אור ברסלב
פרי עץ חיים שער התפילין

פרי עץ חיים· רבי חיים ויטאל

שער התפילין

שער הציצית

פרק א

השער הד' שער כונות התפילין ובו י"ז פרקים

פרק א: והוא ביאור מצות תפילין, וסדר כתיבתן, ועשייתן, והנחתן כסדרן:

ענין התפילין:

הנה בתפילין ש"ר, יש בהם כ"א אזכרות, כמנין אהיה. וד' בתים, נגד ד' אותיות אהי"ה. וד' פרשיות, נגד שם הוי"ה. וג' שמות אלו, הם גימטריא חיים, כי הם סוד חיי המלך שהוא ז"א, וחייו נמשכין לו מבינה וחכמה הנקראים חיים. וז"ס הפסוק, י"י עליהם יחיו, ואמרו רז"ל כל המניח תפילין מאריך ימים. וצריך לדעת למה האזכרות והבתים נרמזו בשם אהיה, ולא כן הפרשיות שרומזין בהויה. גם נבאר שאר הכוונות והטעמים. והענין, דע, כי ג' בחי' היו אל ז"א - א', הוא בסוד עיבור ראשון. והב', הוא יניקה. והג', הוא עיבור ב' דגדלות. אמנם בחינות האמצעות אינה בסוד עיבור, לכן עיבור ראשון ואחרון, רמוזים בשם אהיה, כי ביאור שם זה מורה, שאו"א זמין לאמשכא ולאולדא, כנזכר בזוהר פרשת אחרי. ופירוש הדבר - כי בהיות הז"א במעי אמו, אז היה ו' זעירא, בחי' ג' גו ג', והמלכות היתה אז עמו בבחי' פסיעה לבר, נקודה בסוף אות ו', כמ"ש בזהר פרשת בלק דף רג ע"ב. והנה בהיות שם כל א' מאותן התלת, היה כלול מז' שהם ו"ק, עם המלכות שבסופם. והנה ג"פ ז', גי' כ"א, כנגד כ"א אזכרות. ולפי שהם היו במעי אמא, והיו יותר מעולים וזכים בבחי' מוחין, להיותן שם תוך הבינה, ולכן הם נרמזים בסוד כ"א אזכרות:

וענין ארבע פרשיות הוא, אחר שנולד ויוצא לחוץ, אז לא היה בסוד עיבור, אלא שנתפשט אל הו"ק שלמים והמלכות היתה שביעית להם, ואז המלכות לוקחת ב' מוחין לבד כנודע. ולוקחתם מן הו"ק, והד' מן הו' נשארו אל ז"א, וכנגדם הם ד' פרשיות, נגד שם הוי"ה. ואם היה בסוד עיבור, היה בשם אהיה כנ"ל:

וענין הד' בתים, הם בבחי' השלישי, כי עוד חזרה הבינה בסוד העיבור, ונתנה ד' מוחין לז"א שהם חו"ב וחו"ג שהם תרין עטרין, וכנגדם שם אהיה, המורה אל עיבור. והנה היותם נרמזו בד' בתים ולא במוחין עצמן הוא, כי תחלה עדיין לא היתה הבינה בסוד בית, רק בסוד מוח, ועתה נעשית בית כמו שהקדמתי לך הקדמה זו. גם הענין, כי כבר ידעת, כי מוחין אלו אינם מן אמא לבד, רק כלולים מן אבא, כי תרווייהו כחדא שריין, נמצא, כי הבינה היתה ד' בתים אל החכמה והבן זה, ולכן כנגדם הוא שם אהיה שהוא בבינה. גם הטעם הוא כי אין המוחין נכנסין בז"א, אלא בהתלבשם תוך נה"י דאמא, ואינו מתגלה רק הלבוש, ולכן נקרא שם אהיה גם בעיבור הב':

ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה, כי ע"כ גם העיבור הב' של הגדלה נקרא אהיה, לפי שכיון שהוא בחי' עיבור, הנה נתקשרו כל הו"ק מחסד עד המלכות, ונכללין כל הז' בסוד ג"פ ז', כמו שהיה בעיבור ראשון, ולכן נקראים גם כן אהי"ה, שהוא גימטריא כ"א, שהוא ג' פעמים ז':

וענין היות השיטות של תפלה ש"ר ד' לבד הוא, לפי שהן ד' מוחין, נגד ד' פרשיות, וכל א' כלול מכל הד', ולכן יש בה ד' שיטות. אמנם ענין תפילין ש"י, הכ"א אזכרות שיש בה, הוא ממש כענין שביארנו בתפילין ש"ר, כי גם היא כלולה מכל הז' ג"פ, והרי כ"א:

וענין ד' פרשיות הם, כי הנה אין בה רק ב' מוחין שהם נ"ה, וכל אחד כלול משניהן. והענין, כי המלכות נעשית מנצח הוד, דהיינו מאחור נ"ה דז"א, והם ב' פלגי גופא, וגם המלכות נחלקה ג"כ מאחוריו לב' פלגין, והרי הם ד' פרשיות, ולסבה שהם בסוד חצאין, נמצא שכולם אינם רק בבית א', כנגד שם אדנ"י, לכן אין בהם ד' בתים, רק בית א' לבד:

וענין ז' שיטין שיש בה הוא, כי הנה ב' מוחי המלכות הם נ"ה, והיא צריכה להאיר, מראשית ג' מוחי בעלה, וכשתמנה אותן הן ד' מוחין, וחסד וגבורה ות"ת הם ז', ומהם מאירין נ"ה שהם מוחין דילה, וע"כ הם ז' שיטין:

וענין המעברתא של תפילין, שם שלשה שמות - אהי"ה, הוי"ה, אדנ"י, שהם גימטריא יב"ק, כי דרך אלו עובר כל שפע, מתחלת אצילות עד סופה. והנה נתבאר לעיל, כי כל צורת היודי"ן תתאין דאותיות אלפי"ן אשר נכתבין בתפילין, הם צורת דלתי"ן, כזה - א כנזכר בתיקונים, דאית א' שהוא בצורת יוי, ואות א' שהוא בצורת יוד. ולפי שהתפלה של ראש, הם אמא על ברא, ע"כ אלפי"ן שבהם בצורת יו"ד, מה שאין כן שאר כל האותיות שהם - שי"ן, צדי"ק, עי"ן, וכיוצא, כי כולם סוד יודי"ן ולא זייני"ן:

וטעם למה יש בראש ארבע בתים, וביד רק בית א', הענין כמו שנת"ל, כי המוחין דז"א הם מלובשים תוך נה"י דאמא, והנה היסוד נחלק לב', כמ"ש במ"א, ואז נעשין ממנו ב' מוחין חו"ג, גם הנ"ה הם ב' אחרים, והרי הם ד' בתים. אבל המלכות אין בה רק ב' מוחין לבד, מבחי' נ"ה דז"א, ואלו הנ"ה עצמן דז"א, היו נכנסין תוך הנוקבא, והם עצמן היו נעשין בתים אל ב' מוחין דילה, היה בנוקבא ב' בתים, כדוגמת הנ"ה דאמא שנכנסין תוך ז"א הם עצמן, אבל כאן אינו כך, כי הארה שלהם בלבד הוא הבולטות אל המלכות, לכן שניהם נחשבין לבית א' לבד:

גם טעם אחר, ובו יתבאר מ"ש בזוהר בראשית דף כ"ח ע"ב, דשמואל מהוד אתנבי דרגא רביעאה, וקשה, שהרי נצח הוא הרביעי, וההוד הוא החמישי, וכבר ביארנו זה במ"א ושם נתבאר, כי הזכר והנוקבא הם אב"א, נמצא כי אחור הנצח שלו, עומד כנגד אחור ההוד שלה. וכן אחור ההוד שלו, עומד כנגד אחורי הנצח שלה. וכן נתבאר שם, כי מצד הפנים של נ"ה דזכר, הם חלוקים לב', לפי שלגבי הזכר הם בחי' רגלים, וע"כ צריכין לחלק לב' רגלים. ומצד האחוריים שלהם, מחוברים ביחד, מפני שהם משמשין לראש הנוקבא, והם מוכרחין להתחבר יחד ממש, כי הם עצמן נעשין ראש הנוקבא, כי הנ"ה של ז"א הם משמשין לזו"ן, ומהן נעשין שניהן, וכותל א' מפסיק ביניהן, רק שמצד הפנים הם חלוקים לב' כנ"ל, ומצד האחוריים הם מחוברים כנ"ל. וזהו אחד מן הטעמים שנ"ה נקראים ב' פלגי גופא. ואם כן כיון שמהם ממש נעשה ראש הנוקבא, הוא מוכרח שיתחברו, לכן אינם רק בית א' לבד, כי אין בנוקבא רק ב' מוחין לבד, ואלו הב' נעשו בית א' בלבד לטעם הנ"ל. וגם לטעם זה, נקרא בית זה, שם אדנ"י כנ"ל, לפי שהוא עצמו נהפך ונעשה ראש של הנוקבא הנקראת אדנ"י:

אבל נ"ה דבינה, אין הראש לז"א נעשה מהם, אבל הם נכנסים בתוכו, וכשהם נכנסים בתוכו, אז נחלקים בב' חללי דגולגלתא, ימני ושמאלי, לכן הם נקראים ב' בתים. וגם לטעם זה נקרא שם אהי"ה ע"ש הבינה עצמה הנקראת כן. אבל בנוקבא, אשר הנ"ה דזעיר אנפין מצד האחוריים אינם נקראים כלל על שם הז"א, אך הם עצמן ראש הנוקבא ממש, לכן נקרא אדנ"י על שמה:

והנה אמרנו בתיקונים תיקון י"ח ובגין דא הוא קרית ארבע, חבורא דד' שמהן, דאינון בד' פרשיות דתפילין דיד, ובד' בתים דתפילין דרישא. וצריך להבין, למה אמר בתחלה בד' פרשיות גבי תפלה דיד, וגבי תפילין דרישא אמר בתי. אבל הענין הוא, כי הנה הז"א יש לו מוחין פנימין ומקיפין, ובחי' מקיפין בחוץ, הם ד' מוחין - חו"ב, ודעת דכליל ב' עטרין, ואלו הם ד' שמות הנ"ל, כי החו"ב הם הוי"ה אהי"ה, והחו"ג הם הוי"ה אדנ"י, ואלו הם בחינת תפילין, שהם א"מ של המוחין. והנה ד' בתים הם שם אהי"ה, לפי שזה עיבור ב' של הז"א בתוך בינה, לעשות לו מוחין, לכן הם בחינת אהי"ה, כי הבתים לעולם בחינת א"מ סוד התפילין, ואין עיבור אלא בסוד אהי"ה כנ"ל, ואז אותן הד' מוחין נשארין לו ד' בתים מקיפים. אמנם חג"ת שלו, נתעלה אז בסוד הפנימית, אבל אור נה"י דבינה, הם סוד ד' בתים אלו. אבל בנוקבא הם פרשיין ממש, כי נה"י דדוכרא נעשין לה פרשיין, ולא בתים, כי אז אינם בסוד אהי"ה, כי אהי"ה אינו אלא בסוד עיבור. והנה התנה"י שלו, שהם ד' ספירות נעשה בה בחינת התפילין שלה:

וזה הוא שאמר באדר"ז דף רצ"ב, בחללא דגלגלתא, נהירין ג' נהורין וכו', פירוש - כי כבר נתבאר באד"ר דף קל"א, כי כשהם בבחי' מוחין, אינם רק ג' מוחין, כי הב' עטרין הם מתחברים בתוך הדעת. אבל בבחי' א"מ שלהם, שהם בחינת התפילין, אז הם ד' מוחין, כי הב' עטרין נחלקין לב'. וזהו מה שהקשה כאן ואמר, ואי תימא תלת, ארבעה אינון וכו', כי לעולם כשהם בבחי' א"מ הם ד', שהם - אחסנתא דאבוה ואמא, ותרין עטרין. וז"ש דמתעטרן כולה ברישא, ואינון תפילין דרישא, כי העטרה והתפילין הם בחי' אור מקיף. אבל לבתר כשהם בבחי' א"פ, שהם מוחין דלגאו, אז הם ג' חללי דגולגלתא, כי אז אינם רק ג' מוחין. וז"ש, ולבתר מתחברן ונהרין ועאלין גו ג' חללי דגולגלתא, כי עד עתה בבחי' א"מ היו ד', ועתה שנכנסו בפנים הם ג' לבד, וביאר הטעם ואמר, משום דמוחא תליתאי כליל מאינון ב' עטרין, ולכן אינם רק ג' לחוד:

פרק ב

ונבאר ענין השינין שיש בתפילין ש"ר, שי"ן של ד' ראשים, ושי"ן של ג' ראשים. הנה נתבאר לעיל, כי מוחין הם ד'. אמנם כאשר נכנסין תוך ז"א, הם נעשים ג' מוחין לבד. וכנגד ב' בחי' אלו, הם ש' של ד' ראשים, וש' של ג' ראשים. וגם באופן אחר, כי המוחין הם ד', אמנם לבושיהן הם נה"י דאמא, הם ג'. וכנגד ב' בחי' אלו, הם ש' של ד' ראשים, וש' של ג' ראשים:

וגם יש סוד גדול בזה, והוא, כי הנה המוחין של קטנות, כאשר באין אלו המוחין דגדלות, הם נעשים אליהם בחי' בתים, אל המוחין דגדלות, שהם הפרשיות דתפילין, ולכן הם רמוזים בבחי' עור לבד, ולכן צריך שיהיו שחורים, כי הקטנות הם דינין. והנה הקטנות הוא שם אלהים, והנה אלהים במילוי יודין הוא ש'. וגם המוחין דגדלות, שהם הויות, כאשר תחליף שם הויה בשם מצפ"ץ בא"ת ב"ש, הוא גימטריא ש'. וזהו ענין וראו כל עמי הארץ כי "שם "ה' "נקרא עליך, כי ר"ת הוא שי"ן, כי מאלו המוחין דקטנות שהוא שם אלהים, שהוא גימטריא שי"ן, ונרשם בתפילין כנ"ל, ע"כ ויראו ממך, כי כל היראה משם אלהים הוא. והנה כאשר נמנה שי"ן, גימטריא ש"ס. ואם נמנה ז' ראשין דב' שיני"ן, שהם סוד המוחין דנה"י, יהיה ע"ה שס"ח מנים שהם בקטורת, כי הלא מאלו המוחין דקטנות שהם אלהים, נמשכין י"א סמני הקטורת שהם חיות בקליפות כמבואר, לכן בחי' הקליפות נקראים אלהים אחרים. גם ז' ראשין שהם ב' שיני"ן, הם סוד הארת המוחין דגדלות ד' וג' כנ"ל, ואותן ז' הארות ועם אלהים העולה שי"ן, יהיה שס"ח מנים שהם בקטורת, ויהיה שס"ה העיקרים נגד השנה, שהם מוחין דקטנות עצמן שהם שי"ן, ודגדלות ד', והכוללת שס"ה. אך ג' יתירים הם נגד נה"י דאימא אלו הם יתירים. ונלע"ד, כי לכן היו משמשין ליה"כ נגד בינה, לכן אלו שכנגד נה"י דבינה הם היו משמשין ליה"כ:

וטעם היותן ב' שינין, הוא על דרך הנ"ל במוחין דגדלות, כי מתחלה היו ד' מוחין דגדלות, ואחר כך כשנכנסו ברישא דז"א, נעשו ג' מוחין לבד, הרי הם בחינת ד' וג'. וגם לסבת שהם ד' מוחין ונכנסים תוך נה"י דאמא, וכנגדם היו ש' דד' ראשים, וש' דג' ראשין:

ונבאר ענין הרצועות, וענין קשר של תפילין ש"ר, וקשר ש"י, הנה ב' נשים יש לזעיר אנפין - א' היא למעלה, אחורי הדעת, והיא הנקראת לאה, והוא בחי' קשר של תפילין ש"ר. והב' היא למטה אחורי התפארת, והיא הנקראת רחל, והיא בחי' תפלה ש"י. ונבאר עתה עניינם, כי הנה אחר שנעשה התפילין ברישא דז"א, שהם בחי' ד' מוחין שלו, והם הד' פרשיות בראשו, שהוא הקרקפתא. הנה אח"כ נמשכין ממנה ב' רצועות, והם ח"ג, ומקיפין הראש, ונמשכין עד אחורי הראש, ושם אנו עושין קשר א', שהוא סוד התפארת, כי בו הוא קשור הכל כנודע, ואז נרשמת בו המלכות, והיא לאה, כי שם מקומה באחורי הז"א, וזה הוא הד' הגדולה דאחד, וזהו ד' של יהודה כנודע אצלינו, וזה שארז"ל וראית את אחורי, מלמד שהראהו למשה קשר של תפילין, כי לאה היא העומדת אחורי הראש של ז"א, בסוד קשר של תפילין, ואינה כדוגמת רחל אב"א עם ז"א, אלא פנים באחור, כי פני לאה הם נגד אחוריים דז"א, וזהו וראית את אחורי, כי לאה הנקראת קשר של תפילין, היא רואה את אחורי ז"א, כי פניה הם מביטים אל אחוריו. וגם נאמר זה על מרע"ה, אשר סודו הוא לאה כנודע. והנה לאה זו, אינה לוקחת הארת מוחין דז"א ממש כמו רחל, אבל היא לוקחת הארה בעלמא העוברת דרך העור של ז"א, ולכן היא נרמזת בבחינת קשר של תפילין, שאין שם בחי' פרשיות ממש כמו בתפילין עצמם, רק עור לבד. להורות - שאינה יכולה לקחת מן המוחין עצמם, רק מן הלבושים שלהם, שהם נה"י דאמא, ומשם לוקחת הארה מועטת מן המוחין, לכן יש בקשר הזה צורת ד' כנודע, להורות שהיא דלה ועניה. ולהורות גם כן על לקיחתה הארה מועטת מן הד' מוחין, לכן צורתה ד':

וגם כי הנה היסוד דבינה נחלקת לב', ונעשה לב' בתים דתפילין. ונ"ה דבינה הם ב' בתים אחרים כנ"ל. והנה הם ד' שמות אהי"ה, והד' אלפי"ן של אלו ד' אהי"ה, הם נעשים מוחין ללאה, והם בגימטריא מדת, כמבואר אצלינו על פסוק ומדת ימי מה היא. וכנגד ד' אלפי"ן של ד' אהי"ה אלו, הוא קשר של תפילין צורת ד'. וטעם הדבר הוא, לפי שעדיין המוחין שבתוך נה"י דבינה שם למעלה הם סתומין, ואינם מתגלין אלא מן החזה ולמטה, ולכן כאן למעלה, אין בה הארה, רק בחי' עור לבד. וכ"ז נתבאר בענין דרוש פרצוף דלאה, ובפסוק עור בעד עור וכו'. ואח"כ אחר הקשר הזה, שהוא בחי' ת"ת שלמטה מחסד וגבורה, שהם ב' רצועות המקיפין את הראש, כנודע כי כל בחי' התפילין הוא א"מ, והתפילין עצמן הם ג"ר ג' מוחין מקיפין, וב' רצועות המקיפין את הראש הם חו"ג, ואחר כך מתקבצים ומתקשרים בקשר א' והוא הת"ת, ושם דבוקה עמו בחי' לאה, והבן זה כי באחורי ת"ת היא עומדת. ומן הת"ת הזה, שהוא הקשר, יוצאין עוד נ"ה, והם ב' הרצועות הנמשכות ויוצאות מן הקשר למטה, ויורדין כנגד הגוף דז"א, ונמשכו עד התפלה ש"י. שהוא בחינת רחל דמוחין המקיפין שלה. והרי נשלמו בחי' המקיפין שלה, והבן זה מאוד:

והנה ענין הרצועות, נתבאר בהקדמת התיקונים דף ט', גם פרשת פנחס דף רכ"ח ב'. והענין הוא, כי רחל היא נעשית מבחי' נ"ה דז"א, ומקום התחלתה הוא בחזה דז"א, כנזכר באדרא דף קמ"א. אמנם עיקרה הוא מן ההוד שהוא שמאל, כנודע דאיהו בנצ"ח ואיהי בהו"ד, ולכן רצועות הימין שהוא נצח, מסתיימת עד החזה לבד, לפי שמשם היא התחלת רחל. אבל רצועות השמאל הוא הוד, ולכן היא מתפשטת יותר למטה, ושיעורה עד הטבור, כי הלא בטיבורא שלים כנזכר באדרא. (א) וז"ש בתקונים דף ט' בסוד הרצועות כי רצועה הנצח קצר, ורצועה ההוד היא ארוכה. ואע"פ שבפרשת פנחס בר"מ דף רכ"ח ב', נאמר כי הרצועה הימין היא ארוכה, ורצועה השמאל היא קצרה, אין זו קושיא, כי שם נאמר בבחינת המניח. אבל בתיקונים מדבר, בבחינת הבינה עצמה, כי השמאל שבו הוא הימין שבה, והשמאל שבה הוא הימין שבו. (ב):

הגהה (א) צמח - נ"ל שמ"ש עד החזה, ר"ל, שלא יהיה פחות, שהרי אמר שישים באבנטו אם הם ארוכות:

(ב) מהרנ"ש - נלעד"ן, דאכתי איכא למיפרך על תירוץ של הרב זלה"ה, שאינו מתרץ, כלומר, והקושיא במקומה עומדת, מאחר שכ"ע מודים בזה, שפני הבינה הוא שוה עם פני הז"א, וכן כל הספירות עומדין כל הפנים לצד א', וכל האחוריים לצד השני, חוץ מרחל שהיא להיפך, מפני שהיא עומדת אב"א עם ז"א. ועוד ליכא מאן דפליג, שהכלים דנ"ה דבינה, הם מסתיימין עם הנ"ה דז"א שוה בשוה, והנצח דאמא מתפשט בנצח ז"א, וההוד בהוד דז"א, וא"כ היאך מתרץ שיש הפרש בין בינה עצמה, ובין בחי' המניח, והא אי אפשר לומר כן, והדרא קושיא לדוכתא. ותו איכא למידק טובא, מאחר דקי"ל שהנה"י דבינה הם שוין עם הנ"ה דז"א, ימין בימין ושמאל בשמאל, א"כ מאחר שעיקר השתלשלות הרצועות ש"ר, הם עבור רחל לעשות לה מוחין בבחי' התפילין כמ"ש בע"ה, ואיך אפשר שיעשה מן הוד דבינה קו ימין דנוקבא, ומן נצח דבינה קו שמאל, ולא נמצא בחי' כזאת בכל האצילות:

זאת ועוד אחרת, אם יש בחי' שהוא מוכרח לצאת כן, שלא כסדר הקוין, א"כ למה ישתנה בבחי' הציץ, שאמר למעלה שהוא מן בחי' מוחין דאבא, ושם יוצאין כסדר, החכמה בצד ימין המניח, ואח"כ הבינה וכו'. לכן צ"ע היטב, איזה בחי' יש שגורם השינוי בין מוחין דאבא למוחין דאמא:

ונראה לתרץ קושיא זו האחרונה, כפי הכלל לפי שלעולם בעת השתלשלות המוחין ממקום שיצאו, ועד מקום שינוחו שם, אעפ"י שבינו לבינו נשתנה הסדר שלהם בעת שמתיישבין למטה במ"א, חוזרין לסדר הראשון. והנה או"א מלבישין לא"א הזרועות שלו, אבא מימין, ואמא משמאל. והנה בעת שיצאו המוחין דאמא, קודם שבאין להתיישב כאן בז"א במצחו בסוד תפילין, אזי חוזרין להתיישב כמו שהיו למעלה בא"א, דהיינו מתחלה יוצא דעת א' לבד מצד שמאל ז"א, ואח"כ יוצא הבינה ויושבת בצדו, ואח"כ יוצא החכמה ויושבת אצלן. ונמצא שהם כסדר בשורה אחת, מצד שמאל לצד ימין. אבל המוחין דאבא שיוצאין בבחי' הציץ, הוא יוצא חכמה בצד ימין דז"א, כי כן אבא מצד ימין דא"א, ואח"כ הבינה וכו', שהם מוחין דז"א לצד שמאלו. והנה בעת שמתלבשין מוחין דאבא בתוך מוחין דאמא בבחי' תפילין, מוכרח החכמה דאבא שיתלבש בתוך חכמה דאמא, והיינו בצד שמאל דז"א, וזה גרם מפני שמוחין דאמא וכו':

ועוד נראה לי לתרץ שנלע"ד הוא זה, כי כאשר מכה ההוא קוצי בעורף ז"א, ומוציא את המוחין לחוץ במצח דז"א, ואז חוזרת הארה לאחוריים פעם אחרת, עד העורף, ובעת החזרה הולכין כסדר, דהיינו פ"ב דנצח דבינה שהוא חסד דז"א, מסבב בצד ימין של ראש דזעיר אנפין, ופ"ב דהוד דבינה שהוא גבורה, מסבב בצד שמאל של ראש ז"א. כי מן הפרקין הראשונים של נה"י דבינה, נעשו מוחין לז"א חב"ד בבחינת התפילין בסוד א"מ, והפרקין האמצעים שהם חג"ת דמקיפים, הם סובבים הראש שלו. ואח"כ כשבאים באחור של הראש דז"א, ומתקשרים הח"ג יחד בסוד התפארת המקשר אותן, ובו מתערבים, וכוללים ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, ושם באחורי הת"ת יוצאת הנוקבא שלו בסוד א"מ, והוא ד' של קשר בסוד הד' של יהודה, הנזכר בסבא דכד אתייליד יהודה, נפקת נוקבא, ומתדבקת בדכורא וכו', יה"ו דכורא, ד"ה דא נוקבא דהות בהדיה וכו' כי יה"ו הם חג"ת, ואות ד' היא מלכות לאה, שנעשה מקיף לרחל, שהוא אות ה'. כי אות ד', היא דלה ועניה, בבחי' עור לבד. ואות ה' היא רחל, שיש לה כל ד' פרשיות בעצמן כז"א כמ"ש בע"ה:

והנה עד הקשר, הוא תיקון של זעיר אנפין. ועתה מקשר ולמטה, שהוא התפארת דמקיף ולמטה, הוא תיקון אל נוקבא רחל, לכן אחר שנעשה הקשר בתיקונה, נתהפכו הרצועות, ומה שהיה תחלה בימין דז"א, משתלשל ויורד בשמאל דז"א. ומה שהיה בשמאל דז"א, יורד בימין דז"א, כדי שיוכלו להכנס ביושר בראש הנוקבא בבחינת מוחין, שמאל בשמאל וימין בימין:

ולפי הבחי' הזאת, יבא הכל על נכון, כי מה שאמרו בתיקונים, הוא, דהיינו בבחי' הכלים של נה"י עצמן דבינה. ומ"ש בפרשת פנחס, בבחי' המניח שהוא ז"א, שאחר הקשר מתחלפת ימין לשמאל ושמאל לימין, ויורדין נגד גוף דז"א עד הראש בבחי' המקיפים:

וצריך להבין, שזה ההתחלפות, הוא בסוד אורות מקיפים ואור פנימית, כמ"ש הר"ב זלה"ה על משה ואהרן וכו'. אבל הכלים של נה"י דבינה הם יורדין לעולם ביושר, שוה בשוה עם נה"י דז"א, נצח בנצח הו"ד בהו"ד. וזה בפנימית הז"א, ששם מתלבשים הכלים דנה"י בינה, ופנימית האור דפרקין תתאין דנה"י דאמא, שם מתחלפין האורות כנ"ל. וכן באורות מקיפין, מתחלפין האורות והם הרצועות. לכן בבחי' המניח, צריך שיהיה הרצועה הימני יותר ארוכה משמאלית כנ"ל:

ואכתי איכא למידק, ממה שמצאתי בספר הוא סוד הנה"י החדשים דתבונה, כנודע בדרוש הצלם, משם נעשית הרצועות, היינו נצח הוד החדשים, הם תרין רצועין דתפלין דז"א והבן, עכ"ל, והנה נודע של' דצלם, הוא סוד הכתר, והוא א"מ דז"א, דהיינו כאדם הכופף קומתו וכו'. נמצא שראש האריך וחצי קומתו עליונה, הוא זקוף למעלה. וחצי ב' נכפל על ראש הנכנס, והרגלים הם מתפשטין מאחוריו כנודע. וכן הענין אמא עם ז"א וכו' ע"ש, הרי בפירוש שנה"י החדשים הם סוד א"מ, והם יורדין אחורי ראש ז"א שוה, ימין עם ימין ושמאל לשמאל, ובכאן א"א לומר שמתחלפין. ונוכל לומר, שגם בנה"י החדשים אע"פ שהם א"מ, מכל מקום הם כלים דתבונה. ואפשר לומר, שאור פנימית של נה"י החדשים מתחלפים גם כן, כמו אור פנימית של נה"י הישנים, כן נלע"ד:

והנה כיון שעתה מתפשטין עד רחל, שהיא פרצוף גמור, ואינה כמו לאה, שהיא קשר של תפילין של ז"א לבד, ורחל היא תפלה של יד בפנימי ממש, וכל עצמה של רחל, הוא מנ"ה. ע"כ הב' הרצועות נמשכין דרך החזה, וא' נשארת שם בחזה, והב' מתפשטת עד הטבור כנ"ל. והנה כבר הודעתיך, כי נ"ה דז"א נתחדשו ונתכוננו ע"י בינה, בסוד כונן שמים בתבונה, וז"ש כאן תרין רצועין דאחידן בה' עלאה וכו':

פרק ג

ונבאר עתה, כללות אחר בענין תפילין של ראש ורצועותיו, והקשר שלו, ותפילין של יד, ותפילין של יעקב ורצועותיו, והקשר שלו. כבר נתבאר במ"א, כי המוחין דז"א נעשו מזיווג או"א, והנה יש בהן ג' בחי' שהם ו', והם ג' פנימים, וג' מקיפים. בחי' ראשונה הוא, כי תחלה כשנעשו ד' מוחין אלו תוך או"א ע"י זיווגם, ונשארו הד' שם בסוד עיבור, בבחינת מוחין פנימים:

בחינה ב' הוא, כי כמו שהמוחין הנ"ל הפנימים, היו מבחי' זיווג התרין מזלות דדיקנא דעתיקא, ואח"כ נמשכו אל המוחין דאו"א, ואז נתרבה הארת המוחין דאו"א, ונעשין מוחין לזו"ן. וכן עד"ז, על ידי אותו הארה דמזלא קדישא, ניתוסף הארה באלו המוחין פנימים אשר עומדים שם בסוד העיבור, ואז מתנוצץ מבחוץ להם שם במקומם כנגד הפנימים, ונעשין שם א"מ:

בחי' ג', כי משם נמשכת הארתו עד למטה בנה"י דאמא, והם נכנסים תוך פנימית של נה"י דאמא, ומתלבשים ועומדים שם, עד שיוצאין ונולדו ויוצאין לחוץ:

ודע, כי כל בחי' אלו, אין הכוונה שנעקרו ממקומן ח"ו, רק ע"י ריבוי הארה דמזלא קדישא כנ"ל, ניתוסף בהם כח, ומאירין למטה ממקומם, ושורשם נשאר קיים לעולם למעלה:

אך יש הפרש אחר, והוא, כי השניים הנקראים תרין אחסנתא דאו"א, אלו הם שאינן יוצאין הם עצמם, רק הארה שלהם לבד. אך ב' עטרין, הם עצמם יוצאים ונמשכין בז"א, כי אלו הם גנוזים באו"א, אבל אינם אחסנתוי דאו"א, רק הם של ז"א, אלא שנגנזים תוך או"א דרך גניזת פקדון לבד, והם נקרא תרין מוחין דחו"ג, הנכללין ונעשים מוח אחד, והוא דעת דז"א:

ונחזור לענין, כי כאשר אלו הד' מוחין, יוצאין מן העיבור שבתוך הבינה העליונה, הנה הב' מוחין הנקראין חו"ב, שהם אחסנתוי דאו"א כנ"ל, אינם יורדים הם עצמם, רק הארה שלהם לבד, ושרשם נשאר למעלה בכל הבחי' כולם. אבל ב' מוחין הנקראים תרין עטרין, שהם חלק ז"א עצמו כנ"ל, הנה עצמותם ממש, הם אשר יורדין ונמשכין בז"א, ולא הארתן לבד:

וביאור הענין הוא, כי אחר שהיו תחלה בסוד עיבור באו"א, נתלבשו שם בכח הארת או"א, וכאשר יצאו ונתלבשו תוך גולגלתא דז"א למטה, הוא בכח ההלבשה שנתלבשו תחלה באו"א, ואז נתלבשו ב' מוחין דחו"ב בנ"ה דאימא:

בחי' הד', כי שם ממש כאשר נתלבשו תוך נה"י דאמא, טרם שירדו ונתלבשו תוך גולגלתא דז"א, ניתוסף בהם הארה עצומה, ויצאו הארתן מבחוץ של נה"י דאמא עצמה. והאירו שם בבחי' א"מ ב' ג"כ, כי כמו שבהיותן למעלה תוך או"א, הם בבחי' א"פ ומקיפין, כך ברדתן בגולגלתא דז"א, נעשה מוח א' הנקרא דעת, והרי עתה הם ג' מוחין לבד, עם היותן ד' מוחין. ובצאתן משם מאו"א, נתלבשו תחלה בנה"י דאמא, ושם היו בב' בחי' שונות - בחינת מוחין פנימית, בתוך נה"י דאמא. ובחינת מוחין מקיפין מחוץ להם:

בחי' ה' ובחי' ו', אחר כך נתלבשו הנה"י דאמא עם המוחין שבתוכם, בתוך רישא דז"א, בבחי' ג' מוחין לבד, תוך ג' חללי דגולגלתא דז"א, ושם ג"כ היו בבחי' ג' בחי' מוחין פנימים, ובחי' מוחין מקיפין, כנ"ל, שלעולם כל מקום שהיתה שם קדושה, אינה מסתלקת. נמצא, כי כל אלו הבחי' הם קיימות, אעפ"י שנכנסו המוחין אח"כ תוך ז"א, שרשם נשאר למעלה קיים, אלא שניתוסף בהם הארה ונמשכה עד למטה ג"כ, והרי נשלמו ו' בחי' הנ"ל:

נמצא עתה, שיש ב' מיני מקיפים לז"א, מלבד הב' בחינות הראשונות של אורות מוחין פנימים ומקיפין בהיותן תוך או"א כנ"ל, כי אלו אין אנו עסוקין בהם, רק אחר צאתן לחוץ מאו"א מסוד העיבור, כי אז הם ב' בחי' מוחין שניות פנימית ומקיפין, וב' בחי' שלישית, מוחין פנימיות ומקיפין. הא' הוא בהיות המוחין מתלבשין בנה"י דאמא, טרם שיכנסו ברישא דז"א, כי אז מלבד המוחין הפנימים אשר בתוך נה"י, היה ג"כ להם א"מ שלהם מבחוץ נה"י דאמא. והב' הוא, אחר שנכנסו המוחין מלובשים תוך הנה"י, והכל יחד נכנסו בגולגלתא דז"א, כי גם אז חזרו לצאת בבחי' א"מ שלהם:

והנה יש חילוק בין ב' מקיפים אלו האחרונים, כי המקיף הראשון מהם, כיון שהוא עומד למעלה יותר, לכן הנה משם נעשה בחי' א"מ אל כל הגולגלת מלמעלה הימנו, וגם את המוחין, לפי שהוא עליון על כולם, וחופף על כולם. וא"מ הזה, הוא עיקר מציאת א"מ העצמי של ז"א ממש ממקומו, בהיותו למעלה בנה"י דאמא. אבל המקיף הב', היוצא אחר שנכנסו המוחין והנה"י דאמא תוך רישא דז"א, אין זה נקרא א"מ של המוחין, כי אדרבא מהן יצאו לחוץ, ואיך יהיו מקיפים אליהם. אמנם הם יוצאין ובולטין במצח דז"א, ושם הוא מקומם ממש, באמצעי בין השתי עינים, וזה המקיף נקרא א"מ אל כל הבחי' הפנים של ז"א והבן זה:

וז"ש באדר"ז דף רצ"ב, כי מן המוחין מנהירוי, נהיר אנפוי, ואסהיד באו"א, גוונא דאנפוי, וז"ש והיו לטוטפות בין עיניך, כי א"מ זה אשר במצח דז"א, הם עצמן סוד התפילין ממש, אשר הם במצח דז"א, שהם א"מ אל כל הפנים שלו, ומקומן הם בין שתי העינים, במצח, במקום הנחת תפילין, ושם בולט אור מקיף הזה, מכנגד בין שתי העינים, ומקיף הפנים של ז"א, אשר הם למטה מן העינים, כנודע כי הם נקראין תרי תפוחין כנזכר באידרא:

ועתה יתבאר לך היטב, כי כ"א אזכרות שבתפילין, הם כנגד אהי"ה. וד' פרשיות, נגד שם הויה. וד' בתים נגד שם אהי"ה. כנזכר בהקדמת תיקונים דף ט'. והענין הוא במה שהודעתיך, כי כל בחי' א"מ של זו"ן, כולם הם מבחי' שם אהי"ה, והנה צריך שיהיו ג' מבחי' אחרונות באלו התפילין - א' היא בחי' א"מ הראשון העליון, היוצא מנה"י דאמא, טרם התלבשותן תוך רישא דז"א. והב' הוא בחינת המוחין הפנימים, אחר שנכנסו בג' חללי דגולגלתא דז"א. והג' הוא בחי' א"מ הבולט מתוכם במצח:

והנה עיקר התפילין, הוא א"מ אשר במצח, אמנם צריך שיהיה בו הב' בחי' שקדמו אליו, וגם בחי' עצמו. ולכן הבחי' ראשונה של המקיף הראשון, הוא שם אהי"ה כנ"ל, כי כל אהי"ה הוא א"מ. אמנם מקומו שם למעלה מראשו דז"א, ואי אפשר לנו לעשות רמז תפילין כנגד בחינתו, לרוב העלמם, ולא נזכרו, רק עיקר מציאתם נשארו למעלה, בסוד א"מ העליון, וגם הם מתגלין ומאירין למטה במוחין פנימים, אחר שנתלבשו בחללי גולגלתא דז"א:

והנה כנגד ד' מוחין הפנימים, שמשם יצאו אלו התפילין, יש ד' פרשיות התפילין האלו, והם בחי' ד' אותיות הוי"ה, ואינם אהי"ה כמו המקיפין. וכנגד א"מ העליון למעלה מן המוחין פנימים, נכתבין בפרשיות האלו כ"א אזכרות, שהם ניצוצי האורות הא"מ במוחין הפנימים, שהם בחי' הפרשיות. ויען הם מציאת ניצוצין ההם בהיותן למטה, לכן הם ג"כ שמות הוי"ה. ולהיותן מבחי' א"מ, הנה חשבונם כ"א אזכרות כמנין שם אהי"ה, שהוא שם א"מ. נמצא, כי אור הכ"א אזכרות, גדול יותר מן הפרשיות עצמן, לכן נרמזו בבחי' שמות ואזכרות, והבן זה:

וכנגד הבחי' הג', שהוא המקיף של מצח, היוצא מן הא"פ, היו בחינת הד' בתים של הפרשיות, שהם בחי' א"מ, אשר הוא כעין בית המקיף אל המוחין הפנימיות, ונקראים אהי"ה, לסבת היותם א"מ:

נמצא, כי כל ג' בחי' של רישא דז"א, שהם ג' הבחי' הנ"ל, כולם נרמזו בתפילין בלבד, שהם - מקיף עליון, ופנימי, ומקיף קטן. והם בחי' - אהי"ה, הוי"ה, אהי"ה. ובמ"א ביארנו זה דרך הסתר והעלם, ואמרנו, כי אהי"ה הראשון של כ"א אזכרות, הוא נגד עיבור א'. ואהיה הב' של בתים, הוא נגד עיבור הב' ושם הוי"ה שבאמצע, הוא ד' פרשיות. ועתה גלינו לך סודו יותר בפרטיות. (א):

(א) כתב מהרח"ו - כלל העולה, שהתפילין ודיקנא הם אור מקיפין מפנימית ז"א, בסוד אור חוזר להיות לו מקיף. אבל הל"ם דצלם, הם אור מקיפין, שמעולם לא נכנסו בפנימית ז"א, ושמור חילוק זה:

פרק ד

ועתה נבאר, מי הוא הגורם אל בליטת אור המוחין הפנימים לצאת לחוץ במקום המצח, להיות שם א"מ. ובזה נתבאר הטעם, היות קטן פטור מן התפילין. והענין הוא, כי בחי' הז"א הוא בבחי' ו"ק לבד, שהוא זמן קטנות, היה ראש שלו, במקום שהוא עומד הת"ת שלו בימי הגדלות, וקוצי דשערי דרישא דא"א דנגיד מאחוריו עד רישא דז"א, איננו מגיע ומתפשט שם. אמנם כאשר הגדיל ז"א, ונכנסו בו מוחין דגדלות, ונשלם לי"ס, אז ראשו נגדל ועולה למעלה, ואז מגיע עד חצי התבונה כנודע, ואז יש שם באחורי הז"א, ההוא קוצי דשערי דרישא דא"א, ומסתיים שם ממש במקום הדעת דז"א, בהיותו הוא גדול כשיעור הזה הנ"ל, שמגיע עד חצי התבונה. ואז ע"י ההוא קוצי דשערי דרישא דא"א, המגיע אל הדעת דז"א, יוצאין התפילין. משא"כ בהיותו בזמן הקטנות שראשו הוא למטה, במקום שהוא ת"ת של זמן הגדלות, אז אין לו ההוא קוצא:

וא"ת, והרי בזמן יניקה דז"א, כבר נתבאר, שאז עולה ז"א ועומד בין שתי זרועותיה, דוגמת מה שמגיע ראשו בזמן הגדלות ויונק משם, ואז קוצי דא"א כבר מגיעין בדעת שלו, ולמה לא נתחייב אז בתפילין. (ב):

(ב) ז"ל מהר"ן - צ"ע, והלא כבר נתבאר, כי הז"א בעת יניקתו, הוא עומד בפני הבינה, והבינה בפני א"א, וקוצי דשערי הוא באחורי א"א, ואיך אפשר שיהיה לו בעת יניקתו בחינת התפילין. ונלע"ד, שזאת הקושיא עצמה, היה להרח"ו זלה"ה, ולכן כתב שהראשון עיקר, שפירושו הוא, שיורדת האם למטה ממקומה, ומשפלת עצמה, כדי שיוכל הנער לינק מן השדיים שלה, ולפי זה לא קשה מידי. עד כאן:

והנה התירוץ דקושיא זו כבר שמעתי ענין א' ממורי זלה"ה, ויש לי ספק, איזה מאלו ב' דרכים שנזכיר הוא מה ששמעתי, אבל בודאי שא' מהם אמת, והוא, כי כבר נתבאר בענין הרביצה, שפירושו הוא, שיורדת האם למטה ממקומה, ומשפלת עצמה, עד שיוכל הנער לינק מן השדים שלה. אבל בגדלות, הוא עצמו עולה למעלה יותר, בין ב' זרועותיה שהם חו"ג, כדי שיינק מן הדדים אשר שם למעלה, ונמצא שהוא גבוה, ואין היא יורדת, ואז ההוא קוצא דשערי מגיע. והספק אצלי, אם אמר הוא להיפך מזה, והוא, כי הז"א בגדלותו, הוא מגיע ראשו עד חצי התפארת של התבונה. אבל ביניקה, האם מגביהתו למעלה, בין ב' זרועותיה שהם חו"ג כדי שיינק מן הדדים אשר שם, ונמצא שהוא גבוה למעלה יותר ממקומו, ואין שם בחי' תפילין, על דרך שביארנו בענין שבת, שפטור אז מן התפילין, לסבה זו. (ג) אך נ"ל, שהראשון הוא עיקר:

הגהה (ג) צמח - ונלע"ד כפי הכתוב כאן שבת, שבמקום שבת צ"ל ר"ח, ועיין בכוונת ר"ח:

והנה כדי שיתבאר לך האי קוצי דשער דרישא דא"א, שהוא הגורם בליטת אלו התפילין במצח דז"א, צריך שנבאר קצת ממקומות שבאדר"א, ולחקור קצת חקירות, והוא, כי הנה המוחין הם ג' חב"ד, ואיך הפרשיות של התפילין הם ד'. גם מ"ש באידרא דף קמ. כי ג' מוחין דהוי בז"א, עם חד מוחי דשקיט על דורדייא דא"א, ומתחברין כחדא, ואינון ד' פרשיות שבתפילין וכו'. ומלבד זה כי זה המאמר סותר והורס כל הבנין שאמרנו למעלה, כי הד' מוחין דז"א הם הד' פרשייין. גם הלשון בעצמו הוא דחוק מאוד, כי איך אפשר שיתחבר מוחא דא"א, עם ג' מוחא דז"א, ויהיו ד' פרשיות שבתפילין ברישא דז"א, ואין לדבר זה שחר:

גם צריך להבין, מ"ש באידרא דף קכ"ט ודף קל"א, כי שערי דרישא דא"א, נמשכין עד רישא דכתפוי, בגין למיגד מן מוחא דיליה למוחא דז"א, וצריך להבין, למה השערות האלו נמשכין דרך האחור בעורף של א"א. ועוד, כי הנה מקום סיום או"א, הוא בטבורא דליביה דא"א, ומשם ולמטה מתחיל ז"א, מטיבורא דליבא ולתתא כנזכר באדרא, וא"כ על הלב היו צריכין להמשיך אותן השערות כדי למיגד ברישא דז"א, ולא עד רישא דכתפין, אשר אין ראש זעיר אנפין מגיע שם:

אבל הענין הוא מובן, במה שביארנו בענין הדעת דז"א, הכולל הב' עטרין דחו"ג, ואמרנו שם, כי אותן הב' עטרין, הם בחי' ב' פרקין עילאין, דב' זרועות דא"א, דהיינו כתפיים, שהם פרקין תתאין, בסוד הגבהת ידים על הראש, והנה נקראין רישי כתפין דא"א. נמצא, כי מה שכתב באדרא, דההוא קוצי דשערי אתמשך עד רישא כתפין, אין פירושו שם למעלה בא"א עצמו, רק באותו רישא כתפין דיליה, שנעשו בחי' ב' עטרין דז"א, הנקרא דעת שלו. ונמצא, כי סיום קוצי דשערי דא"א, הוא כנגד אחורי הדעת של ז"א, מוח הג' שבו, הנקרא רישי כתפין דא"א. והנה בהיות ב' עטרין אלו, בבחי' מוחין פנימי דדעת, הוא מוח א' לבד כלול מב' עטרין, לפי שהוא מלובש ביסוד דאמא, וע"י ההוא קוצי דשערי הגורם שיוצא מהם א"מ של התפילין, נחלק הדעת לב' בסוד א"מ, והיו ב' מוחין, זולת תרין מוחין אחרנין, שהם חו"ב דז"א, ואלו הם הד' פרשיות שבתפילין:

וביאור הענין הוא זה, כי הנה ההוא קוצי דשערי דרישא דא"א, הוא היוצא וצומח מן המוחא סתימאה דא"א, וכל שערות ההם שבההוא קוצא, הם צינורות דקים וחלולים. ובמקום סיום השערות אלו, שם הם פיות כל השערות, ומשם יוצא הארת מ"ס דא"א לחוץ. והנה נודע ג"כ, כי ז"א מלביש את או"א הנה"י שלהם, ונה"י דאו"א מלבישים לנה"י דא"א, ונמצא, כי קוצי דשערי דא"א, אשר מקום סיומו עד טבורא דיליה דא"א, אשר שם הוא רישא דז"א, ונמצא, כי קוצי דשערי הנמשך דרך העורף מאחורי א"א, איננו מסתיים ממש בהתדבקות בגופא דא"א או או"א, רק ברישא דז"א ממש, שהוא מלביש את כולם כנ"ל, ושם כנגד הדעת מאחוריו במקום העורף דז"א, שם נוגע קוצי דשערי דא"א, ושם הוא מסתיים, ואותן האורות דמוחין סתימאה, הנמשכות דרך צינורי השערות הנ"ל, הם נגלים בסוף האי קוצי דשערי דיליה, והם מאירים בעורף דז"א באחורי הדעת שלו, אשר שם תרין רישי דכתפוי דא"א הנ"ל, שהם ב' עטרין בדעת, וכח אותן האורות העצומים היוצאות שם, שהם ממוחין דא"א, מכים ומבטשין שם במקום ההוא, ועוברת הארתם לפנים תוך המוחין דז"א שהוא כנגד העורף, אשר שם הכאת קוצי דשערי, ויוצאין שם הארתן בבחינת אור מקיף דתפילין:

ומכח הכאת קוצי דשערי באחורי הדעת, דוחה את הא"פ שיצא לחוץ במצח, מכנגד מקום הכאה, ודוחה את האור לצד הפנים של ז"א במצח שלו, ולטעם זה נמשך קוצי דשערי דרך האחור, כדי להכות שם בעורף ז"א, ועל ידי ההכאה ודחיפה זו, יתנוצצו אורות המוחין דז"א מכנגד מקום ההכאה אשר בעורף, ואז מאירין במצח ז"א, ונעשין בחי' התפילין:

ונמצא, כי בתחלה לא היו מוחין בהיותן בפנים, רק ג' מוחין, ועתה ע"י האור הניתוסף בהם ע"י ההוא קוצי דשערי דא"א כנ"ל, נחלקו הב' עטרין שבדעת, ונעשו בחוץ ב' מוחין, מה שאין כן בהיותן בפנים, ועתה נעשו ד' פרשיות בתפילין, והם הם ד' פרשיות, שהם ד' מוחין דזעיר אנפין:

אמנם להיות שאינם רק ג' כנ"ל, ומי הוא שגרם להם להיות ד', הוא הקוצי דשערי, ולכן אמרו שם באדרא דף ק"מ. כי האי מוחא עליונה דא"א, עם ג' מוחין דז"א, אינון ד' פרשיות דתפילין, ר"ל - כי ע"י התחברות האי מוחא עלאה, עם הג' מוחין דז"א, באמצעית קוצי דשערי, הוא גורם להיותן ד' פרשיין ולא ג':

ובזה תבין, למה יהא ד' בתים בתפלה של ראש, מה שאין כן בתפלה של יד. כי כיון שעיקר אלו הארבע פרשיות הם הארבע מוחין עצמן דזעיר אנפין כנזכר לעיל, רק שנתלבשו תוך נצח הוד יסוד דאמא, לכן גם הבתים יהיו ד'. משא"כ בנוקבא כמ"ש בע"ה. ונמצא עתה, כי המוחין האלו בהיותן תחלה בסוד אור מקיף הראשון העליון, היו ד' מוחין. ואח"כ כשנתלבשו בנה"י של הבינה ונכנסו תוך הגלגלת דז"א, נעשו ג' לבד. כי הב' עטרין נתלבשו יחד ביסוד של התבונה. לכן בתפילין של ראש, הם ב' שינין, א' של ד' רישין, וא' של ג' רישין:

פרק ה

ונבאר עתה, ענין הרצועות והקשר של ראש. הנה ענין קשר של תפילין של ראש, ענינו כך הוא, כי כל מציאת אור, יש בו אור חוזר, והנה האור הזה שיצא מקוצי דשערי כנ"ל, ונמשך עד תפלה ש"ר במקום המצח, צריך שיהיה לו אור חוזר למקום הראשון, שהוא בההוא אתר, דתמן קאי האי קוצא דשערי דא"א, אשר מכחם האירו בתפלה של ראש. לכן חזר האור של ד' פרשיות האלו, ומתנוצץ לפנים בג' מוחין הפנימים, ובלטו לאחור עד מקום הקשר של תפילין, ושם נעשית ד' זו, שהוא סוד ד' דאחד. כדרך מי שמכה במקום אחד, שמכח ההכאה, חוזר לאחור. וכדרך מי שזרק אבן בכח גדול למקום אחד, שחוזר האבן לאחור:

וענין הד' זו הוא כך, כי הנה תמיד אנו אומרים, שנה"י של התבונה נכנסו עם המוחין תוך הגולגלתא דז"א, אמנם המלכות של התבונה שהיא יותר תחתונה מהן, בודאי הוא שגם היא נכנסת עמהם, והיא שם דבוקה עם הנה"י בדעת של ז"א, לפנים מן הגולגלתא, אבל איננה בכלל המוחין. והנה כאשר האור חוזר, ר"ל של ד' פרשיות דתפילין ש"ר, חזר לאחוריו, ונכנס דרך המוחין פנימים, אז האירו ד' האורות שם מבפנים, ונתלבשו באור המלכות של התבונה, הנקראת גם היא ד', נגד האורות אלו המתלבשים בה, ואז נוקב האור שלהם באחור העורף מבחוץ, במקום קשר של תפילין, ושם נתגלית בחינת המלכות, שהיא בחי' ד' של קשר, ובתוכה מתלבשין ד' אורות של ד' מוחין:

אמנם לפי שאין שם רק מציאת המלכות לכן אין שם רק בחי' עור, כי העור הוא בסוד המלכות, ואין שם בחי' פרשיות כתובות, לפי שאין שם מוחין ממש כמו בתפילין. ועיין בדרוש ח"י נשים של המלך, ושם יתבאר ענין ד' זו. והרי נתבאר ענין הקשר. ודע, כי בחי' ד' זו שהוא הקשר של תפלה של ראש, היא בחי' א"מ עצמה של המלכות הנקראת רחל, שהוא עומד כאן למעלה, ומכאן הוא מקיף אליה:

והנה מן הד' זו, שהיא קשר ש"ר, והוא אור המקיף של המלכות הנקראת רחל, שהוא בחי' תפלה ש"י כמ"ש, הנה יצא מד' זו הרצועות של תפלה ש"ר. והנה הם כוללים הד' מוחין, באופן זה - כי הרצועה הימנית שבו, הוא בחי' חכמה וחסדים של ז"א. והרצועה השמאלית, שם הוא בינה וגבורה דז"א. והנה הד' מוחין נתלבשו בנה"י דאמא, אבל לפי שביסוד אמא שם עיקרי עטרה דחסד, ולא ניתן אל הנוקבא אלא אותו המיעוט הנשאר ממנו, ולכן אין אנו מזכירים, רק הנ"ה לבד, ולכן אלו הב' רצועות נקראים נ"ה לבד. ולפי שהד' בעצמה אינה רק בחי' עור כנ"ל, לכן גם הרצועות הם עור לבד, וכולם הם מבחי' א"מ מבחוץ:

וכבר נתבאר ענין נ"ה הנ"ל, בעת כניסת המוחין פנימים להתלבש בתוכם, ואמרנו, כי תחלה נתלבש מוח החכמה בנצח, ואח"כ נתלבש מוח בינה בהוד, ואח"כ ב' עטרין ביסוד. והטעם הוא, כי לעולם בחי' נצח בין בא"א, בין בבינה, בין בז"א, לעולם הנצח שבהם, הוא יותר גבוה מן הוד, ועי"ז נמצא שהנצח הוא יותר גבוה מההוד, ועליהם נאמר בתיקונים דף ט', והקרנים גבוהות, והא' גבוה מן חברתה, וז"ס שנקראים נ"ה שחקים, שהם שתי הרחיים, הטוחנות מן לצדיקים לעתיד לבא. וא"כ הוא מוכרח שיהיו זו למעלה מזו, וזכור כלל זה לכמה מקומות, שתצטרך אליו מאוד. והנה ע"י היותם כן, נמצא כי כאשר יכנסו הנה"י עם המוחין שבתוכם, להתלבש גו גולגלת דז"א, הנצח עם החכמה היא הנכנסת תחלה, ואחריו ההוד עם הבינה, ואחריו היסוד עם הדעת:

ונבאר עתה ענין הרצועות. כי הרצועה הימנית, שהוא הנצח של הבינה, היא קצרה, ולא נתפשטת רק עד טבורא דלבא דזעיר אנפין. ורצועה שמאלית שהוא ההוד של בינה נתפשטה עד ההוד של ז"א. וזהו ענין מ"ש בהקדמת תיקונים דף ט', ומתפשט וכו', דה' עילאה עד הוד אתפשטת. כי זה מורה שההוד שלה לבד, הוא שנתפשטה עד ההוד דז"א, משא"כ בנצח, שהיא היותר קצרה, ונשארה למעלה כנ"ל. וטעם הדבר הוא, כי לעולם הנה הנצח הוא בסוד התפארת, וההוד הוא בסוד המלכות כנ"ל, ולכן לא נמשך הנצח בבינה אלא עד החזה, שהוא נקרא טבורא דלבא, לפי שעד המקום הזה הוא בחי' ז"א לבדו. אך מהחזה ולמטה, מתחיל בנין המלכות כנודע, ועד שם נתפשט הנצח לצורך הז"א. ואח"כ נתפשטה ההוד לבד, עד למטה, עד ההוד דז"א, לפי שמשם מן הפרק הראשון דהוד ז"א, משם נעשין מוח בינה דמלכות. והנה ההוד ההוא מן הבינה העליונה שהיא אמא, ונמשכה עד מוח בינה של המלכות, ולפי שבטיבורא שלים לכן שיעורה עד הטבור:

וסוד הענין מבואר יותר, כי הנה נודע, כי ז"א רובו הוא מצד החסדים. אבל הנוקבא רובו שלה הוא מצד הגבורות, לכן הוא יונק ולוקח כל עטרת החסדים אשר בדעת שלו, ואינו נשאר אל הנוקבא רק מעט מזעיר ממנו לבד, ולטעם הזה נקרא הז"א, מטה כלפי חסד. ולכן הרצועה הימנית, שם הוא בחינת החסדים כנ"ל, היא נגנזת בטבורא דלבא דזעיר אנפין, ונכנסת תוך פנימית דלבא דזעיר אנפין, שהוא במקום החזה שלו, לפי שמשם ולמטה הוא התחלת ראש הנוקבא בחוץ, ולכן שם בחזה נפסק וכלה בחי' החסדים הזה שברצועות הנצח, ומה שנשאר ממנו, שהוא דבר מועט מאוד, נכנס ונגנז שם בפנימותו דז"א, ומתפשטים שם בפנימיות עד היסוד דז"א עצמו:

אך דע, שאעפ"י שעטרא דחסד נשארה בז"א לבדו, עכ"ז בחי' מוח החכמה של ז"א, לרוב גדלות האור שלו, לא נפסק מפני זה, אמנם גם נשתלשל עד המלכות. אמנם רצועות הגבורות השמאלי, הנקרא הוד, גם היא מקפת מבחוץ, ומתפשטת גם עד מקום הנוקבא, ונפסק עד מקום הטבור עצמו של ז"א, ואין זה טבורא דלבא הנ"ל, כי זה נקרא טבורא דגופא. והנה טעם הדבר שנפסק הוא, לפי ששם הוא התחלת נה"י דז"א, ונכנסים הגבורות שם, להתלבש ביסוד ז"א, כמו המוחין של ז"א, שנתלבשו בנה"י של אמא, ולפי שהז"א הוא רובו חסד כנ"ל, לכן לא לקח מהאי עטרא דגבורה רק מעט מזעיר, וכולה נשארת אל הנוקבא. נמצא עתה, כי לא יש להמלכות, רק ג' מוחין לבד, שהם חו"ב וגבורה:

והבן עתה היטב ענין זה, כי כמו שבארנו למעלה בתחלת דרוש זה, ענין ג' בחינות שיש אל המוחין דז"א, ובכל א' יש מוחין פנימים ומקיפים, והמקיפין התחתונים שבכולם, הם בחי' התפילין שבמצח, כן הוא ברחל נוקבא דז"א, כי הנה תחלה היתה בחינת המקיף העליון שבכולם, בבחי' קשר תפלה ש"ר כנ"ל, כי אותו הקשר, הוא המקיף העצמי של רחל. והנה אחר כך נמשכו בבחי' הרצועות בסוד א"מ עצמו. ובאלו ב' רצועות, היו נכללין חסדים וחכמה מצד ימין, ובינה וגבורה מצד שמאל, ואותה של ימין בחי' החסדים שבה, נפסק בטבורא דלבא, ומשם נכנס תוך ז"א, ונתפשט עד היסוד שבו. אך מוח החכמה אשר ברצועה הימנית, נתפשט עד המלכות, במקום שהוא מוח חכמה שבה. וכן הרצועה השמאלית הכוללת מוח בינה, ועטרה דגבורה נתפשט עד הבינה שבמלכות, ומקום זה הוא טבורא דגופא:

ונמצאין עתה ג' מוחין לבד, שהם חו"ב וגבורות, ואלו נכנסו דרך טבורא דגופא דז"א, ונתלבשו תוך נ"ה דז"א, באופן זה - חכמה בנצח, ובינה וגבורה בהוד, וזהו בחי' מוחין פנימים שלה, נתלבשו בנ"ה דז"א, ואז יצא אור הארתו לחוץ מן הנה"י דז"א, בסוד א"מ ב'. ואחר כך נתלבשו ונכנסו נה"י דז"א, תוך חללי דגולגלתא דרישא דנוקבא עצמה, ובתוכה ג' המוחין שלה, בסוד פנימית. ואחר כך חזרו לצאת בבחי' א"מ שלה, בסוד תפלה ש"י כמ"ש בע"ה. והרי נתבארו כל בחי' המוחין של המלכות, איך הם ממש דוגמת מה שביארנו בתפלה ש"ר ומוחין דזעיר אנפין בכל בחינותיהן. (א):

(א) מהרנ"ש - נלענ"ד, מאחר שהמלכות של התבונה, הוא בחינת עור של היסוד שלה ולא הבשר כנודע, לכן ג"כ בסוד א"מ, הוא עור לבד, והבן. ובזה יובן שבזוהר פרשת פנחס בר"מ, אמר - וילון אינו משמש כלום, אלא נכנס ערבית ויוצא שחרית. ובדף רל"ט אמר בהיפך, נכנס שחרית ויוצא ערבית. והכוונה - כי בלילה מסתלקת זאת הד' מז"א, ומאירה בלאה הארה גדולה יותר מביום, בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע. והנה בר"מ מדבר בפרצוף לאה, שהד' נכנס ערבית בלאה, ויוצא שחרית שבשחרית מסתלקין נה"י דבינה, ונכנסין בז"א. אבל בזהר, מדבר בזעיר אנפין עצמו, שנכנס שחרית ויוצא ערבית, כי בלילה הנה"י דבינה מסתלקין פעם אחרת:

להר"מ דלנזאנו - וז"ל, קשר של ראש של תפילין, זה נעלם מעיני רבים, ובבחרותי הוקשה לי, כי הקשר שהיה לי, היה בצורת ם ם, והוקשה לי, כי אלו הם ארבע ם ם מרובעים, ואנן צורת ד' בעינן, ולא מנין ד' שהוא ארבע. ועוד, כי צורה זו, יש שעושין אותה גם מבפנים ואנו בחוץ דווקא אמרינן. ועוד, כי בזהר פרשת פנחס דף ר"צ אמרו, ד' כפולה. לא נתקררה דעתי, עד שעליתי לארץ ישראל, ועשו לי תלמידי האר"י זלה"ה, קשר, בצורת ד' כפולה, וקשר זה אי אפשר ללמד, אלא במראית עין, כי הוא כצורת ד' כפולה מבחוץ כזה - ם. ודע, כי גם הי' של קשר ש"י, היא כפולה, נמצא שיש בתפילין שם שד"י:

פרק ו

ונבאר עתה, ענין המוחין פנימים בתוך גולגלת דנוקבא. ונבאר ענין התפלה של יד, שהוא המקיף שלה במצח שלה. והענין, כי הנה המוחין הפנימים אינם רק בבחי' ב' מוחין לבד, לפי שהיסוד של ז"א אינו מתפשט עד מקום הנוקבא כנודע. וגם לטענה הנ"ל, כי העטרא דחסד נגנז אותו המועט שנשאר ממנו, ביסוד שבו, לכן אין בה רק ב' מוחין, שהם נ"ה דז"א. והנצח בו כח החכמה, וההוד בו כח הבינה והגבורות. ובזה תבין, איך המלכות היא בשמאל, כי הרי רובה מן השמאל, כי יש בשמאל בינה וגבורה, ובימינה אין בו רק חכמה בלבד:

ואמנם ודאי הוא, כי היסוד של זעיר אנפין ודאי שהוא נכנס ברישא דנוקבא, ובתוכו נתלבש עטרא דגבורות. ובזה תבין מ"ש בזוהר, דיסוד נטל שמאלא, ורובו הוא דין. והוא בחי' היסוד, בהיותו כאן במלכות, לפי שעטרא דחסד שבו, הוא מועט מאוד, ועיקר מה שיש כאן ביסוד למטה בהיותו במלכות הוא בבחינת עטרא דגבורה, ולכן נקרא בחי' היסוד בחינת דין:

ובזה תבין טעם, למה נשים דעתן קלה, והוא, לפי שעדיין אין בה רק עטרא חדא דגבורות, בחי' חצי הדעת, לפי שהדעת הוא כולל ב' עטרין כחדא, בשביל שיכול להיות מכריע בין חו"ב, ע"י שכולל את שניהם בבחי' חו"ג. אבל הדעת שלה, אינה רק עטרא חדא דגבורה, וכמ"ש על פסוק בלחם הקלקל, כי דעת עליון, יש בו ה' הויות חסדים שהם גי' ק"ל א', וה' הויות גבורות, גימטריא ק"ל ב', וזהו קלקל. אבל זה הדעת דמלכות, אין בו רק עטרא דגבורה שהוא ק"ל א' לבד, ולכן אמרו שדעתן של נשים קלה:

והנה נבאר תפלה ש"י, כי הנה כמו שנתבאר לעיל, איך ע"י קוצי דשערי דא"א, שהכה בעורף של ז"א, גורם יציאת הארת מוחין במצחו בבחי' תפילין ש"ר. ג"כ יש חד קוצי דשערי, דנחית מרישא דז"א לרישא דמטרוניתא, כנזכר באדרא דף קל"א, והוא מכה בעורף שלה, ואז נוצצין ובולטין אורות המוחין במצח שלה, ונעשין שם בחי' התפילין שלה, הנקרא תפלה ש"י, כמו שיתבאר. והנה מכח הכאת האור דקוצי דשערי דז"א ברישא דנוקבא, נגדל אותו המעט מזער מעטרא דחסד הגנוז תוך היסוד דז"א כנ"ל, ועי"כ נשלמו ד' פרשיות בתפלה ש"י:

ודע, כי אע"פ שאמרנו, כי הב' עטרין הם ביסוד ז"א, עכ"ז עיקרם תליין בחו"ב שלה, שהם בנ"ה דז"א, רק שאח"כ הם מתחברים ביסוד של ז"א, לצורך הדעת שלה, כמ"ש בע"ה למטה בסוף הדרוש הזה, כי עיקרה אינה רק ב' מוחין לבד, שהם נ"ה דז"א, כמ"ש בע"ה:

והנה טעם היות ד' פרשיות של תפילין שלה בבית א' בלבד, משא"כ בתפילין ש"ר, שהם בד' בתים, הוא במה שנתבאר לעיל, כי בתפילין ש"ר, נמשכין הד' מוחין עצמן של או"א בתוך הז"א, רק שנתלבשו בנה"י דאמא, ולכן נעשה להם ד' בתים ש"ר. אך המלכות, עיקר המוחין שלה אינם רק בחי' התלבשות נה"י דאמא תוך ז"א, ואח"כ בלטו לחוץ במצח, ואח"כ חזרו להאיר בעורף דז"א, בבחי' קשר של ד' של תפלה ש"ר, כי משם נמשכין המוחין של מלכות כנ"ל. ונמצא, כי עיקר המוחין של נוקבא, הם בבחי' נ"ה דאמא, ולא במוחין עצמן. וגם למטה בז"א, אין מתלבשים בה, רק הנ"ה בלבד כנ"ל, ובשניהן בלבד הוא כללות המוחין שלה. וכבר ידעת, כי הנ"ה הם ב' פלגי דגופא, ואינן רק גופא חד, ולכן אין במלכות רק בית א' בלבד. אבל הפרשיות הם ד', כי סוף סוף ד' מוחין אינון בגווה:

והנה, כמו שבתפילין ש"ר, חזר האור בעורף שלו, ונעשה שם בחי' הקשר שלהם, כן בתפילין שלה, חוזר בחי' האור החוזר מן המצח שלה, ומכה בפנימית במוחין שלה, ומתחברין אלו הד' אורות בתוך היסוד של ז"א אשר בה, ואז בולט בחוץ בעורף שלה, ואז נעשה בה הקשר דתפילין ש"י, שהוא צורת י', לפי שנעשה מן היסוד דז"א אשר בה, שהוא צורת י'. ובתוכו הוא בחי' ד' מוחין שלה, שהם ד' פרשיות דתפלה ש"י, ע"ד שביארנו בתפלה של ראש:

והנה נתבאר, כי התפילין של יד, הם המקיפין של המוחין, במצחא דנוקבא תתאה רחל, וצריך לתת טעם, למה נתינתה הוא בזרוע שמאלי של אדם. אך הענין הוא כמש"ל, כי ראש המלכות, הוא בטיבורא דלבא, שהוא החזה של ז"א, והיא קרובה אל הלב, ואל הזרוע שמאלי דז"א, מצד עטרא דגבורה אשר לה, כנ"ל כי רובה מהשמאל, לכן אנו מניחין אותה התפלה שלה בזרוע שמאל של הזכר, כי שם מקומה של ראשה:

והנה נודע מ"ש לעיל, כי מן הד' מוחין עילאין, כמעט אינה לוקחת מהם, רק עטרא דגבורה לבד, וכל הג' מוחין אחרים לוקחים הז"א כמעט כולם. והנה עטרא דגבורה, הוא בחי' פרק הזרוע השמאל הדבוק אל הכתף הנ"ל, ולכן מקום הנחתה הוא שם בפרק הג' של זרוע השמאל דז"א, הדבוק אל הכתף כנ"ל, כי שם אחיזתה של עטרא שלה. וגם כי הנה ביארנו לעיל כי ב' עטרין הם מתרין רישין דכתפין דא"א, ומשם נמשכו כתף ימינא, שהם עטרא דחסדים אל הז"א. והכתף השמאלי דא"א שהם עטרא דגבורה אל הנוקבא. ולכן גם בכאן בז"א, נקשרת באותו פרק של הכתף:

גם טעם אחר נתבאר לך, במה שנתבאר לעיל בענין נט"י, על ענין אחר, למה אין נט"י גם מן הזרועות ולמעלה, ושם נתבאר, כי השמאלי הוא גבורות, ודרך שם בפנימית, נמשך רוחא דחיי דע"ק אל המלכות, הניתנית שם בבחינת תפלה ש"י בדרך סתום. אך לעתיד לבא, ימשך בגילוי אל המלכות, הנקראת אז מלכא משיחא, כנזכר באדרא בענין התרין נוקבין חוטמא:

פרק ז

ועתה נבאר דרוש א', כולל כל בחינת התפילין ש"ר שהם דז"א, ותפילין של יד שהיא ברישא דרחל, ותפילין דיעקב, וקשר שיש בכל ג' תפילין הנ"ל. וכדי לבאר כל זה, צריך שבתחלה נעורר כמה שאלות, וע"י תשובותיהן יתבארו כל הפרטים הנ"ל, ומה שצריך לעורר הוא זה - למה זמן הנחת תפילין הוא ביום, ואין זמנם בלילה. ועוד, כי הרי כפי הנ"ל בדרושים הקודמים, שאי אפשר שיצאו אורות המקיפים במצח דז"א או דנוקבא, שהם בחי' התפילין, רק אחר שכבר נכנסו המוחין פנימים ברישא דז"א, ואז מכה ההוא קוצי דשערי בהם, ובולטים במצח, ונעשה תפילין בראש, וכן עד"ז בתפילין ש"י. וא"כ לא היה לנו להניח תפילין קודם התפלה, רק אחר גמר התפלה, כי הרי המוחין פנימים אינם נכנסין בז"א, אלא בעמידה הנקרא תפלת השחר, ואח"כ יוצאין המקיפין במצחו בסוד התפילין, ולא קודם התפלה:

ועוד שינוי הסדר בתפילין בעצמם, כי הרי תחלה נכנסין מוחין פנימים ברישא דז"א, ואחר כך יוצאין המקיפין במצחו, בבחי' תפלה ש"ר. ואח"כ נמשכין המוחין הפנימים ברישא דנוקבא. ואח"כ יוצאין המקיפים שלהם במצח שלה, בבחי' תפלה ש"י. וא"כ איך התפלה ש"י קודם לתפילין ש"ר, והוי ליה להיות בהיפך. וגם, כי כיון שהתפלה ש"י היא במצח דנוקבא, איך היא נקשרת בזרוע שמאל של הזכר, ונקרא על שמו תפלה ש"י:

ועוד, כי למעלה ביארנו, כי בכל עת תפלה ותפלה מהג' תפלות שבכל יום, נמשכין מוחין, ואחר כל התפלה, חוזרין להסתלק המוחין, ומתמעטין הזו"נ. וא"כ איך כל היום כולו הוא זמן תפילין, מאחר שאין בחינתן נעשה רק בזמן התפלה בלבד. גם שאלות רבות כאלה, ובפרט במה שכתבתי לעיל, כי תפלה של יד הוא בבריאה, ותפלה של ראש הוא באצילות. וכפי הנ"ל הכל הוא באצילות בזו"נ אשר שם:

והנה לבאר כל הפרטים האלה, נבאר בתחלה פסוק א', שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, הנדרש בזוהר ובתיקונים שהוא בחינת תפלה ש"י, המונחת בזרוע וכנגד הלב, ובזה יתבאר במה שכבר ביארנו, איך בלילה גם הרשימו של המוחין דזו"נ מסתלק, וכן בדרוש שכיבת הלילה נתבאר ענין זה באורך ושם בדרושים הנ"ל נתבאר, כי הרשימו של זעיר אנפין מסתלק לגמרי, ויושב על ראשו. אך הרשימו של המוחין שלה, נשאר תוך הז"א ממש, במקום החזה, בלבו של ז"א, ומשם הוא מאיר לנוקבא. וזה הוא שאומרת הנקבה אל הזכר, שימני כחותם על לבך:

והנה נתבאר שם, כי באור הבוקר תיכף קודם התפלה, אותה הנקודה העיקרית של רחל, שהיא הכתר שבה, עולה מלמטה מהיכל ק"ק של בריאה, עד זרוע שמאלי של הז"א, ועומדת שם פב"פ עמו. אך הט' נקודות אחרות מחכמה שבה ולמטה, יורדות אז למטה בבי"ע, ועומדת שם עד תפלת שחרית, ואז ע"י התפלה הם עולין כמ"ש בע"ה. ואז אחר אור הבוקר, שעלתה אותה נקודה העיקרית שעמדה בזרוע של ז"א פב"פ, אז הרשימו של המוחין דזעיר אנפין, חוזר למקומו תוך ז"א באור הבוקר, וגם הרשימו של נוקבא שהוא בלילה ניתן בפנימית החזה של ז"א בלבו כנ"ל, הנה עתה יוצא משם ולחוץ, ונכנס ברישא דההוא נקודה, והם שם בבחינת מוחין של הנקודה הנ"ל פב"פ, עם הגבורה של ז"א. אמנם תחלה נמשך הרשימו שלה, ואח"כ הרשימו דיליה, כמ"ש עתה בע"ה בענין התפילין:

לכן נבאר תחלה ענין של תפילין, ונאמר, כי הנה כאשר זה הרשימו של המוחין הראשונים, הוא חוזר ונכנס תוך ז"א ונוקביה כנ"ל, אז חוזר האור שלהם ונעשים בחי' תפילין במצחיהם. ונמצא, כי התפילין אינם נעשין אלא מאותו הרשימו לבד, הנשאר מן המוחין שעברו בראשונה ונסתלקין. וכאשר אח"כ אנו מתפללין תפלת השחר, אז באין מוחין אחרים חדשים, וניתן מוחין אחרים חדשים ברישא דזעיר אנפין ונוקבא ממש. ואותו הרשימו יוצא בבחינת תפילין במצחם:

ובזה יובן, למה מצות תפילין קודם למצות התפלה, כי התפילין הם מן הרשימו הראשונה שחזרה בהם קודם זמן התפלה באור הבוקר, ואח"כ ע"י התפלה, באין מוחין ממש אחרים חדשים ברישא דזו"נ. וגם בזה יתבאר לך, למה זמן התפילין כל היום, כי מאחר שגם כל היום יש רשימו דמוחין תוך רישא דזו"נ, לכן יש גם כן תפילין בראשיהם דזו"ן, כי מכח אותן הרשימו התפילין יוצאין. אבל בלילה, שאפילו הרשימו של מוחין דזו"נ מסתלק, לכן אין אז זמן תפילין לא לז"א ולא לנוקביה. אמנם עכ"ז בודאי, יש הפרש בין שעת התפלה לשאר היום, כי בשעת התפלה, שאז יש מוחין גמורים ממש ברישא דז"א, ולכן עיקר של מצות תפילין, הוא אז בשעת התפלה. אבל בשאר היום, שאין תפילין אלו אלא מכח הרשימו בלבד, ולכן אין התפילין אז מצוה וחובה כמו בשעת התפלה:

והנה ענין התפלה הנעשה בה באותה הנקודה של רחל, זה שאמר הכתוב, כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עתה שעלתה אותה הנקודה באור הבוקר עד זרוע שמאלי של זעיר אנפין, ועמדה שם פב"פ עמו, אז נשלם ענין כחותם על זרועך, כי רשימו של המוחין שלה, היה בפנים בלבו של זעיר אנפין. (א) אך זו הנקודה, היא בחוץ, ונתונה בזרוע השמאלי דזעיר אנפין מבחוץ, ואז בהיותה שם הנקודה, יוצא הרשימו שלה מתוך לבו של זעיר אנפין, ונכנס באותו הנקודה בהיותה עמו על זרוע, ואז משמש הרשימו ההוא לאותה הנקודה במקום המוחין, ואז בהכנס הרשימו ההוא לתוך אותה נקודה, אז נקרא אותו נקודה תפלה של יד, כי אותה נקודה נקשרת אז בזרוע שמאלי דז"א, במקום הקיבורת, לפי שהוא כנגד הלב של ז"א, כדי לקחת אותה הרשימו שלה אשר שם כנ"ל, ואז נכנס בה אותה הרשימו, ונעשין בראשה בחינת תפילין. ונמצא, כי בערך הז"א עצמו, הן תפילין בזרוע על לבו. אבל בבחי' הנוקבא, הם תפילין של ראש שלה:

הגהה (א) צמח - כפי טעם זה, וכפי טעם דלעיל, שרצועה שמאלית קצרה עד החזה מטעם הנ"ל שם, וכפי טעם שצריך ליקח הציצית בעת קריאת שמע ביד שמאל וכו', מכל אלו נ"ל לומר, שאטר יד אינו רשאי לשנות, כדי שלא לשנות הסדר הנ"ל:

ובזה יתבאר לך ענין שינוי מאמרי הזוהר אם הם תפילין בזרוע של ז"א, או אם הם תפילין של ראש דנוקבא כי הכל א', ונמצא כי תפלה זו של יד היא תפילין גמורים כמו התפילין ש"ר דז"א. ועתה צריך שנבאר דא"כ למה הנשים פטורין מתפילין דבראש. (ב) אך הענין הוא, כי בחי' אלו התפילין ש"י, הוא בהיות אותה הנקודה נקשרת בזרוע שמאלי דז"א, ואין בה פרצוף כלל עדיין, לכן אין אנחנו עושים אז רמז אליה עדיין, אבל אנו רומזים אותה בבחי' זעיר אנפין עצמו, שהוא קושר אותה הנקודה עמו בזרוע, ע"י אותו הרשימו הנ"ל, וכל זה הוא מחמת אהבתו אותה, וז"ש כחותם על זרועך, לפי כי עזה כמות אהבה שאני אוהבת אותך:

(ב) טעם, למה אין הנשים חייבות בתפילין הוא, כי אין לרחל אותן הד' מקיפים שיש אל ז"א. עוד טעם אחר, כי תפילין דיד דיעקב, הם בחי' תפילין ברישא דרחל, ואין תפילין נגד רישא דרחל:

ונבאר טעם, למה לפי זה, תפלה של יד קודם לתפלה של ראש. והענין הוא, כי אותה הרשימו של רחל, שהיה נתון תוך החזה של ז"א ממש, וע"י עסק התורה אחר חצות כנזכר במקומו, היה עולה נקודה זו של כתר דרחל למעלה בעת אור הבוקר ממש, ואז יוצא אותו הרשימו דילה, שבתוך החזה שלו, ונכנס באותה הנקודה כנ"ל, ועושה בה בחי' תפילין בראשה, בהיותה קשורה בזרועותיו, וזה נעשה ע"י שאנו מקיימין מצות התפילין, ומברכין הברכה, ועי"כ נעשה זה המעשה הנ"ל. ואחר כראות ז"א, שכבר היא יש לה תפילין בראשה, מחמת שנתקרבה בזרועו אצל הרשימו שלה, אשר שם בחזה, אז מתקנא בה, ואז הוא ממשיך הרשימו שלו אשר למעלה ונכנס בו בראשו, ואז בו גם כן תפלה ש"ר, ואף גם זאת הוא, על ידי המצוה שאנו מקיימין מצות תפילין בהנחת תפילין ש"ר, כנודע כי אין דבר נעשה למעלה, אלא על ידי מעשה תחתונים בעה"ז. וז"ש הכתוב, קשה כשאול קנאה, אחרי מ"ש כחותם על לבך כחותם על זרועך, כי עזה כמות אהבה:

והרי נתבאר, קדימת תפילין ש"י לתפילין של ראש. ואחר כך על ידי הק"ש ועמידה, באים מוחין אחרים חדשים לצורך הזווג, כנזכר לעיל כי הרשימו אינה רק לבחינת התפילין כנזכר שם:

ועתה ביאר הפסוק, מה היתה קנאתו בה, ואמר רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה, ר"ל - כי נתקנא בתיקון הנעשה בה, כי הנה אותה הנקודה היא הכתר של רחל, והיא עומדת קשורה בזרוע שמאל שלו, ואז נכנס בה הרשימו, ונעשה בה התפילין. וגם בחי' האלו פירש הכתוב, שהם דברי הנקודה עצמה, האומרת כך לפני הז"א בעלה, שימני כחותם וכו'. וביאורם הוא, ענין קנאתו הוא, לומר :

כי כאשר הוא ישימני כחותם על זרועו, ימשך גם אליו תועלת, לפי שהוא יתקנא בה, ויתקן גם הוא כמו שנתקנה כנ"ל:

וז"ש רשפיה "רשפי "אש "שלהבת "יה, אשר ר"ת שלהם - ראש"י, שהוא בחי' אותה הנקודה שהיא כתר וראש שלה, ונותנה בזרוע דגבורה שלו שהוא אש, ונעשית אז היא רשפי אש, שיונקת משם, ונעשית אז בה תפילין שלה, שהם נקראים שלהבת י"ה. כי הם בחי' גבורות ושלהבת, היוצאין מן י"ה, שהם חו"ב של או"א, הנקראים י"ה, אשר מהם נעשה המוחין ותפילין שבראש. וגם המוחין בעצמם שלה, הם חו"ב שבה, הנקראים גם הם י"ה:

מהחברים - אח"כ מניח תפילין, בסוד ז"א, שהוא הקב"ה מניח תפילין, כמאמר רז"ל פי' - שז"א מניח על ראשו, ד' אורות, שהם ד' מוחין. ובתחלה הם ד', וכשנכנסין בראשו, מלובשים בנה"י של תבונה, הם נעשין ג'. ובתפילין יש כ"א אזכרות ולא יותר, כמנין אהי"ה, ויש ד' פרשיות, וד' בתים. וכפי מה שכתבנו היה ראוי להיות ג' בתים, נגד נה"י דתבונה שנכנסו במוחין. אבל הכוונה שהם ד' בתים, כי דע שהקוצי דשערי דא"א, בטש באחורי זעיר אנפין, בעורף זעיר אנפין, כי ז"א מלביש כל צדדי נה"י דא"א, א"כ נמצא כי הארת קוצי דשערי כשהולכין מאחורי ז"א, אז היא פוגעת בעורף זעיר אנפין, ואז יוצא הארת ד' מוחין ד' פרשיות, והארת נה"י דתבונה. ומאותו בטישה, נחלק יסוד דאמא בראשו לב', חסדים לבד, וגבורות לבד. ואז יצאו הבתים נגד פניו במצחו, וחוזרין להיות ד' מוחין, באותו הארה של קוצי דשערי דא"א. ולהיות המוחין ד', גם הבתים עצמן, צריכין להיות ד', אעפ"י שאינן אלא ג', שהם בתים שמכסים לפרשיות, לפי שבאים המוחין מכוסים, וד' פרשיות נגד ד' מוחין, וע"כ הם ד', כדי להלביש אל כל המוחין. ועוד טעם אחר, כי בהיות ז"א בסוד עיבור ג' גו ג', שהם נה"י תוך חג"ת, ואז השביעית שהיא מלכות, גם היא היתה בודאי נכללת עמהן, והיתה היא עטרה, ונכללת ביסוד, וכשחוזרין ומתפשטין והיה הוא ו"ק, ואז מלכות גם כן נתפשטה, וחוזרת למקומה. לכן הם ד' בתים בערך מלכות, שהיא מתפשטת, שהם נהי"ם:

והטעם שהם כ"א אזכרות, כמנין אהי"ה, ולא כ"ו כמנין הוי"ה, שהוא כמנין זעיר אנפין עצמו. והטעם, כי הנה בסוד עיבור ג' גו ג', והמלכות נכללת עמהם כנ"ל, והרי הם ז', וכ"א מז' כלול, ונכלל מכללות הג' קוין דחג"ת, וג"פ ז' הרי הם כ"א, לכן הם האזכרות כמנין אהיה, המורה על העיבור כנודע:

וקשה, א"כ כי מאחר שבהם כמנין אהיה, יהיה ממש כ"א אזכרות דאהיה, ולא כ"א הויות. אבל הטעם, כי מלת אהיה הוא מורה על ההתפשטות, והוי"ה מורה על היות כפי מה שהוא עתה, כשהיא במקומה בלי התפשטות במוחין דז"א:

ונ"ל, שאלו האזכרות הכ"א כמנין אהי"ה, וד' בתים של עור, נגד אותיות אהי"ה. וד' פרשיות נגד אותיות דהויה. תחשוב אהי"ה הוי"ה אהי"ה, עולים חיים, שהן חיי המלך:

ובתפילין של יד, יש ג"כ כ"א אזכרות, נגד אהי"ה. וד' פרשיות, נגד הוי"ה. ובית א' נגד אדנ"י, עולין גימטריא יב"ק:

ודע, כי הבטישה הנ"ל דקוצי דשערות, להוציא את התפילין הנ"ל, היא הארה לבד, ואינה אלא בזמן שבהמ"ק היה קיים, ובעבור הגלות מסתלקין המוחין, שמוחין אינם אלא בגדלות, וחזר הז"א לקטנותו, ואז נאמר עליו בגלות, מי יקום יעקב כי קטן הוא:

אמנם ע"י התפלה שאנו מתפללין, ויחוד ק"ש שאנו מייחדין בכל יום, אנו מגדילין את הז"א, ובאים בתוכו המוחין מלמעלה. ואחר התפלה חוזרין ומסתלקין, ועכ"ז נשאר הרשימה והארה כל היום, לכן כל היום זמן התפילין. אך בלילה מסתלקין גם אותה הרשימו, כי לילה לאו זמן תפילין. לכן מהראוי שלא יסורו לפחות עד שיאמר עלינו, להעמיד הארת מוחין דזעיר אנפין:

וזהו הטעם הרצועות שמקיפים הראש, שהם סוד נ"ה דתבונה בא"מ על הראש, ועי"ז נמשך הארה זה כל היום עד הלילה כנ"ל. והקשר ש"ר נגד לאה, וכ"ז בתפלה ש"ר. אך תפלה ש"י נגד רחל, שמוחין דידה נגד נה"י דז"א, שנעשו מוחין לה:

וכשם שתפילין דז"א, יוצאין ע"י בטישה דקוצי דשערי דא"א. כך תפלה ש"י, ע"י בטישה קוצי דשערי דז"א, שמגיעין עד רישא דרחל, ושם בוטשין ויוצאין. ולזה אנו מניחין תפלה ש"י נגד הלב, במרפק בזרוע שמאל, ששם הוא רישא דנוקבא מאחוריו, שהוא כנגד הלב:

והטעם שקושר על הזרוע, לפי שהדעת שלהם ההה"ג, שניתן לה מיסוד ז"א. והנה הוא הרבה למטה ממקום רישא דנוקבא הנ"ל, שהוא כנגד הלב. לזה הטעם צריך לקשור תפלה ש"י בזרוע, שהוא גבורה. והכונה, כי הה"ג שביסוד ז"א, הם יעלו דרך אור החוזר למעלה עד הלב, במקום זרוע שמאל, הנקרא גבורה, ויתחברו ה"ג שם, כי הם מסוד א', ואז יאירו הה"ג בסוד אור החוזר, ויהיו כולם שם ברישא דנוקבא למעלה נגד הלב:

וז"ס אזהרת רשב"י בזוהר שיו"ד של תפלה ש"י, איצטרך דלא יעדי מן תפלה ש"י, ותהיה תמיד מחובר עמה. כי קשר הזה, הוא סוד היסוד הנ"ל של ז"א, שהוא דעת בנוקבא, לפי שמקומן למטה, אנו צריכין להעלותה, ולכוין בו תמיד שלא יחזור לירד למקומו, ולא יעדי מגו תפלה ש"י. ועיין בקונטרס, כי שם נתבאר ענין זה יותר:

והטעם שתפלה ש"י בית א', לפי שנ"ה דז"א הם ב' פלגי דגופא, ולפי שהיסוד ז"א הוא למטה, ואינו מגיע להיות שוה לנ"ה, ומנ"ה נעשו מוחין דידה, אף כי נראין שניהם כמו שנים, מ"מ הם מחוברין במוחין כמו א'. פירוש - מצד אחוריהם הם נדבקים בנוקבא ונעשה א', לכן הוא בית א' לתפלה ש"י. או כנגד פרצוף של מלכות, שחזרה פרצוף א'. או מפני שכבר נוקבא דז"א, יונקת משם א' שבדעת זעיר אנפין, שכולל מב' הויות:

והטעם שאנו מניחין תחלה תפלה של יד, ומהראוי היה להניח תפלה של ראש, מפני שבתחלה באים המוחין לז"א מאו"א, ואחר כך מז"א לנוקביה. והטעם יובן, עם סוד הפסוק שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך, והענין הוא בב' בחינות - א' הוא, הארה מבטישת קוצי דשערי דז"א ברישא דנוקבא, אינן בטשין רק לחו"ב שלה לבד, ולא לדעתה, לפי שראש הנוקבא היא דבוקה לגוף זעיר אנפין בחזה שלו, ושערי לא בטשי כי אם לחו"ב שלה, שהדעת שלה הוא למטה כנ"ל, לפי שקוצי דשערי מגיע עד החזה, ודעת שלה נגד יסוד שלו, ואין בטישה מגעת שם לפי שיסוד ז"א הוא למטה. בחי' ב', סוד הקשירה שאנו קושרין בזרוע, לפי שתעלה הגבורה של הדעת ממקום היסוד עד הזרוע כנ"ל, ובבחי' הא' אמרה שימני כחותם על לבך, נגד הבטישה שהוא בלב. ובבחי' ב' אמרה כחותם על זרועך, שהוא הקשירה בזרוע, בסוד גבורה, להעלות הגבורות כנ"ל, מיסוד שהוא שורש הדעת, למעלה בגבורה. לזה בבוקר תיכף, יש לה הארה, מהארת אותו חותם שעל לבו וזרועו, לפיכך משימין בבוקר תפלה ש"י, מאחר שכבר יש לה אותו הארה:

וא"ת, לא יניח תפלה ש"ר, עד שיאמר ק"ש ותפלה, שבאותו זמן נכנסים ב"פ של נ"ה אמא בראש ז"א בק"ש, ובעמידה אז נכנסין ג' פרקין, והאחרים שנכנסו קודם, יורדין למטה, ואז נכנס יסוד אמא בדעת ז"א ונעשו המוחין. אבל תשובה לזה, שפי' הטעם, כי עזה כמות אהבה דז"א לנוקבא, קשה כשאול קנאה. מאחר שיש לנוקבא הארה ג"כ, פי' לנוקבא יש הארה, ולא לז"א. ובזה הוא מקנא, ועולה לקבל המוחין שלו שנסתלקו, אז הם באו לו בסוד תפילין. וטעם הדבר, שזו"ן נקראים דודים, אשה ובעלה, ויש אהבה ביניהם, לזה אמרה שימני כחותם על לבך, כי עזה כמות אהבה מז"א לנוקבא, לכן מתחברים ומתדבקין עמו, כי הם דודים אשה ובעלה, לכן אנו משימין תחלה תפלה ש"י, ותפלה ש"ר באה אח"כ. כי אם היתה באה מאו"א לז"א, היתה גם כן בסוד אהבה, כמ"ש ושמים לא זכו בעיניו, ר"ל בעיני בינה, כי מטבע האם להאיר בכל עת אל הז"א בנה הנקרא שמים, כדרך אם מרחמת על בניה, משום אהבה גמורה, א"כ אם שהיו תפילין יוצאין לז"א מחמת או"א, היה הטעם ג"כ משום אהבה, והיה מוקדם תפלה ש"ר לש"י. אך תפלה ש"ר בז"א, אינה יוצאת רק ע"י א"א, שע"י הקוצי דשערי המכה ומאיר בראש ז"א, נעשה בו בחי' תפילין, ואינו מטעם האהבה, רק כי חפץ הוא להיטיב לזולתו, כטבע השלם המטיב לזולתו, טוב אתה ומטיב אמר דוד, לכן תפילין ש"י שהוא משום אהבה, קודמת לבא, ונותן לה הז"א רשימו ההארה הנשארת בו, ועושה בה בחי' תפלה ש"י, ואח"כ מתקנא בה הז"א, וזהו קשה כשאול קנאה, ואז גם ניתן לו רשימו שלו שנסתלק בלילה, ונעשה לו תש"ר אח"כ. ע"כ מהחברים:

פרק ח

ואחר שנתבאר כל הטעמים אל השאלות הנ"ל, וביארנו מה ענין של התפילין אלו כולם, נבאר עתה, סדר יציאת תפילין אלו. אמנם תפילין ש"ר דז"א, כבר נתבאר לעיל היטב, בדרושים הקודמים לזה. ונבאר עתה תחלה, תפלה ש"ר דיעקב, ואח"כ תפלה דרחל, כי כן הוא סדר יציאתן, כמ"ש בע"ה:

והנה על דרך שנתבאר לעיל בתפלה ש"ר, שהם יוצאין ע"י הכאת קוצי דשערי דא"א ברישא דז"א, כן הוא הענין כאן, כי גם ברישא דז"א, יש חד קוצי דשערי, ומתפשט דרך אחוריו עד מקום אחורי החזה שלו עצמו, אשר שם הוא רישא דרחל באחורי זעיר אנפין, ושם הוא נסתיים ונגמר ההוא קוצי דשערי, המתפשטת דרך אחוריו נגד המצח של רחל ממש, כנ"ל בדרוש ציצית, לפי שהיא עומדת אב"א עם הז"א, ונמצא פנימה כלפי האי קוצי דשערי:

והנה רחל אינה מלבשת את הז"א ממש, רק באחוריו עומדת בלבד, ואע"פ שגופה היא מחוברת ודבוקה ממש בגופא של ז"א, אמנם הראש שלה שהוא עגול, אינו דבוק ומחובר לגמרי כולו בת"ת דז"א, רק אמצעית עגול שבראשו לבד, הוא המתחבר, אמנם ב' צדדי הראש בימין ובשמאל, אינם מחוברים, ויש שם מקום פנוי וחלל ואויר ביניהם, ונמצא אם כן כי מקום הדעת שלה בלבד העומד באמצע, הוא הנדבק באחורי הז"א, אבל חו"ב שבה אינם דבוקים עמו:

גם יש ענין אחר, והוא, כי הראש שלה הוא קטן, אך רוחב מקום החזה שלו, הוא יותר רחב מן הראש שלה כנודע, וכאשר ראשה נדבק בגופו מאחורי ז"א, יעדיף רוחב גופו דז"א מב' צדדי ראש הנוקבא, ונמצא, כי ההוא קוצי דשערי דז"א נחלק לב', ומכה בגופו דז"א עצמו, מב' צדדי המצח של הנוקבא, ואינו מכה במצחא דנוקבא, כמו שמכה קוצי דשערי דא"א בראש ז"א עצמו, לפי ששם היה מלביש הז"א את א"א שם, והיה הסיבוב ראשו, מפסיק בין ההוא קוצי דשערי, לההוא גופא דא"א. אבל כאן, שיש מקום בגופו עצמו מב' צדדי הראש הנוקבא, לכן כל מה שיכול להתחבר עם בחי' עצמו של ז"א, הוא מתחבר ומאיר שם:

ועוד, כי בז"א שם האי קוצי דא"א מכים בעורף דז"א, מקום שערות כמותם, אבל כאן שהוא מצח דנוקבא אינה מכה. והנה נודע, כי הג' מוחין דז"א מתפשטין מראשו עד רגליו, דרך ג' הקוין שלו, אעפ"י שבערך הז"א עצמו אין התפשטות ההוא נקרא מוחין, עכ"ז בערך יעקב ורחל נקרא מוחין, ומההארתם היוצאין מהם, נעשין מוחין ליעקב ולרחל כנודע, נמצא, כי האי קוצי דשערי המכה בב' צדדי גופא דז"א, הוא מכה בב' הקוין שמן הצדדין, שהם ב' פרקין אמצעים דנה"י דאו"א הגנוזים תוך ח"ג דז"א, ששם ההתפשטות חו"ב דז"א, הכלולים מחו"ב דאו"א, אך בדעת של ז"א אמצעי אינו מכה, מפני ששם מחובר זו"נ כנ"ל: (א)

הגהה (א) ונלע"ד שצ"ע, כי כבר נודע מכל הדרושים של הרב זלה"ה, שמן ב"פ קדמאין דנ"ה דז"א, נעשו ב' מוחין חו"ב דנוקבא, ותוך נ"ה דז"א, שם מלובשים ב"פ תתאין דנ"ה דאו"א. וא"כ איך אמר בכאן, שמן ב"פ אמצעים דאו"א, המלובשים תוך ח"ג דז"א, נעשין במוחין דנוקבא, ומהארה שלהן יוצאין במצח דנוקבא, ונעשין תפילין בראשה, כנזכר לקמן. ונלעד"ן לתרץ, שכבר נודע שמשליש דת"ת ז"א, נעשה כתר לרחל, וכבר נתבאר לעיל, שבזמן שהיא בסוד נקודת כתר, יושבת על הזרוע שמאלית דז"א, אז נכנסין בה כל המוחין בסוד התפילין, ואח"כ בעת שהכתר מתחבר עם ט' אחרות, אזי נכנסין כל המוחין מכתר ולמטה במקומם בחו"ב דנוקבא, ולכן גם עתה שע"י הכאת קוצי דשערי נכנסים החו"ב בכתר שלה, שהוא כנגד החצי תפארת התחתון דז"א, ואח"כ משתלשלין למטה במקום חו"ב שלה, שנעשין מב"פ קדמאין דנ"ה דז"א, ודו"ק:

והנה בהיות ההוא קוצי דשערי מכה בב' הקוין דחו"ב דז"א עצמו כנ"ל, והוא מאיר בהם ע"י הארות הנמשכין דרך השערות שלו מן המוחין שלו, ע"ד הנ"ל בקוצי דשערי דא"א, המכה בראש ז"א, ואז מוציא שם חכמה וחכמה דאו"א, ובינה ובינה דאו"א, אז מוציא אותן כלפי פנים דז"א, ויוצאין לחוץ לצד הפנים שלו, ושם פוגעים באחורי רישא דיעקב, העומד אחור בפנים עם הז"א, כי אחורי יעקב הפוכים כלפי פנים זעיר אנפין כנודע, ואז פוגע הכאה ההוא קוצי דשערי בעורף של יעקב, ונכנס תוך רישא דיליה ובמוחא דיליה, ומוציאין אותו לחוץ במצחו של יעקב, ושם נעשין תפילין במצח דיעקב:

ויש בהם ד' פרשיות, ואינם כמו ד' פרשיות של תפלה ש"ר דז"א, שהם מחו"ב וחו"ג של אמא, וכן באבא, בסוד תפילין של ר"ת, ואכתוב לקמן בע"ה, אמנם בתפילין דיעקב, לא יש רק ב' חכמות וב' בינות דאו"א, ואז פרשה קדש, היא נגד חכמה דאבא. ופרשה והיה כי יביאך, היא בינה דאבא. ופרשה שמע, היא חכמה דאמא. ופרשה והיה אם שמוע, היא בינה דאמא. וחו"ב דאמא, הם בערך חו"ג לגבי חו"ב דאבא:

ואח"כ מכח ההכאה ההוא, חוזרות האורות אל האחור. וכמו שההכאה בהם, גרמו שילכו לצד פנים, עד הסוף שהוא רישא דיעקב. כן בחזירתן לצד האחור, חוזרין עד הסוף שהוא רחל, ובכל מקום שפוגעין, עושין ההארה. הא כיצד - הרי שהם חוזרין אל אחורי רישא דיעקב במקום העורף, ושם הם מוציאין ההארה הא', הנקרא לאה אשת יעקב, ונקרא אצלינו דור המדבר כמבואר במקומו ואז מאירין שם, ועושין שם קשר של תפילין דיעקב, שהיא בחי' לאה אשת יעקב, ע"ד הנ"ל בלאה אשת ז"א, שנעשית קשר של תפילין בעורף של ז"א, וכל זה נתבאר שם יותר היטב בארוכה במקומו וע"ש:

ואחר כך חוזרת ההארה יותר לצד אחור, עד שפוגע בז"א, ונכנס שם, וחוזר ויוצא מן ז"א, ונכנס ברישא דרחל בעורף שלה, כי הלא אחורי ראשה, הם כנגד אחורי ז"א, לכן תחלה פוגע בעורף שלה, ונכנס ברישא, ויוצא במצח שלה, ושם נעשין התפילין דנוקבא שבראש, הנקרא תפלה ש"י כנ"ל. והנה אלו התפילין של רחל הנקרא תפלה ש"י, גם הם יש בהם ד' פרשיות, ואינם כמו ד' פרשיות דתפילין דרישא דז"א, שהם חו"ב חו"ג, אמנם הם ע"ד שביארנו בתפילין של יעקב, והם חו"ב דאבא, הם קדש והיה כי יביאך, וחו"ב דאמא, הם שמע והיה אם שמוע. וחו"ב דאמא, הם חו"ג לגבי ערך חו"ב דאבא. ואעפ"י שבזהר פרשת בא נתבאר כי גם ד' פרשיות דתפילין של יד, הם חו"ב חו"ג, הוא לסבה הנ"ל, כי חו"ב של אמא, נעשה בה בבחינת חו"ג לגבי חו"ב דאבא:

ובזה יתבאר מאמר באדרא זוטא דף רצ"ו, וז"ל, ונהירו דתרין מוחין גליפין בה, והנה משם נראה כי אין בה רק ב' מוחין בלבד, ודעת אין בה. ובפרשת בא קאמר שם איפכא, דד' פרשיות ש"י הם חו"ב וחו"ג. אבל יתורצו ב' מאמרים במ"ש, כי אמת הוא שיש בה חו"ב וחו"ג, אלא שכל עיקרם אינם רק ב' מוחין לבד, כי החו"ג שבה, אינן אלא ב' מוחי דחו"ב דאמא לבד, אלא שהם כפולים של או"א:

אמנם מה שקראם ונהירו דתרי מוחין, ולא אמרו ותרין מוחין גליפו בה. הענין הוא, כי הם אור נמשך בסוד חותם, מן הנ"ה דז"א, וע"כ בהיותה בה, נקרא נהירו דתרין מוחין. ועתה צריך לתרץ קושיא אחרת יותר גדולה, כי הרי בפרשת שלח דף ק"ע, אמר דדעת של הנוקבא התחתונה נקרא ק"ל, ובסוד דעתן של נשים קלה. וגם אנחנו ביארנו במקומות אחרים רבים, כי הם בחי' עטרא דגבורה, שהם ה' הויות ה"ג, שהם בגימטריא ק"ל, ואיך אמרו באדר"ז ונהירו דתרין מוחין גליפין בה. אמנם ענין זה נתבאר במ"א, כי יש חילוק בענין הדעת דז"א, אל הדעת דנוקבא, כי הדעת של ז"א הוא למעלה בראשו ממש. אמנם דעת של הנוקבא, הוא למטה מראשה, והוא בגופא ממש, והוא באמצע בין ב' הכתפים שלה, שהם ח"ג שלה, ושם בשליש עליון של הת"ת, שם עומד הדעת שלה תמיד. אמנם למעלה בראשה, לא יש רק ב' מוחין לבד, שהם חו"ב דאבא, ועוד יש לה חו"ב דאמא, תמורת חו"ג כנ"ל. ונמצא כפי זה, שאין בראשה רק ב' מוחין לבד, שהם חו"ב, ועכ"ז נחלקין לד' מוחין כנ"ל ע"ד הנ"ל, כי הדעת האמיתי שלה, שהם עטרא דגבורה, הוא למטה בגוף שלה, לכן אינו עולה בשם מוחין. וע"כ לא היה ה' פרשיות בתפילין ש"י, כי התפילין הם כנגד המוחין שבראשו, וע"כ הם ד' פרשיות ממש, דוגמת תפילין ש"ר דז"א. אבל הדעת שלה שהיא למטה בבחי' גוף, ואינם בבחינת מוחין, ולכן לא היה פרשה כנגדה:

אמנם ענין הדעת שבה, היא בחי' הקשר בתפילין של יד, לכן הוא בצורת י', שהוא בחינת הדעת, שצורתו י' כמו היסוד כנודע. ולהיותה למטה בגוף, אין צורתו רק י' מן העור בלבד, ואין בתוכו פרשה, שהוא בחינת המוח כשאר הפרשיות:

אמנם דע, כי אין קשר זה כקשר תפלה ש"ר, כי שם הוא בחי' אחרת, שהוא לאה אשת ז"א, נפרדת ממנו, ועומדת שם באחוריו, וע"כ קשר תפלה ש"ר, הוא רחוק מן התפילין עצמם, כי תחלה נמשכין ב' רצועות מן התפילין, ואחר כך רחוק מן התפילין, אנו עושין שם קשר, שהוא קשר רחוק מאד מהם. אבל הקשר הזה, הוא עצמות רחל ממש, בבחי' הדעת, בעטרה דגבורה שלה, מצד הפנים שלה, ולא באחוריה כקשר תפלה ש"ר. אלא שלסיבת היותה למטה מן הראש, לכן לא היה תוך התפילין, המורים על המוחין, אמנם הוא למטה מהם, בבחי' עור לבד, לסיבת שאינו מוח. אבל עכ"ז, הנה הוא בחי' מוח, אע"פ שהוא למטה בגוף, וע"כ כתב בזוהר פרשת פנחס דף רל"ב, דאיצטריך דלא יעדי האי קשר מתפלה ש"י, ולא תתפרד ממנה כלל ועיקר, שאם יתפרד הדעת שבגופה מן המוחין שלה, הוא פגם גדול מאוד מאוד. לכן הזהיר שם בזוהר מאוד על י' הזו, דלא לאפרשא לה מגו תפלה ש"י, כי הכל הוא בחי' פרצוף רחל עצמה, אלא שאלו הם המוחין בה, וזה גוף. משא"כ בקשר דתפילין ש"ר, שאין בו בחי' ז"א עצמו, רק פרצוף א' של לאה, א"כ צריך להפרידו ולהרחיקו מן התפילין של הראש עצמן, אלא שיש לה דבקות עמו על ידי הרצועות לבד:

תוכן העניינים

פרי עץ חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה