פרי עץ חיים· רבי חיים ויטאל
שער הקריאת שמע
פרק א
השער הז' שער קריאת שמע וברכותיה ויתחלק לכ"ט פרקים:
ברכו - יכוין, כי הוי"ה פשוטה, גימטריא כ"ו. ובריבועו, ע"ב. וגם הוי"ה דמ"ה ברבוע, גימטריא ק"ל. הרי, כ"ו ע"ב ק"ל, גימטריא ברכו:
המבורך - יכוין, ה' מ"ב ר"ך, פירוש, מן ה', תעשה מ"ב ר"ך. כי הלא ג' ציורים יש לאות ה', ד"י ד"ו וו"ו, וג' ציורין אלו גימטריא מ"ב. וכשתכה ה"י במילוי יו"ד, על ה"י מילוי יו"ד, עולה רכ"ה. וכאשר תסיר הה' עצמה, נשאר ר"ך. הרי מן ה' עצמה, נעשה מ"ב ר"ך. וזהו המבר"ך, ר"ל, שמאות ה' יוצאת תיבת מבר"ך:
בענין פיוטים שנהגו האשכנזים לומר, היה נוהג מורינו זלה"ה לומר, והיה אומר שאין בהם שום הפסק, כי הכל הולך אחר החיתום, והואיל ומסיימים מעין הברכה, לא הוי הפסק:
כתוב בדרושים - היצירה, אע"פ שהנוקבא שלהן גדולים מהדוכרא, עכ"ז באים מסוד דוכרא אפילו הנוקבא שבה, לכן נקרא יוצר אור. כי היצירה כולו רחמים ודוכרא כנודע, בסוד יוצר אור ובורא חושך, הם דוכרא ונוקבא, וזהו יוצר אור לשון יצירה, ובורא חושך לשון בריאה. והנה הבריאה נעשה מכח הבינה, היא אימא מקננא בכורסייא, ולכן נוקבא דבריאה שלטין על דוכרא, ולכן היא דינים, וז"ס ובורא חושך, כי מכח הנוקבא נעשית. גם דע כי אין עליה וירידה רק במעלות המדרגות, וזה מבואר יוצר אור ובורא חושך, כי הבריאה להיותה סתומה נקראת חושך, והיא גרועה מן היצירה המגולה הנקראת אור, וז"ס תחתונים למעלה ועליונים למטה, כי אדרבה מקום הגילוי נקרא אור, ומקום הסתום נקרא חושך, כי מניעת אור גורם לירידה, ובפרט כשמסתלקין ומתעלים בגרון, שאז הוא חסרון האור לגמרי, ע"כ:
בשעה שהחזן אומר ברכו, יאמרו הקהל יתברך וישתבח ויתפאר וכו'. והאר"י זלה"ה אמר, אפילו מי שמשכים ללמוד ולעסוק בתורה, אינו חוזר בו נשמתו, עד שיתפלל ויענה ברוך ה' המבורך לעולם ועד, חזרה אליו הנשמה. לכן יש בו ה' תיבות, נגד ה' שמות של נ"ר נח"י שיש לנשמה:
כבר נודע מהזוהר שמצות צריכות עובדא ומילולא. והנה בתחלת עליית עולם לעולם מד' עולמות אבי"ע, צריך לרמוז ב' דברים הנ"ל, כי בנט"י שהוא התחלה לעלות עולם העשיה, הנה הנטילה עצמה הוא עובדא, והברכה הוא מלולא. וכן בתחלת עליית עולם היצירה שהוא ב"ש, צריך לאחוז ביד ימין רק ציצית ב' שלפניו, וזהו עובדא. וב"ש, הוא מלולא. וכן בתחלת עליית עולם הבריאה שהוא יוצר אור, צריך לאחוז בתפילין, ולמשמש בם בתפילין ש"י, וזהו עובדא, אח"כ יוצר אור הוא מלולא. וכן בשאר המצות צריך ג"כ עובדא ומלולא:
מהחברים - ניקוד הוי"ה דיוצר אור, הוא ציר"י. אהבת עולם, הזכרים הוא פת"ח, והנקבות הוא סגו"ל. נ"א, ג' אותיות ציר"י, והד' בלי ניקוד. גאל ישראל, סגו"ל והיכל. פי' והיכל, ששם הניקוד של הוי"ה בסגו"ל יהיה משולב באדנ"י, זהו היכל סגו"ל. נ"א, בפתיחה וחתימה של יוצר בציר"י, הבוחר בעמו פת"ח סגו"ל פת"ח סגו"ל. נ"א יה"ו שלשתן בציר"י והד' בלי ניקוד. וחתימות הגאולה הוי"ה סגו"ל ואדנ"י משולב בו:
מהחברים - סוד ברכת ק"ש, הוא כללות פנימיות ההיכלות דבריאה, אמנם ברכת של שחרית, הם היכלות דז"א דבריאה. ובערבית בנוקבא דבריאה, ושל ערבית דשבת הם באמא דבריאה, ושל שחרית של שבת הם היכלות דאבא דבריאה, ותפילות עמידה הוא לעולם באצילות.) ועתה נבאר הכוונה, מן יוצר עד עמידה הוא בבריאה, ובו נכללו עשיה ויצירה. והנה בתחלה עולין אל היכל הראשון דבריאה, והלא כבר הודעתיך כי ז' היכלי דבריאה אין המלכות בכללם, כי המלכות דבריאה היא נקודת כתר דיצירה בהיכל ק"ק דיצירה, וכן בשאר העולמות. אמנם היכל ראשון, הוא היכל לבנת הספיר, והוא ביסוד דבריאה, וזהו אומרו ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר. כי רגליו, הם נ"ה, ותחתיהם היסוד, וז"ש בזוהר פ' בראשית בסוד היכלות, די"א, יוסף הצדיק זכה ונטל היכלא דספיר. ואע"ג דכתיב ותחת רגליו, בגין יקרא דמלכא הוא, פירוש היסוד מכוסה, ובגין יקרא דמלכא לא פירסמו, רק ביאר מקומו שהוא תחת רגליו וכו', כנ"ל. והנה היסוד הוא דכורא ונוקבא, כי יש בו ב' בחינות היסוד והעטרה, כי כבר הודעתיך כי אין העטרה סוד המלכות עצמה, רק כללות דכורא מי"ס. אך המלכות הוא רחל ואינה העטרה עצמה, ומבשרי אחזה אלוה, והוא מפורסם. לכן נקראת לבנת הספיר, לבנת, לשון נוקבא עטרת הספיר, וספיר הוא יסוד עצמו. אח"כ היכל עצם השמים - הוד, היכל נוגה - נצח, היכל זכות - גבורה, היכל אהבה - חסד, היכל רצון - ת"ת:
אמנם סדרם מפורסם בזוהר פרשת פקודי דרס"ב, כי ברכה ראשונה דיוצר אור עד אל ברוך גדול דעה, הוא היכל לבנת הספיר. ומשם עד לאל ברוך, הוא היכל עצם השמים, ומשם עד המחדש בטובו, היכל נוגה, ומשם עד אהבת עולם, הוא היכל זכות. ומשם עד אמת ויציב, היכל אהבה. ומאמת ויציב, הוא היכל רצון. והנה סוד זה, זהו עושה שלום ובורא את הכל, כי שלום הוא ביסוד, וכן מלת הכל הוא ביסוד:
דע, כי היכל לבנת הספיר מתפשט והולך עד אל ברוך גדול דעה. ומן אל ברוך הוא היכל עצם השמים, ונקרא עצם השמים לפי שהוא עצמות ז"א דבריאה, הנקרא שמים, ובזה ההיכל יש אל"ף בי"ת. ולמה אל"ף בי"ת בזה ההיכל, לפי שאותיות הם מבינה, הוא היכל ק"ק, ומתפשט נגד נש"ב כל א' כלול מי', ויבוא עד הוד, שהוא רומז מאת היכל האל"ף בי"ת, ומהיכל זה הם השרפים בעל כנפים, וכאן הוא חשמ"ל הנקרא אור פניאל, וז"ס ויקרא את שמו פניאל:
ודע, כי עצם השמים הוא הנק' אלהים צבאות, וכן אלהים צבאות ע"ה כמנין עצם השמים, כי הוא בהוד של בריאה, ואל"ף בי"ת עד וקדושתו, הוא כ"ו תיבות, כמנין הוי"ה. ומשם עד היכל נוגה הבא אחריו, ק"ל תיבין. שהם ה' הויו"ת, והם ה"ח למתק ההיכל זה:
אח"כ נכנס להיכל נוגה, הרמוז לנצח דבריאה, והוא מתחיל מן לאל ברוך, ומתפשט והולך עד אדון הנפלאות. ובזה ההיכל רמוזים עצמות הבריאה, והם מלמעלה למטה, מרום - כתר. וקדוש - חכמה. פועל גבורות - בינה. עושה חדשות - חסד. ובעל מלחמות - גבורה. זורע צדקות - ת"ת. ומצמיח ישועות - נצח. בורא רפואות - הוד. נורא תהלות - יסוד. אדון הנפלאות - מלכות. הרי לך י"ס, שהם עצמות הבריאה, ומהיכל זה הם חיות הקדש. ושם הממונה בזה ההיכל שנקרא נג"ה, רומז לנצח דבריאה, ונקודו יו"ד ה"א וא"ו ה"א ויוד אותיות, כמנין נג"ה. (א):
הגהה (א) ונ"ל, שהוא ס"ג עם כולל, כמנין נוג"ה מלא וא"ו, שהוא נצח דבריאה שנקרא הוי"ה, ונקרא צבאות כנז'. כי הוי"ה ג"כ עולה צבאות כזה - י"פ יו"ד - ר', ה"פ ה"ה - נ'. והשם עצמו עם ד' אותיות עולה ל'. וא"ו פ' וא"ו, עולה ק"ע. וה' אחרונה ג"כ נ'. הרי צבאות נמצא בנצח, כנלע"ד:
אח"כ נכנס להיכל זכות שבזה ההיכל הסנהדרין, אלו מזכין ואלו מחייבין, והיכל זה של זכות נגד גבורה שבבריאה, והיכל זה הממונה שבו, נק' אליהו. וז"ס ואלהי לצור מחסי, והוא אליהו המלמד זכות על ישראל. ויש בזה ההיכל י"ט תיבות, נגד י"ס וט' נקודות שבהן. ועוד דע כי ע' אותיות עד ברוך אתה, נגד ע' סנהדרין, ולזה נקרא זכות לרמז גבורה דבריאה. אח"כ נכנס להיכל אהבה שהוא חסד דבריאה, ומתפשט היכל זה עד אמת ויציב. והממונה שבהיכל זה, נקרא אל שד"י. לשון שדיים, והדברים עתיקין. ובזה ההיכל הוא סוד נשיקין, שנאמר וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך, ז' תיבות, נגד היכל זה שהוא ממטה למעלה ז', היכל כנס"י נק' מל', אבל לא רצה הרשב"י לזכור אותו. ואחריו לבנת הספיר ואחריו עצם השמים ואחריו נוגה ואחריו זכות ואחריו אהבה ואחריו רצון, ואע"פ שכתוב היכל אהבה קודם ואחריו היכל רצון, עכ"ז הוא ידוע שהרצון קודם, וידוע כי חסד ז' מלמטה למעלה:
ודע כי עד שמע ישראל יש קל"ח תיבין, לרמוז שישראל הם חלק ה', וג"כ לפי שהוא נכנס עתה לחקל תפוחין בסוד היחוד והוא מריח ריח עליון, כמ"ש בע"ה עוד. חל"ק - גימטריא אהי"ה הוי"ה הוי"ה אדנ"י, ע"כ מהחברים:
ובאמרך יוצר אור ובורא חשך, תכוין כי לעולם אור דוכרא, וחושך נוקבא. והנה בריאה נוקבא ולכך כתיב בה חושך. ויצירה דכורא כתיב ביה אור. וזה גורם קדימת הזרעת טיפת האיש, כי לכן גברה הבריאה שהיא הנוקבא על הזכר שהוא היצירה, כמבואר אצלינו:
ובאמרך המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. תכוין, כי טובו הוא סוד החסד, כמ"ש אך טוב וחסד ירדפוני. וע"י חסד הנקרא טוב, מחדש בכל יום מעשה בראשית, בסוד חדשים לבקרים, כנ"ל:
ובאמרך מה רבו מעשיך ה', תכוין, למה שאמר הזוהר בפ' תזריע דמ"ג, כולם - בחכמה, עשית - בבינה. והענין, כי הלא יסוד חכמה תוך יסוד בינה, ויסוד בינה תוך הז"א, כנודע. והנה נודע, כי החכמה אומרת והבינה עושה, בסוד ל"ב אלהים דמ"ב. כי ל"ב נתיבות דאבא אומר, ול"ב דאמא עושה, כמ"ש ויאמר אלהים, ויעש אלהים. נמצא, כי כל הדברים וכל הפעולות הם נמשכים מן החכמה, רק שנעשו ע"י הבינה המלבשת אותו. וזהו כולם בחכמה עשית, כי כל מעשיו הם בחכמה, רק שנעשית בבינה. וזהו אומרו עשית בבינה, כי כולם נעשו על ידי הבינה, המלבשת ליסוד החכמה, ותכוין למ"ש בזוהר פ' פקודי דף רמ"ו, בפי' ברכה זו, כי מדבר בענייני חיות ואופנים שבהיכל זו, וזהו מלאה הארץ קנינך:
ובהמלך המרומם לבדו מאז וכו', ביאר בזוהר כי הוא שם, יאהדונה"י. וענין פירוש הדברים, כי היכל זה הוא יסוד הבריאה, וכבר עולין עתה עשיה ויצירה, והמלכות דבריאה אשר כלולים בו, והיא עלתה אל היכל זה, ונתחבר מלכות ביסוד, ושם זה סודו יאהדונה"י. כי שם זה ביסוד כשמחבר עמו המלכות, כדי להעלותו אל התפארת, כמו שאנו עתידין לעשות בעמידה. ולכן יכוין שם זה באמרך לבדו מאז, כי אז הוא ח' אותיות של שם זה, כמנין א"ז, וזה נתבאר בזוהר בכמה מקומות, כי אז הוא כינוי לשם זה, וכנ"ל:
צ"ל יוצר משרתים ואשר משרתיו, בוי"ו ואשר, כי בו רמז שם מו"ם, שם האחרון משמות ע"ב, והוא גימטריא אלהים. בקול דברי, כמנהג האשכנזים, ולא קול בדברי כמנהג הספרדים:
נראה לעד"ן, שזה מובן עמ"ש בדרוש נשיקין ע"ש, כי קודם כל זווג הוא זווג דנשיקין, שעדיין לא נבראו זו"נ, ועדיין לא היה שום זווג תחתון, דבחי' יסוד ביסוד דאו"א, אז מזיווג העליון ההוא יצאו נשמות המלאכים העליונים, שאין שמם משתנים לעולם והם קיימים תדיר, כנז' בפ' פקודי דרנ"ג רע"ב. וכארז"ל על יוצר משרתים ואשר משרתיו וכו', ואלו הם המלאכים העליונים מכל שארי המלאכים. והנה הקשה שם, איך יתכן שהמלאכים יהיו יותר חשובים מזו"נ וכו', ומתרץ שם, אעפ"י שיצאו המלאכים מאותו זיווג העליון קודם לזו"נ, מ"מ לא היה ראוין ולא היו מושלמים עד שנזדווגו זו"נ, ואז היו יוצאין מזווג ההוא, ע"ש. וז"ש ברמז בר"ת, מו"ם, להורות, שאע"פ שיצאו קודם, מ"מ היה נשאר בהם מו"ם, עד שיחזרו ויצאו פעם אחרת מזווג זו"נ, כדי שיהיו גדולים מהם, כנ"ל. וגם נוכל לומר, כי מאחר שיצאו קודם, היה נראה שאותן המלאכים היו יותר מבוררים, לכן בא הרמז של מו"ם, להורות שלא היו מבוררים, יותר מזו"נ. והראיה, שאח"כ חזרו ונתבררו ע"י זו"ן פעם אחרת, א"כ מוכרח לומר, שביציאה ראשונה היה בהן מומים של פסולת, והכל אחד, כנלע"ד:
מהרי"ס - באמרך כלם עומדים, גימטריא יו"ד הוויות. ובמלת כלם, גימטריא אדנ"י, (נ"א הוי"ה אדנ"י). עומדים, המ' רבתי, גימטריא יו"ד שמות דס"ג, עם יוד אותיות של כל א' מהם. ברום עולם, גימטריא שכינה, עם ט' תיקונים שמשפיעים למעלה להגדילה ממה שהיתה נקודה, שתהא קומתה שלימה. והם גי' ג' מלואים של ג' אהיה, שהם ק"ל קכ"ב ק"מ עם ג' כוללים. ומשמיעים, גי' יושר. (נ"ל שרי"ו ג' קווין ועמהם אלהים ביודין גי' שי"ן או מצפ"ץ, וזה בסוד רגל רביעי) ומשמיעים ביראה יחד, גימטריא שנו"ת חיים, אשר ידעת סודו. וצ"ל עונים באימה ואומרים ביראה כמו הספרדים, ולא כמו האשכנזים, שמדלגים באימה ואומרים עונים ואומרים ביראה, ע"כ ממהר"י סרו"ג:
פרק ב
סוד הקדושה דיוצר הוא בבריאה. ותכוין - קדוש הא', הוא ת"ת העולה לקבל הארה מחכמה. קדוש ב', בת"ת החוזר עם הארה למקומו. קדוש ג', להמשיך הארה זו שירדה עם הת"ת, להורידה עד נה"י דידיה, וז"ס ה' צבאות, יסוד ונ"ה. ואח"כ הם ממלאים לארץ עליונה המלכות, משפע זה הנקרא כבוד, וזהו כבוד ו'. אח"כ קדושת העמידה והוא עד"ז ממש, רק שתכוין שהוא באצילות:
גם יש כוונה אחרת בסוד ג"פ קדוש, והוא כי תוריד הארה מרישא דא"א מג' הויות דיודין שיש שם, וכל א' גימטריא קדוש שהוא ת"י כנודע. ג"פ קדוש, תכוין להמשיך שערות דאו"א לז"א, פירוש, כי הנה הנימין שלו, הם גימטריא קדוש והם ת"י נימין, ת"י עיבר, ת"י עלמין, כנזכר באיד"ר דף קכ"ח, לכן אומרים ג"פ קדוש:
ענין הקדושה. דע, כי כבר הודעתיך, כי בחול עולה המלכות בהוד בת"ת בנצח. והנה סוד קדושת יוצר, עניינה להעלות מלכות דבריאה, העומדת בהיכל ק"ק דיצירה, להעלותה בהוד דבריאה, שהוא היכל עצם השמים. ולכך קדושה זו באל ברוך, ואנו ממשיכין לה שפע וכח רוחניות מג"ר חב"ד. ולכך אבאר לך סדר פירוש הקדושה בכל מקום. קדוש - בסוד החכמה. ברוך - בסוד הבינה. ימלוך - בסוד הדעת. והנה ענין קדוש, הענין הוא, כי תחלה עולה סוד ו' של ת"ת לקבל הארה מחכמה הנקרא קדוש, ונעשה קדוש. ואח"כ מתפשט עד הת"ת, בסוד הקדוש העליון ונעשה שם קדוש ב', ואח"כ מתפשט ביסוד ונעשה שם קדוש ג'. נמצא, כי לעולם סוד קדוש, פירוש קדש ו'. ובקדוש ג', אנו מחברים יסוד עם נ"ה, וזה הוא ה' צבאות נה"י. ומשם מתפשט במלכות הנקרא מלא כל הארץ כבודו, והרי נתקדשה בסוד חכמה:
אח"כ אנו מברכים אותה מבינה, וזהו ברוך כבוד ה', שהוא מלכות. ברוך ממקומו, שהוא בינה. (נ"א להיפך) וז"ס ההתפשטות הבינה עד הוד. כי הלא הבינה היא סוד הבריאה, כנודע:
ואח"כ בסוד הדעת אנו אומרים ימלוך וכו', ומתחילין במלכות. ולהעלותה דרך עליותה עד ה' שהוא הדעת, ואז היא אצלו ממש בהוד. לכן ר"ת אלהיך ציון לדור ודור, הוא אצלו. כי אנו מעלין אותה אצלו אצל ו' הת"ת, ובזה ימלוך לעולם. אמנם בקדושה דעמידה, אנו מעלים המלכות דאצילות בהוד עם הת"ת, לכן אחר אשר האירה המלכות מן חסד גבורה בסוד חזרת התפלה כמו שידעת בב' ברכות ראשונים, אז תתחבר ע"י אותה ההארה עם הת"ת, ואז אנו אומרים קדו"ש ברו"ך ימלו"ך, ע"ד קדושת יוצר:
ואמנם בקדושת ובא לציון, הוא סוד ירידת המלכות בבריאה בהיכל ק"ק כנ"ל, ששם מקומה תמיד, ואנו צריכין להמשיך לה שפע קדושה, ואנו חוזרים ואומרים קדוש ברוך ימלך, ע"ד הנ"ל. ולפי שקדושת ובא לציון הוא דרך ירידה, ואנו מקבלים שפע, לזה אומרים ומקבלין דין מן דין וכו'. אמנם יש חילוק, כי בקדושת יוצר אנו מעלין אותה, לכן אין רצונינו להוריד התפארת אצלה בבריאה, לכן אין אנו אומרים ימלוך יהו"ה, שהוא בסוד הת"ת רק בעמידה, שאז שניהם יחד. אך בקדושת ובא לציון, אז אנו מורידין הת"ת עמה, לכן אין אומרים ימלוך, רק במקומו אנו אומרים ה' ימלוך לעולם ועד. והענין, כי עתה הוא מקדים לרדת אצלה להיות עמה, ולכן מקדים ה' ימלוך. והנה בזה תבין, למה קדושה זו בלה"ק ותרגום, אך לפי שהוא למטה בבריאה לפיכך אומרים בלה"ק, ואנו מכסים אותה בסוד התרגום, כי היא נסתרת ונעלמת בו:
לאל ברוך כו', למלך אל חי, הלמדין בקמץ. והאופנים וחיות הקדש מתנשאים לעומת השרפים וכו', כי האופנים הם בעשיה והחיות ביצירה, והם מתנשאים ועולין למעלה לעומת השרפים שבבריאה. וכולם לעומת דז"א ונוקבא. ברוך יאמרו, ברוך כבוד ה' ממקומו כי הוא לבדו מרום וקדוש וכו', ואין לומר אור חדש כו', וגם לא והתקין מאורות שנהגו הספרדיים. וצ"ל המחדש בטובו, ולא המחדש טובו כמנהג הספרדים:
פרק ג
אהבת עולם הוא בהיכל אהבה, ואין לומר אהבה רבה, כי אהבה רבה הוא באצילות, ובכאן בברכת ק"ש אנו עדיין בהיכלות. לכן נכון לומר אהבת עולם, כי הוא אהבה זוטא של המלכות הנקרא עולם, והיא עדיין למטה בהיכלות. וצ"ל והאר עינינו בתורתיך ודבק לבנו במצותיך וכו', ואין לומר בהיפך כמו שאומרים הספרדים. וצ"ל כפול מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה. וצ"ל כי בשם קדשך הגדול והנורא ואין לומר הגבור. וצ"ל להודות לך וליחדך ולאהבה את שמך, שהם סוד ג' מוחין דנוקבא הנעשין מנה"י דז"א. (ג) ובהגיעך אל מהר והבא עלינו וכו' מארבע כנפות הארץ, אז אותן הכנפות של הטלית המונחת בכתיפך תתירם אז, שיפלו הציצית למטה, וז"ס הנזכר בתיקונים דבעידן ק"ש, חיוון שמטן גדפייהו. בהגיעך אל מהר וכו', (ד) תשים ב' צדדי הטלית על כתפך, בסוד ויקחו להם שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם. והוא סוד מה שהודעתיך בענין כוונת הציצית, כי תחלה אינו לוקחת המלכות רק ב' ציצית, לכן ג"כ אנו לוקחין בב"ש ב' ציצית ביד הימין. אמנם עתה אנו צריכין להאיר אליה כל הד' ציצית. אמנם מי שהוא משורש קין והבל הם יותר צריכין לכוונה זו, ולשום אותה על הכתף, כי הלא קין והבל הם סוד שני הכתפים כנודע, וראוי לכוין בזה מי שהוא משרשם. ובאמרך מארבע כנפות הארץ, מי שהוא מבחינת קין יעלה הציצית על הכתפיים, אבל מי שהוא משורש הבל יפריד על זרועותיו, וראוי לכוין בזה. (ה):
הגהה (ג) וצריך שיקח כנפות הציצית כשיאמר מהר והבא וכו', למתק הדין של כנף, העולה כע"ס. עוד מלת כנף עם ג' אותיות, כמנין נקב, שרומז לנוקבא, וצריך מיתוק. והמיתוק לשום הכנפות בחזה שהוא נגד הלב, והחזה הוא ממתק אותן, לפי שמשם מתחילין החסדים להגלות מהחזה ולמטה כנודע:
הגהה (ד) וצ"ע, הלא דבריו סותרין זא"ז, דלעיל אמר תסירים הציצית מעל כתפך וכו', וכאן אמר תשים הכנפות על כתפך. ונ"ל שזה התיקון לשום על הכתפות היה להרח"ו דוקא, שכן מ"כ בספר עץ חיים וז"ל, מישהוא מבחינת קין יעלה הציצית על הכתפיים, אבל מי שהוא בשורש הבל יפרידם מעל זרועותיו, בסוד וכנפיהם פרודות וכו'. ואני חיים הייתי נוהג לעולם להעלותן למעלה, לפי שאני משורש קין עכ"ל וק"ל, והנה מזה תבין מ"ש בפנים החילוק וכו', וכדי לידע אדם מאיזה שורש הוא, אעתיק פה לשון א' של סע"ח וז"ל, כל מי שהוא משורש קין מתפחד מהמים, כי המים מכבים האש, גם ירא מאוד מן המזיקין, כי כל זרע קין הם מזיקין בארקא, כנזכר בזוהר. גם הוא בעל מלאכה ובעל ציורין, כענין יובל ותובל קין בני קין, ששרשו בדברים ציורים, כי האש כולו ציור. אך מי שהוא מהבל, אינו כ"כ בעל מלאכה, אך הוא דברן ודרשן בסוד הבל הפה. ומי שהוא מקין אינו בדיבור כ"כ, כמו במלאכה. וגם מי שהוא מקין הוא יותר חזק ובעל כח, כמו הגבורות. ומי שהוא מצד החסדים שהוא הבל, הוא דל ודק וחלש, ודוגמתו הכסף והזהב וכו', וכן עיין בגילגולים סימנים:
הגהה (ה) ונעלד"ן, מאחר שהניצוצין הם מעורבים זה בזה קין עם הבל והבל עם אדם, כמ"ש בספר הגילגולים, לכן כל מי שמכיר בזאת, יכוין כ"א יש בו איזה ניצוצין משורש קין שיתקן אותו בזה, אא"כ מי שיודע ודאי שאין בו שום ניצוץ כלל מקין אזי צריך להפריד הציצית מעל הזרוע, ועדיין בעו"ה לא זכינו למדרגה זו עד יערה עלינו רוח ה' ממרום ע"כ מהר"ן:
ותכוין באמרך מארבע כנפות, כי הם סוד ד' כנפות הציצית של המלכות הנקראת ארץ, לקבצם יחד בהיותם מפוזרים, כדי שיהיו ארבעתם יחד במלכות, ולכן תעלה השני צדדי הטלית על הב' כתפיך, ואח"כ תקבוץ ד' ציצית בידך השמאלית כי משם מקבלת המלכות מן השמאל תמיד. ותשים ידך השמאלית עם הד' ציצית בצד השמאל נגד הלב שהוא בשמאל, כי משם מקבלת המלכות תמיד, ויהיו כך ד' ציצית נגדו על לבבך בידך השמאלית, מן באמרך מהר והבא עד אחר אמת ויציב, עד ונחמדים לעד, כמ"ש בע"ה:
ובהגיעך אל ובנו בחרת מכל עם ולשון, תכוין למעמד הר סיני, שאז בחר בנו מכל עם, אמנם הם ד' זכירות יש בתורה, שתלויין בזכירת הלב:
ונלע"ד חיים, כי לכך צריך לשום הציצית נגד הלב, כי הציצית מזכרת כל המצות, לכן ניתנה עתה בלב להזכיר לו אל כל הד' זכירות, כמ"ש בע"ה. גם נלע"ד, לפי שעתה בק"ש יורדין המוחין ויש לה הארה מהם כנודע, לכן אנו מקבצין הארת הד' ציצית האלו אשר יצאו מן המוחין הישינים כנודע, ויש לה הארה מהם כנודע. ועתה במוחין מחודשים יקבלו הארה הגדולה, לכן אנחנו מקבצין אותן נגד הלב, ששם גילוי המוחין כי שם נגמר יסוד בינה, כי זהו בחינת הלב כמבואר אצלינו:
ונחזור לענין, כי הלא ד' זכירות הם, והם - זכירת מתן תורה, כמ"ש זכור את היום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, פן תשכח את הדברים וכו' והיא מצות עשה. זכירה ב', זכור את אשר עשה לך עמלק, וגם זה מצות עשה. זכירה ג', זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים, וגם זה מ"ע. זכירה ד', לזכור את יום יציאת מצרים, וגם זה מ"ע. והנה ד' זכירות אלו הם כנגד ארבעה ימים טובים שיש בשנה, יציאת מצרים, נגד פסח. ומ"ת, נגד שבועות. ועמלק, נגד סוכות כנודע, שלא היה עמלק מכה בישראל, אלא אותן שאין עננים קולטן, וענני כבוד הם סוד הסוכות, והרי ג' רגלים. עוד יש יום טוב אחד והוא ראש השנה, והוא כנגד זכירת מרים, שדברה מרים דלטורין על משה לכן נצטרעה. וכבר ידעת כי מרים הוא סוד הדינין והמרירות, כי כן מרים גי' פ"ר, מנצפ"ך, ועוד ה' השורש והם כפולות הם יו"ד, נמצא פ"ר ויו"ד גי' ר"צ, כמנין מרים. אמנם בר"ה כל המקטריגים והדלטורין מתעוררין ג"כ. והנה אלו הד' מועדים שבשנה, כי יה"כ הוא שבת שבתון ואינו י"ט, כי אין בין שבת ליה"כ, אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים בכרת. וחנוכה ופורים אינם י"ט, כי לא הוזכרו בתורה:
ונחזור לענין, כי ג' אנו מכוונים עתה, וזכירה הד' שהיא יציאת מצרים, אנו מכוונין בפ' ציצית. אמנם הם ג' זכירות אלו, ומ"ת היא הא', ולכן תכוין לזכור אותה, ולקיים מ"ע מן התורה באומרך ובנו בחרת מכל עם ולשון וקרבתנו מלכנו, שהוא קריבת מעמד הר סיני לקבל אותו עלינו למלך ולקבל תורתו, וזהו וקרבתנו מלכנו:
מהחברים - כשאומר להודות לך וליחדך ולאהבה את שמך, יכוין לקשט זו"ן ולעורר המוחין שלו שנעשה מנה"י דבינה. להודות לך - מצד הוד. וליחדך - מצד יסוד, שהוא השושבין המייחדם, ולאהבה את שמך - מצד נצח, ענף חסד הנקרא אהבה, הרי התעוררת ג' מוחין שלו. את שמך - רומז לו"ק, הנקרא שם. אח"כ אומר, בא"י הבוחר בעמו ישראל באהבה, ר"ת גי' ל"ב, להמשיך לזה היחוד, ל"ב נתיבות החכמה. עוד נרמז בזה, שם כ"ח וד' אותיות, הרי ל"ב, וזה השם נקרא כ"ח אדני, ונכנס עתה בקישוטין לזו"ן, בזה היחוד שמע ישראל):
הב', זכירת עמלק, וזהו לשמך הגדול, כי הלא בעבור עמלק אין השם שלם כביכול, כמאמר רז"ל, ואנו מכוונין עתה שיהיה שמו גדול:
הג', זכירת מרים, וזהו להודות לך, פי', כי הפה והלשון שנתן לנו הש"י, אין לדבר בו לשון הרע, אלא להודות לך ולרוממך, ואנו זוכרים ע"י זה מה שאירע למרים, שקטרגה ודברה לשון הרע על משרע"ה. אמנם זכירה ד' והיא יציאת מצרים, תכוין בפ' ציצית בפסוק, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. אמנם ענין זכירה זו, הוא ענין, כי הטעם שיותר נזכיר יציאת מצרים משאר יציאות, כגון - בבל מדי ויון וכיוצא, דע, כי הלא ארץ מצרים ארץ טומאה הוא מכל הארצות, והשכינה היה גולה שם בגלות ישראל, וכבר ידעת, איך אותו הגלות היה ע"י חכמה נפלאה של כשפים שעשו המצרים, שלא יכלו ישראל לעלות משם כנז' בזוהר, ואמנם כבר הודעתיך ענין גלות השכינה באמתיות מה ענינו, כי הלא ע"י חטא אדה"ר נפלו כל הניצוצין של נשמות הקדושות לתוך הקליפות, ואין בהם כח לצאת משם לולי רחמי הש"י שגלתה שכינה עמנו, ואז ע"י הכנסתה תוך הקליפות, היא מלקטת אותן הנשמות הקדושות, וכאשר יסתיים קיבץ גלות זה מבלוע הקליפות, אז הוי עידנא דהוי מטא רגלין ברגלין, ואז יתקיים הכתוב בלע המות לנצח כנז' בזוהר פ' פקודי:
אמנם, בכל הגאולות שנגאלו ישראל נק' על שם העיקר, אך אינה גאולה שלימה, כמו בבל מדי יון לא היה גאולה שלימה, כי נשארו קצת ניצוצות הקדושה שלא יכלו להתברר, אך נקרא גאולה. אך גאולת מצרים היתה גאולה שלימה, כי אז וינצלו את מצרים שעשאוהו כמצולה שאין בה דגים, ולא נשאר בהם שום ניצוץ קדושה והיתה גאולת השכינה לגמרי, משא"כ בשום גאולה אחרת. וזהו הטעם לזכור יציאת מצרים יותר מכל שאר הגאולות, כי היא גאולה שלימה, אך האחרות צריכין עדיין תשלום, אמנם לעתיד לבא תהיה גאולה שלימה יותר מגאולת מצרים, כי גאולת מצרים היתה פרטיות, אבל לעתיד תהיה גאולה שלימה וכלליות בכל העולם, כי אז לא ישאר שום ניצוץ קדושה בכל הגוים אשר הדיחנו שמה, לכן לא נאמר חי ה' אשר העלנו ממצרים, כי אם חי ה' אשר העלה ישראל מכל הארצות כנז' בירמיהו, לכן גאולת מצרים היתה אחריה הפסק, כי עדיין בכל שאר הארצות הוי שם ניצוצין, אך לעתיד תהיה גאולה שאין אחריה הפסק, כי היא כללות בכל עולם. ובזה תבין סוד גדול, בסוד, כל גליות שהוצרכו ישראל לגלות שם בכל ד' רוחות העולם, כמאמר רז"ל שגלו ישראל בכל ע' לשון, כי כיון שגלה א' מישראל בין אומה א', וא' מישראל בין אומה אחרת, נחשב כאלו גלו כל ישראל שם, נמצא, כי כל ע' אומות שלטו בישראל וגלו ישראל לשם. וטעם הדבר תבין עם הנ"ל, ובפרט כאשר תסתכל בכתוב, כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, וכתיב לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד, ולמה נאסר דירת מצרים מכל שאר ארצות, רק סוד הדבר, כי הלא גם זה לעומת זה עשה אלהים, וכאשר חטא אדה"ר פגם בכל העולמות, וא"כ היה מוכרח שנפלו ממנו ניצוצי הקדושים ונתערבו בכל ד' רוחות העולם ובכל ע' אומות, כל א' נטל את חלקו, והנה אותן הניצוצין, אין בהם כח לצאת משם, רק ע"י ישראל העושין מצות ותפלות, וע"י תפלותיהן מעלין אותן בסוד מ"נ כנודע ליודעי חן, ומתבררין אז כולן. ודוגמת זה הוא ג"כ בעה"ב אחר פטירת הצדיק מהעה"ז, שאין לך כל צדיק וצדיק מישראל שאינו עובר ונכנס בגיהנם, אע"פ שהוא אינו ראוי אליו. אך הענין, כשמעבירין אותו בתוך גיהנם, לחטוף ולהוציא משם נשמות בכח מעשיו, לאיזה רשע מישראל אשר בגיהנם, וזה ג"כ עושין הצדיקים בחייהם בעה"ז, כי הם גולים אצל האומות כדי להוציא משם מתחת ידן אותן הניצוצין, וזה סוד אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, כי שולטין האומות בישראל להוציא מידם אותן הניצוצות, ואותן הניצוצין הם המחיים את הקליפות, כי הקליפות הם מתים כי הרשעים אפילו בחייהם קרויים מתים, כי אין בהם נשמת קדושה מן היסוד הנקרא אל חי, רק מן הקליפות הנק' מות וצלמות, וע"י אותן הניצוצין הם חיים, וזהו סבת חפץ ורצון הקליפות לאחוז נשמות ישראל להחטיאן, כי אין להם חיות לולא ע"י חטאינו, שאז יש להם יכולת לחטוף נשמות קדושות והם חיים, לכן גדול עונש הרשע, שהוא ממית הקדושה שהוא נותנה ביד מות והקליפה, ומחיה את הקליפה. אמנם ישראל, צריכין להגלות עם השכינה בכל ע' לשון, אשר שם ניצוצי הקדושה ללקטן משם. ובזה תבין, איך חטא אדה"ר גרם כל הגליות עד ימות המשיח:
והנה בזה תבין הטעם ג"כ, למה הוצרכו ישראל להגלות לבבל ומדי ויון וכיוצא, וגם תבין למה מזכיר דווקא אלו הגליות מאחר שגלו בכל לשון, וגם למה באלו הד' גלו כל ישראל, אך בשאר ע' לשון אפילו א' מישראל גלה שם, מעלה עליו כאלו כל ישראל גלו שם, (כמ"ש במדרש שיר השירים בפ' קול דודי הנה זה בא וכו'), אך הענין, כי הלא ידעת כמו שעיקר הקדושה הם ד' נהרות הגן והם ד' אותיות הוי"ה, כך כנגדן יש ד' נהרות אחרות היוצאין בקליפה, והם כוללים הכל, וכשגלו הנשמות, עיקר כל ניצוצי הנשמות הלכו לשם לאלו הד' נהרות היוצאין בקליפה, ולכך הוצרכו כל ישראל להיותן גולים באלו הד', כי כפי בחינתם כל אדם ואדם כפי שורש הנשמות, כך יוכל לברר להוציא משם. אמנם בשאר ע' אומות, יש מהם שלא נטל רק בחי' א', אז גלה אותו יהודי הבא מן אותו שורש ומן בחי' נשמת ההיא, כדי להוציא משם. ובזה תבין כל השאר מעצמך, וגם לטעם זה גלו למצרים תחלה כי הוא ראשון מד' נהרות, וכן בבל אנת הוא רישא דדהבא, כי סדרי הגלות כך הוא, שמתחלת הקדושה לכנוס מן הראש ואילך, עד למטה עד הרגלים, לכן כאשר נכנסה השכינה ברגלין, אז הוא תגבורת החיצונים, אך אדרבא הוא כי יבא כנהר צר וכו' ובא לציון גואל, כי אדרבא תוקף הגלות הוא סיבת הגאולה, כי כיון שנשתלמו הרגלים להתברר, אז בלע המות לנצח. אמנם בגלות יון ואדום לא היו כל ישראל, כי עשרת השבטים גלו תחלה, והוא כי בחי' ניצוצין שביון ואדום הם מאלו השבטים וכיוצא בהם, ואין להאריך, והמשכיל יבין מעצמו ויקיש אל השאר:
והנה בכל הגאולות לא היו שלימות, כי עדיין נשארו איזו ניצוצין קטנים אשר גברה יד הקליפה בהם מאוד, ולא יכלו להתברר כ"א באריכות הזמן, ולכן לא הוצרכו ישראל להתאחר שם ויצאו מן הגלות ההוא, ואמנם לטעם זה לא אסרה תורה חזרה למקום ההוא, כי עדיין צריך שיגלו לשם אותו אדם הבא משורש אותן ניצוצין שנשארו שם, כדי להוציאם משם, אך במצרים לא נשאר בה שום שורש ועיקר כלל, וא"כ מה צריך לחזור שם. וא"כ, בשאר ארצות אע"פ שכאשר גלה ישראל ביניהם, הוא מכניע הקדושה ומכניסה הוא שם לצורך, בסוד עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, אבל מי שחוזר ליכנס למצרים בחנם, הוא גורם גלות השכינה על חנם ללא תועלת, וחוזר ומחיה את החיצונים אחר שמתו, אמנם לטעם זה, תראה כי אין לך שום גלות מאלו שלא היה מעלה וגדולה להם, כי כשגלו ישראל למצרים היו מולכים בכל העולם, כי השכינה גלה שם ועיקר החיות מושכת לשם, ושאר ארצות טפילות להם, ולכן בצאת ישראל ממצרים אח"כ, נשארה ממלכה שפלה, אך לא מתו ונתבטלו לגמרי, והטעם כי לא היה גאולה כוללת, כי אחרי שיש גלות בשאר ארצות יש להם יניקה משם, אך לעתיד לבא שתהיה גאולה שלימה כוללת ואין שום גלות עוד, אז לא תהיה שום יניקה להקליפות ויתבטל החיות מהם לגמרי, ואז בלע המות לנצח שהוא מס"א:
פרק ד
אמנם, ענין אהבת עולם, הוא היכל אהבה, שהוא חסד כנודע, כי והוכן בחסד כסאו. גם אמר הפסוק ואיש אשר יקח אחותו וכו' חסד הוא. כי חסד, הוא המתקן אותם ומזווגם:
אמנם כבר ידעת, כי כל הכוונות של התפלה הם לחבר זו"נ ולזווגם. והנה, בהיות הבית המקדש קיים, היו המוחין דלהון תדירין ולא היו מסתלקין, אך עתה מסתלקין מינייהו, לכן נקראין זו"נ נופלים ואובדים. וענין תפלתינו הוא להחזיר להן מוחין:
והענין, כי הלא כוונתינו לזווגם כדי שילדו שפע ונשמות בעולם. והנה ירידת טיפת הזרע הוא ממוחין, ואם אין להם מוחין, איך יולידו. כי לכן ביאת קטן אינו ביאה עד שיגדיל, שאין באין לו המוחין עד היות בן י"ג שנה, לכן אנו צריכין לתת להם מוחין. והנה המוחין, הם בב' בחינות - א' הוא סוד מוחין דו"ק, ומוחין דג"ר, כמ"ש בעז"ה:
אמנם, קודם שנזווגם בעמידה, צריך שיהיה להם המוחין, לכן כאן בהיכל אהבה, אשר הוא סוד הימין, המוכן בחסד כסא, נעשין בו מ"נ לעורר הזיווג העליון דאו"א שבאצילות, כדי שע"י זיווג או"א, יולידו השפע, וימשיכו מוחין לזו"נ, ויזדווגו גם הם זו"נ אח"כ בעמידה. נמצא, כי ענין ק"ש הוא בחי' זיווג דאו"א, והורדת מוחין לזו"נ, ואח"כ בעמידה זיווג זו"נ. לכן גדולה מצות ק"ש יותר מן התפלה, כי רבינו הקדוש ושאר החכמים אשר תורתם אומנתם לא היו מתפללים, אך בהגיע זמן ק"ש, היו אומרים פסוק א', כי בו סוד זיווג או"א. כי שאר ק"ש, הוא תיקון רמ"ח איברים דז"א, כמ"ש בע"ה. לכן צריך למסור נפשו על ד' מיתות ב"ד באומרו אחד, משא"כ בעמידה. אך להיותינו עדיין בבריאה, אין אנו חייבין לקום מעומד כמו בעמידה, שאז אנו בעולם אצילות. וזהו סברת ב"ה, כל אדם קורא כדרכו:
אמנם גם כן אדרבא, להיות זיווג או"א עלאין נעלם מאוד, אין בנו כח לעוררו בהיותינו בעולם האצילות, אך ורק בהיותינו בבריאה אז אנו מעוררים לזווגם, כי הוא נעלם מאוד. וכיון שאנו בבריאה, אין אנו צריכין לקום, לכן אנו אומרים פסוקי התורה פרשת שמע בעולם הבריאה, כי פרשת שמע אינו אלא באצילות, רק שנעשה זיווג זה, ע"י התעוררת מ"נ דהיכל האהבה דבריאה. נמצא, כי סוד ק"ש, הוא לזיווג או"א ולתת מוחין לזו"נ, ויורדין מוחין אלו עד היכל אהבה דבריאה, ואז תוכל המלכות לעלות באצילות, ונעשית פרצוף גמור:
וסוד הענין, כי המלכות נתמעטה בסוד נקודה חדא, וירדה עד העשיה. אך הז"א, לא נתמעט ממנו רק הג"ר, שהם סוד המוחין, ונשארו בו הו"ק כחושבן אות ו' שבשם, הרומז עליהן. לכן יורדין בחי' זו"נ אלו, הנמשכין אליהן מזיווג זה דק"ש עד הבריאה, ואז יש להן יכולת לעלות באצילות ולהזדווג שם. והנה, כיון שכוונתינו להמשיך זה, אין אנו מושכים עדיין רק מוחין דו"ק דאמא, וכמ"ש עניינם. ואח"כ בברכת אבות, יורדין ג"כ ג"ר, וכל הט' דאבא. והנה קודם שתאמר שמע, תכוין לקיים מ"ע לומר ק"ש. והנה ע"י מצוה זו שאתה מקיים, תכוין שע"י זה תוכל להעלות מ"נ אלו, להוריד המוחין אלו, כמ"ש בע"ה:
פרק ה
והנה דע, כי ד' פעמים אומרים ק"ש בכל יום, והם שתים בשחר - אחד קודם הקרבנות, וא' ביוצר. ובלילה שתים - א' בערבית, וא' על מטתו. ואנו צריכין לבארם:
הנה כבר הודעתיך שיש מוחין דאו"א, גם הודעתיך כי כל בחי' מוחין הם מתפשטין בכל הז"א, בג"ר ובג' אמצעים ובג"ת. וכשמתחילין לכנוס, נכנסין תחלה ג"פ תתאין דאמא בג"ר דז"א, ואח"כ יורדין ג"פ תתאין הנ"ל דאימא בג"א דז"א, ויורדים ג"א דאימא בג"ר דז"א. וכאשר נכנסין כל אלו הנ"ל אז נקרא מוחין דו"ק, כי הנה כל אלו עתידין לירד מחסד דז"א ולמטה, ואח"כ יורדין גפ"ת דאמא בג"ת דז"א, וג' אמצעים באמצעים והראשונים בראשונים, ואז הז"א נק' גדול ודעתו שלם במוחין דיליה, וכל זה עדיין במוחין דאמא, ואח"כ עד"ז במוחין דאבא. והנה בזיווג ק"ש, אין נכנסין בז"א רק מוחין דו"ק דאמא לבד, אך ג"ר דאמא וכל הט' דאבא כולם נכנסים בברכת אבות:
והנה כל זה שביארנו הוא במוחין דגדלות שהם מוחין של הויות. אמנם קודם כל זה צריך שיכנסו המוחין דקטנות שהם המוחין של אלהים, וכבר ביארנו כי יש עיבור ויניקה וגדלות, והנה בעיבור היו לו מוחין דאלהים, ואחר כך ביניקה באו לו מוחין אחרים דאלהים, ועתה בק"ש אנו ממשיכין מוחין דו"ק דגדלות לבד. גם דע, כי בכל מוחין יש פנימים ומקיפים הן בגדלות הן בעיבור הן ביניקה. גם דע, כי כמו שיש מוחין דאו"א בגדלות, כך יש מוחין דאו"א בקטנות שהם עיבור ויניקה, וכולם בחי' אלהים:
ועתה נבאר לך, כי הלא עתה בק"ש עדיין אין הז"א שלם במוחין דיניקה כולם, כי גם מוחין דיניקה צריך להשלימם כולם לו תחלה, ואח"כ להמשיך לו ו"ק דגדלות. אך יש הפרש בין הד' פעמים שאנו אומרים ק"ש כנ"ל, כי אין כולם שוים. וסוד הדבר, כי הלא כבר ביארנו כי מחמת הגלות והחורבן יש שינוי ופגם בג"ר, מה שאין כן קודם, כי תמיד היו זו"ן במוחין דגדלות שלימים. אמנם עתה, אין השינוים שוים, כי הלא יותר יש חסד בשחרית על העולם מבערב, כי בערב הם דינין תקיפין, ולכן הם ד' מיני ק"ש משונים. גם לטעם זה, אין הזיווגים שוים, כי הלא כפי המוחין שיהיו אל זעיר אנפין, כך יהיו הזיווגים. לכן גם הזיווגים הם ד', לכן גם התפלות אינם שוים, אך אינם רק ג' לבד נגד ג' זיווגים, כי הזיווג הד' אין לו צורך ע"י תפלה, כמ"ש בע"ה:
הרי כי עתה בק"ש אנו צריכים תחלה להשלים מוחין דיניקה, ואח"כ להמשיך מוחין דגדלות, גם אנו צריכין אל דבר א' והוא הנ"ל, כי הנה כל המוחין דזו"נ שהם הבנים, כולם נמשכים מהאבות שהם או"א, וא"כ אנו צריכים תחלה לזווג לאו"א, וע"י זיווג או"א יורדין המוחין הנ"ל אל הזו"ן, גם אנו צריכין אל דבר אחד והוא להעלות מ"ן אל או"א כדי שיזדווגו, והנה כל אלו הדברים נעשים ביחד:
והנה נבאר עתה ג' דברים אלו כסדר. דע, כי הלא זו"ן הם נקראים בני או"א, ואנחנו בני אדם גם בני איש היושבים בעה"ז, נקראו בנים לה' אלהיכם הם זו"ן. והנה המ"ן שמעלה המלכות אל הז"א, הם סוד נשמת הצדיקים שהם הבנים שלהם, והמ"ן שמעלה אימא לאבא, הם זעיר ונוקביה, המוחין שלהם שהם סוד הנשמה הפנימית דזעיר ונוקביה, שהם הבנים שלהם. והנה דע, כי הלא באדם יש ד' בחי', שהם נשמה לנשמה הנקרא חיה מצד אבא, ונשמה מצד אמא, ורוח מת"ת, ונפש מהנוקבא מלכות. אמנם, רוחין ונפשין של הצדיקים הם מ"ן ומ"ד דזו"ן, אך נשמה לנשמה, ונשמה, הם מ"ן ומ"ד דאו"א, כי משם נחצבו, וכמבואר אצלי ביחוד של כת"י מורי זלה"ה, כאשר יש זיווג דאו"א ועולין זו"נ בסוד מ"ן, גם נשמה לנשמה ונשמה של הצדיק עולה עמהן לסוד מ"ן. אך עדיין לא זכיתי שיפרש לי מורי זלה"ה פרטי שניהן, רק בכללות אמר לי מורי זלה"ה, שאכוין להעלות נשמה ביחוד ק"ש, ולא הזכיר נשמה לנשמה. והנלע"ד שראוי לכוין ע"ד היחוד שמסר לי בכת"י מורי זלה"ה כי צריך להעלות שתיהן, זו מ"ד לחב"ד, וזו מ"ן להעלותן. והנה כוונתינו להעלות זו"נ בסוד מ"ן, רק שאין בהן כח להעלות מחמת הגלות, ואנו צריכין לתת להם תחלה איזה הארה מלמעלה, כדי שיוכלו אח"כ לעלות, ואח"כ יזדווגו או"א. והנה אותה הארה, איך תוכל לקבלם מלמעלה אם לא יש למעלה זיווג, כי עדיין לא עלו מ"ן. אך הענין, דע כי הלא ב' זיווגים יש למעלה באו"א, הא', להחיות העולמות ולקיים קיום הכרחי, וזיווג זה תדירי ואינו נפסק לעולם, כי אם יתבטל רגע א' יתבטלו כל העולמות. זיווג ב', לתת מוחין אל זו"נ כדי להוליד נשמות בעולם שהוא פנים העולמות כנודע. וזה הזיווג אינו תדיר לכן תמצא פעמים בזהר ח"ג קמ"ג, שהפירוד מטי כביכול עד או"א, דוגמת משארז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנוס לירושלים של מעלה עד שיכנוס בירושלים של מטה, כי ב' ירושלים הם סוד אמא ומלכות. ולפעמים מצינו בזהר בפסוק ונהר יוצא מעדן דלא פסיק תדיר, והדבר מתורץ עם הנ"ל:
אמנם המ"ן דבינה לצורך זיווג הנשמות שהוא פנימית העולמות הם זו"ן, ואם הם לא יעלו, אין זווג לעילא, כי הלא כבר הודעתיך מציאת המ"ן, כי הלא בעת ביאה ראשונה, החתן שביק בהכלה רוחא דיליה בגוה, והאי רוחא אשתאר בה תדיר, ולפיכך אין האשה מתעברת מביאה ראשונה, כי תחלה צריך לעשותה כלי לקבל הטפה העליונה, ולכן בבעילה ראשונה עושה אותה כלי, וז"ס אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, משום דשביק האי רוחה בגווה, ומשם ולהלאה כל שאר הבעילות מצטיירין על ידי ההוא רוחא דבה. אמנם כל הבנים הנולדים משם ואילך, הם נעשין מכח ההוא רוחא דאשתאר בה, וכולם לוקחין מעט מההוא רוחא, עד שנשלם, וכשנשלם, אין האשה יולדת עוד. ולכן תמצא, שאדם חייב בכבוד אחיו הגדול, כמאמר חז"ל כבד את אביך, את, לרבות אחיך הגדול. והענין, כי הלא אחיו הגדול הוא הלוקח בתחלה עיקריות דההוא רוחא, ואחיו השני נוטל מה שנשאר ממנו, ונמצא הוא טפל אליו, וכן האח הג', הוא טפל להב' אחים הראשונים, כי הוא לוקח מה שנשאר משניהם, והדבר מובן. אמנם זו"נ, הם האחים הגדולים, וכל שאר נשמות הטהורות היוצאין מזווג עליון של או"א כנודע, הנה הם אחים לזו"ן, וז"ש למען אחי ורעי, קראם הש"י לישראל אחים ורעים, לכן אל תתמה מגדולת הצדיקים מה הוא, אמנם זו"נ הם אחים הגדולים, וכולנו חייבים בכבודם, והנה כשיצאו זו"ן נשאר השורש של ההוא רוחא דשביק אבא באמא, ונשאר ממנו גו אמא, אמנם עיקרית הוא זו"נ, לכן כשרוצין או"א להזדווג לצורך הבנים שהם הנשמות, אין זווג רק ע"י עליות זו"ן שם בסוד מ"ן, לכן זו הוא עיקר כוונתינו בסוד התפלות ובסוד המצות, כדי לתקן לזו"ן שיוכלו לעלות לא"וא, עתה אחר החורבן שנקראו נופלים, ואנו צריכין להקימם ולהעלותן על ידי מעשינו:
אמנם זווג החצון שהם לצורך חיות העולמות אשר אינו נפסק, א"צ לעליות מ"ן של זו"ן, כי אין זה זווג גמור, רק בבחי' החצונית, לכן ז"ס שאין לנו צורך להעלות מ"ן של זו"נ ע"י מעשינו, כי מעצמו נעשה, וגם זהו הטעם דלא פסיק ההוא זווגא תדיר, כי אם היה צריך לעליות זו"נ, לא היה תדיר, כי בזמן שזו"ן לתתא, לא היו יכולין להזדווג. אך אותו השורש של ההוא רוחא דאשתבק תמן באמא, הוא המעלה את המ"ן:
והנה כבר ידעת מן פסוק ויהי בצאת נפשה כי מתה, כי סוד ההוא רוחא דשביק בה בעלה, הוא שם ב"ן דמילוי ההי"ן. והנה נבא אל הכוונה, כי הלא תחלה אנו מכוונין אל הזווג החיצון דאו"א, ולפי שנעשה מעצמו אין אנו מכוונין בק"ש לעשותו, כי הלא הוא תדיר עשוי ואינו נפסק. אך כוונתינו הוא להוריד משם הארה מן הזווג ההוא, אל הזו"ן, שיהיה להם כח ע"י הזווג ההוא להעלות מ"נ, לצורך זווג הב' של פנימיות:
פרק ו
קודם שתאמר שמע, צריך לכוין אל היחוד שביארנו, בסוד ד' כוונות שיש בד' אותיות הוי"ה. שהוא בתחלה ה', אח"כ ה' עם ו', אח"כ יו"ד בה' עלאה, ע"ש. גם כשתאמר שמ"ע תסגור עיניך ביד ימינך כמ"ש בסבא דמשפטים עולימתא שפירתא דלית לה עיינין, הנאמר על רחל, שהיא העולה עתה בסוד מ"נ. ובידך השמאלית תאחז אותן הד' ציצית, ומונחים נגד לבך כנ"ל. וכן כל מקום הנוגע לתיקון רחל, כמו במנחה, צריך לומר בעינים סגורות. ובערבית, כל תפלת המעריב עד תשלום העמידה:
סוד שמ"ע. ש' הוא מצפ"ץ שם הוי"ה בא"ת ב"ש, והוי"ה זו יש בה י' בתחלה ועם ר"ת ישראל י"י, גי' אהי"ה:
שמ"ע ישראל, כבר בארנו כוונתה כי שמע הארה לנוקבא וישראל לז"א. ודע, כי ישראל הוא שי"ר א"ל, פי' א"ל מן ס"ג ייא"י גי' אל, החסדים דאבא שהם בבינה ביסוד שלה. שיר, הם הגבורות של בינה עצמה. גם סוד ע' רבתי דשמ"ע כבר נת'. גם תכוין, כי שם ס"ג הוא בבינה, תסיר ג' יודין נשארו ז' אותיות, וכל אות כלול מי' הרי ע', גם זה נלע"ד שביארנו במקומו:
פרק ז
הנה ענין זה הוא זווג או"א, שאח"כ בשים שלום הוא יחוד זו"נ, ולכן צריך להקדים זווג עליון זה אל התחתון, וכמו שלזווג התחתון של ת"ת ומלכות, אנו צריכין אל התעוררות מ"ן שהם הנשמות, שהם בנים של ת"ת ומלכות, כמ"ש בנים אתם לה' אלהיכם זו"נ, גם זווג עליון דאו"א צריכין אל המ"נ שהם בניהם והם זו"נ. ולפי שהם צריכין תחלה להתקין את עצמם כדי שיוכלו לעלות להיות בסוד מ"נ, לכן אנחנו ממשיכין להם שפע בסוד שמע ישראל, כי שמ"ע הוא מלכות, שם ע', ושם הוא מלכות, בסוד שם הוי"ה ושם שד"י, העולים גי' ש"ם, ואנו ממשיכין לה שפע מן ע' הגדולה, שהם סוד ע' שמהן דבאילנא דחיי הוא בינה, והם סוד ז"ת של בינה עצמה כלולה כל א' מי', הרי ע'. וז"ס ע' רבתי שהוא בבינה:
ואח"כ ישראל הוא שי"ר א"ל, הם סוד בינה הנקרא שי"ר, וחכמה הנקרא א"ל. כי עתה מקבל תפארת משניהם, ואחר שקבלו השפע אז הם בסוד מ"ן, ואנו מזדווגין לאו"א בסוד הדעת המזווגם, והם סוד ה' אלהינו ה', הם סוד חב"ד. ואחר אשר כבר נזדווגו או"א, אז אנחנו מורידין שפע המוחין הנ"ל אל הת"ת ג"כ, בסוד א"ח דאחד שהוא ת"ת, ואנו מכוונין שג' מוחין הנ"ל, נמשכים בסוד חב"ד של ז"א, וחוזרין להיות בו ג' שמות הנ"ל בא"ח דאחד שהוא תפארת. ובד' דאחד, תכוין אל המלכות המיוחדת עם התפארת, הנקרא א"ח. כי הוא אח למלכות, והיא אחותו. לכן הד' גדולה, להיותו למעלה באו"א בסוד מ"נ:
ועתה בברוך שם כבוד מלכותו וכו', אנו ממשיכין גם כן מוחין דמלכות בסדר זה, ברוך שם כבוד - חב"ד. מלכותו - הוא גולגלתא דרישא דילה. לעולם - הוא ו"ק שלה, ועד - בחי' עשירית שבה לכן מסיים באות ד', שהוא בחי' תתאה שלה. אך דע, כי הנה בזווג תפארת ומלכות אנו עושין לנפילת אפים בסוד המיתה, שאנו נחשבים כמתים ומעלים שם נשמותינו, וזהו אליך ה' נפשי אשא, וזהו מלת אליך, כי אנו מעלין עצמינו עד ה' ממש שהוא התפארת, אך עתה בקריאת שמע אנו כוללין עצמינו ג"כ בסוד מ"נ של כללות זו"נ, אך לא די שיהיה בסוד מיתה, רק בסוד קידוש השם ע"י מסירת נפשינו להריגה, וזהו כי עליך הורגנו כל היום וכו'. לכן צריך לכוין במלת אחד, בשם יאהדונה"י, ויכוין בד' מיתות ב"ד ע"ד שידעת, וז"ס כי עליך הורגנו כל היום. ולא אליך רק עליך, פירוש, במה שהוא עליך שהוא החכמה שהוא על הת"ת, ועליו הורגנו ממש, וז"ס ר"ע שעלה במחשבה, שהוא החכמה שהוא על הת"ת בסוד מסירת נפשו על ההריגה וד"ל:
והנה, אחר שיחדנו הת"ת בג' מוחותיו בסוד אח דאחד דרך כללות, אנו חוזרין לפרט אותן דרך פרט, ואהבת והיה ויאמר, שהם ג' מוחין דיליה. ואל תתמה איך לא יחדנו לת"ת רק ג' מוחין דיליה לבד, ואף גם זה לא היתה בפירוש רק במלת אח, אמנם למלכות יחדנו כל י' בחינותיה. אין זו קושיא, כי בשכמל"ו לא נזכר בתורה והוא בלחש, אך יחוד הת"ת הוא בקול רם, ואעפ"י שאין בו יחוד רק דרך רמז, הוא יותר נגלה משל מלכות, שלא נזכר בתורה, רק בלחש אנו אומרים אותה:
ביחוד קריאת שמע כבר בארנו בכמה מקומות, אמנם כפי סדר הראשון שביארתי ראיתי בכאן קצת פירושים, והם, כשאנו אומרים ה' אלהינו ה', אז יכוין שלוקח ז"א את המוחין שהם חב"ד, ויכוין, כי כמו שזו"ן דאצילות העלו מ"נ בבינה דאצילות, כן עולם עשיה ויצירה שהם סוד זו"נ, עלו אל הבריאה שהוא סוד אמא עלאה הנקרא אמת, וז"ס הנזכר בזוהר פרשת שלח דקס"ב, כי ה' אלהינו ה' הוא חותמא דגושפנקא אמת. וע"י עליות המ"ן אל הבריאה, יזדווגו אבא ואמא של הבריאה גם כן ליתן מוחין אל זו"נ דבריאה, דוגמת מה שאנו עושין באצילות. אמנם יצירה ועשיה, אינם בעלי זווג כמבואר אצלינו במקום אחר:
והנה ע"י יחוד ק"ש זה, ניתנין מוחין פנימיות לזו"נ דאצילות, וגם ניתן פנימיות דו"ק אל הבריאה, ואז מזה פנימיות דאצילות נעשה מקיף אל הבריאה. ואח"כ בעמידה, אנו נותנים בחי' מקיפים לזו"נ דאצילות, וכל בחי' המוחין. וכבר ביארנו, כי הפנימית הנ"ל, אינו רק הפנימי דוקא מצד המוחין דאמא לבד, אבל השאר נכנס בעמידה עם המקיפים:
פרק ח
ענין קריאת שמע של שחרית וערבית, ובעת השכיבה, ולמה לא נאמר בתפלת המנחה, ולמה אין בערבית נפילת אפים. והענין הוא, כבר נתבאר בהקדמת ביאור אדרא זוטא סוד העלאת מ"ן מה ענינו באורך, ואחר שידעת זה, דע עתה, כי הלא בתפלתינו של שחרית אז הזיווג ההוא פב"פ, ולכן יש בו נפילת אפים וקריאת שמע. אך סוד הקריאת שמע, הוא ליחד או"א יחוד המעולה, וכדי שתתייחד זו"ן בסוד פב"פ. אמנם במנחה אז הזיווג הוא אב"א, אמנם כבר ידעת כי היום והלילה הוא כ"ד שעות, ונחלקו לד' זמנים, כי היום נחלק לב' חצאין, וכן הלילה, אמנם ממשלתן שוה. כי כבר ידעת, כי אחר חצי היום אז מתעורר כח דגבורה של יצחק, והנה אחר הזיווג של היום בשחרית, אז נפסק כח המוחין שניתנו אל זו"ן מיחוד ק"ש דאו"א, וכבר הולידו והוציאו הנשמות מתוספות המוחין ההם וכבר נפסק, אך לפי שהוא יחוד נעלם ומעולה עד שהועיל אל זיווג פב"פ, אם כן כחו גדול, והוא מספיק אל זיווג המנחה לפי שאינו פב"פ רק אב"א, לכן א"צ לק"ש אחרת:
אמנם סוד אב"א זה של המנחה, הוא מעולה מאוד ואינו כשאר זיווגים של אב"א, ולכך הוא צריך אל נפילת אפים, והטעם, כי המלכות עולה עמו עד שיעור כל קומתו ממש, רק שהוא אב"א. אך בערבית הוא אב"א, ושיעור קומתה אינו רק בתנה"י שלו לבד, לכן א"צ לנפילת אפים בערבית, כי אחר שאינה עולה עד למעלה במוחין שלו עד נה"י דאו"א, אם כן אין תועלת בעליות מ"ן של הנשמות. אך במנחה, שעולה היא כמוהו עד או"א רק שהיא אב"א, היא צריכה אל מ"ן מנשמות הצדיקים, לכן גדולה כוחה של תפלת המנחה, שלא יש שום זמן בעולם, שתהא היא אב"א ושניהן שווין, רק במנחה, וז"ס שלא נענה אליהו רק בתפלת המנחה, והבן סוד זה:
ודע, כבר בארתי לך, כי אליהו יש בו סוד נדב ואביהו, והם מצד קין שהוא מסוד נפש של אדה"ר הנק' מלכות, והם סוד המ"ן של המלכות, לכן פנחס הוא אליהו, אחרי שנתעבר מנו"א, וז"ש אנחנו טמאים לנפש אדם כמ"ש בזוהר, לכן תחלה היה נקרא פנחס, ואח"כ נקרא אליהו, כי אליהו בגי' ב"ן, שהוא סוד מילוי ההי"ן שעולה הגי' שם אליהו, וסוד שם זה המ"ן במלכות כנודע, לכן אליהו העלה מ"ן ונענה בתפלת המנחה, כי אז היא צריכה לזה כנ"ל, ולפי שכבר הודעתיך בשער מיעוט הירח, כי מיציאת מצרים עד בנין בהמ"ק תמיד היתה המלכות עם הת"ת אב"א, בסוד תנה"י לבד, לכן היתה תגבורת אל הקליפות בימים ההם, וכן בכל הזמנים אשר היו ישראל עע"ז, ולכן בימי אחאב כתיב, ואתה הסיבות את לבם אחורנית, כי לבם הוא סוד מלכות, בהיות שעורא עד טיבורא דלבא דז"א לבד אב"א, לכן גרמה להם שיכשלו, כי נתגברו הקליפות, ולכן ע"י תפלת אליהו להעלות מ"ן כנ"ל, נתקן, כי אז העלה המלכות אחור עד למעלה עד רישא דז"א, ולא עד הלב כנ"ל, ואין להאריך בזה יותר:
ונחזור לענין, כי הנה אע"פ שנשתנה הזמן מחצות היום ואילך עכ"ז הוא ממשלת היום, ומספיק קריאת שמע דשחרית אל המנחה, אך בערבית שהוא מדת לילה, אז צריך אל היחוד ק"ש, כי כבר כלה ונפסקה המ"ן בב' זיווגים של שחרית ומנחה, ואז הוא צריך מחדש יחוד לק"ש לזו"ן, לזווג אב"א דערבית, לכן אנו אומרים ק"ש. אך לפי שזיווגם עתה אינו רק אב"א, ועד הלב לבד כנ"ל, לכן א"צ לנפילת אפים עתה:
אמנם יחוד ק"ש זה, אינו כ"כ מעולה כמו של שחרית, כיון שאינו רק לצורך אב"א דזו"ן לבד, ועד הלב כנ"ל, לכן אין בו כח כמו בק"ש של שחרית שהועיל אפילו למנחה. אך עתה אינו מועיל כך, רק כי אחר חצות לילה, אז מתעורר השמאל לחבק את המטרוניתא לצורך היום, בסוד שמאלו תחת לראשי, וחבוק זה נעשה, בכח אותו היחוד דערבית:
אמנם קריאת שמע של השכיבה אינו כלום בענין הנ"ל, אך הכוונה הוא, כדי להשפיע אור חזק מאו"א לזו"ן, כדי לחדש הנשמות בכל לילה, בסוד חדשים לבקרים רבה אמונתיך, לכן אנו צריכין אל יחוד ק"ש מחדש, ולא יספיק אותו של ערבית רק לחבק אחר חצות, אך זהו לחדש נשמות כנ"ל:
וצריך לסתום עיניו בידו הימנית, בסוד עולימתא שפירתא דלית לה עיינין הנז' בסבא משפטים, שהוא על רחל, וכן בכ"מ הנוגע לתיקון רחל, ובמנחה כל העמידה צ"ל בעינים סגורות, ובערבית כל תפלת מעריב, היינו משהתחיל המעריב ערבים, עד תשלום העמידה:
פרק ט
ונתחיל לפרש שמע. הנה תחלה תכוין להאיר אל המלכות מן אמא, ואל ז"א מן אבא, וזהו שמע לנוקבא, וישראל זכר. והנה תחלה תכוין דרך קיצור, כי שמע פי' שם ע', כי המלכות הנקראת שם, תקבל עתה מן ז"ת דאמא, אשר כל א' מהם כלול מי', הרי ע'. ולכך ע' זו היא גדולה, להורות כי היא באמא, כי אותיות גדולות הם באמא. אמנם ביאור זה הוא, כי הלא המלכות נקראת שם, כי הלא כבר הודעתיך, כי כל האחוריים העליונים שנפלו בימי המלכים שנתבטלו, אשר אותן הביטולים הם סוד מ"ן, שאנו מעלים לתקנם כמבואר אצלינו:
מהחברים - טעם היות הד' ע"ב הנ"ל. בע"ב השני א' מיותר, ובע"ב הג' א' חסר, הוא סוד נקודות זעיר אנפין המושרש באמא, לכן יש עודף א' בע"ב דאמא, וא' חסר בז"א, לפי ששורש ז"א נשאר במעוי דאמא, כדי שאבא יתן לו מוחין, כי אלו המוחין אינם ניתנין לו תמיד, אלא בשעת זווג, ובשעות ידועות, שהוא עת קריאת שמע, ובג' ברכות אשונות. וזהו טעם שיש פיסוק טעמים בפ' והיה אם שמוע, לכוין ע"א תיבין, ומלת ושמתם המשלים לע"ב, היא דבוקה לכ"ב, ויתר על חשבון נ', להשלמת ז"א כנ"ל:
הגהה (ו) והטעם מפורש וז"ל, מה שיש א' עודף באמא דהיינו בשם ס"ג, וא' חסר בז"א דהיינו בשם מ"ה, לפי ששורש זעיר נשאר במעי אמא כדי שאמא תתן לה מוחים, וע"ש באורך חלק א' סי' כ"א, ע"כ הגה"ה:
והנה כל האחוריים שנפלו, כולם הם רפ"ח ניצוצין, שהם ד' ע"ב, שהם ע"ב דיודין, וס"ג עם יוד אותיות הרי ע"ג, ושם מ"ה עם מספר השם כ"ו גי' ע"א, הרי גי' ע"ב. ואחוריים של שם ב"ן בפשוט ולא מילוי, הוא ע"ב ג"כ, כזה - י' י"ה יה"ו יהו"ה, הרי ד"פ ע"ב. וד"פ ע"ב, גימ' רפ"ח ניצוצין. ושם ב"ן עצמו, שהוא הפנים של המלכות, שגם הם ירדו, הרי הכל גי' ש"ם. הרי כי כללות כל אלו הצריכים להתמתק כולם מתחברים אל המלכות ונקראים שם על שמם. והנה לזה השם, תכוין להוריד אליו אור מן ע' עליונה הגדולה, שהם ז"ת דבינה. והטעם, לפי שהמלכות נקראת שביעית בערך הו"ק, לכך היא צריכה לקבל מכל ז"ת דבינה, כדי שתוכל להזדווג אח"כ עם ו"ק דז"א, שהוא סוד ו' כנודע:
אך ישראל שהוא הז"א, א"צ לקבל רק מן ישראל שר א"ל, שהם חו"ג, שהם ב' קצוות הראשונים, כי כבר יש לו ו"ק. ובקבלתו מן ב' קצוות הראשונים, יספיקו לו. אך המלכות שהיא שביעית, צריכה לקבל מן כל הו"ק:
אמנם, ביאור ע' זה יותר בביאור, הוא מה שהתחלנו לפרש לעיל, כי היא מקבלת עתה מזיווג עליון של או"א, שהוא להחיות העולמות. אמנם, המ"ן של זיווג ההוא, הוא שם ב"ן אשר שם בז"ת דבינה, ומשם ההוא של ב"ן, היא מקבלת עתה, כדי שיהיה לה כח להעלות מ"ן אח"כ:
ז ולכן, גם הארה שלוקחת עתה היא ממ"ן דוגמתן, דוגמת מה שהיא צריכה להעלות עתה מ"ן, ולכן כיון שהיא צריכה להעלות מ"ן, צריכה ליקח מן שורש מ"ן עילאין:
הגהה (ז) מע"ח - גם תכוון כי ב' חסדים וב' שלישים המגולים שהם ב' הויות וב' שלישי הויה הם גי' ע'. גם כשתחלק חסד שהוא כמנין ע"ב לשלישים יש ג' שלישים כ"ד כ"ד כ"ד, הרי ב' שלישים מ"ח ועם ב' כוללים הרי נ', ועם ב' שליש מן השליש הג' עם כוללים והכולל הרי ע':
אמנם, כבר הודעתיך בפסוק וארבע הידות יהיה לכם, כי הלא ה' ידות, הם כולם רמוזים בשם ב"ן, וז"ס, מיעוך באצבע, שהיו ממעכין הראשונים להוציא את הבתולים, כמבואר אצלינו:
אמנם, סוד היד, הם ה' אצבעות, שהם ה' אותיות של מנצפ"ך, שהם המ"ן עצמן, וכל אחד כלולה מה', הרי ה' פ"ה. וכל ה' צורת ד"י, הרי ה' ידות. ואמנם, כולם הם בשם ב"ן, שהיא המעלה מ"ן, כי כשתצייר שם ב"ן בציור י' יהיה כך, כיצד - יו"ד במילואה שיש בה ב' אותיות י"ד, הרי י"ד א', נשאר ו' אחת. ואח"כ תקרא ב' ההין במילואם, והם ד' ההי"ן, וכל א' צורת ד"י, כי הלא רגל הה' קטן ואינו ו', וצורתו ו' קטנה שהוא צורת י' גדולה, הרי ד' ההין שהם ד"פ י"ד, הרי ה' ידות. נשאר משם ב"ן ג' ווי"ן, שהם ו' אחת דמילוי יוד, וב' ווי"ן אחרים, הרי ג' ווי"ן. אמנם ה' ידות הם בגי' ע', וזהו ע' רבתי דשמע, שהם סוד ה' ידות דמ"ן דאמא עלאה. אמנם, ג' ווין הנשארים, עם שם ב"ן עצמו, שהוא גי' ב"ן בלתי ציורים, הוא ע' פעם אחרת:
וסוד זה רמוז בפסוק, ובניהו בן יהוידע בן איש ח"י, כי הלא כבר ביארנו, כי יש צדיק עליון וצדיק תחתון. צדיק עליון, יוסף, שהוא ביסוד דכורא מ"ד. וצדיק תחתון מ"ן, בנימין, ונקרא גם הוא צדיק, כי שרשו מן דכורא. כי הלא הוא סוד ההוא רוחא דיהיב בה בעלה בביאה ראשונה, לכן גם הוא נקרא צדיק תחתון, והוא בנימין. פי', ב"ן ימי"ן, כי בן הוא שם ב"ן הנ"ל, והוא ימין כי ניתן לה מן הזכר בביאה ראשונה, כי הדכורא נקרא ימין, סוד החסד, והנקבה נקראת שמאל, סוד עטרא דגבורה, וכל זה רומז בפרשת ויצא בענין רחל דיתבא בין תרין צדיקין:
ואמנם, כל אותן הצדיקים שהיו מעלין מ"ן, ע"ש נקראים בנימין, והוא בניהו בן יהוידע א' מהם, וזהו בניהו, ר"ל בן יה"ו, כי יה"ו שהם ג' אותיות ראשונים, שהם ע"ב ס"ג מ"ה, ואות הד' ה' תתאה, והוא שם ב"ן, וזהו ב"ן יה"ו:
אמנם, נקרא בן איש חי, פי', כי הוא סוד שם ב"ן, והוא שם ב"ן דמלוי ההין, והוא איש חי. וזהו בן איש חי, פי' כי הוא ב"ן וגם איש ח"י, כי כמו שהיסוד נקרא אל חי, כך צדיק התחתון נקרא איש חי. והנה בן חי, גי' ע', שהם ג' ווי"ן הנשארים משם ב"ן הנעשה בציורים, הם גי' ח"י, ועם שם ב"ן, גי' ע'. עוד תכוין פירוש ג' בע' זו, אל כללות ז"ת דבינה, כי כבר הודעתיך, כי ג"ר דבינה נקרא אהיה דיודין, וז"ת דבינה הוא שם ס"ג, והנה ע' זו דשמע, ביארנו שהם סוד ז"ת דבינה, והנה הם רמוזים בשם ס"ג, כי הוא סוד ע'. כיצד - ס"ג וי' אותיות, עולה ע"ג, וכאשר תסיר ג', נשאר ע'. נמצא, ג' כוונות בע' זו, א', בסוד מ"ן עצמן, שהוא ציור ה' ידות. הב', הוא בשם ב"ן המעלה את המ"ן, כי כבר ידעת כי יש מ"ן, ויש גם כח אחר המעלה המ"ן, והן הכל א'. הג', בז"ת דבינה, אשר בתוכן ובפנימותן הם המ"ן הנ"ל. אך ג"כ מן הז"ת עצמן צריך לקבל הארה, והוא סוד שם ס"ג אשר בז"ת שלה, עם י' אותיות, הרי ע"ג, תסיר מהם ג', הרי ע' של שמע:
ופי' הדבר, כי כבר הודעתיך כי עיקרית שם ס"ג הוא שם אל שבתוכו, שהם ג' יודין ואלף שבתוכו שהם גי' אל, כמבואר אצלינו בסוד מצות ציצית ע"ש. והנה, עתה בתחלה שאינו מעלה עדיין מ"ן, א"צ לקבל הארה מן העיקרית השם, רק מן שארית השם, לכן כשתסיר ג' יודין ואלף, הם ד' אותיות בכללותן, אע"פ שבמספרם הם יותר. אך לא תכוין להוציאם רק בכללותן, וישארו ס"ט, ועם כולל, הרי ע'. וזה סוד, ד' רבתי דאחד, כמ"ש בע"ה:
פרק י
ונבאר מלת ישראל. פי', כי עתה מקבל הז"א מן אבא הארה, כדי שיוכל לעלות מ"ן אח"כ, דוגמת מלת שמע לנוקבא. ובזוהר ח"ב דקמ"ב אמרו, כי זה ישראל הוא יש"ס. וכבר הודעתיך פירושו, כי הלא כמו שהז"א נתחלק לב', והם יעקב וישראל. וכן נוקבא נתחלק לב', רחל ולאה. כן למעלה בינה נתחלקת לב', בינה ותבונה. וכן אבא נחלק לב', אבא ויש"ס. ונקרא סבא בערך ז"א, שנקרא ישראל זוטא. ועתה זה הישראל זוטא שהוא ז"א, מקבל הארה מן יש"ס. ומהיכן, מן חו"ג, שהוא סוד שי"ר א"ל. א"ל מימינא, שי"ר משמאלא, וכנ"ל במלת שמע. וא"ת למה במלת שמע מקבלת מלכות ז' תחתונות דאמא, וישראל מחו"ג שהוא סוד שי"ר א"ל לבד. והטעם נלע"ד, כי ח"ג אלו כללות כל י' דאבא. כי כאשר נחלק אבא לב', יהיה ח"ג הנ"ל רגלים שלו. כי ישראל סבא, מתחיל מת"ת של אבא, ומשם הוא מקבל ז"א הארת הרגלים דאבא עילאה, שהם ח"ג של כללות י' דאבא בלתי התחלקות לב' בחינות:
ונחזור לענין, כי הארת ז"א אינה כהארת נוקבא. והוא מה שנתבאר לעיל, כי עדיין אנו צריכין להשלים לו מוחין דיניקה, שהם אלהים. אמנם בזה יש הפרש בין הד' ק"ש, שאנחנו קוראין בכל יום, כי הלא אין הזמנים שוין כנ"ל. אך עתה נפרש הסדר דשחרית, ואח"כ נפרש בעז"ה כל הד' ק"ש:
אמנם דע, כי הלא בהכרח הוא, שבימי היניקה יש לו מוחין, אך אינם שלמים. והנה לעולם אי אפשר שיחסרו לו מוחין פנימים של אלהים מצד אמא, אך השאר יש בהם בחינות, כי הלא ד' בחינות הם - א', הוא מוחין פנימי דאמא. ב', פנימי דאבא. ג', מקיפין דאמא. ד', מקיפין דאבא. וכל זה במוחין דקטנות דאלהים. והנה סדר מעלתן הוא כך, תחלה פנימית דאמא, ואחר כך פנימים דאבא, ואחר כך מקיפין דאמא, ואחר כך מקיפין דאבא. ואני מסופק אם הוא להיפך, כי הסדר הוא מקיפין דאמא, ואח"כ פנימים דאבא. והנה עתה בשחר בברכת יוצר יש לו כל בחינות הנ"ל הג' ראשונים, אך הבחינה הד' שהוא המעולה שבהם, הם המקיפים דאבא, עדיין הוא חסר מהם, ועתה נכנסים בו בהארה שקיבל עתה, באומרך ישראל. וכבר עתה נשלם בד' בחינות של אלהים דקטנות. ואח"כ מעלה מ"ן במלת אחד, ואז מקבל ו"ק דמוחין דגדלות:
אמנם סוד אלו המקיפים של אבא, הם רמוזים במלת ישראל. ותכוין באופן זה, כי הם סוד ב' אותיות י"ה מן אלהים, ואלו הם מקיפים של אבא, והם ג' מקיפין לג' מוחין - א', הוא י"ה במלוי יודין, והוא ע"י הכאה, כיצד, אם תכה יו"ד בה"י, יהיה יו"ד פעמים ה"י גי' ש' מישראל, וזהו מקיף חכמה. הב', מקיף בינה, הוא י"ה במילוי ההי"ן ע"י הכאה, כי יו"ד פעמים ה"ה, גי' ר' מישראל. הג', מקיף הדעת, הוא י"ה באלפי"ן בלתי הכאה, כי אין בכאן בדעת דקטנות כח כדי להכות, כי הלא בעיבור לא היה דעת כלל, אך עתה יש בו, אך אין בו כח כדי להכות, והוא גימטריא כ"ו, ועם שם י"ה עצמו, אשר בו כל הג' מילואים הנ"ל, הרי כ"ו וי"ה, גימטריא מ"א. והם ג' אותיות אל"י מישראל:
והנה אני לא שמעתי רק דרך כללות, כי יו"ד הוא ש'. יו"ד ה"ה הוא ר'. ויו"ד ה"א עם י"ה, הוא אלי מן ישראל, אלו הם מקיפים דאבא:
אך הנלע"ד שצריך לפרשו ע"ד שאמרתי, אע"פ שלא קבלתי. והוא, כי כבר ידעת, כי ג' מוחין דאלהים במילואם, הם על סדר יה"א, יודי"ן ההי"ן אלפי"ן, והם חב"ד. לכן נלע"ד עתה לומר, כי יודי"ן הם במקיף דחכמה, וההי"ן בבינה, ויו"ד ה"א בלי הכאה וי"ה הכולל שלשתן, הוא בדעת:
גם נלע"ד ע"ד מה שאמרו בכוסות דפסח, שהם מוחין דקטנות הנ"ל עצמן, והם ד', חו"ב חו"ג, והם משונים זה מזה, כנזכר שם ע"ש. וכנלע"ד בכאן, כי יודין בחכמה, וההי"ן בבינה, אלפין בלתי הכאה בחסדים, כי אינו מתגלה כ"כ כמו הראשונים. י"ה פשוט בלי מילוי, הוא בגבורות. הרי כי הגבורה נבלעת תוך החסדים, כמבואר אצלינו, כי יסוד דאמא יש בו חו"ג, והגבורות נעלמים תוך החסדים ואינם ניכרים, דאל"כ היה מוכרח להיות שם ב' חללים, ב' מוחי חו"ג, ולכן גם הגבורות נתמעטו מתוך החסדים, ואינה ניכרת בה המילוי, רק י"ה פשוט. הרי נתבאר מה הארה ניתוסף עתה בז"א, והוא כי נקרא ישראל ע"ש אלו הבחינות הנ"ל:
והנה הארה זו, ומוחין מקיפין אלו, קיבל עתה ז"א מן יש"ס, מזיווג הכולל לחיצונית העולמות כנ"ל, שכבר הודעתיך, כי אלהים הוא הכולל כל החיצונית העולמות, והוי"ה כוללת פנימותן, וכן מוחין דגדלות הם הויות:
פרק יא
ה' אלהינו ה'. ואחר שקבלו זו"ן הארה מן זיוג דחיות העולמות במלת שמע ישראל, הנה עתה מכינים את או"א, כדי שיזדווגו זיווג הפנימי לצורך מוחין דגדלות דזו"ן, כי זיווג זה אינה תדיר וצריך הכנת מעשינו ותפלותינו, לכן מזכירין את ג' שמות אלו, כדי שיכינו ויזדמנו לזיווג זה:
אמנם לעד"נ בזה, כי הלא זיווג דעולמות הוא מזיוג דיש"ס ותבונה, וזיווג הפנימי הוא מן חו"ב עלאין, ולכן בשמע ישראל היה כוונתינו לקבל מיש"ס ותבונה, אך ג' שמות אלו, הם עתה בחו"ב עילאין. וזה קבלתי מפי מור"י זלה"ה, כי המוחין דגדלות דז"א הנקרא עיבור ב', הוא ע"י שנכללין חכמה עם יש"ס ונעשין פרצוף א', ובינה נכללת עם תבונה ונעשין פרצוף אחד, ואז מזדווגין לצורך מוחין דגדלות:
ונחזור לענין, כי הנה הוי"ה הוא באבא, ואלהינו באמא, והוי"ה הג' בסוד הדעת המזווגם לאו"א, כנז' בזוהר ובתיקונים. והוא סוד מזלא קדישא דדיקנא עילאה דא"א המזווגם, ויורד אור ממנו אל הדעת דאבא, ומשם אל היסוד דאבא, ואז מזדווג עם אמא, כנודע באידרא, כי מזלא קדישא מזווג לאו"א, ואין כאן מקום ביאורו:
והנה תכוין, כי אלו הג' שמות, הוי"ה באבא במילוי יודין, ובאלהינו שהוא באימא, תכוין בשם אהי"ה ביודי"ן, והוי"ה הג' שהוא הדעת המזווגם, תכוין להוי"ה במילוי יודי"ן ג"כ:
אמנם הכוונה זו הוא סוד גדול, כי הלא כל הי"ס כולם הם מזדווגים יחד, ואין התחתונים מזדווגים זה עם זה עד שיזדווגו העליונים ויאירו בהם, דוגמת מה שביארנו כי זיווג ז"א ונוקבא היא בשים שלום, ואנו מקדימין תחלה זיווג או"א בק"ש. וא"כ גם או"א מנין להם כח הזיווג, אם לא שיקבלו תחלה מן זיווג עליון הסתום מן א"א. וכן הולך הסדר עד שאין הפה יכול לדבר:
אמנם סוד הענין הוא, כי זיווג העולמות הוא נמשך מן מוחי או"א עצמן, בלתי שיקבלו מלמעלה, כי כיון שכולם נמשכו מהם, א"כ ודאי שיש בהם כח כנגד כל מה שלמטה מהם. אך זיווג שהוא להוציא נשמות חדשות, בזה צריך שיקבלו אור חדש מלמעלה, ושמור כלל זה בידך:
והנה עד עתה לא הוצרכו לקבל ההארה, אך עתה שהם מזדווגים צריכין הכנה, והוא לקבל אור עליון מן א"א. אמנם הם מקבלים, ג' הויו"ת דמילוי יודי"ן, והם רמוזים בה' אלהינו ה'. ובארנו בקריאת שמע של השכיבה, שהם סוד י"ג תקוני דיקנא דעתיקא, והם י"ג חיוורתא דרישא דעתיקא, ואין כאן מקום ביאורו. אמנם, לפי שזיווג א"א נעלם מאוד, כי אין אנו מוצאין לו נקבה בפירוש, לכך נעלם זיווג א"א בכאן, ולא נזכר רק מזיווג או"א ולמטה, והבן זה וד"ל:
פרק יב
אחד. ואחר אשר כבר הוכנו או"א, עתה אנו מעלין להם סוד מ"נ כדי לזווגם במלת אחד. והנלע"ד, כי צריך לכוין להעלות ז"א לצורך מ"ד לחברם ולשלבם יחד, ונוקבא לצורך מ"נ, כדי להוריד אח"כ טיפת דוכרא בנוקבא, ע"ד יחוד של כת"י מורי זלה"ה, אך לא קבלתי בכאן בפירוש, אך מה שקבלתי הוא זה, כי בכאן תכוין לג' דברים - א', להעלות מ"נ. ואח"כ תכוין לזווג או"א. ואח"כ להוריד המוחין לזו"נ. כיצד, תחלה תכוין במלת אחד - אח נגד ז"א שהוא אח המלכות. ובאות ד' תכוין, נגד נוקבא, ותכוין להעלות שניהן. וגם תכוין ששניהם זו"נ הם אחדות אחד גמור, וזה פירוש אח"ד. גם תכוין, כי א"ח גי' ט'. כי הוא הז"א הכולל ט', והמלכות היא עשירית, ונקראת ד', על שם שעומדת נגד ד' ספי' תנה"י של הזכר מאחוריו, כנודע:
גם תכוין בב' אותיות א"ח שהוא ז"א, להוי"ה דמילוי אלפי"ן העולה מ"ה, שהוא שם הז"א. ובאות ד' שהוא נוקבא, תכוין לשם אדנ"י במילוי אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד ולשלבן יחד ולהעלותן, כי עתה נתמלאה שמה. אמנם זה המלכות שאתה מכוין בד' דאח"ד, הוא סוד רחל ולא לאה. כי כבר הודעתיך כי רחל היא עיקרית מי' ספירות עצמן, אך לאה היא אחוריים שנפלה מן הבינה, ולכך נקראת עקרת הבית עיקרה של הבית, ולכך ויאהב יעקב את רחל כי היא העיקרית:
והנה ע"י המצוה הזאת שאנו מקיימין באמירת ק"ש וע"י תפלתינו, יש יכולת לרחל לעלות עד מקום ישראל ז"א דאצילות מהיכל אהבה דבריאה. ואח"כ עולין שניהן יחד עד או"א להעלות מ"נ, כי הם הבנים עצמן של בינה, משא"כ בלאה:
והנה בימי הגלות אין בה כח לעלות אחרי שעדיין היא למטה בהיכל אהבה דבריאה, לכן אנו צריכין למסור נפשנו על קדושת השם בד' דאח"ד. וצריך לקבל עליו ד' מיתות ב"ד, סקילה שריפה הרג וחנק, מן ד' אותיות אדני במילואו, כי שם שרשם. ולכך תכוין לקבל בד' אותיות של אדני, שכוונת בד' של אח"ד. גם תכוין בד' של אח"ד בד' מיתות הנ"ל, שאתה מוסר נפשך בד' מיתות אלו, ושאתה מקדש את השם בכל לבבך, ולקבל עליך עול מלכות שמים זה של הק"ש:
והענין, כי כבר ביארנו, כי אין כח במלכות לעלות עד כאן, וע"י מסירה זו יש בה כח לעלות, וסוד הדבר הוא במה שהודעתיך, בסוד נשמה לנשמה ונר"נ, בסוד היחוד של כת"י מור"י זלה"ה. כי הלא נשמה לנשמה היא באה מאבא, ונשמה מאמא, ורוח מת"ת, ונפש ממלכות. הרי כי נשמה לנשמה, ונשמה של אדם, הם בנים של או"א, ואחים גמורים של הת"ת ומלכות. אמנם הרוח והנפש הם בנים גמורים של זו"נ. וזהו סוד למען אחי ורעי, כי קראם הקב"ה לישראל אחים ורעים, נגד הנשמות. ובנים אתם לה' אלהיכם, נגד רוח ונפש. והנה אנחנו עתה בזיווג עליון של או"א, וכוונתינו עתה להעלות מ"נ אליהם מן בניהם, והנה בניהם הם זו"נ וגם נשמות צדיקים, וכל אלו צריכין להעלות מ"נ לאמותם שהיא אמא עלאה:
ואמנם הפסוק אומר תנו עוז לאלהים על ישראל גאותו, כי כביכול הש"י צריך כח ועזר מן ישראל על ידי מעשיהם. והנה המלכות נפלה בעונותינו, וגם כשרוצה לעלות צריך שיהיה ע"י זכיותינו, כי עונותינו מפילים אותה, וזכיותינו מעלין אותה. וא"כ עתה אי אפשר לעלות לה, אם לא יהיה בנו צדיקים גמורים, אשר יש להם נשמות קדושות, שיש להם כח לעלות עד מקום הבינה, ועל ידיהם תעלה המלכות. כנזכר בתיקונים כי ישראל אנון גדפין דשכינתא, להעלותה למעלה:
והנה לטעם זה הגלות מתעכב ומתגבר ומתארך בעונותינו, כי אין בנו מי שיכול לעלות למדרגה זו, כי אם היה בינינו מי שיכול להעלות שם נשמתו, אז היה מעלה את המלכות גם היא, והיה הזיווג נעשה כתיקונה והיתה ממהרת לבא קץ הגאולה. אך עתה אין יכולת לעשות זיווג כתיקונו למעלה, ומפני זה הקץ מתארך, וכמעט רוב צרות והרעות של אדם בא מן זה הנ"ל. ואמנם על כל זה יש קצת תיקון, במה שנמסר עצמינו על קדושת השם בכל לב, כי עי"ז אפילו נהיה ח"ו היותר רשעים שבעולם, הנה ע"י קידוש השם ומסירת נפשינו בכל לב ובכל נפש אנו צדיקים גמורים, ויש יכולת בנפשותינו לעלות למעלה עד הבינה, כמ"ש שובה ישראל עד ה' אלהיך, כי סוד התשובה מגעת את האדם ומעליהו עד אמא עילאה הנקראת תשובה, ואז עי"ז תוכל לעלות המלכות עמנו בסוד היותינו גדפין דשכינתא כנ"ל, ואז יעלו זו"נ ונשמה שלנו בסוד מ"נ של אמא עלאה. אמנם בזיוג תחתון של זו"נ אין צריך לזה רק נשיאת נפש, כמ"ש בעז"ה בסוד נפילת אפים אמנם צריך לכוין בשם ס"ג, כי הוא המעלה את הנשמות והמ"נ של אמא עלאה כנודע, כי שם ב"ן מעלה המ"ן של המלכות, ושם ס"ג מעלה המ"ן דבינה. אע"פ שיש גם שם ב"ן עליון דבינה, עכ"ז השם של ס"ג הוא המעלה, כנז' ביחוד מכת"י מורי זלה"ה. לכן אחר שקבלת ד' מיתות ב"ד, תכוין להעלות זו"נ ונשמתך אל הבינה בסוד מ"נ, ע"י שם ס"ג:
אמנם שם ס"ג זה, תכוין אותו בד' של אחד. כיצד, הרי בארנו לעיל במלת שמ"ע, כי ע' של שמע תכוין בה לשם ס"ג עם י' אותיות, הרי הם ע"ג. ובארנו כי אז עדיין לא היה העלאת מיין נוקבין, ולכך לא קבלו הארה רק מחשבון ס"ט לבדו עם הכוללת, הרי ע'. ונשארו חשבון ד' אותיות שלא קבלו הארה מהם, כי הם יותר גבוהים, והם סוד ד' אותיות של ס"ג המעולים, שהם ג' יודין וא' שבשם זה, שחשבונם אל כנודע. ועתה שהוא המעלה מ"ן ממש, הנה עתה צריך להאיר בה ד' אותיות ייא"י הנ"ל. (ז)
הגהה - (ז) מ"כ בקריאה בכוונת מדויקים, וזה לשונו - אמנם בזה תבין למה בינה נק' ס"ג, כי הלא בכאן יש ל"א אותיות באלו ד' שמות יה"ו הנ"ל, וז"ס א"ל היוצא מס"ג, שהם ג' יודין וא' שיש בשם זה, והם שורש של ס"ג. והטעם, לפי שהוא חכמה דאמא, לכן ג' יודין וא' שהם שורש ס"ג, יוצאין מחכמת אמא. גם בזה תבין, כי לעולם הויה באבא, אהיה באמא. אך פה שהיא בינה דאבא ונעשה כאן חכמה דאמא, לכן מכח זה קנתה האמא שם ס"ג. אך היא מתחלה רק אהיה, כנז' לעיל. אמנם שאר ל"ב של ס"ג, הם יוצאין מבינה דאמא, והיא משלמת שם ס"ג כי חו"ג הם מכריעין, ולא מוחין. לכן יוצאין שם ס"ג מחו"ב דאמא לבד, רק שהשרשים יוצאין מן החכמה, שהם ג' יודין וא'. ושאר השם יוצא מן בינה דאמא, הם ד' שמות אהיה במילואן, ויש בהם ל"ב אותיות. והרי ל"א דחכמה ול"ב דבינה, גי' ס"ג. אמנם ד' שמות אהיה כנ"ל, גי' תק"ע, הם סוד מ"ן דבינה, והם נמשכים ממוח בינה שבה, והם סוד מנצפ"ך כפולים, גי' תק"ע, עכ"מ.
אמנם סוד הארה שמקבלת עתה מד' אותיות הנ"ל הוא, כי תחלה לא היתה רק אדני פשוט, ועתה הוא אדני במילואו אלף דלת נון יוד. כמ"ש שצריך לכוין בד' של אחד, אל השם אדני במילואו הנ"ל. והנה צריך לכוין, כי מילוי הזה לקח ע"י הארה זו הנמשכת אליה מד' אותיות ייא"י דס"ג הנ"ל. וביאור הענין יותר הוא, כי הוא המלכות כולו דינין, כמארז"ל תמר בתמרוריתה עומדת ובקשו חכמים להמתיקה. והענין, כי המלכות נקרא תמר כנודע, והענין, כי תמר הוא סוד הש"ך דינין כפולים, כי כבר הודעתיך כי יש דינין באחוריים דדכורא ודנוקבא, והם ב' ש"ך, אמנם כשננסרה המלכות ולוקחת כל הב"פ ש"ך דינין ונעשה תמר ולכן בתמרוריתה עומדת. אמנם כדי להמתיקה צריך להמשיך אליה שם ייא"י הנ"ל משם ס"ג של אמא עלאה, שהוא גי' א"ל שהוא רחמים, בסוד חסד אל כל היום. וכאשר תמשיך א"ל לתמר, יהיה הכל גימטריא תרע"א, שהוא אדני במלואו. נמצא שאין לה אדני במילואו, עד שנמשך אליה שם ייא"י משם ס"ג, והם חשבון הד' הנותרים מחשבון ע' של שמע, אך קודם זה היתה תמר. הרי בארנו סוד העלאת מ"ן במלת אחד:
פרק יג
עתה נבאר סוד הזיווג במלת אחד. והוא, כי אחר שכוונת אל שם זה כנ"ל, להעלות מ"ן אל אמא עלאה, תכוין לחבר או"א עלאין יחד, לכן תכוין בב' שמות הוי"ה אהי"ה, שהם או"א, ותבוין לשלבם יחד זה בזה, כזה - י"א ה"ה ו"י ה"ה. ועי"ז הם מזדווגים ונעשין אחד. ואחר כך תכוין בסוד הורדת טפה של זווג מאבא לאמא. אמנם תכוין, כי אותו הטפה הוא שם אחד דע"ב דיודין, כי הלא אבא הוא שם ע"ב כנודע, לכן גם הטפה היוצא ממנו הוא שם ע"ב, אמנם עדיין טפה זו הוא בסוד הכללות, כי ברדתו מן מוח אבא אין בו ציור, ולכן צריך לכוין אח"כ, כי טפה זו היא מצטיירת באמא, ונעשין ממנה ד' מוחין לז"א, שהם חו"ב וחו"ג. ותכוין כי ד' מוחין אלו, סוד ד' אותיות של שם ע"ב הנ"ל, כי אות יוד, ממנו נעשית מוח חכמה, ואות ה', ממנה נעשית מוח בינה. ואות ו', מוח חסד. ואות ה', מוח גבורה. אמנם עתה בהיותן מוחין גמורים, יש להם ד' שמות גמורים:
אמנם כבר הודעתיך כי עתה בק"ש אין נמשכין לה כל המוחין, רק בחינת מה שמגיע אל ו' קצוות לבד, כי הלא המוחין הם פרצוף אחד מי' ספירות, ומתלבשין בנצח הוד יסוד דאמא. והנצח יש בו ג' פרקין, והם נגד קו ימין דז"א, חח"נ. וההוד דבינה יש בה ג' פרקין, ומתלבשין בקו שמאל דז"א, בג"ה. וכן היסוד דבינה נעשה ממנו קו אמצעי, דת"י דז"א. אמנם כשמתחילין לכנוס, תחלה נכנסין ג"פ תתאין דנה"י דאמא בג"ר דז"א, ואח"כ נכנסים ג"פ אמצעים דנה"י דאמא בג"ר דז"א, ונדחין ג"פ תתאין דנה"י דאמא בג"ס אמצעים דז"א, וזה נעשה עתה בזיווג של ק"ש. אך אח"כ בעמידה בברכת אבות, נכנסים ג"פ עלאין דנה"י דאמא בג"ר דז"א, ונדחין ג"פ אמצעים דנה"י דאמא בג"פ אמצעים דז"א, ונדחין ג"פ תתאין דנה"י דאמא בג"פ תתאין דז"א, ואז נגמרו כניסת המוחין, וכל זה במוחין דאמא, ואחר כך נכנסין המוחין דאבא ע"ד הנ"ל:
אמנם דבר פשוט הוא, כי הדברים העליונים אינם שוין במדרגת תחתונים מהם, לכן אלו הט' פרקין דמוחין אין שמותן שוין, כי ג"פ תתאין דנה"י דבינה, יהיה להם ג' שמות. וג' אמצעים, יהיה להם ג' שמות אחרים. וג"פ עלאין, יהיה להם ג' שמות אחרים. וכל זה באמא, וכן באבא ע"ד הנ"ל. וכל זה הוא בסוד הלבושים, שהם נה"י דאמא או דאבא. אמנם ודאי כי גם זה במוחין עצמן הבאים מלובשים בתוכו. ואמנם בענין הציצית, שם ביארנו בחי' שמות המוחין האלו היטב מאוד ע"ש:
אמנם עתה ראוי לכוין סוד הד' מוחין בדרך קיצור. והוא, כי כבר הודעתיך, כי הד' אותיות הוי"ה הם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. והם - ע"ב באבא, ס"ג באמא, ומ"ה בז"א, וב"ן בנוקבא. והנה גם ד' מוחין אלו הם עד"ז, כי הלא מוח חו"ב הם נגד או"א וחו"ג הם נגד זו"ן. כי כבר ידעת, כי חו"ג, הם אלו הב' עטרין, חסדים לדכורא, וגבורה לנוקבא:
ונחזור לענין, כי הלא ד' מוחין אלו, הם ג"כ ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, רק שלהיותן מוחין דאמא, ומצד אמא, אין להם רק ג' אותיות יה"ו במילואם לבד. כי כל יה"ו בבינה, כי הוא גימטריא אהי"ה. לכן תכוין בד' שמות יה"ו, ממולאים בסדר ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן. וזה תכוין במלת ד' דאחד, שאתה מוריד עתה אלו הד' מוחין לז"א, הנקרא א"ח כנ"ל, וזהו א"ח ד'. פי', אח שהוא הז"א, מקבל עתה הד' מוחין הנ"ל. והנה הם באים מלובשים תוך נה"י של אמא, וצריך לכוונם ג"כ, והם סוד ד' שמות אהיה, כי כל אהיה בבינה. אך תכוין בג' שמות אהיה ג' אותיות אה"י לבד, לכן ראוי לחבר כל א' וא' יחד. כיצד, המוח הא' מלובש עם הלבוש שלו כזה - יו"ד ה"י וי"ו, אל"ף ה"י יו"ד. יו"ד ה"י וא"ו, אל"ף ה"י יו"ד. יו"ד ה"א וא"ו, אל"ף ה"א יו"ד. יו"ד ה"ה ו"ו, אלף ה"ה יו"ד. הרי הורדנו מוחין אל ז"א חו"ב, שהם יה"ו אה"י במילואן, כנ"ל בדרוש של ציצית. אך החו"ג שבו, הם שמות של אהו"ה, כנזכר שם. לכן גם כאן צריך לכוין אח"כ בד' אותיות של אהו"ה, בסוד ד' של אחד, ותכוונם במילואם ביודין, אלף ה"י וי"ו ה"י, ותכוין כי שם זה הוא כללות חו"ג, כי שניהם נקראים בשם זה:
והנה עתה יש לי ספק, אם הד' אה"י הנ"ל הם בינה, והד' יה"ו הם חכמה, כיון ששם אהו"ה זה הוא חו"ג. אך היותר ברור לי הוא, כי הד' יה"ו הם ד' מוחין בכללות, והד' אה"י הם ד' לבושין בכללותן. ולקמן בפסוק והיו הדברים האלה, נבאר קצת ענין זה של חו"ג. אח"כ צריך לכוין להמשיך ג"כ מוחין במלת אחד, אל הנוקבא: