פרי חיים (הגדה)· רבי אברהם חיים מזלוטשוב
הגדה של פסח · ורב כמה שנאמר
ורב כמה שנאמר כו' להבין מה שאמר רבבה כצמח השדה נתתיך ולא אשכחן בפסוק לדמות דבר הרב לאין מספר כצמח השדה. אלא מצינו פעמים שמדמה בפסוק דבר שאין מספר כחול אשר על הים אבל לדמות הרבוי לאין מספר כצמח השדה לא מצינו במקרא. וביותר קשה מ"ש רבבה. כיון שאמר רבבה יש לו מספר י' פעמים י' אלפים ואח"כ אמר כצמח השדה והוא דבר שאין לו מספר. ונראה דהנה הה"ג בוצינא קדישא מו"ה דוב בער זלה"ה אמר פי' מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו. כי ידוע שמדות אבותינו אברהם יצחק ויעקב הם חסד גבורה ת"ת ובמצרים הי' גלות הדעת והדעת הוא המבדיל בין טוב לרע כמ"ש (ירושלמי פ"ה דברכות) אם אין דעה הבדלה מנין וא"כ במצרים שהי' בחי' הדעת בגלות אף שהיו עובדין הש"י עם המדות חג"ת הי' מעורב חמץ ומצה וא"כ עם הבחי' חג"ת מדות אבותינו שהיו עובדין הי' עבודה זאת זרה מאת הש"י כי הי' תערובות חמץ ומצה ועכשיו שנתגלה בחי' הדעת קרבנו המקום עם מדות אבותינו חג"ת לעבודתו ית' עכ"ד ודפח"ח. ואפ"ל שז"פ שהיו מקטריגים על ישראל על הים הללו עובדין ע"ז והללו עובדין ע"ז. וכי ח"ו שהיו ישראל עובדין ע"ז ממש כמו המצרים הלא היו מובדלים מהם בלשונם ובלבושם ובשאר דברים. אלא כונתם שהיו עובדין עבודה שהיא זרה מאת הש"י מחמת חוסר הדעת לא הי' בידם כח להבדיל כראוי בין אור וחושך וע"כ הי' מעורב חמץ ומצה. והנה כתבתי כמה פעמים פי' (סוטה ג') אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות היינו גדלות כי כל גאה שוטה ומכניס בו יצה"ר מחשבת גדלות כמו שהכניס מחשבת גדלות באדה"ר שהי' חושב לאכול מעץ הדעת כדי שיוכל לברוא עולמות כמו שפירש רש"י בפ' בראשית שא"ל הנחש כל אומן שונא וכו' מן העץ זה אכל וברא העולם וכיון שנכנס בו גדלות חשקות להיות אלקי נסתלק הש"י ממנו כי אין אני והוא יכולין לדור וכיון שנסתלק ממנו השי"ת עושה בו היצר כרצונו אבל אם לא הי' נסתלק ממנו השי"ת עבור מחשבת גדלות לא הי' יכול היצר לשלוט בו כמו שאמר (קדושין מ') יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ה' לא יעזבנו בידו. וזה אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות היינו גדלות ואז יכול לעבור עבירה. והנה הש"י ברא כל העולמות כדי שתתגלה מלכותו היינו מדת יראה תתאה ובשביל ישראל שהן מקבלין עליהם מדת מלכותו ויראתו וממליכין השי"ת על כל הטובות שבעולם טובת הנשמה והגוף שהכל בידו ית'. כמו שתקנו בש"ע אתה חונן לאדם דעת. ומבקשין ממנו ית' חננו מאתך חכמה בינה ודעת וכו'. וכן השיבנו אבינו לתורתך וקרבנו מלכנו לעבודתך כי א"א לעבוד הש"י בלעדו ית' והוא הוא העובד והחזירנו בתשובה שלמה לפניך כי א"א לשוב אליו בלעדו ית' והוא הנותן יד לפושעים וכו' וכן אנו ממליכין אותו על כל צרכי הגוף שהכל בידו ית' ולית לנו מגרמנו כלום רק הכל מאתו ית' ומדת מלכותו ויראתו צריכין אנו לקבל עלינו תמיד בלי הפסק לעשות את השבת לדורותם בחינת דירה לדור בו תמיד ומי שהוא תמיד בבחינת מלכותו ויראתו הוא בטוח שלא יבוא לגסות הרוח כמ"ש בפ' מלך (דברים י"ז) למען ילמד ליראה את ה' לבלתי רום לבבו מאחיו הרי שמדת יראה גורם לשמור מגדלות לרום לבבו מאחיו. והטעם הוא כי הוא מאמין שלית לי' מגרמי' כלום רק מה שנתן בו ית' טובות הנשמה והגוף והוא הוא ית' הוא העובד. ובמה יתגאה על חבירו בדבר שאינו שלו ואם לא נתן בו השי"ת הטובות האלה הי' ג"כ חסר כמו חברו. והנה ארז"ל (בראשית רבה י') אין לך עשב שאין לו מלאך מכה אותו ואומר לו גדל. ואפ"ל הטעם שאינו רוצה לגדל בעצמו כי הגדלות קרוב לשבירה ע"כ אינו רוצה לגדל מעצמו עד שהשר הממונה עליו מכה ואומר לו גדל ור"ת מכה מל"א כ"ל האר"ץ. היינו מדת מלכותו ית' על כל הדברים שאמר לו גדל. וכיון שאינו רוצה לגדל בעצמו רק שעושה בגדלות רצון הבוי"ת החפץ להגדילו ומה איכפת לי' ברצון הש"י שגם האדם והנשמה והגוף הכל של הש"י וכאשר חפץ עושה ובמחשבה זו שחושב שהגדלות לגדל ולרומם בידו ית' והוא המשפיל גאים ומגבי' שפלים וממליך הש"י על הכל הוא מרוחק מן הגדלות ובטוח הוא שלא יחטא כי לא יסתלק ממנו השי"ת כנ"ל. והנה אמרו במדרש איכה רבתי בגוים רבתי בדיעות שהיה השכל והדעת שלהם גדול עד מאוד. וכן כאן דורש בעל אגדה על מלת ורב היינו גדלות השכל. וז"ש רבבה היינו שני מלות רב בה' אחרונה היינו מדת מלכות כלומר הרב שלך בשכל בה' אחרונה מדת מלכות נתתיך שתכיר האמת שלית לך מגרמי' כלום רק מה שנתן בך הש"י השכל ותמליך ע"ז הש"י. ואם תנשא בעיני העולם עבור השכל שלך הרב לא תחפוץ במחשבתך בגדלות הזה ובהתנשאות הזה כי אין זה שלך אלא של הבוי"ת ולמה תחפוץ בהתנשאות שהוא קרוב לשבירה. וזהו כצמח השדה נתתיך שאינו חפץ לגדל עד שמדת מלכותו ית' מלא כל הארץ אומר לו גדל עושה בגדלות רצון הבוי"ת. כך אתה חרב שלך בשכל והתנשאות עבור זה לא תחפוץ כלל במחשבתך רק תחשוב שהכל שלו ית' הנשמה והגוף שלו וכאשר חפץ הוא עושה ומה איכפת לי' בהתנשאות וכן נתתי הרב שלך בשכל להיות כצמח השדה. אבל אתה במצרים שהי' הדעת בגלות ולא נתגלה מדת מלכותו ית' עד אחר העשר מכות וקודם לזה. ותרבי בשכל. ותגדלי. שהיה לך גדלות מחמת התרבות השכל כי לא המלכת הש"י על טובות הרבוי השכל. וע"כ באת עי"ז לידי גדלות ואח"כ נפלת ביותר. ותבאי בעדי עדיים מ"ש בעדי עדיים ועדי הוא לשון קישוט. ואתה נפלת אח"כ ביותר ותבואי בעדי בקשוטי כלה שלך הוא העבדות עשיית אותה הקישוט. עדיים שני קשוטים עבדות השי"ת וקישוט לך ג"כ שאתה מתהנה מעבודתך ועבדת את עצמך ג"כ. וכ"ז הי' מפני שהדעת הי' בגלות במצרים. ואף שהיו עובדין את השי"ת עם המדות של האבות חג"ת היה העבודה תערובת חמץ ומצה. שדים נכונו ושעריך צמח כמו שפי' רש"י ז"ל הי' ר' מתיא בן חרש אומר הגיע עת השבועה שנשבע לגאול את בניו ממצרים ולא הי' בידם זכות ונתן להם שני מצות פסח ומילה. וידוע שגאולת מצרים הי' מן בינה עלמא דחירות חמשים שע"ב. ובינה נק' אם. וע"כ אמר בלשון הזה שדים של הבינה. נכונו להניק לך ולהשפיע ולגאול אותך. ושערך צמח. והדינין שלך היו צומחין בך. ואת ערום וערי' מן המצות. ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ונתן לך שני מצות פסח ומילה.