי יכלתו ולחשוב בהם בתמידות כמו האהבה והיראה וההכנעה והבטחון ועליהם הניח לשון מחשבה ויש דברים שאינם צריכים המשך המחשבה בהם כמו האמונה כו' ובתורת שזכר שאחר שדעתו עומדת באמונה זו דיו שישארו צפונים בלבו וכן בפרישות מאשר ישנא שרק בהזדמן דברים כאלה לאדם יחשוב לפרוש מהם אמנם אחר פרישות מה לו לחשוב בהם ואדרבה טוב להסיר דעתו מהם ועליהם אמר לשון מצפון שיהיו צפונים בלבו בכח והבן:
כי חובות האברים לא תשלמנה כו' לא יעשו בשלמות:
כי אם ברצון הלב וחפץ הנפש לעשותם ותאות לבנו כו' בתחלה הזכיר רצון הלב בסתם שיסכים ברצונו לעשותם ואח"ז פרט שתי חלוקות שעל הענינים הבאים למעשה כמו עשית סוכה וציצית ומעקה אמר וחפץ הנפש לעשותם ועל הדברים שאינם בגדר המעשה כמו התפלה ותלמוד תורה רק צודק לקרותם בשם פעולה עליהם אמר ותאות לבנו לפעול אותם והכונה בשניהם שאחר הסכמת רצינו לעשותם יעורר בעצמו תשוקה חזקה ותאוה גדולה להשיגם ולקיים אותם כמאמר ר"ע מתי תבא לידי ואקיימנה:
לבחור בעבודת השם ולחפוץ בה לבחור בהסכמת הרצון בתחלה ואח"כ לחפוץ בה כלומר להשתוקק אליה כנ"ל:
יסתלק מעל אברינו כו' כלומר אם יעלה בלבנו כך על כרחנו נהיה צריכין לומר שגם אברינו אינם מחוייבים בעשית המצות כמו שמפרש והולך:
מפני שאין מעשה נשלם כו' לא יתכן שיעשה האדם שום מעשה בשלמות אם לא אחר שתחפץ נפשו וישתוקק לעשותו:
לא יהיה נכון כו' כלומר לא היה נכון אצלו ית' להניח כו' ובודאי לא הניחם:
להניח נפשנו ולבנו כו' להניחם בטל שלא להשתמש בהם:
שבהם גמר העבודה שלמות העבודה:
ועל כן נתחייבנו כלו' על כן בודאי השכל מחייב שאנו חייבים בשניהם ויותר נראה לי שהוא טעות המעתיק שבמקום על כרחנו כתב ועל כן מפני שהיה כתוב וע"כ בראשי תיבות:
שלמה וגמורה שלמה לפי שהוא במחשבה ובמעשה יחד וגמורה שעל ידי המחשבה גם המעשה יבא לתכלות שלימותו וגמרו:
וכוללת גלויינו ומצפונינו כו' דע שמלת כלל בכל מקום היא לשון הכנסה כמו אהבת כלולותיך שהכנסת עצמך תחת ממשלתו והנהגתו וכן הנחת שם כלה על שמכניסין אותה לבית מרגועה ומאויה להיות מתיחדת עם בעלה והיו לאחדים כמ"ש זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם לכן כל הנכנס בסוג א' נקרא כלל וכן כליל דעולה שנכנסת כולה בסוג אחד שהיא ההקטרה והכונה בכאן שעבודתנו תהיה מכנסת גלויינו ומצפונינו בסוג אחד דהיינו שיהיו שניהם לבוראנו ית':
איננו כתוב כו' ועל כן הניחו לחברו פירוש מלחברו והכונה שמפני שלא מצאוהו כתוב בתורה הוכיחו מזה שאיננו דבר מחוייב אם מפני שירדה תורה לסוף דעת האדם שהוא נמנע בחוקו מפני כבדותו או לאיזה טעם אחר וא"כ אף שהשכל מחייבו מה לנו ולהשכל הלא מאז נתנה לנו התורה אין לנו רק תורה צוה לנו משה:
שיורנו אותו ויראנו עניניו שיורנו הספר את ענין המצפון בכלל ואח"כ יראנו חלוקות עניניו דרך פרט:
ואח"כ השיב את כל כו' הכניס ומסר כל העבודה לשני אלה השיב לשון נתינה ומסירה כמו השיב למלך ישראל מאה אלף כרים דמישע מלך מואב:
והשיבו אותו לשון חזרה חזרו וזכרו אותו והוא מלשון ושב הכהן מפורש בספרים בספרי תנ"ך:
רחמנא לבא בעי בעשה טוב ואמרו לבא ועינא גו' הרי בסור מרע:
במסכת אבות כו' כמו אל תהיו כעבדים וכו' אלא הוו כו' שזה נאמר על כונת הלב וכן וכשנפטרים מלפניך יהיו בעיניך כו' וכן עשה רצונך כרצונו ועוד הרבה ולא הבאתי רק לדוגמא:
במה הארכת ובגלגול דברי תשובתם נמצאו דברים התלוים במחשבת הרב כמו ולא הרהרתי דברי תורה במבואות המטונפות:
וראיתי מצד הכתוב עוד שעד הנה תמו ראיות מן המקובל וחוזר לו' שמצא עוד ראיות מצד הכתוב שלא זכר למעלה דהיינו במכה נפש כו' ולפי שאולי יש לומר שענין הגלות למכה נפש בשגגה הוא קשה כמות שהוא מתגרש מביתו ומנחלתו וכלוא מבלי צאת מקיר העיר וחוצה ממגור חרב גואל הדם לכן הביא משאר שוגגים שפוטרים עצמם בקרבן הקל ומה שהביא פסוק ראשון לפי שענינו מפורש בכתוב משא"כ בחטאת ואשם שאיננו מפורש בתורה שבא על שגגת מיתה וכרת רק חז"ל למדוה במדות שהתורה נדרשת בהם ודרך המחברים להביא ראיה מיד מדבר המפורש:
קוטב המעשה ועמודיו בנוים כו' קוטבים נקראות הנקודות שבצדי הגלגל שהגלגל סובב ונתלה עליהם וכל חלקי הגלגל סובבים סביב הנקודות ההם ועמוד נקרא מה שהדבר עומד עליו ושמו מוכיח עליו שנקרא עמוד על שם שהוא מעמיד הדבר ואמר שהקוטב והעמוד שניהם בנוים על כונת הלב ומצפונו שכונה נקרא מה שהאדם מכוין בתחלת עשית המצות שהוא עושה לשם ציווי המצוה ומה שהוא מחשב בשעת עשיתם בענין המצוה ופרטיו ושמח בה קרא בכאן מצפון לכן אמר בכאן ב' נגד ב' שהכונה הוא הקוטב שעליה סובב כל המעשה בכללה ובפרטה שכל ענין המעשה הוא רק הכנה לתכלית ההוא המכוון בו והמשך המחשבה בשעת המעשה שקרא מצפון הוא העמוד שעליו תבנה המעשה ותכונן בשלימותה והבן:
קודמת בטבע שיש חמשה מיני קדימות ואחת מהן קדימה טבעית דהיינו העילה לעלול כמו עמוד לצלו אע"פ שאינה קודמת בזמן וכן בכאן המחשבה שהיא פונה אל התכלית היא העילה למעשה והבן:
בכל עת רק בזמן הבית וגם אז לא היה חיובם רק בא"י כמו שמיטין ויובלות וקרבנות ולכן לא חברו בזה ספר כמו שלא חברו בשאר מצות שאינן נוהגים בזמן הזה:
ושאין לנו שום טענה בהנחתו אין לנו שום תירוץ ואמתלא אם נתרפה ממנו ונניח ונעזוב אותו:
ועבדו במצפונינו ועבדו העי"ן בקמ"ץ וכונתו בעבודה בכאן על ההכנעה והבושה שזכר למעלה שגם הם נקראים עבודה כמ"ש חז"ל גדולה ענוה מכל הקרבנות כו' שנאמר זבחי אלהים רוח נשברה:
אחלי יכונו כו' פירוש בקשותי הם שיכונו דרכי לשמור חוקיך:
בטחו בו הרי בטחון שפכו לפניו לבבכם הוא מסירת הנפש ואמרו בכל עת הכונה על השתנות העתים על האדם כמו מבריאות לחולי ודומיהן:
ולעיין בה לעיין מה שהיא צריכה מן התיקונים והשמירות ובדברי חז"ל האי מאן דסייר נכסיה פירוש פוקד עליהם ומבקר אותם:
בעתים ידועות ובשעות ידועות הכונה בעתים ידועות מעתי השנה ובשעות ידועות משעות היום:
אם לא ימצא לעשות שלא תמצא ידו כלומר שלא יהיה ביכולתו לעשות מה שנצרך מחמת איזה מניעה ומלת תמצא לשון השגה ויכולת כמו כל אשר תמצא ידך לעשות כו':
כל ימי עמדו בו בבית ההוא:
ועבדו את אדוניו מוסב על כל ימי כלומר כל הימים שהוא חייב בעבודתו:
כשלא ימנענו מונע ולא יטרידנו טורד אף ע"פ שבעבודת השדה תלה גם כן במניעה אמנם שם דיבר בבחינת מניעה צנד חסרון בהשגת העבודה כמו שטף מים כמו שנמצא בדברי חז"ל דשקיל בידקא בארעי' או ביום סגריר או לזרוע בזמן סערת הרוח וכדומה לזה אמנם בעבודה בבית המלך בוודאי כל האמצעים הנצרכים לעבודתו מוכנים לפניו כי כלום חסר מבית המלך והמונע שזכר בכאן הכונה על איזה אדם שמונעו מזה לכן אמר שם מפני דבר שימנענו ובכאן אמר אם לא ימנענו מונע שהוא שם תואר לאדם שמונעו ואינו מניחו לעשות ולעסוק בעבודת מלכו ופרט בזה גופא ב' חלוקות אם מצד אדם המונעו אף שהוא פנוי או מצד שהוא טרוד בעסקים אחרים ואיננו פנוי לעבודת מלכו:
כשיפנה כשיהיה פנוי:
אין לנו טענה בהם כו' אלא אהבת העולם אין לנו לטעון שום תירוץ ואמתלא על רפיוננו בהם רק שעל כרחנו נודה שאהבת עוה"ז היא שעמדה לנו להרפות אותנו ויותר נראה לי שהוא שבוש המעתיקים וצ"ל אין לנו מונע מהם ולא טורד כו':
ושאין אנחנו מבינים ענין בוראנו איננו מבינים רוממותו יתברך ואדנותו עלינו וטובותיו ית' לברואיו:
והיה כנור ונבל כו' הרי שאהבת עוה"ז טרדה אותם מפועל ה' ומעשי ידיו:
אינו מתילד למצות רבות אין בענין הזה תולדות רבות על כן כו':
לא חברו בהם כו' שאין בהם די מסת ספר מיוחד והיה די להם במה שהובאו בגלגול דבריהם אחת הנה ואחת הנה ובדרך קצרה:
על מספרם ופרקיהם מספרם בשמות לפרטיהם כמו שזכר למעלה אהבה ויראה ובטחון וכו' ופרקיהם הם סעיפיהן שהם מסתעפים ומתפרקים כל אחד לכמה פרקים ואיברים והרי היא כמנורה ושאר כלים של חוליות ופרקים:
רחבה מצותך מאד לפי כונתו קרא הכתוב לחובות הלבבות מצותך כי ידוע שמצוה הוא מלשון דביקות מלשון צו לצו ועיקר דביקות האדם בו ית' הוא מצד כונת הלב כמ"ש רחמנא לבא בעי לכן קראה מצותך בסתם ואמר שהיא רחבה מאוד כלומר מתפשטת והולכת למאוד בענפים הרבים:
מבוארים וידועים וכל בני כו' שלהיותם מבוארים וידועים לכן כל בני אדם דבקים בהם ואין מן הצורך לחבר מהם ספר ואמר ב' מלות מבוארים וידועים נגד סור מרע ועשה טוב שבהם:
אלא הזריזים הפרושים בהם רק הזריזים והפרושים שבהם כלומר שבדורות ההם הם היו דבקים בזה:
כפי הנזכר עליהם כפי שנזכר בספרים ההם עליהם מעניניהם ומנהגיהם ולא ההמון כולו:
להעיר ולהורות אותם להעיר לבבם בכלל שהם חסרים דבר גדול כזה הנצרך כ"כ לשלימותם ואח"כ כשיבינו ויקבלו עליהם להטות אוזן לדבר אזי היה נצרך להורותם הענין הזה עם פרטיו:
בחכמת מצות האיברים שחיובם גלוי ומפורסם כ"ש במצות הלבבות שחיובם בלתי גלוי לכל:
ואשר ידבנו לבו מהם מי מהם אשר ידבנו לבו לעיין וכו':
הוא מתכוין לדבר כו' הוא מכוון לידע ולהודיע ולהתבונן בדברים אשר על ידם יקרא חכם ויעשה לו שם כמו השאלות הזרות המפולפלות כמו שיזכיר לקמן ופרט הדבר בהדרגה שמתחלה הוא משתדל להיות עכ"פ נקרא חכם בפי המון עם הארץ וכאשר הגיע לזה הוא משתוקק עוד להכנס בגדולות ובנפלאות לעשות לו שם גם בין הגדולים:
אל מה שלא יקנהו מעלה יתירה שלא ישיג רק הכבוד המדומה שאיננה קנין דבק בעצמה ואיננה מעלה אמיתית. יקנהו היו"ד בפת"ח:
ולא ינקהו ממכשול בנפשו שאם נדבק ונשרש בנפשו איזה מכשול המכשילו ומונעו משלימותו כמו איזה מדה רעה גאה וגאון ופי תהפוכות כעס וזדון ודומיהם לא ינוקה ממנו ע"י חריפותו ורוב פלפולו בשאלות הזרות ההם:
והניח לעיין עזב מלעיין בשרשי הדת ויסודי תורתו ולפי שיש בחכמת המצפון הנ"ל דברים שהם דוגמת שורש לדת שגזע הדת וענפיו צומחים מהם כמו אמונת היחוד וחידוש העולם ואדנותו יתב' ואמונת הנבואה שבזולת אמונה באחד מהם אין מקום והתחלה לאמונת דתנו ח"ו ואלו מתוארים בתואר שורש שהגזע עם ענפיו צומחים ונולדים ממנו ויש בהם דברים אשר אין תולדת הדת מהם אמנם הם מעמידי הדת ומחזיקים אותה בקיומם כמו הבטחון והפרישות ויחוד המעשים לשמו והם כמו יסוד לבנין שאין הבנין תולדת היסוד אמנם היסוד הוא המעמידו ומחזיקו בקיומו:
להתעלם מהם ולהניחם העלמה הוא בהחלט והנחה הוא ההתרפות בדבר והנחתו עד זמן אחר או לכשיפנה:
אות ומופת יתבאר ענינם לקמן בשער היחוד:
האחד האמת והעובר יתבארו ג"כ לקמן:
אם לא מוסב על מלת אנחנו חייבים כלומר אם אנחנו חייבים אם לא:
להבדיל הענין ענין האחד האמתי משאר האחדים שהם כולם בגדר האחד העובר כמו שיתבאר בשער היחוד:
אם לא עיין קודם:
וידעת היום והשבות כו' ומסיים אין עוד הרי שצונו לדעת היחוד ולהשיבו אל לבבנו כלומר להתבונן בו שעל ההתבוננות הונחה מליצת השבת הלב:
אם לא ידעם ויעשם הדיוק במלת ידעם כלומר אם לא תקדם ידיעה לעשיתם כמו ביחוד שמצות עשיתו היא ההזכרה בפה בקבלת עול מלכות שמים בכל יום אמנם צריך להקדים הידיעה בלב:
אור הלבבות ונגה הנפשות אור הוא המאיר בעצמו מאורו ונוגה הוא המאיר מאור שקבל הוא ג"כ מאחר כמו הירח שמאיר לנו באור שקבל הוא מן השמש לכן נאמר ביום ההוא לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך ומליצת הכתוב הזה מדוייקת מאוד שלא אמר ונוגה הירח לא יאיר לך אלא ולנוגה בלמ"ד גם לא סיים לא יגיה לך אלא לא יאיר לך לפי שהוא מוסב על השמש כלומר שאז יבטלו שתי התועליות שאנחנו מקבלים עתה מן השמש דהיינו האחד שהוא מאיר לנו בעצם אורו ביום וע"ז אמר לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם והתועלת השני שהוא מאיר על הירח בלילה בכדי שהירח יגיה אורו עלינו שזה נקרא אצלנו נוגה גם לזה התועלת לא יאיר לך השמש כך פירשו הרב הגדול מוהראנ"ח והיא אמתי ונכון ודברי פי חכם חן ושפתים ישק וגם בכאן כונת המחבר שהחכמה מאירה ללב ומן הלב תפול ההארה לנפש וא"כ בבחינת הנפש תקרא נוגה לכן אמר ונוגה הנפשות והבן:
על שאלה נכרית פירש שאלתו היתה בענין זר בטבע העולם להקרה כך ולא יקרה רק לעתים רחוקים ואולי לא לעולם דוגמת שאלת רבי ירמיה רגלו אחת בתוך התחום ורגלו אחת חוץ לתחום בבא בתרא דף כ"ג ע"ב או תקרא שאלה נכרית שהוא דבר הבלתי נצרך לו כעת רק אם יקרה כך:
אשר אינך רשאי להתעלם במצות עשה שבהם ואינך רשאי לפשוע בלא תעשה שבהם:
עד שנפנית שהפנית לבך:
במטמון הנסתר הקבור במעמקי הארץ:
אשר אם יסתירוהו אם יניחוהו וכך נסתר בכחם לא ישיגנו אדם הכונה על האדם ההוא בעצמו כלומר שאין דברי החכמה גלויים בלב האדם שיבינם ממילא בזולת התבוננות כמו המושג בחושים שישיגם האדם ממילא ד"מ דבר העומד נוכח עיניו יושג מיד לחוש ראותו מעצמו וכן קול המגיע לאזניו יושג ממילא לחוש השמע אמנם החכמה היא נסתרת בכח ולא תושג לו אם לא ישתדל לדלותה בכח התבוננותו וזה אמרו וכאשר יגלוהו כלומר יחפרוהו ממטמוניו בכח בינתם עד שיציף למעלה ויבא לגלוי לא יהיה נעלם מהאדם ההוא שהם אמרים ישרים ונכוחים ומוצלחים לאדם לשלימותו ואמר זה כנגד העצלים שאף אם הם חכמים בכח הם מתברכים בלבבם לאמר שמה שאיננו מונח בגלוי בלבם אינם דברים נצרכים ומוצלחים לשלימותם לזה אמר שאחר שינסו בעצמם יוציאו מלין מרוח מבינתם ימצאו יושר אמריהם כנ"ל:
תקועה בתולדת האדם וטבעו כו' בתולדת האדם הכונה על הטבע הראשון שהוטבע בתולדה במין האדם והוא הטבע המשותף לכולם ובמלת וטבעו הכונה על השינוי ביחוד לכל אדם מזולתו שהרי טבע כל אדם משונה קצת מזולתו ולכן זה נוטה בטבעו לתאוה זו יותר וזה לתאוה אחרת וזה בא משינוי מזגם בקצת וזולת זה יש עוד שינוי ביניהם מצד כח הכרתם שהוא הכח המתלוה אל השגת החושים ובלשוננו נקרא (גיניטקיי"ט) וזה משתנה ביניהם לפי השתנות הזדמנות עניני העולם שבאו ונזדמנו להם בימי חלדם וע"ז אמר ובכח הכרתו והבן והביא לדוגמא מים הטמונים בלב הארץ שיש בהם ג"כ ג' בחינות הנ"ל דהיינו טבע מים הכולל המשותף וגם יש קצת שינוי בכל חלק לפי מקומו דהיינו באיזה מדינה שהוא שוכן כמאמרם ז"ל בפסוק ולמקוה המים כו' שאמרו שם אינו דומה טעם דג העולה בעכו כו' שזה מופת שכל חלק מן הים משונה בטבעו מזולתו ומזה בא השינוי בטעם הדג המתהוה בו ושינוי השלישי בא מצד תערובות הנופלות במים ההם לפי ההזדמן:
בכחו ובמצפוניו על הדברים שעודם נעלמים ממנו בהחלט ולא היה לו עדיין בהם שום התחלה אמר בכחו אמנם יש דברים שהיה לו בהם קצת ידיעה וכעת הם בהיסח מדעתו עד שיזכרם וירחיבם וירכיב חלקיהם להוציא מהם דבר חכמת בינה וע"ז אמר ובמצפוניו:
לגלותו ולהראותו הכונה להיות נגלה ונראה לעצמו כנ"ל ואמר לגלותו ולהראותו נגד הב' חלוקות שעל מה שנעלם בכחו ואינו גלוי כלל אמר לגלותו ועל הגלוי קצת רק שהוא צפון עדיין ואינו נראה בעליל בלבו אמר ולהראותו:
במקצת מה שזכרתי לך שאלתי אותו על קצת דברים מחכמת המצפון אם עיין והתבונן בהם לדעת מופתיהם ומקור חיובם:
ורוחק הבנתו שהבנתו רחוקה מערך התבוננותם ובס"א ודוחק בדל"ת רצה לומר שהבנתו צרה ודחוקה ואינה סובלת דברים כאלו:
לברר מה שקבל לברר במופת מה שבא לו בקבלה:
ועכבוהו מלעיין העצלות והקלות במצות האל שמצותיו ית' ותורתו קלים ופחותים בעיניו:
הוא נענש על זה פי' על עצלותו וקלותו נענש בפני עצמו ונוסף ע"ז הוא אשם על התעלמותו מחקירות דברים אלו:
שימנה המעות כו' ויריצם הריצוי הוא חריפות מן המטבע לפי צורתו הטבועה עליו והוא מלשון הכתוב מתרפס ברצי כסף (תהלים) ובדברי חז"ל המרצה מעות מידו ליד אשה. ופי' שצוה לו שיקח בוודאי מין מטבע המרוצה לעם וחריפה להוצאה:
והאמין להם והתעצל שהאמונה שהאמין בהם באה לו מחמת עצלותו ומחמת קלותו במצות המלך כנ"ל בנמשל:
שאל אותו על משקלו ומנינו בכאן לא הזכיר הריצוי שאחר שהממון הובא לפניו מיד הוא רואה צורתו ואינו צריך לשאול עליו:
כמו עילת מצות השמע כמו שבאמת אין ביכלתך לדעת סבת מצוה השמעיית שהם החוקים שאין סבתם וטעמם ידוע ומניעה זו היא נקראת בפי החוקרים עומק המושג ואח"ז אמר וכן אם היה דעתך קצרה כו' כלומר קצרה משאר בני אדם זולתך וזה נקרא אצלם קוצר המשיג ואמר דעתך קצרה והכרתך חלושה שעל עניני האמונה שבהם כמו היחוד והקדמות ודומיהם אמר דעתך קצרה להשיג מופתיהם ועל שאר דברים שבחובות המצפון כמו הבטחון ומסירת הנפש ויחוד המעשים ודומיהם שהם באים לאדם מחמת הכרת רוממותו יתב' והכרת טובותיו ע"ז אמר והכרתך חלושה:
משרשי הדת וקוטבי המעשים כבר פרשתי למעלה שיחודו ית' וקדמותו ואמונת הנבואה ודומיהן הם השרשים לדעת שמהם היא צומחת ושאר דברים שבחכמת המצפון כמו האהבה והיראה והבטחון ומסירת הנפש יצדק לקרותם בשם קוטבי המעשים שעליהם יסובו כל המעשים שזה תכלית כל המעשים לאהבה אותו ית' ולירא ממנו ולמסור נפשנו עליו:
להשתמש בהם בדעת ותבונה שזכר: