פרי עץ חיים· רבי חיים ויטאל
שער השבת
הקדמה
פרק א
הקדמה לשער השבת - פרק א:
ענין השבת הנה יש בו ב' בחינות - אחד הוא בחינת ז', והב' הוא בחינת י"ג. אמנם בחינת ז' הוא, כי הלא כבר ביארתי לך, דג"ר של עשיה הוא ממש סוף היצירה, וכן כל עולם ועולם. והנה ביום השבת, עולין ג"ר דעשיה ונכללין במלכות דיצירה, ונשארין בעשיה ז"ת לבד, כי הג"ר נתעלמו תוך המלכות של יצירה, ולא נשאר בגלוי רק הז' לבד. אמנם כשעולין ג"ר, אין הז"ת נשארין למטה כי גם הם עולין עמהם זה אחר זה, רק שהג"ר מתעלמים במלכות של עולם שלמעלה ממנו, ונשארין למטה ז"ת מגולות, אך הם נקשרים אחריהם, ועולין עמהם. וכן הסדר ג"ר דיצירה, ביו"ד דבריאה. וכן ג"ר דבריאה בי' דאצילות. וזה תבין במה שהודעתיך, כי ראש הבריאה, סיום אצילות עצמו וכן כל עולם מאלו:
אמנם לא די בבי"ע, כי גם באצילות עצמו הוא כך, כי הנה יש בו כמה מיני אלף אלפי אלפים עולמות, וכולן נעשין בשבת ע"ד הנזכר זא"ז, כמעט עד רדל"א:
וזהו סוד השבת, הנקרא שביעי, לפי שיסוד הוא סוד כל הז' כנודע, לכך אומרים המלאכים באותו השיר, עולם שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים, כי סוד שביעי דשבת כולם בסוד היסוד הם:
והנה כאשר יש עליה לאותן הי' של עשייה, ויתלבשו הג"ר בעולם העליון שממנו, נמצא כי נשאר בעולם עשיה למטה בסופו מקום פנוי, מחמת אותו עלייה שנתעלו, ונשאר מקום פנוי שיעור ג"ת, נגד ג"ר שנתעלו בעולם שלמעלה ממנו. והנה נודע, כי בימי החול הקליפה היא ממש דבוקה בקדושה עצמה. ואמנם ביום השבת יש הפרש בין הקדושה לקליפה, שיעור אותן ג"ת, מקום פנוי ביניהן. אמנם מקום הקליפות עצמו, נקרא מדבר, לפי שאינו ראוי לזריעה כלל, אך אותו המקום הפנוי אשר נשאר עתה בשבת, נקרא שדה. והענין הוא, כי הלא בהיות שם הקדושה נקרא בית, אך אחר שנסתלק נקרא שדה, אך אינם מדבר, כי הנה שדה ראוי לזריעה. והטעם, כי אף על פי שהקדושה מסתלקת משם, עכ"ז נשאר שם איזה רוחניות דוגמת האדם כשישן, שהולכת ממנו הנשמה, ונשאר בו קצת חיות. והנה שיעור ג"ת, הם ג' פרסאות, כי כל ספירה נקרא פרסה, והטעם, כי הנה סוד העשיה הוא סוד המלכות הנקרא אדני, וסוד סנדלפון, והנה אדני וסנדלפון גי' פרסה, נמצא כי ג' פרסאות, הוא שיעור מקום הנשאר פנוי בשבת, בין הקדושה לקליפה:
מע"ח - דין הספינה, הנה נודע שאין שם איסור תחומין, ואע"פ שיצא אדם כמה פרסאות יותר, הטעם, כי אין תחומין למעלה מי' בשבת, והים שמהלכת בה הספינה גבוה יותר מי'. והענין, כי הספינה היא מלכות קרובה לחיצונים. והנה הרגלים שהם נה"י, כל זמן שאינן נוגעין בקרקע שהיא המלכות, אין זה נקרא יציאה מתחום, אע"פ שיש כמה פרסאות באויר, למעלה מהקרקע י' טפחים, אז אי אפשר שיצא לחצונים, רק עד שיגיעו בקרקע, ואז אם יוצא חוץ לתחום הוא נוגע אל החצונים. והנה המלכות גבוה י', לכן אין תחומין למעלה מי' וכו', אע"פ שהלך כמה פרסאות, עדיין הוא תוך קדושה, ושם מהלך תוך הקדושה:
מהחברים - סוד תחום שבת מן התורה י"ב מילין, ורז"ל אמרו אלפים אמה, כבר ידעת, שנה"י דעשיה מתעלה למעלה בחג"ת, ונשאר שם חלל, וזה המקום נקרא מדבר, שהוא טעון שמירת שבת, דכתיב אם תשיב משבת רגליך. והנה חלל עולה חיים, שהחיים של הקליפות נסתלק. וכבר ידעת, שהאחיזה שלהם הוא, באותו מקום שנשאר עתה חלל, ונסתלק חיות שלהם, ונשארו מתים. והעושה מלאכה, ממלא חלל ההוא, ונכנס הקליפה שם. וכנגד נה"י, הם ג' פרסאות, והמלכות נכללת עמהם. וכל פרסה ד' מילין, הם י"ב מילין. ובזמן המקדש שלא היו אז תגבורת הקליפה, היו יכולין ללכת בשבת כל אותו שיעור, אבל לאחר החורבן גברו הקליפות, שהם י"א, ונכנסו בי"א מיל התחתונים. נמצא, נצח שבנצח הוא לבדו תחום שבת, ועז"נ וגם נצח ישראל לא ישקר, פי' בכולו לא ישקר, אבל בחציו או במקצתו יש אחיזה. או יאמר נצח הסמוך לישראל, והיינו פי' נצח שבנצח הקרוב ממש לת"ת, הוא שלא ישקר. ובמדת הוד, נאמר והודי נהפך עלי למשחית. ובעבור זה תחום שבת שהוא נצח, שהוא אלפים אמה. ועדיין יש יסוד בנצח אמצעי, בין נצח ובין הוד שבו, והוא סוד עירוב, ע"ב רי"ו, כי היסוד הוא המערב ומזווג חו"ג, ושורש עליון שבקליפה מתמתק על ידו, לפיכך בא עירוב לדבר מצוה, להתיר ההלוך ב' מילין, הרי מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, כי שורש קליפה אינה קליפה גמורה:
והנה תחום, אותיות חותם, עולה תנ"ה, גימטריא אהיה דיודי"ן קס"א קמ"ג קנ"א, וזהו חותם, שלא יכנסו הקליפות בחלל של אלפים אמה, או ד"א על ידי עירוב, עד ליל מוצאי שבת, שאז יסור החותם, ויחזור נה"י למקומו, ואז שולטין הקליפות. וזהו וינפש - ווי נפש, ולא רוח, ולא נשמה, אלא שנפש בעשיה, וכשחוזרת הנפש שהיא בעשיה, יש לה צער, שהיא סמוכה לקליפות, משא"כ בר"ן. ע"כ מהחברים:
והנה כבר ידעת, כי בתחלה היה שיעור תחומין מן התורה, כשיעור מחנה ישראל, שהוא י"ב מילין, שהם ג' פרסאות. וטעם הענין, הוא סוד מה שבארנו, כי שיעור ההרחק, הוא שנשאר פנוי בין הקדושה להקליפה, שהם י"ב מילין, שהם ג' פרסאות. ולכן היו יכולין לצאת עד י"ב מילין, ולא יותר, שלא להדביק קדושה בקליפה ביום השבת, כי היא מעלת שבת, כי היא מתרחקת אז מהקליפות לגמרי. ואמנם אחר שחטאו ישראל, גרמו שהקליפה תשלוט בימי החול, גם כשיעור נ"ה וחצי יסוד של עשיה, כי מתחלה היו דבוקים בסוף עשיה, אך עתה נכנסין ב' ספירות וחצי יותר בפנים. והטעם, לפי שנה"י הם לבר מגופא, והם יכולין לשלוט בהן. וכן היסוד, כבר ידעת כי יש ב' מציאות - א' הנקב המוציא ש"ז. הב' הוא הנקב שמוציא מי רגלים, מזון אל הקליפות. נמצא כי באותו החצי של יסוד, שלטו בו הקליפות. וגם כי הנה חצי יסוד, הוא נאחז בגוף עצמו, אך בחצי ב' שנשאר בין הרגלים שהם נ"ה, שלטו בו גם כן:
נמצא, כי נתקרבו הקליפות בפנים שיעור ב' פרסאות וחצי, שהם י' מילין, לכן ביום השבת כשעולין ג"ר, ונשאר מקום פנוי ביניהם, רק ב' מילין מן הי"ב, כי י' מילין נכנסו בו בחול, לכן סוד תחומין עתה הם ב' מילין מדרבנן, שגזרו אחר שחטאו ישראל מטעם הנ"ל:
והנה ענין חילול שבת, יש בו ב' בחי' - א', הוא סוד עשיית מלאכה. ב', הוא הליכה ויציאה חוץ לתחום. אמנם מי שעושה מלאכה בשבת, הנה גורם להכניס הקליפה בפנים בקדושה, ומגיע עד השורש שנשמתו תלויה שם, לכן ראוי להיות חייב מיתה, לפי שגורם להכניס הקליפות ולטמא מקדש י"י ח"ו. אך היוצא חוץ לתחום, אינו מריע לאחרים, רק לעצמו לבד, כי הוא עוקר נשמתו מן הקדושה, ומוציאה למקום הקליפה, לכן אין ראוי להמיתו, כיון שאין מריע רק לעצמו. אך עכ"ז, עונו ישא, כדי להתלבן, ולחזור אל מקום שורשו שבקדושה:
אמנם בחי' י"ג הוא, כאשר נעריך היצירה כשנכלל בהן ג"ר דעשיה, הנה הוא י', ועתה הוא י"ג. וכן הענין בכל העולמות, ואפילו באצילות עצמו, חוץ מן עשיה שלעולם נשארת בסוד ז' לבד. וז"ס השבת שנקרא אחד, כי אחד גימט' י"ג, כי כל עולם נעשה בסוד י"ג. פירוש - כי הנה כשהג' דבינה עולין בחכמה, וזהו אתה סוד חכמה, הנקרא אתה, נעשה אחד. וכשהג' דת"ת עולין לבינה, נעשין אחד, וז"ס ושמך אחד. כי בינה נקרא שם כנודע. וכשהג' דמלכות עולין לת"ת, נעשין אחד, וכן בכל העולמות, וזהו אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד:
אמנם אודיעך סוד שדה מה ענינו, דע, כי זה יורה אל המלכות, שהוא עולה ומצליח ומתגדלת, כי תחלה הוא סוד ש' של שדה, שהם נה"י של הזכר, אשר אלו נעשין בה מוחין בשבת, ואז היא מתגדלת. ואח"כ היא בסוד ד', מורה אל המלכות שהיא ד', כי תחילה בסוד ש' סוד ג' קוי נה"י, ועתה אמה, דהיינו מלכות בסוד ד'. גם סוד ד', מורה על עליית המלכות גם באחור הת"ת, ואז יש לה ד' מדות תנהי"ם. ואמנם הד' הוא צורה כזה ד, ב' ווין, ולפי שיש לזה ו' סוד ראש, שהם המוחין, לכן כח ו' זו שיש בראש, גורם לאותו האחור של ד', שנעשית מאותו הראש של אות ו', ר"ל ע"י המוחין הרמוז בראש הו' עלתה עד הת"ת דזכר, כי תחלה בנה"י לבד, אח"כ נעשית ה' שהיא מתעברת ממנו, ונותן לה סוד העובר בתוך הד', והוא ו' אחת, הרי איך עולה מג' אל ד', ומד' אל ה'. והקליפה הם להיפך, כי הם אותיות שקר, וכל מה שהולכין הם מתמעטים כמ"ש:
והענין, כי אותיות שדה ושקר הכל א', רק שהם שלא כסדרן לטעם הנ"ל, כי שדה הולכין ורבין, ושקר הולך ומתמעט. והנה אות ה' וק' הכל אחד, רק שנתארך הרגל מעט, וכן אות ד' ור' הכל א':
ועתה נבאר הענין, כי הנה כבר בארנו כי כל אחיזת החיצונים, הם בנה"י, להיותן לבר מגופא. והנה בארנו, כי הקליפה שולטת בנה"י בעונותינו, והוא ש' דשקר. ואח"כ מה עושה הקליפה, הנה לוקחת אותו עובר של מלכות לעצמה, שהוא הו' שבתוך ה' דקדושה. וכשהאשה המנאפת לוקחתו, הנה היא מתעברת ממנו, והנה תחלה סוד ר', כנודע כי ד' בקדושה ור' בקליפה. והנה זו הר' לוקחת אות ו', שהוא העובר תוך ה' של מלכות, ומחברתו לאות ר' שלה. ולא די זה, אלא שפושטת אותו בסוד רגל הק', שתחבר עמה בסוד הקליפה נחש כרוך על עקיבו, ואז נעשית ק', כי הקליפה נקראת כקוף בפני אדם. וזהו אות שק מן שקר. ואח"כ הקב"ה ברחמיו חוזר ולוקח אותו ממנה וחוזרת להיות ר' כבתחלה ומתמעטת כנ"ל. והנך רואה ענין שקר ושדה הכל א'. אך בקדושה מדלת נעשה ה'. ובקליפה מה' שהיא ק', נעשה ד', שהוא ר' אצל הקליפה, הרי הולך ומתמעט:
אמנם כי עיקר אחיזת הקליפות היא בהוד ולא בנצח כנודע, ולזה השקר אין לו רגלים, פי' כי אין לו אחיזה בב' רגלים שהם נ"ה, רק ברגל א' שהוא בהוד. והוא סוד כל היום דוה, לכן באלף הה' היה החורבן, ומהוד נהפך לדוה, וז"ס והודי נהפך עלי למשחית. אך בנצח אין לו תפיסה אל הקליפה, הנקרא שקר. ולזה אמר וגם נצח ישראל לא ישקר, והבן זה. לכן אות ק' של שקר אין בו אלא רגל אחד, שהוא כנגד ההוד שלוקחת:
פרק ב
הקדמה לשער השבת - פרק ב:
מה שכתבתי בסוד שבת, שהוא בחינת ז' וי"ג, ושם בארנו סוד - בית, שדה, מדבר. ובארנו, כי שדה בקדושה, ושקר בקליפה. ובארנו כי הקליפה נוטלת הקדושה שהוא ו' שבתוך ה', שהוא הקדושה שנמשכת ע"י עיבור תוך ה' תתאה, וכשהאשה הנואפת לוקחת ומתעברת ג"כ ממנו, והיא היתה תחלה ר', ואח"כ משימה אותו הקדושה סוד ו' הנ"ל, תוך ר' שלה להתעבר בו, ולא די בזה אלא שעי"כ מערבת טוב ורע, ואז מתחברת הרע באותו ו', ומתארכת ונעשית ו' ארוכה מאוד, ואז נעשית מר' צורת ק'. אמנם כשהקדושה מלכות קדישא היתה מעוברת תחלה מן ו' זו, היתה סוד הטוב כולו בלי רע. ואמנם אות ה' מורה, על ה' דהבל, וק' זו על ק' דקין. כי נשמה דהבל מכניע את הקליפות:
אמנם תבין טעם, למה כל שבת בסוד שביעי, ונקרא שביעי, הטעם, כי הלא הם י"ס דעשיה וי"ס דיצירה, אמנם ג' ספירין עלאין הם בהיכל א' הנקרא היכל ק"ק. עוד ו' היכלות אחרים יש להם, נגד ו' ספירות אחרות, עד היסוד. ונשארה המלכות בלתי היכל, והיא יורדת למטה בהיכל ק"ק שלמטה ממנו. כיצד, מלכות דאצילות בהיכל ק"ק דבריאה, ומלכות דבריאה בהיכל ק"ק דיצירה, ומלכות דיצירה בהיכל ק"ק דעשייה, וכיוצא בזה:
והנה ביום שבת הוא להיפך, כי היכל ק"ק דעשייה, מתעלה ביצירה, במלכות שלה, ונעשה ממש יצירה עצמו, ואז נשארין ז' ספירות לבד בעשייה. וכן היכל ק"ק דיצירה, מתעלה בבריאה, ונהפך לבריאה ממש. ואז נשארין ז"ס לבד ביצירה, בז' היכלין, כי המלכות דיצירה בהיכל א' עם ג"ר של העשיה, נמצא שאינן רק ז' היכלין לבד. וכן בכל אבי"ע, וכן בכל פרטי האצילות כנודע, כולן הם ביום שבת בסוד ז' לבד, כי ג"ר שבכל בחי' ובחי' הם מתעלין, ולכן השבת הוא לעולם בסוד שביעי:
פרק ג
הקדמה לשער השבת - פרק ג:
הנה כל העולמות הם זה תחת זה, ובכל עליה ועליה, מוכרחין שכל העולמות יעלו ויתנענעו, כדי שלא יהיה מקום פנוי ביניהם, והנה בחול אינן עולין רק מן העשיה עד נוקבא דאצילות, ועד בכלל. אך ז"א אינו עולה כלל. אמנם המקיפים הם ל"ם דצלם שבו, נכנסין בסוד פנימית, ובאים לו מקיפים אחרים גדולים מהם. (ונלע"ד שהם בחי' או"א, כי אין דבר אחר בנתים) ואמנם הכנסת מקיפים הנ"ל, אפשר בב' מציאות - או שהז"א יגדיל ראשו, בכל קומת גובה המקיפים, ומתלבשים בו. ונמצא כי ראשו הוא עולה, והמקיפין במקומם עומדים. או אפשר להיפך, שהמקיפין יורדין תוך ראשו, וראשו עומד במקומו. והנה בחול לא קבלתי איך היה, זולת שאין עלייה כלל אל הז"א בחול, ואפשר שאין עלייה זו בכלל. וא"כ יהיה ע"ד מה שקבלתי בליל שבת, שגם אז אין עלייה לז"א, והמציאות הוא שראשו במקומו עומד, והמקיפים יורדין ונכנסין לתוכו. וזה קבלתי תחילה בענין השבת:
אך אח"כ קבלתי יותר מפורש, והוא יותר אמיתי שעליו תסמוך, והוא, כי א"א שהמקיפים יורדין, דא"כ ישאר המקום פנוי בין מקיפים שנכנסין בשחרית של שבת, למקיפים הנכנסים בליל שבת כנודע, שהרי שניהן הם בפרצופין א' של תבונה כנודע, ואיך תחלק ויתרחקו ג' אמצעים שבה, אשר בתוכן מקיפי ל' דצלם, מן ד' ראשונים שבהם מ' דצלם, וישאר מקום חלול ופנוי ביניהם. אך הוא הענין, כי ראש דז"א הוא נגדל ועולה למעלה, עד שמלביש אל מקיפי ל' דצלם בתוכו, והמקיפים נשארים במקומן. וגם ז"א אינו עולה כלל, ובמקומו עומד, וכן ראשו במקומו עומד, אך הענין, כי נגדל ונעשה גדול, ומלביש את המקיפים. נמצא, כי ג"ר שבו במקומן הראשון עומדים, רק שנגדלין יותר ממה שבתחלה כנ"ל. ונמצא כי אינו לוקח מקום זולתו, רק מקום שלו, כי גם אלו המקיפים הם שלו. אם כן אין בזה עלייה כלל לזעיר אנפין, רק שנגדל ראשו בבחי' הכלים שלו, מה שהצריך להתגדל:
והנה גם בדרוש שבת ראיתי, כי בהכרח שכיון שנכנסין מקיפים ל' דצ"לם, ודאי שהמוחין הפנימים דצלם נדחין יותר למטה ממקומן, כדי לתת מקום למקיפים.(צ"ע כי זה פליג אל הנ"ל שנגדל ראשו) ואז נה"י דצ' דצל"ם של אמא, נדחין ויורדין יותר למטה. ודע כי אמת הוא, שכל מה שיש בצ', יש כנגדו בל', וכן בם'. אך אין ארכן שוין, כי הנה אורך הצ' הם ט"ס כנודע, ואורך הל' הם ג' ספירות ראשונות לבד, של ג"ג פרקין, באופן שהם ט' פרקין לבד, והצ' הם ט' ספירות. נמצא אורך הל', הוא שליש אורך הצ', עכ"ז מתחלקין לט' פרקין כנ"ל. ונלע"ד כי הטעם הוא, כי ג' ראשונות הם באיכיות גדולים, וקצרים בכמות. אך ג"ת שהם הירכים גדולים בכמות, וקצרים באיכות, ואורך הירך ג"כ כמו אורך הראש או הגוף:
פרק ד
הקדמה לשער השבת - פרק ד:
והנה כדי להבינך סוד אלו המקיפים ל"ם דצלם ביתר ביאור, תדע כי הם ב' בחי', כי הל' הוא סוד התלבשות תוך נה"י דאימא, זהו ל', שכל אחד כלול מי', הוא ל'. וכן הוא התלבשות בחג"ת, הם סוד ל' כנ"ל. אך המ', הם המוחין עצמן, ואין מלובשים תוך נה"י דאימא, אלא ערומים בלי לבוש, לכן הם סוד מ' דצלם, כי ד' מוחין כ"א כלול מי', הם מ' כנודע. ובהתלבשות המוחין עם הנה"י בתוך ז"א, אז מתפשטין בכל ט"ס דז"א, אז הם בסוד צ', כי ט"ס דז"א כ"א כלול מי', הם צ' כנודע:
כלל העולה, כי צ"ל דצלם נחלקים, זה לט"ס, וזה לט' פרקים, כי הם מלובשים בנצח הוד יסוד. וכל בחינת נצח הוד יסוד, הם נחלקים ומצויירים בבחינת פרקים. וכל בחינת מ' דצלם, נכנס בפעם א'. אך הל' נכנס בג' זמנים, תחלה ג"פ תתאין, ואח"כ ג"פ אמצעים, ואח"כ גפ"ר כמ"ש לקמן. וזהו בצלם דאימא, וכמו כן בצלם דאבא, ושניהם נכנסים עתה בליל שבת. כמ"ש בעזרת השם:
ונחזור לעיל, כי כיון שנכנסין ל' דצלם, מוכרח שירדו מוחין דצ' הפנימים עם לבושי הנצח הוד יסוד. א"כ הנה"י דאמא המסתיימים בחזה זעיר אנפין, יורד יותר למטה. אמנם מתרחק בסוד ופרוש עלינו סוכת שלומך כנזכר במקומו. ואיני יודע א"כ יהיה כך בשחרית דחול בחזרת עמידה, שנכנסין כל המקיפים, כי כך הוא ליל שבת כשחרית דחול. או אם נאמר שבחול, יורדין ממש למטה המוחין פנימין, עם נצח הוד יסוד דאמא, ואיני יודע איך ירדו. ואפשר להבין זה, עם דרוש אחר של שבת, והוא, שאפילו שאין עלייה אל הזעיר אנפין כנודע, על כל זה ג' תחתונות שבו לבד, יש להם עלייה, שעולין עד ג' אמצעים, וישבו שם יחד כל ו' ספירות במקום ג"א, ואז יעקב ורחל נכנסין במקום ג"ת דזעיר אנפין, ואם כן אפשר שכן יהיה עתה בחול, והפנימים יכנסו ביעקב ורחל, או לפחות ו"ק שלהם, ובזה יובן יעקב בנצח ורחל בהוד:
ודע, כי בליל שבת נכנס כבר מבעוד יום במנחת ערב שבת, מוחין פנימים דאו"א. ובק"ש נכנסין מקיפי ל' דצלם דאימא, וגם אח"כ דאבא, בחיצוניות שהם העולמות. ובערבית, הפנימיות, שהם הנשמות. ובשחרית שבת, נכנסין גם מקיפין דם' דצל"ם דאימא, ואחר כך דאבא חיצוניות ופנימיות:
ובעמידת שבת, אז יורש מקום אבא ואמא, ואז מוכרחין או"א שיתעלו גם הם במקום אריך אנפין, וא"א במקום עתיק, וכן עולין כולם עד א"ק. וזהו בבחי' עליונים מן זעיר אנפין, (א) וכן בבחי' התחתונים ממנו:
הגהה (א) צמח - היינו מן הטבור ולמעלה, נ"ל צ"ל למטה:
כבר נתבאר לעיל, כי כל זמן שאין הז"א עולה, רק במקום שלו, אין העולמות התחתונים מזעיר אנפין עולין, וגם לא העליונים מן הז"א עולים, וכולם במקומם. אכן לפי שהעלה ז"א הג' תחתונות שלו בג"א יחד, לכן היה מקום להעלות כל העולמות שתחתיו, ג' מדרגות גם כן כל אחד למעלה במקומו, דוגמת הז"א. עד שנמצאו נה"י דעשיה, פנויים בליל שבת. אך אם לא היה מעלה רגליו, אע"פ שהיו נכנסים בו המקיפים, לא היו העולמות התחתונים ממנו עולין, ואף לא עולמות שלמעלה ממנו. אמנם כשעולה יותר מן המקיפים, אז בהכרח שלא ישאר חלל כלל, ואז כל העולמות שתחתיו עולין כפי השיעור ההוא, וגם עולמות שעליו עולין, להניח לו מקום פנוי לעלות בו, כי אין אורם שוין להיותן במקום אחד, שזה מעולה מזה וזה מזה. (ב):
הגהה (ב) צמח - שאם תרצה לומר, שכיון שהם אורות ולא דבר גשמי, יכולין לכנוס אלו תוך אלו, וישאר במקום אחד, לזה נותן טעם שאינן שוין. לכן אין נכנס זה תוך זה:
הגה"ה - והנה הבן ותראה. כי עתה פנימית דאימא נכנסין תחלה, ואח"כ פנימית דאבא. ואח"כ ל' דאמא, ואחר כך ל' דאבא. ואח"כ ם' דאמא, ואחר כך ם' דאבא. ואינו כמו שכתבנו במקום אחר, שתחלה נכנסין פנימין ומקיפין כולם דאמא, ואח"כ פנימים ומקיפים דאבא, וראיה אל הנ"ל מברכת אבות ע"כ הג"ה:
אלחנן - צריך לומר, אמנם בכוונת קריאת שמע, במלת ישראל נכנסין מוחי קטנות אמא, כדאיתא שם להדיא, שתחלה נכנסין פנימים אמא, ואחר כך מקיפים, ואחר כך פנימיות אבא, ואח"כ מקיפים:
פרק ה
הקדמה לשער השבת - פרק ה:
גם אמרנו לעיל, שעולין ג"ת בג"א יחד, במקום אחד. ראיתי זה, כי ג' תחתונות הם גרועות מן האמצעים בבחינה א', והוא, כי הרגלים הם צרים ואינן רחבים כמו הג"א, ואין האורות והחסדים יכולין להתרחב שם, עד כי האורות שבהם הם בחינת רגלים, ולא בחינת מוחין. אך יש להם תוספת על הג"א, כי החסדים שבהם הם מגולות, (צמח - ואורם נכפל) וג"א יש להם גרעון א', שהם מכוסים. אך יש בהם ג' תוספות, ב' הנ"ל, שהם רחבים, וגם כי הם יותר עליונים מתחתונים. ועוד שלישית, כי אורות ג"ת יורדות בהם תחלה, וכל דבר שבקדושה מניח בכ"מ שיוסר משם, רושם. (א):
(א) צמח - ונ"ל, יש יתרון ד', שג"א עולין בג"ר, מה שאין כן הנ"ל, והרב ז"ל מדבר כשהם במקומן דווקא:
וג' ראשונות גדולים מכולם, יען הם מוחין אמיתיים, ועליונים מכולם, וכן רשימו של אמצעים ותחתונים נשארין בתוכן מידי עברם, (צמח - תחלה בג"ר, כנ"ל בג"א.) לכן אורן גדול מכולם ויש להן גרעון א' מן האמצעים ותחתונים, כי הם יותר קצרים, כי הראש קטן וצר מאוד, ואפילו מג"ת. ועוד גרעון ב' בערך התחתונים לבד, שהם אורות סתומים ולא מגולין:
הרי כמה בחי' תוספות יש מעלה לאלו על אלו, ולאלו על אלו. ועתה בתוספת שבת, כולם הרויחו גרעונם. כי ג"ר נתרחבו ונתארכו מאוד, שיכנסו המקיפים בתוכם, והכלים מקום רחב וגדול. וגם האורות מרובים מאוד. והאמצעים גם הם נתגדלו, יען הם אורות רבים שם ביחד, ונבקע יסוד דאמא שבתוכן, ומתגלין האורות, וגם כי האורות כפולים בהן. וג' תחתונות הרויחו שנעשו גבוהות כמו האמצעים, ונעשו כהם להיותן מכוסין במקומן:
ענין עליית העולמות - דע, כי כל זמן שאין ז"א עולה רק בצלם שלו, כל אחד נשאר במקומו, כי כל זה הוא משלו. אכן אחר שלוקח צלם שלו (ג) ורוצה לעלות יותר, הוא מוכרח שאבא ואמא יסתלקו משם ויעלו. כי הנה א"א ממלא כל מקום ההוא שלו, ואין מקום פנוי שם. וכן אבא ואמא במקומן, וכן זעיר אנפין, וא"כ בהכרח שבעלות ז"א במקומו, צריך שאו"א יעלו גם הם, וכן האריך אנפין עולה גם הוא. ונמצא, כי עליית בחי' א', הוא גורם טלטול ועלייה לכל שאר העולמות עליונים ותחתונים, כי כולם קשורים זב"ז:
(ג) אלחנן - כמו בשחרית, או בליל שבת:
ואמנם אין כולם עולין, דא"כ אין מעלה בזה. אמנם הענין הוא כי יש בעולמות כולם, פנימיות וחיצוניות בענין הכלים עצמן, והמלאכים מחיצונית הכלים, והנשמות מפנימית הכלים, וכל אלו הם עולין, אך העצמות נשאר תמיד במקומן. נמצא כי כשהזעיר אנפין עולה, אינו עולה רק בחינת הגוף והכלי, ונשאר עצמותו למטה, ואז עולין כלים דנוקבא במקום זעיר אנפין, ונמצאת הנוקבא חזרה להיות לה עצמות דז"א, וכלים שלה, ואז הכלים שלה נגדלים בבחי' כלים דז"א, וכן בכיוצא בזה בכולם, והבן זה מאוד. כי הוא כלל גדול בכל מיני עליות ואל תטעה. (ב) וכל זה, הוא דוגמת גוף האדם, שקונה נשמה חדשה יתירה ע"י מעשיו, ואין גופו משתנה אלא הנשמה היא משתנית:
הגהה (ב) נלע"ד, כי זה העצמות הוא בחינת א"ס המתפשט בתוכם, כי נשמתן ממש נקרא כלי בערכו, כי הרי הנשמות באין ואיך נאמר שהוא מפנימית הכלים:
ונתבאר במקומו בענין תוספת שבת, כי ג"ר דל' דצלם, משם נמשך תוספות נשמה, ומן ג' אמצעים רוח, (ג) ומג' תחתונות נפש, והכל בל' דצלם כנראה, כי כל בחי' מצ' ומל' ומם', כלולה נר"ן, וא"כ שלשתן בכללות יהיה נר"ן כנלע"ד. והנה ל' דצלם הוא בחג"ת דתבונה אם הבנים. והנה אחר שהז"א לוקח כל הצלם שלו, (ד) אחר כך הנוקבא עולה, ותחלה עולה בג"ת דאו"א יחד, ואח"כ בג"א של שניהם, ואחר כך בג"ר של שניהם יחד ג"כ, ואינו לוקח תחלה כל אמא ואח"כ אבא. והיותר נלע"ד ממ"א, שאינו לוקח רק אבא ולא אמא כלל, כי הנוקבא לוקחת אימא ע"ש. ואח"כ עלייה רביעית בכתר דאבא, (צ"ל דאו"א וצ"ע) ואח"כ מקבל מקיף דג"ת, ואח"כ מקבל מקיף דג"א, ואח"כ מקיף דג"ר, ואחר כך עולה אל מזל הי"ג, ואחר כך עולה אל מזל הח' (ה):
הגהה (ג) צמח - נראה לי, שזהו בל' דצלם שהרי בעמידות שבת כתב כי אמצעים דל' דצלם דאבא, הם בחי' נשמה בערך אמצעים דל' דצלם אמא שהם בחי' רוח וצ"ע:
הגהה (ד) אלחנן - ר"ל, שלוקח מקיף שלו ונגדל ראשו:
הגהה (ה) צמח - האמור הוא דווקא בעליית שבת, ומ"ש שבמזל ח' וי"ג, היינו כי במנחה דשבת בלחש, עולה הז"א בג' ברכות ראשונות, בתיקון י"א י"ב י"ג, והוא מזל הי"ג, ובחזרה עולה יותר, בתיקון ח' ט' י', והח' נקרא מזל הח':
פרק ו
הקדמה לשער השבת - פרק ו:
בענין פנימית וחיצונית שבארנו במ"א, דע, כי יש ב' מיני חיצונית ופנימית - א' הוא, כי החיצונית הם העולמות, והפנימית הם הנשמות. והב', הוא כי בחיצונית עצמו, יש ג' כלים, וב' כלים הראשונים עם המוחין שלהם, נקרא חיצונית, שהם אלהים דקטנות. והפנימית והכלי הג' הם מוחין דגדלות. וכן בפנימית שהם הנשמות, כי ב' החיצונית, הוא עיבור ויניקה, והפנימות הוא מוחין דגדלות. וזה הבחינה הב', הוא הנזכר במ"א. אך הבחי' הא' הוא הנזכר במקום זה. והענין, כי כל העולמות שבכל עולם ועולם מאבי"ע, יש בו חיצונית ופנימית, והחיצונית הוא בחי' עולם עצמו, הנקרא בשם היכלות ומדורות, שהם כמו הרקיעים והארצות והימים והנהרות ודשאים ואילנות וכיוצא בזה, והפנימית הם בני אדם השוכנים בתוך העולם, וכן שם למעלה ההיכלות והרקיעים, אפילו המלאכים בעצמם, כולם נקראים בחי' חיצוניות, שהוא העולם בעצמו. ובתוכם יש פנימית, והוא בחי' הי"ס, שהם נר"ן של עולם ההוא, אם היא עשייה נקראו נפשין. ואם יצירה נקראו רוחין וכו'. אבל העצמות הוא מתלבשת בין בי"ס הנקרא עולם, ובין בי"ס הנקרא נר"ן. אלא שהעצמות של הנר"ן, יהיה יותר גדול מעצמות המתלבשות בעולם עצמו:
או אפשר, שבחי' עצמות אינה רק מה שבתוך הנר"ן, והם בחי' חלקי הכלים דאצילות המתלבשים שם כנזכר (בשער השמות בע"ח) אך מה שבי"ס החיצונית הנקרא עולם, אף העצמות שלהם, אינם מבחי' עצמות דכלים דאצילות, אלא רוחניות אחר מבחי' העולם ההוא וצ"ע. נמצא שיש עיבור יניקה ומוחין לחיצונית שהם י"ס הנקראים עולם. ועי"ומ לי"ס הנקרא אדם:
תבין מן התיקונים דצ"ג, כי כל אזהרת רז"ל על זיווג משבת לשבת, הוא כשמשמש לשם הריון הצריך לבנים, וצריך להיות הזיווג אז, כדי שישרה בהאי טפה נשמה קדושה עליונה מזיוג העליון, אמנם אם אשתו מעוברת או מינקת אין לחוש כ"כ. וטעם כנ"ל, כי כל עצמה של אזהרה אינו רק לבל ישפיע נשמות הנקראים צדיק ורע לו, רק נשמות הנקראים צדיק וטוב לו, ואם כבר מעוברת או מניקת בטלה טענה זו (ו):
הגהה (ו) צמח - ויש נשים שמתעברות בימי יניקתה, וצריך ליזהר:
פרק ז
הקדמה לשער השבת - פרק ז:
אפשר לפרש, כל עליות התוספות שבת, ועליית התפלות של חול, שעולין פנימיות ג"ר דעשיה, ונעשית חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה, וכל זה הוא בבחי' הנשמות, כי גם בהם יש חיצונית שהם הב' כלים, ופנימית שהם כלי הג' שלהם. וכן הענין בכללות העולמות, שעולין פנימית ג' ראשונות שבהם דעשייה, ומלבישין את חיצונית ג' תחתונות דיצירה שלהם, והכל נקרא חיצונית, כי הם העולמות. (א):
הגהה (א) אלחנן - זה סותר למש"ל פ"ה, שעניין עליית העולמות שז"א עולה בחי' הגוף והכלי, ואז נשמה פנימית נקרא גוף וכלי, בערך אין סוף. והעצמות, שהוא א"ס נשאר במקומו, ונוקבא עולה ומלבשת אור א"ס, וקונה נשמה חדשה:
וכן נראה מכוונת ר"ה, כי הרי תפלת יום א' דר"ה הוא לנשמות, ושם יש עלית התפלות דחיצונית ופנימית, והכל הוא בנשמות. וביום ב' ג"כ עליות חיצונית ופנימית, והכל בעולמות:
ובזה יובן הכתוב בכוונת שבת, כי בשבת עולין העולמות, ובחול נשמות לבד. והרי במ"א כתב שעולין פנימית וחיצוניות. אך הענין הוא, כי בתפלת חול עולין חיצונית ופנימית, והכל בבחי' הנשמות. ובשבת, תוספות שבת בשדה, עולין חיצוניות ופנימיות עולמות לבדם, ובעמידה ותפלה של שבת, עולין פנימית וחיצונית הנשמות. (ב) וקשה, שבמ"א כתבנו, כי גם בתפלת דחול עולין העולמות. ואפשר לתרץ, כי בשבת עלו העולמות תחלה בשדה, ואח"כ פנימית דנשמות בתפלה. אך בחול, לא עלו העולמות תחלה, אלא נתקנו במקומן, ואח"כ בעת עליות הנשמות בתפלה, נכללות העולמות תחלה עם הנשמות, ועולין עמהם:
הגהה (ב) אלחנן - לקמן מוכח, שהעצמות דהיינו פנימית אינו עולה בשום פעם, רק שכל עליות בשבת הם הכלים, שהם חיצונית ופנימית שלהם עולים, וקונים נפש ועצמות חדש, ועצמותו אינו זז ממקומו, וא"כ אין לסמוך על מ"ש כאן שבעמידת שבת עולין פנימית וחיצוניות דנשמות:
והנה פנימית העולמות, הוא העצמות שיש בעולם ההוא, כגון עצמות עשיה, שיש בה נרנח"י, וכולם נקראו נפשין דעשייה. ומזיווג זה העצמות, נעשין נפשות של ה' בחי' הנ"ל לבני אדם. ועצמות היצירה, שיש בה נרנח"י, כולם נקראו רוחין דיצירה. ומזיווג זה העצמות, נעשין רוחין של ה' בחי' הנ"ל, לבני אדם. וכן בעצמות הבריאה, וכולם נקרא נשמה דבריאה, ומזיווג זה וכו'. וכן בעצמות דאצילות, כלול ה' בחינות נרנח"י, ואפילו נפש אשר כאן, נקראת נשמה לנשמה, בערך הבריאה. ומזיווג זה העצמות נעשין נשמה לנשמה, לבני אדם. וכל זה הוא פנימות העולמות כנ"ל. וחצוניות העולמות הם הכלים, כי כלים דעשייה שיש בהם ה' בחינות נרנח"י, ומזווגם נעשו כלים דנפשין, והם האופנים שבעשייה, ונקראים כלים דנפשין. ומכלים דיצירה, שיש בהם ה' בחינות נרנח"י, בבחי' כלים, והם כלי המלכות, וכלי הז"א, וכלי בינה וכו', ומזווגם נעשו המלאכים דיצירה, וכולם, נקראו כלים דרוחין, כמ"ש עושה מלאכיו רוחות. ומכלים ה' דבריאה, נעשו מזיווגם השרפים וכסא הכבוד, ונקראו כלים דנשמתין. (ג) ומכלים ה' דאצילות, ומזיווגם, נעשין מלאכים שאין שמם משתנה לעולם, עליונים מאוד, והם נקראו כלים דנשמה לנשמה, כי המלאכים הם מחיצוניות הכלים כנ"ל. וכל בחי' מאלו, יש בהן עיבור ויניקה ומוחין, בין באורות בין בכלים, כי יש כלים קטנים דעיבור, ובחי' אורות הוא נפש דעיבור. ויש כלים דיניקה אמצעים ואורות הוא רוח דיניקה, ויש כלים דמוחין פנימים ואורם נשמה דמוחין:
הגהה (ג) צמח - מכאן שצ"ל שרפים וחיות ואופני הקודש:
ויש קושיא לכל הנ"ל, שהרי כתוב במ"א, כי גם האורות היו בעיבור א' עם הכלים, א"כ אין עיבור ראשון לכלים בפ"ע, ולאורות בפ"ע. ונלע"ד, כי שם הוא טעות, שבקונטרס הישן כתוב להיפך, כי החיצונית והפנימית הוא בכלים, וכל זה נקרא עולמות, אלא שבתוספת שבת עולין פנימית העולמות לבד, וליל שבת עולה גם העצמות שנשאר למטה, ועמו עולה החיצונית דעולמות ג"כ. ובמ"א כתוב בפירוש כי יש ג' כלים, ובתוכם יש אורות דעצמות, ונחלק גם הוא לנר"נ, שהם מוחין דעי"מ כנ"ל. ובפירוש אומר, כי הג' כלים אחרים של אמא, בהם מתלבשת ג' מיני מוחין אלו, בסוד א"פ דעצמות, הרי יש עי"מ לחיצונית, ועי"מ לפנימיות. ובזה הספר מבואר בדרוש צלם בפירוש, כי צלם דעיבור הוא נפש, וביניקה הוא רוח, וגדלות הוא נשמה:
פרק ח
הקדמה לשער השבת - פרק ח:
והנה ממ"א תבין כאן היטב, כי סעודות דשבת, הם נגד החיצוניות, שהוא מזת הגוף, שהם הכלים. והתפלות הם מזון הנפש בעצמות והאורות, כמ"ש לנפש חיה, לרוח ממללא. וכל אחד מאלו, יש בו פנימית וחיצונית. כי בתוספות קבלת שבת, היה בבחינת הכלים, הנקרא חיצונות, והוא כלול מפנימית וחיצונית, כנזכר במ"א, שעולין הפנימית דג"ר דעשייה, ונעשו חיצונית לחיצונית ג"ת דיצירה. ופירושו הוא, כי בחי' הפנים נקרא פנימית, ובחינת אחוריים נקרא חיצונית. וכל זה בכלים, הנקראים חיצונית. וכן בחי' הנשמה, שהוא אור עצמות הנקרא פנימית, יש בו פנימית וחיצונית, שהם בחי' פנים ואחוריים. נמצא, כי גם האורות והכלים, נקראו פנימית וחיצונית, כי הפנימית שהם האורות הם בחי' פנים, וכלים שהם חיצונית נק' אחוריים בערך האורות. ועד"ז כל בחי' משתיהן, כלולה משתיהן, כי האורות יש בהם פנים ואחור, והם פנימית וחיצונית באורות הפנימית, והכלי יש בהם פנים ואחור, והם פנימית וחיצונית דכלים החיצונים אל האורות:
כלל העולה, כי מלת פנימית וחיצוניות, ר"ל פנים ואחור. ובזה יובן, איך בתפילת החול, וכן בתוספות שבת, שעולין פנימית של עשייה, ונעשה חיצונית לחיצונית היצירה, וכן בשאר עולמות, אלא שהכוונה שהפנימית וחיצונית שתיהן שוין,:
כי גם זה פנים וזה אחור, בערך פנימית המאירים בהם, א"כ פנימית תחתונות, יהיה אחוריים בערך אחוריים העליונות, וכמ"ש בענין תבונה, שפנים שלה, הם אחור דבינה, לכן זהו ממש מ"ש כאן, כי חיצונית היצירה שם מ"ה באלפין, ופנימית עשייה אחוריים של מ"ה זה עצמו, הרי כי כל אחוריים עליונים גדולים מפנים התחתונים. וזה הנזכר כאן, צריך שתדע שמדבר בענין אורות ועצמות, כי כך הוא בסדר תפילת דויהי נועם, ואינם בסעודות שהם הכלים, והבן זה:
גם נזכר במ"א, כי שם ב"ן, הוא נשמת העשייה, העולה ביצירה, והוא מ"ש במ"א, כי הוא נשמת עשיה, אלא שהוא סוד אחוריים. וצריך שתדע ענין זה, כיון שזהו בליל שבת, א"כ הרי כי גם החיצונית עולה, משא"כ בבוקר שלא עלה רק הפנימית, כנ"ל במקומו, והבן זה. ולא יקשה עליך הנזכר שם, אלא שיש הפרש, כי בתוספות שבת, פנימית דעשיה עולה ביצירה, הוא בבחי' העולמות. אך בתפלת שחרית, אינו עולה רק פנימית הנשמות, ולא העולמות, והבן. וצ"ע, כי גם בחול אמרנו שעולה גם בחי' העולמות וצ"ע. וצ"ע בענין אצילות, שפנימיות אהי"ה דיודין, אך הכוונה, כי סוד הנועם הוא בבינה, א"כ אינו מדבר עתה בכללות האצילות, שא"כ שם ע"ב דיודי"ן הוא אמת שהוא יהיה פנימית דאצילות בחכמה, ונודע כי אצילות נגד החכמה, אלא שהוא מבינה שבו, בסוד והבן בחכמה, וממנה שהיא אהי"ה, נמשך הנועם, והוא אחוריים שבו תקמ"ד, ובריאה נגד תבונה ויש"ס, בסוד וחכם בבינה, שם הוא אחוריים הפנים של התבונה, שהם תקמ"ד, ופנים שלה ס"ג. ותכוין כל זה, כי יש בכללות אצילות ב' בחי', והם חו"ב, כי כל הי' ספירות דאצילות הם בכללות חכמה, שהם ע"ב קס"א דפנים, וקפ"ד ותקמ"ד דאחור. וגם בינה נעלמים בחכמה, סוד הבן בחכמה. אך עולם הבריאה נגד בחי' הב' הנקרא בינה, אשר בחינתה הוא וחכם בבינה, שהוא יש"ס ותבונה, אשר פנימותן הם בחי' אחוריים דאצילות, שהם קפ"ד ותקמ"ד, ואחוריים שלהם הם ס"ג וקס"א השני, ועיין בכוונת ויהי נועם לקמן:
סליק הקדמה:
פרק א
השער הי"ח שער השבת ויתחלק לעשרים וארבעה פרקים:
סוד קבלת תוספות נר"נ בימי החול להכין לשבת. דע, כי צריך האדם להכין עצמו, ולקבל אור תוספות שבת בימי החול, בענין זה, כי הלא בשבת נתוסף לאדם תוספת המגיע אל הנר"נ, וכבר ידעת, כי יש אדם זוכה לקנות תוספות זה מפאת נשמתו ממש, ויש מי שאינו מקבל, רק על ידי כללות העולמות לבד. ויש מי שאין לו רק נפש לבד, ומקבל תוספות נפש מפאת נפשו עצמו לבד. אך תוספות רוח ונשמה, תבוא בו בסוד כללות העולמות לבד, וכן כל כיוצא בזה שאר החלוקות:
נמצא, שאין לך אדם שאין לו תוספת נר"נ, כפי חלק המגיע לו, וצריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוספת ממנו לימי החול, ובזה יכונו דרכיו אם יכוין היטיב, ומובטח לו שלא יחטא, ולא יבואו החטאים על ידו, ולא יקטרג בו היצה"ר, והכל כפי הכוונה:
ודע, כי אי אפשר רק על דרך זה, והוא, כי תוספות שבת, בסוד ד' חלקים - נשמה לנשמה, ונפש, רוח, נשמה. והנה תוספת נשמה לנשמה, מסתלק במ"ש, וביום אחד בשבוע תשאר בו הנשמה. ואחר כך תסתלק גם אותו תוספות נשמה, לכן מצטער האדם כשמתענה ביום א', יותר משאר ימים. וז"ס שאמרו בגמרא, אנשי משמר לא היו מתענין ביום א', ולא ביום ו'. כי ביום א' מפני תוספות הנשמה שנסתלק, ויש סכנה שמא ימותו. וכן ביום ו' משום תוספת נשמה, והבן זה. ותוספת הרוח ישאר עד יום ב' בשבת, ואח"כ מסתלקין. ותוספת נפש ישאר עד יום ג' בשבת, ואחר כך מסתלק. לכן סוד הבדלה בשבת עד יום ג'. ומיום ג' ואילך, צריך לכוין ולהכין עצמו לקבלת תוספת של נר"ן של שבת הבאה:
נמצא ג' ימי השבוע הראשונים, הן מן שבת העבר. וג' ימי שבוע האחרונים הן מן שבת הבאה, וזה סוד שבת שהוא שביעי ורביעי. והנה ביום ד' יכוין להכין לקבל תוספת משבת הבאה תוספת נפש. וביום ה' יכוין לקבל תוספות משבת הבאה תוספת הרוח. וביום ו' יכוין לקבל תוספת הנשמה. ועי"כ יבואו ג' תוספות אלו ביום השבת:
וכבר בארנו במקום אחר, כי לכן צריך האדם לעשות ביום א' דשבת, לכוין תמיד בסוד המחשבה, ויחשוב מחשבות וכוונות קדושות, ושתהיה פנויה ונקיה המחשבה בסוד הנשמה. ביום ב' יעסוק בתורה הרבה, לכוין לקבל הרוח, שהוא סוד התורה. יום ג' יעסוק במצות, נגד תוספות הנפש. וכעד"ז ביום ד' מצות, ביום ה' תורה, ביום ו' מחשבה. ובכל פניתו תהיה לסוד קבלת תוספת נר"ן שבת הנ"ל:
ודע, כי הנה ביום ב' וה', שאז הוא סוד היצירה, להעלות הנפש ברוח שביצירה, ואז תעשה הכנה על שבת, לקבל הרוח ע"י שם מ"ב שביצירה שהוא אנא בכח כו'. לכן צריך שתקשור שם היום בשם שבת. כיצד - יום ב', שהוא שם קרעשט"ן, תכוין לחבר ולשלב שם זה בשם שבת, שהוא שקוצי"ת אות באות, ותכוין לקבל תוספות רוח בשבת. וכן ביום ה', שהיא ג"כ כוונת הרוח, יכוין אל שם חק"ב טנ"ע, עם שם שק"ו צי"ת. וכוונת זה, יהיה לך תמיד. ובפרט בעת קביעת התורה בב' ימים אלו:
וכן תמיד תאמר, היום יום א' בשבת, וביום ב' תאמר היום יום ב' בשבת, וכן בשאר ימים, כי הוא מ"ע הנזכרת בספרי. ובזה תשיג להכנת שבת. וכבר ידעת, כי רשות לאדם לומר הבדלה עד יום ג' בשבת, והענין - כי תוספת שבת, הוא בסוד ד' חלוקים, נשמה לנשמה ונר"ן, ותוספות נשמה לנשמה מסתלקת במוצאי שבת. וביום א' נשארת הנשמה, ואח"כ מסתלקת. וביום ב' אינו נשאר לו אלא הרוח, ואח"כ מסתלק. וביום ג' אין נשאר לו רק נפש לבד, ואחר כך מסתלקת:
לכן צריך האדם ביום א', לקבוע כל היום ולעסוק במחשבה, כדי שיקנה אותה הנשמה. וביום ב', יעסוק בסוד עסק התורה, בדבור הרבה עם הכוונה הנ"ל, כדי לקבל הרוח, שאז הוא סוד היצירה, להעלות שם נפש ברוח שביצירה שהוא אנא בכח וכו'. וצריך לקשר ולשלב שם זה, עם שם דשבת כנ"ל, וכוונה זו תמיד תהיה, ובפרט בעת עסק התורה יום ב' וה', שצריך לעסוק בתורה הרבה, כי הרוח בז"א ונקרא תורה. וזה סוד תקנת עזרא לקרוא בתורה בב' ימים אלו. גם כי ז"ס עליות משה להר סיני יום ה' לקבל לוחות, וירד ביום ב' עם הלוחות. וביום ג' יעסוק במצות מעשיות, ובפרט הנעשין ע"י הרגלים ויכוין להעמיד הנפש:
אמנם ביום ד', יתחיל אדם לקבל להכין עצמו לקבלת תוספת נר"ן, ולעשות מצות מעשיות בסוד הנפש, ומלבד כוונת תועלת המצות בעצמן, יכוין לתקן לשבת הבאה, כדי שיבא לו תוספת נפש, וכנ"ל ביום ג'. וכן על דרך זה ביום ה' יעסוק בסוד דיבור, לקנות תוספת הרוח, כנ"ל ביום ב'. וביום ו', יכוין הנשמה בסוד המחשבה כנ"ל יום א', וזה תועלת גדול אל תוספות שבת, לשמור כלל זה הסוד. ולכן רמוז בספרי שמצות עשה לזכור את יום השבת, שיאמר היום יום א' בשבת וכו' והבן:
אמנם סוד המחשבה צריך לכוין בכל רגע אותו היום בשם ס"ג, יו"ד ה"י וא"ו ה"י, ובשם אהי"ה אשר אהי"ה, ובשם אהי"ה יה"ו, כי כל אלה הם בבריאה. שמשם הנשמה. ולכן צריך לקשור שם היום בשם של שבת, כיצד - יום א' הוא אב"ג ית"ץ, ויכוין לחברו ולשלבו עם שם יום השבת שק"ו צי"ת, א"ש ב"ק ג"ו י"צ ת"י צ"ת, ויכוין לקבל תוספת נשמה, וכיוצא כל השאר:
ובערב שבת תכוין לקבל נפש יתירה בהכנסת שבת, ורוח יתירה בברכו, ונשמה בופרוס. גם תכוין באמרך י"י מלך גאות לבש וכו', י"י לאורך ימים, ר"ת יל"י, כמ"ש במקומו. גם טוב לאמר בקידוש שחרית דשבת, מזמור לדוד י"י רועי וכו', ותכוין באמרך שבתי בבית י"י לאורך ימים, לשם הנ"ל. גם סוד תוספת קדושה תכוין, כי קליפות נוגה סביב לו היא, ומתקדשת עצמה, ובו סוד תוספות קדושה, עיין בפ' ויקהל דר"ג:
ביומו תתן שכרו, ר"ת שבת. כי כל המצות שאדם עושה באמצע השבוע, או אם קורא בתורה הרבה, אז יש לו אפילו בחול תוספת קדושה, כל מה שיכול עם הארץ, וכללות בני האדם, להשיג בתוספת שבת, כמ"ש רשב"י, ת"ח יש לו בכל יום נפש של עם הארץ שביום השבת. נמצא כי השכר שנותן לו הקב"ה לת"ח העוסק בתורה, או מקיים המצות, והוא נמשל לשכיר, יקוה פעלו, והוא שיש לו שכר ביום ההוא, אפילו בחול יש לו תוספת קדושה, לכן נרמז בר"ת שבת. גם הכוונה, כי כל אור תוספות קדושת שבת של השכר, שניתן לאדם בימי החול, היא מצטרפת עם שאר תוספת קדושת שבת הבאה מאליה כנודע, וכל תוספות האלו ניתנין אל האדם ביום השבת, נמצא כי פריעת שכרו ביום השבת, לכן נרמז בר"ת שבת, בסוד מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. גם הכוונה, מי שמקיים המצוה של שכר שכיר, בפרטות יש לו סגולה, שיזכה אדם המקיים אותה באמצעית תוספת נפש באותו שבת, והוא מדה כנגד מדה, כי בשכר שכיר נאמר ואליו הוא נושא את נפשו, וכנגד זה נותן לו ג"כ נפש יתירה שקיים נפשו של שכיר, לכן נרמז בר"ת שבת במצוה זו.
מהחברים - טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה ביום ו', ולא ביום ה', אם הוא בטוח בעיר שלא יחסר לו, וכל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, חוץ מהוצאת שבת וי"ט, שכן שב"ת במ"ק אותיות אחרונים כפל מהראשונים, וכן אותיות מוע"ד, וע"ד גי' פ', כפל המ':
מורי זלה"ה, היה נזהר שלא לגלח אחר חצות שהוא עת מנחה גדולה, ואפילו בע"ש היה נזהר מאוד בזה:
פרק ב
בו יבואר ענין הכנסת תוספות שבת בליל ששי, וזהו עניינו - דע, כי הלא כתוב והכינו את אשר יביאו, כי יום ו' מכין לשבת, לכן צריך שיקדים מן יום ו', להכין צרכי שבת. אמנם במעשה, הרי נתבאר יותר טוב לאדם שכל צרכי שבת יקנה ביום ו', ולא ביום ה'. וכל מה שיקנה, יאמר לכבוד שבת, הרי זה ענין מעשה:
ובענין לימוד, כבר ביארנו, שיקרא בליל ו', כ"ו פסוקים מן פרשת השבוע, באותו הכוונה שבארנו במקומו. וכן כמה דברים שבארנו ביום ו' סוד טבילה, וקריאת שנים מקרא ואחד תרגום, ורחיצת פניו ידיו ורגליו, וכיוצא בזה:
ועתה נבאר כוונה אחת שראוי לכוין ליל ששי, והכוונה תהיה במחשבה, ותכוין אותה בעת שכיבתך אחר קריאת שמע, קודם שתאמר פסוק בידך אפקיד רוחי. והנה מה שתכוין הוא זה, תחלה תכוין להעלות עשייה ביצירה ג"ר שלהם, ואח"כ ז"ת. והם ע"י כוונת שבארתי לך בסוד מזמור לדוד הבו לה' וכו', ע"י ג' הבו הג"ר, וע"י הז' קולות הז"ת, כמ"ש בע"ה. ואח"כ תעלה יצירה לבריאה, ג"ר ע"י ג' באי, והז"ת ע"י אהיה יה"ו כמבואר. אח"כ תעלה בריאה לאצילות ע"י טוב להודות לה', כמ"ש בקבלת שבת. הרי זו כוונה א':
אח"כ יכוין כוונה אחרת, והוא תחלה יכוין בשם ע"ב באצילות, ותכוין שיש בכל אות דג"ש ורפ"א. אח"כ תכוין בשם ס"ג בבריאה, אך יהא בניקוד שב"א געי"א. אח"כ תכוין בשם מ"ה ביצירה וכל אות בניקוד בשור"ק הו', כי הלא סוד ו' הוא בת"ת, שהוא יצירה. אח"כ יכוין עשיה בשם ב"ן, כל אות מנוקד בשב"א וקמץ. וב' אלו הם ב' הכוונות שיש בקבלת שבת עצמה, ולפי סדר זה עצמו, צריך לכוין עתה, רק שא"צ להזכירו בפה, רק בכוונה לבד. גם לא תכוין במזמורים ופסוקים ההם, רק כוונת השמות לבד, אשר תכוין בהם להעלות הד' עולמות לבד:
ודע כי כשתכוין בתחלה בסוד הז"ת בשם מ"ב, תכוין כי כל אות ואות נחלקו לכמה אורות. כיצד - אות א' מן אב"ג ית"ץ, הוא בצורת יו"י. הביתי"ן והכפי"ן, בצורת ג' ווי"ן. הגמלי"ן והנוני"ן כפופין, בצורת ב' ווי"ן, ו' אחת רבוצה, והב' זקופה. הו' אינה מתחלקת אלא היא בצורתה. הז', בצורת י"ו. הח', בצורת ג' ווין, א' רבוצה, וב' זקופות. הט', בצורת ב' דלתי"ן, א' ביושר, ואחת מהופך, היודי"ן אין מתחלקים. הל', בצורת כ', ועליה ו' זקופה, ועל הו' יו"ד. נ' פשוטה, בצורת י"ו. הע', בצורת נ' כפופה, ו' רבוצה, וז' זקופה. הפ', בצורת כ"י. הצ' כפופה, בצורת נ' כפופה. הצ' פשוטה, בצורת נ' פשוטה. הק', בצורת כ"ו. הש', בצורת ג'. יודי"ן, ג' ווין, וכ"א מהופכת. הת', בצורת ד' נ' כפופה, הרי לך ביאור צורת כל האותיות:
אבגית"ץ. קרעשט"ן. נגדיכ"ש. בטרצת"ג. חקבטנ"ע. יגלפז"ק. שקוצי"ת. והנה טעם הכוונה הוא, בסוד והכינו את אשר יביאו, כי יום ו' מכין לשבת, כי הוא בחי' יסוד המכין למלכות, לכן תכוין תמיד להכין מעתה הכנה זו, כדי שכשיבא שבת וימצא זה מוכן, ותהיה אותו קבלת שבת כתיקונה. אח"כ יאמר פסוק בידך אפקיד רוחי. ותכוין כנ"ל, ועיין שם:
פרק ג
אחר שנתבאר בפרקים הקודמים, ענין הכנה לשבת במחשבה, נבאר עתה מה צריך להכין לשבת במעשה, וזה ענינו - ביום ו' תכין צרכי שבת. ותיקון הנר שבת, תהיה אתה זהיר, אך הדלקתם תהיה ע"י אשתך. גם תקרא שמו"ת, כי זה ג"כ הכנת ששי ליום שבת. (יום ו' צריך לטעום מכל מאכל, בסוד טועמיה חיים זכו, האמור בתפילת מוסף):
מהחברים - ויקשט עצמו יום ו', וזשארז"ל התקן עצמך בפרוזדור, כדי שתכנס לטרקלין. א"כ צריך לעורר אותך קודם קבלת שבת בקריאת שמו"ת, ואח"כ בטבילה, ומצוה שמו"ת בזמנה יום ו' אחר חצות, שאז נפרד הקליפה מהקדושה. ובסוד שמו"ת אנו מפרידין הקליפה מהקדושה. ואח"כ בכוונת טבילה, משפיעין הארת קדושת שבת, לזה אמר יתפרדו כל פועלי און. שבת אותיות בשת, כי ראוי לאדם להתבושש מקדושת שבת:
מהחברים - בע"ש מן מנחה ולמעלה, דהיינו ו' שעות ומחצה, או לכל המאוחר ט' ומחצה, זמן מנחה קטנה, צריך להכין קליפות נוגה להעלותה בקדושה, בקריאת שנים מקרא ואחד תרגום:
ומנהג מורי זלה"ה, לקרא פרשת השבוע בכל ע"ש, ולא בשבת, ואמר כי ז"ס והכינו את אשר יביאו ביום ו'. והיה קורא בספר תורה כשר, רק אם היה אונס גדול עד מאוד, אז היה קורא הפרשה ביום השבת אחר התפילה קודם האכילה. ואחר קריאת הפרשה, היה טובל בערב שבת, והיה אומר כי אחר שקרא הפרשה של שבת, כבר יש יכולת לקבל תוספות שבת. אמנם קודם קריאת הפרשה, לא היה טובל, אך במקרה היה טובל קודם, וגם זה לא היה אלא אחר ד' שעות היום ו', ולא קודם. והיה אומר, כי תוספות שבת, הוא ניכר ונתגלה תיכף אחר הטבילה במצח אדם, אך עיקר הגלוי לא היה רק אחר חצי היום, ודווקא אם כבר טבל, והסיר בגדי חול של הנפש על ידי הטבילה. ואפשר שכל מה שיהיו יותר קרוב לליל שבת, יתגלה ביותר תוספות שבת:
אמנם קודם שתטבול, תרחץ פניך, ואחר כך ידיך, ואחר כך רגליך במים חמין, והזהר לרחוץ תחלה הפנים ואחר כך ידים, ואח"כ הרגלים במים חמין בע"ש. כי הלא תחלה צריך לטהר הראש, ואח"כ להעלות הרגלים, אשר הם למטה. וסוד רחיצה בחמין, הוא סוד שלהובותא דאשא דנפיק בכל ע"ש, ומתגלגלא בהאי כוכבא ומדורא דאשא, ששם הקליפה ומכניעם למטה. וכנגד האי שלהובא, הם המים החמין, שהם המסירים הזוהמא הדבוקה באדם, והכוונה בסוד מ"ש פרשת ויקהל כי בכל ע"ש מתקבצין אותן ע' כוכבים וכו'. ואח"כ נעשה כעין מדורה של אש, ורוצה להתקרב וליינק מן האצילות:
וסוד הדבר הוא, קליפת נוגה שהיא הקליפה היותר קרובה אל הקדושה, והנה הקליפה רואה, כי הלא מן השפע של שבת, לקחו כל ימי החול בו' ימי המעשה, ועתה שהוא ע"ש, היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלות, כדי להזדווג למעלה, לחזור ולהשפיע למטה בעולמות פעם אחרת, ואז היא עולה ג"כ כדי לשאול פרנסתה, כי כמו שכבר גמרו כל ימי החול לקחת חלקם, הנה היא באה אחריהם לקחת גם היא חלקה כהם, ולזה הטעם היא עולה בכל ע"ש. ואז, כדי שלא ימנעו ויבטל הקליפה את הכללות ותוספת קדושה עליונה, אז נמשך מגבורה עליונה מה"ג, כח א' הנקרא שלהובא דאשא, ומוריד אותו הכוכבא ומדורא דאשא לתתא עד התהום:
והנה כי הלא הו' ימים, הם סוד הו"ק, חג"ת נה"י, אמנם אורך הרגלים הם למטה ממדת המלכות, אשר שם דבוקה עם היסוד. אמנם הקליפה היא למטה מנה"י, ובראותה כי נשלמה ו' ימי החול ליינק, וכבר נשלמו הירכיים, אז רוצה היא לעלות ולקבל, כי בא זמנה. וזה סוד קציצת הצפרנים בע"ש, ולרחצם בחמין, להורות להוריד ההוא שלהובא דאשא (אנו רוחצין בהם) עלאה, ולהורידה למטה. נמצא כי המים חמין הם סוד ההוא שלהובא דאשא, ואנו רוחצין בהן הרגלים, להסיר אותה קליפה משם, וירד למטה:
אמנם נמצא, כי צריך לכוין, כי כל זה הוא למטה באדם דעשיה, כי שם החיצונים נדבקים לכן צריך לרחוץ גם הפנים והידים, מקום אחיזת החיצונים בקדושת דעשייה, לכן תחלה רוחצין הפנים, ואח"כ הידים והרגלים כנ"ל, ואז נשלמה מלהפרד משם, והענין, כי השכינה רגליה יורדת מות כנ"ל, ועתה רוחצת רגליה מזוהמא זו:
אמנם סוד מים חמין בארנו, שהם סוד ההוא שלהובא, לכן צריך לכוין ברחיצת רגלים בערב שבת, בסוד כוונת שלהבת י"ה, כי זה שלהבת יוצא מן י"ה, כדי להפיל הקליפה למטה. ואותיות שלהבת, הוא שבת ל"ה, שהוא עליות שבת, שהיא המלכות הנקרא בת, העולה בנה"י שהוא ש', או בחג"ת הנקרא ש' ג"כ, וזהו שלהבת י"ה. כי סוד השבת נמשך קדושתו מן י"ה, שהוא או"א, כמו שידעת שהשבת נאמר בו כי קדש הוא, כי עולין זו"ן עד או"א, הנקרא י"ה, ועלייה זו גורמת אותו שלהבת, שריחקה הקליפה, שאם לא כן לא היתה הקדושה יכולה לעלות, עם נחש כרוך על עקביה:
ונפרש יותר כוונת שלהבת י"ה, ותדע איך משם י"ה, נעשה שלהבת, באופן זה - כי י"ה יש בו ג' מלואים - יודין, ההין, אלפין. ושלשתן גימ' יאהדונה"י שהוא אמן. אח"כ תכה ב' אותיות י"ה זו בזו בכל הג' מלואים, כיצד - יו"ד פעמים ה"י, גי' ש'. יו"ד פעמים ה"ה, גימטריא ר'. יו"ד פעמים ה"א, גימ' ק"ך. הרי שלשתן גי' כתר. וסוד הענין, כי ג' י"ה הם ג' מוחין, והם למעלה בסוד הכתר של הנוקבא שכל מוחין שלה הם בסוד י"ה כנודע, אחר כך נצרף כתר עם צ"א הנ"ל, הרי תשי"א, שהוא אשתי, כי אז נקרא אשתו. ואחר כך תקח ג' מלואים לבדם כזה - יה"א, גם תקח מלוי יוד ו"ד, הרי יה"א ו"ד, גימט' כ"ו, כי ג' מלואים של יוד אין בהם הפרש, לכן מספיק ליקח מלוי א' לבד. אך באות ה' יש ג' שנויים למלוים, לכן אנו לוקחין כל שלשתן, והוא יה"א. והנה תשי"א כ"ו, גימ' שלהבת, הרי איך משם י"ה יוצא שלהבת זו, והוא בסוד ב' מוחין של או"א, אשר מתפשטת בתוך נה"י כנודע, משם תוציא שלהבת הזה ותגרש הקליפה:
בענין קציצת הצפרנים אמר מורי ז"ל, כי בחול יש להם הארה מצד הקליפה, אך בערב שבת אחר הטבילה, הם מאירין מצד הקדושה, ונכרין בהם דברים רבים. ובמוצאי שבת חוזרין לכמות שהיו. גם שערות של אדם של ראש ושל זרועות ושל גוף, מורים על דברים רבים, וכפי גוונם או נטייתם למעלה או למטה וכיוצא, וכן כל אבר ואבר יש בו אותיות, אלא שבמצחם הוא עיקרם, וכן בעיני בני אדם יש בהם גלוי אותיות. ובענין קיצוץ הצפרנים שכתב הר"ר אבודרה"ם הסדר שלהם, לא היה חושש לזה מורי זלה"ה:
מהחברים - אחר קריאת הפרשה יקוץ צפרניו, להעביר מהם זוהמת הנחש, דפרח באוירא ואזיל בפירודא, שארי בחבורא, וסיים בפרודא. ונחש הזה הוא קליפת נוגה, כי כשהיא רוצה להעלות, הקליפה מתחברת עמה, שהם - ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת, שלש שנים ערלים, שהם לעולם בטומאתם. והטיקלא נכלל לפעמים בקדושה, ולפעמים נכללת בטומאתה, פעמים חצייה, או רובה, או מעוטה. ובזמן שהשלשה קליפות מבקשים לדבק בטיקלא, להכלל גם הם בקדושה, נפקא שלהובא דאשא מעולם יצירה, בסוד שיתין פולסי דנורא ומחי לון, ומפילין בנוקבא דתה"ר, כמ"ש שברת ראשי תנינים על המים, והדברים עתיקין וכו':
וזהיר בה להקדים אותה קודם מנחה קטנה, וידוע שהשכינה בחול רגליה יורדת מות, ובשבת מעלה אותן למעלה ונכללין נצח הוד יסוד דידה בחג"ת דידה, וכן בכל העולמות בסוד השכינה, וז"ס רחצתי את רגלי וכו', אם יחזרו לרדת למטה להקליפה:
וטעם מים חמין, יובן עם מה שכתוב בזוהר שלהובא עולה בכל ע"ש, עם נפשות רשעים בע"ש, הנכנסין בג"ע במים חמין, זכר וסיוע להביא שלהובא דאשא הרוחצת לרגלי נוגה מהקליפות הקשות, וכשאדם רוצה לרחוץ רגליו, יאמר הנשאר בציון והנותר בירושלים וכו', אם רחץ י"י את צואת בנות ציון, ויכוין במלת אם, אל תקרא אם אלא אם, ששלהובא דאשא זו נפקי מסטרא דאמא, ובזה תוסיף תת כח בגבורה של מעלה, לרחיצת רגלי השכינה המלבישים רגלי זעיר אנפין, שלא ינקו החיצונים. (א"מ - כי שלהובא זו נפקי מנה"י דנוקבא, הנקרא ציון וירושלים):
ויכוין בעת הנגיבת ידים ורגלים אחר הרחיצה והטהרה, בשם סנדלפו"ן, כי נעשה סנדל לרגלי שכינה בערב שבת, כשמקשטת עצמה לזווג ליל שבת, ורוחצת אז השכינה לרגליה. ואחר רחיצתה מנחת היא לסנדלפון ברגליה, לכנוס לפרגוד לזווג. ואחר שירחוץ אדם את רגליו במים חמין יטבול וכו':
סוד הטבילה - יכוין, כי הלא המקוה הוא הכלי המקבל מים שבו, לכן שם אהיה דההין בגי' מקוה, והוא לבוש וכלי לשם הויה, שהם המים שבמקוה. והענין, כי הויה יש בה ד' מלוים, שהם - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ויש בהם ט' יודין, גימ' מים, ואלו הם המים שבתוך המקוה. ולפי שכל ד' מלוין אלו שהם סוד המים, כולם נמשכין משם ע"ב הראשון, והוא שורש כולם, כי כולם בחכמה עשית, גם עיקר המים הוא בחסד גימ' ע"ב. ולכן שיעור מקוה ארבעים סאה, נגד ד' יודי"ן דע"ב, ולזה יובן:
מהחברים - תנן התם שש מעלות במקואות, הם ו' צרופי יה"ו, שהם - יה"ו, יו"ה, הי"ו, הו"י, וה"י, וי"ה. עוד ט' יודין דע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, עולין מים, והם חסדי התבונה, שהזעיר אנפין נכנס בה, בו"ק של מקוה. ויכוין, כי מקוה גי' קנ"א על הסדר, הא כיצד - אל"ף מזרחית רומית, יו"ד מערבית תחתית, ה"ה ה"ה צפון דרום, ויכוין בשם אהיה פשוט, שהב' ההין שבו יהיה בציור ד"ו ד"י כזה ק"ס ועם א' י', ועם ד' אותיות והמלה, יעלה חלב, וזה יועיל לחמם המים. ואם אינו יכול לכוין הרוחות יצייר במחשבתו ד' רוחות וישוח למערב, ויאמר פעם א' אני טובל לפשוט מלבושי חול. ואם הוא מזכי הראות, יראה כעין עשן מעלה פרצופים קטנים רבים מצפרני ידיו, וכשיגיע המים לחזה, יכוין ע"ב קס"א, וישוח למערב באימה וביראה, עד שיתכסה ראשו במים. ויאמר הריני טובל לאעברא זוהמא הלבושים דחול, ויתודה ויחזור וישתחוה, ויאמר הריני טובל לקבל קדושת שבת, זכור ושמור בדיבור א' נאמרו, ויכוין זכור גי' ע"ב קס"א, ושמור ש' אלהים ביודין, ר' אלהים ברבוע, מ"ו מלוי דע"ב, ויטבול, ואח"כ ישתחוה, ויאמר הריני טובל לקבל נשמה יתירה, ויכוין קס"א קנ"א קמ"ג, גימ' תנ"ה, וימסור עצמו למית"ה, ויוצא. וכשיוצא יפסע לאחוריו בשעת יציאה כמו בבה"כ, ויעלה וינגב ויתכסה בכסות נקייה, ויאמר ג"פ כל כלי יוצר עליך כו', כל הפסוק, ויכוין כל כלי יוצר, ס"ת ר"ם, דהיינו י"ו פעם י"ה, י"ב י"ה בד' רבועים אמצעים, לד' צדדים של תחום שבת. וד', בד' זוויות. עלי"ך ל"א יצלח, ס"ת כ"א גי' אהיה, לא יצלח, גי' ע"ב מ"ה ב"ן, כל כלי יוצר עליך לא יצלח, גי' שתי"ה, שהיה תנאי קודם שנברא העולם, שהוא אבן שתיה, לבטל הרצועה מפני בעלי התשובה, עד כאן:
לתלמידי האר"י ז"ל, סוד הטבילה הוא - מה שצריך האדם כשירצה לטבול במ' סאה, צריך שיהיה בו מ' סאה ולא חסר, ויכוין בשם מ"ה, לחבר י"ם העליונה שהם י"ה, עם ו"ה דהיינו ד"ו פרצופים ביחד, וע"ז הטבילה א"ר עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור וכו', מים עליונים מים תחתונים. וחכמה עם המלה גי' ע"ד, והויה ג"כ ע"ד, באופן זה - יוד היא ויו היא, דהיינו בב' מלואים יודין ואלפין, גי' ע"ד. (חסר) והנה מלכות באותיות ראשונות מלך, נשאר ת"ו, דהיינו תצאו ע"ה, כי בשמחה תצאו. ואם זכה כבר חבר למלך, דהיינו ת"ת, ת"ו דהיינו מלכות, הרי טבל י"ה, מלשון טבלי וערב, וחיבר להיות אחד אשרי לו ואשרי חלקו. וז"ס והתוית תי"ו על מצח אנשים, וארז"ל תיו של די"ו, כוונתן די"ו הוא יוד, רמוז לחכמה:
ואם ח"ו לא זכה, נעשה מן טבילה בטל י"ה, לכן אמרו המבטל טבילת מצוה, מקצץ בנטיעות, וז"ס ונרגן מפריד אלוף. כי מצוה שם הויה בא"ת ב"ש, י"ה מ"צ, כי בזה מחבר י"ה עם ו"ה, ואז יהיה אדם שהוא מ"ה, ושם הויה במלואו מ"ה, ויתחבר מ"ה עם מ"ה, גימטריא מלך. וג"כ הוי"ה אדנ"י גימטריא צ"א, מלך ע"ה:
וכשאינו מכוין בזה, הסיר א' ממלוי אדם, כזה - יו"ד ה"א ו"ו ה"א, לפי שהסיר א' נשאר דם. וז"ס והתוית תיו של דם, והוא מלכות, ר"ל מלך ת"ו, וכשתחבר המלך עם ת"ו, אז היא טבילה שלימה. ואם הפריד המלך מן ת"ו, נעשה דם. מלך ת"ת, ת"ו מלכות, ואדם מ"ה, ושם הוי"ה מ"ה, עם מ"ה, היינו מלך. ומים גם כן גי' צ', לכן מי שיטבול בלי כוונה, יצא מקו ה', דהיינו מקוה, וכפר במקוה ישראל ה', ומעלה בו מעל, מעלה בה', מעל ו"ה, ר"ל מעל בו"ה, שהפריד י"ה מו"ה, וז"ס הקטון יהיה לאלף, יהיה גי' אלף, כי יוד ה"ה במלוי כזה - יוד ויו דלת, הה הה, גי' ת"ק חסר ד', וב"פ זה חשבון, גי' אלף חסר ח', לכן תקח אותיות המלוי הם ח' אותיות להשלים האלף, לחבר האהל להיות אחד, דהיינו אלף. ואם לאו ח"ו מפריד אלף הא'. ובזה תבין ג"כ סוד ותרא אותו כי טוב הוא, ראתה, ועל זה קראה בתיה משה, כי מן המים משיתיהו, ור"ל כי מן מים התחתונים דהיינו מקוה טבילה, שנתכוונה אמו להטבילו, וטבל ועלה בידו, ר"ת טוב. וכשלא יכוין בזה, טובל ושרץ בידו. וע"ז נתכוונה אמו, להמשיך השפע ממקום טבילה, דהיינו י"ם העליונים לים התחתונים שהוא בתיבה, והוא שהגין עליו. וזשרז"ל למה לא הכה משה היאור, כי הגין עליו. וז"ס ותצפנהו, פי' - ותצפון ה"ו, וכשראתה בתיה ונטלתו, אמרה מן המים משיתיה ו', נתחברה י"ה של בתיה עם ו"ה של ותצפנהו, שהצפינו אמו, וניצל מילדי העברים:
פרק ד
בו יבואר כוונת ע"ש, ומלבושי שבת, וזה ענינו - אחר שתכנס במים, קודם שתטבול, תכוין כי המקוה הוא שם אהיה דההין, גי' קנ"א, והם מקוה, כי שם מתקבצין כל שאר אהיה העליונים. ואח"כ תכוין, להמשיך בו הנחל העליון, והוא בסוד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, וג' אהיה, דיודין וההין ואלפין, כי כאשר הם פשוטים יש בכל א' מהם י', הרי הם ז' יודין, בז' שמות אלו, הם סוד שמות של שבת, בסוד ז' אותיות אהיה יה"ו הנזכר בר"מ פרשת יתרו. וצריך לכוין, כי בפשוטין יש מהם ז' אותיות יודין, אך תכוין שהם במלואם ג"כ, ותוסיף עליהם שם (א) י"ה, כי הוא סוד השבת, הרי ח' יודין, גי' פ' כמנין נ"ל מנחל, ועם כללות הח' יודין עצמן, הרי נחל. ואח"כ תכוין לכלול כללות היודין עצמן, ובכללותן ב"פ הם ב' כללות ותצרפם יחד עם נחל ויהיה מים, הרי המשכת מים במקוה:
הגהה (א) נ"ל י' אחת מן י"ה, וק"ל:
אח"כ תכוין, כי כל זה יהיה לכבוד שבת, כי הלא הח' שמות הנ"ל, ד' הויה וג' אהיה וי"ה, יש ל' אותיות בהם, והוא ל' של לכבוד שבת, וכאשר תוסיף ב' כוללים שהם כללות הז' שמות, עם כללות שם י"ה,יהיה ל"ב, כמנין כבוד של לכבוד. וכשתמנה כל הח' שמות במספרם כנ"ל, יעלו בגי' שבת, שהם רל"ב ותנ"ה י"ה, הכל גי' שבת. וכאשר תעלה מן המים, אמור אם תשיב משבת רגליך וכו':
עוד כוונה אחרת. דע, כי צריך טבילה א' לפשוט בגדי חול, וטבילה אחרת לכבוד שבת, לקבל תוספות קדושה. בראשונה תכוין לאהיה דההין, גי' מקוה. ובשניה תכוין, לשמות אהיה יה"ו, ולז' שמות שלהם, הם סוד שבת. ותכוין, כי באלו הז' שמות יש ה' יודין, הרי נ', וב' השמות עצמן אהיה יה"ו הם מ"ב, הכל גי' מים. ובעלייתך מן הטבילה, תכוין לד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, ולג' אהיה דיודין דההין דאלפין, שהם גי' תרפ"ז. תוסיף עליהם שם י"ה הרי הכל בגי' שבת, כי סוד שבת הוא עליית זו"ן באו"א, ואז הוא סוד י"ה. ובבוקר טבילה א', ותכווין בה ענין תרפ"ז וי"ה, שהוא שבת, וטבילה עצמה:
והנה כבר בארנו, שבכל ע"ש יטבול אדם לקבל תוספת שבת, וכבר בארנו שצריך לטבול ב' טבילות - א' לפשוט בגדי חול מעליו. והב', להמשיך עליו תוספות שבת. ושמעתי מן מר"י ארז"ן, ששמע ממורי זלה"ה, שאם הוא בעל קרי, צריך שיטבול ג"פ - א', להסיר הטומאה. ב', להסיר בגדי חול. ג', תוספות שבת. וכשהיה עולה מורי ז"ל מן הטבילה, לא היה מנגב עצמו במטפחת וכיוצא, כי הם מימי שבת, וראוי הגוף לשאוב אותן. ראיתי למורי ז"ל, שחורף א' לא טבל, עבור אמו שלא היתה מניחתו, וכן אמר הרי"ס בשם מורי זלה"ה:
בענין המלבושים של שבת, אמר לי מורי ז"ל ענין א' שצריך לכוין, ונלע"ד, כי גם לזולתו תועיל הכוונה, והוא שטוב מאוד ששום מלבוש או כיוצא בו, מכל מה שהאדם לובש בשבת, אין ראוי שיהיה עליו בימי החול. ואפילו החלוק של שבת, אין ראוי ללובשו בימי החול. ואמר לי כשאלבוש בע"ש החלוק של שבת, אכוין לשם זהריא"ל, שהוא סוד החלוק של הש"י, הנזכר בפרקי היכלות, והוא מועיל מאוד אל הקדושה, להמשיכו אל האדם. וכשילבש הלבוש, יכוין בשם אכתרי"אל, וצריך שילבוש בכל שבת בגדים לבנים. לכן אל יפחת מד' בגדי לבן, כמו - מלבוש עליון ותחתון, ואזור, וחלוק. וקבלתי ממורי ז"ל, שכפי הגוון המלבושין שאדם לובש בשבת בעה"ז, כך מלבישין אותו אחר פטירתו בימי השבת תמיד, לכן ראה לחכם א' לבוש שחורים אחר פטירתו בימי השבת, והגיד כי כך היה לבוש בעה"ז, והוא נענש במדה זו. וד' בגדי לבן אלו, נגד ד' אותיות הוי"ה, והם בגדי הבריאה. גם ראיתי למורי ז"ל בחורף בשבת, שהיה לובש מלבוש גיבאני תחת מלבוש הלבן העליון מפני הצינה, ולא היה מקפיד בזה, רק שהיה ד' בגדי לבן נגד ד' אותיות הוי"ה כנ"ל, ואלו הבגדים הם א"מ מבחוץ:
מורי זלה"ה היה אומר, כי כל המצות שאדם עושה, נרשמות במצחו. וכל מצוה ומצוה, נרשמת באות א', דרך אותיות המיוחדת לאותו מצוה. ואם עושה מצוה אחת מאיר האות של אותו מצוה, ואם עשה מצוה אחרת, אז הארת אות מצוה א' מסתלקת, ונבלעת בפנים במצחו. אבל אם עשה מצוה של צדקה, אינה נבלעת בפנים כמו בשאר האורות של שאר אותיות, אלא מאיר כל השבוע במצחו, בסוד וצדקתו עומדת לעד, ולא נבלעת תיכף:
אמר מורי ז"ל, כי הזוכה בנפש יתירה בשבת, אז אין מאירין במצחו עבירות שעשה, כי תוספות הנפש והארתו, מכסה אותן. ואם האדם טמא קרי ניכר במצחו, ואז אין הארת נפש יתירה מכסה אותו, עד שיעשה טבילה, ויסיר מעט רושם ממצחו, כי אז אין ניכרת כ"כ:
לערב בכל ע"ש שתופי מבואות וערובי חצרות, ויבצע ביום שבת בבוקר, על הפת שנעשה בו העירוב, ובלילה על פת השיתוף. ומורי ז"ל קודם שהיה מערב, היה אומר הברכה, ואח"כ מזכה לבני החצר ע"י אחר, כי כן הדין, כי אחר שיערב בעדו יזכה לאחרים, ויכוין כי עירוב ע"ב רי"ו, ושאר דיני עירוב, עיין בספר טעמי מצות פרשת בשלח.
הדלקת הנר - ארז"ל, הדלקת נר בשבת חובה, הסוד הוא, כי ב' נרות הם, בינה ומלכות, ותכוין לכבות ב' הנרות של הסט"א. (ועיין בשבחים) והנה נר שבת הוא בבינה, שהוא אהי"ה, גי' חובה, לכן הוא חוב"ה ולא רשות. ועיין מ"ש בפסוק כי נר מצוה ותורה אור. וכבר ידעת, כי הם סוד ג' יחודים עליונים - הוי"ה אהי"ה, הוי"ה אלהי"ם, הוי"ה אד"ני, וכולם גי' נ"ר. גם דע, כי סוד נ"ר, הם רמ"ח איברי המלכות, כי היא נכללת בב' דרועין דמלכא, אז נקראת נ"ר כנודע:
אמנם ב' נרות אלו שהם בינה ומלכות, בשניהם יחד שייך סוד זה הנר. והנה בנר יש ד' מיני שלהובין, נגד ד' אותיות הוי"ה, כנזכר בזוהר פרשת ראשית והנה הב' אחרונים הם סמוכים אל הפתילה מושגת אצלינו. אך הב' עליונים, אינם מושגת ענינם ומהותם. אמנם לכן ד' שלהובת הנר, הנקרא נר מצוה, כי הם סוד הוי"ה, כנזכר בתיקונים. כי מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, והרי כי אותיות ו"ה גלויות, אך אותיות י"ה נעלמות באותיות מ"צ, וזהו כי נר מצוה. והנה ב"פ נ"ר שהם בינה ומלכות, גי' ת"ק, והוא הנעלם. ומלוי של שדי עולה ת"ק. אמנם אותיות שדי עצמו, הם סוד ב' שמות אהי"ה דההין ודיודין, גי' שי"ב. ועם ב' שמות עצמם גי' שדי. וסוד זה רמוז בפסוק בין שדי ילין, אמנם הרמוז לזה, כי כל זווגים וחיבורים אלו, הם ע"י היסוד הנקרא שדי בין למעלה ובין למטה, בבינה ומלכות, אמנם שדי בבינה הוא רפ"ה, ושדי שבמלכות הוא דג"ש, לכן בין שדי ילין רמוז לבינה, לכן הוא רפ"ה. (ובתיקונים כתב שיהא נר של ד' פיות):
מהחברים - אמנם סוד הדלקת נ"ר בהיכל, כשתמנה בזה אופן, שהוא הנקרא מספר קדמי, א"ב הם ג', ועם ג' הרי ו', וד' ארבע הרי י'. וכעד"ז עד י' יעלה נ"ה, כ' עולה ע"ה, ל' ק"ה, עולה הכל גי' נ"ר. פי' הדבר - אותיות היכל, מן א' עד ה' הוא ט"ו, ועם י' נ"ה, ואות כ' ע"ה, ואות ל' ק"ה, הרי היכל גי' נ"ר:
פרק ה
בו יבואר כללות העולמות, וקבלת תוספות נר"ן בע"ש במנחה, וזה ענינו - אח"כ במנחה דע"ש, תכוין בו היטיב, וכמ"ש כוונתה, ואז מתחילין העולמות לכלול זב"ז, רק שיש כמה מיני בחי' של כללות העולמות, ובהם מדרגות רבות. ונלע"ד כי אמר לי מורי ז"ל, כי בקבלת שבת יכוין, שכבר נכנסו ג"פ תתאין דל' דצלם דאו"א. ונלע"ד, כי אותן של אימא נכנסין עתה, ושל אבא נכנסין בקבלת שבת. הרי התוספות שניתוספה לז"א. ומג' פ"ת דאבא, יכוין לקבל תוספת נפש, ותוספות שיש לנוקבא, היא עליה גמורה:
והנה קודם תפילת מנחה, תכוין בדעתך לעלות ולכלול שם ב"ן שבעשייה עם היצירה, בשם מלוי אלפין גי' מ"ה. ויצירה בבריאה, בשם ס"ג. ובריאה באצילות, בשם מלוי יודין. ותכוין ד' שמות, בד' אותיות יהו"ה. בכל א' מד' עולמות, תכוין להעלות חלקי האלהות שבהם, ע"י מ"ן של נשמות, ואז תכוין בעשייה ששם הנפשות, ובכללן תכלול נפשך. וביצירה הרוחות, ותכלול עמהם רוחך. ובבריאה, נשמתך. ובאצילות, נשמה לנשמה:
ואח"כ תתחיל תפילת י"ח, ובכריעה ראשונה ובזקיפה, כנודע לך בסדר ד' זקיפות, הנזכר בשער עמידה דחול, ואין רצוני להאריך, רק בארנו בקיצור, ארבע כריעות, הם - ב' אהי"ה דיודין, ואח"כ ג' אהי"ה דאלפין, ואח"כ ד' אהי"ה דההין. וכן ד' זקיפות, הם - ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. ותכוין בכריעה הא', לקבל שפע מן המאציל, כדי שיוכל לכלול ולהעלות עמו הבריאה, ואז תזקוף ותעלה האצילות למעלה. ובכריעה ב', יכוין להוריד ב' מיני שפע לבריאה - א' כדי שיוכללו עמו היצירה. וא' כדי שיוכל לכלול ולעלות באצילות. ואז זוקף, ותעלה בריאה ע"י ס"ג. וכן תעשה ביצירה. ובעשיה יכוין לשפע א', והוא שיוכלל ביצירה:
ובברכת שים שלום, כשאומר בא"י המברך וכו', יכוין בהויה זו, כי הרי י' באצילות, ה' בבריאה, ו' ביצירה, ה' בעשיה. ואז תכוין אותם לכלול זה בזה כל העולמות ממטה למעלה פעם ב', מן ה' עד י', עד אצילות. ותכוין, כי אז ג"כ יורד תוספות נשמה לנשמה, ותוספות נשמה, ותוספות רוח, ותוספות נפש. נמצא, כי תחלה אנו מעלין אותן לקבל התוספות, כי סוד העליה והכללות, הוא עצמו הוא התוספות. (כי סוד העליות) ואח"כ תכוין להורידם עליך, ואח"כ להעלותן. והנה אל תחשוב להוריד נשמות או להעלות רק בברכת שים שלום, כשתאמר בא"י המברך וכו', בשם הזה בד' אותיות כנ"ל, אבל בכל התפילה לא תכוין בנשמות:
קבלת תוספת נשמה במנחה בע"ש, הוא דבר גדול, קודם שתאמר אדני שפתי תפתח, תכוין ותחשוב לעלות במחשבתך, כל חלקי הנפשות שהם בעשיה, ע"י שם יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה, ולהעלותן עד היצירה, וז"ס תוספת נפש שבת, כי העשיה נכללת ביצירה, ונתוסף בו מקדושת תוספת נפש. ואח"כ להעלות היצירה עם הרוח שבה, ע"י שם יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ולהעלותן אל הבריאה, וזה תוספת הרוח. ואחר כך להעלות הבריאה עם הנשמות שבה, על ידי שם ס"ג יו"ד ה"י וא"ו ה"י, אל אצילות, וזה תוספת נשמה. ואחר כך לחבר עם נשמה לנשמה, שהוא נפש דמלכות דאצילות, על ידי שם יו"ד ה"י וי"ו ה"י אשר שם. ואמת הוא, כי יש עוד רוח ונשמה דאצילות, אך הלואי שיוכלו דורינו זה לכוין בכך, ולזכות נפש דאצילות, והרי במחשבה זו יקבלו כל חלקי תוספת קדושה:
ואז תתחיל עמידה, ותכוין בכריעה ראשונה ברוך, להוריד כח הנשמות ההם נפש דאצילות עליך, על ידי שם ע"ב דיודי"ן. ובמלת הוי"ה תזקוף, ותכוין כי על ידי נשמות האלו, אתה מעלה את המלכות למעלה בסוד מ"ן, ותזקוף את המלכות על ידי שם ע"ב כנ"ל. אחר כך בכריעה ב' במגן אברהם, תכוין להוריד עליך סוד נשמה מן בריאה, בסוד שם ס"ג כנ"ל, ואחר כך תזקוף על דרך הנ"ל. ובכריעה ג' דמודים, תכוין להוריד עליך רוח מן יצירה, על ידי שם מ"ה כנ"ל, ותכוין זה בשם הוי"ה במודים, ובזקיפה יכוין כנזכר לעיל. ובכריעה ד' בהטוב שמך, תכוין להמשיך הנפש מן עשיה ע"י ב"ן הנ"ל, ואחר כך תזקוף כנ"ל, ובאמרך המברך בשלום, יכוין לחבר יחד כולם חיבור אחד:
להר"ם נאגרה, סוד מנחה, כשאומר מנחה, צריך לידע ולכוין, שאז במנחה בשעה שהוא רוצה להתפלל, אז המלכות שהיא שכינה אשר היא בגלות בעונותינו הרבים, אז עולה למקום שהיתה שם קודם הקטרוג, לכן צריך לכוין כוונות בד' זקיפות שעושה אדם בתפלת מנחה - באבות, ובהודאות. בזקיפה ראשונה יכוין לשם ע"ב, ודע כי שם ע"ב שהוא בחכמה, הוא חיות לעולם האצילות כולו, בסוד כולם בחכמה עשית. וס"ג הוא בבינה, חיות לעולם בריאה. ושם מ"ה בזעיר אנפין, חיות לעולם יצירה. ושם ב"ן בנוקבא, חיות לעולם עשיה:
והטעם אמרו בזוהר כי אמא מקננא בכורסייא, ות"ת מקנן ביצירה, ומלכות מקננא בעשיה. פי' - כי בינה נקראת קו ירוק המקיף העולם, שיוצא קו מן אמא, ומקפת כל העולם אצילות, ונעשה מסך בין אצילות לבריאה. ר"ל - כמו שהבינה נעשית אור פנימי לזעיר אנפין, כי מלבשת המוחין דזעיר אנפין, בנצח הוד יסוד שלה, ונכנסו בתוכו בפנימותו כן נעשית אמא אור מקיף לכל האצילות, ואור של אצילות האיר ע"י מסך של בינה, ומתנוצץ בבריאה על ידי מסך הנ"ל. וכן בבריאה, ת"ת שבבריאה מקיף מבחוץ לעולם בריאה, ונעשה מסך, שעל ידו מתנוצץ האור למטה ביצירה על ידי מסך הנ"ל. וכן מלכות שביצירה, עובר בה האור ומאיר לעולם עשיה וכו'. לזה ס"ג שהוא בבינה, הוא בבריאה. ושם מ"ה של זעיר אנפין שהוא ת"ת, הוא ביצירה. ושם של ב"ן שהוא במלכות הוא בעשיה:
לזה בזקיפה יכוין בד' זקיפות - בזקיפה ראשונה יכוין לע"ב, להאיר לבריאה, שע"ב שהוא בחכמה, לתת הארה באצילות, שיכינו מקום לקבל הבריאה, כאשר תעלה למעלה באצילות:
ובזקיפה שניה, יכוון לשם ס"ג, שהוא בבינה, להאיר לעולם בריאה שיעלה באצילות, לקבל הארה מאצילות, שכל כוונתינו שיעלו העולמות, ותעלה השכינה לקבל הארה, כדי שירד שבת אחר המנחה בהשפעה רבה כמ"ש בע"ה:
ובזקיפה שלישית, יכוין לשם מ"ה, להאיר לעולם היצירה, שיעלה בבריאה לקבל הארה מבריאה:
ובזקיפה ד', יכוין בב"ן, להאיר לעולם עשיה, כדי שיוכל לעלות ליצירה, לקבל השפע והארה מיצירה:
ואחר כך בחתימת הברכה בשים שלום, בהוי"ה אחרונה, יכלול כל העולמות זה בזה ממטה למעלה. וכן האותיות כולם במלוין. ה' עם ו', ו' עם ה', ה' עם י', שהם ד' שמות הנ"ל - ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן. ואנו גם כן מעלין בעלייה זו, החלק שיש לנו מג' עולמות, נר"ן, להביא הארה לשמות הנ"ל מחיה לנר"ן, ע"כ להר"ם:
פרק ו
בו יבואר כל עניני שבת בכללות, ואחר כך בפרקים הבאים נבארהו כל א' במקומו בעזרת השם. אחר כך תצא לשדה לקבל שבת, ותכוין בסוד מלכות, שהיא עתה שדה של תפוחין, בסוד נה"י כמ"ש בע"ה בסיום הדרוש. אחר כך תאמר מזמור לדוד הבו לי"י, ותכוין ג' הבו, כי הבו גימטריא אח"ד וג' פעמים הבו גי' ט"ל, כמנין יו"ד ה"א וא"ו, שמהם מקבלת ה"א אחרונה, ותכוין כי הם גי' בא"י, והם סוד באי כלה כמ"ש:
ואח"כ תכוין שהם סוד נה"י שביצירה, שמשם יבוא תוספות אל עשיה, ותכוין בסוד פסוק זה, כי בו רומזין קין והבל. וכל מי שמכיר בו מאיזה מהם הוא, יכוין לכלול עצמו בהם, כי רוב הנשמות באים מהם, כי ר"ת "הבו "לה' "בני, היא הב"ל, ובני אלים הוא קין, בסוד ויראו בני אלהים, כמו שידעת, וכן "השתחוו "לה' "בהדרת קדש, ר"ת הב"ל. אחר כך בז' קולות שם מ"ב אב"ג וכו', וכפי הויו"ת שבהם כפי נקודם, חס"ד סגו"ל גבורה שב"א וכו'. כבר ידעת כי שם מ"ב הוא ביצירה. ובהגיעך לשם ז', אז תכוין לכלול כל הז' בו, והוא סוד היכל ק"ק דיצירה, ובניקוד הוי"ה צבאות. אח"כ אומר ב' פעמים באי כלה, נגד נ"ה. ואחר כך באי כלה שבת מלכתא. והענין, כי בא"י גי' אח"ד, ושלשתן הם ט"ל, גי' יו"ד ה"א וא"ו. ותכוין באי א' בנצח, ב' בהוד, ג' ביסוד. אמנם בג' אמור שבת מלכתא, לרמז לש' ב"ת, כי אז ביסוד כולל שלשתן נגד ש, ואז נכללין שלשתן. ואלו ג' באי הם בבריאה, כי משם באים ליצירה, כי המלכות עולה מן יצירה לנה"י דבריאה:
אמנם כוונת קבלת שבת בשדה, ואח"כ בבית, דע, כי הלא תחלה אנו יוצאין אל השדה, כי ב' בחינות הם - א' בחי' הנשמות, שהם פנימית לכל העולמות. ב' החיצונית, שהוא בחי' היכלות ומלאכים, אשר עליהן נאמר, הן אראלם צעקו חוצה. ועתה בשדה, מעלין סוד חיצונית, שהוא סוד ההיכלות והמלאכים. אמנם אנו מעלין ג"ר שבעשייה, בעשירית שביצירה, והם ג' הבו שבמזמור זה. אח"כ אנו מעלין ז"ת ע"י אב"ג וכו' שביצירה, והם אלו ז' קולות, קול ה' על המים וכו', שבמזמור זה. אח"כ כשאומר "ה' "למבול "ישב, יכוון בר"ת יל"י, לעלות ולכלול עמהם את הפנימית שהם הנשמות ע"י שם זה:
אח"כ ג"פ באי כלה, כדי להעלות ג"ר דיצירה, בעשירית דבריאה. והז"ת ע"י ז' אותיות אהי"ה יה"ו, שהוא מ"ב דבריאה. ואח"כ ג"ר שבבריאה במלכות דאצילות, שבר"ת "טוב "להודות לה', ר"ת ט"ל, שהם ג"פ באי, והבן. ואח"כ ז"ת ע"י שם מ"ב שבמילוי אלפין שבאצילות וזהו לה', ר"ל טוב להודות לה'. ומי שהוא מבחינת קין, יכוין בר"ת "יחיל "ה' "מדבר "קדש, ר"ת גי' קין, להעלות כל ניצוצי קין עמו:
וכשתאמר "מזמור "שיר "ליום "השבת, תכוין בר"ת, שהם למשה. ואז תעלה שם הבריאה, ותכוין להעלותה ע"י שם מ"ב דאצילות, והוא הוי"ה דאלפין, כמו שידעת. גם אותיות למשה, רמז לתיקון הבל שנתגלגל במשה. (מזמור שיר ליום השבת, ר"ת למשה, כי הוא סוד האצילות, שעלה שם המלכות ומאירה בנה"י דאצילות) ותכוין באמרך "טוב "להודות לי"י, ר"ת ט"ל, שהם סוד ג' באי הנ"ל העולין ט"ל. הוא סוד יה"ו שבבריאה. ועתה מעלין אותו באצילות, וזהו לי"י. כי ט"ל, הוא טוב להודות, אנו מעלין לי"י. ובזה הוי"ה של לי"י, תכוין לשם מ"ב דאלפין:
גם תכוין, כי עתה נתקנו ניצוצי קין, לכן תחילה נזכר שלא כתיקונו, שהוא "קולם "ישאו "נהרות, ר"ת קין. ואח"כ נזכר כתיקונו, שהוא "נאוה "קדש י"י, ר"ת נקי, כי עתה נתקנו הניצוצין:
גם עתה תכוין בר"ת - י"י "למבול "ישב, יל"י, והוא שם קדוש של ע"ב. והענין, כי ע"ב שמות מתחלק לששה חלקים, נגד ששה כוכבי לכת, ובכל א' יש בו י"ב שמות, נגד י"ב מזלות, לכן המזל הב' הוא שור, ונרמז בשם יל"י, שהוא שם ב' ג"כ, לכן בכח זה עשו העגל. ושם זה עולה נ', בסוד נש"ב, מסוד הגבורה. והנה תכוון בו להעלות נשמות שבין הקליפות שהם דבוקים הרבה, ולא יוכלו לעלות ע"י שם מ"ב, ושם זה הוא בעשיה:
גם במזמור שיר ליום השבת, תכוין לשם יל"י, אחר שהוא באצילות ג"כ, והוא י"י "לאורך "ימים כמו שידעת, רק ששם זה הוא באצילות הנקרא לאורך ימים, וגם בו תעלה נשמות ניצוצין דבריאה, שאין יכולין לעלות ע"י שם מ"ב. והנה באמרך באי כלה, תכוין לקבל תוספת הנפש. ובברכו, לקבל הרוח. ובופרוס סוכת שלום, לקבל הנשמה. וכל אלו הם בסוד הלילה, שהוא בסוד המלכות. אח"כ בבוקר, תכוין בברכו לקבל נפש, ובסמיכת גאולה לתפלה, לקבל תוספת רוח. ובמוסף באיה מקום כבודו, לקבל נשמה. ושלשתן מן הת"ת מדת יום:
ונחזור לענין, הנה כל תיקון זה הוא בשדה. והענין הוא בסוד בחי' חיצונה של נה"י דז"א, אך בבואך מן השדה, תקיף לשולחנך פ"א, הוא נגד א"מ של החיצונית. ואח"כ תקיף פ"ב כמ"ש. וכשתבוא מבה"כ מתפלת ערבית, תעמוד במקום השולחן, ותאמר דא הוא סעודתא דחקל תפוחין קדישין, שהם דנה"י כמ"ש, ואח"כ תקיף השולחן דרך ימין, בשתיקה. ואח"כ קח בידך שני אגודות הדס, ותחברם בשתי ידיך, ותברך עליהם, ותריח בהם. ואח"כ תקיף בהם השולחן פ"ב בשתיקה, ואמור זכור ושמור בדבור אחד נאמרו:
ותאמר הקידוש, ואחר אכילתך אמור איזה פרקים ממסכת שבת, ואמור ברכת המזון, ותאמר זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. ותברך על ההדס פ"ב. ובבוקר בסעודה שניה, תעשה כמו בלילה, וכן בסעודה שלישית: