אור ברסלב

פרי יצחק חלק א· רבי יצחק בלאזר

סימן ח

סימן ז

בענין הא דמבואר בשו"ע דלאחר עניית ברכו אין מערבין וטומנין אם ה"ה בקבלת שבת ע"י הדלקת הנר:

הנה בשו"ע או"ח סי' רס"א ס"ד כתב אחר עניית ברכו אע"פ שעדיין יום הוא אין מערבין ואין טומנין משום דהא קבלי לשבת עליהן ע"ש והנה לכאורה נראה דה"ה בקבלת שבת ע"י הדלקת הנר לפי המנהג דאותה אשה המדלקת מקבלת שבת בהדלקה וכמבואר שם בסי' רס"ג ס"י ג"כ אסורה לערב ולהטמין אח"כ והנה מקור הדבר הוא במרדכי בפ' במה מדליקין וז"ל אוקימנא מתניתין דספק חשיכה מערבין בעירובי חצירות ופסק ר' יואל וה"ה לאחר תפלת ערבית יכולין לערב אם יום הוא דעניית ברכו כתקיעת שופר היא וקודם ספק חשיכה היו מקבלין שבת ותוקעין כדי להוסיף מחול על הקדש ואפ"ה מתיר בע"ש לערב עירובי חצירות בספק חשיכה וה"ה אחר עניית ברכו ושוב מצאתי בשם רבינו שמריה שהורה כן וה"ר כו' ומקצת תלמידיו אסרו ואמרו דיש חילוק בין קבל עליו שבת ללא קבל וחזר בו הרב ואסר וה"ר מן התוספתא כו' אלמא חומר בקבלה מבספק עכ"ל ובטור ושו"ע או"ח בסי' שצ"ג הביאו מחלוקת הראשונים הנ"ל ולא הכריעו אבל בסי' רס"א כתב בשו"ע כדיעה זו דחומר בקבלה מבספק חשיכה כנ"ל:

והנה הט"ז בסי' שצ"ג סק"ד הקשה לדיעה זו דקבלה חמור מספק חשיכה מגמ' פ' ב"מ (דף לד) על המשנה דשלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ע"ש עם חשיכה עשרתם ערבתם הדליקו את הנר ופריך בגמ' אמרת ג' דברים כו' עם חשיכה עם חשיכה אין ספק חשיכה לא והדר תני ספק חשיכה מערב ומשני כאן בע"ת כאן בעירובי חצירות וא"כ קשה דלישני אידי ואידי בעירובי חצירות ורישא מיירי בשכבר קבל עליו תוספת שבת לכך דוקא עם חשיכה דהיינו מבעו"י קודם קבלת שבת אך סיפא מיירי קודם קבלת שבת ולכך מערבין בספק חשיכה ע"ש מיהו זה לא קשה כ"כ דהא במשנה סתמא קתני שלשה דברים צריך אדם לומר ע"ש עם חשיכה ומאי פסקא שמקבל עליו תוספת שבת סמוך לחשיכה. אולם העיקר מה שיש לתמוה מסוגיא זו לדיעה זו דקבלה חמור מספק חשיכה הוא לפי שי' בה"ג דס"ל דהדלקת הנר הוי קבלת שבת וכמבואר בשו"ע סי' רס"ג ע"ש ולפ"ז אי נימא ג"כ כדעת הפוסקים דקבלה חמור מספק חשיכה ואסור לערב אחר שקבל עליו שבת א"כ דברי הגמ' צע"ג דלא קשה כלל מרישא לסיפא דהא דקתני ברישא דצריך לומר ערבתם עם חשיכה דמשמע ספק חשיכה לא היינו משום דקאמר ג"כ הדליקו את הנר וכיון דחובה עליו לומר ג"כ הדליקו את הנר והדלקת הנר הוא בהכרח קבלת שבת לכן צ"ל מתחילה עשרתם ערבתם ג"כ עם חשיכה ואח"כ הדליקו את הנר דלאחר הדלקת הנר אסור לערב כנ"ל אולם בסיפא דקתני ספק חשיכה מערבין וטומנין דמיירי ע"כ בשלא קבל עליו את השבת ולא הדליק עדיין את הנר לכך שפיר מערבין וטומנין והוא תמיה עצומה:

ובהכרח צ"ל דלא ס"ל אהדדי והיינו דלשי' הפוסקים דס"ל דקבלת שבת חמור מספק חשיכה באמת לא ס"ל כשי' בה"ג אלא דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת ורק דקבלת שבת הוא בתפלת ערבית וכמש"כ התו' והרא"ש ולפ"ז ניחא שפיר הא דפריך בגמ' עם חשיכה אין ספק חשיכה לא דאין לומר דלהכי דוקא עם חשיכה משום דקאמר ג"כ הדליקו את הנר ומקבל שבת בהדלקת הנר ואסור אח"כ לערב כיון דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת כלל וכן לשי' בה"ג דס"ל דהדלקת הנר הוא קבלת שבת צ"ל דס"ל באמת כשי' הר' יואל דקבלת שבת לא חמיר מספק חשיכה ולפ"ז ג"כ פריך הגמ' שפיר עם חשיכה אין ספק חשיכה לא דאין לומר משום דמקבל עליו שבת בהדלקת הנר להכי צ"ל ערבתם עם חשיכה אבל בלא קבל עליו שבת מותר לערב גם בספק חשיכה דהא לא חמיר קבלת שבת מבספק חשיכה וז"ב:

וממוצא דבר נלמוד דאף דמבואר בשו"ע דלאחר עניית ברכו אע"פ שעדיין יום הוא אין מערבין ואין טומנין משום דהא קבלי לשבת עליהן ומשום דחומר בקבלת שבת מבספק חשיכה מ"מ בקבלת שבת לאחר הדלקת הנר מותר אח"כ לערב ולהטמין ממ"נ דאי נימא כשי' הפוסקים דקבלת שבת חמור מספק חשיכה ואין לערב ולהטמין אחר שקבל עליו שבת הא לשי' זו מוכרח ע"כ מגמ' דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת כלל ודלא כשי' בה"ג וא"כ ליכא קבלה כלל ואי נימא להחמיר ע"פ שי' בה"ג הנ"ל דהדלקת הנר הוי קבלת שבת הא לפ"ז שוב מוכרח דקבלת שבת לא חמיר מספק חשיכה ועכ"פ הרי ממ"נ מותר לערב ולהטמין אחר הדלקת הנר או דהדלקת הנר לא הוי קבלת שבת כלל או דקבלת שבת לא חמור מספק חשיכה וכנ"ל:

אך עדיין קשה על הר"ן דס"ל כשי' בה"ג דהדלקת הנר הוי קבלת שבת וכן ס"ל דקבלת שבת חמור מספק חשיכה ועי' בפ' ב"מ שחיזק בראיות דעת בה"ג דהדלקת הנר הוי קבלת שבת וכתב וברייתא נמי בסוף פרקין מוכחא שהמלאכה אחרונה שהיו עושים בע"ש היתה הדלקת הנר דקתני התחיל לתקוע תקיעה שלישית סלק המסלק והטמין המטמין והדליק המדליק ודאי שאדם יכול להטמין יותר סמוך לשבת מלהדליק את הנרות דהא תנן בפרקין כו' וכיון שכן איפכא הו"ל למתני הדליק המדליק וסילק המסלק והטמין המטמין אלא ודאי ה"ט משום דרבנן הכי תיקון שתהא הדלקה מלאכה אחרונה ושלא יעשה אחריה מלאכה כלל ע"ש הרי דס"ל לשני הדיעות דהדלקת הנר הוי קבלת שבת וכן דקבלת שבת חמור מספק חשיכה ולאחר הדלקת הנר אין להטמין את החמין ובודאי ה"ה דאין לערב אחר הדלקת הנר ולפ"ז הרי צע"ג כנ"ל דמאי פריך בגמ' עם חשיכה אין ספק חשיכה לא כו' דלמא היינו טעמא משום שמקבל עליו שבת בהדלקת הנר ואין לערב אח"כ כנ"ל:

ונראה לישב דהנה לכאורה צע"ג לשי' בה"ג דס"ל דהדלקת הנר הוי קבלת שבת מהירושלמי בפ' ב"מ על המשנה דשלשה דברים כו' עשרתם ערבתם הדליקו את הנר וז"ל הירושלמי לא צורכא דלא הדליקו את הנר עישרתן ועירבתן אמר ר' חייא בר אבא מתוך שאתה מחמיר עליו בקלה אף הוא מחמיר על עצמו בחמורה וע"ש להק"ע ולהפ"מ שפי' דהירושלמי מקשה דהו"ל לומר מתחילה הדליקו את הנר שהיא חמורה ואח"כ עשרתם ערבתם שהן רק איסורי דרבנן ע"ש. וא"כ לשי' בה"ג דס"ל דהדלקת הנר הוי קבלת שבת א"כ מאי פריך דהו"ל לומר מתחילה הדליקו את הנר שהיא חמורה הא לאחר הדלקת הנר דהוי קבלת שבת א"א לעשר ולערב ואפילו לפי דעת הפוסקים דקבלה לא חמור מספק חשיכה מ"מ בדברים שאסורים בספק חשיכה בודאי דאסור ג"כ אחר קבלת שבת והנה הך דערבתם מוקי לה בגמ' בעירובי תחומין וכן עשרתם הוא במעשר ודאי דאסורים בספק חשיכה ולפ"ז בודאי דאסור לעשר ולערב אחר קבלת שבת ג"כ וא"כ הרי שפיר י"ל מתחילה עשרתם וערבתם ואח"כ הדליקו את הנר דכך הוא הסדר כיון דלאחר הדלקת הנר אסור לעשר ולערב כנ"ל:

ובהקדם יתבאר שי' הרמב"ם ז"ל בדין קבלת שבת הצריכין ביאור דהנה הרמב"ם השמיט כל עיקר דין קבלת שבת המבואר בדברי כל הראשונים דמי שקבל עליו שבת מבעוד יום חל עליו קדושת שבת ונאסר במלאכה והוא באמת סוגי' ערוכה בברכות (דף כ"ז) דמבואר שם דרב צלי של שבת בערב שבת וא"ל רב ירמיה בר אבא לרב מי בדלת א"ל אין בדילנא ופרש"י מי בדלת מן המלאכה הואיל וקבלת עליך שבת בתפלתך ע"ש בסוגיא ומבואר דלאחר שקבל עליו שבת מחויב לבדול ממלאכה והרמב"ם השמיט כל זה ולכאורה צע"ג וכבר הרגיש בדבר זה המ"מ בסוף פ"ד מה' חנוכה וע"ש שכתב לא מצאתי בדברי רבינו קבלה אוסרת בערב שבת ואף לא תוספת עכ"ל ע"ש:

ולכן נראה לומר דבאמת תלי' זה בזה דהנה כפי הנראה מדברי הראשונים הנה כל עיקר ענין קבלת שבת נמשך רק מדין תוספת שבת והיינו משום דקי"ל דצריך להוסיף מחול על הקדש והנה מה"ת אין שיעור לתוספת רק שיוסיף איזה זמן שיהיה ודאי יום מחול על הקודש אלא דמ"מ ברצונו תלי' מילתא ואם רוצה להוסיף יותר מוסיף ועי' בשו"ע או"ח סי' רס"א ס"ב דזמן התוספת הוא מתחילת השקיעה כו' רצה לעשותו כולו תוספת עושה רצה לעשות ממנו מקצת עושה והוא מדברי הרמב"ן בס' תורת האדם ע"ש ולפ"ז כל שמקבל עליו שבת כבר קבל עליו תוספת שבת מחול על הקדש. ועי' לרבינו יונה בפ' תפה"ש בסוגי' שם שכתב בשם הר"י מאורלינש שאע"פ שתוספת שבת די בכ"ש אפ"ה אם מוסיף הרבה הוא בכלל תוס' וחייב עליו ע"ש וכ"כ הרמב"ן במלחמות פ"ק דתענית על מש"כ הרי"ף דהיכי דקבליה עליה לתענית איתסר ליה למיכל ומשתי וכתב הרמב"ן ואני לא באתי לידי מדה זו בת"צ שאין לי בו הפסקה מבעו"י כו' לפיכך יוה"כ שיש לו תוספת יש לו קבלה שאר תענית אין לנו ע"ש ומתבאר בהדיא דכל עיקר ענין הקבלה הוא שמקבל עליו התוספת ואם אין תוספת אין קבלה ולפ"ז נראה דכל ענין קבלת שבת הוא רק אם תוספת שבת דאורייתא אולם למאן דלא ס"ל תוספת שבת ממילא גם קבלת שבת לא שייך כלל דאינו ענין לקבל עליו שבת קודם זמנו כיון דליכא תוספת ולא נאסר במלאכה. ולפ"ז מיושב שפיר מה שהשמיט הרמב"ם כל עיקר דין קבלת שבת ומשום דהסוגי' דברכות דמבואר שם דלאחר שקבל עליו שבת מחויב לבדול ממלאכה צ"ל דס"ל תוספת שבת דאורייתא ולכך יש ענין לקבלה אולם הרמב"ם לשי' דלא ס"ל ג"כ לתוספת שבת כלל וכמש"כ המ"מ בפ"א מה' שביתת עשור דמדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות וע"ש במ"מ דהוא פלוגתא דתנאי ועי' בב"י סי' רס"א דר"ת שכתב הה"מ לאו דוקא דה"ה דמדרבנן נמי לית ליה תוס' ולפ"ז מכיון דליכא תוספת שבת כלל ממילא לא שייך ג"כ כל עיקר ענין קבלת שבת והיינו שהשמיט הרמב"ם כל הסוגיא דברכות מדין קבלת שבת וכנ"ל:

אלא דלפ"ז צ"ע בסוגי' שם דפריך לרב ומי בדיל והאמר ר' אבין פעם אחת התפלל רב של שבת בע"ש ונכנס למרחץ ויצא כו' ועדיין לא חשכה וכן פריך שם מאביי דשרי ליה לרב דימי לכברויי סלי ופרש"י לעשן אותם בגפרית לאחר שהתפלל של שבת בע"ש ולפי הנ"ל קשה דמאי פריך דלמא לא ס"ל לרבי תוספת שבת כלל וכן ס"ל לאביי וממילא גם קבלת שבת לא שייך כלל כנ"ל. ונראה דהנה עיקר שי' הרמב"ם בדין תוספת שבת צריך ביאור דהנה בפ"א מה' שביתת עשור כתב צריך להוסיף מחול על הקדש בכניסתו וביציאתו שנאמר ועניתם כו' וכתב המ"מ דמדברי רבינו נראה שאין תוספת דבר תורה אלא בעינוי אבל לא בעשיית מלאכה לא ביוה"כ ולא בשבתות ע"ש והנה בר"ה (דף ט) מבואר דס"ל לר"ע קרא דבחריש ובקציר תשבות קאי לתוספת שביעית ור' ישמעאל אומר מה חריש רשות ופריך ור"י מוסיפין מחול על הקדש מנ"ל נ"ל מדתניא ועניתם כו' מלמד שמוסיפין מחול על הקדש כו' שבתות מנין ת"ל תשבתו יו"ט מנין ת"ל שבתכם הא כיצד כ"מ שיש בו שבות מוסיפין מחול על הקדש ור"ע האי ועניתם כו' מאי עביד ליה מבעי ליה לכדתנא חייא ב"ר מדפתי ועניתם כו' וכי בתשעה מתענין כו' אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כו' ע"ש ומבואר דלמאן דיליף תוספת יוה"כ מועניתם גם תו' שבת ויו"ט הוא מה"ת ולפ"ז שי' הרמב"ם צע"ג וכבר האריכו בזה המ"מ והלח"מ ובעל קרבן אהרן והרדב"ז בלשונות הרמב"ם ע"ש והנה מש"כ הלח"מ דהרמב"ם ס"ל ע"כ ג"כ הא דחייא ב"ר מדפתי דכל האוכל ושותה בתשיעי כו' וה"ר ממש"כ הרמב"ם בפ"ג מה' שבועות הנודר לצום כו' ופגע בו יום זה והרי הוא יו"ט או ערב יוה"כ ה"ז חייב לצום וכתב הכס"מ דעיוה"כ היינו מדרשא דועניתם כו' ומזה דייק דס"ל להרמב"ם דמצוה לאכול ולשתות בעיו"הכ כחייא ב"ר ע"ש. אולם צ"ע דהרי הרמב"ם כתב דצריך להוסיף מחול על הקדש מקרא דועניתם ובגמ' מוכח דלמאן דס"ל דקרא ועניתם הוא לכל האוכל ושותה בתשיעי לא יליף תוספת עינוי מהאי קרא והלח"מ נדחק בזה והיותר תימה לי דאיך אפ"ל דס"ל להרמב"ם להלכה להך דכל האוכל ושותה בתשיעי והא במקומו בה' שביתת עשור לא הזכיר דבר מדין זה דמצוה לאכול ולשתות בעיוה"כ והרמב"ם שכתב בספר כל דיני התורה ולא השמיט אפילו דקדוק אחד מד"ס וא"כ איך לא הזכיר במקומו דמצוה לאכול ולשתות בערב יוה"כ ורק בה' שבועות כתב אגב גררא הנודר לצום כו' ופגע בו עיו"הכ. ולכך נראה ברור דבודאי לא ס"ל להרמב"ם כלל הך דכל האוכל ושותה בתשיעי ומשום דקרא דועניתם הוא לתוספת עינוי ומש"כ הנודר לצום ופגע בו עיוה"כ כו' לדוגמא בעלמא נקט למ"ד דמצוה לאכול בעיוה"כ דלדינא אין נ"מ דכש"כ לפי ההלכה דאין מצוה לאכול דחייב לצום אך בכ"ז שי' הרמב"ם צ"ע כנ"ל ועוד דבסוגי' שם משמע דלכ"ע תו' שבת הוא מה"ת דלר"ע ילפינן תו' שבת משביעית ולר"י מקרא דתשבתו שבתכם. ועי' בתו' שם וא"כ הרמב"ם פסק דלא כמאן:

ולכן נראה דהעיקר הוא בשי' הרמב"ם דס"ל כר' גמליאל בפ"ק דמ"ק (דף ד') וע"ש בסוגי' דמבואר דתוספת שביעית ילפינן מהילכתא למשרי ילדה וממילא זקינה אסורה ופריך והא קראי נינהו בחריש ובקציר תשבות ר"ע אומר כו' ומשני הילכתא לר' ישמעאל קראי לר"ע ועוד מבואר שם דר"ג לית ליה תו' שביעית ואמר ר' יוחנן ר"ג וב"ד מדאורייתא בטיל להו מ"ט גמר משבת בראשית מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין ומבואר דר"ג לית ליה תו' שבת וכ"כ התו' בר"ה שם ד"ה ור"ע דר"ג דפ"ק דמ"ק לית ליה תוספת כלל וכ"כ הגר"א באו"ח סי' רס"א שזהו טעמו מיהו התו' שם כתבו דלא קאי במסקנא הכי אלא דגמירי הילכתא בזמן שבהמ"ק קיים דומיא דניסוך המים ע"ש וכ"כ הגר"א שם ז"ל ואע"ג דפריך שם ע"ז מ"מ משבת לא חזר ע"ש אולם לענ"ד נראה דגם לפי המסקנא צ"ל דר"ג לא ס"ל כלל לתוספת שבת ויו"ט מה"ת דהנה בגמ' מסיק שם דר"א אמר ר"ג וב"ד ס"ל כר' ישמעאל דאמר הילכתא גמירי לה וכי גמירי הלכתא בזמן שבהמ"ק קיים דומיא דניסוך המים ע"ש והנה בסוגי' הגמ' בר"ה שם דפריך ור' ישמעאל מוסיפין מחול על הקדש מנ"ל הקשו בתו' שם בשם ר"ת הא אמרינן בפ"ק דמ"ק הילכתא לר' ישמעאל קראי לר"ע וכיון דהלכתא למשרי ילדה ממילא זקינה אסורה ותי' ר"ת כו' ובחנם דחק דכיון דשביעית גופה מהלכה לא ילפינן מינה שבת וי"ה ויו"ט דאין דנין ק"ו מהלכה והשתא לר' ישמעאל איצטריך קרא משום שבת ויו"ט ואיצטריך הילכתא למשרי ילדה עכ"ל התו' ע"ש. וביאור דבריהם נראה דודאי גם מהלכתא ילפינן לתו' שביעית מדהלכתא למשרי ילדה ממילא זקינה אסורה ואיצטריך קרא לתו' שבת ויו"ט אולם אחרי דכתיב קרא דתשבתו שבתכם ילפינן מינה גם לתוספת שביעית וכ"כ התו' שם דכ"מ שנאמר שבות אתא לרבות שביעית ולפ"ז לא איצטריך הילכתא רק למשרי ילדה דזקינה אסורה מקרא כנ"ל. ועכ"פ לפ"ז נראה דלר"ג וב"ד דלא ס"ל תו' שביעית כלל בזמן שאין בהמ"ק קיים ומשום דיליף רק מהילכתא ובזמן שבהמ"ק קיים ולפ"ז צ"ל דלא ס"ל לתוספת כלל מקראי דבחריש ובקציר הוא למה חריש רשות וכן קרא דתשבתו שבתכם בע"כ דל"ל כלל דאי ס"ד דילפינן מינה לתוספת שבת ויו"ט א"כ הרי יש ללמוד מזה ג"כ לתו' שביעית וכמבואר בסוגי' דר"ה שם כנ"ל וא"כ לר"ג הרי אין לנו שום לימוד לתו' שבת ויו"ט דמשביעית לא אפשר ללמוד דהרי לא ס"ל כלל לתו' שביעית מקראי וכן קרא דתשבתו שבתכם ע"כ דל"ל לענין תוספת כנ"ל. ובעיקר קו' התו' בר"ה שם כנ"ל יש לישב בפשיטות ע"פ המסקנא דמ"ק שם דכי גמירי הילכתא בזמן שבהמ"ק קיים ולפ"ז איצטריך לר' ישמעאל קרא דתשבתו שבתכם לתו' שביעית בזמן שאין בהמ"ק קיים וכ"כ בתו' שם דלפי אותה מסקנא יתכן לפרש הילכתא כר"ע וקראי בזמן שאין בהמ"ק קיים ע"ש ועכ"פ לפ"ז מיושב שפיר שי' הרמב"ם דאזיל לטעמיה שפסק בריש פ"ג מה' שמיטה ויובל כר"ג וב"ד דבזמן שאין בהמ"ק קיים ליכא כלל תו' שביעית וממילא בע"כ דגם תו' שבת ויו"ט ליכא כלל דקרא דבחריש ובקציר הוא למה חריש רשות וכן קרא דתשבתו שבתכם בע"כ דלא קאי לענין תו' כנ"ל. ואין להקשות דא"כ נ"ל לר"ג קרא דתשבתו שבתכם אכן י"ל דאיצטריך לאזהרת עינוי ועי' ביומא (דף פא) ראב"י אמר יליף שבתון משבת בראשית ר"פ אמר היא גופה שבת אקרי דכתיב תשבתו שבתכם ראב"י מ"ט לא אמר כר"פ מבעי ליה לכדתניא ועניתם כו' הרי דלר"פ איצטריך קרא דתשבתו שבתכם לאזהרת עינוי מיהו נהי דמוכרח דר"ג לא ס"ל ע"כ קרא דתשבתו שבתכם לענין תוספת שבת ויו"ט כנ"ל מ"מ רישא דקרא דועניתם דמפקינן ליה לתוספת יוה"כ אין ראיה דר"ג יפלוג ע"ז ולפ"ז כיון דסתמא דגמ' בביצה (דף ל) ס"ל דתו' יוה"כ דאורייתא לכך פסק הרמב"ם דתו' עינוי הוא דאורייתא מקרא דועניתם משא"כ תו' שבתות ויו"ט ליכא כלל כנ"ל ולפ"ז מיושב שפיר הסוגי' בברכות דפריך לרב מרבי שהתפלל של שבת בע"ש ולא בדיל ממלאכה ולא תי' דלא ס"ל לרבי לתו' שבת וממילא גם קבלה ליכא כלל והיינו משום דבמנחות (דף עב) מבואר דרבי לא ס"ל כר' ישמעאל אלא דקצירת עומר לא דחי שבת וא"כ ע"כ ס"ל כר"ע דקרא דבחריש ובקציר תשבות קאי לתוספת שביעית ולפ"ז ממילא גם תו' שבת הוא דאורייתא דיליף משביעית וכמבואר בסוגי' בר"ה שם ומ"מ הא לא בדילי וכן מאביי דשרי ליה לר"ד לכברויי סלי פריך שפיר דהנה כבר כתבנו דסתמא דגמרא ס"ל דתו' עינוי הוי דאורייתא והנה בכתובות (דף ה) א"ל אביי לר"ז אלא מעתה יוה"כ שחל להיות בשני בשבת ידחה וש"מ דס"ל לאביי דמצוה לאכול בעיוה"כ וכחייא ב"ר מדפתי והיינו מקרא דועניתם וא"כ מנ"ל תו' יוה"כ וצ"ל דיליף משביעית וכר"ע וא"כ גם תו' שבת ויו"ט הוא מה"ת ומ"מ שרי לכברויי סלי וכנ"ל:

נחזור לענין לישב הירושלמי בפ' ב"מ על המשנה דג' דברים דפריך לימא מתחילה הדליקו את הנר ואח"כ עשרתם וערבתם דלשי' בה"ג דס"ל דהדלקת נר הוי קבלת שבת א"כ תמוה טובא דלאחר הדלקת הנר א"א לעשר ולערב כנ"ל אולם לפי הנ"ל מיושב שפיר דלפי מה שנתבאר דכל עיקר ענין קבלת שבת הוא רק משום תוספת שבת ולמאן דלא ס"ל תוספת שבת גם קבלת שבת לא שייך כלל והנה התו' בר"ה (דף ט') ד"ה ור"ע הקשו בהא דתנן ספק חשיכה אין מדליקין והא אפילו ודאי יום סמוך לחשיכה אסור משום תוספת ותי' משום דסגי בתוספת משהו נקיט הכי ועוד דר"ג דפ"ק דמ"ק לית ליה תוספת כלל כו' ע"ש והנה מה שתי' משום דסגי בתו' משהו דבריהם סותרים למש"כ בביצה (דף ל') בד"ה דהא דיש שיעור לתוספת ע"ש וכ"כ הרא"ש בפ' יוה"כ וע' בביאורי הגר"א (סי' רס"א) שכתב ז"ל ותו' פ"ק דר"ה דחיק משום דתוספת ל"צ שיעורא וכבר כתב הרא"ש דע"כ יש שיעור לתוספת ע"ש ועכ"פ לפמש"כ התו' בביצה והרא"ש דיש שיעור לתוספת ולפ"ז בע"כ צ"ל דהמשנה דספק חשיכה אין מדליקין אתי' כר"ג דל"ל תוספת כלל וכמש"כ התוס' בתי' השני וא"כ מכיון דלא ס"ל להמשנה תוספת שבת א"כ גם קבלת שבת לא שייך כלל כנ"ל ולפ"ז ניחא שפיר הירושלמי בשבת שם דלימא מתחילה הדליקו את הנר ואח"כ עשרתם ערבתם אף דלשי' בה"ג הוי הדלקת הנר קבלת שבת מ"מ זהו דוקא לדידן דס"ל תו' שבת דאורייתא וכמש"כ בה"ג בה' יוה"כ ולכך יש ענין לקבלת שבת אולם המשנה הנ"ל דקתני ספק חשיכה אין מדליקין דבע"כ ס"ל כר"ג דליכא תוספת שבת כלל כנ"ל ולפ"ז גם קבלת שבת לא שייך כלל אפילו ע"י תפלה ומכש"כ ע"י הדלקת הנר ולפ"ז מקשה שפיר וכן מיושב לפ"ז ג"כ שי' הר"ן דס"ל דהדלקת הנר הוי קבלת שבת כשי' בה"ג וכן דחמור קבלת שבת מספק חשיכה ואין להטמין אחר הדלקת הנר דלפ"ז קשה מאי פריך הגמ' עם חשיכה אין ספק חשיכה לא דילמא משום דמקבל עליו שבת בהדלקת הנר לכך צ"ל מתחילה ערבתם עם חשיכה אולם לפי הנ"ל ניחא שפיר דהרי המשנה בע"כ לא ס"ל תוספת שבת כלל כנ"ל וממילא גם ענין קבלת שבת לא שייך כלל וא"כ אין נ"מ בהדלקת הנר ולפ"ז פריך הגמ' שפיר אולם הברייתא דהטמין המטמין והדליק המדליק שהביא הר"ן ראיה דאין להטמין אחר הדלקת הנר התם תנא דבי ר' ישמעאל הוא דאמר לה ור' ישמעאל לשי' בר"ה שם הא ס"ל דתו' שבת דאורייתא וממילא יש ענין ג"כ לקבלת שבת כנ"ל:

ועכ"פ לפי מה שנתבאר כנ"ל לפ"ז שוב אין הכרח לומר דאי הדלקת הנר הוי קבלת שבת בע"כ דקבלת שבת לא חמור מספק חשיכה די"ל כנ"ל וכדס"ל להר"ן באמת כשי' בה"ג דהדלקת הנר הוי קבלת שבת ומ"מ ס"ל דחומר בקבלת שבת מבספק חשיכה ולא קשה מהא דפריך בגמ' עם חשיכה אין ומשום דהמשנה לא ס"ל לקבלת שבת כנ"ל מיהו בספר אור זרוע הגדול ה' ערב שבת הביא פרש"י במשנה דעשרתם ערבתם הדליקו את הנר שכתב דהני תרי שייכי לממרינהו בלשון שאלה כו' וכתב ע"ז האו"ז ולפרש"י משמע שאינו ר"ל שהדלקת הנר הוי קבלת שבת אבל לפי' ה"ג שפי' דהדלקת הנר הוי קבלת שבת יש לפרש דה"ק עשרתם וערבתם מעתה הדליקו את הנר ותקבלו את השבת ע"ש הרי שפי' המשנה באמת לשי' בה"ג דהדלקת הנר הוי קבלת שבת ובביאור דבריו נראה דה"פ אם כבר עשרתם וערבתם מעתה הדליקו את הנר ותקבלו שבת דלאחר הדלקת הנר אסור לעשר ולערב. ועכ"פ לפ"ז צע"ג דמאי פריך בגמ' עם חשיכה אין ספק חשיכה לא דלמא הא דקאמר עם חשיכה היינו משום הדלקת הנר כנ"ל ובע"כ צ"ל דקבלת שבת לא חמור מספק חשיכה וכשי' ה"ר יואל כנ"ל. וע' בהגהמ"ר פ"ג דשבת שאל הר"י להראב"ן הא דתנן שלשה דברים כו' הדליקו את הנר תימה הלא מוסיפין מחול על הקדש ותי' דההוא עם חשיכה היינו סמוך לשקה"ח כו' ואותה מוסיפין כו' ע"ש וכ"ה בראב"ן (סי' ב') הרי דלא ניחא להו לפרש המשנה הנ"ל כר"ג דל"ל תוספת שבת וע' בשיטה מקובצת לביצה (דף ל') שתי' לקו' התו' בר"ה הנ"ל בע"א ע"ש ולפ"ז אי נימא דהדלקת הנר הוי קבלת שבת מוכרח דקבלת שבת לא חמור מספק חשיכה ומערב אחר הדלקת הנר ממ"נ כנ"ל:

שוב מצאתי בשו"ת חתם סופר ח' או"ח (סי' ס"ה) ששואל אחד הקשה כן ע"ד הר"ן וכנ"ל והגאון הנ"ל השיב לו דאף לשי' בה"ג דהדלקה הוי קבלת שבת ואסור אח"כ במלאכה מ"מ היינו לכתחילה יש להקדים הטמנה להדלקה אבל בדיעבד אם לא הקדים השבותין להדלקה לא נאסר אח"כ ע"ש וצ"ע שלא הביא שם מחלוקת הראשונים אי חומר בקבלת שבת מבספק חשיכה ולשי' הראשונים דס"ל דחומר בקבלת שבת לפ"ז נראה דה"ה בקבלת שבת שע"י הדלקת הנר. ומה שהקשה שם מ"ט לא ישאל הטמנתם את החמין ע"ש לא קשה כלל דהנה בשבת שם במשנה דג' דברים צריך אדם לומר אמר בגמ' מנה"מ אמר ריב"ל אמר קרא וידעת כי שלום אהלך וע' בשאילתות דר"א פ' בהעלותך שכתב ואי לא מערבי ואי לא מדלקי שרגא ולא מעשרי ליכא שלמא בביתיה וע' בס' אור זרוע דשלום אהלך זה נר של שבת ופקדת נוך זה עירוב ולא תחטא זה מעשר ע"ש עכ"פ הרי דרק הני תלתא אסמכינהו אקרא וכנ"ל:

והנה בשו"ת חכם צבי (סי' י"א) האריך בזה אי חומר בקבלה מבספק חשיכה וע"ש שכתב דדעת הרמב"ם נראה שהוא כדעת רבינו יואל שהרי כתב כל מדינות ועיירות של ישראל תוקעין בהם שש תקיעות בערב שבת ובפ"ד כתב ספק חשיכה מותר לטמון את דבר חם ובע"כ בסתם כל המקומות מיירי שדרכן לתקוע ואפ"ה שרי אח"כ ע"ש. ולענ"ד נראה דאין ראיה כלל דהנה לפי מה שנתבאר למעלה בשי' הרמב"ם דלא ס"ל כלל לא תוספת שבת ולא קבלת שבת וכמש"כ הה"מ בפ"ד מה' חנוכה והנה לכאורה צריך להבין לפ"ז ענין התקיעות שהיו שובתין ממלאכה אחר התקיעות וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' שבת כל מדינות ועיירות תוקעין בהן שש תקיעות בע"ש כו' התחיל לתקוע שלישית כו' ותוקע ומריע ותוקע ושובת הרי דאחר התקיעות היו שובתין ממלאכה וע' בביאורי הגר"א בסי' רס"א שהאריך בדעת הרמב"ם דלא ס"ל תוספת וכתב אח"כ אבל ודאי מצוה להוסיף וזהו התקיעות שהיו ע"ש וצ"ע דהא הב"י כתב בסי' זה דלא ס"ל להרמב"ם תו' שבת כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וצ"ל דאין כונתו למצוה גמורה מדרבנן שיהי' תו' שבת מדרבנן אלא שהוא קצת מצוה מיהו נראה לענ"ד דהתקיעות אינו ענין כלל לא לתוספת שבת ולא לקבלת שבת אלא שהוא מתק"ח שיהיו הכל פורשין ביחד מן המלאכה כדי שלא יגעו באיסור שבת ומשום דאין הכל בקיאין בשיעורא דרבנן ותדע דהא מבואר בברייתא דלאחר תקיעה ראשונה נמנעו העומדים בשדות מלחרוש ומלעדור ומלעשות מלאכה שבשדות והנה זה בודאי אינו ענין לתו' שבת וקבלת שבת שהרי עדיין החנויות פתוחות כו' אלא שהוא מתק"ח שיהיו הכל פורשין ביחד ממלאכה שבשדות ואח"כ ממלאכת הבית ומשום שלא יגעו באיסור שבת ואין זה ענין כלל לתוספת שבת כנ"ל וז"ב ועכ"פ מכיון דהרמב"ם לא ס"ל כלל כל עיקר דין קבלת שבת ומה שפורשין ממלאכה ע"י התקיעות הוא רק מתק"ח שלא יגעו באיסור שבת א"כ בודאי דע"י התקיעות לא נאסר יותר מבספק חשיכה משא"כ לדידן דס"ל דבקבלת שבת חל עליו קדושת שבת ונאסר במלאכה לעולם אימא דחמור מבספק חשיכה וע' להט"ז בסי' ת"ר שכתב דמש"כ הרמב"ם בפ' כ"ד דכל הדברים שהן אסורין משום שבות לא גזרו עליהן ביה"ש אלא בעצמו של יום משמע אבל לא בתוספת שמוסיף ומקבל על עצמו קדושה יתירה ע"ש אבל גם זה אינו דהרי הרמב"ם לא ס"ל תוספת שבת ולא קבלת שבת כלל א"כ אין שייך לדייק מדבריו כלום:

עוד הקשה שם בשו"ת חכ"צ לשי' זו דקבלת שבת לא חמיר מספק חשיכה מגמ' ברכות שם לבי רב צלי של שבת בע"ש וא"ל רב ירמיה ב"א מי בדלת וא"ל אין בדילנא ופריך בגמ' מי בדיל והאמר ר' אבין פעם אחת התפלל רבי של שבת בע"ש ונכנס למרחץ ויצא ועדיין לא חשכה וקשה הא רבי לטעמיה דס"ל דל"ג על שבות ביה"ש ולפ"ז כיון דלא חמור קבלת שבת מבספק חשיכה א"כ הרי מותר באמת ליכנס למרחץ גם אחר קבלת שבת וכן הקשה בצל"ח ע"ש ונראה לישב דהנה בשבת שם ת"ר שש תקיעות תוקעין ע"ש כו' שלישית להדליק את הנר ד"ר נתן ר' יהודה הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין ופרש"י והדלקת הנר ברביעית והנה במנחות (דף ל"ו) אמר רבה ב"ר הונא ספק חשיכה לא חולץ ולא מניח ומוקי לה בגמ' דבע"ש אתמר ולכאורה קשה על רבה בר"ה מברייתא זו דקתני ר"י הנשיא אומר שלישית לחלוץ תפילין הרי דתקעו לחלוץ תפילין מבעוד יום ואי נימא דגם בספק חשיכה אינו חולץ א"כ מה צריך תקיעה לחליצת תפילין וכבר הקשה כן בשו"ת שמש צדקה (סי' ח') ע"ש ומזה נראה לכאורה לה"ר לשי' ה"ר שמריה דקבלת שבת חמור מספק חשיכה ולכך כיון דבתקיעה אחרונה היו מקבלין שבת ושובתין ולכך תקעו מתחילה לחליצת תפילין דלאחר קבלת שבת צריך לחלוץ כמו בשבת גופיה דבודאי חשיכה חולץ וכמבואר שם במנחות והא דאמר רבה בר"ה ספק חשיכה לא חולץ מיירי בשלא קבל עליו שבת. אולם לשי' ה"ר יואל דקבלה לא חמור מספק חשיכה קשה כנ"ל ולכן נראה דבאמת בזה גופיה פליגי ר"י הנשיא ור' נתן דר"י הנשיא ס"ל באמת דקבלת שבת חמור מספק חשיכה ולכך ס"ל דתקעו לחלוץ תפילין קודם קבלת שבת כנ"ל. אולם ר"נ ס"ל דקבלת שבת לא חמור מספק חשיכה וכיון דספק חשיכה לא חולץ ה"ה לאחר קבלת שבת ולכך ס"ל דלא תקעו כלל לחלוץ תפילין והנה מסוגי' שם משמע דהלכה כר' נתן וע"ש מתני ליה רב יהודה לרב יצחק בריה שלישית להדליק את הנר כמאן כר"נ ע"ש ולכך ס"ל לה"ר יואל דקבלת שבת לא חמור מספק חשיכה ולפ"ז ניחא שפיר הסוגי' בברכות שם דפריך מרבי שהתפלל של שבת בע"ש ונכנס למרחץ כו' הרי דלא בדיל דאין לומר משום דל"ג על שבות ביה"ש דהא רבי לשי' בשבת שם בע"כ ס"ל דקבלת שבת חמור מספק חשיכה דלהכי תקעו לחלוץ תפילין משא"כ לדידן דקי"ל כר' נתן וכנ"ל:

ויש לחקור לענין תוספת שבת בלא קבלת שבת כלל דהנה קודם בין השמשות צריך להוסיף מחול על הקדש איזה זמן שהוא ודאי יום כמש"כ הראשונים וזה הזמן נאסר אף בלא קבלה כלל אם דין התוספת הוא כמו ביה"ש ולמ"ד גזרו על שבות ביה"ש אף בתו' שקודם ביה"ש אסור בשבות או אף למ"ד ל"ג על שבות ביה"ש יש נ"מ דהא לא שרי אלא במקום מצוה או דוחק וה"ה בתוספת שחל עליו קודם ביה"ש או דלא גזרו חכמים כלל על תו' שקודם ביה"ש ושרי לגמרי בשבותין והנה בשיטה מקובצת בביצה ד"ל הקשה הא דתנן ספק חשיכה אין מדליקין דמשמע הא אינה חשיכה ודאי מדליק והא תו' הוא ואסור ותי' דה"ק ספק חשיכה אין מדליקין ואפילו לומר לגוי להדליק אסור אבל אינו חשיכה ודאי הוא אינו מדליק אבל הגוי מדליק משום דשבות בתוספת שרי ע"ש:

ונראה לה"ר דשבות אסור בזמן התוספת והנה בפ' ב"מ (דף ל"ה) פליגי ר' יהודה ור' יוסי בשיעור ביה"ש דר' יהודה ס"ל משתשקע החמה הוא ביה"ש ור' יוסי ס"ל ביה"ש כהרף עין כו' ואמר רבה בב"ח אמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה לענין שבת והלכה כר' יוסי לענין תרומה כו' דלא אכלי כהנים תרומה עד דשלים ביה"ש דר' יוסי וע"ש בתו' שהקשה ה"ר פורת דבשבת גופיה הוי מצי למינקט הלכה כר' יהודה בערב שבת וכר' יוסי במוצאי שבת ונראה לר"י דניחא ליה לאשמעינן רבותא דאפילו בשבת דחמיר כו' ואפילו בתרומה דקיל או בתרומה דרבנן מחמיר ר' יוסי דלא אכלי כו' ע"ש והנה לכאורה צע"ג דהא מ"מ אכתי הוי מצי למינקט בשבת גופיה הלכה כר' יוסי במוצאי שבת לענין שבותים דרבנן והיינו לפי מש"כ המג"א בסי' שמ"ב דבביה"ש של מוצ"ש לכ"ע גזרו על שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא ע"ש ולפ"ז הוי מצי למינקט הלכה כר' יוסי במוצ"ש דאסור בדבר שהוא משום שבות עד דשלים ביה"ש דר' יוסי ול"ל לומר לענין תרומה דרבנן:

ולכן נראה לישב קו' התו' ע"פ מה שהקשו התו' שם דמשום שיעורא פורתא דהוי כהרף עין לא הו"ל למיפסק כר' יוסי וליכא למימר דכהרף עין דר' יוסי אינו מיד אחר ביה"ש דר' יהודה ומתאחר הרבה אחריו כו' וי"ל דאינו מתארך כ"כ כו' א"נ ספק היה להם אם היה מתחיל מיד אחר דר' יהודה או מתאחר הרבה ולהכי איצטריך למיפסק דלא אכלי כהנים תרומה עד דודאי שלים ביה"ש דר' יוסי ע"ש וע' בביאורי הגר"א (סי' רס"א) שכתב באמצע הדבור בזה"ל דהא בהדיא אמרינן שם דשלים ביה"ש דר' יהודה והדר מתחיל כו' משמע שידוע להם שמיד הוא מתחיל ע"ש והנה הרמב"ן כתב בס' תוה"א וז"ל ומיהו תוספת מלאכה ביציאתן אינה מתחוורת אצלי עדיין דודאי משעת צה"כ לילה ובאיזה זמן הוא התוספת ובשלמא לר' יהודה לא קשיא לי דאמר השחיר העליון והשוה לתחתון לילה וזו השעה ודאי אינה צה"כ והא דאמרינן דשלים ביה"ש דר' יהודה והדר מתחיל ביה"ש דר' יוסי לאחר זמן בהפלגה קאמר כו' וכיון שכן משכחת לה לתו' דר' יהודה משיכסוף העליון עד צה"כ אלא לר' יוסי תו' יציאת קדש מאי ניהו כו' אי נמי כעין שאמרו בברכות בירושלמי ובלבד דתחמון כו' כלומר רצופים במקום אחד הא מפוזרין אסור משום תוספת וכ"כ בשו"ע (סי' רצ"ג) ע"ש והנה מש"כ הרמב"ן דלר' יהודה משכחת לה תו' ביציאתו משיכסוף העליון עד צה"כ הוא משום דס"ל דהא דאמרינן דשלים כו' והדר מתחיל ביה"ש דר' יוסי הוא לאחר זמן בהפלגה וכמבואר בדבריו בהדיא אולם לפמש"כ בביאורי הגר"א בפשיטות דביה"ש דר' יוסי מתחיל מיד אחר ביה"ש דר' יהודה נמצא דביה"ש דר' יהודה שלים כהרף עין קודם צה"כ ולפ"ז אא"ל דתו' יציאת קדש לר' יהודה הוא עד צה"כ ובע"כ דנמשך גם אחר צה"כ וא"כ גם לר' יהודה קשה דמאי ניהו תוספת ואיזה שיעור יש לדבר. ולכן נראה דלסברא זו צ"ל דגם לר' יהודה זמן התוספת ביציאתו הוא עד שיראה ג' כוכבים רצופים וכמו לר' יוסי ואין חילוק ביניהם בסוף זמן התו אלא דלר' יהודה מתחיל זמן התו' כהרף עין קודם לר' יוסי ודו"ק ולפ"ז מיושב שפיר הא דלא נקט בשבת גופיה הלכה כר' יוסי במוצ"ש ומשום דאין חילוק כלל לדינא דכל ביה"ש דר' יוסי גם לר' יהודה אסור משום תוספת שבת וזמן התו' נמשך עד שיראו ג' כוכבים רצופים כמו לר' יוסי אלא דלכאורה עדיין נ"מ לענין שבותין אי נימא דשבות בתוס' שרי נמצא דלר' יהודה מותר מיד אחר ביה"ש שלו ובע"כ צ"ל דשבות אסור בתוספת כמו בביה"ש ולפ"ז גם לענין שבות אין חילוק כלל ודו"ק:

תוכן העניינים

פרי יצחק חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה