אור ברסלב
פרי צדיק לחג השבועות

פרי צדיק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

לחג השבועות

ראש חודש סיון

פרק א

איתא במג"א (סי' תצ"ד) על המנהג להיות ניעורים בליל שבועות כדי לתקן מה שהיו אבותינו ישנים אז קודם מ"ת כדאיתא במדרש (שיר השירים א' י"ח) ופרדר"א. ובאמת לא נראה מדברי המדרש שהיה בזה שלא כהוגן מה שהיו ישנים. ליליא ליבעי למלעי באורייתא ולנטרי דכי' עילאה. ואורייתא דבעי למלעי אורייתא דבע"פ בגין דיתדכין כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. ונראה מזה שענין הטהרה של לילה זו נגמר על ידי תורה שבעל פה והוא ע"ד מאמר חז"ל (ברכות ט"ז.) ע"פ כנחלים נטיו כאהלים נטע ד' מה נחלים מעלין את האדם מטומאה לטהרה כך אהלים של תורה מעלין מטומאה לטהרה. ואהלים של תורה כוונתו ביחוד על תורה שבעל פה שאינו נקנה באדם עד שכל העולם הזה הוא כאוהל ארעי אצלו כאמרם ז"ל (ברכות ס"ג:) ע"פ אדם כי ימות באוהל אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. וכדאיתא בתנחומא (פ' נח) שאין תורה שבעל פה מתקיימין אלא במיעוט תענוגי עוה"ז ובצער ונידוד שינה. וע"ז הוקשו לנחלים המעלין את האדם מטומאה לטהרה היינו כמו הטובל במים המכסים כל גופו כך על ידי שנקבעו ד"ת בלב ובמוח בתמידות עד שכל שיעור קומתו נטבל כמימי הדעת כדאיתא בהרמב"ם (סוף הלכות מקואות) וע"ז מרמז הזוה"ק דיתדכון ממבועא דנחלא עמיקא. ועל ידי בחי' בינה שבלב שנקבעים הד"ת בלב נפתח לו המקור מרחובות הנהר לטהרת הנפש.

והנה בשנה הראשונה לאחר יציאת מצרים היו מכינים את עצמם לקבלת התורה בכל הכנות הנ"ל לעזוב כל עניני עולם הזה כמו שנאמר לכתך אחרי במדבר היינו מקום ציה ושממה מכל עניני עולם הזה. אמנם בחי' תורה שבעל פה בפועל לא היה להם עוד. והיה זאת עצתם לקשר עצמם בהשי"ת על ידי השינה היינו לעזוב את עצמם עם כל כוחותם על השי"ת. והוא עוד מדרגה יותר עליונה מיגיעת בתורה שבעל פה בפועל. והיינו מי שנקרא ידיד ה' כמו שנאמר על דור המדבר זכרתי לך וגו' אהבת כלולותיך. וכמו שנאמר בשלמה המע"ה שנקרא ידידי' וה' אהבו והוא אמר שוא לכם משכימי קום וגו' אוכלי לחם העצבים היינו היגיעה בפועל בתורה שבעל פה נקרא אוכלי לחם של תורה בעצב. כי כן דרך היצר הרע להכניס בזה עצב ורפיון ידים בלב האדם מחמת שנצרך יגיעה גדולה ומנוחה לא ימצא. ועל זה התפלל יעבץ לאלהי ישראל לבלתי עצבי שלא ישגבני יצר הרע מלשנות כדאיתא בגמרא (תמורה ט"ז.). רק כן יתן לידידו שנה היינו מי שהוא ידיד ה' יזכה לזה הבחי' ע"י השינה כמו שנאמר בו ויקץ שלמה והנה חלום שהיה צפור מצויץ ויודע מה מצויץ (שיר השירים פ' א') ונאמר ויעש משתה לכל עבדיו ואמרו (שיר השירים שם) מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. וכן מצינו ביעקב אבינו ע"ה ויחלום והנה ה' נצב עליו וגו' וזה היה מדרגת דור המדבר קודם מתן תורה היינו דביקות בהשי"ת בהשינה על ידי מראה החלום כמו שנאמר אם יהיה נביאכם במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו. ובשעת מתן תורה עצמו הגיעו למדרגת משה רבינו ע"ה שנאמר בו פה אל פה אדבר בו וכמו כן נאמר בם פנים בפנים דיבר ה' עמכם וגו'. ובזוה"ק בהקדמה (ח' א') נזכר דבעי ללמוד תורה נביאים וכתובים. הוא ענין אחר כדי לתקן תכשיטי כלה על ידי כ"ד ספרי תורה כידוע. אמנם לתכלית הטהרה הוא על ידי תורה שבעל פה דייקא כנ"ל:

פרק ב

אהבת עולם בית ישראל וכו' תורה ומצות חקים ומשפטים אותנו למדת. והוא ברכה לתורה כמו"ש (ברכות י"א:) שכבר נפטר באהבה רבה. ולהתורה זכו על ידי האהבה. ולכן אברהם אבינו ע"ה שהיה מדתו מדת אהבה התחיל בו הב' אלפים תורה. אך באברהם מצינו אברהם אוהבי שהיה אוהב להשי"ת וממילא על ידי זה זכה שאהבו השי"ת גם כן כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם נדרש בספרי גם על השי"ת. וביעקב או' ומאהבתך שאהבת אותו כו' והיינו כמו שנאמר הלא את עשו ליעקב ואוהב את יעקב. היינו אהבה בלא טעם אף שיעקב עושה ח"ו כמעשה עשו או עשו מתלבש לעשות כיעקב אף על פי כן ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי. ולכן זכה יעקב לכל הד"ת כמו שנאמר תתן אמת ליעקב אמת זו תורה (ברכות ה:) ובמ"ר (שיר השירים א' י"ח) לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה ישנו להם ישראל כל אותה הלילה. ובמג"א (סי' תצ"ד) איתא שמטעם זה נעורים כל הלילה לתקן זה. ולשון עריבה לא משמע שהיה בזה איזו פגם וחטא שיהיה צריך לתקן. אך הענין דכתיב אם ה' לא יבנה בית וגו' שוא לכם משכימי קום מאחרי שבת אוכלי לחם העצבים כן יתן לידידו שנה. הנה הד"ת נקרא גם כן לחם וכמו שנדרש (חגיגה י"ד.) לכו לחמו בלחמי ויש לחם העצבים היינו שהד"ת בא בעמל ויגיעה ועצב. ושלמה המלך ע"ה כתיב בי' וה' אהבו ונאמר ויקרא את שמו ידידיה בעבור ה'. לו נמסר כל חכמה תתאה תורה שבעל פה בלילה אחת בחלום וע"ז נאמר כן יתן לידידו שנה. (ונת' לעיל מא' א') וכן ביעקב אבינו ע"ה דכתיב ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם כתיב בי' והנה ה' נצב עליו וגו' שנגלה לו ההתגלות בחלום. והיינו דבאברהם אבינו ע"ה כתיב האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו שזכה להד"ת על ידי השתדלותו שהיה אוהב ב' במדת אהבה. ועל ידי זה זכה כמים הפנים לפנים שה' אהבו גם כן. מה שאין כן יעקב אמר על עצמו האלהים הרועה אותי מעודי וגו' שהכל מהשי"ת ואין לו מהשתדלותו כלום. לכן זכה בחלום והנה ה' נצב עליו ואמר מה נורא המקום הזה. פי' נורא שנופל הפחד ה' ממילא ומעצמו. דמדת יצחק הוא פחד יצחק היינו שמצייר לפניו הפחד והמורה ועל ידי זה נופל עליו ויגיע אליו היראה. מה שאין כן נורא היינו ממילא שנופל עליו הפחד והיראה מצד השי"ת. וכתיב ראשית חכמה יראת ה' וכתיב הן יראת ה' היא חכמה. שעל ידי היראה זוכה לחכמה ולטעום טעם בד"ת. וזה עיקר ויסוד תורה שבעל פה היינו טעמי תורה להרגיש טעם בד"ת. וכמו שאנו מפרשין מ"ש (פסחים קי"ט.) זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין מאי ניהו טעמי תורה לטעום ולהרגיש טעם ערב בד"ת. וזה זכה בחלום כמו שנאמר כן יתן לידידו שנה. וכן בלילה שקודם מתן תורה אחר יציאת מצרים זכו ישראל שכשיקבלו אחר כך התורה שיהיה נקבע בהם הד"ת היינו שיוקבע בהם היראה והחשק לד"ת והוא ראשית חכמה יראת ה'. ומזה בא האור תורה תורה שבעל פה טעמי תורה להרגיש אור ומתיקות בלב מהד"ת כשיקבלוהו וזה נמסר להם בשינה. וזה שאמר במדרש לפי ששינה של עצרת עריבה ומתוקה לקבל האור החשק והקביעות בלב מד"ת שהוא בחי' אור תורה שבעל פה. ולילה זמן תורה שבעל פה וכמ"ש (תנחומא תשא ל"ו) כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום וכשהיה מלמדו ע"פ משנה ותלמוד היה יודע שהוא לילה כו'. דיום הוא כנגד שם הוי"ה בחי' תורה שבכתב ולילה כנגד שם אדנ"י מדת יראה בחי' תורה שבעל פה. כמו שנאמר כי שמש ומגן ה' אלהים וסיהרא דמקבלא משמשא וכן התורה שבעל פה מקבל האור מתורה שבכתב וכן איתא בזוה"ק (יתרו פ' סע"ב) בההוא ליליא נגהי תלתא יומין כו' ואתעטרו ישראל בשבעין כתרין בההוא ליליא. שבעין כתרין היינו ע' פנים לתורה ומטעם זה הם ע' סנהדרין שאפשר להיות ע' דעות בד"ת. והוא כמספר שבעים אומות ע' לשון שבהם נמצא ניצוצי התורה שבעל פה שצריך להוציא מהן בגלות. והדיעות בד"ת היינו בתורה שבעל פה. ושם אדנ"י מורה על יראה כמו שנאמר ואם אדונים אני אי' מוראי והוא מדת מלכות פה תורה שבעל פה. וזה נקרא כתרין דכ"ע איהו כתר מלכות. ולזה זכו בלילה שקודם מתן תורה בשינה כמו שנאמר כן יתן לידידו שנה וזה פי' המד' ששינה של עצרת עריבה:

ועכשיו שכבר נתנה תורה מטעם זה צריך להיות נעורים ולעסוק בתורה שבעל פה וכמ"ש בזוה"ק (ח"ג צ"ח רע"א) דבעי למלעי בהאי לילי אורייתא דבעל פה בגין כו'. ובמקום אחר (בהקדמה ח' א') אי' למלעי באורייתא מתורה לנביאים ומנביאים לכתובים ובדרשות דקראי וברזי דחכמתא כו' והיינו ר"ז גימ' או"ר כמ"ש בזוה"ק (ח"ג רט"ו א'). ומה שאמר מתורה לנביאים כו' הוא שגם בפסוקים שבתורה שבכתב גם כן יש תורה שבעל פה וכמו שאמרנו בשם רבינו הקדוש מאיזביצא זצ"ל במה שאמרו (ויקרא רבה פ' ט"ז) א"ר ינאי כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשיט עד שבא רוכל זה והודיעו אף שלא אמר רק מקרא ככתבו. מ"מ הרוכל שהיה צריך תיקון בזה שלכן נקרא רוכל מלשון הולך רכיל. וזכה להתברר בענין הזה הרגיש אור ומטעם חדש בהפסוק. ועל ידי ששמע ר' ינאי ממנו הפסוק הזה הרגיש גם כן האור הזה (ונת' כ"פ) וזהו טעמי תורה האור שיש בהד"ת להרגיש טעם ומתיקות. ומטעם זה נתקן לומר הסדר תיקון ליל שבועות. ואין המכוון האמירה בלבד רק צריך שיוקבע האור תורה בלב. ואצלינו כל חכמת תורה שבעל פה כיון שכבר נכתב הרי הוא בכלל חכמה בחי' תורה שבכתב והעיקר הוא הבינה היינו להרגיש האור מהד"ת בלב בינה לבא זהו בחי' תורה שבעל פה. וזה בלילה שקודם שבא זמן מתן תורה בכל שנה יכול האדם לזכות לזה שיוקבעו הד"ת בלב כמו שזכו ישראל אז בלילה שקודם מתן תורה. ומש"ה צריכין להיות נעורים ולעסוק בתורה שבעל פה. וזה שאמר בזוה"ק (אמור צ"ח סע"א) מה עבדת אימי' כל ההיא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין אבני יקר כו'. והיינו בעטרה שעטרה לו אמו היינו כנסת ישראל וע"ד שא' במדרש (שיר השירים ג' ט') ולא זז מחבבן עד שקראן אמי' שנאמר הקשיבו אלי עמי ולאמי אלי האזינו ולאמי כתיב דכנסת ישראל נק' אימא. ומ"ש בזוה"ק אימא עלאה היינו שכינתא עלאה בינה והיינו כמש"נ אז תבין יראת ה' שנכנס היראה למעמקי הלב. ואז קרא השי"ת לישראל אמי בעטרה שעטרה לו אמו והיינו כנסת ישראל. ובכאן אמר גם כן שהעטרה היה במספר ע' אבני יקר והיינו למספר בני ישראל. והמספר מכוחות הנפש שהם ע' כמ"ש הקדמונים והם אבני יקר. והוא ע"ד מ"ש בזוה"ק (שם צ"ג א') ורזא דא ונקדשתי בתוך בני ישראל בקדמיתא ולבתר אני ה' מקדשכם שאחר כך מעטר לישראל בע' כתרין וכמו שהיה בלילה שקודם מתן תורה. וז"ש בזוה"ק (בהקדמה שם) א"ל ר"ש בני כו' וכתובין בספרא דדוכרנייא וקב"ה מברך לון בשבעין ברכאן ועטרין דעלמא עלאה. שהאור הראשון שנגנז לצדיקים לעת"ל נגנז בתורה שבעל פה כמ"ש בס' הבהיר וכ"כ (תנחומא נח ג') שגנזו הקב"ה לעמלי תורה שבעל פה שנגלה לחכמים על ידי תורה שבעל פה שהוא טלא דעתיקא תזל כטל אמרתי. ובתורה שבעל פה יש ע' פנים לתורה וזה ע' ברכאן ועטרין דעלמא עלאה דייקא טלא דעתיקא. ואמר אחר כך ברע"מ (זח"ג צ"ח ב') לבתר עאלת לבי כלה כו' אמרה לון הא אתקינת בי טבילה כו'. הטבילה במים רמז לתורה אין מים אלא תורה (ב"ק י"ז.) והיינו תורה שבעל פה בחי' יראה ויראת ה' טהורה והוא דכיו שעומדת לעד וכמו"ש בזוה"ק (ח"ג פ' ב') דכיותא אשתכח באורייתא כו' דקיימא תדירא בההיא דכיותא ולא אתעדי מיני'. ובכל שנה כשבא הלילה שקודם זמן מתן תורה יכולים לזכות להיראה ותורה שבעל פה להרגיש האור בד"ת. ולכך צריכין להיות נעורין ולעסוק בתורה שבעל פה שיכנוס האור והמתיקות ללב:

פרק ג

הנה בתורה שבכתב נקרא חג הזה בשם חג השבועות ובלשון חז"ל נקרא עצרת וגם בתרגום אונקלס מתרגם על בשבועותיכם בעצרתיכון שגם בזמן אונקלוס היה נקרא חג זה בלשון חכמים עצרת דאונקלס אמרו מפי ר"א ור"י כמו"ש (מגילה ג'.) והענין ע"פ מה שאמרו במדרש (שיר השירים ז' ב' ותנחומא פנחס) ראוי' היתה להיות עצרת של חג רחוקה נ' יום כנגד העצרת של פסח כו' ומשמע דעצרת של אחר הפסח ענין אחד עם שמיני עצרת דחג. וענין שמיני עצרת איתא בשם האר"י הק' ז"ל שהוא לשון קליטה הוא קליטת קדושת האור מחג הסוכות. דסוכות זמן שמחתינו במצות ד' מינים כמו שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם וגו' ומאן דנסיב באיין בידי' אנן ידעין דהוא נצוחיא (ויקרא רבה פ' ל') ובמצות סוכה ושמחת בחגיך. ובשמיני עצרת הוא השמחה רק ממה שנקלט בו הקדושה מחג הסוכות כיון שבו אין שום מצוה. וכן פסח זמן חירותינו ועיקר החירות הוא מהיצר הרע. דבמכה עשירית יצאו בני ישראל מכל עשר כתרין מסאבין דקליפה ונכנסו לקדושה. וכמו שנאמר נגוף ורפוא נגוף למצרים ורפוא לישראל (וכן נדרש גם כן בזוה"ק ח"ב ל"ו א') ובמכה עשירית מכת בכורות נכנסו לקדושה שקשורים בשורש כ"ע בראשית המחשבה. ומ"מ חלף ועבר אחר כך שהרי בים שוב היה עליהם הקטרוג מה נשתנו אלו מאלו הללו עובדי ע"ז על הים בקי"ס אז נקלט הקדושה שהיה אז גם כן התגלות עתיקא דקריעת ים סוף בעתיקא תליא כמ"ש בזוה"ק (ח"ב נ"ב ב') ומש"ה כתיב בתורה וביום השביעי עצרת לה' אלהיך שאז נקלט הקדושה. וזהו רק מצד השי"ת דבאמת הא דאיתא (מכילתא וזוה"ק ח"ב ס"ד ב') ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל היה רק ראיה בעלמא ואחר כך נסתלק וכעין מ"ש הרוקח אין חוזק כחסידות בתחלתו. ואומרים בשם הרבי ר' בונם זצ"ל שע"ז נאמר כי לא מחכמה שאלת ע"ז. שהוא לא מחכמתו רק בשאלה לפי שעה מהשי"ת ואחר כך מסתלק ומרין לו רק כדי שהאדם עצמו יקנה אחר כך ביגיעו והשתדלותו. וזה היה גם כן הראיה בקי"ס. ואחר כך כתיב וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה (ב"ק פ"ב.) ובזוה"ק (שם ס' א') דקב"ה תורה איקרי. והיינו דנעלם מהם האור שהיה להם על הים ואף במרה ולא יכלו לשתות מים ממרה. ועיקר קליטת הקדושה מחג הפסח היה בשבועות זמן מתן תורתינו. ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה חירות על הלוחות (כמו"ש פ"ו דאבות). רק בתורה נכתב על ז' דפסח עצרת לה' אלהיך שמצד הש"י ראה אז שכבר נקלט הקדושה. וכמו שאמרנו (ז' דפסח) ששיעור הראי' שמראין להאדם מקודם הוא רק כשיעור שיוכל לקבל אחר כך על ידי השתדלותו. ובשמיני עצרת כתיב עצרת תהיה לכם. ובגמרא (פסחים ס"ח:) נדרש לענין מחלוקת ר"א ור' יהושע ויתכן שבשמיני עצרת הוא הקליטה אז גם מצד ישראל שאין אחריו עצרת עוד:

וזה הענין בקריאת שם חג זה. עפ"י מה שאמרנו בפסח שנקרא בתורה חג המצות ובלשון חכמים חג הפסח. שחכמים קראוהו ע"ש קילוסו של השי"ת אשר פסח על בתי בני ישראל ועמד על פתחי ישראל. והשי"ת קראו בתורה שבכתב ע"ש שבח ישראל חג המצות שהוא ביטול שאור שבעיסה מצד ישראל. וכן כאן בלשון חכמים בתורה שבעל פה נקרא חג השבועות בשם עצרת ע"ש קליטת קדושת חג הפסח זמן חירותינו שנקלט במתן תורה על ידי השי"ת על ידי המראה שהראה להם מקודם בקי"ס כמו שנאמר חרות על הלוחות. והשי"ת בתורה שבכתב קורא להחג בשם שבועות ע"ש שבעה שבועות שהוא שבחן של ישראל דאיתא בזוה"ק (ח"ג צ"ב ב') מה כתיב וספרה לה שבעה ימים אוף הכי כו' אמר קודשא בריך הוא מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא וספרתם לכם כו'. והספירה הוא התשוקה להטהר וכן ישראל אחר יציאת מצרים ספרו ז' פעמים ז' בתשוקתם לקבל התורה ועל ידי זה זכו להתברר בכל המדות מזוקק שבעתים ז' פעמים ז' ועל ידי זה זכו למתן תורה וקראו השי"ת להחג בשם שבועות היינו שזכו ישראל על ידי זה הז' שבועות שספרו. וזה הענין דכתיב בשבועותיכם ומה הוא הלשון שבועותיכם. והתחלת הפסוק הוא וביום הבכורים היינו דביכורים הוא בחי' אילנא דחיי וכמו"ש בזוה"ק ורע"מ (פנחס רנ"ג א') והיינו שעל ידי מתן תורה שנעשו חרות על הלוחות חירות ממלאך המות (כמ"ש תנחומא תשא ט"ז) אז נתברר ונעשו אילנא דחיי וז"ש ברע"מ (אמור צ"ז ב') וכדין כל נהורין אתכנשו לאשת חיל. ובג"כ עצרת שבועות ולא כתיב כמה אינון כו' שבועות סתם לאכללא עילא ותתא כמה אינון כו' שבועות סתם לאכללא עילא ותתא כו' כיון דאתא שלמה עבד מינייהו פרט שבעת ימים ושבעת ימים כו' והיינו גם אור בחי' שכינתא עלאה שזה ענין שבעת ושבעת. וכ"כ בזוה"ק (פנחס רנ"ד א') וע"ד בשבועותיכם למניינא דאתון מונין שבע שבתות. וכדין משיך קוב"ה משיכו דשבע דרגין לתתא כו'. וזה שנאמר בפ' לשון בשבועותיכם שהביכורים היינו שנעשה אילנא דחיי שנתקן פגם הראשון נעשה ובא על ידי בשבועותיכם היינו על ידי שבעת ושבעת ומצד ישראל. שהעצרת היא גם כן מצד ישראל שנקלט קדושת הפסח זמן חירותינו היא גם כן על ידי ב' שבעת. וזה שמתרגם בעצרתיכון:

פרק ד

בתוה"ק נזכר שם החג הזה בשם חג השבועות ע"ש שבעה שבועות תספור לך וגו' עד ממחרת השבת וגו'. והיינו שהוא המקור של השבתות של הז' שבועות דספירה והוא בעצם קדושת שבת. כי קדושת יום השבת הוא הכולל מבחי' פרטות של ששת ימי המעשה כי ששת ימים עשה ה'. וחג השבועות הוא השבת הכולל של שבע שבתות. וגם כל שבוע של ספירה נקרא שבת ע"ש השבת שמופיע בכל ימי השבוע. וזהו לשון שבע שבתות. וכבר דברנו מזה שבכל המועדים ומקראי קודש נקראים בתוה"ק בשם שבתון כמו ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. ובר"ה שבתון זכרון תרועה וביום הכפורים שבת שבתון. כי שם שבתון הונח על קדושת שבת שמצד התעוררות האדם. לכן נכתב בנ' הקיטון שהוא להקטין הענין כמו נ' של אישון כידוע. זולת בחג המצות ובחג השבועות לא נזכר שם שבתון. רק על חג הפסח נזכר ברמז שם ממחרת השבת. והיינו כי יום יציאת מצרים מופיע בו בעצם קדושת שבת מלעילא דקביעא וקיימא. כאמרם על ליל שמורים המשומר ובא מששת ימי בראשית (ר"ה י"א:). אמנם הארה זו מיד חולפת ועוברת מה שאין כן בשבת שנשאר הארה על ימי השבוע הבאה כידוע. אכן על ידי הספירת שבע שבתות אנו באים להארת קדושת השבת של יום יציאת מצרים. לכן נזכר שם השבת זו רק אצל מצות הספירה וספרתם וגו' ממחרת השבת. וכשבאים ליום החמשים נכלל בו בעצם כללות הקדושת שבת של כל השבע שבתות. והיינו כללות קדושת שבת של כללות השבע ספירות וע"ז נקרא חג השבועות:

והנה בדברי חז"ל נקרא חג הזה בשם חג עצרת והוא על רמז המדרש (מד"ת פנחס) שיום שמיני עצרת אחר סוכות הוא ענין אחד עם חג השבועות שלאחר פסח. והיה גם כן ראוי להיות אחר ז' שבתות מחג הסוכות וכו' ע"ש. והוא כי עצרת הוא לשון קליטה והיינו שנקלט בו כל קדושת החג בהשרש וזהו עצרת תהיה לכם. אולם בחג השבועות שהוא אחר ז' שבתות של חג הפסח והוא זמן מתן תורה לכן בתורה שבכתב שהוא עפ"י התגלות השגת אדם בבחי' שבע מדות הקדושים הנגלים נקרא ע"ז שם החג בשם שבועות כהופעת בחי' קדושת שבת בשבע מדות הק' של ימי הבנין ורק על ז' של פסח נאמר עצרת לה' אלהיך שאז הוא בחינת הקליטה בשרש בג' הראשונות וזהו רק לה' אלהיך היינו בהעלם למעלה מהשגת אדם כידוע מזוה"ק דבעתיקא תליא. וע"ז היה להם הבהקת האור לפי שעה כאמרם ז"ל ראתה שפחה על הים כו'. אבל בזמן מתן תורה אז בכח בחי' תורה שבעל פה באים להתקשרות השרש למעלה מהשגה כאמרם ז"ל (תנחומא חקת) על רע"ק שהיה השרש של תורה שבעל פה כידוע וכל יקרא ראתה עינו זה עינו של רע"ק דברים שלא נגלה למשה נגלה לרע"ק וחביריו. ולכן נקרא בדברי חז"ל בתורה שבעל פה בשם עצרת שהוא בחי' הקליטה בשרש בכח קבלת תורה שבעל פה. ולכן בתורה שבעל פה נקרא חג הזה בשם עצרת כענין שמיני עצרת תהיה לכם לכם דייקא:

פרק ה

איתא בגמרא (פסחים פ"ח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שנתנה בו תורה הוא. ויש להבין עפמ"ש (לבוש או"ח סי' תר"ע) שבפורים שהיה הצלת נפשות והגופים שרצו להשמיד ולהרוג קבעו שמחה ומשתה להגוף מה שאין כן בחנוכה שהיה הצלה משמד היא רק שמחה לנפש ולא לגוף. ואיך יובן הטעם שמפני שנתנה בו תורה שיהיה צריך נמי לכם שמחת הגוף ורש"י פי' שישמח בו במאכל ובמשתה להראות שנות ומקובל יום שנתנה בו תורה. גם זה צריך להבין דזה היה שייך אם היה משמח מעצמו אבל מאחר שיש בו מצוה דבעינן לכם אין בו הוראה וראיה שנוח ומקובל עליו שהרי מוכרח לקיים המצוה. אך הענין ע"פ מה שאמרו הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם דכתיב וקראת לשבת עונג והיינו כיון שבשבת מתוספין נשמתין נשמתא דכל שלימו בה כדוגמא דעלמא דאתי (כמ"ש זוה"ק ח"ב פ"ח ב') שאז יהיה התיקון בשלימות שלא ירגיש עוד הנאת הגוף. והמצוה הוא וקראת לשבת עונג שיענג רק הנשמה יתירה שנקראת שבת ומתענגת מענוגי שבת כמ"ש (בזוה"ק ח"ב ר"ד ב') וכמו שאמרנו בדקדוק לשון הגמרא המענג את השבת ולא אמרו המתענג בשבת או המענג עצמו בשבת ואף הוא גם כן בקדושה. מ"מ שבח המענג את השבת הוא רק כשמכוין לש"ש לענג הנשמה יתירה וזהו וקראת לשבת עונג. והכל מודים דבעינן לכם היינו שהלכם הוא גם כן בקדושה. וביו"ט גם כן הסעודה נקרא סעודתא דמלכא שהוא כמו קרבנות דכתיב לחמי לאישי לחם אלהיהם. ומ"מ כל שאור וכל דבש לא תקריבו כיו שיש עוד שאור שבעיסה שיוכל לכוין להנאת עצמו מש"ה נאסר להקריב חמץ. מה שאין כן בעצרת דאיתא בזוה"ק (אמור צ"ז ב' ברע"מ) ובקרבנא דעומר אתבטל יצר הרע דערקא מאשת חיל כו' ובג"כ אקרי כגוונא דא עצרת דאית בי' ביטול יצר הרע. וע"ד לא כתיב בי' חטאת כשאר זמנין דכתיב חטאת לה' וכו'. והיינו דבשעת מתן תורה כתיב אני אמרתי אלהים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) והיינו שהיה מתוקן כל פגם הנחש וכיון שנתבטל מה"מ נתבטל גם היצר הרע דהוא מה"מ (כמ"ש ב"ב ט"ז.) וכן איתא במדרש (שיר השירים פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך עקר יצר הרע מלבם. ואז לא היה כלל הרגש הנאת עצמו ואף שלאחר הקלקול חזר יצר הרע למקומו מ"מ בכל שנה כשבא זמן זה מתעורר קדושת הזמן זה שהוא ביטול השאור שבעיסה. והנשאר הוא רק ממה שהשאור מג' דברים שרובן קשה ומיעוטן יפה (כמ"ש ברכות ל"ד.) והיינו מה שצריך ויושאר ממנו אף לעתיד וכמו"ש (במה"נ תולדות קל"ח א') דאלמלא יצר הרע חדוותא דשמעתא לא להוי. ומש"ה ביום זה מקריבין חמץ שהוא המיעוטן יפה שנשאר וזה הענין דמחלוקת ר"א ור' יהושע בכל יו"ט דר"א סבר או כולו לה' או כולו לכם דהיינו מי שיכול שהיה הלכם היינו הנאת הגוף שלו גם כן לש"ש ולא ירגיש הנאת עצמו אז כולו לכם. ומי שאינו יכול לכוין שיהיה הנאת הגוף שלו גם כן בקדושה יהיה כולו לה' דוודאי אין הפי' שהברירה בידו לברור או הנאת הגוף או יושב ושונה. ור' יהושע סבר דכל אחד מישראל יכול לאכול ביו"ט בקדושה ורק התורה אמרה לחלק חציו לה' וחציו לכם. ובעצרת הכל מודים שיכול כל אחד שיהיה הנאת הגוף שלו בקדושה שאז מתגלה האור, מזמן מתן תורתינו שנתבטל השאור שבעיסה וכאמור. וז"ש הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם שיהיה הלכם גם כן בקדושה מ"ט יום שנתנה בו תורה הוא ומתעורר בכל שנה שיכול לבטל השאור שבעיסה ויהיה הלכם נמי בקדושה:

פרק ו

איתא בגמרא (שבת פ"ח.) דרש ההוא גלילאי עלי' דרב חסדא בריך רחמנא דיהיב אוריאן תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאה. אוריין תליתאי פירש"י תורה ונביאים וכתובים וכ"ה בפסיקתא ובזוה"ק (יתרו ע"ח ב'). וצריך להבין הא בירחא תליתאי לא ניתן רק עשרת הדברות. ואם הכונה על שהיה נכלל בהם כל הד"ת הלא היה נכלל בהם גם מדרש הלכות ואגדות (כמו"ש ברכות ה. דקאי על לוחות ראשונות) וטפי הול"ל מקרא ומשנה וגמרא ע"ד מה שא' (קידושין ל.) ושלשתם שליש במקרא שליש במשנה שליש בגמרא. אך באמת מצינו במד' (שיר השירים פ' ישקני) בשעה ששמעו ישראל אנכי ה' אלהיך נתקע ת"ת בלבם והיו למדין ולא היו משכחין כו'. בשעה ששמעו לא יהיה לך נעקר יצר הרע מלבם כו' ומנין ידעו כל הד"ת הא לא ניתן להם רק עשרת הדברות. ובפירש"י (סו"פ משפטים) בשם רס"ג שבעשרת הדברות כלול תרי"ג מצות וז' דרבנן שכנגד זה יש בהם כת"ר אותיות. הוא רק ברמז ומנין נודע לכל ישראל. אך הוא ע"פ מה שאמר בתיקונים (הקדמה ד"ה פקודא רביעאה ט' ב') וביומא תליתאה נחיתת לעמודא דאמציעותא על ידי משה כו' בתרין לוחי אבנין נצח והוד הה"ד כתובים משני עבריהם ואינון תרי נביאי קשוט ומסטרא דעמודא דאמציעותא אתקריאו נביאי האמת ושכינתא תורת אמת כו' ואתקריאת מראה דנבואה ורוח הקודש מסט' דתרווייהו כו'. ומה שאמר בתרי לוחי אבנין אף שהלוחות לא נתנו ביומא תליתאה רק אחר מ' יום. אך הוא עפמ"ש (רע"מ עקב רע"ג א') למבצע על ב' ככרות בשבת דאינון רמיזין בתרי לוחי אורייתא דאתייהיבו בשבת כו'. ואף דהלוחות לא נתנו בשבת לא ראשונות ולא אחרונות. דהא דכו"ע בשבת נתנה תורה ולא יוכל להיות לא יום מ' גם לא יום ק"כ בשבת. רק הוא עפ"י מה שאמרנו שבשעת מתן תורה שבדיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ובדיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם כנ"ל אז נחקקו הד"ת על לב ישראל וכמו שיהיה לעתיד דכתיב (ירמיה ל"א ל"ג) ועל לבם אכתבנה והיינו על לוח לבם כעין מה שנאמר (משלי ג') כתבם על לוח לבך. ובהיפך (ירמי' י"ז) חרושה על לוח לבם. ואז בשעת מתן תורה היו הב' לוחות בלב כל אחד מישראל. לב חכם לימינו הי' כולל כל הד"ת שהם אנכי המצות עשה ולא יהיה שנעקר הרע מהלב ואחר כך לא תשא היינו שהיצר הרע יכול להטעות האדם לשום חושך לאור ולומר על רע טוב. וכמו"ש (ברכות ס"א.) יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (כמו שנת' במ"א). ואחר כך דיבור שבת וכיבוד וזה הכל בלוח הראשון שהוא לב חכם לימינו. וה' דברות אחרונות שהם להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו הם על לוח השני כנגד לב כסיל לשמאלו ובזה נכלל כל הל"ת. ובכלל נכללו בב' דברות ששמעו מפי הגבורה שדיבור אנכי כולל כל מ"ע ונתקע ת"ת בלב חכם לימינו. ודיבור לא יהיה כולל כל המצות ל"ת על ידי זה נעקר יצר הרע מלב כסיל לשמאלו. וזה פי' תרין לוחין דאתייהיבו בשבת מה שנחקק בלוח לבם. וזה שא' בתיקונים הנ"ל וביומא תליתאה נחיתת כו' בתרי לוחי אבנין נצח והוד כו' ואינון תרי נביאי קשוט כו' ואתקריאת מראה דנבואה ורוח הקודש מסט' דתרווייהו. והוא דנצח והוד משה ואהרן מרכבה להם והם תרי נביאי קשוט דאהרן היה נביא (כמו"ש שמות רבה סו"פ ג'). ומשה רבינו ע"ה אף שמדרגתו הי' גדולה מכל הנביאים כמו שנאמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. היינו שהוא היה מוסיף עליהם שנתנבא בזה הדבר אבל מ"מ היה נביא. ובאהרן כתיב הוא יהיה לך לפה וכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו. והיינו תורה שבעל פה שהוא מטלא דעתיקא. ועל ידי רוח הקודש (כמו"ש רמב"ן ב"ב י"ב.) והוא רוח מקודש דלעילא (כמ"ש זוה"ק אחרי ס"א א') וזה שאמר ושכינתא תורת אמת דכתיב תורת אמת היתה בפיהו דכתיב גבי אהרן. ואמר ושכינתא היינו מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה. וזה שאמר ואתקריאת מראה דנבואה ורוה"ק מסטרא דתרווייהו. ובשעת מתן תורה זכה כל אחד מישראל לב' מדריגות אלו למראה דנבואה ורוח הקודש. שיש שזוכה בבחינת מראה דנבואה ויש שזוכה להשיג בבחי' רוח הקודש. וכן בכל א' מישראל לפעמים זוכה למדרגה זו ולפעמים זוכה למדרגה זו. ומזה זכו כל ישראל לכל הד"ת במעמד הר סיני וידעו בב' המדרגות מראה דנבואה ורוח הקודש:

וזה שאמרו דרש ההוא גלילאה עלי' דרב חסדא ששמו חסדא מורה שהשי"ת רב חסד. והוא במה שנתן התורה ביום השלישי בהיות הבוקר. היינו ביום השלישי שהוא עמודא דאמצעיתא רחמים שהוא כולל ב' הקצוות חסד וגבורה. ובהיות הבוקר בוקר דאברהם חסד. דרש ע"ז בריך רחמנ"א דיהיב אוריאן תליתאי תורה נביאים וכתובים. שהדברות שנתנו שכוללים כל התורה זכו בהם ישראל בג' מדרגות אלו בבחי' תורה שהוא הד"ת ובבחי' נביאים שהוא נבואה ובבחי' כתובים שהוא רוח הקודש כנ"ל בתיקונים לעם תליתאי כהנים לוים וישראלים שהקדושה זו כלול גם כן בכל ישראל דכהן מסט' דחסד לימינא ולוים מסט' דשמאלא מסט' דגבורה וישראל היינו עמודא דאמציעותא דיעקב אבינו קדושתו אחיד להאי ולהאי לחסד וגבורה וכמ"ש בזוה"ק (תרומה קע"ה ב') וזה כלול בכל אחד מישראל. ואף דקדושת כהן באמת יתירה על קדושת ישראל ולפי האמור יהיה קדושת ישראל יתירה שהוא כלול משניהם. אך קדושת הכהנים הוא שמתוסף בהם קדושת כהן נוסף על קדושת כלל ישראל שהוא עמודא דאמציעותא שכולל ימינא ושמאלא. על ידי תליתאי פירש"י משה שלישי לבטן כו' ולפי"ז אינו דומה לשאר תליתאי שהוא כולל כל הג' כמו שפירש"י כל תליתאי. אך מצינו בפ' (מיכה ו') ואשלח לכם את משה ואהרן ומרים ובמדרש (במ"ר ר"פ במדבר) שלשה פדגוגין משה אהרן ומרים שלשה גואלין כו' ובגמרא (תענית ט.) ג' פרנסים טובים עמדו לישראל משה אהרן ומרים וג' מתנות טובות כו'. משה נגד תורה שהוריד תורה שבכתב מן השמים ובזכותו המן. שכן תורה שבכתב לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב (רע"מ עקב רע"א ב') ואהרן נגד נביאים וכמו"ש (במ"ר שמות הנ"ל) ומנין שהיה אהרן מתנבא. ומרים נגד כתובים שהוא רוה"ק. שכן באר בזכות מרים ובבאר היה בו טעם כל המשקים (כמו"ש במכילתא) והתורה שבעל פה נמשל למשקים מים יין וחלב שתו ביין מסכתי יינא דאורייתא דבעל פה. וכתיב באר חפרוה שרים ונת' במ"א כל פסוקי השירה אלו על תורה שבעל פה. וממנה יצאו דוד ושלמה כמו"ש (סוטה י"א:) שהם מרכבה למדת מלכות מלכות פה כו' ותורה שבעל פה הוא רוה"ק כמו שנת' למעלה והוא כנגד מדרגת כתובים. ומשה רבינו היה כלול משלשתן וכמו"ש בגמרא חזרו שניהם בזכות משה. וזה פי' על ידי תליתאי על ידי משה רבינו שהיה כלול משלשתן גם ממדריגת אהרן ומרים. ביום תליתאי הוא כמ"ש בזוה"ק (פ"א א') ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי והיינו עמודא דאמציעותא שכולל גם ב' הקצוות חו"ג. בירחא תליתאי עפ"י מ"ש בזוה"ק (ע"ח ב') יעקב נטיל ברזא דילי' תרין ירחין ניסן ואייר ואתכליל איהו ברזא דסיון דאיהו תאומים והיינו דנסין הוא נגד מדת החסד ונקרא חודש האביב אבי"ב אתוון כסדרן. וכן חג הפסח ויציאת מצרים שהיה בחודש הזה היה רק מצד מדת החסד אתערותא דלעילא אף שלא היו כדאים. ומזלו טלה נגד ישראל שהיו אז בבחי' צאני צאן מרעיתי. ואייר כנגד מדת הגבורה ומזלו שור וכמו שנאמר ופני שור מהשמאל. ובקדושה שור זה יוסף (כמו"ש ב"ק י"ז.) שהיה מדתו כמו שאמר את האלהים אני ירא מדת היראה שהוא גבורה שבקדושה. ולעומת זה בקליפה הוא עשו שהוא פסולת ממדת הגבורה שבקדושה מיצחק וקליפתו גם כן שור. וכמ"ש בזוה"ק (ח"ב ס"ד ב') וכמו"ש (ברכות ס"א.) חזינן דנשכא ומזקא ובעטא והוא קליפת הקנאה של עשו. ויעקב אבינו ע"ה אתכליל ברזא דסיון דאיהו תאומים שכלול מחסד שהוא ניסן ומגבורה שהוא אייר. וזהו בירחא תליתאה שכולל כל השלושה. וכן מסיק בזוה"ק בחודש תליתאי לעם תליתאי בדרגין תליתאין ונראה שהכונה על יום השלישי שהוא עמודא דאמציעותא שכולל כל הג' דרגין תורה תליתאי תורה ונביאים וכתובים וכולא חד והיינו שכל השלשה כלולים הכל באחד. וכמו שאמרנו:

פרק ז

במג"א (סי' תצ"ד) הקשה איך אנו אומרים בשבועות זמן מתן תורתינו שהוא לדידן בו' בסיון הלא קיי"ל כר' יוסי ביו"ד סי' קצ"ו ולדידי' בז' נתנה תורה. וכעין זה הקשה התוס' (ע"ז ג'.) למ"ד בז' נתנה התורה מאי יום הששי ותי' בתוס' ב' תירוצים א' דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי. ב' דיום אחד הוסיף משה מדעתו. ועדיין קשה דהא עכ"פ נתנה תורה בז' אם מפני שיומא קמא לא אמר להו אם מפני שהוסיף משה יום אחד. ולמה נרמז בפ' יום הששי על מתן תורה שיקבלו התורה בו' וכ"כ המהרש"א על תוס' דשינויי דחיקא נינהו. וכעין תי' הב' שבתוס' תירץ המג"א לקושייתו השני' הא התורה נתנה בנ"א לספירה ולדידן עושין שבועות ביום נ' לספירה ולמה אומרים אז זמן מתן תורתינו. ותי' בשם ע"מ שבא לרמז לנו יו"ט שני של גליות. וקשה דלפי זה יהיה יום טוב ב' עיקר ובני א"י אין עושין כלל יו"ט ב'. (וכמו שתמה בחק יעקב). והמג"א תירץ דיום אחד הוסיף משה מדעתו וכתי' הב' שבתוס'. וגם לפי זה צריך להבין למה נקבע באמת החג בנ' לספירה ואומרים זמן מתן תורתינו. אך הענין עפמ"ש בזוה"ק (ח"ב פ"א א') א"ל השתא ישראל רביין דלא ידעי נימוסו כו' אי אתגלי בחילא דגבורה לא יכלין למסבל אבל אתגלי עלייהו ברחמי כו' ביום השלישי ודאי דאיהו רחמי מנלן כו' אקדים להו רחמי בקדמיתא ולבתר אתייביב להו אורייתא מסטר דגבורה כו' בהיות הבוקר כו' דכד נהיר חסד אשתכח בעלמא כ'ו. בהיות הבוקר ככד אתער זכותי' דאברהם כו' והיינו שניתן להם התורה ביום השלישי מדת ת"ת שיעקב אבינו ע"ה מרכבה לה והוא רחמים. ובהיות הבוקר בוקר דאברהם שהוא מדת החסד. וכן היה תחלת הבריאה שמתחלה בכל מאמרי ו' ימי בראשית כתיב שם אלהים ובפ' שני' נאמר ביום עשות ה' אלהים. והוא ע"פ מ"ש בפירש"י שמתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים שיתף מידת הרחמים למדת הדין וז"ש ביום עשות ה' אלהים דשם הוי' מדת רחמים. ואחר כך כתיב בהבראם ונדרש (ב"ר פ' י"ב) באברהם זכותו של אברהם שהוא מדת החסד. ובב"ר (פ' י"ז) יש מחלוקת שבתחלה חשב העשרה מאמרות וחשב בראשית למאמר ראשון. וכמו"ש גם בגמרא (ר"ה כ"ז.). מנחם בר"י מוציא ורוח א' מרחפת וחשב יהי אור מאמר ראשון. ומביא מא' עשירי לא טוב היות האדם לבדו וכן הוא בזוה"ק (ח"ג י"א ב') ואמרנו דאלו ואלו דברי אלהים חיים עפמ"ש תוס' (ר"ה כ"ז.) במחלוקת ר"א ור"י אם בתשרי נברא העולם או בניסן דבתשרי עלה במחשבה להבראות כמו"ש היום הרת עולם ובפועל נברא בניסן. והיינו שמתחלה כפי שעלה במחשבה לברוא במדת הדין הוא בתשרי דאתוון למפרע שמורה על מדת הדין והוא יומא דדינא. ולבסוף אחר ששיתף מדת הרחמים נברא בניסן שנקרא אבי"ב שהם אתוון כסדרן אב"ג כמ"ש בזוה"ק (ח"ב קפ"ו א') שמורה על רחמים. וזהו הענין שכפי המחשבה לברוא במדת הדין נחשב בראשית נמי מאמר למא' ראשון כ"ע ומאמר יהי אור נגד חכמה מא' ב' שמורה שכבר יש בו איזה התגלות והיה נגלה כל האור הראשון כמו שמורה ר"ה פעמים אור שבמאמר זה שכנגד ה' חומשי תורה כמו"ש (ב"ר פ"ג) והיה בו תפיסה ולכן נחשב למאמר ב' כנגד חכמה. אך אחר שצפה במעשיהן של רשעים וראה שאין העולם יוכל להתקיים במדת הדין והיה צריך לשתף מדת הרחמים. ואור הראשון ראה שאינו כדאי להשתמש בו וגנזו (כמ"ש חגיגה י"ב.) אז נעשה המאמר יהי אור גם כן שכל הנעלם מכל רעיון ואין בו תפיסה ולכן נחשב הוא למא' ראשון כנגד כ"ע. ומאמר עשירי הוא לא טוב היות האדם לבדו. ומאמר זה העשירי לא נכתב בפ' ראשונה רק בפ' שני' אחר דכתיב ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים. והוא עפמ"ש (עירובין י"ח.) בתחלה עלה במחשבה לבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד. והיינו גם כן כפי האמור שמתחלה כפי שעלה במחשבה עלה לבראות שנים ולא היה כלל המאמר לא טוב היות האדם. רק בראשית היה המאמר ראשון. ולבסוף נברא אחד אחר ששיתף מדת הרחמים ואז נאמר מאמר עשירי לא טוב היות האדם. והיינו דלשנות החמה ר"ה מתשרי שכן מלת שנה מורה על ששונה ההיקף עוד הפעם כמקדם. והוא מצד השי"ת כמו שנאמר כי שמש ומגן ה"א. ותשרי אתוון למפרע מעילא לתתא והוא כנגד תורה שבכתב. וניסן הוא סיהרא שמקבלת האור מהשמש כנגד תורה שבעל פה שמקבלת האור מתורה שבכתב והוא ראשון לחדשים היינו המתחדשות מצד ישראל בחי' תורה שבעל פה. וזהו אנן מניסן מנינן שנקרא אבי"ב אתוון כסדרן מתתא לעילא ומ"מ לשנים קיי"ל כר"א דר"ה בתשרי אף דלבסוף נברא בניסן וכמו"ש (ר"ה ח'.) לדין דכתיב מראשית השנה מר"ה נידון כו' ממאי דתשרי הוא כו' אף שנברא בניסן ואומרים בר"ה היום הרת עולם על המחשבה אך אחר מתן תורה נחשב באמת ר"ה מתשרי כפי שעלה במחשבה שאז מתנהג במדת הדין. ורק ליציאת מצרים שהיה רק מחסד ה' אף שלא היו ראויים לזה נשאר החשבון מניסן ראשון לחדשי השנה כפי שנברא באמת בניסן אחר ששיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין. וההנהגה זו היתה בב' אלפים תוהו ובגמרא (פסחים קי"ח.) כ"ו דור שלא ניתן להם תורה וזן הקב"ה בחסדו מכלל שאחר מתן תורה מתנהג עפ"י משפט ודין:

ובאמת גם ביעקב אבינו ע"ה מצינו שאמר והיה ה' לי לאלהים שרצה שיתנהג עמו במדת הדין כפי שעלה במחשבה לבראות כיון שהוא היה כמו שופרי' דאדם הראשון קודם הקלקול (כמ"ש זח"א קמ"ה ב'). והיינו שהוא היה כמו אדם הראשון קודם הקלקול שלא ידע כלל מהנאת עצמו ולא הרגיש שום בושה בזה כמוש"נ באדם הראשון ולא יתבוששו. וז"ש (פירש"י ויצא מב"ר) והלא קל שבקלים אינו אומר כן אלא להוליד תולדות אמר כן. כמו שדרשו ע"פ ונתתי לכם לב בשר לב להוציא בשר. ובאמת יעקב אבינו ע"ה מצדו היה מטתו שלימה שלא היה בה פסולת ועמך כולם צדיקים שקשורים בשורש בהשי"ת וכמש"נ ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם. ואף אברהם ויצחק אחר שנולד יעקב נקראו הם גם כן ישראל וכמו"ש (ב"ר ר"פ תולדות) ומש"ה רצה שיתנהג עמו במדת הדין כפי שעלה במחשבה לבראות. וכמו שיהיה אחר מתן תורה. אך מ"מ לענין תולדותיו עדיין לא נתקן הכל עד אחר מתן תורה דכתיב אני אמרתי אלהים אתם. והיינו שיתוקן כל הפגם הראשון כמו שנאמר האלהים עשה את האדם ישר. ואז היה מתגלה כל אור הראשון ה' פעמים אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמו"ש בב"ר) ובראשית היה נחשב למאמר ראשון וכמ"ש בגמרא כנ"ל. ומא' יהי אור כנגד חכמה מא' ב' היינו שכבר יש בו איזה תפיסה. ואז היה מתנהג העולם במדת הדין כמו שעלה במחשבה. וכמו שנאמר רק אתכם ידעתי וגו' ע"כ אפקוד וגו'. ובגמרא (ע"ז ד'.) מאן דאית לי' סיסיא ברחמי' מסיק לי' כו'. ואז היה זמן מתן תורה בששי בסיון ולכן נרמז בפ' יום הששי. אך אחר כך צפה הקב"ה וא"ל לפמליא דילי' השתא ישראל רביין כו' אי אתגלי עלייהו בחילא דגבורה לא יכלו למסבל. ושיתף מדת הרחמים שהוא ביום השלישי מדת ת"ת עמודא דאמצעותא שהוא רחמים ובהיות הבוקר בוקר דאברהם מדת חסד. ואז נתנה תורה בז' בסיון כר' יוסי שהוא ביום השלישי ואף שכבר אמר יעקב והיה ה' לי לאלהים שיתנהג במדת הדין הוא רק מצדו שהיה מתוקן כמו קודם הקלקול. אבל קדושת אומה ישראלית לא היה עד אחר מתן תורה. והרמב"ן הביא דעת הסוברין דהאבות עד מתן תורה היה להם דין ב"נ ואף למאן דס"ל שיצאו מכלל ב"נ מ"מ קדושת אומה ישראלית לא זכו עד אחר מתן תורה. וע"ז נאמר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ואיתא (ב"ר פ' כ"א) אין ועתה אלא תשובה שנאמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וזהו אם שמוע תשמעו וגו' והייתם לי סגולה מכל העמים. והוא כמו שאומרים בשם היהודי הקדוש זצ"ל שלשון סגולה מורה על דבר שאין לו טעם. והוא כמו שנאמר הלא את עשו ליעקב היינו אף שמעשי שניהם נראים שוים מ"מ ואוהב את יעקב אהבה בלא טעם. אך לזכות לזה שיהיה להם קדושת אומה ישראלית היה נצרך שיתוף מדת הרחמים למדת הדין מכיון דהשתא רביין אינון כנ"ל. והוצרך להיות ביום השלישי ובהיות הבוקר שהוא בז' בסיון שאז היה יום השלישי עמודא דאמצעותא מדת רחמים ובהיות הבוקר מדת החסד ואז אתיהיבת אורייתא מסט' דגבורה. וזהו יום אחד הוסיף משה מדעתו והיה מתן תורה ביום השלישי לפרישה. וזה היה כדי שיזכו לקדושת אומה ישראלית היה נצרך השיתוף. אבל אחר שנתנה תורה וזכו לקדושת ישראל אז באמת נחשב יום הששי זמן מתן תורתינו כפי שעלה במחשבה ליתן בששי. ומיושב קושית התוס' דאף לר' יוסי שנתנה בז' מ"מ מאמר יום הששי שנכתב בפ' ראשונה קודם דכתיב ביום עשות ה' אלהים ששיתף מדת הרחמים למדת הדין שפיר מרמז הפ' יום הששי אם מקבלים ישראל תורתי ביום הששי שכפי המחשבה באמת זמן מ"ת בששי:

וזה שכ' התוס' בתי' א' דיומא קמא לא אמר להו ולא מידי אפשר לפרש על הכונה דאכתי רביין אינון והיה צריך לשתף מדת הרחמים. וזה הפי' דלא א"ל משום חולשא דאורחא ויום אחד הוסיף משה מדעתו. אבל בפ' ראשונה כפי שהיה במחשבה נרמז שפיר יום הששי אם מקבלים תורתי בששי בסיון. וזה הטעם שאמרו בגמרא דבראשית נמי מאמר הוא כפי המחשבה. ומאמר יהיה אור נחשב למא' ב' אף שבאמת אור הראשון נגנז. אך היכן גנזו הקב"ה בתורה שבעל פה כמו"ש בס' הבהיר. ובכל דור מתגלה האור תורה שבעל פה לחכמים וכמו"ש (תנחומא נח) שגנזו הקב"ה לעמילי תורה שבעל פה אור זרוע לצדיק ונגלה לחכמים. ונחשב יהיה אור למא' ב' ובראשית נמי מאמר כמו"ש בגמרא. ומש"ה אנו אומרים בששי בסיון זמן מתן תורתינו שאחר זמן מתן תורה לשנה הבאה נחשב יום ו' בסיון זמן מ"ת כפי שעלה במחשבה וכמו שנחשב ר"ה לדין לשנים מתשרי והיניו גם כן כפי המחשבה שכן הוא לאחר מתן תורה. והחשבון מניסן רק לחדשים ליציאת מצרים שהיה רק מצד מדת החסד וכמו שאמרנו:

וכן מתחלה היה ראוי שתנתן תורה בנ' לספירה דהיינו אחר שיתבררו בז' המדות מזוקק שבעתים ז' פעמים ז' שהעיקר היה לתקן פגם הברית שהוא פגם הנחש שהטיל בה זוהמא וע"ז היה גלות מצרים שהיא ערות הארץ. וזה ענין מ"ש (שיר השירים ב' ה') א"ל המלך עדיין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחליו כו' כך כו' א"ל הקב"ה עדיין לא בא זיוותן של בני משעבוד טיט ולבנים אלא יתעדנו בני כו' ואימתי בחודש השלישי. והיינו דזיו נקרא מדת יוסף הצדיק שנקרא יפה תואר גוף נקי ומהודר במדת צדיק וכמו"ש (זח"ג קי"ז סע"ב) דאיהו זיוא דברכאן דמיני' נפיק זיווא לעלמא וע"ד איקרי חודש זיו דזיוא דכלא נפיק מיני' וע"ד כתיב יברכך ה' מציון וכלא חד מלה. והיינו דציון גימ' יוסף והוא מדת צדיק ונקרא זיו וזהו וכלא חד מלה. דודאי אין הפי' שיתרפאו ממומן שנעשו בהם משעבוד טיט ולבנים דלא מצינו שנתרפאו עד מתן תורה. ולרפאותן לא היה השי"ת צריך זמן רק כמו רגע יכול לרפאותן. רק הפי' שעדיין לא בא זיוון של בני שלא נתבררו עדיין במדת זיו בחי' יסוד על ידי הספירה ז' פעמים ז' שהוא מזוקק שבעתיים. והיה ראוי להנתן להם התורה בג' לספירה וביום הששי שהוא מדת צדיק אחר שנתבררו במדתו. אך מטעם שאמר השי"ת השתא רביין אינון והוצרכו לשיתף מדת הרחמים הוסיף משה יום א' מדעתו ונתנה אורייתא דמסט' דגבורה ביום נ"א לספירה ובשבת אחר דאקדים להון רחמי ביום השלישי עמודא דאמצעותא רחמים ובוקר דאברהם חסד. ומ"מ לשנה הבאה אחר מתן תורה נקבע שבועות בנ' לספירה זמן מתן תורה כפי המחשבה שאחר שנתגלה מאמר יהי אור שבהם ה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה אז עיקר החג בששי בסיון שהוא זמן מתן תורה כפי המחשבה. ורק בגליות יש יו"ט ב' של גליות שעדיין צריך תיקון לתקן הקלקול אחר שחזר יצר הרע למקומו ואז הוא בשביעי לחודש כמו שנתנה תורה אחר ששיתף מדת הרחמים ואקדים לון רחמי ביום השלישי כנ"ל והוא בנ"א לספירה:

וז"ש בתיקונים (הקדמה ד"ה פקודא רביעאה ט:) וביומא תליתאה נחיתת לעמודא דאמצעותא כו' ומסט' דעמודא דמצעותא כו' וביום הז' נתנה דא צדיק יסוד עולם כו'. והיינו שניתן בב' מדות אלו מסט' דעמודא דאמצעותא ביום השלישי מדת הרחמים. ובמדת צדיק אחר שנתבררו אחר גלות מצרים. וכפי המחשבה היה ניתן בששי אחר הספירה בנ' לספירה שנתבררו במדת צדיק ביום הששי בע"ש מדת יסוד. אך אחר כך מטעם דהשתא רביין אינון נתנה הז' לחודש ובשבת שהוא גם כן מדת צדיק (וכמו"ש בכסא מלך שהוא מדה ז' מבינה). ובגליות עושין יו"ט ב' של גליות כפי שניתן התורה בז' אחר ששיתף מדת הרחמים מטעם דהשתא רביין אינון. ובא"י אין עושין יו"ט שני ש"ג שבא"י מנעימין זה לזה בהלכה (כמו"ש סנהדרין כ"ד.) והם מקבלים אור תורה שבעל פה בלא מחלוקת שהם מקבלים זה מזה דעתו בנועם ואצלם נחשב גם היום יהי אור למאמר ב' ויום ששי בסיון זמן מתן תורה כפי שעלה במחשבה. מה שאין כן בגלות ות"ח שבבבל שמחבלין זל"ז בהלכה (כמש"ש) ובסנהדרין פ"ח ב' משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כב' כו' מש"ה עושין יו"ט ב' דגליות שלא נגלה האור הראשון והוא כפי השיתוף מדת הרחמים למדת הדין שהוא זמן מתן תורתינו כמו שהיה במעשה. והרב חכמה הוא לתקן הרב כעס שהוא התפשטות תורה שבעל פה בבבל וכמו שנת' במ"א:

וזה הענין שמצינו בזוה"ק (ח"ג פ' סע"ב) אוריי' מסט' דגבורה קאתיא ואמרנו שהוא מרמז לתורה שבכתב. וכתיב ותורת חסד על לשונה והוא מרמז על תורה שבעל פה. ואיתא בזוה"ק (ח"א רי"ט א') בת יהבה לאברהם דכתיב וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם ובכל שמה. והיינו מדת מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה והוא מדת החסד. אבל בתיקונים (בהקדמה הנז') איתא וכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב דאיהי מימינא דכתיב מימינו אש דת למו. וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה כו' ותמן גבורים עומדים בפרץ ולא יכיל למקים בה אלא גבור במלחמתה של תורה ולכאורה הוא סתירה לדברנו. אך לפי האמור מובן היטב דתורה שבכתב באמת מסט' דגבורה קא אתיא. אך השי"ת הקדים להם רחמים ביום השלישי עמודא דאמצעותא רחמים ובבוקר בוקר דאברהם חסד. וזהו מימינו אש דת למו מימינו חסד אש גבורה. ותורה שבעל פה נקראת תורת חסד על לשונ"ה היינו כמות שהוא בלא מחלוקת כמו שמקבלים אותה בא"י שמנעימין זה לזה בהלכה. רק בבבל שמחבלין זל"ז בהלכה ושם היו גבורים במלחמתה של תורה ונעשו אויבים זה את זה (כמ"ש קידושין ל:) זהו תורה שבעל פה מסט' דגבורה כפי שמקבלים אותם. וזה ענין מ"ש בתיקונים דכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב והיינו כפי שקבלו אותה במעשה מימינו אש דת למו אחר ששיתף מדת הרחמים. וכד אתנטילת מגבורה והיינו בגליות בבבל אתקריאת תורה שבעל פה מסט' דגבורה ותמן גבורים עומדים בפרץ ולא יכיל למיקם בה אלא גבור במלחמתה של תורה. וכ"ה במדרש (תנחו' נח ג') וכי מה גבורה יש בבנ"א ההולכים בגולה אלא אלו גבורי תורה שכך נאמר בה ע"כ יאמר בס' מלחמות ה'. והיינו מלחמה שעל ידי ספר (כמו שפירש"י בקידושין שם) שנעשו אויבים זה את זה ואת והב בסופה:

פרק ח

בקידוש היום דשבת אומרים בסיום הברכה מקדש השבת וביו"ט מקדש ישראל והזמנים. להבין החילוק דענין הקדושה הוא לשון פרישה היינו פרישת מתענוגי עולם הזה והארת קדושת הש"י בלב וכמש"נ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה'. דעל ידי השתדלות אדם להתקדש עצמו מלמטה בפרישות מתאות על ידי זה והייתם וגו'. ובשבת בא ההארה על ידי אמצעות הזמן על ידי השבת לנפשות ישראל לזה אנו אומרים מקדש השבת. וביום טוב בא ההארה לנפשות ישראל בעצם לכן אומרים מקדש ישראל היינו שבא הארת הקדושה לנפשות ישראל בלי אמצעי. ולכן נאמר בשבת לדעת כי אני ה' מקדשכם שנצרך דעת והכרה לזה אבל ביו"ט הנפש בעצמו מרגיש ההארה כש"נ כי אני ה' שוכן בתוך בני ישראל. ומזה בא השמחה ללב כי אין שמחה בלב איש ישראלי אלא כשמרגיש קדושת הש"י בלבו ודבוק בו. וכמש"נ שמחו צדיקים בה' ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם ויספו ענוים בה' שמחה. ולכן ביו"ט המצוה ושמחת בחגיך. מה שאין כן בשבת המצוה רק בעונג כש"נ וקראת לשבת עונג. לכן אומרים ביו"ט דא הוא סעודתא דקוב"ה ושכינתי' מפני שביו"ט בא הארת המשפיע להמקבל בעצם בלי אמצעי. וזהו עיקר יחוד קוב"ה ושכינתיה שהוא בחי' כנסת ישראל. וזהו שרש השמחה שבא מיחוד המשפיע עם המקבל. שזה שמח בזה וזה בזה כמש"נ ישמח ה' במעשיו וישמח ישראל בעושיו וכשמחת חתן וכלה וכן נמשלו בשה"ש וזה נרמז בגמרא (ברכות ל:) על ההוא דהוי קבדח טובא א"ל וגילו ברעדה כתיב א"ל אנא תפילין קמנחנא היינו מפני שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי'. כי זהו ענין התפילין דתפילין דמארי עלמא כתיב בהו ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ ותפילין דישראל שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. וזהו עיקר יחוד קוב"ה וכנסת ישראל. והארה זו הוא דייקא ביו"ט. והנה גם בכנסת ישראל בעצמם נצרך להיות יחוד כי גם הרקנים שבישראל שאין בהם לא טעם ולא ריח כערבה נעשים אגודה אחת. ובכך השי"ת מתעלה ומתייחד עם כנסת ישראל באחדות אחד על ידי הארתו ית' בנפשות ישראל ברגל וכדאיתא בגמרא (חגיגה כ"ו.) שברגל הכל נאמנים על טהרה מפני שנעשים כולם חברים אפי' ע"ה כש"נ ויאספו כל ישראל כאיש אחד חברים. וי"ל שע"ז רומז בגמרא (ר"ה י"ח.) היוצר יחד לבם וגו' אילימא ה"ק דברנהו לכולי עלמא ומייחד לבייהו כהדדי והא קא חזינן דלאו הכי. היינו כי הלא אנו רואים שיש להם חילוקי דיעות ופירוד לבבות. אלא אימא היוצר רואה יחד לבם. היינו בזמן שמופיע הארת היוצר כל בלבבות ישראל אזי באמת נתייחד לבייהו כחדא והיינו יחוד קוב"ה וכנסת ישראל שהוא דייקא ביו"ט כנ"ל. וביחוד בחג הזה שהוא זמן מתן תורה וכמ"ש ויחן שם ישראל נגד ההר ופירש"י ז"ל (יתרו) כאיש אחד בלב אחד היינו על ידי התגלות הארת היוצר כל בנפשות ישראל נתייחד לבייהו כחדא כאיש אחד בלב אחד:

פרק ט

בקידוש דיו"ט אומרים ורוממנו מכל לשון וכן בתפלה ורוממתנו מכל הלשונות ובשבת אין אומרים הלשון הזה. הענין הוא דההבדל קדושת יום טוב מקדושת שבת הוא דקדושת שבת הוא קביעא וקיימא מצד השי"ת כש"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם. וקדושת יום טוב הוא דישראל הוא דקבעי לה כמ"ש (פסחים קי"ד:) והוא בחי' תורה שבעל פה מצד השתדלות ישראל שנקראה אשה יראת ה' אשת חיל. וכתיב פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה דתורה שבעל פה נקראה תורת חסד. וכשם שנתנה תורה בלשון הקודש כך נברא העולם בלה"ק כמ"ש (ב"ר פ' י"ח) וכן היה עד דור הפלגה שהיה מתן תורה לאברהם אבינו ע"ה שאז התחיל הב' אלפים תורה. והעולם נקרא בית היין יי"ן גימ' ע' כמספר ע' האומות. ואחר כך נעשו כולם חומץ (כמו"ש מ"ר במדבר פ"ב) והיינו שכל האומות היה בהם ד"ת שזה החיות שלהם כש"נ ואתה מחיה את כולם. וז"ש (מ"ר איכה ב' ט') יש חכמה באדום תאמין הה"ד והאבדתי חכמים מאדום. ולכן נקרא בית היין שמרמז לתורה שבעל פה. וז"ש במ"ר (במדבר שם) אחר כך הביאני אל בית היין למרתף הגדול של יין זה סיני ולמדנו משה תורה שהיא נדרשת מ"ט פנים מנין ודגלו. והיינו בתורה שבעל פה דתורה שבכתב לא שייך בה פנים. ועיקר התגלות תורה שבעל פה היה בבבל וכמו"ש ומסרוהו לאנשי כנסת הגדולה ואיתא (סוכה כ'.) עלה עזרא מבבל ויסדה כו' הכל הבבלי ויסדה כו'. ולכן הרגישו אז הדור הפלגה שבבבל הוא המקום לתורה שבעל פה ונתקבצו שם (כמו שנת' במ"א) ונעשו כולם חומץ ובלל ה' את לשונם. ואברהם אבינו ע"ה נתעורר אז על השינוי הזה שהיה כל העולם שפה אחת ונבלל לשונם ונתעורר מזה שיש מנהיג העושה הכל. וז"ש (ב"ר נח פ' ל') בן מ"ח שנה הכיר אברהם את בוראו שא' היה זמן דור הפלגה ואז נשאר רק הד"ת בלשון הקודש. וכמו שמצינו (ירוש' פ"א דברכות) ברשב"י שאמר אלו הוינא קאים על טורח דסיני הוינא מתבעי קומוי רחמנא דיתברי לב"נ תרין פומין חד דהוהלעי באורייתא כו' דהלשון נברא רק לד"ת. ואברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה עד שלא נתנה ואיתא (ב"ר פ' ס"א) ומהיכן למד כו' זימן לו הקב"ה ב' כליותיו כמין ב' רבנים והיו נובעות ומלמדות אותו תורה וחכמה. והיינו תורה שבעל פה שחידש כל התורה מלבו וכליותיו:

וגלות מצרים שהגאולה שהיה בניסן וחג הפסח שהיה כנגד אברהם. שכן גלות מצרים וגם שאחר כך יצאו ברכוש גדול נאמר לאברהם אבינו ע"ה היה גם כן להוציא התורה והחכמה שבע"פ. וכמו"ש בזוה"ק (ח"א כ"ז א') בעבודה קשה בקושיא בחומר בק"ו ובלבנים בלבון הלכתא כו'. והיינו שמדור הפלגה ומגלות מצרים הוציאו הכח תורה שבעל פה. ובשעת מתן תורה איתא בזוה"ק (ח"ג קצ"ב ב') שלקחו מכל שרי האומות מתנן ונבזבזן כש"נ מתנות באדם ודרש מדכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן והיינו שעשו שהוא שעיר נתן הכח ד"ת שיש בהאומות המסתעפין ממנו ל"ה משמאלא. וישמעאל נתן הכח ד"ת הנמצאים בהאומות ל"ה מימינא המסתעפים ממנו. וזהו לשון ורוממתנו רם מורה על בחי' עתיקא שהוא מרומם מכל תפיסת בנ"א והיינו טלא דעתיקא בחי' תורה שבעל פה כש"נ תזל כטל אמרתי (ונת' כ"פ). מכל הלשונות שהם ע' אומות ל"ה מימינ ול"ה משמאלא מהם הוציאו הכח תורה שבעל פה כנ"ל. ואיתא במדרש רבה (שיר השירים ח' ז') כמוצאת שלום לפי שהיו או"ה מונין לישראל ואמרו להם למה הגלה אתכם כו' משיבין להם אנו דומין לבת מלכים שהלכה לעשות רגל רדופים בבית אבי' והוא ע"פ שא' (פסחים פ"ז:) לא הגלה הקב"ה את ישראל לבבל אלא כו' מפני ששגרן לבית אמן כו'. והיינו כמו"ש שם בגמרא אלא כדי שיתוספו עליהם גרים. ואין הפי' דוקא שיתגיירו מהם בפועל רק כמ"ש בסה"ק שהוא להוציא הני"ק שנמצא בהם. וממילא על ידי זה מתעורר אחד מכל אומה ומתגייר גם כן. ואף עמלק דאיתא (ילקוט ריש שמואל ב') שמזרעו של עמלק אל יקבלו אותו מ"מ מצינו (גיטין נ"ז:) מבני בניו של המן למדו תורה כו' ואמרנו שהיה ממה שבא א' מהן על בת ישראל (כמו שנת' במק"א). וכן כתבו בסה"ק שבכל לשון יש בו תיבה א' או איזה תיבות מלשון הקודש שזה מקיים הלשון הזה. וכן מתגייר אחד מהם בפועל ונכנס לכלל ישראל. אבל עיקר הכונה שיתוספו עליהם גרים היינו להוציא הני"ק מהם. וז"ש כמוצאת שלום רדופים בבית אבי' ע"ד דרשת גמ' (פסחים שם ע"א) שהוא בבבל שהיה מקום שורש תורה שבעל פה. וזהו שאנו אומרים ורוממנו מכל לשון:

פרק י

בזוה"ק (ח"ג צ"ח א') בשבועות דאיהו מתן תורה דאתיהיבו תרין לוחין מסט' דאילנא דחיי צריך לקרבא לגבייהו ב' הלחם דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה' ה'. ולכאורה הוא פלא שהרי שבועות אינו רק יום אחד ויו"ט שני ש"ג הוא רק מספיקא ובא"י אין עושין כלל יו"ט ב' ש"ג ואיך יתכן לרמז תרין יומין בשם הוי"ה. אך נראה מזה סייעתא למה שאמרנו (נת' לעיל אות ה') שיש ב' יומין דשבועות דמצד תורה שבעל פה שנגלה אור הראשון טלא דעתיקא תורת חסד אז ששי זמן מתן תורה כמו שהיה במחשבה. ושביעי הוא זמן מתן תורה שבכתב דמסט' דגבורה והוא אות ו' אות אמת אמת זו תורה (ברכות ה':) וכ"כ בזוה"ק (ח"ג קכ"ב ב') ו' איהו על רישא דב"נ ומיני' יעול על פומא דב"נ מלילן לאולפא באורייתא כו' וזה ניתן להם ביום השלישי אחר דאקדים לון עמודא דאמציעותא דאיהו רחמים אתיהיב לון אוריי' מסט' דגבורה (כמו"ש בזוה"ק יתרו שזכרנו) ומקודם ניתן להם התורה שבעל פה שהוא הקביעות ד"ת שיוקבע הד"ת בלבם אחר שיקבלו וישמעו ד"ת שיוכלו לטעום טעם בד"ת שהוא עיקר ושורש תורה שבעל פה וזה ניתן להם בששי. וכמו שפרשנו במ"ש בזוה"ק (ח"ב פ' ב') דאתעטרו ישראל בשבעין כתרין בההוא ליליא. והיינו ליליא דנגהי תלתא יומין שהוא תורה שבעל פה והוא יראת ה' טהורה ותורה שבעל פה הוא על ידי רוח הקודש כמ"ש הרמב"ן (ב"ב י"ב.) והוא רוח מההוא קדש דלעילא דאיהו חכמה עלאה (כמ"ש זח"ג ס"א א') וזהו אות י'. והתורה שבעל פה ניתנה בששי בסיון שכשמתגלה האור מתורה שבעל פה והוא אור הראשון שנגנז בו אז נעשה מאמר יהי אור מאמר ב' שכנגד חכמה שיש בו כבר איזה תפיסה מה. ובראשית נמי מאמר כמו שהיה במחשבה להבראות וכפי המחשבה בששי נתנה תורה וכמו שאמרנו למעלה:

ואף שבהקדמת התיקונים איתא וכד אתנטילת מחסד אתקריאת תורה שבכתב דאיהו מימינא וכד אתנטילת מגבורה אתקריאת תורה שבעל פה. ואנו אומרים דתורה שבכתב מסט' דגבורה ותורה שבעל פה תורת חסד. היינו שבאמת תורה שבכתב מסט' דגבורה קאתיא וכמו"ש בזוה"ק הנז' למעלה אך לנו ניתן מהש"י בחסד וכמוש"נ בהיות הבוקר בוקר דאברהם מדת חסד וזה מימינו אש דת למו. והתורה שבעל פה תורת חסד על לשונה אך לישראל ניתלן בגבורה כמו"ש (תענית ד.) צו"מ דרתח אורייתא דקא מרתחא לי' דכתיב הלא כה דברי כאש והיינו שהנתינה לישראל הי' במ' הגבורה וכמו"ש (תנחומא נח) גבורי החיל כו' אלא גבורי תורה. והיינו התורה שבעל פה כשמתגלה האור הראשון הגנוז בה אור זרוע לצדיק אז הוא כפי שעלה במחשבה לבראות במדת הדין מדת גבורה. ומצד הש"י תורה שבכתב מסט' דגבורה קא אתיא ותורה שבעל פה תורת חסד. אך הנתינה לישראל התורה שבכתב שהוא מסט' דגבורה ניתנה ביום השלישי שהוא רחמים ובהיות הבוקר מ' חסד ותורה שבעל פה ניתנה לנו בגבורה. וזהו תרין יומין דשבועות דאינון י' ו' ששי הוא אות י' יראה ותורה שבעל פה שהוא מ' מלכות הוא גם כן יראה ורוח מקדש דלעילא חכמה. ושביעי אות ו' אורייתא מסט' דגבורה אות אמת. וזה שא' אחר כך ברע"מ עומר שעורין מאכל בעירן כו' ועלייהו אתמר ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם. והיינו שביעקב אבינו ע"ה מצינו (ב"ר סו"פ ע"ג) שהיה לו ששים רבוא עדרי צאן כמוש"ש ר"ל אמר ס"ר רבנן אמרי ק"כ רבוא ולא פליגי כו' ומספר ס' רבוא מורה על קדושת כנסת ישראל שהוא ס' רבוא. ועד מתן תורה היה ישראל בבחי' צאן צאן מרעיתי דקדושת בחי' אדם אתם קרוים אדם (כמו"ש ב"מ קי"ד:) לא זכו רק אחר מתן תורה שזכו לשופרי' דאדם הראשון שקודם הקלקול. ואף שיעקב היה באמת שופרי' דאדם הראשון ממש כמו"ש בזוה"ק (ח"א קמ"ב ב') היינו הוא בעצמו שהיה כמו אדם הראשון קודם החטא אבל לזרעו לא זכה למדרגת אדם אתם עד אחר מתן תורה ועד מתן תורה היו בבחינת צאן. ואף שיעקב אבינו ע"ה אמר על עצמו האלהים הרועה אותי שהחזיק עצמו גם כן בבחי' צאן. וכמו"ש במד' (תהלים מ' כ"ג) אין לך אומנות בזויה מן הרועה כו' רק אמר דוד המע"ה מזקנים אתבונן יעקב קרא אותו רועה כו' והיינו מטעם שהחזיק עצמו בבחי' צאן. ובפרט העדרים שרומז לזרעו היו באמת בבחי' צאן עד מתן תורה שאז זכו לבחי' אדם אתם. ומשום זה בעומר מקריבין שעורים מאכל בהמה. ובעצרת זמן מתן תורתינו שכבר זכו להיות קרוים אדם שופרי' דאדם או הקרבן לחמו בלחמי ודא שתי הלחם:

פרק יא

בגמרא (שבת פ"ח.) דרש ההוא גלילאה עלי' דר"ח בריך רחמנא דיהיב אוריין תליתאי לעם תליתאי על ידי תליתאי ביום תליתאי בירחא תליתאי. ויש להבין שלכאורה אין כל התליתאי בסגנון אחד כי אוריין תליתאי היינו שהוא משולש בתורה נביאים וכתובים כמו"ש רש"י ז"ל שם וכמו"כ לעם תליתאי שהמה משולשים. מה שאין כן בהשאר תליתאי כי על ידי תליתאי היינו משה רבינו ע"ה שהיה השלישי למספר וכן ביום תליתאי ובירחא תליתאי היינו גם כן השלישי למספר. אמנם י"ל שכולם הם למכוון אחד עפ"י הידוע שהמכוון בנתינת התורה לנו התורת חיים כדי לתקן בהם הג' דברים המוציאים את האדם מן העולם שהמה הקנאה תאוה וכבוד שבזה נתעצמו ג' האבות הקדושים לתקנם כל אחד לפי בחינתו. אברהם אבינו ע"ה תיקן מדת הקנאה שהיה מדתו חסד ואהבה והיה אוהב את הבריות ומקרבם תחת כנפי השכינה. ויצחק אבינו ע"ה תיקן מדת התאוה כי מדתו היראה ויראה שורש תאוה כידוע. ויעקב אבינו ע"ה תיקן מדת הגאוה והכבוד שאמר קטנתי מכל החסדים וא' האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה. שזה היה תכלית הפגם הראשון מפיתוי הנחש שאמר והייתם כאלהים וזה נצמח מראשית הבריאה שהיה על ידי התנשאות בלבוש גיאות כמש"נ ה' מלך גאות לבש ומזה נסתעף גם בההיפוך מדת הגיר*ת על ידי מלכין קדמאין דמיתו שכ"א אמר אנא אמלוך כידוע. והנה על ידי תוה"ק נעשה התיקון על כל ג' הפגמים הנ"ל מקנאה כש"נ ויחן שם ישראל ופירש"י כאיש אחד בלב אחד. וגם אז"ל ת"ח מרבים שלום בעולם. ומתאוה כמו שאז"ל (קידושין ל':) אם פגע בך מנוול זה היינו היצר הרע של תאוה משכהו לבית המדרש לד"ת. ומכבוד כמו שנאמר והחכמה מאין תמצא ודרשו רז"ל (סוטה כ"א:) במי שמשים עצמו כאין. וע"ז סובב והולך כל הדרש של הגלילאה מפני שכל בחי' התליתאי מרמזים על ענין זה. אוריין תליתאי הוא לבירור ג' מדות הנ"ל כנ"ל לעם תליתאי הוא גם כן לרמז זה כידוע שכהנים המה מסט' דחסד לאברהם ולוים מסט' דגבורה וישראלים המה המשולש הכלול בהם כל הג'. רחמנים ביישנים גומלי חסדים. ועל ידי תליתאי הוא משה רבינו ע"ה שהיה השלישי לאהרן ומרים והוא המשולש שבהם. כי ג' מתנות שניתן על ידם לישראל המה גם כן לברר ג' מדות הנ"ל. כי ענני כבוד שהיה בזכות אהרן שהיה אוהב שלום ורודף שלום הוא כנגד מדת הקנאה כי ענני כבוד היו מקיפים את כל מחנה ישראל והמצורע שבא ממדת הקנאה והכעס היה משולח ממחנותם המוקפים בענני כבוד מפני שנפגם בזה. והבאר היה לבירור מבחי' התנשאות והכבוד כמו שאז"ל (תענית ז'.) מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך כך דברי תורה כו'. והמן שהיה בזכות משה רבינו ע"ה שהוא בחי' דעת כידוע הוא לברר את מדת התאוה שבא מצד חוסר הדעת כמו שאז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. ועל זה היה קבורת משה רבינו ע"ה בשטים מול בית פעור כדי להכניע בתכלית את קליפת התאוה ורוח שטות. והוא היה המשולש בעצם בכל הג' מדות בקדושה לברר ג' בחי' הנ"ל כידוע שגם הענני כבוד והבאר חזרו בזכות משה. וירחא תליתאי הוא גם כן רמז הנ"ל כי חודש ניסן הוא נגד אברהם אבינו ע"ה שיציאת מצרים היה מצד חסד לאברהם כמו שנאמר לו בברית בין הבתרים ידוע תדע וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וחודש אייר הנקרא חודש זיו הוא כנגד יצחק אבינו ע"ה שמופיע לנגדו תמיד זיו שכינתו יתברך כמו שאז"ל (שבת פ"ט:) ומחוי להו יצחק הקב"ה בעיניהו. וחודש סיון הוא נגד יעקב אבינו ע"ה המשולש שבאבות שבו נכלל גם כן בחי' ג' האבות הקדושים כידוע דיעקב מלבר ומשה מלגאו. וביום תליתאי הוא גם כן על רמז זה כי על המכוון הזה היה ג' ימי הפרישה כדי שיבררו את עצמם מג' מדות הנ"ל שזה היה עיקר ההכנה למתן תורה כדברנו הנ"ל. ועל מכוון הזה י"ל שמשה רבינו ע"ה הוסיף יום אחד מדעתו כי מאמר השי"ת הי' והיו נכונים ליום השלישי מפני שבו כבר יהיה נגמר התיקון של ג' בחי' הנ"ל. ומשה רבינו ע"ה הוסיף שיום השלישי כולו יהי' נשלם עוד בתכלית ההכנה מצד האדם בכדי לברר את הג' מדות הנ"ל בתכלית הבירור בשלימות עוד קודם מתן תורה:

ובזה יש לכוון גם כן דבר התמי' הנזכר גם כן במג"א (סי' תצ"ד) על השני הימים של חג השבועות שאליבא דר' יוסי שבז' בסיון ניתנה תורה והלכהכמותו ולמה אנו אומרים בששי בסיון זמן מתן תורתינו. וגם אליבא דרבנן שעברוהו לאייר הלא היה גם כן מתן תורה ביום נ"א לספירה שהוא בזמנינו יו"ט שני בז' בסיון. וגם היאך יתכן הדרש לד"ה ע"פ יום הששי שכל מעשי בראשית היו תלוים ועומדים עד יום הששי בסיון שיקבלו ישראל התורה וגם לדברי ר' שמעיה שעצרת פעמים חמשה כו' נראה בזה שאין החג תלוי בימי החודש רק לעולם הוא ביום החמשים לספירה. אמנם י"ל בזה שבאמת כולם ניתנו מרועה אחד שבוודאי בראשית מחשבת הבריאה מצד השי"ת היה מוכן להיות מתן תורה ביום החמשים אחר ספירת שבע שבתות מזמן יציאת מצרים והוא יום ששי בסיון. אמנם כי משה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו שיהיה נשלם בזה ההכנה מצד ישראל לברר הג' מדות כנ"ל. ודייקא בשנה זו שאחר יציאת מצרים מפני שהשכיל משה רבינו ע"ה מדעתו שתכלית הכנת טהרת הנפש שיהיה מזוקק שבעתים בנפש שבתות הספירה העיקר הוא רק על ידי קדושת השבתות שבכל הז' שבועות בכל אחד לפי בירור של המדה של שבע המדות שבקדושה נשלם הטהרה בנפש בקדושת יום השבת של השבוע שלו. כאשר כבר דברנו מזה שע"ז מרמז הפ' שבע שבתו"ת תמימות תהיינה. וגם עד ממחרת השב"ת השביעית מפני שעיקר המכוון נגמר בקדושת יום השבת של הז' השבועות שיהיה הכל תמימות בשלימות טהרת הנפש בז' מדות הקדושים. ועל ידי זה באים ביום החמשים להופעת בחי' שבת עלאה שהוא מקור השפעת הקדושה מה' עלאה. והנה באותו השנה לאחר יציאת מצרים לא קיבלו עוד מצות שבת עד אחר קריעת ים סוף בשבת דמרה ונמצא שלא היה מאז עד יום ששי בסיון שהוא יום החמשים מיציאת מצרים רק ששה שבתות להכנת טהרת נפשם מפני שנחסר להם שבת ראשונה שאחרי יציאת מצרים שלא נצטווי עלי' עוד. וע"ז השכיל משה רבינו ע"ה להוסיף עוד יום אחד מדעתו כדי שיהיה המתן תורה בז' בסיון שהיה אז לפי החשבון ביום השבת כדי שבשבת זה יהיה נגמר תכלית טהרת נפשם מצידם ובזה יהיו מוכנים לקבלת התורה בפועל מצידם. וגם אליבא דרבנן היה גם כן המכוון בזה מה דאייר דהאי שתא עבורי עברוהו מפני שענין העיבור תלוי גם כן בקדושת ישראל מצד בחי' אתעדל"ת כש"נ אשר תקראו אותם ואמרו ז"ל (ר"ה כ"ה.) אתם אפי' שוגגין אתם אפי' מזידין והכל היה לתוכן מכוון הנ"ל כדי שיהיה להם גם השבת השביעי לגמר טהרת נפשם שהיו מוכנים בו לקבלת התורה בפועל באותו יום השבת שהלא דכו"ע בשבת ניתנה תורה לישראל. וממילא יובן הכל שבאמת היה מיד בראשית המחשבה בהבריאה להיות מתן תורה ביום הששי בסיון שהוא יום החשמשי ליציאת מצרים. רק אז בשנה הראשונה היה בפועל המ"ת ביום השני מפני השבת השביעי נ"ל. אבל לדורות לעולם מופיע קדושת החג של מתן תורה ביום החמשים מאחר שכבר יש לנו שבת שבתות תמימות והוא היום המוכן מאז להופעת קדושת המתן תורה בבחי' המחשבה כנ"ל. וגם ביום השני של החג שהוא במספר יום נ"א ליציאת מצרם מופיע קדושת המתן תורה בפועל כמו שהיה אז בשנה הראשונה מצד הכנתם בפועל. נמצא שבחג השבועות יש סמך גדול ליו"ט שני גם עפ"י תוה"ק. ובזה יובן גם דברי הרע"מ בפ' אמור (זח"ג צ"ח ב') דתרין יומין דשבועות אינון י' ו' צריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם מאינון ה' ה'. שלכאורה הלא אין שום שייכות ליום השני של שבועות בזמן שהיו מקדשים עפ"י הראיה מפני שהוא רק מצד מנהג יו"ט שני של גליות. אמנם לדברינו הנ"ל יש לו שורש גדול בתורה מפני שבאמת היה אז באותו היום מתן תורה בפועל בהתגלות מצד הכנת האדם. והוא מרמז על בחי' תורה שבעל פה שהוא בא מצד הכנת המקבל. וע"ז יש לכוון גם כן התירוץ של המג"א בשם הע"מ דבא לרמז לנו יו"ט שני של גליות והיינו ענין התייסדות תורה שבעל פה הבא בפועל בהתגלות מצד הכנת המקבל. ואיתא ברע"מ פ' נשא ע"פ הנסתרות לה' אלהינו אינון י' ה' דאינון יראה ואהבה והנגלות אינון ו' ה' היינו התורה והמצוה שהמה בהתגלות. וע"ז מרמז אות י' על יום הראשון של חג השבועות שהוא זמן השפעת מתן תורה בבחי' מחשבה מוחא וכפירש"י ז"ל ע"פ אז ישיר שאות י' ע"ש המחשבה נאמרה ויום השני הוא זמן השפעת התורה בהתגלות המרומז באות ו' כנ"ל. וצריך לקרבא לגבייהו שתי הלחם דאינון ה' ה' היינו עלאה נתקרב לאות י' ביום החמשים שהוא בחי' הופעת השרש מהמקור מבחי' בינה אימא עלאה. וה' תתאה שהוא מצוה דהיינו קבלת מלכות שמים בפועל בהתגלות נתקרב לאות ו' שהוא בחי' יו"ט שני של שבועות שהוא הזמן המוכן להשפעת תורה ומצות בהתגלות מצד הכנת האדם כפי רמז דברינו הנ"ל:

פרק יב

בגמרא (פסחים ס"ח:) הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מ"ט יום שנתנה בו תורה. כבר דברנו בזה מפלוגתא דר"א ור"י על שני הפסוקים כתיב עצרת לה' אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם. חציו לה' וחציו לכם או כולו לה' כו' עי"ש. ובאמת נאמרו הב' פסוקים בשני מקומות שונים. בז' של פסח נאמר לה' אלהיך ובשמיני עצרת נאמר תהיה לכם. ועפ"י פשוט למדו בגז"ש ליתן האמור של זה בזה. ולהבין למה לא נאמרו שניהם במקום אחד. אולם כי באמת בחג המצות המצוה הוא על הלבוש דייקא להיות כולו לה' לצמצם א"ע מהנאות עולם הזה בפועל באכילת לחם עוני. ובחג הסוכות שהוא זמן שמחתינו היינו שעל הלבוש יהיה בחי' לכם. וע"ז הוא הלימוד ליתן האמור של זה בזה היינו שבחג המצות יהיה הלה' גם כן בבחי' לכם היינו שגם הגוף יהנה וירגיש חיות מהקדושה כמו מעניני עולם הזה ובחג שמיני עצרת יהיה הלכם גם כן לה' היינו שגם כל הנאות העולם הזה יהיה רק בלתי לה' לבדו. ועל זה רמזו חז"ל הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם שיהיה הלכם גם כן לה' מ"ט יום שניתנה בו תורה. כי על ידי כח התורה נשפע החיות על כל הנבראים שבעולם הזה מדצח"מ שכל פעולתם רק לעשות רצון קונם כדאיתא בגמרא (חולין ז.) בנהר גינאי שאמר אני הולך לעשות רצון קוני היינו בלי בחירה מצדו. וכמו שהיה בבחי' זו בראשית הבריאה אשר עשה האלהים האדם ישר והיה אצלו כל ענין אכילה ותענוגי עולם הזה במצות עשה כש"נ ויצו ה' אלהים מפרי עץ הגן אכל תאכל. ובזה יובן גם כן אמרם ז"ל (פסחים שם) מר בר'י דרבינא הוה יתיב בתעניתא כולו שתא בר מעצרתא ופוריא ועיו"כ. ואיתא בתוס' (ברכות מ"ט:) שהיה תענית חלום ולכן גם בשבת ויו"ט אף על פי שהמצוה הוא בעונג ושמחה מותר לישב בתענית מאחר שיש לו מזה יותר עונג ושמחה. זולת בפורים שנאמר בו לשון משתה ובערב יום הכפורים האכילה דייקא נחשב לתענית כאמרם ז"ל כאלו התענה תשיעי כו' ובעצרת זמן שניתנה בו תורה האכילה הוא כקרבן שזהו הוא עיקר של כוונת התענית כאמרם ז"ל שיהיה מיעוט חלבי ודמי כאלו הקרבתי קרבן. וזה נמצא מפורש באכילת תלמידי חכמים המביא דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים והרוצה לנסך יין ע"ג המזבח ימלא גרונם של ת"ח יין וכש"נ איש אלהים עובר עלינו תמיד ודרשו מזה כל המארח ת"ח בביתו כאלו הקריב תמידין. ולכן בג' זמנים האלו אסור אף תענית חלום כנ"ל:

פרק יג

בגמרא (פסחים ס"ח:) ר' יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדו לי עגלא תילתא אמר אי לאו האי יומא דקגרם כמה יוסף איכא בשוקא. וע"פ פשוט שעל ידי מתן תורה נתברר החשיבות שלו עם כח התורה שלו נגד שאר עמי הארץ ואי לאו מתן תורה מה גבר מגוברין והיה כעס ככהן. ולכאורה הלא גם קודם מתן תורה היה כמה נפשות גבוהים ועליונים במעלה יתירה משאר העם כבית מדרשו של שם ועבר ושאר גדולי הדור. גם מהו הלשון של כמה יוסף איכא הול"ל כמה אנשים איכא. וי"ל בזה ע"פ מימרא אחרת דר' יוסף (סוף סוטה) דאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא. כי באמת היה לר' יוסף לב נשבר ונדכה עד שלא היה בדעתו שיש לו שום יתרון מצידו רק מצד שיש לו שורש בקדושה בתולדה מבחי' התקשרות כללות נפשות ישראל וכמו שאמרו בשם הרה"ק מבארדיטשוב זצלה"ה שפעם אחת דלג בברכת השחר הברכה שלא עשני גוי וכששאלו לו ע"ז השיב שבקומו ממטתו בזה היום היה לו שברון לב מאוד ולא היה לו במה לחזק עצמו עד שעלה על דעתו שעכ"פ תולדתו הוא מצד שרש קדושת ישראל ובירך בשמחה רבה הברכה שלא עשני גוי ובזה השיב את נפשו. וזאת ידוע שמשעת מתן תורה ואילך נבדלו נשמות ישראל מנפשות האו"ה להיות מוצאם מאוצר מיוחד בקדושה. וכל מי שיש לו אחיזה בתולדה מאוצר הנשמות הללו בהכרח להתברר לטוב לעת"ל כאמרם ז"ל (ע"ז ה'.) אין ב"ד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף. וע"ז ירמז ר' יוסף אי לאו האי יומא דקגרם מה שעל ידי מתן תורה נבדלו נפשות ישראל שיהיה שרשם בקדושה בתולדה כמה יוסף איכא בשוקא כידוע שהשם יוסף מורה על בחי' צדיק שומר הברית. [מכתי"ק והגם שהוא היה יודע בעצמו שלא פגם הברית וא"כ עכ"פ הוא צדיק אבל הוא לשפלותו בעיני עצמו חשב שזה לא מצד השתדלותו והתגברותו נגד היצר רק מצד טבע תולדתו ושהיצר הניחו בזה ע"כ]. וגם באומות נמצאים כמה כן כידוע ממעשה הבעש"ט עם הכומר. אמנם על ידי מתן תורה נתברר שכל מעשה או"ה מאפס ותוהו נחשבו זולת נפשות ישראל שהשי"ת מעיד עליהם שכל מעשיהם המה משרש הקדושה כנ"ל:

פרק יד

איתא בגמרא (שבת פ"ח:) ע"פ שמעו כי נגידים אדבר שעל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה היו קושרים לו שני כתרים. ענין השני כתרים היה כדאיתא שם קודם לזה שלכל אחד מישראל קשרו לו שני כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע היינו נעשה פי' שיהיה כל כלי הגוף מוכנים לבחי' העשיה כי המעשה תלוי רק בגוף. ונשמע מוסב על כלי הנפש שיהיו מוכנים לבחי' נשמע שהוא ענין שמיעה והבנה בלב. וענין הכתרים פי' שיהיו כל כלי הגוף ונפש כלולים בבחי' הנעשה ונשמע מתחתית המדרגה עד השרש שהוא בחי' כתר בכל נפש ונפש. וגם על רמז זה היו הדברות במספר עשר היינו שיהיו נקבעים בנפשות ישראל בכל השתלשלות המדור מראש עד סוף כדי שיהיו נקבעים בהם בלב לקיום עולם. וכמו כן כל דיבור בפני עצמו היה לו שני כתרים היינו גם כן התכללות כל המדות בגוף ונפש של הדיבור שיהיה לקיום עולם בכל הנפשות ישראל לדורות. והגוף של הדיבור המה גופי אותיות בפועל הוא בחי' נעשה של הדיבור וע"ז מרמז רש"י ז"ל שהיה ממש להדיבור והיה נראה כמו שנאמר וכל העם רואים כדאיתא בזו"ח שלא היו שומעים הדברות כי הי' הדברות מנשקים בפיהם בלחישה רק היו רואים צורות האותיות דאתגליפו בחשוכא. וע"ז נאמר וכל העם רואים את הקולות וזה מכיוון רש"י ז"ל על הכתר של הדיבור בבחי' נעשה היינו ראיית גופי אותיות. ועל זה מרמז הפ' כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי והצליח את אשר שלחתיו. עשה אשר חפצתי מרמז על בחי' מעשה של הדיבור היינו גופי מצות בפועל. והצליח אשר שלחתיו היינו כונת פנימיות של הדיבור בבחינת הנפש שהוא תכלית הצלחה כשנגמר בחי' השמיעה בפנימיות הלב. וי"ל סמיכות הדרוש למעלה ע"פ כי נגידים אדבר מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות אף ד"ת וכו' למיימינם בה סמא דחיי למשמאילים בה וכו'. וע"ז נסמך שלכל דיבור קושרים לו שני כתרים שיהיה לו בכל נפשות ישראל קיום בבחי' גוף ונפש של הדיבור לעת"ל. הגם שבעולם הזה נראה שיש משמאילים ועכ"ז לא ישוב הדבר ריקם לעת"ל כי אם עשה וגו' כנ"ל. וזה מרומז גם כן בפסוק ואת רוחי אתן בקרבכם היינו קיום רצון בנפש שהוא בחי' נשמע. ועשיתי את אשר בחקי תלכו בבחי' המעשה שהוא שלימות כלי הגוף שיהיה נקבע בנו בחי' גוף ונפש של הדברות היינו שלימות המעשה ושמיעה בלב בכל שלימות המדות עד הכתר כנ"ל:

פרק טו

עוד על הגמרא הנ"ל שמעו כי נגידים אדבר וכו' ד"א נגידים כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה קושרים לו שני כתרים. ויש להבין מה הם הב' כתרים. והענין דאיתא בזוה"ק (ח"ב פ"ג ב') וכד הוה מתגלפא באתרוי אתחזון בההוא מלה שבעין אנפין דסלקין בגוה וחמשין כתרין חסר חד מהאי גיסא וחמשין חסר חד מסיגא אחרא וכו'. וכתב בהג"ה רח"ו ז"ל שמכאן שורש למה שנזכר ע' פנים לתורה ונזכר גם כן מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא רק לא כתב טעם לב' המספרים. אך איתא (רע"מ אמור צ"ח א') דמארי קבלה כו מסטרא דאילנא דחיי שאר עמא מסט' דאילנא דטוב ורע איסור והיתר. ובעצרת היה זמן מתן תורה מסט' דאילנא דחיי (כמש"ש) אך אחר מתן תורה שנעשה הקלקול הוצרכו לרב חכמה תורה שבעל פה לתקן הרב כעס כש"נ כי ברוב חכמה רוב כעס. והתורה שבעל פה הוא מסט' דטוב ורע איסור והיתר. ומסט' דעץ החיים הם ע' פנים לתורה וזה הפנימיות. וזה שא' שבעין אנפין דסלקין בגווה. דעץ הדעת טוב ורע והם ימינא ושמאלא. וז"ש במ"ר (במדבר פ"ב) אברהם נמשל בחמה ויצחק בלבנה ויעקב בכוכבים לעתיד לבא החמה ולבנה בושים וכו' והכוכבים אינם בושים כך אברהם ויצחק פניהם מתכרכמות לעתיד לבוא בשביל בניהם וכו' והיינו שהיה בהד"ת ערבוב טוב ורע מסטרא דעץ הדעת טוב ורע וכן אחר ששיתף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין אחר שראה שאין העולם מתקיים אז כתיב בהבראם ונדרש (ב"ר פ' י"ב) באברהם. ויעקב אבינו היה מסט' דאילנא דחיי ולא הי' בו פסולת וערבוב. וכן איתא (תענית ה:) יעקב אבינו לא מת היינו שהיה מסט' דאילנא דחיי. ואחר שיצא מהם הפסולת ונזדככו האבות אז אברהם ויצחק גם כן נקראו ישראל כמ"ש (ב"ר ר"פ תולדות) וגם הם מסט' דאילנא דחיי. והנה הד"ת דמסטרא דאילנא דחיי כשכלול גם מהשלש ראשונות הם שבעין אניפן לאורייתא ז' פעמים עשר. ומסטרא דאילנא דטוב ורע כבריאת העולם הם ז' פעמים ז' מ"ט פנים. ויש ב' סטרין מ"ט פנים טהור ולהיפך. והם נקראו כתרין כמו שמצינו (מגילה כ"ח:) ודאשתמש בתגא כו' ששונה הלכות כתרה של תורה וכן מצינו (מנחות כ"ט:) מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות כו' ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. והיינו דהדיבור מהשי"ת הוא מסט' דאילנא דחיי והב' כתרים שקושרים לכל דיבור היינו התורה שבעל פה והם ימינא ושמאלא. והזוה"ק חשבן בפרט מ"ט פנים טהור מהאי גיסא ומ"ט פנים מהאי גיסא. ובגמרא חשבן בכלל שני כתרים לכל דיבור. והיינו שעל ידי התורה שבעל פה יזכו לתקן הרב כעס ויזכו לד"ת דמסט' דאילנא דחיי כמו בלוחות ראשונות שעל ידי דיבור אנכי נתקע ת"ת בלבם ועל ידי דיבור לא יהיה נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ"א) וכן זוכין להכתרים בכל שנה כמו שאמרנו:

תוכן העניינים

פרי צדיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה