פרי צדיק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ
לחנוכה
פרק א
ענין חנוכה נסדר בגמ' בפ' במה מדליקין בענין הדלקת נר שבת ולא במקום שהוזכר במשנה (ב"ק סב:) והיינו מטעם שנר חנוכה מעין נר שבת. ולכאורה היה שייך יותר במנחות בדיני הדלקת המנורה שהרי נ"ח זכר לנרות המקדש. אך עיקר הנס היה בחנוכה מה שנצחו החשמונאים במתי מספר את היונים שהיו מולכים בכל העולם והיו עם רב. אבל הנס שהיה בשמן היה רק מצד השי"ת שהיה חביבה לפניו הדלקה זו. שישראל מצידם כיון שטימאו כל השמנים ולא היה להם שמן היו פטורים ממצות הדלקת המנורה דאונס רחמנא פטריה וכ"ש שלא היו מחויבים למסור נפשם בעד מצוה זו. רק שהראה השי"ת אז שחביבה הדלקת המנורה לפניו והמציא לפניהם בנס שמן להדלקת הנרות. וענין הדלקת המנורה הוא מ"ש בא והאר לי כמו שהארתי לכם כמ"ש במד"ר (בהעלותך ור"פ תצוה) והיינו אור תושבע"פ שנמסר לישראל ולא בשמים היא. וכלשון הזה מצינו באאע"ה (מד"ר נח סו"פ ל) עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאר לפני בא"י ע"ש. והיינו ג"כ תורה אור שמאאע"ה התחיל הב' אלפים תורה והוא קיים ולמד כל התורה כולה ממה שהבין מלבו כמ"ש (ב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה שני כליותיו כמין שני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. והיינו שפרסם אלהותו ית"ש בין הבריות וכמ"ש (שם פ' נט) וכיון שהודעתי אותו לבריותיו אלהי הארץ. והוא עיקר ד"ת ששורש כל הד"ת הוא מאמר אנכי ה' אלהיך ועיקר כח הארת תושבע"פ ניתן לאהרן הכהן וכמש"נ כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. וזה ג"כ ענין מ"ש במד"ר (בהעלותך) שא"ל לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן. בהעלותך את הנרות הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם ע"ש. ובאמת ענין חנוכת הנשיאים היה שהנשיאים הקריבו הקרבנות משלהם אבל ההקרבה היה ע"י הכהנים ומה נחמו השי"ת לגדולה מזו אתה מתוקן שידליק נרות המנורה הא נרות בהמ"ק ג"כ היה השמן משל צבור וכמש"נ ואתה תצוה את בנ"י ויקחו אליך שמן וגו' ורק ההדלקה זכה אהרן. וכן היה כל הקרבת הקרבנות ע"י אהרן ובניו וכן הקרבות קרבנות הנשיאים היו על ידו. רק ענין הדלקת הנרות העיקר שזכה שלו ניתן הכח להאיר אור תושבע"פ שהוא ענין בא והאיר לפני. וזה הכח ניתן לאהרן להופיע ולהאיר בלב כל ישראל אור תושבע"פ ע"י הדלקת נרות המקדש. וזש"נ ויעש כן אהרן אל מול וגו' ופירש"י מספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ולא מצינו שיכתוב כן הכתוב על שום קרבן ומצוה. רק דקאי על ענין עומק מכוון הנרות שהוא להאיר אור תושבע"פ בלבות ישראל ולא נתפרש בציווי רק ברמז. וזה נשאר לעולמי עד שעיקר תושבע"פ ניתן לכהנים וכמש"נ ובאת אל הכהנים הלוים וגו' על פי התורה אשר יורוך וגו'. וכן זה עיקר ענין נרות חנוכה וכמ"ש הרמב"ן על מ"ש במד"ר אבל הנרות לעולם הא באמת גם נרות בהמ"ק הם רק בזמן שבהמ"ק היה קיים כמו הקרבנות וכ' שלא רמזו אלא לנרות של חנוכת בית חשמונאי והביא ממדרש שכ"כ והם לעולם. והיינו שנרות חנוכה הם ג"כ להאיר אור תושבע"פ ועיקר נם חנוכה ומצותה בא ע"י כהניך הקדושים שהם המאירים אור זה בלב ישראל:
והנה בגמ' הלשון וכשגברה בית מלכות חשמונאי ונצחום כו' ואז לא היו מלכים רק אח"כ זרע זרעם לקחו להם שם מלוכה. והרמב"ן (פ' ויחי) כתב שמפני זה נענשו החשמונאים אף שהיו חסידי עליון ונעשה נס כזה על ידם ומ"מ נענשו שלא נשתייר מזרעם כלל עד שאמרו (קידושין ע:) כל דאמר מבית חשמונאי מלכא קאתינא עבדא הוא דלא אשתייר מיניהו אלא ההוא רביתא כו' נפלה מאיגרא ומיתה ולא נשתייר מהם אף נקבות. וכתב שעונשם היה משום שעברו על מש"נ לא יסור שבט מיהודה וגו' והם לקחו להם מלוכה ע"ש. וזה לא מצינו להם רק אחר כמה דורות ובעת הנס היו רק כהנים ומתתיהו היה כה"ג ויש להבין למה אמרו בגמ' הלשון וכשגברה בית מלכות חשמונאי. גם כל הענין יפלא שאף שמצינו בירבעם שהיה מלך אף שהיה משבט יוסף הלא היה עפ"י נביא. אבל כאן הלא היה עפ"י הסכמת כל ישראל ליתן להם כתר מלכות ואף לינאי מלכא אמרו רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה כו' (כמ"ש קידושין סו.) והרי על המלכות הסכימו כל ישראל ואיך עברו על מש"נ לא יסור שבט מיהודה וגו'. גם יש להבין למה יהיה עונש חמור כזה בשביל עון זה שגרם שיכלה זרעם כמ"ש הרמב"ן. אמנם הענין הוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"ב נא א) אמר מלכא מכאן ולהלאה קרבא דילי אתמסר בידך זיינין דילי מארי מגיחי קרבא בידך ע"ש. דכל נצוח בא ע"י מדת מלכות דינא דמלכותא. ואף משה רבינו ע"ה היה נקרא מלך כמ"ש (זבחים קב.) יבמה מלך וכמש"נ ויהי בישורון מלך (כמ"ש שמו"ר סו"פ ב) והיינו שהוא היה המנצח לפרעה והוציא את בנ"י ממצרים והניצוח ממדת מלכות. ומלכותו היה ע"י תורה כמ"ש (גיטין סב.) דרבנן אקרו מלכים דכתיב בי מלכים ימלכו. וכן ענין היונים שהיה שגזרו על ביטול התורה והמצות להשכיחם תורתך ואף שנמצאו שהרגו נפשות היה ג"כ על קיום התורה כמ"ש (ויק"ר פ' לב) מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני וכו' ועיקר גזירות היה בזמן יונים. וכבר אמרנו שהם היו בקליפה זלעו"ז כנגד קדושת תושבע"פ שהיה עיקר התפשטותה ע"י שמעון הצדיק שהיה משיירי אנשי כנה"ג וממנו התחילה שלשלת המשנה. ובימיו היה אלכסנדרוס מוקדון (כמ"ש יומא סט.) ואז התחילה חכמת יונית ע"י ארסטו שהיה בקליפה נגד קדושת תושבע"פ שגם הם חידשו בגוון חכמה ומוסר מלבם בהנהגת ד"א וע"כ רצו הם לבטל תושבע"פ מישראל. שבמתן תורה פסקה זוהמא מישראל כמ"ש (שבת קמו.) וגזרו הם הגזירה שנזכרה ריש כתובות תיבעל לטפסר תחילה שרצו להטיל זוהמא שלהם בכל בנות ישראל כמ"ש (יבמות קג:) דקא שדי בה זוהמא כו' ויהיו ח"ו ע"י כן כל ולדות ישראל מאותן הזוהמא כמו שנתהוה בזרע חוה ע"י הזוהמא שהטיל בה נחש. רק שהיה אז החשמונאים מזרע אהרן שהיו שורש תושבע"פ שהוא מדת מלכות פה תושבע"פ קרינן לה וע"י כח בחי' מדת מלכות נצחום. ועיקר התעוררת החשמונאים היה ע"י גזרה זו כמ"ש (קידושין סו.) שהיו אומרים אמו נשבית במודיעים ובאמת החשמונאים התקנאו אז על זה ומרדו ביונים והצילו בנותיהם והם אמרו שנתחללה באמת. והנה מש"נ לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו הוא ג"כ על דברי תורה וכמ"ש (סנהדרין ה.) דהכא שבט והתם מחוקק וכו' ומחוקק מבין רגליו אלו בני בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים. והלל בא ג"כ מנקבות מיהודה וכמ"ש תוס' מירושלמי והוא מ"ש רבי על ר"ה (פ"ט דכלאים ה"ג) דהוא מן יהודה ואנא מבנימין דהוא מן דכריא ואנא מן נוקבתא. ומנקבות כל שלשלת הכהנים בא משבט יהודה שהרי אשת אהרן היתה אלישבע בת עמינדב אחות נחשון. והיו אז החשמונאים שורש תושבע"פ מחוקק מבין רגליו ולכן הוזכר בגמ' וכשגברה בית מלכות חשמונאים ונצחום שהנצוח היה ממדת מלכות וכמ"ש בזוה"ק דבידהא אתמסר כל זיני קרבא. והנצוח שלהם בא ע"י שהיה בהם בחי' מדת מלכות והיינו שהיו שורש מלכות פה תושבע"פ. רק בינאי שנזרקה בו כו' וביטל כל תושב"פ כמ"ש בקידושין שם והוא לקח המלכות רק על ענין שבט ממשלה לכך נענש וכלתה זרעו של ינאי מלכא שהתחילה מלכות הורדוס. ואז התחיל שלשלת הלל ובניו שהתחילה מאה שנה בפני הבית כמ"ש (שבת טו.) וסמוך לאותו זמן כלה זרע חשמונאים. (עי' תוס' כתובות ז: ד"ה הורוה) ודברי הרמב"ן ז"ל בודאי ג"כ אמת שבצירוף מה שנתחבר ינאי לצדוקים וכפר בתושבע"פ ושוב לא היה מלכות מכח התורה דכ' בי מלכים ימלוכו כמו שהיה בשעת הנס שהיו החשמונאים שורש תושבע"פ בחינת מלכות והיו א' מחוקק שהיו מנוקבתא מיהודה וכמו שאמרנו. וכיון שהוא ינאי כפר בתושבע"פ הרי עבר על מש"נ לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו ונגזר על זרעו שיכלה וכמ"ש הרמב"ן:
והנה חנוכה חל תמיד סמוך לפ' וישב שמדברת מתיקון פגם הברית. והיינו שיבורר ועמך כולם צדיקים. ואור תושבע"פ הוא מטלא דעתיקא וזש"נ תזל כטל אמרתי דקאי על תושבע"פ. והוא אור הראשון שנגנז לצדיקים כמ"ש (חגיגה יב.) שנ' וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנא' אמרו צדיק כי טוב. ואור הראשון נגנז לעמלי תושבע"פ כמ"ש מד"ת (נח ג) עה"פ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון וכו'. וזש"נ (זכריה ט׳:י״ג) ועוררתי בניך ציון על בניך יון והוא עפמ"ש בזוה"ק (ח"א קפו א) דציון איהו שכלולא ושפירו דעלמא כו' והיינו מדת צדיק יסוד עולם וכמ"ש בסה"ק ציו"ן גימטריא יוס"ף. וקליפת יון שהיה להכניס זוהמא בבנות ישראל כמו שאמרנו שגזרו תיבעל לטפסר תחלה היה נגד והיפך ממדת צדיק. וע"כ החשמונאים שהיו שורש תושבע"פ אז והיינו שהיו מבוררין במדת צדיק וזכו לאור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ ע"כ היו הם המנצחים לקליפת יון. ובב"ר (פ' צט) לוי כנגד מלכות יון זה שבט שלישי וזו מלכות שלישיה וכו' ובניך ציון הוא ההיפך מקליפת יון. ושבת מעין עוה"ב שבעוה"ב יתברר ועמך כולם צדיקים שכל ישראל י"ל חלק לעוה"ב ושבת מעין זה שיכולים ג"כ לתקן פגם זה. ובפרשת וישב נמצא איך שנתברר יוסף במדתו צדיק יסו"ע ע"י הנסיון והמכירה היה ע"י יהודה ואף שאחיו הורידוהו מגדולתו בשביל זה הוא מפני שלא ידעו עומק המכוון מהשי"ת בזה שבאמת נתגלגל ע"י יהודה שיבורר יוסף במצרים. וכן יהודה נתברר אז וכמ"ש בב"ר והקב"ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח. ובזוה"ק וישב (קפח ב) תרין נשין הוו דמנייהו אתבני זרעא דיהודה ואתו מנייהו דוד מלכא ושלמה מלכא ומלכא משיחא תמר ורות כו'. ואף שמהם יצאו רק דוד ושלמה ומשיח והיו בני שלה שלא היו מתמר מ"מ אמר בזוה"ק שנבנה מהם כל זרע יהודה. והוא עפמ"ש (סוטה לו.) יהודה שקידש ש"ש בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה. והיינו שיש בו כל שם הוי"ה ובאמצע ד'. והוא עפמ"ש בזוה"ק ה' דלת הות בקדמיתא והיינו דלת דלית לה מגרמה כלום ואח"כ נעשית ה' כשמופיע יו"ד בה. והיינו סיהרא שהיא כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא וזה שרמזו (ר"ה כ:) כ"ד שעי מיכסי סיהרא והוא דלת הות בקדמיתא. ובזוה"ק (ח"א קפא א) לאינון דסבלי עם סיהרא ההוא פגימו כו' יתחדתון עמה ואלין אקרון יסורין של אהבה וכו' דאתפגם נהורא של אהבה זוטא דאתדחיא מאהבה רבה וכו' והוא סוד מ"ש (שבועות ט.) יהא כפרה על שמיעטתי את הירח. וכן היה כאן ברישא ער ואונן ברישא חשוכא והדר נהורא פרץ וזרח שהיו נשמותיהן (כמו שנת' פ' וישב). וזהו אורו של משיח שיתקן כלל ישראל דעמך כולם צדיקים והוא מדת מלכות פה תושבע"פ שהתושבע"פ הוא הרב חכמה לתקן הרב כעם. ובזוה"ק (שם קפט א) דדרש גם כי אלך בגיא צלמות על יוסף דאזל לגיא צלמות והשי"ת רגלי חסידיו ישמור וזש"נ כי אתה עמדי. וכתיב אחר כך דשנת בשמן ראשי שמן מורה על חכמה כמ"ש (מנחות פה:) מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן. דשנת בשמן ראשי היינו אור תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא וכמש"נ ושמן על ראשך אל יחסר. ובגמ' (שבת קנג.) דרש אלו תפילין והיינו תפילין שבראש כמ"ש בפירש"י שהוא ככתר על הראש. וכן דרשו ויקר אלו תפילין שבראש (מגילה טז:) והיינו שיקר מורה על כ"ע כמו שאמרנו כ"פ:
והנה בתיקונים (תי' לו) איתא יהי אור דא פסח ויהי אור ר"ה כו' ובמ"א (תי' ל) איתא יהי אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא וכו' ע"ש. ובזוה"ק (ח"ב קסז א) דויהי אור מורה על אור תושבע"פ והוא כמ"ש בתיקונים (תיקון כא) מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ וכ"כ בהקדמה (ד"ה פקודא רביעאה) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוהו מארי מתניתין תושבע"פ מפי הגבורה נתנה ותמן גבורים עומדים בפרץ וכו' ע"ש. והענין דפסח יהי אור שהיה ההכנה לתושב"כ שהוא מימין כמש"נ מימינו אש דת. ובמתן תורה היה חרות על הלוחות חירות ממלאך המות וממילא היה חירות גם מיצה"ר שהוא יצה"ר הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב טז.). ובודאי לא יצויר חירות ממלאך המות עד שיתוקן כל פגם הנחש שהיה סיבה לזה והוא כשיש חירות מיצה"ר כמו שיהיה לעתיד שישחוט הקב"ה ליצה"ר ואז יבולע המות. ובודאי בשעת מ"ת היה חירות מיצה"ר רק אחר הקלקול שחזר יצה"ר הוצרכו לתושבע"פ שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעם. ועל זה ר"ה ויהי אור הכנה להתחדשות תושבע"פ והיינו שיכנסו הד"ת ללב ויהיה הוויה להאור. וזהו שמאלא לתקן הרב כעס שנצרך רב חכמה שיכנסו ד"ת בלב. וכמו שאמרנו כ"פ מרה"ק זצוק"ל על מ"ש במד"ר (מצורע פ' טז) שאמר ר' ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט עד שבא רוכל זה והודיעו מי האיש החפץ חיים. ואף שהרוכל לא אמר לו רק הפסוק כצורתו רק ר' ינאי הרגיש אז טעם מחודש ע"י הרוכל שנכנס ללב וזהו עיקר אור תושבע"פ. ור"ה הכנה ליוהכ"פ יום שנתנו בו לוחות אחרונות שכלול בהם מדרש הלכות ואגדות (כמ"ש שמו"ר פ' מו ופ' מז) והוא הרב חכמה מתושבע"פ. וזהו ישעי ביוהכ"פ כמ"ש במד"ר והיינו מחילת עונות. וגמר הישועה בהושענא רבה היינו ישועה גדולה. ואח"כ בשמחת תורה מסיימין התורה שאז מתחיל ההתחדשות בד"ת. וכמו שאמרנו במ"ש (תקו"ז תיקון יג וש"מ) ג"ן סדרים דאורייתא דבכתב אף שיש נ"ד. אך פרשת ברכה אינו נחשב שמשם התחיל הופעת והארת תושבע"פ של משה רבינו וע"כ אינה נקראת בשבת רק ביו"ט (ונת' ש"ת). ובכל שבת הוא התחדשות הפרשה באור תושבע"פ והוא שירגישו טעם מחודש בהפרשה שיכנסו הד"ת בלב שהוא אור תושבע"פ. וימי חנוכה בכל שנה הוא חנוכת כל שבתות השנה שהם התחדשות האור דתושבע"פ. וכמו שהיה חנוכה במשכן ובמקדש להתחנך בעבודה כן חנוכת החשמונאים חנוכה לאור תושבע"פ שהיא בכל שבתות השנה שזוכין לאור תושבע"פ ולתקן הרב כעס. וע"כ לא עשו זכר לשאר החנוכות שהיו רק לחנוכת החשמונאים שנוהגת לעולם. ובשבת אף בזמן הזה השי"ת שוכן בתוך לב בני ישראל כמ"ש (תיקון מח) לדרתם זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בתי לבא. ואומרים בשבת נהוריה ישרי בה והוא אור הראשון שנגנז לעמלי תושבע"פ שהוא מטלא דעתיקא. ות"ח שעוסקים תמיד בתורה וזוכין לתושבע"פ אתקריאו שבתות ויו"ט כמ"ש (זח"ג כט ב) וכל א' מישראל זוכה לזה בשבת. וכ' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי ואי' במה"נ (זח"א קלח א) הוא לבא דמדוריה דיצה"ר ביה. ובשבת כל ישראל נקראו הר קדשי ויכולים לזכות למיעבד דירה לשכינתא בתרי בתי לבא ואתפני יצה"ר מתמן והיינו ע"י אור תושבע"פ. וחנוכה היא חנוכת השבתות של כל השנה שאז שוכן השי"ת בלב ישראל כאמור ולכן נסדר בגמ' ענין חנוכה במס' שבת. וממילא סדרו בגמ' סמוך לנר שבת כיון שחנוכת חשמונאים ג"כ בנר ואור:
פרק ב
בנוסח על הנסים בחנוכה מסרת גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים. וזהו תוקף הנס שהיה נגד הטבע. ואח"כ אומרים ג' לשונות וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך וזה אינו שייך לגדל הנס רק הכל ענין א' שמסר השי"ת היונים ביד ישראל. אך ענין הג' דברים שחשב הוא דשרשי הקליפה הם הקנאה והתאוה והכבוד שורש הקליפות דעשו וישמעאל שמהם נסתעף ל"ה מימנא ול"ה משמאלא כמ"ש האריז"ל. קליפת ישמעאל נקרא חמור דשני נעריו עמו בעקידה היו ישמעאל ואליעזר כמ"ש בפירש"י והוא במד"ר (אמור פ' כו) ולהם אמר אאע"ה שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור כמ"ש (יבמות סב.) והיינו קליפת התאוה כמ"שנ אשר בשר חמורים בשרם וגו'. ועשו קליפת שור דאי' (ברכות סא.) והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא והיינו שור נגח קליפת הקנאה ורציחה. ועמלק קליפת כלב כמ"ש (זח"ב סה א) נפק מתקיפותא דלהון דאיקרי כלב ודא חציפא מכולהו. והוא דאותיות אמצעות דשור וחמור ו' מ"ו גימט' כל"ב כמ"ש רח"ו והוא קליפת הגאוה והכבוד ועליו אה"כ זד יהיר לץ שמו וכמו שנדרש (מד"ר יתרו פ' כז) לץ תכה זה עמלק שהוא הלץ. והיינו דכל האומות שמעו עמים ירגזון מאחר שראו נסים נגלים ומפורשים ולא יכלו לכפור והוא ע"י לצנות דחה הכל וכפר. וזה בא מגאוה שלא יתכן בעיניו שיהיה דבר נעלם משכלו וגבוה מהשגתו וע"י זה נעשה לץ וכפר בכל ע"י לצנות. והוא ראשית גוים עמלק ראשית דקליפה דשורש הסתת הנחש היה והייתם כאלהים וזה סוף הגאוה וכמש"נ בנ"נ ובחירם וזהו שורש היצה"ר. והוא ע"י שבירת הכלים ומלכין קדמאין דמיתו שהיה ע"י גאוה דאנא אמלוך כידוע. וכמו שאמרנו שממה שנתלבש השי"ת בלבוש זה כמש"נ ה' מלך גאות לבש מזה נסתעף באדם הגאוה (וכמו שנת' וירא סוף מא' א). ומלכות יון איתא (בב"ר פ' ב) וחשך זה מלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל כו' וכ' בסה"ק חש"ך ר"ת "חמור "שור "כלב ג' קליפות הנז'. דקליפות היונים היה מינות וזה שורש כל הקליפות שבא מהגאוה שגבה לבם שהם חכמים בעיניהם ומזה באו למינות. וע"י כן באו ג"כ לב' הקליפות שהם הקנאה והתאוה שחכמתם הוא היפך חכמת התורה דאיתא (קידושין ל:) בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין והיינו אור תורה דמצלת מג' קליפות אלו. דכנגד קליפת התאוה אמרו שם אם פגע בך מנוול זה משכהו לבהמ"ד כו' ומנוול נקרא יצה"ר של התאוה כמ"ש (שבת קנב.) אשה חמת מלא וכו' ובמדה"נ (זח"א קכח ב) לא מנוול כבראשונה כו' ע"ש. ואמר משכהו לבהמ"ד שימשוך חשק זה לד"ת כמו שיהיה לעתיד שיהיה לחמידו דאורייתא (כמש"ש קלח א). וכנגד קליפת הקנאה אי' בתיקונים (בהקדמה הנ"ל) וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תושבע"פ דהכי אוקמוה מארי מתני' תושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכמ"ש (תענית ד'.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא ליה שנא' הלא כה דברי כאש ורוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין. וכן עיקר הד"ת נקנה ע"י שפלות וע"י ד"ת קשורים בראשית המחשבה בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית והוא כנגד ראשית דקליפה ראשית גוים קליפת הגאוה. וחכמתם שהוא חשך היפך תורה אור מביא לידי קליפות התאוה והקנאה כחות היצה"ר. וז"ש וטמאים ביד טהורים נגד קליפת התאוה כי עיקר שם טומאה היא טומאה היוצאה מגופו של אדם והוא הזיבה שבא מכח תאוה כמ"ש (פ"ב דזבים) בז' דרכים בודקין את הזב כו' ובהרהור. והעכו"ם אין בהם שום טומאה אבל חכמים עשאום כזבים לכל דבריהם דגופם מלא מזוהמת טומאה זו שהיא זוהמת הנחש שהטיל בחוה שלא פסקה מהם. וע"כ אמרו (ב"ר פ' פ) הנבעלת לערל קשה לפרוש דשדי בה זוהמא זו דתאוה. והוא קליפת ישמעאל שהיא הפסולת של אאע"ה שהיה מדת אהבה בקדושה כי כל אהבתו וחמדתו היה רק להקב"ה. והכח קדושה לפרוש מתאוה נקרא טהרה וכמ"ש דהמע"ה באותו מזמור דכאשר בא וגו' שהוא על פגם התאות ביקש לב טהור ברא וגו' ואז"ל (סוכה נב.) מכלל דאיכא טמא. וז"ש ביד טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וע"י היראה נפרשים מתאוה כמש"נ כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה וגו' וע"י זה הם מלאים מתאוה. ואאע"ה בנסיון הי' דעקידה א"ל עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה כי בירור שלימות אהבתו להשי"ת הוא כאשר בא כנגדו אהבה אחרת כמ"ש בנך וגו' אשר אהבת. ובנסיונות הקודמים היה רק כנגד חמדות עוה"ז שהיו כאין בעיני אאע"ה נגד אהבת השי"ת. אבל אהבתו ליצחק אע"ה שהיה בשביל קדושתו ושהובטח שיצא ממנו אומה קדושה בזה היה נסיון הי' שנתברר שהוא ירא ה' שהוא חושב הואיל והוא בנו אפשר שהוא מצד אהבת כל אב לבן. וזהו בירור שלימות האהבה דקדושה כאשר הוא ג"כ ירא ה' ולבבו טהור מאהבות זרות שמקליפת ישמעאל. וז"ש ביד טהורים כי ישראל הם האשה יראת ה' והם יראים וטהורים. ורשעים ביד צדיקים רשעים נגד קליפת עשו עפמ"ש במד"ר (ר"פ וישלח) פלטה נפשי מאותו הרשע שהוא חרבך שבו אתה רודה את עולמך. והיינו שהשי"ת ברא את החרב להיות שבט אפו לרדות עולמו. וכתיב יוחן רשע שדרשוהו (מגילה ו.) על עשו שאמר יצחק יוחן וכו'. וכתיב חרב פתחו רשעים וגו' וכתיב וקראו להם גבול רשעה. ומדת הגבורה דקדושה הוא להיות גבור הכובש את יצרו. ויוסף שטנו של עשו (כמ"ש ב"ר פ' עג) שיוסף היה ג"כ גבור הכובש יצרו ובזה נתייחד יותר מכל השבטים דע"כ נקרא בשם צדיק. וזה החילוק בין צדיק לטהור דטהור הוא שהלב טהור לגמרי ע"י שממולא באהבת דקדושה. וצדיק הוא שכובשו בגבורתו שמתגבר כנגדו והוא מרכבה למדת צדיק והוא בקדושה בכור שורו הדר לו וגו' בהם עמים ינגח והוא נגד קליפת עשו שהוא שור נגח וזה רשעים ביד צדיקים. וזדים כנגד קליפת הכבוד שהיא התנשאות וגסות רוח כמש"נ זד יהיר לץ שמו והוא מנגד לקדושת התורה שנקרא בקדושה כבוד כמ"ש (חולין קלג.) ואין כבוד אלא תורה שנא' כבוד חכמים ינחלו. וזכה לזה יעאע"ה שצורתו חקוקה בכסא הכבוד כי הוא יושב אהלים שר"ל אהלי תורה וקול קול יעקב בתורה וזהו מדת אמת ליעקב כמ"ש (בברכות ה:) אמת זו תורה שנא' אמת קנה. ובימי החשמונאים היה עיקר התפשטות התושבע"פ וזה לעומת זה עשה האלהים ומצד התרבות הד"ת היה התגברות חכמת יונית שהיא היפך חכמת תושבע"פ והיה אז ארסטו ראש חכמי היונים. ומצד חכמתם היה להם התנשאות וגסות רוח והתלוצצו מכל אמונות הקודמות ואף מע"ז וכישוף. ואמנם רצו לבטל גם התורה הקדושה ודבר נבואה כי אמרו אם היה מציאות נבואה בעולם שהשי"ת ידבר עם בנ"א היה הם משיגים זה. ומחמת שלא השיגו בחכמתם הד"ת לא האמינו בד"ת שאמרו שאין חכמה בעולם רק מה שהם משיגים וע"כ נקראים זדים. ויעאע"ה זכה לתורה ע"י שפלותו בעיניו כמ"ש קטונתי מכל וגו' ונאמר יעקב כי קטן הוא דד"ת מניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך וסימן לגסות הרוח עניות דתורה (קידושין מט:) ואמרו אין ד"ת מתקיימין אלא במי שמשים עצמו כמי שאינו (סוטה כא:). וזהו זדים שהוא קליפת הגאוה ובברכת המינים וכל הזדים וכו' ובחתימה ומכניע זדים שהוא שורש הכפירה שבא מגאוה. ביד עוסקי תורתך שישראל נקראו עוסקי תורתך שכן הלשון תמיד כל העוסק בתורה. וכן בברכת התורה הנוסח לעסוק בדברי תורה והיינו שיהי' לו עסק בתורה כי לעמל יולד והיינו שיהיה לו עסק ולא ילך בטל. ובאמת לעמל תורה נברא וטוביה לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כמ"ש סנהדרין צט:) ועכ"פ מי שנצרך להיות לעסוק גם בעמל דרך ארץ מ"מ יהיה יודע שנברא רק לשמש את קונו רק הרעותי את מעשי וכו' שאחר הקלקול נתקלל אדה"ר בזעת אפך תאכל לחם. ויהיה עיקר כונתו שיוכל לקבוע עתים לתורה ומי שאינו בר הכי יהיה המכוון שיוכל לגדל בניו לת"ת. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שע"י שיקיים בכל דרכיך דעהו שיהיה כל מעשיו לש"ש יהיה כל מעשיו מעשה המצוה כיון שתכלית המכוון לעבודת השי"ת וזהו עוסקי תורתך. וגם כל מעשה המצות הם בכלל עסק התורה וכמו שאמרנו במ"ש בגמ' (סוטה כא.) תלה הכתוב את המצוה בנר ואת התורה באור כו' לומר לך מה נר אינו מאירה אלא לפי שעה כו' ומפרש בגמ' דנר מצוה הוא כמו נר שמן ופתילה כשהוא דולק ומאיר לפי שעה. ובזוה"ק (ח"ב קסו א) איתא דהמצוה היא נר היינו שרגא שהוא שמן ופתילה בלא שלהבת ושרגא בלא נהורא לאו כלום והתורה אור הוא הנהורא דאדליקת שרגא מניה עיי"ש. ולכאורה הם סותרין זא"ז ואמרנו שהכל א' והוא שכל המצות המצוה עצמה המעשה גולמיית היא רק נר שמן ופתילה בלא אור כלל. רק שבכל מצוה יש תורה אור והוא המכוון בהמצוה לש"ש שלא תהיה כמצות אנשים מלומדה ויעשה כאשר צוני ה' אלהי זהו התורה אור שבמצוה והוא הנהורא לאדלקה שרגא מיניה שכ' בזוה"ק. ומצות התורה הלימוד בעצמו היא מצוה ככל המ"ע והיא ג"כ נר מצוה שרגא בלא נהורא והמכוון לש"ש בלימוד התורה היא התורה האור שבמצות התורה. וההבדל שבין מצוה לתורה הוא שהאור תורה שבמצוה היינו הקדושה והמכוון שבה לש"ש הוא מאיר לפי שעה משא"כ התורה אור שבמצות לימוד התורה הוא מאיר לעולם. וזה מ"ש בגמ' דמצוה מאיר לפי שעה כנר ותורה מאיר לעולם. וידוע שכל א' מישראל אף מי שאין לו שום עסק בתורה שאינו בר הכי כלל ואין לו בנים לגדלם לת"ת מ"מ עכ"פ עוסק במצות ויש במצות ג"כ אור תורה היינו המכוון והקדושה שבמצוה וכל עסק המצות הם תורה אור ונקראו כל ישראל עוסקי תורתך:
ואז זכו ישראל מש"נ אל ה' ויאר לנו שנגד מה שחשבו הזדים להשכיחם תורתך אדרבה השי"ת האיר לנו בתוספת אור תושבע"פ. ומפסוק זה נלמד בפסיקתא שצריך לומר הלל בחנוכה שע"י מצות נר חנוכה בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא (כמ"ש זח"ג צב סע"א ורע"ב). וע"י הדלקת הנרות אתער עובדא לעילא שהשי"ת מאיר לנו בתוספת אור תורה. דמצות נר חנוכה נקרא במדרש (תנחומא נשא כט) ובפסיקתא מצות זקנים והטעם דכל מצות דרבנן יש להם שורש בתורה כמו עירובין משמרת וסיג שלא יבאו לטלטל ברה"ר ודבר זה אסמכוה אקרא ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי כמ"ש (יבמות כ.) ומצות מגילה למדו מח"ו (מגילה יד.) ומה מעבדות לחירות כו' ממיתה לחיים לכ"ש והרי כתיב בתורה שהקב"ה קבע מועד בפסח לזכר נס יצ"מ מעבדות לחירות וק"ו ניתן לדרוש. משא"כ מצות נר חנוכה שאין לו שורש בתורה ורק מצות זקנים. וזה הטעם ששאלו בגמ' (שבת כג.) והיכן צונו כו' ולמה שאלו רק על מצות נר חנוכה ולא שאלו על שאר מצות דרבנן כמו מקרא מגילה ועירובין שמברכים ג"כ אק"ב וצונו היכן צונו. רק דשם יש להמצוה שורש ג"כ בתורה משא"כ מצות נר חנוכה שהיא רק מצות זקנים כאמור. וז"ש במדר"ת לא יאמר אדם איני מקיים מצות זקנים הואיל ואינם מן התורה כו' אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימים כו' למה שאף על דבריהם אני מסכים כו'. ובפסיקתא הגירסא למה שאף עלי הן גוזרין שנ' ותגזור אומר ויקם לך כו'. והיינו שכל התורה דרכיו של הקב"ה וכמ"ש (בירושלמי פ"א דר"ה ה"ג) שהקב"ה גוזר גזירה ומקיימה תחלה כו' אני הוא ששמרתי מצותיה של תורה תחלה ונצטוו ישראל ללכת בדרכיו ית' ולקיים המצות. וז"ש שאף עלי הן גוזרין והיינו שגם הקב"ה מקיים מצות זקנים כמו שמקיים כל מצות התורה. והוא כיון שצונו מלא תסור או ממש"נ שאל אביך ויגדך לקיים מצות זקנים והם תקנו וצוו להדליק נר חנוכה גם השי"ת כביכול מדליק נר חנוכה שמקיים המצוה. וזה מש"נ אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בחנוכה בתוספת אורה באור תושבע"פ. וזה נ"ח שהשי"ת מקיים ג"כ תחלה שמשפיע בישראל תוספת אור תורה. וע"י אור התורה נצולים מג' קליפות היצה"ר שהם ר"ת חש"ך "חמור "שור "כלב שהם כלולים בקליפת הגאוה שהיה שורש קליפת יונים. וזה שקראום ימי חנוכה שהם חנוכה להאור שיאיר לנו. וע"י כן לב ישראל נעשה מדור לשכינה וכמ"ש במה"נ (זח"א קלח א) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי הוא לבא דמדוריה דיצה"ר ביה. והר קדשי נקרא הבהמ"ק כמש"נ והביאותים אל הר קדשי ולמה נקרא הלב הר קדשי. ולפי האמור מובן שהבהמ"ק הוא משכן לשכינה וכשזוכים לעקור היצה"ר מהלב נעשה הלב משכן לשכינה ונקרא הר קדשי. ובימי חנוכה שזוכים אל ה' ויאר לנו שמאיר לנו בתוס' אור תורה וניצולים מחשך של היצה"ר שהוא הג' קליפות ר"ת חש"ך נעשה הלב משכן לשכינה שנקרא הר קדשי וע"ז עושין חנוכה:
והוא ענין מ"ש בתקו"ז (תיקון יג) תמינאה בהודאה כו' ודא הוד ודאי כו' וביה שבח משה אז ישיר משה בגין דאיהו הוד דיהיב למשה וכו' וכ"ה בזוה"ק בכ"מ. ואף דידוע דמשה ואהרן מרכבה למדת נצח והוד משה מרכבה למדת נצח והוד דרגא דאהרן וכאן אמר דנתן ההוד למשה. אך הענין דנצח מקו ימני והוד מקו שמאלי והוא תושב"כ מימינא ותושבע"פ משמאלא וכמ"ש בתיקו"ז (תיקון כא) מימינא אתיהיבת אורייתא דבכתב ומשמאלא אתיהיבת אורייתא דבע"פ. וכ"כ בהקדמת תיקו"ז תושב"כ מימינא דכ' מימינו אש דת למו ותושבע"פ מפי הגבורה נתנה וכ"ה בזוה"ק. ואי' (ב"ב יב.) אעפ"י שנטלה מן הנביאים מן החכמים לא נטלה ופי' הרמב"ן שהוא ע"י מדרגת רוה"ק שמכוונים להלמ"מ וכמ"ש בגמ' דמתאמרא משמיה דר"ע כוותיה כו' ומתאמרא הלכה למ"מ כוותיה. וכיון שאמרו בגמ' הלשון מן החכמים לא נטלה מבואר שבא ע"י נבואה. ונצח והוד תרי נביאי קשוט והיינו אספקלריא דנהרא ואספקלריא דלא נהרא כידוע וכן שם שכנגדם צבאות וכמ"ש (זח"ג יא ב) ועפמ"ש בגמ' (ברכות לא:) לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאתה חנה וקראתו צבאות כו' וממנה יצא שמואל ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן (כמש"ש) ושמואל רבן של נביאים. ולכן אהרן דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו ובדעת פירש"י תשא רוח הקודש כלומר רוח מההוא קודש דלעילא כמ"ש בזוה"ק (שם סא א) ואהרן שורש תושבע"פ הוא מרכבה למדת הוד. ומשה רבינו שהוא שורש תושב"כ שהוא מימינא הוא מרכבה למדת נצח שהוא מימין. אמנם מצינו בכ"מ הלכה למשה מסיני וכיון שנא' מסיני למה לא נכתב. ואמרנו שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהופיע השי"ת בדעתו של משה וחידשם בפלפולו. ועז"א (נדרים לח.) אלא פילפולא בעלמא שזה מסר השי"ת רק למשה. ונקרא הלכה למשה מסיני שמשה רבינו ידע מפורש שהם מסיני כמו כל תושב"כ ומשה מסרן לישראל כהלכתא בלא טעמא. ועל טעמם לא יוכל אדם לעמוד בכח נבואה רק משה רבינו דכ' ולא קם נביא עוד וגו' רק ע"י בחינת רוה"ק לא נטלה מן החכמים שמחדש משכלו ומתאמרה הלכה למשה מסיני כוותיה. וז"ש בר"ע (מנחות כט:) ששאלוהו תלמידיו רבי מנין לך א"ל הלכה למשה מסיני ואף דאיתא במדרש (רבה ות' חוקת) וכל יקר ראתה עינו זה ר"ע וחבריו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו ובגמ' שם ג"כ א' שישב בסוף ח' שורות ולא היה יודע מה הן אומרים. מכל מקום בטעם הלכה למשה מסיני לא השיג ר"ע שזה חלקו של משה רבינו. ועז"א בגמ' שנתיישבה דעתו של משה שמזה ראה שהדעת שלו למעלה וחלקו תושבע"פ שלא זכה לזה שום אדם. וחלק תושבע"פ של ר"ע וחבריו אינו שייך למשה מפני שלא קלקל מעולם ואינו נצרך להרב חכמה שער הנ' שנמסר לבעל תשובה לתקן הרב כעם:
והנה מלך בעשרה לבושים לבש כמו שחשב במד"ר (סו"פ ואתחנן) ובפסיקתא והיינו ע"ס שהאציל השי"ת לבריאת העולם. וחשב בפסיקתא (שוש אשיש) לבוש הראשון הוד והדר שנ' הוד והדר לבשת. ואח"כ כ' עוטה אור כשלמה דאיתא (ב"ר פ' ג) מהיכן נבראת האורה מלמד שנתעטף בה הקב"ה כשלמה והבהיק זיו הדרו וכו'. והנה בזוה"ק (ח"ג יא סע"ב) חשב מאמר ראשון מאמר יהי אור ובגמ' (ר"ה לב.) איתא בראשית נמי מאמר הוא. ואמרנו דאלו ואלו דא"ח שכפי המחשבה בראשית נמי מאמר הוא ולא כ' ביה ויאמר שאין בו תפיסה והוא נעלם מכל רעיון ואח"כ יהי אור מאמר הב' שבו התחיל הכרת החכמה ותפיסת השכל. ולאחר שנגנז אור הראשון אז מאמר יהי אור ג"כ נעלם מכל רעיון וע"כ חשבו בזוה"ק למאמר ראשון נגד כ"ע ומ"מ יש מאמר בראשית דנמי מאמר הוא וכמו"ש בגמ'. היינו דכ' ה' אלהי גדלת מאד וגדול אצל השי"ת בלא ש עור למעלה מתפיסת שכל האדם והוא כנגד כ"ע הנעלם מכל רעיון ועז"נ הוד והדר לבשת שלבוש הראשון הוד והדר. ואור הראשון נגנז לצדיקים וכמו"ש בגמ' ומדרשים וכ' אור זרוע לצדיק וצדיקים לאורה (תענית טו.) ויש שזוכים לאור הראשון ע"י בחינת הוד וזה תושבע"פ של משה רבינו ועז"א שניתן ההוד למשה והוא מטלא דעתיקא ע"י לבוש הוד. ויש שזוכין לאור הראשון ע"י בחינת הדר דאי' (זח"ב קפו ב) מאן איהו הדר דא צדיק שהוא בחינת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר ויפ"מ שיש לו גוף נקי ומהודר. והנה איתא במכילתא ומד"ר (בשלח) ובזכות האמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה שנא' ויאמינו וגו' אז ישיר משה. ומשה רבינו היה העיקר שזכה לומר שירה והשירה לא היה ככל הד"ת דכ' וידבר ה' אל משה רק משה אמר השירה ברוה"ק ועל ידו וממנו זכו גם ישראל לומר שירה וכמוש"נ משה ובני ישראל וכמו"ש במכילתא וזוה"ק (שם סד ב וש"מ) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וזה זכו ע"י רוה"ק. וזה שאמר בתיקונים וביה שבח משה אז בגין דאיהו הוד דיהיב למשה והיינו דהוד מדה ח' מע"ס ונחלק הח' לא' ז' עפמ"ש בזוה"ק (שם נד א) כד אתנהיר נהירו דעתי"ק כו' נהירו דאלף ומטו לזיין כו'. והוא דאלף מורה על פל"א עליון עתי"ק ומטו לזיין נהירו דעתיקא טלא דעתיקא שהוא תושבע"פ של משה רבינו שהוא ע"י בחינת הוד. וזה מ"ש ניתן ההוד למשה וההדר ליהושע והוא עפמ"ש בזוה"ק (שם קלז ב' בס"א) עמ"ש משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ואתערו על תושבע"פ דאלו תורה שבכתב הא כ' ויתנה אל הכהנים בני לוי. והוא דיהושע היה הראשון שכתב ספרו אחר חומשי תורה והוא מעין תושבע"פ וז"ש (נדרים כב:) אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של א"י היא כו'. והיינו שארץ ישראל נקרא נחלת ה' והיא שורש ארץ שהיא מדת מלכות פה תושבע"פ וס' יהושע הוא חלק תושבע"פ שיש לכל נפש מישראל בתורה שע"ז מורה חלקו בא"י. ויהושע שבא מיוסף לו ניתן ההדר שהוא התושבע"פ שזוכין ע"י מדת צדיק צדיקים לאורה והוא ג"כ מאור הראשון אור זרוע לצדיק והוא ע"י בחינת הדר דא צדיק:
ואמר אח"כ בתיקונים שם ואיהו הוד תמניא יומי דחנוכה וכו' והוא כמו שאמרנו שנקרא חנוכה ע"ש חנוכת האור שמאיר בלב ישראל ונקרא הלב הר קדשי. וכן אומרים בחנוכה ועל הנפלאות וכן בנוסח הנרות הללו ועל נפלאותיך נפלאות הם דברים הנעלמים ומכוסים דברים שכיסה עתיק יומין שזוכין בחנוכה להתגלות ע"י נרות חנוכה שמדליקין ואתער עובדא לעילא שהקב"ה ג"כ מדליק נרות כמש"נ אל ה' ויאר לנו. וזה ג"כ אז דאתנהיר נהירו דעתי"ק אל"ף אותיות פל"א ומטו לזיין כמו אז ישיר. וזה ענין מ"ש בזוה"ק (ח"ג רמג א) כל היום דוה הוד מסטרא דהוד אלף חמישאה אשתארת בי מקדשא חרבה. דו' אלפים הוו עלמא וחד חרוב אלף הז' יום שכולו שבת וב' אלפים תוהו כמו"ש (בע"ז ט.) ובאלף הג' היה המשכן ובסופו נבנה בהמ"ק ובאלף הד' היו מקדש ראשון ושני ובאלף הששי יבנה בית הג' ב"ב. אך באלף החמישי כל היום דו"ה וכמ"ש בזוה"ק (ח"א קטז ב) והיה מצות זקנים להדליק נרות חנוכה לעשות חנוכה למשכן השכינה בלב שנקרא הר קדשי ותקנו כל אלף החמישי שהוא הוד. וזה כמו שאמרנו במ"ש שע"י שמירת שבת כהלכתו מיד נגאלין שאף שהעולם נידון אחר רובו ואין בהמ"ק נבנה מ"מ כל נפש בפרט המשמר שבת כהלכתו הוא נגאל מכל וכל. ואף שלא נבנה בהמ"ק בימיו לבו נעשה משכן לשכינה והוא כבהמ"ק הר קדשי. וזה מ"ש (ברכות לג.) כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בהמ"ק בימיו והוא שבהמ"ק היינו מקום המיוחד להשראת השכינה מי שיש בו דעה היינו שזכה למדת הדעת שהוא פנימית הכתר כידוע ומשיגים זה ע"י בחינת רוח הקודש ואז לבו נעשה משכן לשכינה ונקרא הר קדשי וכאלו נבנה בהמ"ק בימיו. וזה שכ' האריז"ל שהחשמונאים תקנו מדת הוד והיינו שתקנו כל אלף החמישי שנהפך הודי למשחית וכל היום דו"ה שאין בהמ"ק והם תקנו החנוכה לחנך המשכן לשכינה בלבא דבר נש. ונחלקו בגמ' בש"א כו' פוחת והולך וב"ה אומרים כו' מוסיף והולך כו' וח"א טעמא דב"ש כנגד פרי החג וטעמא דב"ה דמעלין בקודש. וטעם ב"ה מובן שהנרות נקראו קודש כמ"ש הנרות הללו קודש הם והוא כמו שאמרנו שהנרות הם להיות אתער לעילא אל ה' ויאר לנו שיאיר לנו אור התורה ע"י רוח מההוא קודש דלעילא ומעלין בקודש. אבל טעם ב"ש יש להבין מה ענין נ"ח לפרי החג. אכן פרי החג הם ע' כנגד ע' אומות והוא עפמ"ש בס' על מ"ש (פסחים פז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל אלא כדי שיתוספו עליהם גרים שאין המכוון שיתגיירו מהם בפעל רק כדי שיוציאו ישראל הני"ק שהם בגלות שם. וע"ז היה גלות מצרים דכ' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול שהוא מש"נ וינצלו את מצרים שאמרו (ברכות ט:) שעשאוה כמצודה שאין בה דגן כמצולה שאין בה דגים. והיינו דגים מורה על שורש החיים שבדגים נזכר שם חיה בראשונה ודגן הוא קיום החיים והיינו הני"ק בסוד ואתה מחיה את כולם. וע"ז הקריבו ע' פרי החג כנגדם שהחיות והני"ק שבהם אנו מקריבין להשי"ת ולזה פוחתין והולכין שבכל פעם מוציאים מהם יותר. וכן ענין נרות חנוכה להוציא האור והחיות שהוא בגלות וכמו שמצינו במכות מצרים נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (ע"ד מה שנדרש זח"ב לו א) שבכל מכה יצאו ישראל ממדה א' שבעשר מדות שבקליפה זה לעו"ז ונכנסו למדה שכנגדה בקדושה. וכ' במכת חשך שהיה מכה ט' ולכל בני ישראל היה אור במושבותם שכיון שהיה נגוף למצרים מכה ט' החשך עי"ז היה רפוא לישראל שזכו לאור. והוא כמו"ש בגמ' צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק וצדיק מדה ט' וכן מתתא לעילא מדה ט' חכמה שכנגדה מאמר יהי אור. וכן אי' בגמ' (סנהדרין צט א) אימת אתי משיח א"ל לכי חפו להו חשוכא כו' קרא כתיב כי הנה החושך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וגו'. וכן ענין הדלקת נ"ח להוציא מהם הני"ק והאור ועי"ז יזכו ועליך יזרח ה' שנזכה להאור כש"נ אל ה' ויאר לנו. והיינו באור הראשון שנגנז לצדיקים אור כי טוב וזוכין לו ע"י תורה אור שזוכין ישראל להיות עוסקי תורתך שכל א' מישראל י"ל עסק בתורה. וכן להיות צדיקים וצדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק. ולהיות טהורים דכ' יראת ה' טהורה עומדת לעד וכ' הן יראת אד' היא חכמה וגו' ומי שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים אמרו עליו (יומא ע"ב:) למה זה מחיר ביד כסיל וגו' שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. והוא שורש החנוכה שעושין על האור הראשון שישראל זוכין שהשי"ת מאיר לישראל כש"נ אל ה' ויאר לנו וע"ז עושין חנוכה:
פרק ג
הנרות הללו אנו מדליקין על התשועות ועל הנסים ועל הנפלאות. הנה נסים ונפלאות שייך בנס הנרות שהיה אז אבל תשועות זה שייך בענין המלחמות ואינו ענין לטעם נס הנרות שהיה אחר נצוח המלחמה וגם צריך ביאור הכפל נסים ונפלאות. אכן פלא הוא ענין מופלא ומכוסה משכל אנושיי ובקריעת י"ס כתיב עושה פלא כי עפ"י שכל אנושיי לא היה שום השגה מדוע יעברו ישראל בים ביבשה והמצרים יטבעו כי היה קטרוג מה נשתנו אלו מאלו וע"כ א' בזוה"ק (ח"ב נב ב) דקי"ס בעתיקא תליא. וע"כ אמרו (פסחים קיח.) קשין מזונותיו של אדם כקריעת י"ס (סוטה ב.) וקשין לזווגן כקריעת י"ס היינו משום דחיי בני ומזוני לא בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא והיינו במדת אין שהוא מזל לישראל והיינו שאנו דבוקים בהשורש גבוה מעל גבוהים ושם אין שום שליטה לקטרוג והיינו עושה פלא למעלה מתפיסת שכל אנושיי. ואיתא בעץ החיים שלשה יחודים יש בחנוכה והם יחוד שמות הק' העולים נ"ר יחוד הוי"ה אהי"ה הוי"ה אלהי"ם הוי"ה אדנ"י. והנה ידוע איהו אמת ואיהי אמונה דשם אדנ"י שכנגד מדת מלכות מורה שאנו מאמינים שהשי"ת הוא אדון העולם ואנחנו עבדיו ומצד אמונה כל א' יוכל להשים על לבו שממ"ה הקב"ה עומד עליו ורואה במעשיו ומיד נופל עלינו היראה והפחד וההכנעה מלפניו ית"ש והוא מהארת שם זה דאם אדונים אני איה מוראי. ואמונתך בלילות היינו בעת החשך כשהקב"ה מאיר לי לאמתותו זה יחוד השמות הוי"ה אדנ"י שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה ונפתח פתח הנסים לעשות נס שלמעלה מהנהגה. כי שם אדנ"י הוא הנהגת העוה"ז ושם הוי"ה הוא הנהגה שלמעלה מהנהגה הנגלית וזה שכ' בעץ החיים שצירוף הוי"ה אדנ"י עולה בגימט' נ"ס כי שם אדנ"י עולה ס"ה ושם הוי"ה במילוי אלפין עולה מ"ה ועולים יחד גימט' נ"ס. ושם אהי"ה הוא בכתר והוא עתיקא למעלה מהשגת שכל אנושיי ובצירוף שם הו"יה נעשה לנו נפלאות מפל"א עליון. ואיתא בעץ החיים שתיקון מדת הוד הוא בחנוכה ובפורים וע"כ אומרים על הנסים בהודאה וביותר התיקון בחנוכה. והיינו כי מדת הוד אהרן הכהן מרכבה לה כידוע והוא המקור לתושבע"פ ובשעת מ"ת כפה עליהם ההר כגיגית על קבלת התושבע"פ שצריכה יגיעה רבה ונדוד שינה ולמאס תענוגי העוה"ז וכמ"ש (בתנחומא נח ג). ובפורים הדר קבלוה מאהבה ובטלו המודעה דכפיית ההר כגיגית כמ"ש (שבת פח.). ובחנוכה היה הענין מסירת נפשם על קיום תושבע"פ כי אחר אנטיגנוס התחילו הצדוקים שכפרו בתושבע"פ והוא ע"י קליפת יון וחכמת יונית שנתפשטה אז באותו זמן ויוסי בן יועזר נהרג על קידוש השם אז באותו גזירה. והיונים אמרו שהתושב"כ ג"כ שלהם כמ"ש (תנחומא תשא לד) שעתידים לתרגם את התורה יונית והם אומרים אנו ישראל ורק עמדו וגזרו גזרות לבטל תושבע"פ בחכמתם הכוזבות. ונעשה הנס ע"י כהניך הקדושים כי אהרן הכהן מרכבה למדת הוד כי היה הראשון מתושבע"פ כמש"נ הוא יהיה לך לפה וכמש"נ תורת אמת היתה בפיהו וגו' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. והשגת תושבע"פ הוא המשכת אור עליון דזהו לשון ישמרו דעת וברש"י תשא דדעת הוא רוה"ק. וזהו הרוה"ק של החכמים דעדיפי מנביאי וכמ"ש הרמב"ן (ב"ב יב.) על גמ' זו וע"ז א' (מד"ר ומד"ת חוקת) ע"פ כל יקר ראתה עינו דברים שלא נגלו למשה נגלו לר"ע וחבריו. ודעת הוא פנימיות הכתר כידוע וע"כ א' (בשבת פח) שהכתרים מנעשה ונשמע זכה משה ונטלן ומהם היה קירון אור פניו וע"ש בתוס' דשל הוד היו. היינו כי הוד הוא זיו של הכתר ולזה כתיב ומשה לא ידע כי קרן עור פניו כי אין שייך לומר ידיעה בדבר שלמעלה מהשגת ידיעת שכל האדם וזש"נ וייראו מגשת אליו והיינו שלא יכלו לגשת למדה זו שלמעלה מהשגתם. והתושבע"פ הוא מטלא דעתיקא רק שהשי"ת משפיע בהחכמים ומחדשים התושבע"פ עפ"י רוח קדשם. ואיתא (זח"ג רמג א) דאלף החמישי הוא שכתוב כל היום דוה כי אז היה התחלת הב' אלפים ימות המשיח אלו זכו ישראל. והתחילו אז דורות האמוראים ויסוד תלמוד בבלי מכי אתא רב לבבל והיה התפשטות תושבע"פ שהוא ממדת הוד וסבלו ישראל אז גזירות רבות ונתקן תיבת דו"ה להיות הו"ד. והאלף החמישי כנגד מדת הוד כידוע. ובשלמה המע"ה כתיב (בדברי הימים א כ״ט:כ״ה) ויתן עליו הוד מלכות אשר לא היה על כל מלך לפניו על ישראל. והיינו כי ידוע מלכות פה תושבע"פ קרינן לה ולזה ביהושע שהיה התחלת תושבע"פ כתיב בו ונתת מהודך עליו והיינו הוד מלכות כי הוא היה המלך הראשון לישראל שקבלוהו עליהם למלך כמש"נ כל איש אשר ימרה את פיך וגו' כדין מורד במלכות. ולשלמה ניתן הוד מלכות בשלימות כי בימיו היה סיהרא באשלמותא סיהרא נקרא התושבע"פ שמקבלת האור מהשמש וכמו"כ התושבע"פ מקבלת האור מתושב"כ. ואאע"ה היה התחלת הב' אלפים תורה והיינו התחלת זריחת הסיהרא קדישא ושלמה המלך שהיה הדור הט"ו מאברהם ונתמלא דיסקוס של לבנה (כמ"ש שמו"ר פ' טו) וזהו סיהרא באשלמותא והיה המקור מתושבע"פ. ונס חנוכה היה שמונה ימים היינו ממדת הוד בכלל עד הכתר שהאיר זיו כל המדות דהמדות הם ימים שז' ימי בראשית ז' תחתוניות והתורה קדמה ב' אלפים כמ"ש שעשועים יום יום (כמ"ש ב"ר פ' ח) שהיא מחכמה עליונה שהם ב' מדות מקודם. וחנוכה הוא לשון חינוך שימי חנוכה מחנכים לנו הקדושה על כל השנה כענין מש"נ חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה וכן ימים אלו חינוך על כל השנה. והנה ידוע שלכל הקדושות צריכין אנו עזר השי"ת וכמ"ש (סוכה נב.) ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו וע"ז מרמז היחוד הוי"ה אלהי"ם דשם אלהים הוא שהוא בעל הכחות כולם וצירוף שם הוי"ה אלהי"ם היינו שיהיה נקבע זה בכל כחותיו ובזה הוא שהקב"ה עומד תמיד לעזר ולישועה לישראל שיוכלו להתגבר נגד היצ"ר וזה הוא התשועות. וכבר אמרנו כי במוצש"ק קודם הבדלה אומרים ו' לשונות של ישועה כי בשבת אני ה' מקדשכם הש"י בעצמו משפיע קדושה. ובצאת השבת מסתלק הקדושה וע"ז מבקשים ו' פסוקי ישועה על ו' ימי המעשה להיות זה נקבע בלב (ונת' הבדלה בראשית) וכן חנוכה האור הוא מהשי"ת וצריך לישועה שיקבע בלב גם אח"כ וזהו התשועות שהיה אז שע"י הארת הנס שהוא מצד הש"י אבל הש"י קבע בו הקביעות בלב שזה הוא לישועה גם אח"כ. והנה בתחלת נוסח הנרות הללו הסדר תשועות נסים ונפלאות ובסוף הסדר על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועותיך ישועה בסוף. והוא כי התחלת הכל הוא ע"י עזרה וישועה מהש"י ולזה הנוסח בהתחלה בתשועות בראשונה. ושיקבע הישועה לעולמי עד היינו אף אחר עבור הזמן לזה מזכירין הישועה בסוף שלא ימיש מאתנו ישועתו תמיד. ובהתחלה ההארה מהש"י להיות נקבע בלב זה בא ע"י התחלת האדם בהדלקה שע"י פעולת האדם נקבע בלב מיד בכל כחותיו כולם וע"כ תחלת המעשה היה התשועה קודם ואח"כ הנסים והנפלאות שזה היה אחר מעשה ההדלקה בפעולת האדם. וביציאה אח"כ אומרים הישועה בסוף שהתגלותו אחר עבור ימי החנוכה:
פרק ד
הנרות הללו קודש הם באבודרהם כ' שע"כ נקראו הנרות קודש מפני שהם זכר לנרות המקדש ובאמת גם הר"ן ז"ל כ' שמטעם זה אסור להשתמש לאורה שעשאוה כמנורה ע"ש. אך שם שייך שגזרו חכמים שלא להשתמש לאורן לזכר דנרות מקדש שנעשה בהם הנס אבל להיות נקרא הנרות קודש צריך ביאור מה ענינו להקרא קודש משום שהוא זכר למקדש. אך י"ל עפמ"ש הרמב"ן (בהעלותך) על מ"ש במד"ר שא"ל לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הנרות לעולם כו'. ואף שידוע שבחורבן בהמ"ק גם הנרות בטלין וכ' הרמב"ן שרמזו לנרות חנוכה שנוהג אף לאחר חורבן ע"ש. ודבריו צריכין ביאור מה נחמו בהדלקת נ"ח שיהיה אף לאחר חורבן כיון שנוהג בכל ישראל ולא נעשה כלל ע"י אהרן ובניו. אמנם ענין הדלקת המנורה איתא הלשון במד"ר לא שאני צריך לכם אלא שתאירו לי וכלשון הזה איתא במ"ר (נח ס"פ ל) שאמר לאברהם אע"ה עד שאתה מאיר לי מאספוטמיא ומחברותיה בא והאר לפני בא"י. והיינו מה שפרסם אלהותו ית' לכל העולם דתחלה היה מהלך באפלה דהחושך יכסה ארץ וגו' דר"ל העדר השגת אורו ית' דזהו עיקר החושך בלשון הכתוב והכסיל בחושך הולך ונא' ורשעים בחשך ידמו ועוד דוכתי טובי. וכן האור בלשון הכ' ה' אורי. האר פניך. ועליך יזרח ה'. וכן כי אשב בחשך ה' אור לי ועוד טובי. וכן התורה נקרא אור כמש"נ ותורה אור נר לרגלי דבריך ואור לנתיבתי. העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אי' (בתנחומא נח ג) על תושבע"פ וכ"א (מגילה טז:) ליהודים היתה אורה זו תורה דזהו מכוון כל התורה כולה דתרי"ג מצות תרי"ג עטין (זח"ב פ"ב ב) היינו עצות להאיר בלבו אורו ית' וע"כ אמרו לעתיד ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' כי כולם ידעו אותי ובשהש"ר ע"פ ישקני דבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ואאע"ה הוא שהאיר אור זה בעולם לפרסם אלהותו ית' וע"ז אמרו (ב"ר פ"ב) אמר הקב"ה עד מתי יהא העולם מתנהג באפלה תבא האורה וי"א יהי אור זה אברהם. והנה בראשית הבריאה ברא הקב"ה החושך והאור ולחושך קרא לילה וברא השי"ת מאורות להאיר חשכת הלילה. מאור הלבנה לממשלת הלילה אך מאור הלבנה אינו רק במקצת החודש וגם כשמאיר אינו מאיר בבית כהוגן וע"ז אמר אדה"ר אך חשך ישופני וכמ"ש (בב"ר פי"א) שזימן לו הקב"ה שני רעפים והקישן זה לזה ויצא מהם אור ובירך עלי' בורא מאורי האש ועז"א ולילה אור בעדני. והנה ב' המאורות האלו נפרדים זמ"ז שאור הלבנה הוא מצד השי"ת שמאיר לכל העולם אמנם בריאת אור האש שע"י היקש הרעפים זה בזה הוא ע"י יגיעת האדם להמציא האור ההוא. ועל דרך זה הוא ג"כ בהארת אורו ית' להאיר חשכת לילה דעוה"ז הדומה ללילה כמ"ש (פסחים ב:) דהנה מאורות הגשמיים שמצד השי"ת הם ב' אור השמש והירח. והשמש הוא אור עצמיי. והירח מקבלת אורה מאור השמש. וברוחניות הם אור תושב"כ ותושבע"פ דתורה אור כנ"ל. והמה מאורות של השי"ת והם ג"כ על דרך ב' המאורות הנ"ל. התושב"כ הוא אור עצמיי מצדו ית' ואין בו חושך כלל ואלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה וכו' כמ"ש (נדרים כב:) ועז"נ כי ברוב חכמה רוב כעס ובעת נתינת התורה כתיב אני אמרתי אלהים אתם והיינו כמ"ש (ע"ז ה.) שהיה חירות ממה"מ דלא הוו מייתי והוא מה"מ הוא יצה"ר. והיו כמו לעתיד דכ' ולא ילמדו עוד איש את רעהו וגו' והיה די להם תושב"כ שהוא דוגמת אור השמש. דעוה"ב דומה ליום כמ"ש ריש פסחים. וכיון שחטאו חזרו לחשכת עוה"ז הדומה ללילה. וצריכין למאור הלבנה להאיר מתוך החשך. והיינו בחינת תושבע"פ סיהרא דמקבלא משמשא תושב"כ. ואור תושבע"פ הוא ג"כ מאור שבראו השי"ת ואע"פ שהכל הוא מה שחדשו סופרים וחכמי ישראל. הוא רק שנדמה בעיני האדם שהוא הממציא והמחדש האור ההוא אבל באמת הוא מצד השי"ת שמאיר בלבו האור ההוא. וכמ"ש (עירובין יג:) אלו ואלו דברי אלהים חיים (ובחגיגה ג:) כולם כו' מפי אדון כל המעשים וכן (שבת קלח:) לבקש את דבר ה' זו הלכה כו' ולא ימצאו שלא ימצאו הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום א' הרי דהכל דבר ה'. וע"ז נא' תזל כטל אמרתי אמירה בחשאי כד"א ואמרת בלבבך (זח"א רלד ב) והיינו תושבע"פ שמופיע השי"ת בלב החכמים והוא נדמה כטל שאין אדם רואה ומרגיש בירידתו מן השמים רק אח"כ מוצא הארץ לחה ויודע שירד הטל. וכן הוא התחדשות תושבע"פ אשר אין אדם מרגיש ההארה וההשפעה בלב ונדמה לו שנתחדש בשכלו ובאמת הוא מהשי"ת שמאיר בלבו כמש"נ ודברי אשר שמתי בפיך וכל התושבע"פ כולה לקוחה מהתושב"כ וכמ"ש (תענית ט.) גם על הכתוב בכתובים דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא וע"ז אמרו (עירובין כא:) ע"פ קווצותיו תלתלים שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות. והוא לעומת מאור הלבנה שנדמה ג"כ שיש בה אור עצמיי ובאמת האור הוא רק מה שמקבלת מהשמש. וזהו ההארה א' שבעוה"ז הדומה ללילה שהוא רק מצד השי"ת שהוא דוגמת אור הירח. ויש עוד אור שמצד האדם והוא כמו מאור האש המאיר בחשיכה והוא מ"ש (ב"ב ד.) דא"ל להורדוס דקטיל לרבנן שהם אור תורה וא"ל הוא כבה אורו של עולם דכ' ותורה אור ילך ויעסוק באורו של עולם דכ' ונהרו וגו' והיינו אור הבהמ"ק שהוא העבודה. והנה ב' המאורות המאירים לנו חשכת עוה"ז הדומה ללילה הם עמודים שהעולם עומד כמ"ש בריש אבות על ג"ד העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח. תורה היינו אור תושבע"פ הנ"ל. ועבודה אור בהמ"ק שהוא אור העבודה ואחר החורבן תפלה במקומו וכמ"ש בפרדר"א (ר"פ טז) ומדרש שמואל רבתא (פ"ב) מקרא די אנת פלח ליה ובגמ' (ברכות כו:) תפלות כנגד תמידין תקנום ובריש (תענית ב.) עבודה שהיא בלב זו תפלה וכן אומרים בברכת עבודה ואשי ישראל ותפלתם כו' כי גם ע"י תפלה שהוא כעומד לפני המלך מאיר חשכות הלב. ועמוד הג' שהוא גמ"ח אינו נחשב לאור בפ"ע. מפני שגם בעכו"ם יש גמ"ח וכתיב וחסד לאומים חטאת כל צדקה שעכו"ם עושין חטא הוא להם שאין עושין אלא להתיהר בו כמ"ש (ב"ב י:) וכיון שאין כונתם לש"ש רק למחשבה אחרת אינו נחשב מצוה כלל. ועיקר עמוד הגמ"ח שנחשב מעמודי עולם הוא רק אם נצמח מב' אורות הנז' שהם עמוד התורה והעבודה כשעושה בעבור מצות השי"ת ואז גם זה עבודה. ואאע"ה שהיה ראש גומלי חסדים אבל עיקר כונתו היה להאירם עי"ז מאור השי"ת כמ"ש (ב"ר ס"פ נד) משהיו אוכלין ושותין א"ל בריכו וכו' ברוך אל עולם שאכלנו משלו וכו' והיינו שכל כונתו היה להאיר על הארץ שהשי"ת הוא גם אלהי הארץ. הוא עמוד של גמ"ח שנצמח מאור תורה. ואאע"ה היה האור תורה דממנו הוא התחלת ב' אלפים תורה ואי' (ב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה שני כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. והוא מה שהשי"ת האיר לו וכלשון המדרש (ב"ר פ"ב) הנ"ל אמר הקב"ה כו' ותבא האורה. ויצחק אע"ה היה עמוד העבודה שנעקד לקרבן להשי"ת וכדאיתא בזוה"ק (ח"א קמב א) ויקרא אלהים לאור יום דא אברהם כו' ולחשך קרא לילה דא יצחק כו' ותכהין עיניו מראות. והיינו אור העבודה שבמקדש שמאיר מתוך החשכות דיצחק אמר הא קריבית נפשי קמך. ואור תורה הוא אור עצמיי שמאיר לכל העולם כולו שהשי"ת אלהי השמים ואלהי הארץ. וכמו אאע"ה שהאיר לכל העולם כולו משא"כ אור העבודה הוא המאיר בלבו מתוך החשכות. וכן יצחק אמר רק שנפשי קריבית קמך. ובגמ' (שבת כב:) אמרו שנר מערבי עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל ע"ש. והיינו שענין אור העבודה במנורה הוא כעין אור תורה שמאיר לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל ובשעת מתן תורה כ' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים והיינו שכל ישראל יהיו בבחי' כהנים שהוא כהן העובד וכמו שנברא האדם כמ"ש (סוף קידושין) ואני נבראתי לשמש את קוני וכמו שיהיה לעתיד שנא' ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו וגו' והיינו בזריחת האור תורה לכל העולם כמש"נ כי הנה החשך יכסה ארץ וגו' ועליך יזרח ה' וגו'. ואח"כ נבחרו אהרן ובניו שהם יהיו המאירים לכל העולם שהשכינה שורה בישראל בהדלקת הנרות שבמקדש שמורה ע"ז שהוא עדות לבאי עולם כו' וז"ש במד"ר לגדולה מזו אתה מתוקן בהעלותך את הנרות. וענין בחינת הארה זו ממש הוא ג"כ בעצם בענין הדלקת נ"ח שמאיר ג"כ להאיר חשכת עוה"ז הדומה ללילה. ונמשך מצד בניו של אהרן שמסרו נפשם בשביל כבוד שמים ועמדו כנגד היונים שהיו מולכים בכיפה ובודאי לא היה כונתם שינצלו בנס. וכמו שמצינו בחמו"ע דכתיב והן לא וגו' לאלהך לא איתנא פלחין והיינו בין מציל בין שאינו מציל שזה שנ' והן לא וכמ"ש (מד"ר בהעלותך) והוא כענין עמוד העבודה דיצחק שאמר הא קריבית נפשי קמך. ועי"ז נעשה להם הנס הזה. ואנו מדליקין נר חנוכה להורות כי ה' שוכן בתוך בנ"י והוא המציל מעטים מיד רבים. והוא כהוראת אור המנורה שבמקדש להאיר כל העולם. ובא ע"י כח כהניך הקדושים וז"ש לאהרן לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הנרות לעולם והוא מרמז על נ"ח כמ"ש הרמב"ן והנה כיון שיש בנ"ח בחי' ההארה בלב כל א' מישראל שהשי"ת שוכן בלבם מן הדין שיקראו נ"ח קודש בעצם כעין מ"ש (נדה נה.) בזיבה שמטמא מכח ק"ו לאחרים גורם טומאה לעצמו לא כ"ש. וכעין זה הוא כאן ובפרט דמדה טובה מרובה וכיון שמאיר קדושה בכל לב כ"ש שבעצמו הנרות קודש הם. אמנם בגמ' שם דחו הק"ו שעיר המשתלח יוכיח שגורם טומאה לאחרים והוא עצמו טהור. ועוד מצינו בילקוט (חקת מספרי זוטא) הנוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא. ויש לומר ההפרש בזה דבזיבה ק"ו פריכא דאפשר לומר שמצד האדם הרואה הוא טמא אבל בזיבה אין בה טומאה בעצם וכמו בשעיר המשתלח. וכן בנוגע במת מצד פעולתו שהיא הנגיעה נטמא. אבל בענין נ"ח אפשר לומר שזה החילוק בין כל המצות לנ"ח שבכל מצוה עיקר המצוה בשעת הפעולה והעשייה וע"כ אף שגורם קדושה להעושה אין ראיה להקרא בשם קדושה עצם המצוה. כי עיקר המצוה היא פעולת האדם והוא כבר עשהו. ואף שע"י המצוה מאיר בלב העושה אין זה ראיה לעצם המצוה שיהי' נקרא קדושה. אבל נרות חנוכה שמצותן כל החצי שעה ואז עושה פעולת ההארה בלב ישראל. שהשי"ת שוכן בתוך בנ"י כעין הארת אור המנורה שבמקדש. ואף שכבר נגמר פעולת האדם מצדו. א"כ עצם המצוה בלי פעולת האדם יש בכחה להאיר בלב ישראל קדושה כעין אור נרות המקדש ושפיר מן הדין להיות הנרות נקראים קודש בעצם מכח ק"ו הנז'. ומובן מ"ש האבודרהם דכיון שהם כמנורה שבמקדש הנרות הללו קודש הם:
פרק ה
להבין למה הוצרך הנס בחנוכה בשמן המנורה שהוא רק לקיים מצוה א'. אשר גם בלא זה אונס רחמנא פטריה. אמנם כי היה זה מרמז על אור התורה הק' שנשפע אז דייקא מה שרצו היונים להשכיחם תורתך. כידוע כי יש ז' מדות בקדושה שהם קדושת השבעה רועים שהם מרכבה להם. וקדושתם נמצא בכלל נפשות ישראל כי ג' מדות האבות הק' נמצא בכלל ישראל שהם רחמנים ביישנין וגומלי חסדים (כמ"ש יבמות עט.) ומדות משה ואהרן הם בחי' תושב"כ ותושבע"פ ונמצא בכלל ישראל. ומדת יוסף הצדיק שהי' מרכבה למדת צדיק וכ' ועמך כולם צדיקים. וכל ישראל נקראים על שמו שארית יוסף. ודהמע"ה בחי' מלכות שמים. כנס"י. ובזלעו"ז יש ששה גליות שנחשבו (במ"ר נשא פ"י) שהם מצרים ואשור וד' גליות שהם התגברות ההיפך של ז' המדות ואמרנו שע"ז מרמז מש"נ בשש צרות יצילך נגד הששה גליות שנצולים ישראל מגלותם המנגד להקדושה ובשבע לא יגע בך רע מרמז על מלחמת גוג ומגוג שלא יהיה לו שליטה ונגיעה בישראל (ונת' וישלח מא' יא) וכפי הסדר גלות יון החמישית המנגד להקדושה מדת הוד בחי' אהרן הכהן. וכ"ה בתיקו"ז (תי' יג) תמינאה בהודאה. ונזכר שם כל ענין חנוכה וכ"כ האריז"ל שחנוכת החשמונאים הוא תיקון הוד שבקדושה ולכן הי' הנס ע"י הכהנים וכ"כ (ב"ר פ' צט) לוי כנגד יון זה שבט שלישי כו' כי הם זלעו"ז ולכן נפלו בידם. ואדום נופל ביד בניה של רחל והיינו שבט יוסף שהם ג"כ מדה הששית. וגוג ומגוג נופל ביד משיח בן דוד בחי' מדה השביעית וכבר אמרנו שמדת אהרן הכהן הוא קדושת תושבע"פ כש"נ תורת אמת היתה בפיהו וגו' כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וע"ז היו מנגדים היונים שהיו בימי שמעון הצדיק שהיה משירי כנה"ג שהוא היה התחלת התפשטות תושבע"פ ובימיו היה התחלת חכמת יונית המנגד לקדושת תושבע"פ. וכמ"ש (מדר"ת תשא לד) לפי שצפה הקב"ה שעתידים לתרגם התורה יונית והם אומרים אנו ישראל כו' מי שמסטורין שלי אצלו הם בני והיינו התושבע"פ שאין להם שייכות בה. כי עיקר חכמת תושבע"פ להיות נקבע החכמה בלב. והנה אי' (תמורה טו:) משמת יוסי בן יועזר כו' בטלו האשכולות איש שהכל בו ופירש"י תורה ויראת חטא וגמ"ח. והיינו כי יוסי בן יועזר היה ג"כ בימיהם והיה התחלת הזוגות כמ"ש בריש אבות וקבלו מהם היינו מאנטיגנוס ושמעון הצדיק וכן מצינו (פ"ב דפאה מ"ו) שקבל מן הזוגות שקבלו מן הנביאים כו' ויוסי היה מהזוגות וקיבל מאנכה"ג בימי שמעון הצדיק. ופירש"י על אשכולות מכוון למ"ש (ברכות יז.) תכלית חכמה תשובה ומע"ט שלא יהא אדם קורא ושונה ובועט באביו כו' ובמי שגדול ממנו כו' שנ' ראשית חכמה יראת וגו' ואף שנזכר רק יראה. תשובה בכללה שע"י יראה בא לתשובה וכמו שאמרנו במה שדרשו (ע"ז יט.) אשרי איש ירא וגו' שעושה תשובה כשהוא איש. וגמ"ח הוא כלל מעשים טובים שכן נקרא במ"ר וירושלמי מצות צדקה סתם מצוה מפני שנוהגת בכל עת. וזכר בגמ' שלא יהא בועט וכו' שזה תכלית המכוון של התורה להיות רוחו שפלה ע"י התורה ולא יהיה בועט במי שגדול ממנו ולכן נמצא תכלית השפלות בתוה"ק בנפשות שהיו השורש של חכמת התורה. דאאע"ה אמר ואנכי עפר ואפר ואמרו עליו (ב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה. ובמשה ואהרן שאמרו ונחנו מה והמה היו שורש תושב"כ ותושבע"פ. ודהמע"ה שאמר ואנכי תולעת והוא שורש של תושבע"פ כי הוא מרכבה למדת מלכות פה תושבע"פ. והיינו כי ע"י שנקבע הד"ת בלבם מזה דייקא באו לתכלית השפלות בנפשם. משא"כ חכמת יונית שהיא חכמה אנושית בלא לב ויראת ה'. מביאה לידי התנשאות וגבהות הלב. והנה אמרו (תמורה שם) כל האשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר לא היה בהן שום דופי והיינו שהיו מקבלים האמת ולא היה בהם שום מחלוקת זולת בסוף ימיו של יוסי שהתחיל מחלוקת סמיכה בישראל דבצר ליבא כמ"ש בגמ'. והיינו מסיבת שליטת יון שנתגברה בימיו והחשיכו עיניהם של ישראל וכדאי' בסוף מגילת תענית בח' בטבת נכתבה התורה יונית והחשך בא לעולם שלשה ימים ומסיבה זו נגע החשכות בלב נפשות ישראל דבצר ליבא והיינו שלא נקבעו הד"ת בשלימות בלב ועי"ז נעשה המחלוקת והפירוד בלב בדיעות שונות שבא משמץ התנשאות. אמנם בזה דייקא אז היה הנס בשמן המרמז לבחי' חכמה כמ"ש (מנחות פה:) מ"ש תקועה. מתוך שרגילין בשמן זית חכמה מצויה בהן. ונתברך המועט להאיר את החשך דייקא וכמו שאמרו (תנחומא נח ג) ע"פ העם ההולכים בחשך ראו אור גדול אור שנברא ביום ראשון שגנזו הקב"ה לעמלי תושבע"פ וכו' שדייקא ע"י החשכות מייגעים א"ע ביותר ועי"ז נתרבה האור ביתר שאת וכמו כן בכל דור דבצר ליבא ביותר כמ"ש ז"ל (עירובין נג.) לבן של ראשונים כפתחו של אולם וכו' ואנו כמלא נקב מחט סידקית. ודייקא עי"ז עוד נתרבה ונתחדש התושבע"פ עד אין שיעור. והנה איתא בסה"ק שחנוכה הוא הגמר מר"ה והוא לרמז דברי התיקונים (תיקון לו) ויהי אור דא ר"ה שאמרנו שבכל ר"ה בא התחדשות הארת תושבע"פ לנפשות ישראל ומזה הגמר בחנוכה להתרבות האור להאיר מתוך החשך כנ"ל:
והנה בפירש"י (סוטה מז:) פי' איש שהכל בו תורה באמתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת והוא כמ"ש בתמורה כל אשכולות כו' היו למדין תורה כמשה רבינו כו' ובאמת לפירש"י בתמורה איש שהכל בו תורה ויראה וגמ"ח יש להבין איך אמרו שבטלו משמת יוסי בן יועזר והלא גם בימי האמוראים היו ג"כ דעסקי בתורה ובגמ"ח כמ"ש (ר"ה יח.) אביי דעסק בתורה ובגמ"ח. ותורה בלא יראת שמים קראו בגמ' (יומא עב:) מחיר ביד כסיל ואין זה תורה כלל. ונקרא התורה רק תרעא לדרתא שהיא היראה. והנה נא' אשכול הכופר דודי לי וגו' ודרשו (שבת פח:) מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי היינו על עון העגל. ויש להבין למה דוקא בכאן מכניס להשי"ת בשם אשכול שהכל שלו יותר משאר מקומות. וי"ל בזה כמו שאמרנו במ"ש (ברכות יא:) עושה שלום ובורא רע כו' כתיב רע וקרינן הכל לשנא מעליא. שכינו הרע בלשון הכל עפמ"ש (ב"ר פ' ט) ע"פ וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד שדרשו שהוא המות והרע וזה נקרא כל אשר עשה. והגם שאין שייך לומר על השי"ת בורא רע כי לא נמצא זאת בכל הבריאה רק הוא ע"ד אמרם ז"ל (שבת קמט:) אין לא טוב אלא רע והנה בהתחלת הבריאה דכ' תוהו ובהו וחשך לא נאמר בו כי טוב הוא מרמז על הרע של ד' גליות כמ"ש בב"ר. עד בריאת האור שנא' בו וירא אלהים כי טוב. וכמו כן נא' בכל בריאת ששת יה"מ זולת ביום שני שלא נאמר בו ג"כ כי טוב מפני שבו נבראת מחלוקת וההבדלה בין מים עליונים לתחתונים (כמ"ש ב"ר פ"ד) וזהו הענין שאמרו אשכול מי שהכל שלו היינו בורא את הכל בחי' הרע כנ"ל מכפר לי על עון גדי היינו בחי' החשך של הבריאה שיהיה נהפך לטוב מאד. וע"ז רמזו ז"ל שבטלו האשכולות שכל האשכולות שעמדו מימות משה עד שמת יוסי בן יועזר היו למדין תורה כמשה רבינו והיינו שהיה להם כח ע"י התורה להפוך את הרע של הבריאה לטוב מאד כמשה רבינו שנא' לו באותו מעשה ועתה הניחה לי שהיה תלוי בו. ולכן נקראו ג"כ בשם אשכולות שהכל בו שביכלתם לעשות ע"י תורתם בחי' הכל לטוב מאד. וע"ז מביא המשנה שבטלו אשכולות שנא' אין אשכול לאכול והיינו שיהיה פועל בתורתו שיהיה נקנה בלב השומע הד"ת שמכונה בשם אכילה דכ' לכו לחמו בלחמי. ועי"ז יתעלה הכל לטוב כנ"ל. וע"ז רמזו בתמורה דבסוף שניה דיוסי בן יועזר דבצר ליבא אפלוג בסמיכה ובטלו האשכולות והיינו שלא היה עוד בכחם לעשות האחדות מבחי' ההבדלה של יום השני שלא נאמר בו כי טוב מפני המחלוקת. וזה היה משום דבצר ליבא מצד הקליפה של חכמת יונית שהיה בלא לב וכמו שאמרנו במ"ש (מ"ר איכה ב ט) יש תורה אל תאמן דכתיב בגוים אין תורה והיינו כי החכמה שיש להם הוא מן השפה ולחוץ ואינה מורה ללב משא"כ חכמת התורה שעיקר קנינה הוא בלב כש"נ ובלב כל חכם לב נתתי חכמה (ונת' ר"פ וישלח) וזהו ענין אמרם ז"ל על היונים שטמאו כל השמנים והיינו בחי' החכמה שבלב שהחשיכו עיניהם של ישראל. וידוע דראשית חכמה יראת ה' הוא בחי' אשה יראת ה' שנמצא בכלל כנס"י והיא קבלת עול מלכות שמים מצד אמונה בלב שממ"ה הקב"ה עומד לפניו ורואה במעשיו וזה סוף המדרגה מדת מלכות דאיהי יראה וזה נקנה ג"כ בלב וכמי שדרשו (יומא עב:) ולב אין על שעוסקין בתורה ואין בהם י"ש. ויש עוד מדרגה בחי' בינה לבא שהוא דרגא תמינאה למעלה מהשבע מדות שהוא מדרגת היראה שנקלט בפנימיות נקודה שבלב כמש"נ ולבבו יבין. וע"ז היה הוראת הנס שבשמן. כאשר הרגישו אז החכמים בסוף שניה דיוסי בן יועזר שנהרג בגזירת יונים (כמ"ש ב"ר פ' סה) דבצר ליבא כמ"ש בגמ'. והיינו שלא נשאר רק מדרגה התחתונה בנפשות ישראל יראה תתאה מצד האמונה. וע"ז מרמז הפך א' של שמן שהיה בו רק להדליק יום אחד והיינו מדה א' בחי' מלכות שמים ונעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים והיינו שנתוסף ממנו האורה עד שהיה מאיר ובא להם לשמונת ימים והיינו שע"י בחי' מדה האחרונה שהיא יראה יש ביכולת להאיר על נפשו עדי יגיע לדרגא תמינאה להיות נקלט היראה בפנימיות שבלב. וזה הסוד נתגלה להם בשנה האחרת שהרגישו הארה זאת בנפשם עד שהגיע לבחי' נקודה פנימיות שבלב ולכן קבעום לשנה האחרת בהלל והודאה כי זאת הוראה שלדורי דורות גם בשפל המדרגה לא יופסק הארת הקדושה מנפשות ישראל. וזה ענין מ"ש ר' אל עזר בן עזרי' (חגיגה ג:) ע"פ דברי חכמים וגו' בעלי אסופות הללו מטמאין והללו מטהרין כו' כולם נתנו מרועה אחד אל אחד נתנן וכו' היינו שגם עתה שנתמעטו הלבבות יש בכח להיות נקנה בלב להתאחד גם חלוקי הדיעות להיות בחי' כל אשר עשה טוב מאד. ובזה יונח הדרש (חולין צב.) הבשילו אשכלותיה ענבים אלו הצדיקים שבכל דור ודור וגם אמרו אשכולות אלו ת"ח כו' ליבעי רחמים איתכליא על עליא. שבאמת יש בכל דור מציאות בחינת אשכולות כאמור:
פרק ו
ענין נס חנוכה שאינו דומה לנס פורים ושאר גאולות. דשם ביקש המן להשמיד כל היהודים והיה הנס שלא נתקיימה מחשבתו ונהפוך הוא משא"כ בימי היונים שעמדו לבטל את ישראל מתורה ומצות וכפי הראות עלתה בידם אז לפי שעה שהרבה מישראל המירו דת רח"ל. אך הענין הוא עפמ"ש (ב"ר פ' סה) וירח את ריח בגדיו כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות שהיה בן אחותו של יוסי בן יועזר וכבר אמרנו שיוסי היה בזמן גזירת היונים שנתלה אז. והוא קיבל מאנטיגנוס שבאותו זמן פקרו תלמידיו צדוק ובייתוס כי נתפתו לחכמת יונית ורצו להמיר דתם. רק שבושו לעשות כן ופקרו בתושבע"פ המנגד לחכמת יונית ויקום ג"כ מתחלה נתפתה ובגד בקדושת ישראל כמוש"ש דאמר ליוסי בן יועזר חמי סוסי דארכבי מרי שרכב על סוס בשבת וחמי סוסך דארכבך מרך הקורה להתלות עלי' כנ"ל וי"ל שהיה כעין התפקרות צדוק בתושבע"פ כי רכיבה בשבת הוא רק איסור שבות דרבנן. ומ"מ נכנסו בלבו דברי יוסי בן יועזר וקיים בעצמו ד' מיתות ב"ד ובשעה קלה קדמוהו ליוסי לג"ע. וכן יוסף משיתא אף שפקר מקודם ונכנס להיכל מ"מ אח"כ לא נתרצה במסירת נפש וקידש ש"ש. וזהו ריח בגדיו דדרש כמו ריח בוגדיו (כמ"ש סנהדרין לז.) והוא שמהריח של הבגידה שמקודם נתעלה ביתר שאת שנתגלה פנימיות לבבם שבשורש ישראל מקושרים בהקדושה כענין מ"ש (ברכות יז.) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה וזהו אף בקל שבקלים כמו שהיו הם מקודם. ומזה נתברר שגם הבגידה שמקודם היה ברצון השגחתו ית' והוא מ"ש (ב"ר פ' פד) למה תתענו ה' מדרכיך וגו' כשרצית נתת בלבם של שבטים לאהוב וכשרצית נתת בלבם לשנוא ולכאורה הסדר מהופך שמזכיר מקודם נתת בלבם לאהוב שזה הי' בשעה שנ' ויעברו אנשים מדינים שאמר עברו אותן הדיינים. אמנם כי כן הוא הסדר כשנתודע לאדם מקודם בטח בנפשו שמעשיו הטובים אינם מכחו רק מהשגחתו ית' וזהו כשרצית נתת בלבם לאהוב אז גם אם חלילה יזדמן לפניו לפעמים איזה מעשה שלא כהוגן יוכל לבטוח שגם זה היה בהשגחתו ית' והיינו נתת בלבם לשנוא. וע"ז מרמז דהמע"ה ה' רועי לא אחסר וגו' ינחני במעגלי צדק למען שמו היינו שהיה ברור לנגד עיניו שהשי"ת רועו ומנהיגו ללכת במעגלי צדק ויושר ולא בכחו יגבר. עי"ז גם כי אלך וגו' לפעמים. ג"כ לא אירא רע כי אתה עמדי שגם שם אתה עמדי. והנה איתא בלקוטים מהרה"ק ר"פ מקארעץ זצ"ל שבנרות חנוכה יש התגלות אורו של משיח והוא לרמז דברינו הנ"ל וכמו שאמרנו במ"ש (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת והיינו מפני שהיה בתכלית שלימות הקדושה כמו אדה"ר קודם הקלקול וכן אליהו שלא חטא הוא חי וקים לעולם אבל שאר הנפשות בהכרח לטעום טעם מיתה ע"י שנדבק בהם מעטיו של נחש. אמנם דהע"ה הוא הגבר הוקם על שהקים עולה של תשובה היינו שיוכל ליתקן גם הפגם שמקודם שיהיו נעשות כזכיות והיינו שיתברר שגם זה היה מהשגחתו ית' מקודם כמ"ש (שבת פט:) אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית. והיינו שיתודע שכן היה מסודר לפניו ית' והוא בחי' לאהפכא חשוכא לנהורא. וזה שורש אורו של משיח בן דוד שהמה חיי עולם שיתבררו שכל הקלקולים היה מהשגחתו ית' ויתוקנו ביתר שאת להיות טוב מאד יתר מצדיק מעיקרו שהוא בחי' משיח בן יוסף שלא יהיה לו קיום. וזה מ"ש (ברכות לד:) מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין. וזה נתגלה בהארת נס חנוכה כדברנו שנתעלה הריח בוגדים ביתר שאת ע"י קידוש השם שמסרו נפשם דהנה אי' (יומא פו.) חלוקי כפרה אבל מי שיש חלול השם בידו כו' כולן תולין ומיתה ממרקת. ואי' התם ה"ד חלול השם כו' ר' יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין והיינו שידע שבהכרח לכל נפש לתלות בו המיתה מנורא עלילה ע"י פגם של חילול השם והתנצל שלפניו יש די בעלילה זו. ובגזירת היונים ניתקן החלול השם בעצם ע"י מסירת נפש על קידוש השם והוא תכלית התיקון של משיח בן דוד שנתקן אז ע"י ריח בוגדיו ביתר שאת. עוד איתא בלקוטים מר"פ זללה"ה שבנרות חנוכה ההארה מאור הגנוז לצדיקים לע"ל והוא ג"כ על רמז הנ"ל כאמרם (חגיגה יב.) כיון שנסתכל הקב"ה בדור המבול כו' שמעשיהן מקולקלים עמד וגנזו מהן ולמי גנזו לצדיקים לע"ל והיינו הארת אורו של משיח שיתודע שגם כל הקלקולים המה בהשגחה. אמנם אין העולם כדי לזה כי עי"ז יוכלו ח"ו להקיל בנפשם לומר לית דין ולית דיין ויעשה מה שלבו חפץ ולכן גנזו רק לצדיקים לע"ל כש"נ מה רב טובך אשר צפנת ליראיך היינו להירא וחרד בנפשו שאינו יוצא ידי חובתו תמיד ויודע בנפשו שמעשיו אינם כהוגן כי ע"י יראה בא לתשובה מפני שלא יישרו מעשיו בעיניו לנגד גדולת הבורא אליו נצפן הארה זו כי גם כל הבגידות המה בהשגחה ונתקן הכל להיות טוב כנ"ל. והרמז הזה שהכל מהשי"ת הוא בנרות המנורה דאי' (שמו"ר ס"פ לו) מאיר לעולם שנ' והארץ האירה מכבודו ואמר לישראל ויקחו אליך שמן וגו' הוי למעשה ידיך תכסוף. שרוצה שנאיר לפניו והוא לעדות שהשכינה שורה בישראל ע"י נר מערבי כמ"ש בגמ' והיינו שגם מעשה מצות הנרות הוא מצד השי"ת ששולח הארה בלב רק שמכנה אותו על מעשה האדם:
פרק ז
שם חנוכה הוא לשון חינוך על שהיה אז חנוכת המזבח ששקצום מלכי יון ואיתא במגלת תענית שלא היה להם מנורה להדליק ושפודין של ברזל היה בידם וחיפום בעץ והדליקו בהם ובפסיקתא (פ"ב) איתא רק טעם זה על נס חנוכה שמצאו שפודין של ברזל ומנס השמן אינו מזכיר כלום וכפי הנראה היה אז עיקר החנוכה בנרות המנורה כי טמאו כל כלי המקדש ולא היו יכולים להקריב קרבנות רק שהדליקו המנורה ע"י נס שמצאו שפודין של ברזל ועושין חנוכה לזכר הנס מחנוכת המנורה. וענין חנוכה הוא התחלה מה שהאדם מתחיל לחנך עצמו ומזה נשאר קבוע לעולמי עד ע"י שמרגיל עצמו בתשוקה ורצון של ימי הנעורים כש"נ חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה. ויש להבין למה עושין זכר לחנוכת המנורה שהיה בימי החשמונאים ואין עושין זכר לחנוכת המשכן וחנוכת המקדש שהיה קדושה קבוע לדורות. וי"ל שכבר זכרנו מ"ש במ"ר שהיה אהרן מיצר על שלא הקריב בחנוכת הנשיאים וא"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מתוקן כו' הקרבנות כ"ז שבהמ"ק קיים הם נוהגים אבל הנרות לעולם כו' וכ' הרמב"ן שמרמז על נרות חנוכה שהם נוהגין לעולם. דהנה ענין ז' הנרות של המנורה מרמזים על התפשטות אור התורה בכל ז' המדות הק' נגד ז' הרועים שהם מרכבה לז' המדות ובכולם נמצא התפשטות חכמת התורה המרומז למנורה בדרום כמ"ש (ב"ב כה:) הרוצה שיחכים ידרים כו' והיינו כי בא"א ע"ה אי' (בב"ר פ' סא) שזימן לו הקב"ה ב' כליותיו כשני רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו חכמה וגם הב' אלפים תורה התחילו מאאע"ה. וביצחק אי'(זח"ג פ סע"ב) אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. שהיא יראה מדתו של יצחק וכל מה שנתפשטה יותר חכמת התורה בהמדות הוא בתוקף התלהבות ביותר. וביעקב שמדתו אמת נתפשטה הארת התורה ביותר כמ"ש (ברכות ה:) אמת זו תורה שנ' אמת קנה ואל תמכור וביוסף כ' כי בן זקונים הוא לו ואי' בב"ר שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו וגם אמרו (תענית טו.) צדיקים לאורה דכ' אור זרוע לצדיק וע"י האור הזרוע בבחי' צדיק נשפע ונתפשט הארת התורה בשפע רב כידוע. ומשה ואהרן המה השורש של תושב"כ ותושבע"פ. ודהמע"ה הוא מרכבה למדת מלכות פה תושבע"פ קרינן לה. ובחנוכה מדליקין ח' נרות כי הנר שמיני מרמז על בינה ליבא שהוא המקור של ז' האורות הנז' והיינו התשוקה והרצון שבלב להגיע למאור התורה שתתפשט בלב. ועיקר הגעגועים והתשוקה בלב לזכות למאור התורה נתגלה אז בימי גזירת יון שהיה לבטלם מתורה ומצות. והיה לבם נשבר מאד מזה שנראה שמן השמים מעכבין מפני שאין התורה ומצות שלהם מקובל בעיניו ית' והוא דומה כשופך קיתון על פניו (בסוכה). ועי"ז נתמרמרו וגדלה התשוקה בלבם לעסוק בתורה בסתר. וגם אותם שלא יכלו להצניע א"ע ולעסוק בתורה עוד יותר גדלה הצעקה והתשוקה בלבם לזכות למאור התורה ועי"ז זכו לנס שנזדמן להם השפודין של ברזל לעשות המנורה שהיא הכלי קיבול למאור שבעת הנרות. שהיא כגד הרצון שבלב שעי"ז נעשה כלי להיות נשפע בו מאור התורה. וי"ל שמתורץ בזה קושית הב"י למה עושין ח' ימי חנוכה כי הנם מהשמן היה רק על ז' ימים. די"ל כי נס יום הראשון היה שמצאו השפודין של ברזל כנראה מהפסיקתא שזה היה עיקר הנס והיינו מה שמצאו הכלי להדליק בו האור ואח"כ מדליקין ז' ימים נגד הנם של מציאת השמן להיות התפשטות עצם הארת חכמת התורה בז' המדות הק' כנז'. ואיתא (שבת יג:) מי כתב מגלת תענית אמרו חנניה בן חזקיה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות ולכאורה הו"ל לומר שהיו מחבבין את הניסים ומה להם להצרות. אמנם ע"י הצרות והגזירות זכו למאור התורה וכמש"נ שבטך ומשענתך המה ינחמוני שדייקא ע"י השבט מוסר בא להם המשענת ביתר שאת וכדאיתא בפרקי היכלות (פ' כז) שבבית שני אעפ"י שלא שרתה שם שכינה. אבל הדרה יקרה כבודה וגדולתה וכו' של תורה לא נתנה עד בית שני ע"ש והמכוון על זמן החשמונאים שהיה התחלת הארת תושבע"פ. דחנוכה התחלת הניסים שלא נתנו ליכתב כי אסתר הוא סוף הניסים שניתנו ליכתב (כמ"ש יומא כט.) והיינו התחלת תושבע"פ. כי היא התחלת מצוה דרבנן שהוא רק משורש תושבע"פ כמ"ש בגמ' על ברכת נר חנוכה והיכן צונו מלא תסור. ודייקא אז ע"י הצער והגזירה נתיסד התושבע"פ כמ"ש (ב"ר פ' ב) וחושך זה יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן ודייקא עי"ז ויאמר אלהים יהי אור והיינו הארת תושבע"פ וכדאיתא (תנחומא נח ג) שעל עמלי תושבע"פ נא' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול אור הראשון וכו' וגם לא כפה ההר כגיגית רק על תושבע"פ לפי שיש בה צער גדול ונדוד שינה ומנבל עצמו עליה. ועל לימוד תושבע"פ נא' ואהבת וגו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. שאין זוכה לה רק מי שהוא אוהב הקב"ה בכל לבו ובכל נפשו ובכל מאודו ע"ש ועליהם נא' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו שהקב"ה מאיר עיניהם לע"ל. ובזה יובן למה אין עושין זכר לחינוך הבית בקרבנות כי הקרבנות המה בטלים כמש"נ למה לי רב זבחיכם אמנם הנרות המרמזים למאור התורה עושין זכר להחינוך של החשמונאים כי מזה נתקיים בנו מאור התורה ע"י החינוך והתשוקה לאור התורה שהיה להם אז. כי מיד בהתחלת מ"ת היה בתשוקה גדולה כמש"נ ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב א' וזה היה על תושב"כ שעל תושבע"פ נצרך לכפות עליהם ההר כגיגית כדאיתא בתנחומא אבל אח"ז הדר קבלוה מאהבה בימי אחשורש ובטלו המודעה דכפיית ההר כגיגית. וגמר התשוקה והגעגועים היה בימי החשמונאים מצד הצרות וע"ז אנו עושין זכר לזה החינוך והתשוקה של תושבע"פ שהיה אז שעי"ז נשאר בנו בקביעות הארת התושבע"פ לעולם וכמש"נ חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה וכמכוון המדרש אבל הנרות לעולם: