אור ברסלב
פרי צדיק לחג הפסח

פרי צדיק· רבי צדוק הכהן רבינוביץ

לחג הפסח

שבת הגדול

פרק א

בחג זה יש אכילת מצוה שמברכין עליו אקב"ו שמכניס האכילה קדושה ואכילת שבת אף שהוא גם כן אכילת מצוה מכל מקום אין מברכין עליה, מה שאין כן אכילת הפסח שהוא קרבן והוא סעודתא דמלכא לחמי לאש עד"ש (בזח"ג ז' ב') ישראל מפרנסן לאביהן שבשמים וכן בא מצוה ראשונה בתורה באכילת פסח אכילת מצוה שבא לתקן הקלקול של אדם הראשון שהוא שורש הסתת הנחש להכניס תאוה באכילה ובא מצות הפסח לתקן הפגם, ובזה"ז שה"ל פסח יש אכילת מצוה מצה ומרור שמברכין עליהן אקב"ו, וכן מתחלה איתא (סנהדרין לח ) אדם נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודת שבת מיד, והיינו דאכילת שבת בא לתקן מה שפגם אדם הראשון באכילה, והיינו דבאמת כל אכילת אדם הראשון הי' מצוה וכמ"ש בטל עשרה מאמרות מהרמ"ע ז"ל דמ"ע של אדם הראשון הי' מכל עץ הגן אכל תאכל והוא קלקול ולא קיים מ"ט זו ויקוים לעתיד, מ"מ אין זה אכילת מצוה כמו אכילת שבת שהוא כקרבנות סעודתא דמלכא וזה דגרם באדר"נ כדי שיכנס לסעודת שבת מיד ויתקן הפגם שפגם באכילה ובגמרא הגיר' שיכנס לסעודה מיד שכל אכילתו היה מצוה, ואכילת שבת אף שהוא מצוה מכל מקום אין מברכין עליו אף שבא גם כן לתקן הפגם באכילה, רק שבת הוא רק נייחא דכ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד ונדרש (בב"ר פ"ט) על כל היפוך הטוב שהוא כדי שיהי' טוב מאד, רק שם היה שצפה השי"ת שעתיד להיות אומה ישראלית שיקבלו עול מלכותו בשבת וינוחו בשבת מכל עסקיהם ובזה היה לו נייחא בעולמו כמ"ש (ב"ר שם) עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני בכל עת כשם שהעלית לפני בשעה זו אבל ביציאת מצרים שכבר הי' אומה שלימה שקבלו עול מלכותו אז בא המצוה באכילה שמכניס קדושה ומתקן שורש הפגם ובא המצוה באכילת ירקות שזה היה קללות אדם הראשון כמ"ש (פסחים קיח.) זלגו עיניו דמעות אני וחמורי נאכל באבוס אחד כיון שא"ל בזעת אפך תאכל לחם נתקררה דעתו כו' ועדיין לא פלטינן מינה דקא אכלינן עוסבא דדברא, ובאדר"נ (סופ"א) הגיר' כיון ששמע אדם הראשון ואכלת את עשב השדה נזדעזעו אבריו כו' א"ל הקב"ה הואיל ונזדעזעו אבריך בזעת אפך תאכל לחם ובב"ר (פ' כ') הגיר' הזיעו פניו אמר מה אני נקשר לאבוס כבהמה א"ל הקב"ה הואיל והזיעו פניך תאכל לחם וההבדל בין הגרסאות דלגמר' ואדר"נ הפי' בזעת אפך תאכל לחם ע"י היגיעה כעין מ"ש (ברכות נח.) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול כו' שקודם הקלקול הי' אכילת אדם הראשון רק מפרי העץ בלי שום יגיעה ואף חטה מין אילן הי' כמ"ש (שם ו.) והיה גדול גלוקסאות כמו שיהי' לעתיד אחר התיקון שעתידה א"י שתוציא גלוסקאות כו' (כמ"ש שבת ל.) ולא היה לו שום יגיעה ואחר הקלקול נאמר לו בזעת אפך תאכל לחם שיהי' נצרך ליגיעה רבה עד שיתקן הלחם למאכל אדם מה שאין כן להמ"ר פ' בזעת אפך ע"י שהזיע פניך תזכה שתאכל לחם ולא רק עשב השדה:

ובא התיקון בחג הזה באכילת ירקות שהוא בא ע"י הקללה ואכלת את עשב השדה, וכאן אוכלין אותו בקדושה ומברכין עליו אקב"ו על אכילת מרור והיינו שאף זה שהיה הוא כדי שיהיה טוב מאד כמ"ש (בזח"ב קפד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא וכו' ואדרבה אכילת הירקות שבא ע"י קללה היא קדושה ומכניס עוד קדושה לגוף ומברכין עליו אקב"ו שכל מצוה מכניס קדושה לגוף, וכן יש מצוה באכילת מצה שהוא לחם וכן בזמן שבית המקדש קיים היה מצות אכילת פסח שהוא בשר, וכל הג' דברים שבאו בחג זה במצוה וקדושה לגוף הם דברים שלא היה רשות לאדם הראשון לאכול, הירקות הוא רק ע"י קללה ואכלת את עשב השדה ומצות לחם הוא גם כן לאחר הקלקול, שקודם הקלקול היה אכילתו רק מפרי העץ כמו שאמרנו, וכן פסח לא הותר לאדם הראשון אכילת בשר כלל, ורק לנח נאמר כל רמש אשר הוא חי לכם יהי' לאכלה כירק עשב השדה נתתי לכם את כל, והיינו דלאדם הראשון קודם הקלקול לא הוצרך כלל לתיקון האכילה ולד"ת, רק היה נצטוה על מ"ע א' מכל עץ הגן אכל תאכל שיאכל מפרי העץ ואין עץ חיים אלא תורה כמ"ש (ברכות לב:) והוא כמו במתן תורה דאיתא (שיר השירים פ' ישקנו) בשעה ששמעו ישראל אנכי נתקע ת"ח בלבם, והיינו שמאמר אנכי כולל כל הד"ת שהם תרי"ג זיני עוטין כמ"ש (זח"ב פב ב) והיינו עצות לזכות למאמר אנכי:

וכן נצטוה לעבדה בפקודין דעשה ולשמרה בפקודין דל"ת (כמ"ש בחז"א כז א' ובתיק"ז ת' כא) והיינו דמ"ע אכל תאכל היה כולל כל המ"ע, אם היה אוכל מעץ החיים והיה כל אכילתו מעץ החיים שהוא תורה, ומצות ל"ת ומעץ הדעת טו"ר לא תאכל היה כולל כל המל"ת כעין מ"ש (שיר השירים שם) בשעה ששמע לא יהיה בך נעקר יצר הרע מלבם אך אחר הקלקול הוצרך לרב חכמה שיתקן הרב כעס ועז"נ ואכלת את עשב השדה וזה שנדרש בזוהר הקדוש (ח"א שם וש"מ) וימררו את חייהם בעבודה קשה בקושיא בחומר בק"ו ובלבנים בליבון הלכתא ובכל עבודה בשדה דא ברייתא כו' ואיך דרשו זה על תורה שבעל פה ובפשוטו קאי על עבודת הפרך, אך כ"מ שנזכר בתורה חייהם היינו שורש החיים שהוא הד"ת כמש"נ ראה נתתי לפניך החיים וכ' וימררו את חייהם שמררו את החיים שלהם שהוא הד"ת ועי"ז זכו לתורה שבעל פה שבא בעמל וביגיעה ובנידוד שינה וצער גדול כמו שחשב בתנחומא (נח ג) והוא הרב חכמה לתקן הרב כעס, וזה שדרשו כל הלשונות על תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה לתקן הרב כעס שאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה (כמ"ש נדרים כב:) והיה כלול בהם כל הד"ת והתורה שבעל פה, ובא המצוה מרור ע"ש וימררו את חייהם וכו' והיינו שע"י מה שמררו את חייהם אדרבה גרם שיזכו לרב חכמה לתקן הרב כעס, דגלות מצרים הי' הכנה למתן תורה, והיינו לתורה שבכתב, אך אז היה כלול כל התורה שבעל פה בתורה שבכתב כמו בדברות הראשונות שבמאמר אנכי נתקע ת"ח בלבם, וה"פ אורה כנגד ה' חומשי תורה (כמ"ש ב"ר פ"ג) ואחר כך נגנז האור לעמלי תורה שבעל פה (כמ"ש במ"ת שם) ואוכלים ירקות ומברכין עליהם אקב"ו על אכילת מרור שאדרבה ע"י המרורים זכו לרב חכמה כאמור, ואיתא בתיקו' (ח' יג ד"ה שתותאי) ואמרין מרור ע"ש ו' דאתפרש מן ה' ודא גרים לון וימררו את חייהם כו', וכן האר"י הק' חשב זרוע וביצה כנגד חסד גבורה, ומרור כנגד ו' עמודא דאמצעיתא, והיינו ו' אות אמת (כמ"ש בזוהר הקדוש ר"פ ויקרא) אמת זו תורה (כמ"ש ברכות ה.) ויש ו' זעירא המילוי ו"ו קדושת יוסף הצדיק שהוא ההמשכה מתורה שבכתב לתורה שבעל פה דאחוד בשמיא וארעא, וז"ש ומאן גרוס דא מן שדי רשימו דברית כו' שהוא גם כן הו' זעירא דשם פסח אור לארבעה עשר ויהי אור ר"ה כו' והיינו תורה אור שבפסח הי' התחלת הופעת ד"ת שניתן לישראל והוא כנגד אברהם וכמ"ש בתיקו' (תי' ל) יהיה אור דא ימינא ויהי אור דא שמאלא, והיינו יהי אור זה אברהם (כמ"ש ב"ר פ"ב) שלמד תורה מעצמו שנעשו ב' כליותיו כמין ב' רבנים כו' כמ"ש (ב"ר פ' ס"א) ורק השי"ת אמר יהי אור דא פסח ויהי אור הווית אור הוא ר"ה ששם מתחיל התחדשות הד"ת איך שכלול בתורה שבכתב והוא כנגד יצחק:

וכן בא מצוה באכילת מצה שהוא לחם דכ' ולחם לבב אנוש יסעד, והיינו אף אנוש שהוא מדרגה הפחות שבלשונות שנקרא אדם (כמ"ש זח"ג מח רע"א) מ"מ לחם שהוא ד"ת תורה שבכתב לכו לחמו בלחמי נהמא דאורייתא דבכתב (כמ"ש רע"מ עקב רע"א ב) לבב אנוש לבב היינו הב' לבבות כמשנ"ד (סוף ברכות) בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע יסעד שסועד ב' הלבבות ואדם הראשון קודם הקלקול לא הוצרך לאכילת לחם, שהיה לו הפרי עץ עץ חיים כולל כל הד"ת כמ"ש, וכן אכילת בשר לאדם הראשון דאיתא (פסחים מ"ט:) ע"ה אסור לאכול בשר שנאמר זאת תורת הבהמה כו' ואדם הראשון לא הוצרך לד"ת ותורה שבעל פה שהיה המ"ע שלו מכל עץ הגן אכל תאכל כולל כל המ"ע כאמור, ורק לנח הותר הבשר דאיתא (פירש"י נח ועי' זבחים קטז.) למדני שלמד נח תורה, והיינו שבדור המבול רצה השי"ת ליתן להם תורה כמ"ש ברע"מ (פנחס רטז א) דעתיד הוה משה לקבלא אורייתא בדרא דטופנא אלא בגין דהוו רשיטיא הה"ד בשגם כו' בשגם זה משה, וכ"כ גם רמז לזה בגמרא (חולין קלט:) וכן איתא במ"ר (משפטים פ"ל) ביקש הקב"ה ליתן להם ד' דברים תורה כו' ודעת דרכיך לא חפצנו זה תורה כו' והיינו תורה שבכתב שרצה השי"ת ליתן להם ע"י נשמת משה שהיה אז שם, אך אז היה כלול כל תורה שבעל פה בתורה שבכתב כמו בדברות ראשונות ואז הותר לנח אכילת הבשר שהוא מרמז גם כן לתורה שבעל פה כמו שמצינו הלשון (קידושין מו.) הרי שלחן והרי בשר וכו' וכן (ב"ב כב.) תו אכלי בשרא שמונא בי רבא, והיינו אחר שנתישר הלב ישרים לשמחה לישרי לב שמחה (כמ"ש סופ"א דתענית) והיינו דצדיק שיש לו עסק עוד להתגבר על יצרו זוכה לאור צדיקים לאורה אור זרוע ואחר כך זוכה לישרי לב שמחה וזש"נ ויין ישמח לבב אנוש יינא דאורייתא דבעל פה (כמ"ש רע"מ שם) וזה ישמח לבב ב' הלבבות ואפילו אנוש שדרשו (שבת קיח.) אפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו. ועל ידי הרב חכמה יכולים לתקן הרב כעס שקלקלו, וכן בשר איתא (פסחים קט.) אין שמחה אלא בבשר אין שמחה אלא ביין וזה שהותר אז אכילת הבשר, ודור הפלגה היה בבבל ששם הוא מקום עיקר התפשטות תורה שבעל פה (כמ"ש סוכה כ.) והרגישו אז אנשי דור הפלגה שכאן מקום התפשטות תורה שבעל פה ועשו המגדל זלע"ז כנגד בית המקדש שורש תורה שבעל פה. ששם לשכת הגזית שמשם יוצאה תורה לכל ישראל כמ"ש (סנהדרין פו:) ובמצרים היה דור המבול ונגזר עליהם היאורה תשלכהו וכן נפשות דור הפלגה שעל ידי זה נגזר עליהם עבודת פרך בחומר ובלבנים וכמ"ש (מהאר"י הק' ז"ל) ולכן כ' וימררו את חייהם שעל ידי שמררו החיים שלהם זכו לכל הד"ת ונדרש בחומר בק"ו ולא על מדה אחרת מי"ג מדות. אך כל הי"ג מדות לא מצינו שיהיה אדם דן מעצמו רק בק"ו (כמ"ש סוכה לא. וכפירש"י) ומש"ה נדרש בחומר בק"ו שאדם דן מעצמו ומ"מ נכלל בד"ת, ובלבנים בליבון הלכתא וכו' שהוא עיקר היגיעה בתורה שבעל פה ללבן ההלכה ולכל זה זכו על ידי וימררו את חייהם להרב חכמה שבא לתקן הרב כעס. וז"ש מרור שאנו אוכלים ע"ש שמררו את חיי אבותינו במצרים ואנו אוכלין המרורים ומברכים אקב"ו שאדרבה זה גרם לנו לזכות לכל התורה שבעל פה. וכן מצות אכילת מצה שהוא נהמא דאורייתא דבכתב שזכו אז למתן תורה לתקן נשמת דור המבול שהיו מוכשרין לקבלת תורה שבכתב ואחר כך מצות אכילת פסח שהוא הבשר אין שמחה אלא בבשר שזוכין אחר כך ליישר הלב לישרי לב שמחה וזש"נ ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו שלא יוכלו לזכות לאכילת הבשר שהוא לישרי לב שמחה רק ע"י שזוכין מקודם למצה שהוא לכו לחמו בלחמי תורה שבכתב ומרורים שהוא היגיעה בתורה שבעל פה הרב חכמה לתקן הרב כעס והוא שזוכין להאור הנגנז לעמלי תורה שבעל פה אור זרוע לצדיק. ואחר כך יכולים לזכות לישרי לב שמחה לאכילת בשר פסח שזה מעלה יתירה שמתיישר הלב ונעשה גם הלב כסיל מלא קדושה ונתרוקן הרע ממנו ובפסח בא המצוה בלחם מצה והיינו לברר א"ע שיתרוקן הרע מלב כסיל ויבערו מכל וכל השאור שבעיסה שמרמז ליצר הרע, ואחר כך בשבועות במתן תורה בא המצוה להקריב לחם חמץ, והיינו שבאמת השאור שבעיסה הוא גם כן נקרב לגבוה שהיא שאור שמיעוטו יפה (כמ"ש ברכות לד ) והיינו שאז הזמן ואני אמרתי אלקים אתם ובאמת שורש התיקון הוא שיהיה השאור שבעיסה היצר הרע שיהיה לחדוותא דשמעתא וזה תכלית המכוון. וע"ד מ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מח' פרקים ופ"ב מה' דעות) שמי שקלקל צריך להנהיג א"ע על קצה האחרון עד שיחזיר לדרך האמצעית ואז ינהג כן כל ימי חייו וכן מתחלה בא המצוה באכילת מצה ונאסר השאור שבעיסה וצריך לבערו שלא ישאר ממנו אפילו משהו ואחר כך בשבועות מקריבין השאור שהוא השאור שמיעוטו יפה שיהיה חשק טוב לחימודי דאורייתא וזה תכלית המכוון דרך המיצוע שיהיה השאור שמיעוטו יפה לעבודת השי"ת ומקריבין מהשאור לגבוה:

פרק ב

בגמרא (פסחים קטו:) לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה, והיינו שצריך להיות דרך שאלה ותשובה הבן שואל מה נשתנה ואביו משיבו וכמ"ש (שם קטז.) בנו שאלו כו' אשתו שאלתו ואם לאו הוא שואל לעצמו, וכן במאמר ר"ג מצה שאנו אוכלין ע"ש מה כו' מרור ע"ש מה כו' ואין אומרים סתם מצה שאנו אוכלין ע"ש שלא הספוק כו' רק דרך שאלה ותשובה (וכ"כ גי' הרא"ש) והיינו שבלילה צריך האדם להרגיש בנפשו חדשות שצריך האדם לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים כו' והיינו שאז הרגיש אדם בנפשו הרגש חזק שיצא מן היצר, וכן צריך כל אדם להרגיש בכל ליל פסח כאלו הוא יצא ממצרים ולא יהיה הדבר אצלו כדבר הרגל לאכול מצה ומרור וכדומה, וכן כל עיקר תקנת טיבול ראשון אמרו שהיא כי היכי דליהוי היכירא לתינוקת (כמש"ש קיד:) והיינו שיתעורר האדם מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שיש שינוי בזה ויצא מהרגל ובא השאלה ראשונה על טיבול ירקות שזה הי' קללת אדם הראשון שמקודם היה מאכל אדם רק פרי העץ ואחר כך נתקלל אדם הראשון ואכלת את עשב השדה וכיון שהזיעו פניו וא' אני וחמורי נאכל באבוס אחד א"ל הקב"ה הואיל והזיעו פניך תאכל לחם כמ"ש (בראשית רבה פ" ) וכאן ביציאת מצרים אחר מכה עשירית שיצאו ישראל מכל י' הקליפות ונכנסו לעשר מדות דקדושה, שכן היו עשר מכות נגוף למצרים ורפוא לישראל כמ"ש (זח"ב לו א) התחיל התיקון לפגם אדם הראשון, וצריך להרגיש השינוי שיתוקן הכל ולא יהי' שאור שבעיסה וזה צריך האדם להרגיש בכל ליל פסח הרגיש מחודש ושינוי שלילה זו משונה מכל הלילות שבזה מרגיש כאלו הוא יצא ממצרים ואף דאכתי עבדי אחשורוש אנן מ"מ הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה שמזה כבר יצאנו שלא יהיה שעבוד כזה כמו במצרים שהקיפה הקליפה מכל צד כמש"נ גוי מקרב גוי כעובר במעי אמו ומזה כבר יצאנו וצריך אדם להרגיש בכל שנה יציאה מחודשת כאלו הוא יצא ממצרים:

פרק ג

ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו זקנים כולנו יודעים את התורה. אומרים ג' לשונות חכמים נבונים יודעים נגד ג' מדות חב"ד כולנו זקנים דזקן זה שקנה חכמה כמ"ש (קידושין לב:) והיינו שקנה החכמה בקנין והוא על ידי בחינת הדעת המחבר מוחא ולבא חו"ב פנימיות מכ"ע שע"ז מורה זקן וכמ"ש (בזח"א קכט א) ואברהם זקן דאעול באינון יומין עלאין, מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים ואין הכוונה על הסיפור בלבד שע"ז א"צ חכמה שהיא הכל דברים כתובים, רק העיקר כמו שאמרנו להכניס הבהירות בלב כאלו הוא יצא ממצרים ושירגיש זה בנפשו כמו שהרגישו אז השמחה והחירת כשיצאו בליל זה, וע"ז אמרו כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח ואף שהוא גם בפשוטו וכמו שהביאו אחר כך שהיו מספרין ביציאת מצרים כל אותה הלילה כו' אבל העיקר להכניס בהירות הזה בלבו ועל זה זכר שאפילו מי שקנה החכמה בקנין צריך לענין סיפור יציאת מצרים, וע"ז הביא הזוהר הקדוש (ח"ב מ' ב') שעתא כניש קוב"ה כל פמליא דילי' ואמר זילו ושמעו ספורא דשבחא דילי דקא משמעי בני כו'. ומה נשתנה השבח הזה שמתפאר בו השי"ת רק עיקר השמחה שמרגיש האדם בסיפור יציאת מצרים כאלו הוא יצא ממצרים, וזה הסיפור הוא אחר שיצאו מז' מדות תחתוניות ובאו לכלל ג"ר, ולמה נצרך הסיפור דכבר אמרנו שהעשר מכות היו כנגד עשר מדות שיש כנגדן בזלע"ז עשר כתרין דמסאבותא ובכל מדה היה נגוף למצרים ורפוא לישראל שהוציאם מקלי' א' והכניסם למדה א' דקדושה, ולכן במכת ארבה שהיה מכה ח' וכבר נתבררו ויצאו מז' הקלי' ונכנסו בקדושה מתתא לעילא בכל הז' מדות תחתוניות דקדושה כתוב אחר זה ולמען תספר באזני בנך וגו' ולכן זכר כאן גם כן כנגד ג"ר חכמם נבונים ויודעים, וזכר זקנים שחיבר הדעת ע"י שמופיע מכ"ע וכאמור, וכן נזכר במצה ע"ש וכו' עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים מלכים היינו מלכות, מלכי היינו ו' מדות, מלך מלכי המלכים היינו ג"ר והוא לחם שעונין עליו דברים הרבה לספר ביציאת מצרים וכאמור:

פרק ד

איתא במשנה (פסחים צו.) מה בין פסח מצרים לפסח דורות כו' פסח מצרים נאכל בלילה אחת ופסח דורות כל שבעה והנה גם פסח דורות נאכל רק לילה אחת ובגמרא שם מתרץ דקאי על איסור חמץ דפסח מצרים חמוצו נוהג רק יום א' ופסח דורות חימוצו נוהג כל ז' אבל שטחיות לשון. המשנה נראה דקאי על קרבן פסח, והנה בפ' ראה נאמר לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות, ועליו היינו על הקרבן פסח ומה ענין ז' ימים של אכילת מצהעל הקרבן פסח והלוא גם בזה"ז אכילת מצה ז' ימים וגם מה זה שנאמר זאת להקדמה למצות קידוש בכורים שאחר מאמר השי"ת קדש לי כל בכור אמר משה רבינו ע"ה מקודם לישראל לא יאכל חמץ היום אתם יוצאים וגו' שבמצרים נוהג רק יום א' ולדורות נוהג כל ז', וי"ל בזה דהנה עיקר ענין קרבן פסח הוא שפסח הקב"ה על בתי ב"י ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם והמשחית ידוע שהוא השטן הוא מלה"מ והוא היצר הרע שבנפש המסית ומדיח ועולה ומקטרג וכו' והוא השאור שבעיסה ועל ידי שנשתקעו אבותינו במצרים בסיבתו במ"ט שערי טומאה מזה עצמו היה הקטרוג גדול מאד מה נשתנו אלו מאלו עד שכביכול הקב"ה בכבודו ובעצמו הוצרך לעמוד על הפתח להושיעם מכף מעוול וחומץ וזה הענין נוהג גם לדורות כאשר מקריבין הפסח כמש"נ ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי ב"י וגו' שכביכול השי"ת מרחם על כל פרטי נפשות ישראל אשר נשתקעו בעומק השפלות מצד השאור שבעיסה לעמוד לימיו אביון להושיע משופטי נפשו, וע"ז ניתן גם כן המצוה להשבית השאור והחמץ מצד הנפש שהוא עיקר היצר הרע של פגם הראשון של תאות אכילה וגם כל מיני תאות הגוף שהוא השאור שבעיסה ועל זה אמרו (ברכות לד.) שהשאור מיעוטו יפה כמ"ש בזוהר הקדוש (מה"נ תולדות קלח א') שיצר הרע של תאוה נקרא לבן שיתלבן לע"ל מפני שבעצם היצר נברא לחמודי דאורייתא כמש"נ שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב וגו' רק מה שהאדם עושה אותו רע להשתמש בו לחמדת הבלי העולם הזה ולכן בעצרת מקריבין ב' הלחם של חמץ מפני שבזמן מתן תורה נכנסו חמודי דאורייתא בנפש ישראל ואז השאור יפה לנפש כמ"ש (סוכה נב ) אם פגע בך מנוול זה כינוי ליצר הרע של תאוה משכהו לבית המדרש יכניס את החמדה זו בעצם לדברי תורה, מה שאין כן בחג המצות שאז המצוה בלחם עוני ואין עני אלא בדעת וכו' וכ"ז שלא נכנס הדעת בנפש לברר הטוב הוצרך לבער השאור והחמץ מנפשו מכל וכל וזהו מצות אכילת מצה בליל ראשון מצד התעוררת האדם בנפשו, ועכ"ז אם אין הקב"ה עוזר לו אין יכול לו שעצם הכח הזה נשפע עליו מלמעלה מצד הפסח כנ"ל וע"ז נאמר בפ' ראה תאכל עליו מצות עליו דייקא שמכח הפסח נשפע על הנפש כח להשבית השאור מנפשו בקדושת אכילת המצה, וגם בדורותינו אלה שאין לנו מקדש להקריב הפסח הקיווי של כל נפש ישראל אשר מצפה לזה שאם היה ביכולת בכל לבו ונפשו היה מוכן להקריב הפסח הר"ז חשוב לפני השי"ת כאלו הקרבנו הפסח להיות נשפע קדושתו זאת עלינו כמאז ורחמנא לבא בעי ועל זה נאמר בלשון המשנה בין פסח מצרים לפסח דורות שחימוצו יום א' ופסח דורות כל ז' מפני שאנו יודעים בנפשינו שכל הכח שלנו של אכילת מצה והשבתת שאור מנפשינו הוא רק מה שנשפע מהשי"ת כח הפסחיה כנ"ל, וכמו כן בלשון חז"ל נקרא חג הפסח על רמז זה ואנו קורין החג על שם הקב"ה שהכל מצדו יתברך, ובלשון התורה נקרא בשם חג המצות כי השי"ת קוראו ע"ש מעשינו כמו שנעשה הכל מצדינו:

והנה בפסח מצרים שהיה היציאה הראשונה מתכלית עומק השפלות והיו עוד בלי תורה ובלי מצות כמש"נ ואת ערום ועריה היה הופעת הארת הפסח מספיק רק על יום הראשון ולכן אין חימוצו נוהג רק יום א' שזה תלוי בזה והיינו בחינת מדת אהבה חסד לאברהם ועז"נ זכרתי לך חסד נעורייך וגו' על הזמן הראשון של יציאת מצרים ועל זה רומז בפ' קדש לי וגו' זכור את היום הזה וגו' ולא יאכל חמץ היום וגו' דענין אכילת מצה נקרא בזוהר הקדוש מיכלא דאסוותא דאכילה זו פועל רפואה לשורש מכתו של עולם כמש"נ ומחץ מכתו ירפא ודרשו (ב"ר פ' י') מחץ מכתו של עולם, ונאמר אחר כך והיה כי יביאך וגו' שבעת ימים תאכל מצות שעל ידי ביאתם לארץ נתקדשו כל המאכלים להיות בקדושה על ידי המצות הנהגת בארץ כמו הפרשת תרומות ומעשרות ושאר מצות של חובת הקרקע שהמה לתיקון המאכלים שיהיו בקדושה דזה תכלית הרפואה בשורש למכתו של עולם שבא מתאות המאכל ועל ידי זה שבעת ימים תאכל מצות היינו שיהיה בכח הופעת קדושת הפסח על כל שבעת ימי החג על ידי התעוררת הנפש להתקדש באכילת המצה כל ז' ימים ונאמר כאן מצת חסר ו' שהיו אז בעניית הדעת וכן בפ' בערב תאכלו מצות כ' חסר ו' ושאר כל מצות שבתורה שנזכר בענין פסח כתיב מלא זולת אלו דעיקר מצות לחם עני מצד עניית הדעת שהי' אז במצרים ועל זה עיקר מצות בערב תאכלו וגו' רק על לילה הא' וכדי לרמז שגם כל כח האתערותא שלנו להתקדש הוא רק מכח הופעת קדושה מלעילא מבחי' ופסח ד' וגו' כדברנו עז"נ בפ' שאח"ז מצות יאכל את שבעת הימים ושם נאמר מצות מלא ו', וגם יאכל מעצמו. ושבעת הימים בה' הידוע והיינו הז' מדות הקדושים הידועים שנקראים ימים כמש"נ כי ששת ימים עשה ד' וגו' ואות י' המילוי ידוע שהוא שורש החיות הנשפע מלמעלא. והיינו שיתברר לנפש שגם כח פעולת אדם בזה היא רק על ידי הופעת הקדושה מלעילא על כל שבעת הימים שהמה ז' מדות הק' כנ"ל, ועז"נ בלשון יאכל שגם פעולת האכילה אינה מצידנו רק מצד השי"ת כמש"נ והבית בהבנותו וכדאיתא בזוהר הקדוש ע"פ ותכל עבודת המשכן מאליו, וזה מרמז על מעשי המצות הנעשום בכוונה רצוי' נתברר להנפש שהשי"ת גמר בעדינו המעשה לטוב כמש"נ ה' יגמור בעדי וגו' מעשי ידך אל תרף, והנה כ"ז היא הקדמת משה רבינו ע"ה לישראל על מצות קדושת בכור, כי עיקר מצות קדושת בכור לברר אשר קדושת ישראל היא בשורש בתולדה מנוקים מבחי' תאוה זו, כי גם כל הנאת הגוף שלהם המה משורש הקדושה וזה היה תכלית הבירור הנגמר לאחר ביאת הארץ שנתקדשו בקדושת המאכל כדברינו, ועז"נ והיה כי יביאך ד' וגו' והעברת כל פטר רחם ויש מ"ד (בכורות ד:) שלא נתקדשו בכורות במדבר עד בואם לארץ אף שהיא חובת הגוף והכל כדברינו:

פרק ה

בלילה זו יש ג' אכילת מצוה שמברכין עליהן אשר קדשנו במצותיו וצונו. וז"ש ר"ג כל שלא אמר ג"ד אלו בפסח לא יצא י"ח פסח מצה ומרור, דאף שאין לנו פסח ונשלמה פרים שפתינו, וחשב כל אחד על שום מה להכניס בלב קדושה מהמצות ע"י המכוון לש"ש, ובשל"ה הקדוש (מס' פסחים מ"ע ק"י ע"א) חשב דג' מצות אלו נגד ג' האבות (וחשב שם הסדר שמרומז ע"ש) ויתכן דפסח שהוא ע"ש שפסח המקום וכו' זהו נגד א"א שלו נאמר ואחרי כן צאו וגו' וזהו תחלת ההצלה שפסח גנן והמליט, ומרור כנגד יצחק אבינו עפמ"ש (ב"ר פ' ס"ה) יצחק תבע יסורין כו', ומצה כנגד יעקב אבינו דמצה היינו שאין בו שאור שבעיסה שמרמז על היצר הרע המחמיצנו (כמ"ש פירש"י ברכות יז.) והוא תחלת הסתת הנחש להכניס תאוה והנאת הגוף באכילה וזהו שאור שבעיסה, * שאמר מה שקל שבקלים אינו אומר כן (כמ"ש פירש"י ויצא מב"ר) והיינו שהיה כאדם הראשון קודם החטא דכ' ולא יתבוששו מפני שלא ידע כלל מהנאת הגוף ובא כנגדו מצות מצה, אך לפ"ז קשה דהול"ל הסדר פסח מרור ומצה למה הקדים ר"ג מצה למרור, אמת שבפסוק גם כן כ' ואכלו את הבשר וגו' ומצות על מרורים יאכלוהו גם כן הסדר פסח מצה ומרור, אך הא גופי' קשיא למה לא נחשבו בפסוק כסדר האבות, גם לפי הזמן מרור ע"ש וימררו זה היה בגלות מצרים קודם לפסח שפסח כו' ומצה שלא הספיק כו' והו"ל להקדים מרור אף לפסח אבל באמת ענין מרור ע"ש וימררו את חייהם. אין המכוון על היסורין שסבלו. אך הפי' המכוון לתכלית מהיסורין שסבלו שעי"ז זכו אחר כך לבער היצר הרע כעין מה שתבע יצחק אבינו ע"ה יסורין לתכלית טוב, שמדתו גבור הכובש את יצרו. וידע שלא יוכלו לכבוש היצר רק ע"י יסורין שיתקנו העבר ועל ידי זה יהיו ניצולין מיצר הרע להבא שלא יהיה עבירה גוררת עבירה (ונת' במ"א ) וזה שתבע יסורין להנצל מגיהנם היינו לתקן העבר כדי להיות גבור הכובש את יצרו אלהבא, וכנגד זה בא מצות מרור ע"ש וימררו את חייהם ועל ידי זה זכו לצאת מקלי' מצרים, וזה היה בזמן מאוחר אחר הפסח שהיה תחלת ההצלה אשר פסח על בתי בני ישראל וגו' ומשו"ה הקדים הפסח אך למה הקדים מצה למרור, הנה השל"ה הק' (מצה שמירה צ"ז רע"א) ד"ה לחמא הק' הא מצות בערב תאכלו מצות נצטוו בר"ח ניסן ופ' וישא העם את בציקו וגו' הי' אחר כך בט"ו, ואיך אמר מצה ע"ש שלא הספיק, אך באמת המצוה הי' בערב תאכלו מצות תיכף בליל פסח, והיינו מצד השי"ת שנגלה עליהם ממ"ה וגאלם וזכו אז לפי שעה שלא יהיה שאור שבעיסה בלב ישראל כלל, והיינו בתחלה פסח ה' על בתי בני ישראל ובמכה עשירית שהוא כנגד כ"ע (כמשנ"ת כ"פ) זכו ישראל ע"ד נגוף למצרים ורפוא לישראל (כמ"ש זח"ב ל"ו א) להתגלות עתיקא ועל ידי זה זכו למצות מצה בערב תאכלו מצות לשעה, לבער היצר הרע, ואחר כך בא תכלית מהמרורים דוימררו את חייהם שעל ידי זה זכו אחר כך להיות גבור הכובש את יצרו מצד ישראל, ועל ידי זה זכו למתן תורה אחר כך דכ' אני אמחתי א' אתם שנתבער היצר הרע מכל וכל, וזש"נ ומצות על מרורים יאכלוהו שתכלית המרורים להיות גבור הכובש את יצרו, כדי שעל ידי זה יזכו להיות אתפני יצר הרע מכל וכל שזהו קדושת יעקב אבינו שהיה כמו אדם הראשון קודם הקלקול, ומ"מ בזמן קדם מצה שתיכף בליל פסח זכו מצד השי"ת לבער היצר הרע מהלב לגמרי כמש"נ בערב תאכלו מצות, אך אז הי' חימוצו נוהג רק יום א' (כמ"ש פסחים צו:) ואחר כך חזר יצר הרע למקומו, שהרי בקי"ס כ' והמים להם חמה חסר שהיה קטרוג על ישראל (כמ"ש במכילתא) שקטרוג הס"מ לאלו אתה קורע הים (כמ"ש בשמות רבה פ' כ"א וזח"ב ק"ע ב) ואחר כך זכו על ידי המרורים להיות גבור הכובש יצרו כמש"נ ויראו העם את ה' ועל ידי זה זכו לראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל (כמ"ש במכילתא וזח"ב ס' א') ומכל מקום נסתר האור, כמש"נ ויבאו מרתה גו' וכמ"ש בזוהר הקדוש מדבר שור כו' (זח"ב ס' ע"א) ומ"מ הועיל המרורים שעל ידי זה זכו למתן תורה וכמ"ש בגמרא (ברכות ה.) שזכו על ידי יסורין למתן תורה, וזה היה התכלית מהמרורים וזש"נ ומצות על מרורים יאכלוהו, ומ"מ בסדר הזמן זכו למצה קדישות יעקב אבינו מצד השי"ת תיכף בליל א' כמש"נ בערב תאכלו מצות ומ"מ נצטוו תיכף שבעת ימים תאכלו מצות שאחר כך יזכו להיות חירות ממ"ה דלא היו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) וממילא יתבער היצר הרע שהוא המה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) ומשו"ה נקרא חג הפסח יום ה' הגדול והנורא מדות אברהם ויעקב שתיכף זכו להצלה רפיא לישראל מק' א"א שמדתו הגדול, וזכו בערב תאכלו מצות ק' יעקב אבינו הנורא (ונת' במ"א:)

וג' מצות שלוקחין מרמזין מהס"ת גם כן לג' אבות כמו שאמרנו כ"פ במ"ש שלשה אני יודע שלשה אבות שבכ"מ מספר ג' רומז לג' אבות, וחכמים תיקנו ד' כוסות כנגד ד' לשונות שלך גאולה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי (כמ"ש ב"ר פ' פ"ח) וראיתי לרב קדוש א' שהקשה למה לא תיקנו ד' מצות גם כן ובאמת יותר יתכן לתקן כנגד ד' לשונות במצה שהיא מ"ע מה"ת. מה שאין כן כוסות שהוא מתקנת חכמים ורק נרמז בכוס פרעה וכדומה. אך הענין ד' לשונות. והוצאתי נגד א"א והוא התחלת יציאת מצרים וכנגד זה מצות פסח אשר פסח וגו'. והצלתי ע"ש וינצלו את מצרים שעשאוה כמצולה שאין בה דגים כמצודה שאין בה דגן (ברכות ט:) שבמצרים היו ישראל כעובר בבטן אמו שאז היה מעורב נפשות ישראל בתוך נפשות או"ה ואח"ז הוציאו כל הנ"ק היינו שיצאו ממ"ט שערי טומאה וזהו נגד ק' יצחק אבינו ע"ה להיות צדיק הכובש את יצרו. וזהו והצלת וכנגד מצות מרור, אך מ"מ יוכל יצר הרע לכנוס עוד. ועז"נ וגאלתי נגד ק' יעקב אבינו ע"ה שיהיה בלא יצר הרע כמש"נ בערב תאכלו מצות והיינו שמטתו שלימה שלבסוף יבוררו כל ישראל ולא ידח ממנו נדח, ומכל מקום אחר כך הי' גם כן קטרוגים בקי"ס ואח"ז עד מתן תורה דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי ונתבטל היצר הרע כמ"ש וכנגד זה נאמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים, אך לוחות ראשונות נשתברו, אך כבר אמרנו שאומרים בשבועות זמן מתן תורתינו אף שהלוחות נשברו מכל מקום יכולים לזכות בשבועות לקדושת לוחות ראשונות אני אמרתי א' אתם, וכן אומרים בפסח זמן חירותינו אף דאכתי עבדי אחשורוש אנן, שהזמן בפסח לזכות לחירות עולם, ואחר כך בלוחות שניים זכו שהיו בהם מדרש הלכות ואגדות כי כפלים לתושי' (כמ"ש שמות רבה פ' מ"ו מ"ז) וזה הרב חכמה לתקן הרב כעס שאלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא ה' חומשי תורה כו' (נדרים כב:) ואיתא בזוהר הקדוש (רע"מ ר"פ עקב) לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי נהמא דאורייתא דבכתב ויינא דאוריי' דבעל פה, ולזה במצות נהמא דאורייתא דבכתב תקנו רק ג' מצות נגד ג' לשונות והוצאתי והצלתי וגאלתי ק' ג' האבות. שהרי אף שבמאמר אנכי נתקע ת"ת בלבם ובמאמר ל"י נעקר יצר הרע מלבם (כמ"ש שיר השירים פ' ישקני) מ"מ אחר כך חזר יצר הרע למקומו ומאמר ולקחתי אתכם לי לעם זה יקויים רק לעתיד כשישחט להיצר הרע (כמ"ש סוכה נב.) ויבוער הרע מכל וכל לעולמי עד, מה שאין כן הכוסות שהיא נגד יינא דאורי' דבעל פה תקנו חכמים ד' כנגד כל הד' לשונות שעל ידי תורה שבעל פה יכולים לזכות להיות אתפני יצר הרע מכל וכל להיות נגאל מיד, ולזכות למ"ת כמו בלוחות ראשונות כמאמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים לעולמי עד, וכן הד' כוסות כנגד ד' מלכיות (כמ"ש ב"ר וישב שם) והכוס ד' נגד מלכות אדום שעל ידי תורה שבעל פה יזכו לתקן הרב כעס ולזכות לביאת המשיח שאז יזכו שישחט השי"ת ליצר הרע ויבוער מכל וכל בביאת הגואל ב"ב:

פרק ו

עבדים היינו כו' הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו וכו'. כבר עמדו על שינוי הלשון התחיל בלשון עבדים ואחר כך אמר לשון משועבדים וכן אחר כך בפסקא לפיכך הוציאנו מעבדות לחרות כו' ומשעבוד לגאולה גם כן ל' עבדות ולשון שעבוד, הענין דעבד היינו קנוי בקנין גופו, ומשועבד היינו על ידי חוב שיש עליו, וז"ש עבדים היינו כו' ויוציאנו ה"א לחירות, ומ"מ הי' עוד לפרעה טענות עלינו שרדף אחרינו, והיינו מפני הקטרוג שהיה עוד וכמ"ש במכילתא והמים להם חמה כ' חסר א"ת חומ אלא חמה שאף על ישראל היה קצף וכ"כ בב"ר (בשלח) שקטרוג הס"מ עד עכשיו עוע"ז כו' וכן בזוהר הקדוש (ח"ב קע ב ). וכן בשעבוד מלכיות יש טענות על ישראל וגאולה היינו במאיר כסף ומשעבוד צריך גאולה ועז"נ חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, וז"ש מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה, וז"ש ואלו לא הוציא כו' משועבדים היינו לפרעה במצרים והיינו אף שמדינת מצרים נחרבה ופרעה נאבד מכל מקום משועבדים היינו לקליפת פרעה במצרים שהוא ערות הארץ ואף שישראל היו גדורים מן העריות אז (כמ"ש שיר השירים) מכל מקום לא זכו להתברר במדת צדיק יסוד עולם והיה עוד עליהם קטרוג ושעבוד, וזה שחשב מיגון לשמחה עדמ"ש (תענית טו.) ישרים לשמחה לישרי לב שמחה. והיינו כשזוכין לשבת עלאה וזוכין להוריק הרע מלב כסיל לשמאלו מכל וכל כמ"ש (בת"ז תי' מ"ח) זכאה מאן דעביד לון דירה בשבת בתרי בת' לבא ואתפני יצר הרע מן תמן זוכין אז לשמחה ומאבל ליום טוב אור כי טוב חכמה שכנגד זה מאמר יהי אור ה"פ אורה במאמר יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ"ג) ומאפילה לאור גדול גדול מורה בלא שיעור יותר על התפיסה שכל הנעלם מכל רעיון. וג' לשונות הללו כנגד קדושת ג' אבות שהם מרכבה למדות חג"ת והם ענפים מג' ראשונות (כמ"ש זח"ב קעה ב) וכ"כ (שם י"ד ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה ליצחק ברזא דתבינה ליעקב ברזא דדעת, וז"ש בזוהר הקדוש (שם ר"ד א) ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהון ובמ"א (רע"מ זח"ג רנ"ז א) ש' ג' כתרין כתר חכמה ובינה, ואחר כך ומשעבוד לגאולה שהוא נגד קי"ס שעז"נ נתתי כפרך מצרים שנצרך לזה כופר ומחיר כדרך הגאולה והוא כעין מ"ש (ב"ר פס"ה) ונשא השעיר זה עשו את כל עונתם עונות תם דכ' ויעקב איש תם, והיינו שיברר השי"ת שעשו הוא החייב בעונות תם כן בירר השי"ת או בקי"ס שע"י שהיו ישראל במצרים שהם קלי' התאוה ערות הארץ על ידי זה נכנס מעט מזה בלב ישראל שאור שבעיסה ומש"ה נטבעו המצרים במים הזידונים וישראל נגאלו אז גאולה שלימה:

פרק ז

לפיכך אנחנו חיבים להודות וכו' למי שעשה לאבותינו ולנו כו'. בגמרא (ברכות נ.) למי שאכלנו הרי זה בור כו' והא אמרינן למי שעשה לאבותינו כו' א"ל התם מוכחא מילתא, ועכ"פ קשה למה לי' למימר למי הול"ל לה' או לאקינו, אך מ"י היינו בינה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קטו ב') וכאן ט' לשונות, להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס ולמי לשון עשירי מ"י בינה (ע' תוס' יו"ט.), וחשב הוציאנו מעבדות לחירות עלמא דחירו בינה ויציאת מצרים מסטרא דיובל כמ"ש בזוהר הקדוש עה"פ וחמישים עלו בני ישראל, ואחר כך ג' לשונות מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב. ומאפלה לאור גדול כנגד ג' ראשונות. ואחר כך משעבוד לגאולה כאמור והי הלשונות כנגד ה' מדריגות שבנפש נר"נ תי' יחידה (מ"ר סו"פ ואתחנן) והם כנגד ד' אותיות הוי"ה וקוצו ש"י שמרמז לכ"ע (כמ"ש זח"ג ס"ה ב) מעבדות לחירות בינה עלמא דאיהו. משעבוד לגאולה נגד מ' מלכות וחשב ג' לשונות נגד יו"ד וקוצו ש"י שמזה בחי' חי' יחידה נשמה לנשמה, ו' שמזה הרוח. לשמחה יחוד קוב"ה וכנסת ישראל כמש"נ ישמח ישראל בעושיו בני ציון יגילו במלכם. וה' הלשונות וכל א' מהם כלול מעשר נ' שערי בינה. והעשר מכות שהם היו נגוף למצרים ורפוא לישראל ועליהם אמר ר"ע שכל אחד מהם היה כלול מחמש ג"כ כנגד ה' כחות הנפש שהם מד' אותיות הוי"ה וקוצו ש"י. ה' פרצופין. ולקו נ' מכות. ובקי"ס אף לריה"ג לקו נ' מכות. והכל כנגד ה' פרצופין ה' ברכו נפשי שבגמרא (ברכות י.) וה' מדרגות שבנפש. וה' כחות הנפש ויציאת מצרים ע"י שזכו לחמשים שע"ב וכמש"נ וחמשים עלו בני ישראל:

פרק ח

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. בזה מרומז ג' עניינים שאנו מודים להקב"ה עליהם כמו שמסיים כנגד ארבעה בנים דברה תורה, ולכאורה יש להבין בהא דכ' והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם וגו' ויקוד העם וישתחוו ופירש"י על בשורת הבנים הלא זה הוא שאלת בן הרשע ומה זו בשורה שיהיה להם בנים רשעים, וגם מה זו בשורה שיולדובנים, זה יתכן לאיש פרטי הוא בשורה שיולד בנים, אבל לאומה שלימה הלוא עולם כמנהגו נוהג שנושאים נשים ומולידים בנים, אך עיקר הבשורה היה להם שאף הבנים רשעים שיולדו להם לא ידחו מכלל ישראל לעולם כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א צג א) כתוב ועמך כלם צדיקים והא כמה חייבין אית בהו בישראל וכו' אלא הכי תנא וכו' וכד אתגזרו עאלו בהאי אולקא טבא דקוב"ה דכ' וצדיק יסוד עולם כיון דעאלו בהאי חולקא דצדיק ודאי כלם צדיקים וכו' לעולם ירשו ארץ, וכן איתא בגמרא (סנהדרין מד.) בעכן אף על פי שחטא ישראל הוא אסא דקאי ביני חולפי אסא שמו ואסא קרי לי' אף שעבר על כל התורה ומשך בערלתו שרצה שלא יכירו בו שהוא מהול אף על פי כן אמר לו יהושע יעכרך ד' היום הזה היום הזה אתה עכור ויש לך חלק לעולם הבא, וגם איתא במשנה (שם צ.) ג' מלכים וד' הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא ובגמרא (שם קד:) דורשי רשומות אמרו כלם באים לעולם הבא חוץ מבלעם, דורשי רשומות היינו שמשיגום הרגשה למעלה משכל אנושי והוא רק כמו רושם דאכנה"ג אמרו עליהם שא"ל חלעוה"ב ע"פ שכל השגת אנושי. ורק הדורשי רשומות אמרו שיש להם חלק לעולם הבא מחמת שהם מזרע ישראל ואף על פי שחטא ישראל הוא ולא ידח ממנו נדח, ועל הבשורה הזו היו שמחים ועז"נ ויקוד העם וישתחוו על בשורת הזרע שהובטח להם שיהיה לזרעם קדושת ישראל לעולם. והנה ברוך המקום מרמז לבן חכם שהוא משכיל בתורה ויש לו הכרה בכבוד מלכותו ית"ש ועל זה מרמז תיבת המקום ושואל בדרך חכמה שרוצה להשיג טעם וחיות המקום ושואל בדרך חכמה שרוצה להשיג טעם וחיות מקדושת מצות התורה וע"ז בא התשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן היינו שתכניס בו חיות הדברי תורה שלא תפוג טעמו ממנו, וברוך המקום היינו שיש לנו השגה בשכל אנושי בטעם וחיות כבוד קדושתו יתברך שמו, ועל שאלת בן הרשע בא התשובה אלו היה שם לא היה נגאל, אבל אחר שגאל אותנו השי"ת ועשה אותנו לאומה ישראלית מעתה כיון שגם הוא נולד מישראל ונימול לשמונה לא יועיל לו רשעתו להוציא עצמו מכלל ישראל אף על פי שעשה תועבות ואף על פי שחטא ישראל הוא ויהיה לו תיקון גם על מעשיו, ועל זה מרמז תיבת ברוך הוא בלשון נסתר שתיבת הוא מרמז על העתיד שנעלם משכל אנושי, כי אין שום השגה בשכלנו איך יוכל הרשע לבוא לידי תיקון אבל השי"ת שהוא למעלה מהשגתינו הבטיחנו שלא ידח ממנו נדח, ועל ענין התם מרמז תיבת ברוך שנתן תורה לעמו ישראל כי ע"י הדברי תורה תוכל להכניס גם בהתם דעת להיות לו השגה קצת בקדושתו יתברך שמו, ועל ענין שאינו יודע לשאול מרמז גם כן תיבת ברוך שהוא שלזה גם כן אין השגת שכל אנושי להשיג איזה צד קדושת ישראל בנפש בור שלגמרי אין בו דעת לשאל ואין לו שום הרגשה בקדושתו, ורק מצד השי"ת שהוא למעלה מהשגת שכל אנושי הבטיחנו שגם בנפשות ההם גם כן מכלל ישראל יחשבו ונוכל גם בנפשם להכניס קדושה, ואת פתח לו כי יש בו גם כן קדושת ישראל:

פרק ט

יום ראשון

כי כי חמתיו עבר דגיצם חלף הלך לו במדרש (שיר השירים ב׳:י״א) דרש מקרא זה על גלות מצרים ועל גלות בבל ואחר כך על גלות אדום על ענייני שעבוד גליות, והלא בגמרא (תענית ז' ע"א וע"ב) דרשו הגשמים רק לסימני ברכה גדול יום ירידת גשמים כיום שנתנה בו תורה, וכיום שנברא בו שמים וארץ, וישועה פרה ורבה בו שנדרש הכל לטובות ולברכות, אך איתא בגמרא (שם ח:) קשה יומא דמטרא כיומא דדינא ובאמת מצינו בגמרא (יומא נג:) שהכה"ג התפלל ביום הכפורים ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים בענין הגשם כי עוברי דרכים מצטערים הם בירידת הגשמים אך הענין הוא דהאומות נמשלו לגשמים מצד כי בריאת האו"ה היה רק בשביל טובת ישראל כמו שיהי' לעתיד דכ' והיו בני נכר איכריכם וכורמיכם ואתם כהני ה' תקראו כמו בשעת מתן תורה דכתוב ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' ובאמת להעוסקים בתורה אין להאומות שליטה עליהם כמ"ש (אבות פ"ג) המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ואמנם עוברי דרכים היינו אותם שאינם עושים רצונו של מקום ועוברים מדרך ה' הם מצירים מהם והם הגורמים לשעבוד מלכיות ולצרת ישראל וזה שמרמז המדרש שהארבע מלכיות נמשלו לגשם שמרוה את הארץ כמש"נ כי כאשר ירד הגשם וגו' ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל וגו' כמו כן לעוסקים בתורה אין לשיטה לאו"ה עליהם ואדרבה נותנים לחם לאכול והם איכריכם וכורמיכם, ולעוברי רצונו הם לצנינים והם גורמים השעבוד וכאמור, והנה התורה שבכתב נמשלה לגשם כמש"נ יערוף כמטר לקחי ואין לקחי אלא תורה כדכ' כי לקח טוב נתתי לכם והוא תורה שבכתב שיורדת בגבורה מן השמים, ואמנם בשעת הירידה יורדת מתוך הענן המכסה את זכות השמים כדכ' סכות בענין וגו' ובשעת ירידת הגשם אין רואין את זכות השמים כן בקבלת תורה שבכתב כ' ונגש משה לבדו אל הערפל אף שהיא דק יותר מענן אבל הוא גם כן ענין מכסה ונאמר בעמוד ענן ידבר אליהם וכ"נ כי בענן אראה וגו' והיינו כי התורה שבכתב יורדה מן השמים מפורש מפי הקב"ה וכ' כי לא יראני האדם וחי וגו' לכן כביכול מסתתר בענן אז כי אין יכולים לראות כבודו ית"ש באספקלריא המאירה (כמ"ש יבמות מט:) ותורה שבעל פה נמשלה לטל תזל כטל אמרתי אמירה בלחישא (זח"א רל"ד ב) שאין הדיבור מפורש מפי הקב"ה רק נראה כאלו ההתחדשות היא מצד החכמים בעצמם לכן נמשלה לטל שיורד בשעה שהשמים זכים לגמרי בלי שום מכסה עננים ואפ"ה אין רואים הטל בשעת ירידתו וכמו"כ התורה שבעל פה שנראה כאלו החכמים מחדשים אותם ובאמת הם גם כן דא"ח, והנה בסוכות אנחנו מתפללים על הגשם ובפסח על טל והיינו כי התורה שבכתב ניתנה בתשרי ביום הכפורים כדאיתא בגמרא (סוף תענית) לא היו ימים טובים לישראל כיום הכפורים בו ניתנו לוחות אחרונות ונקרא יום חתונתו במשנה (שם כו: ובפירש"י) מצד דהלוחות הראשונות נשתברו דאמר משה מוטב שתידון כפנוי' ולכן נקרא יום חתונתו בלוחות האחרונות ביום הכפורים ולכן מתפללין אנחנו אז על הגשמים שמרמז על השפעת ד"ת שבכתב. ובפסח אנו מתפללין על טל שמרמז על תורה שבעל פה שנקראת תורת חסד כמ"ש סוכה מט:) וכי יש תורה שאינה של חסד אלא זו תורה ללמדה והיא תורה שבעל פה שצריכה ללמדה. וחג הפסח הוא כנגד אברהם אבינו ע"ה שמדתו חסד אנו מתפללין בפסח על הטל שהוא השפעת ד"ת שבע"פ כי בפסח זמן השפעת טלא דעתיקא כמ"ש (שבת פח:) טל שעתיד בו הקב"ה להחיות את המתים ומזה אמרו בת"ז (ת' י"ט) כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו (והוא מ"ש בסוף כתובות אור תורה מחייהו) וכן מפטירין בשבת חהמוע"פ במתים שהחיה יחזקאל ותה"מ היא מטלא דעתיקא כאמור ובליל פסח במכה עשירית שהיא כנגד כ"ע כמ"ש (זח"ב כט א) זכו להתברר עד כ"ע וזה בזכות אברהם אבינו ע"ה דכ' בי' ואברהם זקן שזכה למדת זקן וכ' וה' ברך את אברהם בכל בת היתה לאברהם אבינו ובכל שמה בת יהבא לאברהם (זח"א רי"ט א) וז"ש (זח"ג רמ"ח א) ה' בחכמה יסד ארץ אבא יסד ברתא שא"א היה אב הראשון שהוליד כנסת ישראל וזה היה הכנה למתן תורה אך נתקלקל ונשברו הלוחות ומבקשין על הטל שיזכו בשבועות על ידי טלא דעתיקא לתקן הכל ויזכו לקדושת מתן תורה דכ' אני אמרתי אלקים אתם. וביום הכפורים זמן שניתנו לוחות אחרונות אף שיש בהם מדרש הלכות ואגדות (כמ"ש במדרש שמות רבה פמ"ו) תורה שבעל פה מבקשין על הגשם לזכות לתורה שבכתב שעל ידי התורה שבעל פה יכולים לתקן הרב כעס ולזכות לגשם תורה שבכתב:

פרק י

בפיוט למוסף טל נתקן ע"ד תשר"ק תן לרצות וכו' ובפיוט גשם ע"ד א"ב זכו אב כו', ובזוהר הקדוש (ח"ב קפו א) איתא ירחא דלכון איהו כסדרן דאתוון אבי"ב דאיהו י"ב רזא דג' (היינו במ"ק י"ב ג') אב"ג כסדרא דאתוון אבל ירתא שביעאה דילי מסיפא דאתוון תש"ר מ"ט אתון מתתא לעילא ואנא מעילא לתתא והיינו א"ב מתתא לעילא תשר"ק מעילא לתתא, וכן האר"י הק' חשב ו' חדשי הקיץ דמטרניתא ו' חדשי החרף דמלכא, ולמה בעלי הפיוט סדרו להיפוך שהתפלה על טל הוא ע"ד תשר"ק ועל גשם דרך א"ב, אך בענין שבודאי תשרי היא כפי שעלה במחשבה לברא העולם והיה להוריד השכינה שיהיה עיקר בתחנונים תש"ר מעילא לתתא, ומש"ה מזכירין שם האבות ומשה ואהרן שהם הורידו השכינה למטה (כמ"ש ב"ר פי"ט) ובניסן שנברא העולם (וכמ"ש התוס' ר"ה כ"ז, במחלוקת דר"א ורי"ד דאלו ואלו דברי אלקים חיים) והיינו כמו שצפה שאין העולם מתקיים והיינו שיקלקלו וצריך האדם לברר א"ע על ידי עבודתו וזה מתתא לעילא ואתוון כסדרן אב"ג והם חדשי דמטרוניתא, וכן תורה שבכתב שהוא מצד השי"ת נמשל לגשם כמש"נ יערוף כמטר לקחי והיינו לקח טוב תורה שבכתב, ותורה שבעל פה שהוא מצד כנסת ישראל נמשל לטל כמש"נ תזל כטל אמרתי, וכמו שאמרנו שכמו הטל אינו ניכר שהוא מן השמים רק ממה שרואין שהארץ לחה יודעין שירד הטל כן התורה שבעל פה דברי א"ח שנוזל מהשי"ת בלב חכמים ואינו ניכר שנראה שהם מחדשים משכלם, וזש"נ תזל כטל אמרתי והיינו אמירה בחשאי כמד"א ואמרת בלבבך (כמ"ש זח"א רלד א) שמופיע השי"ת בלב החכמים, ומ"מ הגשם בא ע"י מעשה הצדיקים כמ"ש (כתובות ה.) מעשה ידיהם של צדיקים מי מגיד הרקיע ומ"נ מטר, וכן מצינו (מ"ק כח.) דהא רבה ור"ח תרוויהו רבנן צדיקי הוו מר מצלי ואתי מטרא ומר מצלי ואתי מטרא כו' שבזה ניכר שהם צדיקים שמתפללין על הגשם ובא וכן (תענית ט:) מטר בשביל יחיד כו' האי מישרא בעיא מיא והאי מישרא לא בעיא מיא ואתא מטרא כו' מה שאין כן הטל דלא מיעצר כמ"ש (שם ג.) והיינו שתמיד משפיע השי"ת הטל, ומ"מ נמשל התורה שבכתב לגשם יערוף כמטר לקחי, שאחר שזוכין לתורה שבכתב ניכר הוא שהוא מהשי"ת כמו המטר כמש"נ כי ה' יתן חכמה וגו' מה שאין כן התורה שבעל פה שנדמה לחכמים שהם מחדשים מלבם ומש"ה נמשל כטל וכאמור, אבל מ"מ הטל מהש"י שמשפיע תמיד ולא מיעצר ואינו בא ע"י תפלת הצדיקים, ולזה סדרו בעלי הפיוט התפלה על הגשמים בדרך א"ב שהוא בא ע"י מעשה הצדיקים שהוא מתתא לעילא ומזכירין שם זכות אבות והרועים שבזכותם אנו מבקשים על הגשם, מה שאין כן התפלה על הטל סדרו בדרך תשר"ק מעילא לתתא שהוא בא מהשי"ת תמיד דלא מיעצר וסדרו טל תן וכו' השי"ת מצדו בלא מעשה ידיהם של צדיקים שהשי"ת משפיע הטל תמיד:

פרק יא

אומרים ג' לשונות לברכה לחיים לשובע, נגד חיי בני ומזוני שהם כלל כל הברכות חיים חיי, שובע מזוני, ברכה סתם היינו ריבוי שכן ברכה ראשונה בתורה ברכה דדגים וברכה דאדם פרו ורבו, ואומרים זה בתפלת טל וגשם, שכן ברכה ראשונה מיצחק אבינו מטל השמים, וברכת השי"ת בפ' והיה אם שמוע ונתתי מטר ארצכם וגו' שכל השפעות מכונות בשם טל וגשם, ומצד השי"ת הוא גשם שהוא כנגד תורה שבכתב כמש"נ יערוף כמטר לקחי וכמו שאמרנו דלקחי היינו תורה שבכתב שניכר שיורד מן השמים וכן תורה שבכתב, תזל כטל אמרתי היינו תורה שבעל פה שמופיע השי"ת בלב החכמים ובאמת הם דברי א"ח ונמשל כטל שאינו ניכר כשיורד מן השמים רק אחר כך כשרואין ליחות הארץ מבינים שירד טל (ונת' לעיל) וכ"כ האר"י הק' דחדשי החורף חדשי דמלכא וחדשי הקיץ חדשי דמטרוניתא, והוא על פי מ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב קפ"ו א) דחודש אבי"ב אתוון כסדרן א"ב, ותשרי מסופא דאתוון, דאתוון למפרע תש"ר, והוא כמש"ש התוס' (ר"ה כז.) בענין מחלוקת ר"א ור"י דאלו ואלו דברי אלקים חיים דבתשרי עלה במחשבה לבראות ולא נברא עד ניסן ומתחלה היה תכלית הבריאה להיות עיקר שכינה בתחתונים (כמ"ש ב"ר פי"ט) ולכן אותיות תשרי אתוון למפרע מעילא לתתא, וכן מצינו בגמרא (שם לב.) בראשית נמי מאמר היא:

ובזה"ק (ח"ג יא א) חשיב יהי אור מאמר ראשון ובמד' (ב"ר פי"ז) יש מחלוקת בזה ואלו ואלו דברי אלקים חיים דכפי שעלה במחשבה לבראות במדת הדין היה בראשית מאמר ראשון. ומאמר יהי אור היינו שיש בו איזה תפיסה ואור מאמר שני, אך אחר שצפה השי"ת במעשיהן של רשעים ונגנז אור הראשון (כמ"ש חגיגה יב.) אז מאמר יהי אור הוא הנעלם גם כן מכל רעיון והוא מאמר ראשון ואף שהיה גלוי לפני השי"ת מתחלה שיקלקלו כן היה הרצון בסדר הבריאה שיהיה מקודם כפי המחשבה הא' עשה את האדם ישר. ואחר כך כפי שיהיה אחר הקלקול שיגנז אור הראשון. וכן מתחלה נזכר רק שם אלקים שביקש הקב"ה לברא במדת הדין וצפה שאינו מתקיים ושותף מדת הרחמים למדת הדין. ולכן מאמר עשירי לחשבון הזוהר הקדוש והמ"ד במדרש שהיא מאמר לא טוב היות האדם לבדו הוזכר אחר פ' ביום עשות ה' אלקים שהוא אחר הקלקל ששותף הקב"ה מדת הרחמים למדת הדין וכן כפי שעלה במחשבה לבראות בתשרי אתוון למפרע מעילא לתתא שיוריד השי"ת שכינתו לתחתונים. ואחר כך בניסן כפי שנברא היינו אחר שצפה שיקלקלו אז אתוון כסדרן מתתא לעילא וכן היה הגאולה במצרים בניסן נאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ולכן בחורף חדשי דמלכא מתפללין על הגשם שהוא כנגד תורה שבכתב שהוא מצד השי"ת. ובקיץ שהוא חדשי דמטרוניתא מתפללין על הטל שהוא מצד האדם תורה שבעל פה מתתא לעילא ואתוון כסדרן:

ובעלי הפיוט סדרו תפלת טל ע"ד תשר"ק ותפלת גשם ע"ד א"ב להיפוך ממה שאמרנו, אך באמת מצד השי"ת כן הוא תשר"י אתוון למפרע מעילא לתתא וניסן כסדרן מתתא לעילא שיברר האדם א"ע מתתא לעילא, אך ישראל מצדם מכירין שאף מה שמבררין א"ע מצדם גם כן אין להם שום כח רק על ידי מה שהשי"ת נותן להם כח זה, וכן היה ביציאת מצרים שהיה בחודש זה והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי הכל מצד השי"ת ואחר כך ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי הכל מצד השי"ת, ולכן מבקשים בתפלת טל דרך תשר"ק שהשי"ת ישפיע מעילא לתתא שנוכל לברר מה מצדנו, ואביא אתכם אלי, וכן בתשרי מזכירין בתפלת גשם דרך א"ב, שאף שאז עיקר השפעת הגשם מעילא לתתא מ"מ אין השי"ת משפיע עד שיהיה איזו אתערותא דלתתא גם כן, ולכן מזכירין דרך א"ב שיעזור השי"ת על תחלת האתערותא דלתתא מצדנו, שנזכה להשפעת מעילא לתתא, ועיקר הברכות הם בד"ת, וכן נדרש גם ברכות יצחק מטל השמים על מקרא משנה תלמוד ואגדה (כמ"ש ב"ר פס"ו) וחיי היא בודאי ד"ת שנקרא חיים ראה נתתי לפניך את החיים וגו' ובחרת בחיים וגו', ומזוני עשירות היינו גם כן בד"ת כמ"ש (מ"ת תשא ג) והשבע לעשיר וגו' בעשירי תורה מדבר וכו' (וכן נד' תמורה טז עשיר ורש מי שעשאו חכם לזה וכו'). וברכה גם כן ריבוי בד"ת דכ' ברכת ה' היא תעשיר וכמו שאמרנו יברכך בתורה, רק מזה נסתעף אף בעניני עולם הזה ברכה וחיים ושובע, חיי בני ומזוני:

פרק יב

קומם עיר בה חפצך בטל שימה בידך עטרת בטל. הם לשונות בפ', אך מה טובם ושייכות לטל, עטרת כ"ע טלא דעתיקא ואיתא (זח"א רב א) דהא לית לך מלה לתברא יצר הרע אלא אורייתא, והיינו תורה שבעל פה שהוא הרב חכמה שבא לתקן הרב כעס, וכ"ה לשון הגמרא (סוכה נב:) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש שהוא מקום חידוש הלכות, ומייתי מדכ' הלא כה דברי כאש וגו' דבר ה' זו הלכה (שבת קלח:) וזש"נ למען ציון לא אחשה וגו' עד יצא כנוגה צדקה שאו"ה מקטרגים מה נשתנו ישראל שבחר בהם ה' והשי"ת יברר עמך כלם צדיקים וזש"נ עד יצא כנוגה צדקה וגו' וראו גוים צדקך וגו' שלא יקטרגו עוד והיא על פי מ"ש (סנהדרין צז:) שמא תאמר אנו מחכין והוא אינו מחכה ת"ל לכן יחכה ה' לחננכם וגו' וכי מאחר שאנו מחכים והוא מחכה מי מעכב מדה"ד מעכבת, וז"ש מקודם קומם עיר בה חפצך, עדמש"נ כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בעולה, ובמדרש (ב"ר וישלח) למדנו מפ' של אותו רשע כי חפץ בבת יעקב בג' לשונות של חבה חבב הקב"ה את ישראל בדביקה בחשיקה בחפיצה וכו', ואמר קומם עיר בה חפצך בטל היינו טל תורה טלא דעתיקא (ונת' כ"פ) והיינו תורה שבעל פה שהיא בגלות שכן עיקר התפשטות תורה שבעל פה היה בבבל (כמ"ש סוכה כ.) וכן בכל האו"ה יש אצלם בגלות תורה שבעל פה וזהו בטל. ואחר כך אמר עיר כסוכה נותנרת מל' הכ' ונותרה בת ציון כסוכה בכרם ופירש"י דסוכת הכרם גר שם יומם ולילה וכ' כי כרם ה"צ בית ישראל וכיון שגלו ישראל נותרה בת ציון כסוכה בכרם. שימה בידך עטרת ומה טובה של ערטת ביד ובפסוק גם כן כ' והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מליכה בכף אלקיך וגו' והנה עטרת יפאר גם כל על הראש. וכן צניף וכש"נ ושימו צניף טהור על ראשו ומה שייכות זה ליד והנה מצד יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה אין פסולת כלל ומצדו כבר תקן כל פגם הנחש ופסקה זוהמא מאבותינו (כמ"ש שבת קמו.) וכן באמת יעקב לא מת (כמ"ש תענית ה.) והקב"ה מתפאר בישראל תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהו וחי כעמך ישראל וגו' (ברכות ו.) והנה כל האבות אברהם ויצחק נקראו גם כן ישראל (כמ"ש ב"ר ר"פ תולדות) והיינו שגם מטתם שלימה דעשו וישמעאל לא נחשבו לזרעם כמ"ש (נדרים לא.) ביצחק ולא כל יצחק, אך כל זמן שלא נולד יעקב אבינו לא נקראו אברהם ויצחק ישראל שיצא מהם פסולת, ולהיות ישראל מבוררים גם מצד אברהם ויצחק זה יהיה לעתיד, וזש"נ והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלקיך, היינו דאברהם ויצחק הם מרכבה למדות חסד וגבורה כדש"נ חסד לאברהם ופחד יצחק והם מכונים (בפתח אליהו) חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא, ואמר הכ' תפארת ומלוכה, ת"ת ומלכות קוב"ה ושכינתי' והיא עפמ"ש (זח"א ריט א) בת יהבה לאברהם כו' בת הי' לאברהם אבינו ובכל שמה, יצחק איתא (זח"ג פ ב) אורייתא מסטרא דגבורה קא אתיא, קוב"ה תורה איקרי (ח"ב ס' א') וז"ש עטרת תפארת ביד ה' יד שמאל, וצניף מלוכה בכף אלקיך גבורה דרועא שמאלא, וז"ש שימה בידך עטרת בעל ע"י תורה שבעל פה שהוא מעלא דעתיקא, ובפסיק לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כסוכה בכרם, כי לך יקרא חפצי בה ולארצך בכולה ולזה יזכו על ידי תורה שבעל פה טלא דעתיקא, ובת"ז (תי י"ט ובהק' י' ע"א) אוקמוה כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו והיינו מ"ש בגמרא (כתובות קיא:) ושם הגי' אור תורה מחייהו, והיינו על שעתיד להחיות בו את המתים (שבת פח:) והיינו טלא דעתיקא וז"ש בטל:

פרק יג

בסעודת שבת אומרים בכל סעודה קדושה אחרת בליל שבת דחקת"ק וביום דעתי"ק ובס"ג דז"א קדישין, ובסעודות יום טוב אומרים בכל סעודה דקוב"ה ושכינתיה. וכשחל יום טוב בשבת לא ראינו מפורש איך לומר. אם בכל סעודה קדושה אחרת כשבת, או בכל הסעודות דקובה"ו כמו ביו"ט, ונראה להכריע ע"פ מה שאמרנו שתלוי זה בזה. דקדושת הג' תפלות דשבת כקדושת הסעודות ובשבת נוסחי התפלות משונה בלילה אתה קדשת ובבוקר ישמח משה ובמנחה אתה אחד מה שאין כן ביו"ט תקנו נוסח א' לג' תפלות. וכן קדושת הסעודות ביום טוב גם כן א' דקוב"ה ושכינתי', וכן נראה מהתיקו' (תי י"ח כ"ד סוע"ב) דחשב קדושת התפלות דשבת דשכינתא תתאה אתה קדשת ישמח משה דאימא עלאה. אתה א' עמודא דאמצעיתא, ואנו רואין כשחל יום טוב בשבת לא תקנו נוסח מיוחד לכל תפלה. ונראה מזה שגם קדושת הסעודות ביום טוב שחל בשבת הוא דקוב"ה ושכינתי' בכל הסעודות, והענין דקדושת שבת קביעא וקיימא לדעת כי אני ה' מקדשכם והקדושה מצד השי"ת לכן בליל שבת דחקת"ק והיינו נפשות ישראל צרור החיים את ה"א, וינפש שמכם פורחין כל הנשמות (כמ"ש בס' הבהיר סי' כ"ט) וישראל נמשלו לתפוח (כמ"ש שבת כח.) ונקרא חק"ת קדישין, ואף שבפסוק נמשל הקב"ה לתפוח כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים כמו שהקשו בתוס', אך בכתוב מסיק בצלו חמדתו וישבתי ופריו מתוק לחכי, והיינו נשמתיהון דצדיקיא (כמ"ש בזח"א פה ב) ואז נמשל הקב"ה לתפוח וישראל נקראו ג"כ תפוחין קדישין פרי התפוח, וזה חק"ת קדישין ולא נקרא דשכינתי' דשכינה היא אני ה' השוכן בתוך בני ישראל ואז נקרא שכינתא וביום שבת אף דהסעודה דעתיקא היא גם כן מצד השי"ת די"ל נייחא מישראל ועולמו שאמר ונעשה רצונו. וכן בס"ג אף דאיתא (בס' מטה משה) טעם שינוי נוסחאות התפלה בלילה כנגד קידושין אתה קדשת, וביום ישמח משה ע"ש שמחת חתן וכלה ובמנחה אתה אחד ע"ש היחוד, מ"מ גם במנחה לא נקרא הסעודה דקוב"ה ושכינתי' רק דז"א וחק"ת אתיא לסעדה בהדה. מה שאין כן יום טוב שהוא מקרא קודש שישראל מקדשי לה ומכניסין הקדושה מקודש עלאה ליום טוב נקרא הסעודה דקוב"ה ושכינתי', שתיכף ביום טוב השי"ת שוכן בתוך בני ישראל. ונקרא שכינתא ולא מקת"ק דתיכף שורה בישראל כל הקדושות דחק"ת וז"א ומש"ה כשחל יום טוב בשבת אומרים בכל הסעודות דקוב"ה ושכינתיה שהיא מעלה יתירה מקדושת שבת שהיא כולל כל הקדושות ששוכן בתוך בני ישראל:

ועיקר היחוד דקובה"ו ליחדא שמא די"ה בו"ה כמו שאנו אומרים בכל המצות לשם יחוד קובה"י ליחדא שמא די"ק בו"ה, די"ק י' יראה ה' אהבה (כמ"ש ברע"מ נשא קכב ב) או להיפך י' חכמה אהבה ה' בינה לבא יראה שיכנס היראה במעמקי הלב, ואותיות ו"ק מורה על תורה ומצוה, ועיקר היחוד שיהיה התורה ומצוה בדחילו ורחימא, וכמ"ש מכבר דמטעם זה ו"ק בעצמו אינו שם, וי"ק היא שם בפ"ע, ועיקר היחוד ליחדא שמא די"ק בו"ק, וזה בכל יו"ט שהקדושה ליחדא שמא די"ק בו"ק דקוב"ה ושכנתי' כשהוא יחודא שלים עם יחוד י"ק שהם תרין רעין דלא מתפרשון תדיר:

ובחג זה בא מצוה להשבית שאור וחמץ שהם סמ"א ונוקבי' ס"מ ונחש כמ"ש בתיקו' (ת' כא) ומאן חלק לבם דאינון שאור וחמץ [ס"מ ונחש] (כ"ה בדפו"י) ערב רב. ואיתא בתי' לעיל מזה (לה ע"א) ו' אור הנר מלגאו ס"מ חשך נחש קדרות. ועלה אתמר אלביש שמים קדרות נוקבא דילי' כו' והם מחשיכין אור ונר שהיא תורה ומצוה וכמש"ש ואינון חשיכון כמכסיין על עיינין דלית לן רשו לאסתכלא בקוב"ה ושכינתי' ואור ונר דנהרין בהון כו', ואור ונר עלייהו אתמר כי נר מצוה ותורה אור, ואמרי אתחשכין בהון בגין דלא הוו משתדלי באוריי' ומצוה בדחילו ורחימו דאינון י"ק, ומיד דמשתדלין בהון בדור"ח אומאה איהו בי"ק דאינון דחילו ורחימו לאתעברא לון מן עלמא בגין דאינון חשוכין אפרישין בין י"ק ובין ו"ק כמה דאוקמוה כי יד על כס י"ק כו' ומאן אינון אילין חשוכין אילין ס"מ ונחש וכו' ואחר כך אמר דשאור וחמץ אינון ס"מ ונחש והם מחשיכין האור תורה ונר מצוה והיינו כמו שאמרנו, שבגמרא (סוטה כא.) אמרו מצוה בנר מה נר מאירה לפי שעה כו' ומשמע דעכ"פ יש אור לפי שעה במצוה, ובזוהר הקדוש (ח"ב קסו א) איתא דנר מצוה היינו שרגא בלא שלהבת ותורה אור דזכי לההיא נהורא דאדליק שרגא מיני',והמצוה רק כפתילה ושמן בלא שלהבת ואור ואמרנו שבכל מצוה יש תורה. האור תורה המכוון בהמצוה והיא הנר המאיר לפי שעה שבגמ', ותורה גם כן מצוה והאור שלה מאיר לעולם, וס"מ ונחש שהם חמץ ושאור הם מחשיכין האור שבנר מצוה ובתורה אור, ומצוה גולמית כשהיא בלא אור ומכוון לש"ש בדחור"ח היא כשרגא בלא שלהבת ואור, ועיקר היחוד ליחדא שמא די"ק בו"ק שיהיה התורה והמצוה כדחור"ח, ובמסיק בתיקו' תשביתו שאור מבתיכם אומאה דיתמחין בי"ד דאינון י"ד יומי דפסחא לקיימא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות ודא ז' יומי דפסחא דגלותא קדמאה וז' יומי דפסחא דגלותא בתראה, והיינו דכמו שהיה ביציאת מצרים ז' ימים דפסח והם מצד שכינתא תתאה יומין זעירין, כן לעתיד בניסן עתידין להגאל (ר"ה יא.) ויהי ז' ימים דפסח דגלות בתראה ויהי' הגאולה מצד בינה יום גדול וכמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג נד א) תרין יומין אינון לקב"ה כו', (ונת' שבה"ג) וז"ש לקיימא כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות, אמר אראנו לשון נסתר ע"ש בינה עלמה עלאה כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"א קנד ב) ועלמא עלאה דאיהו יובלא קרינא היא דכל מילוי באתכסיא אינון כו', ומסיק בתיקונים ובגין דא אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר ודא אור הנר אורייתא ופקודין נר מצוה ותורה אור נר בלבא והיינו בינה לבא נר ה' נשמת אדם, אור בעיינין, והיינו חכמה מוחא שמשם העיינין, ואמר דאיהו אור הנר בדחילו ורחימו בי"ק, מתעברין חשוכא וקדרותא מינייהו, והיינו חמץ ושאור שהם ס"מ ונחש נוקבי', והם חושך וקדרות, וביום טוב זה בפרט זוכין על ידי המקרא קודש ליחודא שלים יחודא דקוב"ה ושכינתי', ליחדא שמא די"ק בו"ק ביחד עם החו"ב, ודחילו ורחימו, שעל שניהם מורה יחוד י"ק והיחוד בשלימות וכולל כל הקדושות ונקראו ישראל כנסת ישראל שכינתא אני ה' שוכן בתוך בני ישראל:

פרק יד

בגמרא (ברכות יז.) גלוי וידוע לפניך שרצונינו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות, בזוהר הקדוש (ח"ג רלב ב' רלז ב) ערב רב עליהון אתמר מי מעכב שאור שבעיסה, ורש"י פי' שאור שבעיסה יצר הרע המחמיצו, אך בת"ז (תי' כ"א) שאור וחמץ דאינון ס"מ ונחש ע"ר, ואומאה דיתמחין בי"ד, והיינו דהכל א' שאור וס"מ וערב רב, ובת"ז שם (לח רע"ב) ורשעיא דאינון ע"ר מזרעא דעמלק כו' והיינו עפמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ג קס א) הא עמלק יצרא בישא קטגורא דב"נ וכו' והיינו שעל ידי שיש מציאות מרע באוה"ע נכנס ללב ישראל שאור שבעיסה המחמיצינו, והוא הס"מ היא הנחש, וז"ש (בסוכה נב.) משה קראו ערל, והיינו שבאמת לב ישראל רק לאביהן שבשמים, והיצר הרע רק כערל שעומד ומפתה ואינו חלק ישראל כלל, וז"ש שבת (קה:) אל זר שבגופו זה יצר הרע, והיינו שהוא כח זר, וזהו אל זר וענין מחיית עמלק להוריק הרע מלב כסיל וז"ש בת"ז י"ד יומי דפסחא ז' דגלותא קדמה ז' דגלותא בתראה היינו בכל שנה יש ז' ימי פסח השבתת שאור וחמץ, ס"מ ונחש, וז"ש אור לי"ד בודקין את החמץ שאור שבעיסה, ואם לא היה הקלקול בשעת מתן תורה דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא היו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) ומהס"ת הי' נתקן כל הפגם הנחש שהכניס תאוה והרגשת הנאת הגוף וכיון שהיה חירות ממלאך המות (כמ"ש מ"ר ונת' תשא) היה חירות גם מיצר הרע. דהוא יצר הרע הוא שטן הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) והיה אז מחיית עמלק יצרא בישא מכל וכל בראשון ביד, אך אחר הקלקול שחזר יצר הרע למקומו, בכל שנה הזמן בפסח לבער שאור וחמץ עד ז' דגלותא בתראה שעתיד הקב"ה אז לשחוט ליצר הרע (כמ"ש סוכה שם), ובהקדמת ת"ז (ו' סע"ב) רמז אור לי"ד על י"ד יומא דפורים שהוא גם כן זמן מחיית עמלק והבנה שיזכו להיות בניסן נגאלין (כמ"ש ר"ה יא.) וברע"מ (זח"ג שם) דע"ר גרוע משעבוד מ', והיינו דשעבוד מלכיות גורם שיכנוס השאור שבעיסה בלב ישראל ועל ידי היצר הרע שהוא השטן יש קטרוג על ישראל ומזה ממילא בא השעבוד מ' והא בהא תליא והכל א', וע"י הע"ר שעשו את העגל (כמ"ש במ"ר תשא) ואמרו אלה אלקיך ישראל חזר יצר הרע למקומו בלב כסיל לשמאלו וזה קלי' ס"מ ונחש ומעורבין בלב ישראל ע"ר, וכשיזכו למחיית עמלק מכל וכל יתבטל הס"מ והיצר הרע ומיד נגאלין:

פרק טו

ליל שני

יו"ט זה נקרא בתורה שבת סתם כמש"נ ממחרת השבת, וזה גרם לביתוסים לטעות שעצרת אחר השבת (מנחות סה.) ולמה לא נכתב בתורה ממחרת הפסח שאינו אריכת לשון גם כן. והענין היא דשבת הוא לשון נייחא שבכניסת השבת כ' וירא א' את כל אשר עשה והנה טוב מאד שמצא השי"ת נייחא בהבריאה וכמ"ש (ב"ר פ"ט) עולמי עולמי הלואי תהא מעלת חן לפני תמיד כשם שהעלית חן לפני בשעה זו, והיינו שצפה שהכל היה כדי שיהיה טוב מאד וכמ"ש (בזח"ב קכד א) דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא ולית טבא אלא הה"א דנפיק מגו בישא אבל אז היה רק שצפה הקב"ה שיהיה אומה ישראלית ויקצלו עול מלכותו בשבת וינחיו כל עסקיהם לכבודו ית', וה תכלית מעשה שמים וארץ. וכמ"ש ימים יוצרו ולו אחד בהם זה יום השבת (ר"ס א"ר). אבל עיקר הנייחא היה ביציאת מצרים שכבר היה אומה שלימה כנסת ישראל שקבלו עול מלכות. ואז מצא השי"ת נייחא בעולמו. ונקרא שבת בפרשת העומר שכן הקריבו אז העומר מן השעורים שהוא מאכל בהמה וכמ"ש (פסחים ג:) שעורין נעשו יפות וכו' צא ובשר לסוסים וחמורים וכן (סוטה יד.) כשם במעשיה מעשה בהמה כך קרבנה מאכל בהמה והוא להורות שאף מעשה בהמה שהוא ההיפוך מהטוב והחושך שהוא מעשיהן של רשעים הוא כדי שיהיה טוב מאד נהורא מגו חשוכא, ולכן דייקא בפ' העומר נקרא יום טוב זה שבת סתם:

ותקנו חכמים בחג זה ד' כוסות והוא שיעור שכרות כמ"ש (כתובות סה.) ד' אפילו חמור תובעת בשוק ואינה מקפדת. ולא מצינו שיהיה מצוה בשכרות זולת בפורים דאיתא (מגילה ז:) מיחייב אינש לבסומי בפוריא וכו' ושם הטעם מפני שהישועה היתה למעלה מתפיסת שכל בנ"א. אבל במקום אחר לא מצינו מצוה בשכרות. אך סעודת שבת מצינו ראשונה אצל יוסף שעשה לשבטים סעודת שבת כמ"ש (ב"ר פ' צ"ב) והכן אין הכל אלא שבת כו' ושם נ' וישתו וישכרו עמו והיינו שרצה לידע אם השבטים גם כן מבוררים שבג' דברים אדם ניכר בכוסו (עירובין סה:) וכן בסעודת שבת נתבררו ישראל נגד האומות כדאיתא (מגילה יב:) ביום השביעי שבת היה שישראל אוכלין ושותין כו' רצה יוסף לידע אם השבטים גם כן מבוררים בלב. והיין ישמח לבב אנוש. והיינו אף מי שפגם וקלקל שכן נדרש (שבת קיח:) אשרי אנוש שאפילו עוע"ז כאנוש מוחלין לו. והיינו שעל ידי שבת מתקנים העבר. וישמח היינו לישרי לב שמחה זוכין לישרי הלב, שיהיו ב' הלבבות רק טוב, ולהוריק הרע מלב כסיל ויהיה הכל טוב מאד. ולכן בפ' העומר שבא מן השעורים שהוא לברר שאף מי שמעשיו מעשה בהמה. מ"מ היא רק כדי שיהיה טוב מאד נהורא דנפיק מגו חשוכא. בפ' זו דייקא נקרא חג זה בשם שבת סתם. ובא בו גם כן היין בשיעור שכרות לברר את ישראל שניכר בכוסו שבישראל המן זכה משמחו כמ"ש (יומא עו:) שזוכה לישרות הלב. וכמו שאמרנו שבחג זה בא האכילה בקדושה שמברכין עליה אקב"ו שבא לתקן שורש הפגם שהיה באכילה ונתקלל ואכלת את עשב השדה וע"ז בא השינוי בטיבול ירקות שזה היה סיבה לוימררו את חייהם בעבודה קשה ואח"ז בא המצוה באכילת מצה שהיא ביטול השאור שבעיסה. ומברכין על האכילות אקב"ו שזה גופי' מביא קדושה לישראל ועל ידי זה מתקנים כל אכילות של כל השנה שיהיה בקדושה. וז"ש מגילה (יג:) בקטרוג המן שאמר ואת דתי המלך אינם עושים דמפקי לכולא שהא בשה"י פה"י. שבת היום פסח היום. ובשלמא שבת יתכן שהיא תדיר בכל שבוע. אך פסח למה הזכיר שהוא רק פעם אחת בשנה. ויתר הו"ל סוכות שהוא ח' ימים ופסח רק ז' ימים. אך המכוון שלו היה לקטרג למעלה (כמשנ"ת כ"פ) והיה הקטרוג דמפקי לכולא שהא בשה"י פה"י שאומרים שעל ידי אכילת שבת ופסח מבררין לכל השנה שאכילתן בקדושה ובאמת אינו כן ואת דתי המלך אינם עושים ואיתא במ"ר ישנו עם אחד שניהון רברבין שאוכלין ושותין ואומרים עונג שבת כו' א"ל הקב"ה רשע אתה מפיל עין רעה במועדים שלהם הרי אני מפילך לפניהם ומוסיפים להם מועד א' על מפלתך וכו', ולא הועיל כלום בקטרוגו ואמר (מגילה טז.) אתי מלי קומצא קמחא דידכי ודחי עשרת אלפי ככרא דכספא דידי כו' והיינו שבעומר נתברר שאפילו הדומין לבהמה גם כן יש בהם קדושה, ואז בא התיקון לשורש הפגם בליל פסח שהיה אכילה בקדושה, ולכן בפורים גם כן מתבררין ישראל שאכילתן בקדושה ולכן בא המצוה בפורים לבסומי בפוריא שבג' דברים אדם ניכר בכוסו כו' וכמו שאמרנו:

פרק טז

השיר יהי' לכם כליל התקדש חג. אמר שיר לשון זכר שנדרש במדרש (שמות רבה סו"פ כ"ג) שכל השירות לשון נקיבה כו' אבל לע"ל אין עוד צרות כו' באותה שעה אומרים שיר לשון זכר שנאמר שירו לה' שיר חדש, ואמר שיהיה כליל התקדש חג, וליל זה נדרש על ליל חג הפסח כמ"ש (פסחים צה:) ולמה נקרא סתם התקדש חג וכל החגים נקראו כן ובלשון חכמים סתם חג היינו חג הסוכות, וגם אין זה לשון קצרה דהול"ל כליל הפסח, גם בתורה אין מפורש חיוב הלל רק ממדרש חכמים, ומה זה סימן שיהיה כלילך התקדש חג שאומרים בו שירה על ליל פסח, אך הענין דלילה זו נקרא ליל התקדש חג מפני שכל קדושת החג בא מלילה זו שכן בלשון חכמים נקרא חג הפסח ומצות הקרבת הפסח היא בע"פ ואכילתו בליל פסח רק כל קדושת החג בא מחג הפסח כי היא ע"ש שפסח כו' שעומד על הפתח בכל ימי החג הבאים וזה ליל התקדש חג. וכמו שאמרנו דכ' לא תאכל עליו חמץ ז' ימים תאכל עליו מצות עליו היינו הפסח שממנו בא החיוב לאכילת מצה ואיסור חמץ כל שבעה וכן בלשון תורה נקרא חג המצות וגם כן עיקר מצות מצה בליל א' דפסח (כמ"ש פסחים קכ ) ומ"מ נקרא כל החג חג המצות שקדושת החג עיקרו מלילה הראשונה וכאמור. ואף שחיוב מצה רק ליל א' חובה מ"מ כיון שנזכר בתורה שבעת ימים תאכל עליו מצות יש מצוה באכילת מצה כל שבעה דאשכחן (שם קיד:) רבא הוה מהדר אסילקא וארוזא הואיל ונפיק מפומי' דר"ה וכן (סוכה לב:) ר' אחא ברי' דרבא מהדר אתרי וחד הואיל ונפיק מפומי' דר' כהנא כ"ש אכילת מצה כל ז' שנזכר בתורה שבעת ימים וגו' שיש בו מצוה כל שבעה. ומ"ש בגמרא רשות היינו דמצוה לגבי חובא רשות קרי לי' ועיקרו בא מליל ראשון דכתיב תאכל עליו מצות ומזה נסתעף לכל ז' ימים למצוה לאכילת מצה. ולכן כ' תאכל עליו מצות. ומש"ה נקרא כל החג חג המצות והקדושה מלילה הראשונה, ולכן נקרא ליל התקדש חג של קדושת החגים מסתעפים מליל זה, שכן פסח נקרא ר"ה לרגלים דראש היינו שהוא רישא לכולא גופא דבתר רישא גריר דכל הרגלים מסתעפים מקדושת חג הפסח וקדושת החג הוא עיקרו מלילה הראשונה נמצא דמלילה הראשונה נתקדשו כל החגים ולכן קרי לי' ליל התקדש חג סתם, וכ' כליל התקדש בכ"ף הדמיון ומשעמ דזה מעולה ממנו וכד"ש (תענית ז.) מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול, רק לעתיד דיתבטל היצר הרע לא יפלא כ"כ אך בליל זה שעדיין היה שליטת היצר הרע ומ"מ זכו ישראל וכל שאור לא ימצא לבער השאור שבעיסה מלב כסיל זה הוא פלא יותר, ומש"ה א' השיר דלעתיד יהיה גם כן כליל התקדש חג שאז נתבטל היצר הרע שכן מורה יציאת מצרים שיצאו ישראל מהמעיק ומיצר למידת ישראל שהיה הקליפה מקפת אותם מכל צד וכן בכל שנה בלילה זו מתחדש בלב ישראל לבער היצר הרע שצריך לראות א"ע כאלו הוא יצא ממצרים וכמו שהרגישו אז השמחה צריך שירגיש בכל דור ודור:

פרק יז

נוהגין לספור ספירת העומר אחר תפלת ערבית, ויש שכ' לספור אחר הסדר כדי שלא יהיה תרתי דסתרי שמברכין אקב"ו על ספר"ע כחהמו"ע, ומברכין על אכילת מצה ומרור, אך כבר דקדקו מה נ"מ אם קודם הסדר או אחר כך כיון שהוא תרתי דסתרו, (ועי' בתשו' חיים שאל) ואנו נוהגין להקדים ספירת שהוא מה"ת דאנן בקיאין בקביעא דירחא מה שאין כן קידוש ואכילת מצה ומרור וסיפור יציאת מצרים ביום טוב ש"ג מדרבנן, אך עכ"פ ק' שהוא תרתי דסתרי, אך באמת אצל השי"ת לא שייך תרתי דסתרי שיוכל להיות ב' הפכים בנושא א' ושניהם אמת, כעין שאלת ידיעה ובחירה שכ' הרמב"ם (ב"ה תשובה) ע"ז כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' והראב"ד ז"ל השיגו דהיה לו להניח בתמימות התמימים, וכבר אמרנו (ונת' וישב י"א) שכדברי הרמב"ם ז"ל מפורש בזהר חדש ובכתבי האריז"ל והלשון שם שבמקום שיש ידיעה שם אין בחירה וכו' והיינו בעולם העליון ו' קוב"ה שאין דבר נעלם ממנו שם באמת לא ידון ע"פ הבחירה וה' שכינתא שם נמסר הבחירה ושם לא ידון הקב"ה הנהגתו על ידי הידועה, ואף שהם תרתי דסתרו, אצל השי"ת יש ב' הפכים ושניהם אמת, ועל זה כ' הרמב"ם ז"ל שעז"נ כי לא מחשבותי מחשבותיכם וגו' וכן כאן מברכין על ספה"ע שהוא מה"ת קוב"ה תורה איקרי ולית תורה אלא קוב"ה (כמ"ש בזח"ב ס' א') ומצד השי"ת נקרא הפסח שבת כמש"נ ממחרת השבת קדושה קביעא וקיימא מצד השי"ת כקדושת שבת, ולא נקרא החג שבת רק אצל מצות ספרה"ע מה"ט (כמש"נ מא' טו) ומ"מ אחר כך יכולים מצד ה' תתאה, מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה לעשות גם ביום זה קדושת שבת, ומספרין ביציאת מצרים ומברכין על אכילת מצה ומרור כתקנת חכמים בתורה שבעל פה:

פרק יח

כדי לטהרנו מקליפתינו ומטומאתינו כו' כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתם כו'. ואחר כך מבקשים יתוקן מה שפגמתי כו' ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה כו', והיינו דמצות ספה"ע היא כעין ספירת ז"נ של האשה, והיא הכנה למתן תורה, ובגמרא (שבת קמו.) ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן כו' ופליגא דראב"כ כו' עד ג' דורות לא פסקה זוהמא כו' יעקב הוליד י"ב שבטים שלא היה בהם שום דופי, וכבר אמרנו דאלו ואלו דברי אלקים חיים ולא פליגי, שבעומק פסקה זוהמת הנחש ביעקב אבינו שמטתו שלימה וכ' תתן אמת ליעקב וכ' שפת אמת תכון לעד וכן יעקב אבינו מצדו לא מת (כמ"ש תענית ה:) אך על זרעו לא נתגלה פסיקת זוהמת הנחש עד מתו תורה שכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי (כמ"ש ע"ז ה.) והיינו שפסקה אז זוהמת הנחש וספרו שבע שבתות להיות מזוקק שבעתיים בכל הז' מדות, וז"ש כדי שיטהרו נפשות עמך ישראל מזוהמתן כו' שאחר הקלקול בכל שנה מתעורר בפסח קדושת יציאת מצרים ואחר כך סופרין ז"פ ז' להיות מזוקק שבעתיים ום יזכו יכולים בשבועות לזכות למתן תורה כמו בלוחות ראשונות, ואחר כך מבקשים יתוקן משפ"ג בספי' פלו' השייך לאותו לילה, ואטהר ואתקדש בקדושה של מעלה, והוא עדמ"ש (בירוש' פ"ג דשקלים) עמ"ש טהרה מביאה לידי קדושה דכ' וטהרו וקדשו, וקודש עלאה היא חכמה (כמ"ש זח"ג סא א) והיא מאמר יהי אור וה"פ אורה כ' בפ' יהי אור כנגד ה' חומשי תורה (ב"ר פ"ג) וזהו ואתקדש בקדושה של מעלה קודש עלאה תורה שבכתב, ואחר כך אומרים ולתקן נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם היא דיש ה' מדרגות בנפש, נפש רוח נשמה חי' יחידה (כמ"ש מ"ר סו"פ ואתחנן) נר"נ כנגד אותיות ה' ו' ה' שבשם הוי"ה, ונשמה לנשמה כולל חי' ויחידה והוא כנגד יוד ותגו של יוד שמרמז לכ"ע (כמ"ש זח"ג י' ב סה ב') וג' מדרגות נפש רוח נשמה כנגד קדושת ג' האבות, שהם כנגד ג' ראשי הקליפות הקנאה והתאוה והכבוד שהם קליפות עשו וישמעאל, ועמלק ראשית דקלי' וא"א מרכבה למדת גדולה חסד כמ"ש חסד לאברהם והתפשטות חסד עד כ"ע וחסד עלאה נפקא מחכמה (כמ"ש זח"ב קעה ב) וכ"כ בזוהר הקדוש (שם יד ב) עביד לאברהם ברזא דחכמה כו' וכ' נר ה' נשמת אדם, יצחק מרכבה למ' גבורה פחד יצחק, וגבורה עלאה נפקא מבינה (כמש"ש) ליצחק ברזא דתבינא (כמש"ש) והיא כנגד רוח שבלב דשם ב' חללי הלב לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו ויעקב אבינו ע"ה עמודא דאמצעיתא והיינו קדושת השבת ש' רזא דג' אבהן ובת מתעטרא בהו (זח"ב רד א') וכן ש' ג' כתרין כח"ב ובת רביעא לון (כמ"ש רע"מ ח"ג רנ"ז א) וז"ש לתקן נפשותינו ורוחותינו ונשמותינו מכל סיג ופגם לזכות להיות מתעטרא באבהן שהם ענפים מג"ר ולטהרנו ולקדשנו בקדושתך העליונה, עליון מורה בלי שיעור והיינו כ"ע שהוא נעלם מכל רעיון כמו שהיה במתן תורה אני אמרתי אלקים אתם:

פרק יט

יום שני

קורין ביום זה פ' שור או כשב (כמ"ש מגילה לא.) וכן בסוכות. והנה בפ' סוכות יש י"ב פסוקים לד' גברי. והיה יכולים להוסיף פ' יום הכפורים לפניו, שיש לו שייכות לסוכות עפמ"ש (מ"ר אחרי פ' כא) ישעי ביום הכפורים וגמר הישועה בסוכות כמ"ש (מ"ר אמור) מאן דנצח נקט באין, והיה די לקרות ה' גברי. או יותר יתכן להוסיף פ' המנורה שמדליקין בכל יום, וכשחל בשבת הי' יכולין גם כן להוסיף פ' בזיכין לאחריו שהוא בשבת ופ' יום הכפורים לפניו ששייך לסוכות כמו שאמרנו והיה די לקריאת ז' גברי ולמה מתחילין בסוכות פ' שור או כשב ובר"ח מצינו בגמרא (שם כ"ב) דולג ואמצעי דולגן ולא הוסיפו מלפניו או מלאחריו בפ' שאין לה שייכות לקדושת היום, ואפשר מה שמתחילין בפ' שור או כשב מפני שהוא הקדמה לפ' מועדות שהם מקרא קודש דישראל מקדשי להו דקבעי שני וירחי כמ"ש (פסחים קיז:) עפמ"ש (מ"ר בא פט"ו) כלי חול כשמתמלא מן קודש מתקדשת עאכו"כ ישראל שהם קדושים ומקדשים את החודש כו' וזה שהקדימו מש"נ בפ' זו ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ה' מקדשכם המוציא אתכם מאמ"צ וגו' שביציאת מצרים נאמר פ' החודש הזה לכם ראש חדשים, לכם היינו למשה ואהרן שהם מקדשים החודש ומכניסים הקדושה לכלל ישראל ועפמ"ש (ר"ה כד.) ראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש, אך בפסח קשה ה בפ' שור או כשב יש ח' פסוקים לב' גברי, ואחר כך עד וספרתם יש בו די לקרות לג' גברי ובפרט אם יוסיפו גם פ' וספרתם שיש לו גם כן שייכות לפסח ויהי' די לקרות לה' גברי ואף לז' גברי ולמה קורין בפסח פ' ר"ה ויום הכפורים וסוכות, אך הענין כמ"ש (ר"ה) בא' בניסן ר"ה לרגלים ולמה לא אמר פסח ר"ה לרגלים, ואמרנו שבאמת א' בניסן ר"ח, ראש של החודש ובתר רישא גופא אזיל (עירובין מא.) שכולל קדושת כל החודש והחג שבו, והוא ראש חדשים שכולל כל קדושת המועדות שכלם תלוים בפסח וסוכות פסח התחלת הקדושה מצד השי"ת וכולל גם מתן תורה שזה היה תכלית יציאת מצרים כמש"נ בהוציאך את העם וגו' תעבדון את ה"א על ההר הזה, אך נצרך לספור זפ"ז להיות מזוקק שבעתים, ואילו היה כתיקונו היה תיכף מתן תורה וכל התורה כמו לעתיד, אך אחר הקלקול הוצרכו לתורה שבעל פה רוב חכמה לתקן הרב כעס, ואיתא בת"ז (ת' לו) יהי אור דא פסח ויהי אור דא ר"ה הוית האור, ויום הכפורים יום שנתנו בו לוחות אחרונות שכוללים גם מדרש הלכות ואגדות כמ"ש (שמות רבה פמ"ו מ"ז) ופסח כולל גם קדושת תורה שבעל פה שמטעם זה מברכים על שהיא טלא דעתיקא תזל כטל אמרתי (כמשנ"ת כ"פ) וסוכות הגמר מכל המועדות, שמע"צ נביעי דאורייתא כמ"ש (ת"ז תי' י"ג) והיא הגמר מקדושת פסח ור"ה ושבועות, ובהו"ר הגמר מיום הכפורים דאיתא במ"ר ישעי ביום הכפורים, וכל החג שואגים הושענא ובאחרון הושענא רבה ישועה גדולה זהו הגמר מיום הכפורים ונמסרין אז הפתקין מר"ה ויום הכפורים ובמ"ר (אמור פכ"ז) שור ראש לכל הקרבנות שמוצלים מפגם העגל והיינו עפמ"ש אחר כך שור בזכות אברהם, שא"א רצה להכניס כל העולם כולו תחת כנפי השכינה, וכן משה רבינו קיבל הע"ר והם עשו העגל (מ"ר תבא) וזהו גם כן ממדת אברהם אבינו וישראל מוצלים מאותו ענין כמש"נ כי שחת עמך ולא ישראל, או כבש ישראל נמשכין אחר השי"ת כצאן וכן בפסוק כ' ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם וביצחק כ' א' יראה לו השה לעולה בני, וכל אחד מישראל מוכן להקריב א"ע אם יעלה הרצון לפני השי"ת ונתקן כל הפגם, או עז בזכות יעקב דכ' וקח לי משם שני גדיי עזים טובים ואיתא בב"ר (פס"ה) טובים לך וטובים לבניך כו' שמתכפר ביום הכפורים וכ' ונשא השעיר זה עשו את כל עונותם עונות תם יעקב איש תם, וזהו גמר קדושת הפסח כשנתקן פגם העגל נגמר תכלית יציאת מצרים לזכות למתן תורה קדושת לוחות ראשונות, דכ' אני אמרתי אלקים אתם דלא הוו מייתי כמ"ש (ע"ז ה.) והיה בטל היצר הרע שהוא השטן הוא מה"מ הוא יצר הרע (כמ"ש ב"ב טז.) ומש"ה קורין בפסח כל פ' המועדות ופ' שור או כשב מקדימין להם שהוא שייך כולו לפ' מועדים והפסח שורש כל קדושת המועדים:

תוכן העניינים

פרי צדיק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה